האם כוכב הלכת נוגה נוצר מכוכב־שביט שנפלט מתוך צדק?

האם מכות מצריים, חציית ים־סוף, ותופעות אחרות המתוארות בתנ"ך נגרמו כתוצאה ממעבר של כוכב שביט קרוב מאוד לכדור־הארץ?

האם השמש בגבעון ‘עמדה דום’ כשנעצר סיבוב כדור הארץ בהשפעת שדה כבידה של גרם־שמיים זר!

רעיונות מפתיעים אלה ורבים אחרים הועלו עוד לפני 30 שנה על ידי עמנואל ווליקובסקי, דמות שנויה במחלוקת לא פחות מרעיונותיה.

ווליקובסקי נולד ברוסיה, בשנת 1895, לאביו שמעון־יחיאל ואימו ביאלה־רחל. בנעוריו למד פסיכואנליזה בווינה; בשנת 1924 הגיע ארצה ועבד כאן כרופא ופסיכאטור עד 1939, עת עזב והגיע לארה"ב. באביב 1940, לאחר התעמקות בספר ‘שמות’ שבתורה. הגיע עמנואל ווליקובסקי למסקנה שבימי משה פקד את עולמנו ארוע קוסמי חריג – כמעט התנגשות עם כוכב שביט – וזהו ההסבר לתופעות מופלאות שונות המתוארות במקרא וכן במיתוסים ואגדות של עמים ושבטים רבים. מכיוון שלא מצא במדע הקונבנציונלי תימוכין להשערתו זו, יצר ווליקובסקי אסטרונומיה וגיאולוגיה ‘מתוקנות’ משלו, והתוצאה ראתה אור בשנת 1950 בצורת ספרו הנודע ‘עולמות מתנגשים’ (Worlds in Collision), ואחר כך במספר ספרים נוספים.

כאמור מייחס ווליקובסקי את הנסים והנפלאות כמו מכות־מצרים, חציית ים סוף, עמוד האש והענן, המן במדבר וכו', לכוכב־שביט שחלף בימים ההם בקרבה רבה לעולמנו. הוא מוצא הקבלות לסיפורים אלה גם במקורות אחרים, כמו כתבים מצריים עתיקים. אותו כוכב־שביט, לדעתו של ווליקובסקי, הופיע שוב במאה השביעית לפני הספירה, כמעט התנגש עם המאדים ועם כדור הארץ גם יחד, הביא הרס וחורבן על צבאו של סנחריב מלך אשור וכן על ערים שונות באזור, ולאחר מכן הפך למה שאנו מכירים כיום בתור… כוכב־הלכת נוגה.

פרסומו של הספר ‘עולמות מתנגשים’ גרם סערת־רוחות עזה ומחלוקת חריפה, במיוחד בקרב הקהיליה המדעית. מדענים רבים שמו את השערותיו ‘הפרועות’ ללעג ולקלס, ואחרים ניסו אפילו לכפות חרם על הספר ומחברו, ולאסור על הפצת הספר בחנויות וספריות. התקפות אלימות אלה הפכו את ווליקובסקי למעין קדוש־מעונה בעיני רבים, והשיגו, כמובן, תוצאה הפוכה: עד היום רבים הם חסידיו המשווים אותו לגלילאו, איינשטיין, ניוטון, דרווין, פרויד, והוגים מקוריים אחרים שתשורותיהם הותקפו בגלל שחרגו מהאמונה המקובלת בימיהם. ספריו של ווליקובסקי ממשיכים להימכר היטב בעולם כולו גם בעצם ימינו אלה. שמו של ווליקובסקי הפך לסמל העימות בין הממסד המדעי לבין דעות חריגות ורעיונות יוצאי־דופן בכלל, אף כי במקרה זה אין כמעט ספק שלרעיונות המעניינים הללו אין כל אחיזה במציאות. במאמר שלפנינו מנסה מדען בעל שעור־קומה, האסטרונום והאקסו־ביולוג, קרל סאגאן, להתמודד עם ווליקובסקי לא מתוך לעג מתנשא ודעות קדומות, כי אם לגופו של עניין.

