תאודור סטרג’ן, יליד 1918, מוכר בארץ מספרו ‘על־אדם’ ומסיפוריו הקצרים שהתפרסמו ב’פנטסיה 2000'. בארה"ב נחשב סטרג’ן כאחד הסופרים הבולטים הפועל מאז 1939 – ועד היום. בתקופת ‘דור הזהב’ של המד"ב (1940–1960) נחשב סטרג’ן כאחד החדשנים מבין סופרי המד"ב והיה גם אחד הראשונים אשר טיפל ברצינות בנושא המין.

סיפור זה, המאפיין במידה רבה את יצירתו, משתייך לזרם הפילוסופי של המד"ב.

* * *

נאמר שאתה נער, ולילה חשוך אחד אתה רץ לבדך לאורך החולות הקרים, דגם הליקופטר בידך, אומר במהירות ‘ווטשי, ווטשי, ווטשי’. אתה עובר את האיש החולה, והוא רוצה לדחוף אותך עם הדבר הזה. אולי היה חושב שאתה מבוגר מכדי לשחק בצעצועים. אתה כורע לידו ומסביר לו, שזה אינו צעצוע. זהו מודל. אתה אומר לו, ‘הבט, הנה דבר שרוב האנשים אינם יודעים אודות הליקופטרים’. אתה אוחז להב רוטור אחד באצבעותיך, ומראה לו כיצד נע הרוטור מעלה־מטה, קדימה ואחורה ומסתובב. כדי לשנות גובה, אתה מתחיל להסביר לו כיצד מבטלת הגמישות את האפקט הגירוסקופי, אך הוא אינו מאזין. הוא אינו מעוניין לדעת אודות טיסות, הליקופטרים או עליך. בעצם, אינו רוצה הסברים על שום דבר, מאף אחד. לא עכשו. עכשו הוא רוצה לחשוב על הים. אז אתה מסתלק.

האיש החולה קבור בחול הקר כשרק ראשו וזרועו הימנית מבצבצים החוצה. הוא לבוש בחליפת לחץ ונראה כמו אדם מהמאדים. לתוך זרועו השמאלית מורכב מד לחץ ומודד זמן. מד הלחץ זוהר בצבע כחול נטול הגיון והשעון באדום. הוא יכול לשמוע את פעימות הגלים ואת פעימות הדופק החלשות. לפני זמן רב, בעת שנהג לשחות, צלל לעומק רב מדי, שהה שם זמן רב מדי, וצף למעלה מהר מדי. וכשהגיע לכך, הם אמרו ‘אל תזוז חבר, יש לך עוית, אל תנסה לזוז אפילו מילימטר’. הוא ניסה בכל זאת. זה כאב. וכעת, הוא שוכב בחול, מבלי לזוז. מבלי לנסות.

ראשו אינו עובד בסדר, תופעה מוזרה המתרחשת לעיתים אצל אנשים השרויים בהלם. ואילו אתה היית הנער הזה, יכולת לתאר הרגשה זו, כי פעם התעוררת במשרד של אולם התעמלות, ושאלת מה קרה. הם הסבירו כיצד ניסית לעשות משהו על מקבילים ונפלת על ראשך. אתה הבנת בדיוק, למרות שלא זכרת את הנפילה. אחרי דקה שאלת שוב והם ענו לך. הבנתָ. ודקה לאחר מכן… ארבע פעמים סיפרו לך ואתה הבנת. הבעייה היתה, שלא משנה כמה פעמים דחפו לך לראש, זה כלל לא נשאר שם. אבל כל הזמן ידעת שראשך יתחיל לעבוד שוב בשלב מסוים. ובשלב מסוים הוא אכן החל… כמובן, שאילו אתה היית אותו נער, מסביר כל הזמן דברים לאנשים ולעצמך, לא היית רוצה להתעסק עם האדם החולה עכשו.

