א    🔗

פוקוסיו פירושו נקמה בלשון היפנית. אמנם המונח היפני השורשי להוראת המושג נקמה הוא “קאטאקיוצ’י” אלא שמונח זה נתלוותה לו באחרונה משמעות ארכאית, והמלה המקובלת היא זו המכתירה את סיפורי, שמקורה לאמיתו של דבר בלשון הסינית. על שום מה בחרתי לסיפור זה כותרת שהוראתה נקמה ומקורה בלשון הסינית – דבר זה יתברר לקורא בהמשך הדברים. ואולם את עצם השימוש בלשונה של יפן דווקא חייב אני להסביר מיד, עוד לפני שהתחלתי בהרצאת הדברים. אכן, הנקמה האכזרית שיסופר עליה להלן כוּונה נגדי, אך העיוותים שקנו להם שביתה בנפשות בני־אדם, על ארצות מוצאם ומגוריהם, על גילויי תרבותם ופראותם ברחבי תבל ובעמקי הזמן, על הגזעים המגוונים שלפיהם נחלקו ועל הציוויליזאציות השונות שואתן יצרו, עיוותי שנאה ואהבה, רשעות וצדיקות, השמדת הזולת והקרבה עצמית – כל אלה עשו אגודה אחת במקרה שידובר בו וגרמו לכך שקרבן למעשה הנקמה בי נפלה נערה מבנות העם היפני, סַצ’יקוֹ אהובת נפשי.

האומנם אהבתי את סצ’יקו?

מה אומר ומה אדבר ומה אצטדק? בן שתים־עשרה הייתי בימים ההם, והשאלה שהצגתי לעצמי זה עתה שאלה רטורית היא דוגמת הקושיות: האם אהב אודיסס את פַלס־אתינה? האם אהב דון קיחוטה את דולציניאה או, להבדיל אלף הבדלות: האם אהב האר"י הקדוש את השכינה?

בעיר שבה גדלתי הופיעו היפנים ככובשים: אנשי פלדה, קשוחים, חטובים, ממושמעים עד גולמיות. את עמה של יפן במולדתו לא הכרתי. עיני לא ראו אלא חיילים, קצינים, מושלים, פקידים, שוטרים וסוחרים – הן הימים היו ימי השיא של מגמת ההתפשטות, שהקיסרות היפנית הגשימה הלכה למעשה. את לשונה של יפן לא שמעתי, את שכיות חמדתה, את עדינות אמנותה, את פאר גינותיה, שאילנותיהן מרכינים ראשם בהכנעה וסרים ללא ריגון למשמעתו של הגנן המכביד ביד רכה את אכפו עליהם – את כל אלה לא ראו עיני, ואפילו את המוסיקה היפנית, גם אם ניסרה מדי פעם בחלל, לא קלטה אוזני. פעם אחת טיילתי בגן ציבורי ונתקלתי במחול קבוצתי מסורתי מבוצע על־ידי מאות יפנים. אותה שעה חדרה אל תודעתי בפעם הראשונה מנגינה יפנית עצורה, לירית־אישית, החוזרת על עצמה במונוטוניות עקשנית, תקיפה אך נוגעת ללב. ואולם היצירה הכוריאוגראפית שהוצגה לעיני, לקול צליליה של זו, עמדה בסתירה כה בוטה למנגינה, עד שהלחן נשכח ממני כליל ולא נותרה בזיכרוני אלא תמונה מעוררת פלצות של גדודי רובוטים המנענעים איבריהם כאיש אחד, נענוע מתכתי־מכאני תוך אובדן מוחלט של אישיות, משל למערכת נולים אוטומאטית המופעלת בבית־חרושת לטקסטיל. אלא שמערכת המחול לא יצרה כסות לגופו של אדם, כי אם נתנה ביטוי למכונת־מלחמה אדירה על מנופיה ואביזריה האימתניים, אשר הרקידה חיילי עופרת שהעלו בשר וקרמו עור, ודם זרם בעורקיהם ואנוכי לא ידעתי אז ולא עלתה על לבי כי תנופת עוז ותעצומות מעין זו תימוג כעשן בעוד תריסר שנים, והאקורד הסופי שלה יתבטא לא בפרשנות כוריאוגראפית־מיליטאריסטית של פזמון חוזר נוגה ולבבי, אלא בתצליל דראמאתי ביותר של מנגינת ההיסטוריה האנושית שהשמיעו פצצות נַגַסַקי והירושימה.

וכשם שאוזני שמעו מנגינות יפניות בלא שקלטו אותן, כך ראו עיני נשים יפניות בלא ששיגרו את דמויותיהן אל תודעתי, אל דמיוני, ואל זיכרוני, חוץ ממקרה אחד בלבד, ולו מוקדש סיפורי זה מי היו הנשים היפניות שאת דמויותיהן יכלו עיני לשגר אל תודעתי באותה עיר סינית כבושה?

בראש וראשונה מטרוניתות נשואות לאנשי הצמרת של הפקידות והצבא שהיו על־פי רוב עטויות משי צבעוני ורק אפס קצהו היה נגלה מדי פעם בפעם עם נפנופי המסווה הפרוש על פתחה של מרכבת ריקשה מתנודדת, רתומה לבהמת־משא מהלכת על שתיים בצורת סיני שטוף־זיעה הרץ כל עוד נפשו בו לשבור בר לו ולמשפחתו, תוך ניסיון לעמוד בהתחרות לא רק עם סוס כי אם גם עם מכונית שעשתה בימים ההם את צעדיה הראשונים להדברת כלי־הרכב המונעים בכוחות אדם ובהמה. מטרוניתות אלו, המוצנעות במעמקיהם של אותן מרכבות־אדם, השתייכו למעמד העליון.

במקום השני במִדרג החברתי נמצאו נשי סוחרים יפנים תושבי הקבע של העיר, שהתיישבו בה זמן רב לפני הכיבוש ושימשו על־פי השמועה, מעין חיל־חלוץ אזרחי העובר לפני המחנה הצבאי. נשים אלו היו ממש זהות בקומתן הבינונית האחידה, בדלות בשרן העטוף קימונו רחב־שרוולים, בקול נקישותיהם של קבקבי העץ הנעולים לרגליהן על גבי ריבועי הבטון של המדרכות או אבני המרצפת, ואפילו בתינוקות שהיו קשורים אל גבותיהן באבנט מהודק הדק היטב לחזה שטוח והתנדנדו בקצב שתופפוהו הקבקבים – קצב אחיד, שלא השתנה מעולם.

ועוד סוג אחד עשוי היה להיקלט המוחי, ולו אך במטושטש ובמעורפל: אלו הן הפרוצות המקצועיות שהיו מועסקות בבתי־הבושת היפניים לרווחתם ולישועתם של חיילים וקצינים המרוחקים ממולדתם. בן שתים־עשרה הייתי, כאמור, ומוסדות מסוג זה היו אפופים מסתורין בדמיוני, מעין ביברים על כוכב־לכת אחר, שכולו סגור ומסוגר, דוחה ומגרה, מעורר סקרנות וסלידה כאחת; על אחת כמה וכמה הבריות המאכלסות אותו, שכל אחת מהן קדשה וקדושה בעת ובעונה אחת. לא אחת היה אחד מחברי הגימנזיסטים בני כיתתי תוקע אצבעו בצלעי כשהיינו מהלכים ברחוב הראשי של העיר ומורה על בובה מפורכסת שפניה מרוחים בכל צבעי הקשת וכל עצמה דומה היא לדגם סינתטי של חיה ססגונית המהלכת על שתיים ומזקרת את פרצופה בשוק כטווס בגן־חיות. התיעוב שעוררו בי דמויות אלו לא היה בו כדי לעקור מקרבי את ההתרגשות המיסטית שהתחוללה בנפשי למראה נציגות המקצוע העתיק ביותר בעולם במהדורתו היפנית דווקא; אולי משום שבאותם הימים הייתה יפן בעיני סמל השלטון, וצירוף זה של שליטה המפקירה את גופה גירה את דמיוני בעצם קוטביותו.

את מהותה של הגיישה היפנית בפעולתה המקצועית־אמנותית הכרתי לראשונה שנים רבות לאחר מכן. עוד יותר – הרבה יותר – מאוחר, כמעט בגיל העמידה הופיעו לנגד עיני דמויות הנשים באמנותה של יפן, לאו דווקא ברחבי הקיסרות היפנית אלא בבתי־הנכאת שבאירופה או באלבומים האמנותיים שעל גבי הכוננית שלי בירושלים עיר הקודש. לא בכדי מצויה בהם האלה קיצ’יז’וֹטֶן מתקופת פוּג’יוַורָה, שחוטבה מעץ אדום במאה השתים־עשרה והיא ניצבת עטורת כתר ועתירת עדיים על בזיך מלא פירות. אף שמורה בזיכרוני דמות חמקמקת של נערה יפנית משוכלת רגליים שהאמן דאינצי ניאובאי הטביעה על משי בצבעים רכים־דקים עד טשטוש־מה ודיהיון ועוד זכורה לי הקורטיזאנית המקסימה בת המאה השמונה־עשרה, שהרשם הגאון אוסטווא העלה את קווי דמותה השחורים־אפורים על נייר דק ושקוף בהינף חד־פעמי של נוצה מרחפת ברוכת אל. ועתה, בעת כתיבת הדברים, צפה ועולה לנגד עיני ליתוגראפיה־פרוטומה של הגברת הנאווה בקימונו מעשה ידיו להתפאר של קַטַגַווה איטַמַרו. והנה, עד היום הזה הייתה רק יפנית אחת בחיי שקישרה בין חוויות מאוחרות שבצפייה ביצירות אמנות לבין הצצות בוסר במופלא ממך בעיני בשר; היחידה שאיחתה את הקרע בין הנגלה לנסתר, בין קדושה לקדֵש, בין הופעה שמימית־רוחנית נשגבת לבין תופעה ארצית־גופנית משפילה עד דכא הייתה סצ’יקו.

 

ב    🔗

סצ’יקו התגוררה בדירתנו. אמנם פרק זמן קצר מאוד, אבל עובדה היא כי ישוב ישבה עמנו. ולא רק סצ’יקו; באותו פרק זמן עצמו היה לנו עוד דייר אחד – דימיטרי אַפַנַסיֶיביץ' שמו.

אין צריך לומר כי סצ’יקו הייתה יפנייה, דימיטרי אפנסייביץ' – רוסי, ואנחנו משפחה יהודית.

מדוע התגוררנו כולנו בדירה אחת?