קרל סאגאן מוכר כבר לקוראי ‘פנטסיה 2000’ מספרו ‘דרקוני גן־העדן’ (שפרק ממנו התפרסם בגליון מס' 13), וכן מאזכורים שונים במדורים ‘מבזקים’ ו’עתידעת'. עיסוקיו רבים ומגוונים מאוד, ונמנה כאן רק אחדים מהם: סאגאן הינו פרופסור לאסטרונומיה ומדעי־החלל, משמש כיום כמנהל המעבדה למדעים פלנטריים באוניברסיטת קורנל שבארה"ב, סגן־מנהל של המרכז לרדיו־פיסיקה וחקר החלל, נשיא החטיבה הפלנטולוגית של האיגוד הגיאופיסי האמריקאי, חוקר בין־תחומי בכיר בפרויקט ‘גלילאו’ של מעבדות ג’יי.פי.אל., עורך הירחון ‘איקרוס’, חבר מערכת של כתב־העת ואחרים. ברשותו פרסים ומדליות אין־ספור, ביניהם שתי מדליות של סוכנות החלל והתעופה האמריקאית בזכות ‘הישג מדעי יוצא מגדר הרגיל’. סאגאן משתדל לא להסתגר ב’מגדל־השן' האקדמי ומרבה לפרסם פרסומים פופולריים לקהל הלא־מדעי. קשה להאמין. אך את כל זה מצליח לעשות אדם אחד, בן 45 (וכמעט שכחנו – בן לאב יהודי).

* * *

לאנשי המדע, כמו ליתר בני־אנוש, יש תקוות וחרדות משלהם, רגעי התלהבות או דכדוך – ולעתים עלולה עוצמת רגשותיהם להסיטם ממהלך המחשבה הצלולה ושיקול הדעת המעשי. אך המדע מרבה גם לתקן את עצמו. לעתים מועמדות בספק האקסיומות והמסקנות הבסיסיות ביותר. התאוריות חייבות לעמוד במבחן העימות עם התצפיות. כל השלבים בהסקת מסקנות חייבים להיות גלויים לכל. ניסויים חייבים להיות בני־שחזור.

תולדות המדע רצופים במקרים בהם תאוריות והשערות מקובלות נדחו לחלוטין, ואת מקומן תפשו רעיונות חדשים שהסבירו בצורה הולמת יותר את הנתונים. אם כי קיימת ‘אינרציה פסיכולוגית’ מובנת (הנמשכת בדרך כלל דור אחד), קיימת הסכמה רחבה שמהפכות כאלה במחשבה המדעית הינן חיוניות ורצויות להתקדמות המדע. ואומנם, הביקורת המנומקת על דעה רווחת משרתת את תומכיה; אם אין הם מסוגלים להגן עליה – עליהם להסיק מסקנות ולנטוש אותה. אותה תכונה של ביקורת־עצמית ותיקון שגיאות מאפיינת במיוחד את המדע, ובזאת הוא נבדל מתחומים רבים אחרים של הנסיון האנושי, שבהם העיקר הוא אמונה בדבר כלשהו.

חציית ים סוף

ביקורת תקיפה על רעיונות חדשים הינה חזון נפרץ במדע; כאשר מועלות טענות והשערות יוצאות־דופן, עלינו לתבוע הוכחות יוצאות־דופן. עמנואל ווליקובסקי, בספרו ‘עולמות מתנגשים’, מנסה לייחס מספר ארועים מקראיים (בעיקר אלה הקשורים ביציאת־מצרים ובמלחמותיו של יהושע בן־נון), לארועים אסטרונומיים יוצאי־דופן, האמורים גם להוות סיבה למאורעות בלתי רגילים אחרים שפקדו את העולם הקדום. ההנחה העיקרית של ווליקובסקי היא שארועים מרכזיים בתולדות כדור־הארץ ויתר כוכבי־הלכת במערכת השמש נשלטו יותר על ידי קַטַסטרופיזם מאשר על ידי יוּניפורמיטָריאניזם. אלה הם מונחים שהיו חביבים על הגיאולוגים בעת הוויכוח הגדול שפרץ כשהגיאולוגיה היתה עדיין בחתוליה, בשלהי המאה ה־18 וראשית המאה ה־19. היוניפורמיטריאניזם גורס שהשינויים הגיאולוגיים של פני כדור הארץ נגרמו על־ידי תהליכים הדרגתיים שניתן להבחין בהם גם כיום, אלא שהשפעתם ניכרת רק אם הם פועלים במשך עידנים ארוכים. הקטסטרופיסטים, לעומת זאת, טוענים שפני כדור הארץ עוצבו על ידי מספר קטן של ארועים אלימים, שנמשכו פרקי זמן קצרים בהרבה. ראשיתו של הקַטסטרופיזם בעיקר במוחותיהם של אותם גיאולוגים שקיבלו כפשוטם את תאורי ספר בראשית, ובמיוחד את זה של המבול.