תראה מה כבר עשית – גרמת לו לשלוח אותך בתנועה רגזנית של המחשבה, אשר יחד עם המבט, הינם הגורמים היחידים המסוגלים לנוע בגופו. המאמץ נטול התנועה גורם לנו בחילה. הוא חש כחולה־ים כבר קודם, אבל לעולם לא היה חולה ים באמת. הפתרון לכך הוא להצמיד את המבט לאופק ולהישאר עסוק. עכשו! עליו להיות עסוק – עכשו! משום שיש מקום אחד שאסור להיות בו חולה־ים, ומקום זה נעול כרגע בחליפת הלחץ. עכשו!

הוא מעסיק עצמו, איפוא, בהתבוננות בנוף הים, נוף היבשה, שמיים. הוא מונח על מקום גבוה, ראשו מונח על גבי קיר אנכי של סלע שחור. יש משטח דומה מלפנים עם פסגות דמויות־קצפת עשויות חול לבן, ולאחריו – משטח חול חלק. מאחור ומלפנים ישנו העמק, הנראה כשפכו של נהר, אך בכך אינו בטוח. הוא בטוח במציאותה של שורת עקבות המתחילה מאחוריו, עוברת לשמאלו ונעלמת בצללי הרמה, ומופיעה שוב על מנת להעלם לבסוף לתוך צללי העמק.

על פני השמים מתוח בגד אבלות, אשר אור כוכבים מנקב בו חורים. ובין החורים – השחור האבסולוטי; הזמן: חורף. שְחוֹר־שמים של ראשי הרים.

רחוק באופק, בתוך תוכו, הוא רואה את השפל והגיאות של הבחילה המתקרבת, הוא מקבלה בחולשה, הפוגשת ומעגלת ומרככת את הגל לפני שהוא נשבר. הוא עסוק, עכשו. התנפל עליו עכשו, עם מודל ה־15x-. זה מעסיק אותו. היי, איך זה בשביל הכיף – לעלות גבוה מעל האויר הדליל, עד שלא תהיה לך שליטה. יש לך מנועי הסילון הקטנים האלה בקצוות הכנפיים, רואה? התכופף, התגלגל, נטה מן הדרך תוך התזת אויר דחוס.

אבל האיש החולה מעגל את השפה הפגועה מעלה. או, לך ילד, לך – אין לזה כל קשר עם הים, אז לך. האיש מכריח עצמו להביט בים, כשהוא מגיב על מה שהוא רואה בהתרגשות מחושבת, כמו יהיה זה באחריותו, באחד הימים, לשכפל את המראה. לשמאלו רק הים המואר בכוכבים, ללא רוח חיים. לפניו, מעבר לעמק, הרים עגולים בעלי הילות עמומות של אור. לימינו, הפינה הבולטת של הקיר השחור שעליו מונחת קסדתו (הוא חושב שגלי הבחילה שקטו, אבל עדיין לא יביט. הוא בוחן היטב את השמים, שחורים ומבהיקים, קורא לכוכבים, קורא ל’כֶּלב', קורא ל’כימה', קורא לכוכב־הצפון, ל’דֻבה הקטנה', קורא לזה… קורא לזה… רגע, זה זז! הבט. כן, זה זז. זהו כתם אור הנראה מקומט, סדוק כמו עלה של כרוב מבושל בשמים (כמובן, שהוא יודע שאין לסמוך על עיניו כעת). אבל התנועה הזו…

כשהיה ילד, עמד בערב קפוא אחד על החול הקר של קֵייפּ־קוֹד, צופה בזהרו של הספוטניק המתרומם לתוך הערפל. (השחר מפציע בצפון מערב) לאחר מכן, חיבר סלילים מיוחדים למקלט שלו, סיכן את חייו בחיבור חוטים לאנטנות גבוהות, והכל בשביל הקליטה הלא ברורה של איזשהו ‘טְוּויל אִיפּ טְוּויל’ באזניותיו, הישר מ‘אֶקספלוֹרֶר’, ‘לוּניק’, ‘דִיסקוֹבְרֶר’, ו‘מרקורי’. הוא הכיר את כולן (יש אנשים האוספים קופסאות גפרורים, בולים), ובמיוחד הכיר את הגלישה המיוחדת הזאת בחלל.