משום שאבי ידוע־חולי היה והרבה להיזקק לרופאים, לתרופות ולבתי־חולים, וביטוח רפואי לא היה ולא יכול היה להיות בסין בשנות העשרים והשלושים של מאתנו. כל ימיו עסק אבי בהוראה, שראה בה עבודת קודש כיוון ש"חינך ברוח לאומית עברית את ילדי ישראל בעדות נידחות, שההתבוללות אכלה בהן בכל פה". הוא לא הרפה ממלאכתו אלא כאשר מרותק היה למיטתו כליל או כל אימת ששיעולו השחפני מנע ממנו להרביץ תורה בכל צורה שהיא, לרבות הכנה לבר־מצווה. אמי אף היא מורה הייתה, ועל מכסת שעותיה בבית־הספר הוסיפה שיעורים פרטיים למכביר, בנסותה להחדיר את תורת המתימאטיקה למוחות אטומים של בני עשירים שהוריהם לא היו מוכנים להשלים עם טמטום בניהם ובנותיהם. מלבד אלה היתה אמי עקרת־בית, אם לשניים – בת ובן – שבחינוכם השקיעה הרבה. אף־על־פי־כן היו צורכי הריפוי של אבי מאכלים תכופות את משכורתם של שני המורים, והעיסוקים הנוספים לא היה בהם כדי למלא את החסר. לא נותר אלא האמצעי האחרון: השכרת חדרים. דירתנו השכורה הייתה מרווחת למדי, ועל כל פנים המרווחת ביותר בחצר. בירכתיה של אותה חצר ניצב בית לבנים אדמדמות ובו שתי דירות: האחת שלנו, והאחרת – קטנה יותר – של בעל־הבית, קוריאני ענקמוני שרוב הזמן ישב במולדתו ולא היה מופיע בביתו אלא פעם אחת בחודש, כדי לגבות שכר־דירה ולגעור בחצרן הסיני שהשגיח על הבית ושימש את דייריו. מן הבית שלנו ועד לשער החצר השתרעו טורים של בקתות עץ עלובות, שבהן נדחסו משפחות “ברוכות” ילדים של פועלים סינים שכירי יום ותגרים הסובבים עם מרכולתם בחוצות העיר. ארבעה חדרים היו בדירתנו. אחד מהם היה מושכר כמעט דרך קבע. בצוק העת הושכר גם השני, וכשהיו כלים כל הקצים היינו משכירים אפילו שלושה חדרים.

בפרק הזמן המתואר הושכרו כאמור שני חדרים: האחד לסצ’יקו והאחר לדימיטרי אפנסייביץ' – שניהם כמעט בעת ובעונה אחת, בהפרש של יום אחד, שעות אחדות לאחר שליד שער החצר נתלתה מודעה: “שני חדרים להשכיר”. למודעה זו קדמו כמה חודשי רווחה יוצאת מגדר הרגיל, שכן כל ארבעת החדרים היו ברשותנו, ולא רק לאחותי הבכירה היה קיטון משלה כי אם גם לי, ובו שולחן כתיבה, כוננית ספרים מיטה ו… קירות, שאת כולם כיסיתי בנוסחאות כימיות, שכן באותה תקופה התחלתי ללמוד כימיה וקיבלתי כעין גילוי שכינה את העובדה שכל מהותו של הועלם הגשמי ניתן להביעה בדרך של צירוף אותיות האלף־בית הרומי.

כל החורף ההוא היה אבי כמעט בריא, ופרט לכמה זריקות לא נזקק לשום טיפול רפואי. אולם באביב חלה הרעה במצבו, ובהתייעצות בין רופאים שנתכנסו בבית הוחלט על הצורך בניתוח. מודעת ההשכרה הייתה הצעד הראשון לגיוס הכספים הדרושים. הראשון בא דימיטרי אפנסייביץ', גברתן יפהפה שהתכלת בעיניו הייתה נטולת הבעה כלשהי, שערו השחור מסורק ומתומרק עד ברק, שפמו עשוי למשעי ולחייו מגולחות עד כחול. לבוש היה סגין של קצין צבא הפרשים הרוסי מימי הצאר, וכל כולו דמה לאלכסיי קירילוֹביץ' ורונסקי, מאהבה של אנה קרנינה, כפי שנצטייר בדמיוני באותו זמן, שכן זה עתה סיימתי את קריאת הרומאן של טולסטוי. אמנם ברגע שעלתה בדעתי השוואה זו, בו ברגע התחלתי מערער עליה, כיוון שמיד נכנס הספק בלבי אם באיזה מקום שהוא ב"אנה קרנינה" נאמר ששיניו של ורונסקי היו עשויות לשמש דגם מושלם למושג הגיאומטרי “מלבן” כשיניו של דימטרי אפנסייביץ', שהתיזו בהק מרתק על סביבותן כל אימת שפישק את שפתיו הדקות פישוק שהיה בו הן מן החיוך השובה את הלב והן מן האימתנות המבעיתה שבחריקת שן של חיה טורפת.

דימיטרי אפנסייביץ' שכר את חדרה של אחותי, ובעוד יום אחד שכרה סצ’יקו את קיטוני שלי. את השולחן כיסתה במפה אדומה והעמידה עליה אגרטלי שתילים שניטעו זה עתה ועדיין לא העלו ניצה, על הרצפה פרשה מחצלת ואת ארבע פאותיה קישטה בבזיכי זכוכית מלאים נוזלים צבעוניים. על משקוף החלון תלתה וילון צהוב שנחצה במוט עשוי חוליות מתכת ובאמצעותו ניתן היה להסיט את שני החצאים לימין ולשמאל ולהציף באור השמש את החדר, שהיה כמעט שרוי באפלולית. גם את אצטבות הכוננית, שרוקנה מספרים ונתמלאה בחפציה, הסתירה מן העין בווילון, שאף הוא היה צהוב, אך קטן מקודמו ולא נחצה לשניים. אל הקירות הצמידה בדים ארוכים המשתלשלים מלמעלה למטה, ועליהם רקומים עופות עתירי נוצות ססגוניות וארוכי מקור דורסני. את הנוסחאות הכימיות שרשמתי בכתב ידי השאירה על כנן, והן נראו עתה כפירושים בדף גמרא העוטרים בכתב רש"י את טורי הטקט התלמודי. ואולם כל מראה העיניים הזה היה כאין וכאפס לעומת הריח שהדיפו הנוזלים שבזיכים –ניחוח מתקתק־חריף, נוסך שיכרון עדנה עד עלפון חושים. בתחילה מלא הריח את כל הקיטון כולו, לאחר מכן התפשט בהדרגה על פני כל הדירה, ובסופו של דבר חדר אפילו לחצר ופתח בכיבושו שעל־שעל. למן הרגע שעלה ריח הניחוח האלוהי באפי ידעתי כי הנוזלים שבבזיכים משיקויי האלים הם – נֶקטאר, אַמבּרוֹסיָה וכיוצא באלה – ואחת האלות, היא סצ’יקו, באה להסתופף בצל קורתנו. ניתנה האמת להיאמר: מארבעת סוגי הנשים היפניות שמניתי לעיל, לרבות אלו שלא חיות הנה אלא פרי דמיון אמנותי – השתייכה סצ’יקו לסוג השני. כאחת מנשי הסוחרים הייתה. קומתה בינונית, כתפיה צרות וזוויתיות, בשרה עטוף קימונו רחב־שרוולים. קבקבי העץ שלרגליה התפיפו אותו קצב אחיד שטשטש בתודעתי את אישיותה האינדיווידואלית של כל אישה יפנית, ואף כי שום תינוק לא היה קשור אל גבה הידק האבנט את חזה השטוח. אפילו פרצוף אישי משלה לא היה לה. סצ’יקו דמתה לכל בנות יפן: אפה היה פחוס, עיניה שחורות, מלוכסנות־שקדיות, שערה אף הוא שחור, עם גון לוואי של כחילות, והוא מתוח ומבהיק על גולגולתה ואסוף ומהודק על עורפה בעזרת פריפות שונות מעשה אצטרובל, לסתותיה רחבות ובולטת ועור פניה נסוכה עליו צהיבות עדינה, כזו שבנות הגזע הלבן נושאות את נפשן אליה, מפקירות גופן לקרני השמש ומספיגות אותו משחות שונות ומשונות לפני צאתן אל חופי הרחצה, בעת שהן שרועות מעורטלות על החול אשר על שפת הים ובשובן אל מלונותיהן, במאבקן לזכות באותו גוון של עור שהוענק לסצ’יקו בהיבראה. שפתיה היו כמעט תמיד קמוצות, ואני לא זכיתי לשמוע מפיה אלא מלים בודדות ברוסית קלוקלת ועוד כמה קולות מאופקים של כאב, שהשמיעה שעה ששרויה הייתה במצב מיוחד, שיתואר בפרוטרוט להלן. מה הוא אפוא המופת, מלבד ניחוח הנקטאר והאמבוריסיה, שהחדיר בי הרגשת ביטחון כי לא ילודת אישה אלא בת אלים שוכנת בקרבנו? זה היה האות: כאשר באה סצ’יקו לשכור את החדר וניסתה להידבר עם אמי על דמי השכירות עלתה בת־צחוק על שפתיה הקמוצות. שימו לב, שלא כדרך בני תמותה היא לא פישקה את שפתיה בחיוך, כי אם על שפתיה הקמוצות העלתה בת־צחוק אשר התפשטה לאטה על פניה תוך כדי המשא והמתן עם אמי, ומשהגיע ה אל העיניים הקרינה שפע כזה של אור עד שכלי נפשי נלאו מלהכילו והתנפצו.

עד כה העליתי לפני הקורא רשימה ארוכה של דברים שלא ידעתים ולא עלו על לבי בימים הרחוקים ההם. עכשיו בא אני להוסיף עליהם כהנה וכהנה. כשהתנפצו כלי נפשי לא היה לי שמץ של מושג על תורתו של האר"י הקדוש בדבר הכלים שנשברו בשל שפע האור האלוהי שהואצל דרכים אל הבריאה; כשראיתי בבת־צחוקה של סצ’יקו שליח שנשלח אלי מאחת האלות לא שיערתי בנפשי כי הרמב"ם ראה את המלאכים כשׂכלים הנבדלים מן האלוהים לקיום שליחות כלשהי, וכשנבראתי מחדש בקרני מבטה של סצ’יקו לא ידעתי דבר וחצי דבר על ההאצלה, האֶמאנאציה, הקרינה האלוהית שעל־פי התורות הניאו־אפלטוניות העולם נברא באמצעותה.