ברור שאין טעם לנסות ולהפריך את הגישה הקטסטרופיסטית בטענה שבימינו אין אנו עדים כלל לקטסטרופות כאלה, שהרי הגישה מבוססת על התרחשויות נדירות. אבל אם אנו יכולים להוכיח שעבר מספיק זמן כדי שתופעה גיאולוגית כלשהי תיווצר על ידי תהליכים הדרגתיים שניתן להבחין בהם כיום, אזי אין לנו צורך בהנחה הקטסטרופיסטית. מובן מאליו שתולדות הכוכב־הלכת שלנו עשויים היו להיות מושפעים הן מתהליכים הדרגתיים והן מאסונות־פתע, וקרוב לוודאי שכך אכן היה.

ווליקובסקי גורס, שההיסטוריה המאוחרת יחסית של כדור־הארץ, רצופה בשרשרת קטסטרופות בצורת כמעט־התנגשויות עם גרמי־שמיים שונים כמו כוכבי־שביט, וכוכבי־לכת מגדלים שונים. האפשרות של התנגשויות קוסמיות כאלה איננה אבסורדית כלל וכלל. התנגשויות וקטסטרופיזם מהווים חלק בלתי־נפרד מהאסטרונומיה המודרנית והישנה כאחת. לדוגמה, בימיה הראשונים של מערכת־השמש, כאשר ככל הנראה היו בה יותר גרמי־שמיים מאשר כיום, ייתכן שההתנגשויות היו שכיחות. ב־1973 חקרו ליקאר ופרנקלין מאות התנגשויות שהתרחשו בפרק זמן של כמה אלפי שנים בלבד בהיסטוריה הקדומה של חגורת־הכוכביות (אסטרואידים). כדי להבין את המבנה הנוכחי של אותו אזור של מערכת השמש. אסון טונגוסקה המפורסם משנת 1908, שבו נמחק יער סיבירי שלם מעל פני האדמה, מיוחס בדרך־כלל להתנגשות של כוכב־שביט קטן עם כדור־הארץ¹. פניהם עטורי המכתשים של כוכב־חמה, המאדים וירחיו פובוס ודימוס, וכן של הירח שלנו, מעידים על התנגשויות לרוב שפקדו אותם במשך ההיסטוריה של מערכת־השמש. אין שום דבר חדשני ברעיון של קטסטרופות קוסמיות.

אם כך, על מה כל הרעש? העניין הוא בפרקי הזמן שבהם מדובר, וברמת הראיות המוצגות. במשך 4.6 מיליארדי השנים שעברו על מערכת־השמש, ארעו בוודאי התנגשויות אין־ספור. אך האם התרחשו התנגשויות חשובות ובולטות במשך 3500 השנים האחרונות, והניתן למצוא להן סימוכין בכתבים עתיקים? זהו עצם העניין.

בספרו הפנה ווליקובסקי את תשומת ליבנו לדמיון וההתאמה המפתיעים בין סיפורים ואגדות שרווחו בקרב עמים שונים שמרחקים גדולים הפרידו ביניהם. אינני מומחה לתרבויותיהם ולשונותיהם של כל העמים הללו, אך אני מתרשם שההתאמה והאחידות של רבות מהאגדות שליקט ווליקובסקי היא מפליאה. נכון שמומחים אחרים לתרבויות הללו מתרשמים מהעניין הרבה פחות. בזכרוני חרות היטב וויכוח על הספר ‘עולמות מתנגשים’ שניהלתי פעם עם פרופסור מכובד לתרבויות השֵמיות, באוניברסיטה רבת־יוקרה. הוא אמר משהו כמו: “כל אותם סימוכין מהתרבויות של אשור ומצריים העתיקות, כתבי־הקודש והפלפול התלמודי. המצויים בספרו של ווליקובסקי, הם כמובן שטות מוחלטת; אך התרשמתי עמוקות מהאסטרונומיה…” דעתי, לעומתו, הפוכה בדיוק. אך למה לי לכוון את עמדתי על פי השקפותיהם של אחרים? דעתי האישית היא שאפילו אם רק ב־20 אחוזים מההתאמות בין האגדות המוצגות ע"י ווליקובסקי יש ממש, עדיין יש בפנינו תופעה חשובה שראוי למצוא לה הסבר.