כתם האור הנע היה חללית. ולרגע, ללא תנועה, ללא מכשירים, לבד מהכרונומטר והחלק שנותר ממוחו, הוא אפילו ידע איזו (הוא אסיר תודה ללא גבול. ללא שביב האור המחליק, המותיר עקבות נוצצים, לומר לאיש שהוא לא לבד בעולם).

נאמר שאתה נער, להוט ושאפתן וקצת יותר מפיקח. הרי תוכל למצוא תוך יום אחד או קצת יותר, דרך למדוד את זמן החללית בעזרת המוח ושעון, אתה עלול לגלות שהצל בסלעים היה שם מלכתחילה רק בגלל האור של החללית המתרוממת. אם תבדוק את הזמן, בדיוק כשהצל על החול שוה לגובה הרמה, ותבדוק אותו שוב כשהאור בזניט והצל נעלם, תכפיל את המספר הזה בדקות ואח"כ ב־8. לא חשוב למה.

המרחק מהאופק לזניט הוא רבע מהיקף כדור־הארץ – פחות או יותר – חצי הדרך לשמים – זה מחצית מאותו רבע, ואז תדע את מהירות החללית. אתה הלא יודע את כל המהירויות – 90 דקות, שעתיים, שעתיים וחצי. עם ידע זה ועם צורת הצללית, תמצא איזו מהן היא זו.

אבל אילו אתה היית אותו נער, להוט ומלא תושיה, לא היית מפטפט על כך עם האיש החולה. לא רק בגלל שאינו רוצה להיות מוטרד על ידך, אלא בגלל שהוא חשב על כל זה לפני זמן רב, ואפילו עכשו הוא צופה בצללים רק כדי לגלות את ההתפצלות המשולשת של השניה הנמדדת ברגע זה ממש. עיניו נופלות על הכרונומטר – 04000 – נותרו עוד כמה דקות להמתין – 10?…30? 23? עד שהירח־התינוק יסיים את פריסת עוגת הצללים.

גם הציפיה גרועה, כי למרות שהים הפנימי שקט, יש בו זרמים תת־קרקעיים וצללים הזורמים ושחים. הֱיה עסוק, אסור לשחות ליד האָמֶבה הבלתי־נראית והענקית הזו. אפילו עכשו מנסה זרועה להתעורר לחיים.

מכיוון שאתה בחור צעיר ומלא ידע, לא עוד נער, וברצונך לעזור לאיש החולה, אתה רוצה לומר לו כל מה שאתה יודע על הקור בבני־המעיים של האמבה הבלתי־נראית, ובלתי ניתנת למיקום. אתה יודע הכל אודותיה, הקשב. אתה רוצה לצעוק אליו: אל תתן למגע הקר הזה להטריד אותך, רק דע מהו, זה הכל. דע מהו שנוגע במעיך. אתה רוצה לומר לו, ‘הקשב’!

הקשב, כך פגשת את המפלצת, ניתחתָ ולמדת אותה ואת מבנה. שמע, צללתָ ליד הגרנדינים, מאה איים טרופיים של מים רדודים. היתה לך מסכת נשימה עם שנורקל, כחולה וחדשה, מן הסוג שבו המסכה ומיכל הנשימה מהוים יחידה אחת. וסנפירים כחולים וחדשים לרגליך, ורובה. כולם חדשים, משום שרק התחלת. אתה רואה. היית טירון, מוכה תימהון מתענוג החדירה הקלה לתוך העולם האחר שמתחת למים. יצאת למרחבי הים בסירה, ועכשו אתה חוזר למפרץ, מבקש לשחות את יתרת הדרך. אמרת זאת לאחרים והחלקת לתוך המים החמימים והחלקים. לקחת את הרובה עמך. הדרך לא היתה ארוכה, אך טירונים הולכים שולל אחרי אשליות המרחק של הים. בחמש הדקות הראשונות זה היה מקסים, השמש בגבך חמה, והמים כה נעימים עד שנראה כאילו הם חסרי טמפרטורה לחלוטין, ואתה עופפת, פניך שקועות מתחת למים. המסיכה נהייתה חלק בלתי נפרד ממך. בעזרת סנפירים החדשים גמעת מרחקים.