משחר ילדותי היה לי ענין רב במיתולוגיה אלילית, בעיקר ביוונית, ואף־על־פי־כן טעיתי טעות מרה בעומדי לראשונה לפני סצ’יקו, משום שנעלמו ממני תכונות היסוד של שוכנות הפאנתיאונים. על כן אמרתי בחופזי כי יהוה אלוהי ישראל, קונה שמים וארץ, אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, מטיל מרותו ביד חזקה ומפיל אימתו בזרוע נטויה כי על כן אל גברי הוא, ואילו האלה הנקבה פורשת את שלטונה על באי עולם במקל נועם, ובבת־צחוק לטפנית מושלת בכיפה על עושי דברה ומקיימי אמונתה. לא ידעתי כי ההיפך הוא האמת. אין דומה באכזריות לאלות – החל בתִיאַמַת הבבלית ואיסיס המצרית וכלה בענת הכנענית ובפלס־אתינה היוונית – הצמאות לדם אויביהן וטורפות את גופם ונפשם, ואילו ריח העדנה המתפשט בחלל ונספג בכל סדקיו וחרכיו, כמוהו כבת־צחוק החודרת לכל מעקשי הלב, אינו סימן היכר לאלוהות, אף לא לאלת האהבה מסוג אפרודיטי, או ונוס, שהרי כל אלוהות יש בה מן היסוד הכובש, המכניע, המדביר, ולו גם במקל נועם; אדרבה, אות ודגם הם לנכבש, לאוהב בכל לבו, למתמסר בכל נפשו, למתמכר בכל מאודו, אף אם משתייך הוא עד ארגיעה לגזע אדונים בן חלוף.

בור ועם־הארץ הייתי בכל הדברים האלה: על כן, כבר למחרת היום שבו הופיעה סצ’יקו בביתנו השכמתי קום, מתגבר כארי לשרת אותה לעובדה ולשומרה.

 

ג    🔗

לא עברו ימים רבים עד אשר סצ’יקו בחסדה כי רב, הואילה להיענות לתפילתי החרישית – תפילת העיניים שנשאתי אליה מכל אתר ואתר שבבית – והרשתה לי לשרתה.

היא עבדה בלילות. הייתה יוצאת מן הבית מבעוד יום וחוזרת מעבודתה עם הנץ החמה. בשובה בבוקר הייתה חצר הבית ריקה מאדם, אך לפנות ערב, בשעות הדמדומים הארוכים שבארצות צפון, היו הילדים הסינים מבין תושבי הבקתות מתגודדים בה בעשרותיהם. היפנים היו שנואי נפשם של כל הסינים – מקטן עד גדול. הם לא הסתירו את איבתם לשום יפני ויפנייה, ואם נבצר מהם לבטאה במעשים הביעוה במבטי משטמה. כבר בשבוע השני לשהותה אצלנו חששה סצ’יקו לעבור בחצר לבדה לפנות ערב. באותו יום, כמימים ימימה מאז בואה אלינו, הצצתי בפרוזדור לעבר קיטונה מתוך תקווה לקלוט ביעף את דמותה, ולו כהרף עין בלבד. היא עמדה בפתח קיטוני שהיה לקיטונה, שעונה אל המזוזה ואוספת מאחור את שערות ראשה המוטה כלפי הפרוזדור. משהשגיחה בי קרן עור פניה באותה בת־צחוק אלוהית שמוגגה והמיסה את כל אשר בי. היא רמזה לי שאגש אליה, ומשהתייצבתי מולה נטלה את ידי בכף ידה והוליכתני אל החלון המשקיף על החצר כאם המוליכה את ילדה לבית־הספר. פיה מלמל – ספק ברוסית ספק ביפנית – הברות שלא יכולתי להבין, ואצבעה הורתה על ילדים פוחחים, לבושים בלואי סחבות, מהם אפילו חשופי שת, שמילאו אותה חצר. לאחר מכן התכופפה, התיזה כמה חזיזים מעיניה ועשתה מחוות סאמוראי יפני המרטש את בטנו בטקס של חאראקירי מסורתי.

משסיימה לערוך את הטקס הסמלי שילבה זרועה בזרועי ופסעה חגיגית חזרה אל הפרוזדור. לאטה פסעה, הלוך וטפוף, קבקביה קוצבים הלמות מדודה ואני מחזיק מחרה אחריה. בכל אותה העת לא סרה מפניה בת־הצחוק – מורשת הרקיע השביעי – שהייתה עכשיו כולה שלה וחצייה שלי.

המסר של ההצגה לא היה זקוק לפירושים. סצ’יקו ביקשה שאלוונה בעוברה בחצר מוקפת אויבים בדרכה לעבודת הלילה. הדם זינק לראשי. הבזיכים נתנו ריח. וירח אלוהים את ריח הניחוח וידע אלוהים ויאמר: הילד הזה נעשה אדם. אזי אמרו המלאכים שירה. בשנת שתים־עשרה לחיי נבקעו מעיינות השיר וארובות השמים נפתחו, כדי להזרים באוזני את שירת המלאכים בשני קצבים בעת ובעונה אחת: מתפרץ ורגשני מזה ומדוד ושקול מזה. את המתפרץ והרגשני קצב הדופק שהלם ברקותי: את המדוד והשקול תופפו קבקביה של סצ’יקו. הייתי בן מלך שהחזיר לחיים את בת המלך הרדומה; הייתי אביר שחרבו עשתה תשועה גדולה למלכת חלומותיו ותצילנה מידי שוסים אשר קמו עליה לחללה; הייתי אורפאוס המוציא את אורידיקי מן השאול. אבל אורפאוס ניבט לאחור והפסיד את משאת נפשו, ואילו אני לא הפכתי ראשי אפילו פעם אחת, אף כי חצי הזעם שנורו מעיניהם של הנערים הסינים, דומה, עשו לכברה את בשרה של אֵלתי. על כן זכיתי להלך לצדה של סצ’יקו בלא שאיבדתיה עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח איברי – אם לא באיברי גופי הרי באיברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי לאחור. כל אותו הזמן לא הבטתי אחורה. לא הבטתי אחורה גם בדרכי חזרה, בחצר, אפילו כשעיני ראו בבירור כי אויביה הצעירים של סצ’יקו עומדים בסך משני עברי החצר – כל נער ליד פתח בקתתו – ובידיהם קטעי לבנים אדומות שנשתיירו מאז הקמת הבניין שבו נמצאה דירתנו גדולה מזו: אף בהיפתח הרעה, בעת הרגימה המאורגנת, המרושעת, המכאיבה, כאשר על כל עשרה צעדים שצעדתי ניתכו עלי גושי חצץ אדום מימין ומשמאל, לא החשתי את פעמי אף כהא זה: זקוף וחגיגי צעדתי במתינות באותו הקצב שהתוו קבקביה של סצ’יקו עוד בהיותנו בקיטוני קיטונה, וזה הקצב אשר בו פסעתי למן הקיטון ועד תחנת האוטובוס. לא החשתי פעמי, לא הפכתי ראשי ולא הבטתי לאחור. אדרבה מבטי היה מרותק אל החלון שאליו הקריבתני סצ’יקו לפני שעה קלה, ובלבי תפילה כמוסה שיקרה נס והיא תופיע בו כאותה בתולה קדושה עטורת הילה שעל גבי האיקוניות בכנסיות הרוסיות.

היא לא הופיעה. שום דמות לא הצטיירה בחלונו של הקיטון. אבל בחלון הסמוך, לשעבר חלון חדרה של אחותי, הופיעה דמותו של דימיטרי אפנסייביץ'. הבחנתי בבירור שהוא עוקב אחרי בעיניים כחולות־שקופות, ריקות מכל הבעה, ושפתיו פשוקות בחיוך טורף של חריקת שיניים חטובות להפליא.

 

ד    🔗

למזלי לא היה איש בבית חוץ מדימיטרי אפנסייביץ'. כשעליתי במדרגות הוא עמד כבר בפתח הדלת והמתין לי. עייף הייתי. יגע ורצוץ, נכנסתי לחדר־המיטות של הורי, שעכשיו ישַנו בו אחותי ואני, וישבתי על מיטתי. דימיטרי אפנסייביץ' נכנס בעקבותי. הוא חיפש כיסא בחדר, ומשלא מצאוֹ ישב על אדן החלון. מכיס מכנסיו – שהיו צרים למעלה עד שהידקו באכזריות את בטנו ואת ירכיו, אך למן הברכיים הלכו והתרחבו כלפי מטה עד שדמו לשתי חצאיות הקרויות בימינו מאקסי – שלה קופסת סיגריות עשויה כסף. בלחיצת כפתור פתח תת הקופסה ונטל מתוכה פאפירוסה – סיגרייה רוסית קצרה עשויה מנייר דקיק ומצוידת בפיית קרטון ארוכה. הקיש בה על גבי הקופסה עד שהטבק בצינורית הנייר נתהדק הדק היטב. אז הוציא מכיס חולצתו גפרור שעווה ושפשף את ראשו בסוליית נעלי הלכה שלו. להבת הגפרור הבליחה בזוהר מוגזם, מאיים קמעה, בדמדומים המתכחלים. הוא הצית את הסיגרייה, משך עמוקות את עשנה ופנה אלי בנימה עניינית־יבשה:

“אתה מתכוון ללוות את סצ’יקו כשתצא מן הבית גם מחר?”

“כן,” עניתי קצרות.

“וגם מחרתיים, ובעוד שלושה ימים, ארבעה, חמישה… עד עולם?”

“עד עולם,” פסקתי קצרות.

“ואתה חשב שתוכל להחזיק מעמד?”

רוחי הייתה איתנה, אך גופי היה פגוע ורווי. כל איברי כאבו מן הפגיעות: ידי, רגלי, גבי, צלעותי, אפילו ראשי. לאחר היסוס־מה הפטרתי בגילוי לב:

“אינני יודע.”

דימיטרי אפנסייביץ' ירד מאדן החלון ויצא אל חדרו, אך מיד חזר ובידו מאפרת נחושת קטנה. ניער את אפרה של הפאפירוסה וישב על מיטתי, סמוך לי.

“אתה רוצה עזרה?”

נבהלתי.

“לא.”

“מדוע לא?”

“כי אני לא רוצה שתלווה את סצ’יקו יחד אתי.”

דימיטרי אפנסייביץ' ליטף את שפמו בקפידה, כפי הנראה מתוך ניסיון לכסות על חיוכו הטורף.