כיצד אפשר להסביר את העובדה שתרבויות שונות ונפרדות זו מזו חולקות ביניהן את עיקריה של אותה אגדה בדיוק? אפשר להציג ארבעה הסברים אפשריים: תצפית משותפת. הפצה, רישות מוחי וצרוף מקרים. הבה נבחן אותם אחד־אחד.

תצפית משותפת: לפי הסבר זה היו כל התרבויות הנדונות עֵדוֹת לאותו מאורע, יהא אשר יהיה, ופרשוהו באותן אופן.

הפצה: האגדה נולדה בקרב תרבות מסויימת אחת, אך באמצעות נודדים ומהגרים הופצה בהדרגה בקרב תרבויות אחרות. דוגמה טריוויאלית היא אגדת ה’סנטה קלאוס' באמריקה, שהתפתחה מסיפור ‘סאינט ניקולאס’ האירופי, אותו קדוש הפורש חסותו על ילדים, ששורשיו יונקים בוודאי ממסורת קדם־נוצרית.

רישות־מוחי: השערה זו נודעת גם בכינוי ‘זכרון של הגזע’ או ‘תת־הכרה קולקטיבית’. היא גורסת שרעיונות, רשמים, ודפוסי־אגדות מסויימים מוצפנים במוחות־אנוש מן הלידה, אולי בדומה לאופן שבו וולד של קוף בבּוּן יודע שעליו לפחוד מִנָחַש, וציפור שגדלה בבידוד מוחלט מבנות־מינה יודעת כיצד לבנות קֵן. מובן שאם סיפור שמוצאו מתצפית או הפצה תואם גם את המידע שב’רישות המוחי', גדלים סיכוייך להישמר.

צרוף מקרים: דמיון מקרי לחלוטין בין שתי אגדות שהתפתחו באופן בלתי תלוי.

אם ברצוננו להעריך באופן ביקורתי התאמות שכאלה, עלינו לנקוט תחילה באמצעי זהירות, הווה אומר לשאול כמה שאלות ברורות מאליהן: האם באמת קיים יסוד משותף באותם סיפורים? אם אנו מייחסים אותם לתצפית משותפת, האם מוצאם באמת מאותה תקופה? האם היתה אפשרות למגע פיסי בין נציגי התרבויות הנדונות בתקופה הנדונה או לפניה? ווליקובסקי מעדיף בברור את השערת התצפית המשותפת, אך נראה שהוא מגזים בבטלו כלאחר־יד את תאוריית ההפצה. למשל, בעמוד 303² הוא אומר: “כיצד יכלו מוטיבים יוצאי־דופן של פולקלור להגיע לאיים מבודדים, שלילידיהם הקדמונים לא היו אמצעי־שיט כלשהם?” אינני יודע בדיוק לאלו איים וילידים מתכוון ווליקובסקי, אך ברור שתושביו של אי היו צריכים להגיע אליו מאיזשהו מקום. אינני סבור שווליקובסקי מאמין בבריאה נפרדת באיים שונים.

או, כיצד, למשל, היה ווליקובסקי מסביר את העובדה שהמילה הטולטֶקית ‘טֵיאו’ פרושה ‘אלוהים’, כפי שהיא מופיעה בין היתר בשמה של עיר הפירמידות הגדולה ‘טֵיאוטיהואקן’ (‘עיר האֵלים’), אשר ליד מקסיקו־סיטי. המילה ‘טיאו’ מקורבת בברור לשורש ההינדו־אירופי העתיק שפרושו ‘אֵל’, ושנשמר במילים כמו ‘תיאולוגיה’, או במילה האנגלית deity (אלוֹהוּת). הטולטֶקית אינה שפה הינדו־אירופית ולא סביר שהמילה שפרושה ‘אֵל’ ‘רושתה’ בכל מוחות־אנוש. לא ידוע על שום ארוע קוסמי משותף שעשוי היה לתת הסבר סביר להתאמה זו. על כן, במקרה זה עדיפות התיאוריות בדבר הפצה או צרוף מקרים. קיימות ראָיות מסויימות למגע בין העולם הישן והחדש עוד לפני קולומבוס. אך אין לזלזל גם בצרוף־מקרים: אם נשווה שתי שפות, עשרות־אלפי מילים בכל אחת מהן, המדוברות בפי יצורי־אנוש בעלי אותם שפתיים, לשונות ושיניים, לא יהיה זה מפתיע אם נמצא אי־אלו מילים זהות באופן מקרי. אני סבור שכל ההתאמות שמציג ווליקובסקי ניתנות להסבר בדרך זאת.