הרובה לא הכביד כלל וכלל. רצועת הגומי המתוחה משמיעה המהום מקרי בעת התקדמותך שדרכך משכה אותו דרך הירוק המואר. באזניך זמזם הרעש המונוטוני של נשימת הצינור ודרך הזכוכית הבלתי נראית של המסיכה ראית נפלאות. המפרץ היה רדוד, כשלושה או ארבעה מטרים, ומלא חול. בקרקעית צמחו אלמוגים רבים – אלמוגי מוח, עצמות ואש – וביניהם שושנות־מים ודגים – דגים סגולים וירוקים ותכולים, זהובים וורודים ושחורים מנוקדים בכחול אֶמַיל, אדומים ובצבע אפרסק וכסף. ואז, הדבר הזה נכנס לתוכך. המפלצת…

היו גם אויבים בּעולם אחר זה – נחש־הים המנוקד בצבע החול, ראשו גדול ומכוער, ופיו משורבב כלפי מטה, אשר לא נסוג אלא נשאר לצפות במסיג הגבול העובר; דג המרינה המנומר בעל המלתעות החדות כמו צבת, ובאיזשהו מקום בסביבה, כמובן, הברקודה בעל מערכת השיניים החדות המופנות כלפי פנים, כך שעליו לקחת עימו כל דבר בו ננעצו שיניו. היו גם מזיקים אחרים כמו דג האבן בעל העוקצים המרעילים ודגי הטורפדו המסוגלים לתקוע את החוד לתוך עצם הירך ולנקבה. אבל אלה לא היו מפלצות, ולא יכלו להדאיג אותך, הפולש המתגעש מעליהם. אתה היית מעליהם בהרבה מובנים, חמוּש, הגיוני, בוטח בחוף הקרוב (מלפנים החוף, הסלעים משני צידיו) ובנוכחות הסירה לא הרחק, ובכל זאת… הותקפת.

בתחילה היה זה סתם חוסר נוחיות. לא לחוץ, אבל משכנע. קשר אינטימי כמו זה של הים. הוכנסתָ לתוכו בעורמה. וכן היה המגע, הקשר הפנימי הקר. מודע לכך, לבסוף, אתה צחקת. למען השם, ממה יש לפחד? מהמפלצת, האמבה. הרמת את ראשך והסתכלת בחזרה באויר. הסירה התמקדה התקדמה לאיטה לכוון הסלעים שמשמאל. מישהו עשה ניסיון אחרון לדוג סרטני־ים. נופפת בידך לסירה. היה זה הרובה שנופפת בו. כשהרמת אותו, קיבל בחזרה את משקלו שנעלם בעת שהיה שקוע במים. כך ששקעת קצת. וכאילו שלא היה לך צינור נשימה, זקפת את ראשך בכדי לנשום. אבל הרמת הראש השקיעה את קצה הצינור במים, השסתום נסגר ואתה נשמת מלוא ריאותיך שום־דבר. השקעת פניך במים והצינור התרומם, שאפת אויר ומעט מי־ים שצרבו את גרונך. השתעלת ופרפרת כששאפת אויר. האויר ששאפת לא השפיע עליך לטובה; חסר היה כל תוכן ותועלת.