“אני לא אלווה, אבל אני יכול לעשות כך שהדרדקים הסינים (הוא השתמש במלת עגה רוסית, שאיני יודע לתרגמה לעברית יותר מודרנית) לא יעזו לנגוע בכך כל ימי חייהם.”

“איך?”

“סמוך עלי. הייתי קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין. במו ידי דשתי בשוֹמפּוֹלים את חלאת בשרם של החיילים המתפרצים מפני אדוניהם.”

“מה זה שומפולים?”

“שומפולים הם מוטות מתכת שנועדו לניקוי רובים. מוטות ארוכים, דקים וגמישים.”

בפעם הראשונה ראיתי זיק של הבעה בעמקי התכלת של עיניו הקרות. זו לא הייתה הבעה של חיה טורפת. אדרבה. הייתה זו הבעת צייד ותיק ומנוסה הבא על סיפוקו למראה החיה שנלכדה.

“אתה רוצה להלקות את הילדים שבחצר?”

“להלקות? חס וחלילה. קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין יודע לא רק להלקות. הוא יודע גם לערוך מבצע צבאי.”

המבצע הצבאי היחיד שראיתי עד אז היה כיבוש העיר בידי היפנים. שעות מספר לאחר שנדמו קולות הירי והנפץ נהרו התושבים הרוסים של העיר אל המדרכות להקביל את פניו של הצבא הכובש. על הכביש המרוצף אבנים ניסו לצעוד בסך חיילים קרביים, לאים ויגעים, נושאי רובים ועמוסי ציוד אישי; והד מגען של סוליות מגפיהם המסומרים באבני המרצפות דמה לממטר של סילוני נקישות רצופות, מעין שארית רעם שנתנפץ זה עתה לאלפי קולות ובנות קול.

הייתי בטוח שדימיטרי אפנסייביץ' משטה בי.

“תעשה מה שאתה רוצה,” אמרתי באדישות.

“ומה תיתן לי?”

“בעד מה?”

“בעד זה שהילדים יחדלו להציק לך.”

“גם אם אמשיך ללוות את סצ’יקו בכל יום ויום?”

“כן, גם אם תמשיך ללוות את סצ’יקו בכל יום ויום לעבודתה.”

את המלה האחרונה לא רק הוסיף כי אם הטעים במיוחד: ל־ע־בו־ד־ת־ה.

“מה אתה רוצה לקבל?”

“כסף.”

במשך כל זמן השיחה הלכו וגברו מיחושי. הרגשתי כל פגיעה ופגיעה. כשהמלה “כסף” ניתקה משפתיו הגיעו הכאבים לשיאם. נלאיתי נשוא את המחשבה שלמחרת היום אשוב להלך באותו נתיב יסורים. ומה יקרה אם יפגעו גם בסצ’יקו בדרכנו אל האוטובוס? מילא, באישה יפנית לא יעזו לפגוע. אבל אני? איך אשא? ואולי ברנש זה יכול באמת לעזור לי, אף אם משטה הוא בי במקצת.

“כמה כסף?” שאלתי.

"כמה שיהיה לך.

“אין לי הרבה.”

“כמה שיהיה.”

“יש לי שלושים יֶן.”

ין הוא המטבע היפני. ואכן שלושים ין היו עמדי. עד להופעתה של סצ’יקו היה הכסף שמור במגירת שולחני. משבאה סצ’יקו שמתי את השטרות בין דפי “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, שלא מש מעיניו של אבי בשעות הפנאי שלו ועל כן מונח היה על כוננית בחדר־המיטות של הורי, שהפך עכשיו לחדרנו המשותף – של אחותי ושלי. הספר נשאר בו הן משום שבחדר היחיד שנותר לא היה מקום לכוננית והן משום שבימים האחרונים לא התפנה אבי לקריאה או שדעתו לא הייתה נתונה לכך בצוק העתים.

זה כחצי שנה עזרתי לאחד התלמידים המטומטמים ביותר שבכיתתנו בזיעת אפי, להכין שיעורים, ובתמורה למריטת עצבים נוראה זו קיבלתי חמישה ינים לחודש. שלושים ין היו אפוא חלקי מכל עמלי, ואותו מוכן הייתי למסור לדימיטרי אפנסייביץ' על קידוש שמה של סצ’יקו. הושטתי את ידי אל הכוננית.

דימיטרי אפנסייביץ' קם והזדקף מלוא קומתו הגבוהה. גבר מרשים היה: עורו החוורוור נקרם על לסתותיו ללא חריץ או קמט, מקטורן לבן נח רכות על כתפיו הרחבות, עוטף את חולצת התכלת אשר נמתחת על חזהו האתלטי ונחצית בעניבה צבעונית – פסים־פסים, כעין הקשת – ומהדק את מותניו הצרים. גבר כזה חלמתי להיות בבגרותי.

דימיטרי אפנסייביץ' הסיט את ידי השלוחה אל הכוננית ופסק כולו שופע אבירות:

“תתחיל לשלם לי אחרי המבצע. מלת כבוד עדיפה על כסף.”

מלת כבוד פירושה הן צדק. וכל שלושת המושגים – הכבוד, ההן והצדק – עשויים להתגלם בצירופים תמהוניים מאוד. מכל מקום, כפי שנתברר, הם לבשו צורה סוריאליסטית בהחלט, אם לא ברוחו הרי במעשיו של קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין, אשר במו ידיו דש את חלאת בשרם של חיילים המתפרצים מפני אדוניהם.

 

ה    🔗

בלילה ההוא נדדה שנתי. לא רק משום שלא מצאתי לי תנוחה שתשכך את כאבי גופי החבול, אלא גם משום שמצר הייתי על חסכוני, שבן־לילה יהיה לאין. על אף קשיי הפרנסה של הורי לא חסרתי דבר מכל אשר חפצתי. כעבור חמישה חודשים אמור הייתי להגיע למצוות ולעלות לתורה. אבי הבטיח לי טלית ותפילין, וכבר התחיל ללמד אותי את נוסח ההפטרה. לפי הלוח הלועזי קדם יום הולדתה של אחותי לשלי בכשבועיים ימים, ויום הולדתה של אמי חל כשבועיים לאחר מכן, וכך גם נהגנו לציינם. היה מובן מאליו לכולנו שאין חוגגים בר־מצווה בתאריך לועזי. לפיכך הוחלט שגם את שאר ימי ההולדת נחוג בשנה זו לפי התאריך העברי. על כן הביא אבא הביתה טבלת התאמה בין הלוח היהודי ללוח הגריגוריאני והסביר לי את מהותה. לאחר עיון בה נתברר, לתימהוני, כי באותה שנה מיוחדת במינה נצטמצם ההפרש בזמן שבין ימי ההולדת של שלושת בני המשפחה ליום אחד בלבד: אחותי – יום לפני, אמי – יום אחרי. הוסכם לחוג את כל השלושה בסוף אותו שבוע, דהיינו בשבת שבה אעלה לתורה. אני גמרתי בלבי שעם הגיעי למצוות אקנה את מתנות יום ההולדת לאמי ולאחותי מכספי שלי, מפרי עמלי, משכר־הלימוד שאקבל. אפילו קבעתי בבירור את מתנתה של כל אחת מהן. לאחותי – מאדז’אן או מיונג, משחק שהיה מקובל על המעמד הבינוני והגבוה בסין. המשחק מבוסס על עיקרון של איסוף של סדרות, בדומה לקלפים, אלא שאת מקום הקלפים תופסות בו לבנים קטנות עשויות עץ, כל לבנה מהוקצעת, משופה וממורקת בדופנה האחורי ובארבע פאותיה, ואילו אל דופנה הקדמי דבוקה לוחית שן ועליה מספרים והיירוגליפים סיניים עתירי משמעות, חרותים בצבעים מרהיבי עין. הלבנים הוחזקו בארגז מיוחד, מורכב ממגירות סדורות זו על גבי זו דוגמת השידות שהיו מוצבות בימים ההם בחדרי־המיטות, להחזקת לבנים וכלי־מיטה. בין אביזרי המשחק – משענות עץ ארוכות, שכל אחד מארבעת המשתתפים משעין עליהן את הלבנים שהוא מקבל (אם זיכרוני אינו מטעני – ארבע־עשרה במספר). את כל השאר מניחים על השולחן כך שגבן מופנה כלפי מעלה. המשחקים נוטלים מן הערימה את הלבנה המתאימה ומחזירים אל השולחן לבנה שאינה דרושה להם, אלא שהפעם לוחית השן המצוירת מופנית כלפי מעלה. נעים היה ללטף בקצה האצבעות את גב העץ הממורט של הלבנה, שהיה נוסך בך הרגשה של מגע אינטימי־חמים, ומעניין מאוד להחליק על פניו של השנהב הצונן ולחוש את חספוסם של קווי ההיירוגליף החרות עליו – ציור מתוחכם מסקרן ורב־תוכן. ככל שארך המשחק ונתעצם, היה השולחן הופך לתערוכת כתב סיני ואמנות סינית, שכן כמה מן הלבנים היו מקושטות בציורי פרחים או בדמויות של בני־אדם. הצד האמנותי הוא שקנה, כנראה, את לבה של אחותי במשחק זה, שעיקרו לא היה שונה ממשחק הקלפים רֶמי, שכן אחותי לא הייתה להוטה אחרי משחקי קלפים אף כהוא זה. ייתכן עוד שהמשחק קסם לה משום שייעדה את עצמה להיות פסנתרנית, וצורת הלבנים הזכירה לה את קלידי הפסנתר. תהיה הסיבה אשר תהיה, בחודשים האחרונים הייתה מדברת על המשחק בימים וחולמת עליו בלילות. הורי לא עוררו בנו את יצר המשחק מסוג זה, וסבור הייתי כי לעולם לא יקנו לה מאדזאן במתנה. לה עצמה לא היו מקורות־הכנסה משלה, שכן כמעט כל שעותיה הפנויות היו קודש לפריטה על פסנתר, ואילו אני, אף־על־פי שגם אני מלבד לימודי בבית־הספר הרוסי הקדשתי זמן רב ללימוד הלשון העברית מפי אבי ומכל אות מרובעת שהגיעה לידי – ולאותה עיר בירכתי אסיה, המרוחקת אלפי קילומטרים מכל מרכז יהודי, לא הרבו להגיע אותיות מרובעות – לא הייתי נתון למרותו של מוסד להשכלה שיטתי כגון קונסרוואטוריון וכיוצא באלה, ועל כן היו עתותי בידי לסייע בלימודיו של אותו קשה־מוח ולאגור כספים משלי. אין פלא שהחלטתי לקנות לה מאדז’אן ויהי מה.