הבה נבחן את אחת הדוגמאות לגישתו של ווליקובסקי לשאלה זאת. הוא מצביע על התאמה בין מעשיות שונות, הקשורות ישירות או בעקיפין לארועים שמימיים, ושבכולם מוזכרת מכשפות, חולדות, עקרבים או דרקונים. ההסבר שלו: כוכבי־שביט שונים, שחלפו בקרבת כדור־הארץ, עוּותו בהשפעת כוחות חשמליים או דינמיים ולבשו צורות שהזכירו מכשפה, חולדה, עקרב או דרקון, וכך יכלו להיראות בעיני עמים בעלי רקע שונה ומבודדים מבחינה תרבותית זה מזה. לא נעשָה שום נסיון להסביר כיצד תמונה ברורה כל־כך (כמו אישה חבושת־מגבעת מחודדת ורכובה על מטאטא) יכלה להתקבל, אפילו בהנחה שאכן חלפו כוכבי־שביט בסמיכות רבה לפני כדור־הארץ. הנסיון שלנו עם ‘כתמי רורשאך’ ומבחני השלכה פסיכולוגיים אחרים מלמד שאנשים שונים מפרשים בדרכים שונות את אותה צורה בלתי מוגדרת. ווליקובסקי מרחיק לכת עוד יותר וטוען ש’כוכב' מסויים (שלדעתו לא היה אלא המאדים התקרב מאוד אל כדור הארץ, ועוּות עד כדי כך שלבש צורות של אריות, תנים, כלבים, יונים ודגים; לדעתו של ווליקובסקי זה מסביר את פולחן החיות של המצרים הקדמונים (עמ' 264). אין זו סברה משכנעת במיוחד. באותה מידה היינו יכולים להניח שכל החיות הללו היו מסוגלות לעוף באופן עצמאי באלף השני לפני הספירה, ובכך לסגור את העניין…

הסבר משכנע הרבה יותר הוא ההפצה. ואמנם, לצורך עבודה אחרת שלי השקעתי זמן רב למדי בלימוד אגדות הדרקונים הנפוצות על פני עולמנו, ומה שהרשים אותי הוא עד כמה שונות הן זו מזו אותן מפלצות אגדתיות, המכונות כולן ‘דרקונים’ על ידי סופרי המערב.

בעיה אחרת בשיטתו של ווליקובסקי היא החשד שמא סיפורים שיש ביניהם דמיון מעורפל עלולים להתייחס לתקופות שונות למדי. ב’עולמות מתנגשים' מתעלם המחבר לחלוטין מבעיה זו של ‘סינכרוניות של האגדות’, אם כי הוא מתייחס אליה בחלק מעבודותיו המאוחרות יותר. כך, למשל, מצטט ווליקובסקי (עמ' 91) אזכורים מעורפלים של פעילות וולקאנית וזרימות לַבה במיתולוגיה היוונית, במסורת המקסיקנית ובסיפורי המקרא. אך הוא לא מנסה בכלל להוכיח שאותם סיפורים מתייחסים לאותן תקופות, אפילו בקרוּב, ומכיוון שלַבה זרמה בשלושת חלקי העולם האלה בימי קדם, הרי שאין שום צורך בארוע חיצוני בלתי רגיל כדי לפרש את אותם סיפורים.

במצב מעורפל שכזה באשר לאגדות ולמיתוסים, צריכים תומכי ווליקובסקי לקבל בברכה כל עדות מסייעת ממקורות אחרים, לחיזוק הגרסה בדבר השפעה חיצונית. והנה, בולט מייד העדר עדות מסייעת כזאת בתחום האמנות. קיים מגוון רחב מאוד של יצירות אמנות כמו ציורים, תבליטים, פסלים, חותמים, וכו' שיצר האדם החל משנת 10,000 לפני הספירה. הן מבטאות את כל הנושאים (ובייחוד אלה המיתולוגיים) אשר היו בעלי חשיבות לאותן תרבויות שיצרו אותן. ארועים אסטרונומיים מופיעים מדי פעם ביצירות אמנות אלה. לאחרונה נתגלתה עדות מרשימה בציורי מערה במערב הדרומי של ארה"ב, להתפוצצות ה’סוּפֶּרנובה' של ערפילית הסרטן בשנת 1054, המופיעה גם ברשומות הסינים, היפנים והערבים. אבל ארועי ‘סוּפֶּרנובה’³ אינם כה מרשימים כמו מפגש קרוב עם כוכב־לכת אחר, המלווה בשלוחות והתפרקויות חשמליות המקשרות אותו עם כדור־הארץ. אם אכן התרחשו האסונות נוסח ווליקובסקי מדוע אין להם עדות בעבודות גרפיות מאותו זמן?