הידקת את שיניך והתקדמת לכיווּן החוף, בועט בחזקה ויודע שזהו הדבר הנכון לעשותו. אבל אז ראית למטה ולימינך גוש תופח מתוך החול בקרקעית־הים. ידעת שאלה רק עשבי־ים, סלעים ואלמוגים, אבל המראה גרם לך לצרוח, ולא היה לך איכפת מה אתה יודע. פנית פניה חדה שמאלה, כדי להתחמק ממנו, מחשש שמא יגיע אליך, ולא הצלחת לקבל אספקת אויר. לא יכולת לטבול את המסיכה אפילו לשניה נוספת. הדפת אותה למעלה וגלגלת אותה מעליך, צף על הגב פותח את פיך לשמיים ונושם בקול רעש מקרקר.

אז זה היה, כשהמפלצת באמת הטביעה אותך, מקיפה אותך מסביב. אמבה חסרת־צורה, גוף וגבול – החוף במרחק כמה מטרים בלבד, והזרועות הסלעיות של המפרץ, והסירה הקרובה. את כולם יכולת לזהות – אך לא הצלחת להבחין ביניהם. כי כולם היו אותו דבר… הדבר הנקרא ‘בלתי מושג’. נלחמת בדרך זו במשך זמן מה. על גבך תלוי, סרוח ומדולדל מתחתיך, הרובה. מנסה לשאוף קצת אויר מוכתם באור השמש לחזך. ובזמן מסוים, חלקים מסוימים של שפיות החלו להסתובב ולהתערבל בתוך מוחך, להימוג ולקבל צבע לסרוגין. האויר הנקלט ונפלט מתוך פיך המפוחד והמעוות קיבל סוף כל סוף משמעות. והמפלצת הרפתה ממך.

לקחת נשימה, ראית חוף, עץ. הרגשת אחרת, תריסר בעיטות הביאו אותך למצב בו יכולת להתגלגל ולקום. הגעת לחול הרטוב והקשה ובעזרת שני נסיונות עברת את קו המים והשתרעת על החול היבש בלי יכולת לזוז.

שכבת על החול, ולפני שהיית מסוגל לזוז או לחשוב, היית מסוגל להרגיש ניצחון – ניצחון על כי נשארת בחיים, וידעת זאת בלי לחשוב כלל.

כשהיית מסוגל לחשוב, נסבה המחשבה הראשונה על הרובה. והתנועה הראשונה שהיית מסוגל לעשותה היתה לשחררו. כמעט טבעתָ בגלל שלא שיחררת אותו קודם. בלעדיו, לא היית כמעט נקבר, ולא היית נכנס לפאניקה. אתה (התחלת להבין) שמרת אותו, כי מישהו אחר היה צריך להשיגו בחזרה, ולא יכולת לשאת את הלעג. כמעט מתתָ, כי הם היו מסוגלים ללעוג לך. זאת היתה ראשיתה של האנליזה, הניתוח, למידת המפלצת. אז זה החל, וזה לא נגמר. חלק ממה שלמדת לא היה חשוב, חלק אחר – חיוני.

למדת, למשל, לא לשחות עם שנורקל למרחק ממנו לא תוכל לחזור בלעדיו. למדת לא להעמיס על עצמך בשעת חרום משא לא נחוץ. אפשר לוותר אפילו על יד או רגל – ממש כמו על רובה. אפשר לוותר גם על כבוד. למדת לא לצלול לבד, אפילו יצחקו ממך האחרים, אפילו שתצטרך לומר ‘אנו ירינו בדג’, כשלמעשה ירית בו לבדך. ויותר מכל, שלפחד יש אצבעות רבות. אחת מהן פשוטה ומורכבת מריכוז של פחמן דו־חמצני בדמך, דבר הקורה לעתים עקב נשימה מהירה מדי מתוך אותו מיכל. אין זה פחד, אבל ההרגשה דומה, והיא עלולה להפוך לפאניקה – ולהרוג אותך.