אשר לאמי, הרי גם בעבורה בחרתי את המתנה זה מכבר. יום אחד ראיתיה מדיחה כלים בקערה ומשננת מלים אנגליות מתוך ספר שהיה מונח פתוח סמוך לקערה. היה זה ספר מרופט שדפיו הצהיבו ואותיותיו דהו כמעט כליל. בעת ההדחה ניתזו טיפות מים וסבון על הדף הפתוח, ומשניסתה אמי לקנחן נתמסמס הדף כולו, ועמו חלק מן הדף הסמוך.

שתי שפות – גרמנית ורוסית – ידעה אמא על בוריין, ושלטה שליטה נאה בצרפתית. לשם מה זקוקה הייתה ללשון האנגלית?

על שאלתי השיבה בהרצאה ארוכה. היא אמרה כי היפנים עומדים ליטול לידיהם את כל המסחר. הם קנו את מסילת הברזל הרוסית במנצ’וריה, שעוד בימי הצארים קישרה את סין עם סיביר, והיהודים, שהתפרנסו מהמסילה בדרך זו או אחרת, חזרו או יחזרו בקרוב לברית־המועצות. השאר נושאים עיניהם לדרומה של סין. הקהילה היהודית דועכת, ואבא, שהוא מורה עברי, יצטרך במוקדם או במאוחר להעתיק מושבו לדרומה של סין, שעריה פורחות כל עוד לא כבשון היפנים, והקהילות היהודיות בהן משגשגות וכבר עתה מוכנות הן לקבל את אבא בזרועות פתוחות; בשל בריאותו בתקופה זו אין הוא נוסע לפי שעה, אך כדאי כבר עתה לפתוח בהכנות ראשונות שכן בכרכים הגדולים של סין שולטים למעשה הבריטים והאמריקאנים בדרך של זיכיונות למסחר, לחרושת, לבנייה ולתחבורה. על כן, אם גם היא אמא, תזדקק להשתכר ולעזור לאבא בפרנסת המשפחה עליה ללמוד אנגלית ויהי מה. באותו יום רשמתי לפני את שמו של ספר הלימוד, החלטתי נחושה לקנות לה עותק חדש, שדפיו לבנים, אותיותיו שחורות ובולטות וכריכתו קשה ועבה. לפני ימים מספר ראיתי ספר כזה באחד מחלונות הראווה, אבל עדיין לא היה סיפק בידי להיכנס לאותה חנות כדי לשאול מה מחירו.

אך הרכישה החשובה ביותר שאליה נשאתי את נפשי הייתה מתנת בר־מצווה לי לעצמי: שלושה כרכים של המאסף “התקופה” בעריכת דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, מוסקווה, 1918. ומעשה שהיה כך היה.

לפני כחצי שנה הוזמנתי לחגיגת בר מצווה של אחד התלמידים היהודים שבכיתתנו. הנער שהגיע למצוות היה בן למשפחה מתבוללת שסירבה עקרונית לחוג את המאורע. הנער לא עלה לתורה ולא הניח תפילין, אבל סבו לימדו בסתר את ההפטרה, וביום שמלאו לו שלוש־עשרה שנה הזמין לביתו את חבריו היהודים של נכדו כדי ישמיע את ההפטרה לפחות באוזניהם של אלה. הנער, שנתברך בקול נעים ובשמיעה מוסיקאלית, קרא את הדברים בצורה נאה מאוד, אף כי לא הבין אפילו מלה אחת מכל אשר יצא מפיו, וגם סלסל בחן רב בנגינת הטעמים. סבתו כיבדתנו בתה ובעוגת שוקולדה, וסבו – נציג מובהק של דור המשכילים שהתפקרו אבל בנעוריהם היה עוד סיפק בידם לחזות מבשרם את חוויותיו של “המתמיד” באחת הישיבות שבמערב הקיסרות הרוסית, זה הסב שוודאי לא שיער בנפשו כי תהליך הסתפחותו אל “תרבות העולם” יוליכנו אל מעבר לגבולותיה של קיסרות זו שבמזרח – נאם לפנינו ברוסית צחה שרק המבטא הגרוני של הריש היה בו כדי לחשוף את מוצאו בדברו, וחצב להבות אש על דור המתבוללים השולחים את בניהם ובנותיהם לרעות בשדות זרים ולהתכחש לתרבותו המפוארת של עמם עתיק הימים. כיוון שהייתי היחיד בכל החבורה שידע קרוא וכתוב עברית, הוליכני אל “חדר המשכית” (“אתה יודע איך אומרים בעברית קאבינט? לא? אני אגיד לך: חדר משכית”), ומבין מאות הספרים שניצבו על המדפים, אשר כיסו את כל הקירות, הצביע על שלושה כרכים בפורמאט גדול ובכריכה חומה מהודרת.

“ראית את אלה?” שאל.

“לא.”

הוא הוציא אותם מן המדף –את כל השלושה – והניחם על שולחן עגול שעמד באמצע החדר. פתחתי אחד מהם, וככל שדפדפתי בו – ובעוד שעה קלה גם בשני הכרכים האחרים – נרעשתי ונפעמתי ונסערתי עד כי נעצרה נשימתי. שנים רבות לא קרה לי כזאת – לא לפני כן ולא אחרי כן – ורק כשנכנסתי בפעם הראשונה בימי חיי למוזיאון הבריטי נזכרתי בחוויית נעורים זו. עד לשלושת הכרכים הללו נסתיימה בעבורי השירה העברית בביאליק ובטשרניחובסקי, והפרוזה העברית – בסמולנסקין ובמנדלי. והנה נגלו לעיני כתביהם של אנשי שם שרק את שמעם שמעתי בעקיפי עקיפין: יעקב כהן ודוד שמעונוביץ. יעקב פיכמן ואליעזר שטיינמן ודוד פרישמן ובוקי בן יגלי, ועוד רבים וטובים שדבר קיומם לא היה נהיר לי כלל וכלל. אך כל “היוצרים והבונים” הללו היו כאין וכאפס לעומת ה"תרגומים": “בין שני עולמות” מאת אנסקי ו"איליאס" מאת הומרוס, ומשירי היינע (היינה) ומיצירות גאטע (גתה) ורבינדרנת טגורה ו"המטאמורפוסות" לאובידיוס ו"הפרש" למיצקייביץ' ו"מאנפרד" לביירון, ועוד כהנה וכהנה מבכורות ספרות העולם וחלביה, מוגשים לי על מגש של כסף בתרגום עברי, באותיות מרובעות, ערוכות מימין לשמאל.

הזקן ראה את התרגשותי. הוא שאל:

“אתה חושק בהם?”

המלים נעתקו מפי. אפילו לא נדתי בראשי לאות הן. מובטחני שהמבט ששלחתי לעברו היה רווי הכרת טובה.

“כמה תיתן לי?” שאל שוב וניצוץ של שובבות נדלק בעיניו.

לא יכולתי לענות לו מה שעניתי כעבור שישה חודשים לדימיטרי אפנסייביץ', כי אז עוד לא הרבצתי תורה לאותו מפגר ולא הייתה לי שום הכנסה משלי.

משלא נענה קרץ המשכיל הישיש בעינו ונקב שכרו לאמור:

“כל הכסף המזומן שיהיה בידיך ביום הגיעך למצוות.”

באותה שעה לא נתתי דעתי על הקריצה. לו ניסיתי לפענחה ייתכן שלא הייתי מתייחס לדבריו באותו כובד־ראש שבו קיבלתי את פסק־דינו, וחוסך לי עמל וצער.

מכל מקום, פסק־דין זה הוא שהמריצני לסרהב בהורי שיבקשו בשבילי תלמיד בשכר, ומאז הושג התלמיד ועד עתה מתעלה הייתי עד לרקיע השביעי בהגותי באושר הצפוי לי לאחר חגיגת הבר־מצווה. כל העלובים אשר סביבי, אם ירצו לקרוא ממיטב יצירות ספרותן של גרמניה, צרפת ואנגליה יקראו אותן ברוסית כשם שקוראים שלט מעל לאטליז המכריז על מכירת קרביים, כשם שקוראים ידיעה על רצח או אונס בעיתון העוטף דג מלוח שנקנה בשוק, כשם שקוראים מודעה גדולה על תרופה למחלות מין, ואילו אני אקרא את פרי רוחם של גדולי המין האנושי מועתק לשפת אבותינו לשפת נביאינו, לשפה שבה ניתנה התורה לעם ישראל במישרין, ובעקיפין לעולם כולו. מי ישווה לי ומי ידמה לי?

 

ו    🔗

והנה עתה, על משכבי בליל שימורים זה, ידוע ידעתי כי תוחלתי נכזבה. סרתי ועבדתי אלוהים אחרים, ואת אלילי הרוח האירופית המרתי בסצ’יקו, האלה היפנית. גדול היה דאבון הגוף וגדולה ממנו מצוקת הנפש, אך זיכרון לכתי שלוב־זרוע עם סצ’יקו על פני החצר, מתחילתה ועד סופה, העלה בסופו של דבר ארוכה לכול. סצ’יקו בלעה את כל גאוני שירתה של אירופה, יצוקה באותו כתב אשורי עצמו שבו העתיק עזרא הסופר את תורת משה, כבלוע הנחש של משה את נחשיהם של חרטומי מצרים. ומשרווח לי קמעה מייסורי התחיל גם מוחי מתנער מדוק ההזיה ומתעורר לאטו לפעולה. Cogito, ergo sum הייתי מגדיר היום – לאו דווקא באורח מקורי ביותר – מעבר זה ממצב למצב, שכן בתחילה חשבתי, אחר־כך חישבתי ולבסוף תכננתי: את המאדז’אן ואת ספר הלימוד האנגלי אוכל עוד לקנות מההכנסות הצפויות לי משיעורי עד לימי ההולדת, ואילו בעד כרכי “התקופה” אשלם בכסף שיישאר בידי לאחר הקנייה. לגבי השאר אבקש את הזקן שיואיל לקבל ממני תשלומים לשיעורין וימסור בידי כל כרך עם סילוק שליש החוב. לבי היה סמוך ובטוח שהוא לא יסרב. זיק השובבות והקריצה הערמומי של אותו ישיש היו שני המראות האחרונים שחלפו ביעף לנגד עיני עד שנפלה עלי תרדמה וכל עצמותי שבה וצללה בבריכת המזור לכל מכאובי – ניחוח חיקה של סצ’יקו.