אי־לכך אינני משתכנע מהבסיס האגדתי להנחותיו של ווליקובסקי. עם זאת, אילו סברתו בדבר התנגשויות פלנטריות שארעו בתקופות האחרונות היתה נתמכת ע"י ראיות פיסיקליות, היינו מתפתים לתת לה אשראי כלשהו, אך אם הראיות הפיסיקליות הן מפוקפקות, אזי גם אלה המיתולוגיות אינן יכולות לעמוד איתן.

שמש בגבעון דום

הבה נסקור בקצרה את עיקרי השערותיו של ווליקובסקי, ונקשור אותם למאורעות המתוארים בספר שמות, והדומים לכאורה לסיפורים של תרבויות רבות אחרות:

כוכב־הלכת צדק הקיא מקרבו כוכב־שביט גדול, אשר התחכך קלות בכדור־הארץ בסביבות שנת 1500 לפני הספירה. עשרת המכות שהונחתו על המצרים לפי ספר בראשית⁴, נובעות כולן מאותה התנגשות קוסמית: חומר המטפטף מהשביט הוא שגורם למי היאור להאדים; גם מכת הערוב נגרמת על ידי השביט – שממנו צונח ערב־רב מאוד של זבובים וחרקים למיניהם, בעוד שהצפרדעים מתרבות פתאום עד־מאוד בהשפעת החום. רעשי אדמה הנגרמים ע"י השביט הורסים את משכנות המצרים, אך לא פוגעים בבני־ישראל (הדבר היחיד שכנראה איננו נופל מן השביט הוא הכולסטרול המכביד את לב פרעה…)

בנוסף לכל אלה, ברגע שמשה נוטה את ידו נבקעים מימי ים־סוף – בהשפעת שדה הכבידה של כוכב השביט, או כתוצאה מאינטראקציה מגנטית או חשמלית כלשהיא בין הים והשביט. ואז, אחרי שבני־ישראל חוצים את הים בשלום, מתרחק הכוכב ומי הים השבים למקומם מטביעים את כל חיל פרעה ופרשיו.

במהלך ארבעים השנים הבאות, בהן נודדים בני־ישראל במדבר, הם ניזונים מהמן הנופל מן השמיים, אשר אינו אלא פחמימות מזנבו של כוכב־השביט.

על פי ‘עולמות מתנגשים’ מייצגות מכות מצריים שני ‘ביקורים’ נפרדים של השביט, בהפרש זמן של חודש־חודשיים. כאשר, אחרי מות משה, מועברת המנהיגות ליהושע, מופיע שוב אותו כוכב־שביט ומתקרב אל ‘סף־התנגשות’ עם כדור־הארץ. ברגע שיהושע אומר, “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”, מפסיק כדור־הארץ בצייתנות את סיבובו (שוב בהשפעת שדה הכבידה של כוכב־השביט, או אולי כתוצאה מהשראה מגנטית בלתי ברורה בקליפת האדמה), כדי לסייע ליהושע לנצח בקרב.

אחר־כך חולף השביט קרוב מאוד למאדים, עד כדי כך שהוא נזרק אל מחוץ למסלולו ומגיע שוב לשתי ‘כמעט־התנגשויות’ עם כדור הארץ, המביאות להשמדתו של צבא סנחריב מלך אשור, בסביבות שנת 700 לפני הספירה. התוצאה הסופית היא מיקומו של המאדים במסלולו הנוכחי, ואילו כוכב־השביט עצמו נכנס למסלול היקפי סביב השמש והופך לכוכב־הלכת נוגה, אשר, לדעתו של ווליקובסקי, לא היה כלל קודם לכן. כדור־הארץ חוזר בינתיים איכשהו להסתובב באותו קצב בדיוק כמו לפני כל אותן התהפוכות. שום תופעות פלנטריות חריגות לא ארעו מאז המאה השביעית (בערך) לפני הספירה ועד היום, למרות שכיחותן באלף השני לפני הספירה.

