מק ריינולדס הוא קיצור שמו של הסופר הותיק דאלאס מק’קורד ריינולדס (יליד 1917).
גולת הכותרת של יצירתו היא סדרת הספרים העוסקת בחברת העתיד של שנות ה־2000 – ‘קומונה 2000’ (1974); ‘מגדלי אוטופיה’ (1975) ‘משטרת דרכים 2000’ (1977). סדרה זו עדיין לא הסתיימה ובהמשך יפורסמו ספרים נוספים במסגרתה.
הסיפור שלפנינו הוא סיפור משעשע העוסק בקורותיו של נוסע בזמן.
* * *
“תקשיב,” אמר תייר־הזמן לעובר האורח הראשון שהילך בכביש. “אני מהמאה העשרים. יש לי רק חמש עשרה דקות, ואז אני טס חזרה. אני מניח שזה יותר מדי לצפות שתבין אותי, אה?”
“בודאי. אני מבין אותך.”
“הי! אתה מדבר אנגלית! כיצד זה?”
“אנו קוראים לזה אמֶריק־אנגלית. במקרה אני סטודנט לשפות מתות.”
“נפלא! אך, תקשיב, יש לי רק דקות ספורות. בוא נתקדם.”
“נתקדם?”
“כן, כן. תראה, אינך תופס את זה? אני נוסע־בזמן. הם בחרו בי כדי לשלוח אותי אל העתיד. אני אדם חשוב.”
“המ… אך אתה צריך להבין שיש לנו תיירי־זמן שממלאים את כל השטח, בזמנים אלה.”
“תקשיב, זה הורג אותי. אך אין לנו זמן להיכנס עכשיו לפרטים. נכון? בוא נגיע לעניין.”
“בסדר גמור. מה יש לך?”
“מה זת’אומרת ‘מה יש לי’?”
האחר נאנח. “אינך סבור שאתה צריך להשיג איזו ראָייה לכך שהיית בעתיד? אני יכול להזהיר אותך מראש, שהפרדוכסים השולטים בכל מסע זמן ימנעו ממך להחזיר לעבר כל אינפורמציה שעשויה לשנות אותו. כשתחזור תהיה מחשבתך נקיה לגמרי, ולא תזכור שום דבר ממה שקרה כאן.”
תייר הזמן עיפעף במבוכה, “אוה?”
“ברור מאליו. מכל מקום, אשמח לעשות איתך עסק.”
“תקשיב, יש לי ההרגשה שהגעתי לשיחה זו תריסר משפטים מאוחר מדי. מה כוונתך, ב’לעשות עסק'?”
“אני מוכן להחליף משהו מהמאה שלך במשהו מהמאה שלי, אף כי, למען האמת, יש מעט מאוד בתקופה שלך שהוא לגבינו בעל עניין שאינו היסטורי גרידא.” בעיניו של הולך הרגל ניצנץ עתה ברק, והוא כחכח בגרונו. “מכל מקום, יש לי כאן איתי אולר אטומי. אני אפילו מהסס אם מותר להסביר לך איזה יתרון עצום יש לו על פני הסכינים הנהוגים בזמנכם.”
“אוקיי. יש לי רק עוד עשר דקות, אני רואה שאתה צודק. אני צריך להשיג משהו שיוכיח שהייתי כאן.”
“האולר שלי יעשה את המלאכה,” הניד הולך הרגל בראשו.
“יהה, יהה. שמע. אני קצת מבולבל, בערך. הם תפסו אותי ממש ברגע האחרון, לא רצו לסכן אף אחד מהבחורים הפרופסורים האלה, מבין? זהו האולר המפלונטר ביותר שראיתי בימי חיי. אני מוכן לקחת אותו.”
“רגע אחד, רגע אחד, חבר. מדוע שאתן לך את האולר? מה אתה יכול להציע לי בתמורה?”
“אך אני מהמאה העשרים.”
"הממ… ואני מהשלושים, אז מה? "
תייר הזמן הביט בו ארוכות. לבסוף אמר, “שמע, בחור. אין לי עוד הרבה זמן. עכשיו, למשל, השעון שלי…”
“המ… ומה עוד?”
“טוב, הכסף שלי כאן.”
“יכול לעניין רק חוקרי מטבעות.”
“שמע! אני מוכרח שתהיה לי הוכחה שהייתי במאה השלושים!”
“כמובן, כמובן, אך עסק הוא עסק. כמו שהפתגם אומר.”
“לעזאזל! הייתי רוצה, בשם אלוהים, שיהיה איתי אקדח!”
“אין לנו צורך באקדחים בימים אלה,” אמר השני בפשטות.
“לא, אבל לי יש,” מלמל תייר הזמן. “תבין, ברנש, הזמן שלי בורח כל שניה, מ’אתה בדיוק רוצה? אתה רואה מה יש לי, בגדים, התיק שלי, קצת כסף, מחזיק מפתחות, זוג נעליים.”
“אני רוצה לעשות עסק. אך הדברים שבבעלותך הם בעלי ערך זעום ביותר. עכשיו, לו היה לך למשל איזה פריט אמנותי, ציור אוריגינלי, או משהו.”