שנתי הייתה קצרה אבל עמוקה וגואלת. הכאבים נתעממו ושככו. קמתי בבוקר רענן ומלא מרץ. בבית־הספר התענגתי על המבחן לכימיה שנערך באותו יום, כיוון שכל נוסחה ונוסחה הופיעה לעיני במקומה הקבוע על קירות קיטונה של סצ’יקו. הנוסחאות גררו את תמונות הבד את המחצלת, האגרטלים, ואת הבזיכים על תכולתם, שריחם הולך מסוף העולם ועד סופו, ובתוככי הריח, כדג זהב באקווריום, שטה סצ’יקו במלוא הדרה ועדינותה. בשובי הביתה ייחלתי בקוצר רוח לראשית הדמדומים, ובהגיע שעת צאתה של סצ’יקו מן הבית עמדתי על המשמר זקוף ומתוח, מוכן ומזומן לשנס מותני ולרוץ לפני מרכבתה. אבל אני לא רצתי. אדרבה, לאטי הלכתי בחצר לצדה של סצ’יקו – זרועי שלובה בזרועה ממש כביום אתמול – עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח איברי – אם לא באיברי גופי הרי באיברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי בידה. ובלכתי חזרה נקרע הים. לשון אחר: דימיטרי אפנסייביץ' עשה לי ממש אותו הנס שאלוהי צבאות עשה לאבותינו בים סוף.

כביום אתמול ניצבו הנערים בפתח בקתותיהם ובידיהם קטעי לבנים אדומות. אך כל אימת שאחד מהם נשא זרועו ליידות בי אבן, פגע בו דבר מה מבחוץ בכוח אדירים. מיד הייתה צעקת אימים נפלטת מפיו, והלבנה שנועדה להיירות בי נופלת מידו. כמה מהם צנחו ארצה, משתרעים על הקרקע, זועקים ומייללים. בהגיעי אל אמצעה של החצר לא קמה ב"דרדקים הסינים" הרוח להרים עלי יד, ואילו הזאטוטים שעמדו ליד הבקתות הסמוכות לבניין הלבנים נסו בבהלה מן המערכה ונמלטו על נפשם.

כשהגעתי הביתה הרגשתי כאלכסנדר מוקדון, כיוליוס קיסר וכנפוליאון – ככל אחד מהם לחוד וכשלושתם יחד. תוהה על הנס הגדול פרצתי לחדרו של דימיטרי אפנסייביץ' – החדר היה ריק. ישבתי בכורסה – הכורסה היחידה שהייתה בדירתנו, שהועתקה משום מה לחדר זה דווקא – והמתנתי לו. לא יצאה חצי שעה והוא הופיע, תרמיל טיולים על שכמו וכל ישותו משדרת גלים של קורת־רוח והנאה עצמית. תחילה שלה מן התרמיל רוגאטקה, קלע עשוי פיסת עור, שתי קרני עץ, שתי גומיות עבות וידית ארוכה. אחר־כך ניער את התרמיל, ועל רצפת החדר התגלגלו חלוקי אבנים עגולות, כדורים מלוטשים עד שלמות, אבני בליסטראות בזעיר־אנפין. ברור היה שממקום מסתור אשר בחר לו בחצר קלע אבנים אלו מתוך הרוגאטקה היישר בראשיהם של נערי החצר.

“מה בדבר הגמול?” שאל.

מהכיס האחורי של מכנסי שלפתי שישה שטרות בני חמישה ינים כל אחד, שהוצאתים מבעוד בוקר מ"ספר האגדה", והושטתים לו.

הוא נטל מידי את השטרות ונתנם בקופסת הכסף אשר לו, שעכשיו לא הייתה בה אפילו פאפירוסה אחת.

“ומתי אקבל את השאר?” שאל שוב עניינית.

“איזה שאר?”

“אתה זוכר ודאי, ילדי, שהוסכם בינינו כי תיתן לי את כל אשר יהיה לך?”

“זה כל מה שיש לי.”

“הבה ונדייק, ידידי הצעיר. אני חוזר על דברי אמרתי לך בפירוש: כל מה שיהיה לך. לא אמרתי: כל מה שיש לך.”

“כל מה שיהיה לי?”

“כן.”

“עד סוף ימי?”

“חס וחלילה, בני. לא עד סוף ימיך כי אם עד לסיום אותה תקופה בחייך שבה תלווה את סצ’יקו לעבודת הלילה שלה ושוֹב תשוב לביתך בריא ושלם אחר עוברך בשובה נחת את החצר הזאת” – הוא הורה בידו על החלון, מרוצה מאוד מרוח המליצה הרוסית שנחה עליו.

בפעם השנייה מיום שהתמקמו שני דיירי המשנה בדירתנו זינק הדם אל ראשי. אכן, מלת כבוד עדיפה על כסף בפה – רתחתי בַּעְיָים רוחי – אך הכסף יענה על הכול בלב: על צדק, על יושר, על היגיון. נבל, נוכל, בן בליעל! קצין בחיל הפרשים של הצאר לכד אותי במרמה בשפת חלקות וסובבני בכחש במוצא שפתיו. לראשונה מאז נגלתה לפני סצ’יקו חצץ דבר־מה ביני לבינה. חמישה חפצים קמו וניצבו מולי, נתגברו עד שהסתירו את דמותה מעיני, ולו אך לרגע אחד בלבד. היו אלה ארבעה ספרים, שלושה באותו פורמאט ובאותה כריכה, צמודים זה לזה כאבני גזית, ואחד שוכן לבדד, במרחק־מה מהם, ועל ידו תיבה בצבע חום־אדמדם הדומה לשידה של חדר־מיטות, והיא צופנת בחובה קלידי מאדז’אן.

אזרתי עוז לא ייאמן ולבשתי גבורה בל תשוער לנוכח מבצעו המזהיר של דימיטרי אפנסייביץ', שהושיעני זה עתה.

“לא אשלם לך יותר,” פסקתי, “אף לא פרוטה אחת.”

הוא לא ציפה לתשובה כה החלטית. מעין צל של מבוכה חלף על פניו כהרף עין. כן, כהרף עין בלבד. עד מהרה ליטף את שפמו והפטיר בנחת:

“אתה עוד תצטער על כך.”

שנינו החרשנו שעה ארוכה למדי. הוא הפר את השתיקה ראשון:

“אתה יודע את פירושה של המלה היפנית ‘פוקוסיו’?” שאל לפתע בסבר פנים יפות.

לא ידעתי את פירושה של המלה היפנית “פוקוסיו”. הוא לא המתין לתשובתי.

“אני בטוח,” המשיך, “שתזכור מלה זו כל ימי חייך.”

משמעותה של המלה נודעה לי רק לאחר זמן. הוא לא גילה לי את פירושה. סבר הפנים היפות נמחה מפרצופו. עתה העלה את חיוכו הטורף, אך בעיניו הדוממות שוב התנצנצה מעין הבעה הדומה לזו שלבשו פניו בעת שהשיח לי על מלקות השומפולים שהעתיר ביד נדיבה בתקופת עברו המפואר אלא שעכשיו צפנה הבעה זו יותר מקורת־רוח של צייד שלכד את קרבנו, הרבה יותר. קצרה ידי מלתאר צופן זה, על כן אסתפק באסוציאציות המתעוררות בי לזכרה בעת כתיבת הדברים. סבור אני שכזאת הייתה הבעת פניו של פרעה כאשר ציווה להשליך היאורה כל הבן היילוד, הבעת פני של היטלר ברגע שנפלה ההכרעה על הפתרון הסופי של בעיית היהודים והבעת פניו של סטלין בשעה שהחליט על קולקטיביזאציה מאונס של החקלאות ברוסיה, אשר עלתה בהשמדת שלושים מיליון נפש ברעב, בהרג ובעבודה קשה בכפרים ובמחנות הסגר. באותו רגע צלצל הפעמון בדלת הכניסה ואני יצאתי מחדרו של דימיטרי אפנסייביץ' כדי לפתוח את הדלת.

 

ז    🔗

המבצע “פוקוסיו” תוכנן בתבונה רבה, כיאות למבצע צבאי, אורגן בעורמה ובשום שכל והוצא לפועל בקפידה אכזרית.

כשעה לאחר שיחתנו הקשה ניגש אלי דימיטרי אפנסייביץ' והזמין אותי לחדרו. שוב האיר פניו אלי, ככל שפנים אלה היו מסוגלים למאור, ניסה להתבדח עמי, וברוחב־לב משכנע הציע לי שנשכח את העבר. לחיזוק ה"סולחה" התכופף כמעט עד הרצפה והוציא מתחת למיטה בקבוק וודקה ושתי כוסות – אחת רגילה ואחת קטנה יותר. מזג את הוודקה בשתיהן והגיש לי את הגדולה.

“אינני שותה וודקה זה שורף אולי כמה גמיעות.”

הוא שלה מכיסו צלוחית זערורית מלאה אבקה צהובה. בזק מן האבקה אל תוך הכוס. הוודקה הצהיבה.

“תטעם. כדאי לך.”

טעמתי. אכן, היה זה משקה טעים. כל חריפוּת הכוהל, דומה, התפוגגה ממנו כליל.

“שתה עד הסוף,” עודדני דימיטרי אפנסייביץ'.

שתיתי. המצב חזר לקדמותו, דהיינו כפי שהיה כשעזבתי את דימיטרי אפנסייביץ בחדרו לפני שעה. כאז כן עתה נגוז מאור הפנים, וחיוכו הטורף של דימיטרי אפנסייביץ נחשף במלוא דורסנותו. עד מהרה נעלם גם דימיטרי אפנסייביץ עצמו ונותר רק החיוך, דוגמת חיוכו של החתול ב"עליסה בארץ הפלאות". עם כל טורפנותו וטירופו היה זה בכל זאת חיוך. אין פלא אפוא שניסיתי להיתלות בו בצלילתי המבעיתה אל מחשכי תהום רבה שאין לה תכלה כהיאחז הטובע בקש. לאחר פרפורים ושקיעות, כישלונות ואכזבות, מאבקים וחתירות, עלה בידי לצוף למעלה ולשחות אל חוף מבטחים. בחוף חיכתה לי צס’יקו, שיצאה מקצף מי התהום כאפרודיטי מימה של קפריסין. משצללתי בחיקה פקחתי את עיני ונוכחתי בטעותי. לא סצ’יקו ולא אפרודיטי, כי אם אמא, אמי הטובה החרדה לי מיום היוולדי, היא שגחנה מעל למיטתי, הניחה את כף ידה על מצחי והתבוננה בעיני בדאגה רבה.