כל האמור לעיל הינו ללא ספק סיפור מיוחד במינו ומעניין – בכך יודו בוודאי המתנגדים והתומכים גם יחד. אך שאלת סבירותו ואמינותו של הסיפור נתונה, למזלנו, למרותה של הבחינה המדעית. ההיפותזה של ווליקובסקי מתבססת על השערות, ניחושים והסקות מסויימות, והן: כוכבי־שביט נפלטים מתוך כוכבי־לכת: כוכבי־שביט מרבים להתקרב אל כוכבי־לכת עד כדי ‘כמעט־התנגשות’; שרצים וחרקים למיניהם חיים בכוכבי־שביט וכן באטמוספירות של צדק ונוגה, וכך מצויות שם פחמימות לרוב; על מדבר סיני הומטרו פחמימות שסיפקו מזון 40 שנות נדודים; מסלולים אקסצנטריים של כוכבי־שביט או פלנטות יכולים ‘להתעגל’, בתוך פרק זמן של מאות שנים; פעילות וולקנית וטקטונית עזה על כדור־הארץ, וכן ‘ארועי נגיפה’ על הירח מתרחשים בצמידות לאותן קטסטרופות; וכן הלאה. הבה נבחן רעיונות אלה אחד אחד:

בעיה 1: פליטת כוכב־הלכת נוגה מתוך צדק

ארוע זה לא נצפה מעולם ע"י אסטרונומים, ואינו תואם את הידע שבידינו על פיסיקת גרמי שמיים. ווליקובסקי הבטיח שהסבר מפורט לשרשרת הקטסטרופות המביאות לידי ארוע שכזה יופיע בספר ההמשך של ‘עולמות מתנגשים’ (עמ' 373). חלפו כבר 30 שנה מאז, וההמשך איננו.

אפשר להוכיח שכל תהליך שתוצאתו היפלטות כוכב־שביט או כוכב־לכת מתוך הצדק, היה מעלה את חומו של השביט לכמה אלפי מעלות לפחות. יהיה אשר יהיה הרכבו של כוכב־השביט (סלעים, קרח, תרכובות אורגניות וכו'), חום כזה היה הופך אותו למטר של חלקיקי אבק קטנים ואטומים, וזה לא בדיוק הולם את תיאורו של כוכב־הלכת נוגה.

בעיה אחרת היא שמהירות המילוט מכוח המשיכה של השמש, באזור בו נמצא הצדק, הינה כ־60 קמ"ש. אך מנגנון הפליטה מתוך הצדק אינו יודע זאת, כמובן. על כן, אם כוכב־השביט עוזב את הצדק במהירות נמוכה מ־60 קמ"ש בערך, הוא יפול בחזרה על פני הצדק. ואילו אם מהירותו תעלה על 63 קמ"ש, הוא יושלך אל מחוץ למערכת השמש. אי־לכך, יש רק תחום המהירויות המתאים להשערתו של ווליקובסקי הינו צר מאוד, ועל כן בלתי סביר.

בעיה אחרת היא שהמסה של נוגה גדולה מאוד – יותר מ־10²⁷ 5 x גרם, או היתה אף יותר, לפי השערת ווליקובסקי, לפני שהכוכב חלף בקרבת השמש. לפיכך קל לחשב שהאנרגיה הקינטית הדרושה כדי להאיץ את נוגה עד למהירות המילוט האמורה, הינה בסביבות 10⁴¹ אֶרְג, דהיינו שווה לכל האנרגיה שמקרינה השמש לחלל במשך שנה שלמה! אנו מתבקשים להאמין, איפוא, בלי שום ראייה או דיון נוספים, בארוע שעוצמתו גדולה מכל פעילות של השמש המוכרת לנו, והרי השמש עתירת אנרגיה הרבה יותר מן הצדק.

כל תהליך היוצר עצמים גדולים, יוצר גם עצמים קטנים רבים. הדבר נכון במיוחד לגבי התנגשויות. כאן ידועה היטב פיסיקת הריסוק: חלקיק קטן פי עשר יווצר בכמות הגדולה פי מאה או אלף. אמנם ווליקובסקי מדבר על אבנים הנופלות מן השמיים, ונחילי סלעים נסחפים בשובל של נוגה ומאדים במעופם (נחיל הסלעים של המאדים, לדבריו, הוא אשר הביא כלייה על צבאו של סנחריב). אבל אם נכון הדבר, אם אכן היו לנו כמעט־התנגשויות עם עצמים בעלי מסה פלנטרית רק לפני אלפי שנים, היינו צריכים להיות מופצצים בעצמים בעלי מסה כשל הירח גם לפני מאות שנים; ואילו הפצצה בעצמים שיכולים ליצור מכתש בקוטר קילומטר צריכה היתה לפקוד אותנו מדי־שבועיים. ובכל זאת, אין כל סימן, לא על כדור הארץ ולא על הירח, המעיד על התנגשויות תכופות שארעו לאחרונה עם עצמים שכאלה. לעומת זאת, די באותם עצמים ספורים הידועים כנעים במסלולי התנגשות עם הירח, כדי להסביר (בקנה מידה גיאולוגי של הזמן) את מספר המכתשים שנצפו על מישורי הירח. העדרם של עצמים קטנים בכמות גדולה, שמסלוליהם חוצים את מסלול כדור־הארץ, הינו סתירה מהותית נוספת להנחתו הבסיסית של ווליקובסקי.

בעיה 2: התנגשויות חוזרות ונשנות בין כדור־הארץ, נוגה ומאדים

“האפשרות שכוכב־שביט יכה בכדור־הארץ אינה סבירה מאוד, אך הרעיון איננו אבסורדי,” כותב ווליקובסקי (עמ' 40). זה נכון מאוד; נותר רק לחשב את ההסתברות, דבר שווליקובסקי, למרבה הצער, לא טרח לעשות.

אך למרבה המזל, הפיסיקה הרלוונטית לנושא הינה פשוטה מאוד ואפשר לערוך חישוב של סדרי־גודל אפילו בלי התחשבות בגרויטציה. גרמי־שמיים בעלי מסלולים אקסצנטריים מאוד, הנעים מקרבת הצדק אל קרבת כדור־הארץ, נעים במהירויות גבוהות עד כדי כך, שקביעת מסלולם איננה מושפעת כמעט מהמשיכה ההדדית בינם לבין העצם שבסמיכותו הקרובה הם אמורים לחלוף. לכוכב בודד בעל אפְּהֶליון (נקודת מסלול הרחוקה ביותר מהשמש) בקרבת מסלולו של צדק, ופֶּריהֶליון (נקודת מסלול הקרובה אל השמש) בתוך מסלולו של נוגה, יידרשו לפחות 30 מיליון שנים עד שיפגע בכדור־הארץ.

הסיכויים נגד התנגשות בשנה כלשהי הינם איפוא 10⁷ 3 x ל־1, והסיכויים שלא תקרה התנגשות באלף שנים כלשהו הינם 30,000 ל־1. אך ווליקובסקי מתאר לא אחת, אלא חמש או שש כמעט־התנגשויות בין נוגה, מאדים וארץ – וכל אחת מהן נראית כארוע בלתי תלוי מבחינה סטטיסטית; כלומר, אין זו שרשרת של כמעט־התנגשויות הנקבעת על ידי היחסים בין זמני המחזור המסלוליים של שלוש הפלנטות. (אילו היתה כזאת. היה עלינו לשאול מהי ההסתברות ל’משחק ביליארד פלנטרי' שכזה במסגרת אילוצי הזמן של ווליקובסקי). אם ההסתברויות הן בלתי תלויות, אזי ההסתברות הכוללת לחמישה מפגשים כאלה באותן אלף שנים היא x 10^–23=(3x10⁷/10³)^־5 4.1 או אחד ל־100 ביליוני טריליונים. ההסתברות לשישה מפגשים באותו אלף קואדריליונים ( 7.3 x 10^–28). למעשה הסבירות נמוכה הרבה יותר, הן מהסיבה האמורה לעיל והן בגלל שמגע קרוב עם צדק סביר מאוד שישליך את העצם הפוגע אל מחוץ למערכת השמש, כמו שהושלכה החללית ‘פאיוניר 10’ לאחר שהתקרבה אל הצדק.

אלה הם הסיכויים לפיהם ראוי להעריך את תקפותה של התאוריה של ווליקובסקי, גם מבלי להתייחס עדיין לבעיות אחרות. היפותזות בעלות דרגת סבירות נמוכה כל־כך עדיין נחשבות בדרך כלל לבלתי יציבות. ובהתחשב בבעיות נוספות שהוזכרו כבר, ואחרות שתוזכרנה בהמשך, מתברר שהסבירות לנכונותה של כל הסברה המוצגת ב’עולמות מתנגשים' נעשית אפסית.

* * *

על שאר הבעיות שמעוררות השערותיו יוצאות־הדופן של ווליקובסקי, על תעלומת המן שאכלו אבותינו במדבר, על מכתשי הנוגה והירח, ועל יחסו של המדע ה’ממוסד' לדעות חריגות – תוכלו לקרוא בחלקו השני של מאמר זה, שיופיע בגליון הבא.