שמע, אתה רוצה לומר, אין דבר רע בנסיון כזה או בכל הלימוד המוליך לקראתו. כי האדם המסוגל ללמוד מספיק, יכול להיות מתאים דיוֹ, די זהיר ובעל ראיה למרחוק. לא מפוחד, אך צנוע. ניתן ללימוד על מנת להיבחר, להיות מוכשר ל…

אתה מאבד את חוט המחשבה, ודוחה אותו, כי האיש החולה מרגיש את המגע עמוק בִּפנים וחש בו בדיוק עכשו. מרגיש אותו מעבר ליכולת ההתעלמות מעל ומעבר לכל מה שאתה, עם כל הניסיון והביטחון, יכול להסביר לו, אפילו יקשיב – דבר שאינו עושה. אמור לו שהמגע הקר הוא דבר פשוט, הניתן להסבר ממש כמו אובדן חושים, כמו שמחה של כמעט ניצחון – כדי שיוכל להעריך זאת כשראשו ישוב לעבוד כתקנו. נצחון? הנה הוא חי אחרי… וזה עדיין אינו נראה כניצחון. למרות שהיה זה בגרנדינים בזמן אחר, כשקיבל עוית, אבל הציל את חייו וחיי שניים מעמיתיו. עכשו, איכשהו, זה איננו מקרה דומה. כנראה ישנה סיבה, מדוע היוָתרות בחיים אינה ניצחון.

מדוע לא ניצחון? כי לא שתים עשרה, לא עשרים – אפילו לא שלושים דקות – נדרשות לחללית לביצוע שמינית היקף. חמישים דקות עברו ועדיין נותרה פיסת צל למטה. וזה מה שגרם לאצבע הקרה להיות מונחת על ליבו. אינו יודע מדוע, אינו יודע מדוע, הוא יֵדע מדוע. הוא חושש שיֵדע זאת כשראשו יתחיל לעבוד שוב.

או, היכן הנער? היכן תימָצֵא דרך כלשהי להעסיק את המחשבה – כל דבר, לבד מהשעון הרץ מהר יותר מן הירח. הנה, נער, בוא הנה. מה יש לך שם?

אם היית הנער, היית סולח הכל ובא עם המודל החדש. לא צעצוע, לא הליקופטר או טיל, אלא מודל גדול הנראה כמו תרמיל־כדור מגודל. הוא כל כך גדול בתור מודל, שאפילו האיש החולה היה כועס אילו קראו לזה צעצוע. תרמיל־כדור ענק, אבל, שים לב, החלק התחתון הוא אלפא – הכל שרירים – משא של יותר מעשרת אלפים ק"ג (נתק וזרוק אותו); חצי מהשאר זה ביתא – הכל מוח – הוא שם אותך בדרכך (נתק אותו וזרוק אותו); עכשו הבט בחלק שנותר. גע בבקרה וראה – יש לו כנפיים, כנפיים רחבות ומרובעות, זהו גמא, החלק בעל הכנפיים ואשר על גבו מונחת ‘נקניקיה’, ה’נקניקיה' (קליק, זה משתחרר) היא דלתא הקטנה ביותר. דלתא היא הדרך הביתה.

מה עוד ימציאו עכשו! איזה צעצוע, איזה צעצוע.

החללית כמעט מעל ראשינו, צל הכסף עומד לחלוף עוד מעט… חלף.

בדיקה: 0459. חמישים ותשע דקות, פחות או יותר, כפול 8. 572. זה שבע שעות וחמישים ושתיים דקות.

שבע שעות וחמישים ושתיים דקות? רגע, אין על פני כדור־הארץ חללית הנעה במהירות כזו. בכל מערכת השמש יש רק…

האצבע הקרה נהיית אכזרית. המזרח מחויר והאיש החולה שואל שאלות שבפני תשובותיהן אינו יכול להביט. הים משתרע עד לאור העולה. ללא סוף. רעש הגלים. המזרח מחויר, מלבין את ראשי הגבעות החוליות ומאיר את שביל העקבות. זה בודאי החבר, יודע האיש החולה, אשר הלך להזעיק עזרה. לעת עתה אינו זוכר מי הוא החבר, אבל במשך הזמן הוא עוד ייזָכֵר. ועד אז, העקבות נותנות לו הרגשה שאינו לבדו.

קרני השמש מתנשאות מעל האופק בהבזק ירוק הנעלם במהירות. אין שחר מפציע, אלא הבזק ירוק ולאחריו שמש ברורה ולבנה. הים לא יכול היה להיות לבן יותר, אפילו היה קפוא ומכוסה שכבת שלג. במערב, הכוכבים עדיין מבריקים, ומעל, החללית המקומטת מוארת ע"י האור הגובר. ערבוביה חסרת צורה בעמק למטה מתחילה להראות כעיר אוהלים, או כמבנה מסוג כלשהו, עם צריחים דמויי מנהרה או מפרש. לכל זה היה משמעות עבור האיש החולה, אילו היה ראשו העובד כשורה. בקרוב זה יקרה (או…).

הים המשתרע עד לאופק מתנהג בצורה מוזרה ככל שהשמש מתרוממת. כי במקומו, בכל מקום שקיימת בריכה בעלת בוהק מסנוור, נוצר חריץ חום, כאילו אִשָהּ הלבנה של השמש אוכלת את הים. או – הסתכל, הסתכל, החריץ נהיה לקשת, והקשת – לסהר המתחרה באור השמש. ים לבן מלפניו, ומאחוריו כתם בצבע כהה, נפרש עד קצה גבול הראיה.

ליד אצבע הפחד שנחה עליו מתמקמת אצבע נוספת, מתכוננת לאחיזה. לתפיסה ולמעיכה הלא שפויה של הפאניקה. להיות פיכח, אם זהו פחד בלבד ולא פאניקה. מאחורי זה מונחת דרך הניצחון והתהילה. זו תכלית הקרב – להיות מוכן ומותאם לסבול את כל הפחד שיוכל, כי יש ניצחון בצד השני, אבל… עדיין לא. בבקשה לא, לעת עתה.

משהו עף כעת (או שהיה זה מזמן, או שיעוף בעתיד, הוא קצת נבוך בנקודה זו) לעברו, מהמקום בו עדיין מבריקים הכוכבים. אין הוא נראה כמו ציפור ולא כמו איזשהו כלי־טיס מהארץ, כי המבנה האוירודינמי אינו נכון. כנפיים כה רחבות ושבירות הן חסרות תועלת. הם יִּמָסו ויקָרְעו בכל אחת משכבות האטמוספירה של הארץ. לפתע הוא רואה (כי הוא מעדיף לראות כך), שזהו בעצם המודל של הילד – או חלק ממנו – ובתור צעצוע זה בסדר גמור.

זהו החלק שנקרא גמא, והוא מחליק מאוזן, במקביל לחולות, מרחף באיטיות ואז נוחת בתנועה איטית, משליך מעלה מזרקה של חול כשהוא נעצר. הוא מתגלגל לאורך האדמה למרחק בלתי אפשרי שהוא מאבד ממשקלו עד ש… ‘הִיזָהר’ נדלק סימן מואר.

הִיזָהר, היזָהר! ועדיין ממשיך לנוע, ואז הוא נוחת על התמוכות וגמא, עייפה, מפנה את קצה כנפה המשולשת, דמוית־האוהל, לכיוון השמים. וצִידה הרחב מתרסק לתוך הסלעים שבקצה העמק. כשהיא מתגלגלת, הרוסה, נשברת ה’נקניקיה' וניתקת מגבה. הדלתא הקטנה מתרסקת גם היא אל הסלעים. היזהר! היזהר! ברגע זה, מהעירבוביה של הגמא המרוסקת, מתפוצצת בובה, המחליקה ונופלת לחול, לתוך הסלעים.

האיש החולה צופה בצעצוע ההורס את עצמו. מה הם ימציאו כעת? ואז הוא מתחנן אל הבובה השוכבת בתוך ערימה של שברים אטומיים, ‘אל תישאר שם. הסתלק! הסתלק! חם שם מאוד, אתה יודע’. אבל נראה שלילה ויום ועוד לילה עברו לפני שהבובה קמה על רגליה בצורה כושלת בתוך חליפת הלחץ שלה. רצה לצידי העמק, מטפסת על גבעה חולית, מחליקה, נופלת ושוכבת תחת מפל של חול עתיק וקר – חוץ מהזרוע והקסדה.