“אתה ישן מאתמול לפנות ערב בלי הפסקה. נרדמת בשעה שש,” הוכיחתני רכות על פני. “לא אכלת, לא התרחצת, אפילו לא התפשטת, אינך מרגיש בטוב?”

ראשי נמלא אבנים כבטנו של הזאב ב"כיפה אדומה". הרגשתי קבס. בכל כוחי התאפקתי שלא להקיא. כל החבלות שבגופי, שלא הטרידוני אתמול, חזרו והכאיבו לי עכשיו בעוצמה כפולה ומכופלת.

“כן, אמא,” הודעתי לה במצפון טהור, “אינני מרגיש בטוב.”

“אל תלך היום לבית־הספר. תישאר בבית ותנוח. אתה עובד קשה מדי בזמן האחרון.”

היא נישקה לי ויצאה מן החדר.

עשיתי כדבריה. נשארתי בבית. אולם לנוח לא ניתן לי באותו בוקר לא עבות. אדרבה, כל מה שאירעני היה היפוכו של המושג “מנוחה”.

עם צאתה של אמי צללתי שוב בתהום רבה, אבל הפעם בלי כל התנגדות. בעודי ילד קטן המליטה הכלבה של שכנינו שנים־עשר גורים: שבעה זכרים וחמש נקבות. כלבת רועים גזעית הייתה, והביקוש לגוריה הזכרים היה רב. לא כן לנקבות. רק משתיים מהן עלה בידי השכן להיפטר. את שאר השלוש הטביע בנהר, ואותי הזמין להיות נוכח בטקס ההטבעה. אותה שעה נבצר ממני להבין כיצד אותו חובב כלבים כרך בקפידה מקצועית שקיק מלא אבנים בצווארו של כל גור. ומשהפליג בסירה אל טבורו של הנהר שיקע את הגורים בתוך המים בזה אחר זה במין התרוממות רוח חגיגית, משל לכוהן המקריב קרבן־ציבור כדי לכפר על העדה. באגרופו האדיר החזיק שעה קלה במים את הגור – ביתר דיוק את הגורה, שהרי ממין נקבה היו הקרבנות – ורק לאחר מכן הניח לה לצלול, והיא צללה בלי התנגדות. ברייה ממין נקבה צללה אז, ואילו עכשיו צלל יצור ממין זכר. לא התנגדתי, לא פרפרתי, לא נאבקתי, לא פרכסתי. לא הגבתי אפילו כאשר הרגשתי כי ידי אדם עושות בי כבתוך שלהן. כדרכי שכבתי על צדי הימני וראשי מופנה אל הקיר. מישהו הפך אותי כך שנמצאתי שוכב אפרקדן. מישהו כבל אל ידי. מישהו קשר את רגלי. אני לא טרחתי אפילו לפקוח את עיני. רק לאחר שטולטלתי עוד הפעם מתנוחת השכיבה על הגב אל צדי השמאלי ופני הופנו אל החדר, הרימותי עפעף אחד וראיתי שכל אותה מלאכת הקישור הטלטול וההפיכה נעשית בידי דימיטרי אפנסייביץ'. עתה ניסה לקשור אותי למטה בעודי באות התנוחה עצמה, דהיינו כשפני מוסבות אל החדר פנימה. על פרצופו לא נחה אף אחת משתי ההבעות האופייניות לו: לא חיוך טורף ולא מאור פנים. שקוע היה במלאכתו וארשת פניו דמתה לארשת פניו של שכננו שעה שהטביע את הגורות: עניינית, מרוכזת, תכליתית. הוא הידק אותי אל המיטה בשתי חגורות עור כהדק מזוודות לנסיעה ארוכה – האחת מעל לחזי והאחרת מסביב למותני – וזאת נוסף על אזיקי החבלים שכבלו את ידי ורגלי. לשם מה עושה האיש את כל המאמץ הזה? עד כדי כך אדיש הייתי לגופי שלי, שלא שאלתי שאלה זו מתוך דאגה לעצמי אלא מתוך סקרנות כמעט מופשטת.

פקחתי את עיני השנייה. סמוך למיטת אחותי נמצא דלי מים, ומתוכו בלט קצה זרד של ענף שנקטף זה עתה. על המיטה שכבה אישה עירומה כביום היוולדה. על בטנה שכבה, פניה כבושות בכר של אחותי. עקביה דמו לשני אפרסקים והיו צמודים זה לזה. הסוליות של כפות רגליה, שגם הן היו צמודות זו לזו היו חרושות תלמים ואצבעותיהן נעוצות במיטה כחיילי עופרת במשחקי ילדים העומדים בסך בטרם החל המשחק. סבכים מוצקים בלטו בשוקיה, והחריצים אשר במעבר בין שוק לירך, שמעברם השני מצויות הברכיים, אף הן צמודות עד הדק, בלטו בלובנם על עורה, שהיה כולו צהוב כעין הלימון. ירכיה המלאות והשריריות הלכו והתרחבו כלפי מעלה בקצב מהיר ונסתיימו בשתי אשכוליות סמוכות זו לזו. במבט לאחור, על סמך כל שנהיר לי כיום וכל שהיה סתום בפני אז, נראה לי כי זוג האשכוליות ביטא בגֵאותו המגרה את מלוא אימהותו הפוטנציאלית של אגן הירכיים בגוף נשי זה, שדמה לכינור מעשה ידי אומן בשל שני השקעים העמוקים שחיטבו את המותניים מתוך הפגנת הקיטוב שבין צרותם הגלילית של מותניים אלה לבין שפעתן העגלגלת של עגבות העכוז. גם הגב נראה לי דל בשר לעומת שפעה זו. בשל צהיבותו הזכיר לי את הוילון שתלתה סצ’יקו בקיטונה. אף הוא חצוי היה לשניים בחוט השדרה, ואפשר שגם באמצעות חוליותיו ניתן היה להסיט את שני חצאי הגב לימין ולשמאל ולהסתנוור מן האור הגנוז מאחורי העור. ושמא שניהם – האור והעור – נגנזו לצדיקים לעתיד לבוא?

מתך אסוציאציה זו נתעורר בי לראשונה החשד שזו סצ’יקו. ככל שהזדחל מבטי במעלות גופה של האישה הלכו ורבו האסוציאציות, עד אשר הפכו לביטחון: המערומים שראו עיני מערומיה של סצ’יקו היו. אפילו מבעד לקימונו היו עיני מבחינות במקצת כי כתפיה הצרות של סצ’יקו לא נשתפלו בשיפוע רך ככתפי אישה, אלא נחתכו ירדו למטה בזווית ישרה. עתה נתגלתה הזווית במלוא ישרותה הגיאומטרית אף מבעד לשערות הארוכות, שכיסו כתפיים אלו והסתירו את הצוואר. היו אלה שערות שחורות עד כחולות, ישרות ומבהיקות, ואף שלא היו מהודקות אל עורפה בפריפות מעשה אצטרובל, כי אם סתורות היו, עבותות על הצוואר ופזורות על הכתפיים, הן שהסגירוה כליל.

“סצ’יקו?” נמלטה גניחה מפי.

לגנוח – זו הייתה הפעילות היחידה שנתאפשרה לי במצבי, כל עוד רציתי להימנע מדיבור, מזעקה, מבכי.

סצ’יקו לא זעה. גם דימטרי אפנסייביץ' לא שעה לגניחתי. בצעדים שקולים ומדודים קרב אל מיטתה של סצ’יקו. מן הדלי שעמד סמוך למיטה שלף את הזרד הדק שנסתפג מים ובתנופה חזקה חתך את האוויר. שלוש פעמים נפנף בזרד – אחת מלפניו, אחת לשמאלו ואחת לימינו – ובכל פעם פלחה שריקה חדה את אוזני. אזי ניער את טיפות המים שנשרו מן השבט, הגביהו עד לכתפו – אם כי זרועו לא הייתה נטויה אלא כפופה במרפק – ובמלוא הכוח שהרשתה לו כפיפה זאת החל מצליף על עכוזה החשוף של סצ’יקו. בקצב אחיד הצליף – לא מהר מדי ולא לאט מדי – שקולות ומדודות. ובאותו הקצב נתפרשו רצועות אדומות על עורה הצהוב; בזו אחר זו, מקבילות זו אל זו, קרבות זו אל זו בצפיפות גדלה והולכת, עד אשר התלכדו והיו לבשר אחד. שתי האשכוליות היו לפלחי רימון שנבקע לשניים.

עד לאותו רגע הייתי, כאמור, כגור כלבים שאבן תלויה לצווארו והוא צולל תהומה. עתה הייתי כבול־עץ שנתקע בזוטו של ים וחושיו ניטלו ממנו. כריש טורף מזנק אליו, נועץ שיניו בבשרו, פושט את עורו פסים־פסים, והוא אינו חש ואינו מרגיש ואינו מגיב; לא כאב, לא עלבון לא צער – בול־עץ.

בתחילה לא הנידה סצ’יקו איבר. אחר־כך היו עגבותיה מתכווצות קמעה אחרי כל צליפה. כעבור זמן־מה פרפרו במקצת כפות רגליה הזקופות – תחילה הימנית ואחר־כך השמאלית. הפרפורים הלכו והתחזקו. אל הצליל הצורם של מכת השבט – אחת הצורות המתוחכמות ביותר שהמציא האדם למגע בין קליפת הצומח לעור החי – ניתוספה אנחה. ראשיתה היה מצער – פליטת פה קצרצרת, בלומה, חנוקה, מובלגת – ואחריתה שגתה עד כדי יבבות מקוטעות, שהלכו ונתארכו ובסופו של דבר התמזגו ליללה רצופה ומתמשכת. אז בלט ביתר שאת הקצב המדוד של הצליפות, שלא שונה אף כהוא זה כל זמן שנמשך טקס מסמר שׂער זה.

כמה זמן?

עדיין הייתי כבול־עץ נטול תחושות, לרבות תחושת הזמן. על כן איני יודע עד היום הזה כמה זמן עבר למן השנייה שבה הופיעה רצועת האודם הראשונה על בשרה של סצ’יקו ועד לרגע שבו נתכופפה ברכה הימנית, ובעוד היא שרועה על בטנה ופניה כבושות בכר ניתקו אצבעותיה מן המיטה, כף רגלה נתרוממה ועקבה נגע באחת מעגבותיה מתוף ניסיון רפוי למצוא מחסה ומגן.