קולו של תייר הזמן עטה גוון מתלונן, “אני נראה לך כמי שיסתובב בחוץ עם פריטי אמנות? שמע, אני אתן לך כל מה שיש לי מלבד תחתוני, בשביל אולר זה.”
“אוה, אתה רוצה לשמור את תחתוניך, אה? מה אתה מנסה לעשות, ל’אנגלו־דפוק' אותי? או שתקופתך קודמת לשימוש בביטוי זה?”
“אנגלו…מה? אני לא תופס.”
“טוב, אני מין אֶטִימוֹלוֹגִיסט”
“אני מצטער לשמוע. אך…”
“לא, אין מה להצטער, תחביב מצויין,” שח עובר האורח. “עכשיו, מה שנוגע לפראזה – ‘לאנגלו דפוק’. המונח ‘אנגלו’ נעשה שכיח לראשונה במהלך תקופת 1850–1950. לראשונה ציין אנשים ממזרחה של ארצות הברית, בעיקר ממוצא אנגלי, שבאו לניו־מקסיקו ואריזונה זמן קצר אחרי שהאזור שוחרר – נדמה לי שזה היה המונח בו השתמשו באותו זמן – משלטונה של מקסיקו. הספרדים והאינדיאנים למדו לכנות את אנשי המזרח הללו – ‘אנגלוס’.”
תייר הזמן אמר ביאוש, “תקשיב, חבר, אנו מתרחקים ומתרחקים מן ה…”
“התחקות על מקורותיו של הבטוי, מוליכה אותנו לשני אפיקים צדדיים נוספים. מצד אחד היא מגיעה לעובדה ש’אנגלוס' אלו הפכו אנשי העסק העשירים ביותר של המאה העשרים. עד כדי כך, שעד מהרה הם שלטו בעולם כולו באמצעות הדולרים שלהם.”
“אוקיי, אוקיי. אני יודע את כל זה. באופן אישי אף פעם לא היו לי מספיק דולרים כדי לשלוט באף אחד, אבל…”
“בסדר. הנקודה היא שהאנגלוס הפכו לאשפי הכספים של העולם, אנשי העסק הערמומיים ביותר, התגרים הקשוחים ביותר, אנשי הכסף השנונים ביותר.”
תייר הזמן ירה מבט יאוש מהיר בשעונו, “רק שלוש…”
“הגורם השלישי, מבין הנזכרים, לקוח מרובד רחוק עוד יותר בקורות העבר. בתקופה מסוימת היה בנמצא מיעוט, אשר רבים מן האנגלוס הביטו עליו מלמעלה, ובניו היו קרוים יוּדִים. במשך זמן רב היה נפוץ הבטוי – ‘ליוּד־דְפוק’ אותך, שפרושו – להפחית את המחיר ככל האפשר. בזמן שהאנגלוס רכשו לעצמם את מקומם הפינאנסי, עבר הביטוי מטאמורפוזה מ’ליוּד־דפוק' אותך ל’אַנְגלוֹ־דְפוֹק' אותך, וכך אף הגיע לימינו אנו, אף כי לא האנגלוס ולא היודים קיימים עוד בחזקת עם נפרד.”
תייר הזמן הביט בו דומם, “ואתה אומר שלא אוכל לקחת איתי את הזכרון של סיפור זה בחזרה, אה? אני, ברנש ששמו לוי,” הוא זרק מבט נוסף בשעונו ונאנק. “מהר!” אמר, “בוא נגמור את העסק. כל מה שיש לי בשביל האולר האטומי!”
העיסקה נתבצעה. אזרחה של המאה השלושים עמד, שללו בידיו, והתבונן באזרחה של המאה העשרים, ערום אך ידו לופתת בקורת־רוח את הסכין, כשהוא הולך ונמוג באויר. לבסוף נשאר האולר מרחף לרגע באויר הריק, ואז נפל אל הקרקע, ברגע שתייר הזמן נגוז כליל.
האחר פסע קדימה, התכופף ותחב אותו חזרה לכיסו. “אפילו יותר נאיבי מכרגיל,” מלמל לעצמו. “כנראה שהוא ממש מן הראשונים. אני מניח שהם לעולם לא יתרגלו לפרדוכסים. ברור מאליו שביכולתך לשאת עימך דברים קדימה בזמן, שהרי זהו כיוונו הרגיל של המימד, אך אינך יכול לקחת אתך דבר, אפילו לא את זכרונך, אחורה, כנגד הזרם.”
הוא המשיך בדרכו הביתה.
מרגט, ידיה שעונות על מותניה, עצרה אותו בדלת, “היכן, בשם קרט, היית שוב?” הטיחה.
“אסור לך לחרף, יקירתי,” הוא אמר. “פגשתי פשוט תייר־זמן נוסף בדרך הביתה.”
“אתה לא…”
“כמובן, מדוע לא? אם אני לא הייתי עושה זאת, מישהו אחר היה.”
“אך כל המקום הזה כבר מתפוצץ עם כל ה…”
“עכשיו, מרגט, אל תביטי בזה כך. באחד מהימים, איזה מוזאון, או אספן…”
היא נחרה בספקנות, ונכנסה חזרה לתוך הבית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות