לפנינו סיפור קצר פרי עטו של אחד מגדולי הסופרים בתחום המד"ב.
אין בסיפור זה סממנים רבים המאפיינים בדרך כלל את יצירותיו של קלארק, אך זהו סיפור חביב העוסק באמן אמיתי החי בתקופה סוערת ומעורפלת.
* * *
מרבים לומר תדיר, שבדורנו, דור קווי הייצור ההמוני, לא נותר עוד מקום לאמן האינדיבידואלי, זה העובד בעץ ובמתכת, זה שהעשיר ביצירותיו את אוצרות דורות קדם. כמרבית ההכללות, גם זו פשוט אינה אמת. אכן, הוא נדיר יותר משהיה בעבר, אך אין פרושו שאבד ואיננו. בדרכו הצנועה הוא עדיין בר קיימא. אפילו על האי מנהאטן תוכל למצאו. אם רק תדע היכן לחפש. במקום בו דמי השכירות נמוכים הם, וחוקי העיריה קשוחים־משהו, נישכח, שם תוכל למצאו בעליות גג זנוחות, או בפאתי מחסנים שכוחים. יתכן שאין הוא בונה עוד כינורות, או שעוני קוקיה, או תיבות נגינה; ובכל זאת כשרונותיו נותרו בעינם, הוא בוחל במכאניזציה, אין שני מוצרים שיצאו מידיו זהים. הוא גם התקדם עם הזמן – תוכל למצוא מתחת לספסל העבודה, ההופך מיטתו בלילה, כמה מכשירי חשמל. תוכל תמיד למצוא אותו, את האומן הישן שלעולם אינו משגיח בכך שהפיק מתחת ידיו יצירת אמנות נצחית.
סדנתו של הנס מילר שכנה בקצהו של מחסן שומם, בחדר גדל מימדים, כמיטווחי ידיית אבן מגשר קינסבורו. מרבית הבניינים מסביב המתינו בסבלנות לבולדוזרים שיהרסום. גם מילר יצטרך לנטוש – במוקדם או במאוחר. הכניסה היתה דרך אזור שומם, שחנו בו מכוניות ביום, ולא מעט פורקי עול בלילה. הם מעולם לא הטרידוהו, שכן הנס מילר היה נבון מכדי לשתף פעולה עם אנשי המשטרה, בחקירותיהם המזומנות. אלה האחרונים העריכו כיאות את מצבו העדין ולא הטרידוהו אף הם. בקצרה – הנס לא התקשה לקיים יחסי שכנות טובים עם כולם. בהיותו אזרח שוחר שלווה, תאם מצב זה את שאיפותיו לגמרי.
העבודה שבה היה כרוך לאחרונה היתה מן הסתם מביאה במבוכה קשה את אבותיו הבאואריים. למען האמת, עשר שנים קודם לכן, היתה מביאה במבוכה כבדה אף אותו עצמו. הכל החל מכך שאיזה לקוח פושט רגל מסר לו מערכת טי.וי. כתשלום, או תחליף תשלום, עבור עבודה כלשהי…
הנס קיבל את המתת בעין רעה, לא משום שהיה מיושן בדעותיו ובוחל בטי.וי. כשלעצמו, אלא, בפשטות, משום שלא יכול להעלות בדמיונו היכן יימָצא לו הזמן להתבונן בדבר הארור. בכל אופן, חשב לעצמו, לפחות אוכל תמיד למכרו תמורת חמישים דולר. אך, לפני שאעשה כן, הבה נראה איזה תכניות הוא נותן… ידו נשלחה אל המתג – המסך נתמלא בדמויות נעות, וכמליוני מליוני אנשים לפניו, הלך גם הנס לאיבוד. הוא ניקלע לתוך עולם שלא ידע דבר על קיומו קודם לכן, עולם של ספינות חלל נאבקות, של כוכבים אקזוטיים, וגזעים עלומי צורה, עולמו של קפטיין זיפ, מפקדו של ‘לגיון החלל’.
רק בשעה שהמערבולת האינסופית של עלילות חלל המלחמות בין־כוכביות פינתה מקומה לתחרות איגרוף אינסופית לא פחות, בין שני הרי שרירים שניראה בברור כי חתמו, קודם לתחרות, חוזה של אי התקפה, פג הקסם. הנס היה אדם פשוט. תמיד היה תאב לאגדות קסמים, וזו היתה האגדה המודרנית, עם סיבוכי עלילה וכשפים, שלעומתם דהה דמיונם של האחים גרים כצבעו של שלט נטוש. על שום כך – לא מכר הנס את מכשיר הטי.וי. שלו, ככלות הכל.