זה היה האות, כפי הנראה. דימיטרי אפנסייביץ' השליך חזרה אל הדלי את השבט שנתרפט. בשמאלו אחז בשוקה של סצ’יקו, באותה הרגל שברכה התכופפה להגנתה, ואת ימינו דחק בין בטנה לבין המטה ובתנועה מיוחדת במינה, שאני, בתבונת לב דקה של נער בן שתים־עשרה הבחנתי כי היה בה מן התערובת של גסות־רוח אכזרית גלויה וקורטוב של עדינות סמויה, גרר את האישה אל הרצפה. כך גוררים כלב־בית גדול הרובץ להנאתו על הספה שבחדר ־האורחים ומסרב לציית לאדוניו המצווהו לפנות את המקום. סצ’יקו לא סירבה, לא התנגדה לו. לא כיהתה בו אף כהוא זה.

היללה נדמה. זמן־מה הייתה שרועה על גבה בתנוחה שבה הוטלה אל הרצפה. אולם כיוון שנחבלה מהמלקות שספגה והכאיבו לה כנראה החבלות, והיא שכבה על צדה, גבה מופנה אלי ועכוזה המרוצע לוהט כנגד עיני בלהבה אדומה. מתנועת ראשה הסקתי שהיא עוקבת אחרי תנועותיו של דימיטרי אפנסייביץ', שהתפרקד בינתיים על הספה להינפש ממלאכתו אשר עשה. נדמה היה כי אכן התייגע הגבר.

סצ’יקו קמה על רגליה. שערותיה נתלו מעל שתי לחייה והסתירו את פניה. היא פסעה שתיים־שלוש פסיעות וגחנה למרגלותיו של דימיטרי אפנסייביץ'. כאחות רחמנייה המטפלת בחולה אנוש, שנאסר עליו להתנועע באיסור חמור, התחילה מפשיטה אותו מבגדיו. ואכן אותה שעה דמה לחולה אנוש. חיוורון שלא מן העולם הזה נסוך היה על פניו, עיניו היו עצומות, נשימתו כבדה ועמוקה וידיו משוכלות על חזהו המתרומם ושוקע חליפות.

בראשית גררה סצ’יקו את מגפיו משוקיו, אחר־כך התירה את כפתורי חולצתו, הרימה קמעה את גבו והפשיטה את החולצה: תחילה משכה בשרוול השמאלי ואחר־כך בימני. גוללה את גופייתו והסירה אותה מעל לצווארו וראשו. לאחר מכן התירה גם את הכפתורים במכנסיו, מכנסי רכיבה של קצין פרשים שלבש באותו יום ובאמנות מופלאה שלשלה אותם עד לברכיו, יחד עם התחתונים. עד כה קיבל דימיטרי אפנסייביץ' את טיפולה כדבר המובן מאליו – הוא לא הפריעהּ ולא עזר לה. עכשיו סייע בידה קמעה עם שהגביה במקצת את שתו ואת אגן הירכיים שלו. אז חזרה סצ’יקו אל מרגלותיו וגרפה בזריזות את המכנסיים, מעשה אם המחליפה את לבוש תינוקה שהרטיב. משסיימה את מלאכתה כרעה על ברכיה לפני המיטה והליטה את ראשה בתחתית בטנו. במחווה חיננית הפשילה את שערה לאחור, אך גם עתה נבצר ממני לראות את פניה – כבושות היו באזור מבושיו.

שוב עצמתי את עיניי, ולא פקחתין עד אשר הגיעו לאוזני נשיפות תכופות, קצרות, מקוטעות, מתלעלעות, שהבקיעו את נשימתו הכבדה, המוכרת, של דמיטרי אפנסייביץ' והתערבו בה – מנגינת פוגה לוהטת של קצב נטול לחן. שמורות עיני התרוממו מאליהן. מבעד לדוק הדמעות ראיתי את סצ’יקו רכובה על דימיטרי אפנסייביץ', דוהרת עלה וירוד כתינוק על גבי סוס מנדנד, וידיה כידיו של עיוור המנסה לזהות בחוש המישוש דמות מוכרת לו, מלטפות את מצחו, את גביניו, את עיניו, את חוטמו, את שפתיו, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. פניו היו חיוורים, עיניו עצומות ותנוחתו אותה תנוחה לאה עד אפיסת כוחות. רק שפתיו קמוצות היו, עד שסומקן הוסתר כליל מתחת לשפמו, שזיפיו הזדקרו קיפודית שלא כתמול שלשום. גביניו נתקרבו זה לזה עד מגע וידיו לא היו משוכלות על חזהו: פרושות היו למעלה, וכפותיהן נחו כקסוות חזייה על שדיה הצעירים של סצ’יקו והצניעום מעיני כליל גם פרצופה נעלם עוד ממני, כי שערותיה נתלו כווילונות ארוכים משני עברי ראשה, ואף־על־פי שהתנפנפו קמעה בקצב דהרתה לא חשפו אף קו אחד מקווי פניה.

פרצתי בבכי. בקול גדול, כתינוק שאין לבכיו מעצור, בזעקת שבר של אדם שקרהו אסון שאין לו תקנה, עולמית.

 

ח    🔗

אינני יודע איך הרגיש תרח שעה שאברהם בנו ניתץ את כל אליליו. אישה אחת סיפרה לי, לאחר שובה ממסע ברוסיה בראשית שנות החמישים, כי מחלון רכבת מהירה שחלפה ביעף בהרי קווקז קלטה עינה עשרות פסלים מושלכים באחד העמקים, מהם כרותי ראש מהם גדועי ידיים ומהם קטועי רגליים – פסליו של סטלין, שנעקרו מכיכרות כרכיה של רוסיה לאחר ששקעה שמש כל הארצות ואב העמים שבק חיים לכל חי. אישה זו האליהה את סטלין כמעט כל ימיה. אף־על־פי־כן – ואולי דווקא משום כך – נמנעה מלתאר את רגשותיה בהיגלות לעיניה המראה הגדול הזה והסתפקה בציון העובדה. גם האוואנגליונים אינם מתארים את רגשותיהם של הנוכחים בצליבתו של ישו, אם כי מכלל דבריהם של בעלי הבשורה כביכול, המספרים דברים כהווייתם ושלא כהווייתם, רשאים אנו להסיק מסקנות ולהעלות סברות בעניין זה. אך לו גם ידעתי בבירור את כל המתרחש בנפשותיהם של אלה שנגזר עליהם להיות עדים לשקיעת אליהם, להוקעתם ולהבאשת ריחם, לא הייתי לומד גזירה שווה מהם. שהרי לגביהם מדובר באלים בני זכר או בני בלי מין, ואילו אני ראיתי אֵלָה בהשפלתה, בייסוריה ובקלקלתה, אלה ממין נקבה שידעה לאהוב עד סיגוף הגוף ולהתמסר עד כלות הנפש – לאהוב לא אותי ולהתמסר לא לי. נער הייתי אז, ועתה זקנתי, ואף־על־פי־כן כל אימת שאני מעלה בזכרוני את “פוקוסיו”, זה מבצע הנקמה בי שבעטיו צופה הייתי במחזה מיתולוגי על אלה שנפלה משמים ונגדעה לארץ, עדיין נמלאת עיני דמעה ולבי נצבט בקרבי עד כדי מיחוש פיסי של דקירה, אף כי בכל הנוגע לי אישית כל העניין הסתיים בכי טוב. ממש “הפי אנד” קלאסי.

מימי לא סיפרתי דבר וחצי דבר מן המוצאות אותי בשבוע ההוא, שכן שעה קלה לאחר שפרצתי בבכי הותרו אסורי ושני גיבורי המיסטריה יצאו את חדרי ועזבוני לנפשי. כעבור שלושה ימים הסתלקו שניהם מן הבית. סצ’יקו – מעולם לא שבתי לראותה. את פרצופו של דימיטרי אפנסייביץ' ראיתי בתצלום שפורסם באחד העיתונים בין טורי מאמר סנסאציוני על רועה זונות יפהפה שלכד ברשת קסמיו הגבריים בת טובים יפאנית. כשנודע לדודי, אחי אמי, שהיה סוחר אמיד באחת הארצות הבלטיות, כי צפוי ניתוח לאבי שלח לנו סכום כסף נאה. לפיכך חזרתי אני לקיטוני ואחותי שבה לחדרה, בלא שנודע לה שמץ דבר מכל שהתרחש בו באחד הבקרים. עד מהרה התברר כי גם תכניותי הכספית עלו יפה – מעל ומעבר לכל המצופה והמשוער. לא זו בלבד שהכסף שהרווחתי עד הגיעי למצוות הספיק לי לרכוש את כל אשר חפצתי, אלא שנותרו בידי אוצרות קורח ממש, הן משום שרבים הביאו לי מתנות בצורת המחאות כסף והן משום שלא הצטרכתי לקנות אלא את ספר לימוד הלשון האנגלית, שכן מסיבות שנבצר ממני להבינן נתחלפו היוצרות ולא אני קניתי מאדז’אן לאחותי, אלא היא קנתה לי משחק זה כמתנת בר־מצווה. אשר לכרכי “התקופה”, הרי המשכיל הזקן הביאם אלי לבית־הכנסת ביום עלותי לתורה ומסרם לי חינם אין כסף. על אחד מהם רשם הקדשה בכתב ידו הנוקדני, בעט טבולה בדיו שכל אשר נשר ממנה – שלא כנכתב בעט הכדורי של ימינו אנו – ביטא את ייחודו של הכותב ושיקף את אופיו. הכרכים שמורים עמי, ואני מביא להלן את הכתובת כלשונה וככתבה, מלה במלה:

מנחת שי להאברך הנחמד והישיש (?) יצחק בן יחזקאל למועד הגיעו למעלת בר־מצווה. מעמקי הלב יצחק ב"ר שמריהו יעקב. פה, חרבין, מאנדז’ווריע.

עד כה עלו בתוהו כל מאמצי לפענח את פשרה של התיבה “ישיש” בהקשר של הקדשה על גבי ספר שניתן במתנה לחתן בר־מצווה. עכשיו, כעבור ארבעים ושבע שנים, מוכן אני לראות בכינוי זה רמז לעתיד לבוא ואות לבאות, מעין נבואה סתומה שנזרקה מפיו של שוחר שפת עבר בא בימים שהעברית הלכה ונשתכחה ממנו באין לו מגע חי עם לשון זו, אך לבו אמר לו כי ישיש אהיה כאשר ארהיב עוז בנפשי להעלות את כל הדברים האלה על הכתב בלשון שכל ימיו נשא את נפשו אליה.

1979