השמש גבוהה עכשו, גבוהה מספיק בכדי לראות שהים איננו ים, אלא משטח חום שהכפור נשרף ממנו, כמו שהוא נשרף עכשו מהגבעות הנמוכות לתוך האויר ולקצותיו של גלגל השמש. כך שתוך דקות ספורות אין שמש כלל אלא זוהר עמום במזרח. אחרי כן, העמק מאבד את צלליו ומגלה את צורתן וטבען של ההריסות שמתחת. אין עיר אוהלים ולא מבנים, אלא ההריסות האמיתיות של גמא ושלד הגוף של דלתא (אלפא היתה השרירים; ביתא המוח; גמא הציפור; אבל דלתא, דלתא היתה הדרך הביתה).

ומתוכו מתמתח שביל העקבות לכיוון האיש החולה ולידו, למעלה בשנונית, ושם הם נעלמים, ליד המפל שקבר אותו. של מי העקבות?

הוא יודע של מי העקבות, בין שהוא מודע לכך או לא – או לא רוצה לדעת.

הוא יודע לאיזו חללית היתה מהירות כזו (בדיוק 7.66 שעות). הוא יודע לאיזה עולם יש לילה כזה. וזוהר קפוא כזה ביום. הוא יודע דברים אלו ממש כשם שהוא יודע, שהרדיואקטיביות השפוכה תזרום ותחדור כגלים לתוך אזניו של האיש. נאמר שהיית אותו נער, נאמר, לשם שינוי, שאתה האיש החולה – כי הם אותו אחד. אז תדע בביטחון למה, מעבר לכל הדברים, אפילו כשאתה בהלם וחולה קרינה מחושבת (עוזבת) וקרינה מחושבנת (מגיעה) וקרינה מעבר לכל סבל (מונח בהריסות הדלתא) היית רוצה לחשוב על הים. כי אף חוואי החופן את האדמה באהבה וידע, אף משורר ששר אודותיה, אומן, בנאי, מהנדס, אפילו ילד הפורץ בבכי למראה יפיו של שדה נרקיסים – אף אחד מאלה לא מכיר את הארץ בצורה אינטימית יותר מאלה שגרים ליד הים, נושמים וזורמים במימיו. על דברים אלה עליך לחשוב. עם אלה עליך לשכון עד שתהיה פחות חולה ונכון יותר לפגוש בָּאמת.

האמת היא, שהחללית הנעלמת היא פובוס. עקבות אלו שלך הם, אין פה שום ים, אתה התרסקת ונהרגת ותהיה מת בִּמְהרה. היד הקרה נכונה למעוך את לבך, לא באבדן חושים או פחד – זהו המוות. אם יש משהו חשוב מזה, עכשו זמנו להופיע.

האיש החולה מסתכל בקו עקבותיו, המעידות על היותו לבד, ואל ההריסות מלמטה אשר מעידות שאין דרך חזרה, ואל המזרח ואל המערב המנומר ואל החללית דמוית הכתם המחוירה מלמעלה. קולות גלים באזניו. הוא שומע את הלמות ליבו. הוא שומע את מה שנותר מנשימתו. הפסיעות הקרות עוטפות אותו מעבר לכל גבול. אז הוא מדבר, קורא בקול, בשמחה, חוֹוֶה את נצחונו בצד השני של המוות, כאחד הנוטל דג גדול, כאחד המשלים משימה קשה וחשובה, כמו אחד שנמצא בסוף קפיצה גדולה ובעלת תאוצה. וכפי שהיה נוהג לומר, ‘אנחנו ירינו בדג!’ הוא אינו משתמש ב’אני' גם הפעם: ‘אלוהים’ הוא קורא, גוסס על המאדים, ‘אלוהים, עשינו זאת!’