אך, לא חלפו שבועות רבים והקסם הראשוני, הנאיבי, ההנאות הלא מבוקרות של העולם החדש, פגו והיו כלא היו. הדבר הראשון שחדל למצוא חן בעיניו היה העדר הדמיון והגיוון בתכולתם של העולמות החדשים של העתיד הרחוק. הוא היה, כפי שכבר ציינו, אמן וסירב להאמין, שבתוך מאה שנה בלבד, יִישָחֵת טעמם של בני אדם בצורה כה פרועה, כפי שמפיקי התכניות אל נכון האמינו. היתה לו גם דעה רעה על כלי הנשק שאנשיו המסכנים של קפטיין זיפ נאלצו להשתמש בהם, שלא לדבר על אנשי ריבם. נכון הדבר שהנס לא התיימר להבין את עקרונות פעולתו של מפרק החלקיקים הפרוטוני הנייד, שזכה כנראה לפופולריות רבה, אך אפילו בלי להבין כיצד הוא פעל, לא היה כל טעם לשמוח על הצורה העלובה שבה עשה זאת. הבגדים, הריהוט הפנימי של ספינות החלל, כל זה פשוט לא היה משכנע. מנין לו הוודאות? מאז ומתמיד היתה לו תחושה עזה כלפי ההתאמה היאה לדברים, ותחושתו לא נפגמה אפילו בתחום מחיה חדש זה של הדמיון.
אמרנו כבר שהנס היה אדם פשוט. אך הוא לא חסר בינה שימושית, והוא שמע שיש הרבה כסף בעסק זה. על כן התיישב ליד שולחן העבודה שלו, והחל לשרטט.
אפילו לא היתה נפשו של מפיק הסידרה קצרה כבר מדלות דמיונו של מתכנן התלבושות שלו, גם אז היו רעיונותיו של הנס מילר מחויבים לשבות את לבו. היתה בהם מידה של אותנטיות וראליזם, שגרמה להם להתבלט. לא היתה בהם גם מידה זעומה של אותו כזב, אשר אפילו חסידיו הצעירים ביותר של קפטיין זיפ נאלצו מפעם לפעם לשים אליו לב. על כן שכרו את הנס בו במקום.
לפני כן – הציב כמה תנאים. את אשר עשה, עשה מאהבה – או בעיקר מאהבה – אפילו אם העסק הכניס לו יותר כסף משהרויח בכל ימיו עד אז. הוא מסרב להסתייע בעוזרים כלשהם, והם מחויבים להתיר לו להישאר בסדנתו. כל שהוא רוצה הוא לשרטט את המודלים, את מוצרי היסוד, והייצור ההמוני ייעשה באיזה מקום אחר. הוא אמן – לא בית חרושת.
הסידור פעל כהלכה. במשך שישה חדשים בלבד עבר קפטיין זיפ שינוי צורה כה ניכר, שהופעתו על המסך היתה עילה מתמדת ללחץ־דם גבוה עד כדי סכנה של כל המפיקים היריבים. זה – כך הירהרו צופיו – לא היה עוד סרט נוסף אודות העתיד, זה היה העתיד, אין ספק בנוגע לכך. אפילו השחקנים נשתנו בלחץ סביבתם החדשה. ההשראה החדשה חילחלה בהם פנימה, עד שביוצאם מאולפני ההסרטה חשו לעתים כאנשי המאה העשרים שנקלעו במקרה לחשכת הדור הויקטוריאני, ונפשם יוצאת מגעגועים אל כל אביזרי הנוחות שנטשו שם, הרחק בבית.
אך הנס היה חרש ועיוור לכל זה. הוא התבודד כדרכו, מסרב לראות איש פרט למפיק המאושר, מנהל את כל הכרוך ניהול באמצעות הטלפון, וצופה רק בתוצר הסופי, שמא חל איזה שיבוש בתכניותיו. לא היה לו כל עניין בעולם המסחר המתעתע שהסתתר מאחורי התמונות הנעות, הוא עבד לבד.
מאוחר בליל שבת אחד, כשעבד כדרכו, מְשַווֶה ליטוש אחרון לשרטוט של קסדת חלל חדשה, חש לפתע ששוב אין הוא לבדו. באיטיות הרים עיניו מהשירטוט והפנה פניו אל הפתח. הדלת היתה נעולה – כיצד יכלה להיפתח כה בשקט? אך עובדה היא – שני אנשים עמדו לצד הדלת, מתבוננים בו חרש. הנס חש את לבו מנסה לרגע לטפס לתוך גרונו, וגייס את מירב האומץ שהיה ברשותו כדי להתעשת. ככלות הכל, חשב ברווחה, היה לו מעט מאוד כסף כאן. מייד לאחר רגע הירהר, במחשבה שניה, האם זה כל כך טוב. הדבר עשוי להרגיז אותם…
“מי אתם?” שאל לבסוף. “מה אתם עושים כאן?”
אחד האנשים התקדם לעברו, בשעה שהאחר התבונן בהם מצד הדלת. שניהם עטו מעילים חדשים ביותר, מגבעותיהם שמוטות על מצחם, כה נמוך שהנס היתקשה להבחין בשרטוטי פניהם. הם לבושים היטב מכדי להיות פורצים פשוטים, חשב.
“אין כל צרך להיבהל, מר מילר,” השיב הקרוב אליו יותר, קורא את מחשבותיו בלא קושי. “אין זה שוד או כיוצא בזה. זה רשמי. אנחנו מהבטחון.”
“אינני מבין.”
האיש אחז בנרתיק שהיה תקוע בכיס הפנימי של מעילו ושלף מתוכו חבילת תמונות. הוא דיפדף ביניהן עד שמצא את מה שביקש.
“אכן, גרמת לנו כאב ראש לא מועט, מר מילר. לקח לנו שבועיים למצוא אותך – המעסיקים שלך היו כה שומרי סוד. אין ספק שהם להוטים ביותר להחביא אותך ממתחריהם. בכל אופן, כאן אנחנו סוף סוף, ונודה לך אם תוכל להשיב על מספר שאלות.”
“אין אני מרגל,” השיב הנס בתקיפות שבזעם, כשחילחלו המלים לתודעתו. “אינכם יכולים לעשות זאת! אני אזרח אמריקאי שומר חוק!”
הם התעלמו מן ההתפרצות. בעל הנרתיק הפנה לעברו את התמונה שמצא.
“האם אתה מזהה זאת?” אמר.
“כן. זה פנים ספינתו של קפטיין זיפ.”
“אתה תיכננת זאת?”
“כן.”
תצלום נוסף נשלף מהחבילה.
“ומה עם זה?”
“זוהי עיר המאדים של פאלדאר, כפי שהיא ניראית מן האויר.”
“רעיון מקורי שלך?”
“כמובן!” השיב הנס, נזעם עכשיו מכדי היות זהיר.
“וזה?”
“אוה, זהו אקדח הפרוטון; הייתי די גאה בנוגע אליו.”
“אמור לי, מר מילר, האם כל אלה הם רעיונות מקוריים שלך?”
“כן. אני אינני גונב מאנשים אחרים!”
חוקרו ניפנה אל רעהו ושוחח עמו דקות ספורות בקול מילמול נמוך שלא איפשר להנס להבין דבר. נראה שהגיעו לכלל הסכמה די מהר, והשיחה נסתיימה לפני שניקרתה להנס ההיזדמנות המיוחלת לזנק אל הטלפון.
“צר לי,” המשיך החוקר. “אך היתה איפה־שהוא דליפה רצינית. ייתכן שהיא הינה, אה, מקרית, אולי אף לא מודעת, אך אין זה משנה הרבה את המצב. יהיה עלינו להמשיך לחקור את העניין. אנא, תצטרך לבוא איתנו.” היתה סמכות כה רבה בקולו של האיש שהנס הכניס זרועותיו לתוך שרוולי מעילו בלא כל הערה נוספת. הוא לא פיקפק עוד בסמכויותיהם של מבקריו, ואף לא מצא לנחוץ לדרוש תעודות רשמיות. הוא היה מודאג, אך בשום אופן לא חרד. כמעט ברור מאליו מהו שארע. הוא שמע לא פעם את הסיפור על אותו סופר מדע־בדיוני, שבמשך מלחמת העולם השניה תאר את עקרונות פצצת האטום, וזכה לביקורם הלא נעים של אנשי הבולשת. שעה שהמחקר הסודי מתנהל בצורות כה רבות, מקרים כאלו מוכרחים להתרחש. הוא רק תהה מה בדיוק קלע בשרטוטיו אל המטרה.
על סף הדלת הביט אחורה אל אפלולית סדנתו, ואל האנשים הצועדים בעקבותיו.
“כל זה הינו טעות מגוחכת,” אמר. “אם אפילו הראיתי משהו סודי בתכנית שלי, הרי זה מקרה בלבד. מעולם לא עשיתי דבר שצריך להרגיז את האף־בי־אי.”
היה זה רק אז, שהאיש השני פצה לראשונה את פיו, באנגלית גרועה ביותר ובמבטא זר.
“מה זה אפ־בי־איי?” שאל.
אך הנס לא שמע אותו. הוא עמד והתבונן בחללית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות