בעקבות תרשים הזרימה של סאם לונדוול – ‘כיצד לכתוב סיפור מדע בדיוני’ (גליון מס' 14) – הגיעונו מספר תגובות נזעמות, שחלקן אף קובעות, ש’חיסלנו' את הרומנטיקה של סיפורי המד"ב.

לכל אלה שלא הבינו שהמדובר בבדיחה סתם, ושבעצם דרוש לו לסופר המד"ב קצת יותר מאשר נוסחת קסמים – לכל אלה ולכל הכותבים הפוטנציאליים – מוגש מאמר זה, בו מנסה דובי לרר, אחד מחברי מערכת ‘פנטסיה 2000’, ללמדנו ‘על קצה המזלג’ כיצד יש להתייחס אל כתיבת סיפור מד"ב – בשיטת האֶלִימִינָצִיה (איך לא…), השיטה היחידה האפשרית באמת.

* * *

בגיליון מס' 14 של ‘פנטסיה 2000’ הבאנו בפניכם את המודל שהציג סאם לונדוול כפיתרון לבעייתם של כל אותם חובבי מד"ב שיצר הכתיבה מכרסם בהם, אלא שמוחם יבש מרעיונות מתאימים לסיפוקו. עתה, משחלף זמן מה מאז פרסום אותו ‘תרשים זרימה’, וסופרי המד"ב הפוטנציאליים עִכלו אותו עכֵּל היטב, והם נכונים לגשת סוף סוף למשימה, מן הראוי לעכב אותם מעט, כדי ליעץ להם מספר עצות (דבר אשר, כידוע, קל ביותר לעשותו).

במשך תקופת קיומה של ‘פנטסיה 2000’ הגיעו למערכת מאות סיפורים פרי עטם של כותבים מקומיים, וחלקם אף התפרסמו מעל דפי המגזין. חברי המערכת אינם מתיימרים להיות מומחים בני־סמכא בסוגיה הסבוכה של אמנות הכתיבה בכלל – ואומנות כתיבת סיפור מד"ב בפרט – אולם במהלך תקופה זו הצטבר אצלנו נסיון רב למדי בנוגע לסיפורים כגון אלה, ונראה לי שרצוי לחלוק חלק מנסיון זה עמכם, הקוראים הכותבים, על־מנת לחסוך מחלק מכם, לפחות, טרחה ועגמת נפש אפשרית על ידי לימוד מנסיונם של אחרים. הנקודות שאני מתכוון להעלות מתרכזות רובן־ככולן בצד השלילי של המטבע – דהיינו, כיצד לא לכתוב, מה לא לכתוב, ואיך להימנע ממוקשים החוזרים ונזרעים בדרכם של כותבים לא מעטים.

על נושא אחד רצוי להתעכב לפני שניגש לעצם העניין. הערכתם של סיפורים היא, כמובן, במידה רבה עניין של טעם. טעמו של קורא אחד אינו חייב להיות זהה לזה של חברו, והשיקול שלהם עשוי להיות שונה כתוצאה מכך. הדבר בולט בעיקר בספרות המד"ב. למיטב ידיעתי ונסיוני, הדעות המובעות על סיפורים המשתייכים למה שקרוי ‘הזרם הספרותי המרכזי’ (MAINSTREAM LITERATURE), דהיינו ‘הספרות הלא־מד"בית’, הינן בדרך כלל דומות. רק לעתים רחוקות תמצא שסיפור הנחשב מעולה בעיני מבקר ספרות אחד ייפסל מכל וכל על ידי חברו. אך לא כן הוא בתחום המד"ב – פעמים רבות נתקלנו במקרים בהם סיפורים הנחשבים כציון דרך בתולדות המד"ב, ואשר זכו בפרסים כגון ‘הוגו’ ו’נביולה', נקטלים בחמת־זעם על ידי קוראים הבקיאים בספרות זו. דוגמאות של התפלגות כזו ניתן למצוא לעיתים במדור ‘מכתבי קוראים’ שלנו, בו מופיעים מכתבים אשר מהללים ומרוממים סיפור מסוים, ולצידם כאלה המבטלים אותו כלאחר־יד כסיפור שלא היה ראוי להגיע לדפוס. חילוקי דעות אלה קיימים, כמובן, גם בקרב חברי המערכת (אשר כולם קוראים כל סיפור המועמד לפרסום), ולא פעם קרה שסיפור זר מסוים שנפסל על ידי כולם, זכה, למרבית ההפתעה, באחד הפרסים שצוינו לעיל. לכך יש, כמובן, להוסיף את הויכוח עתיק היומין הנטוש בין חסידי האינטגרציה של המד"ב ה’קלאסי' והפנטסיה לבין מתנגדיה. זהו ויכוח חסר פשרות. בדרך כלל, או שאתה לגמרי בעד, או שאתה לגמרי נגד. מעטים מאוד נמצאים בין שני המחנות ומעטים עוד יותר ‘חוצים את הקו’ למחנה האויב. אין פתרון אחיד לבעיה זאת ועל מנת למצוא את המוצא המכובד ביותר נוקטת המערכת במדיניות של איזון – ניסיון להביא סיפורים מכל גווני הקשת של המד"ב בהגדרתו הרחבה.

זוהי הגישה העקרונית המנחה את חברי המערכת בבחירת הסיפורים, ולאורה יש להבין את ההחלטות שנעשו. אולם, מעבר לכך, כולנו מאוחדים בדעה שדברים מסוימים, אותם נפרט להלן, אי אפשר שיפורסמו ב’פנטסיה 2000'.

נפתח באחת התופעות החוזרות ונשנות לעיתים תכופות. זכינו לקבל סיפורים רבים מאת קוראים אשר התלהבו מהרעיון לכתוב סיפור מד"ב, נטלו את העט לידם וללא מחשבה רבה החלו במלאכה. הדעה המקובלת אצל מחברים מסוג זה היא שסיפור מד"ב חייב להיות פשוט, ‘סיפורי’ ואין לו קיום ללא מגע בין עב"מים למיניהם לבין נציג של האנושות (בדרך כלל המחבר עצמו). התוצאה נראית בדרך כלל כך:

“יום אחד ישבתי בשלוה בביתי, קורא עיתון, מקשיב לתקליט ולוגם ויסקי (זה כנראה נשמע ‘מתוחכם’). הערב ירד, השמים היו כחולים, צרצרים קיפצו בדשא ואלפי כוכבים נצנצו בשמי הערב הרכים. והנה, לפתע פתאום אני שומע קול רעש מוזר. בתמהון רב אני מרים את עיני לשמיים, מה אני רואה? גוף מאורך (או מעוגל), אור בוהק נובע ממנו, מרחף מעל ראשי העצים (או גגות הבתים) שמול חלוני. אני רץ החוצה ורואה את העצם המוזר נוחת בפארק, לא הרחק ממני. אני ניגש לשם ולתדהמתי נפתחת לפתע דלת בצד העצם וממנו יוצאים שלושה (או ארבעה) יצורים קטנים, ירוקי־גוף, גדולי עיניים…”

וכן הלאה, וכן הלאה. הסיפור הזה בוריאציות שונות חזר ונשנה פעמים אין ספור, לפעמים מסופר בצורה מתוחכמת (המספר הינו סופר, מהנדס או מדען), ולפעמים בצורה ‘חברה’מנית’ (“וואללה, מוזר, אמרתי לעצמי. מה זה הקאקאמייקה הזאת?”). סיפור מסוג זה אפשר ‘להריח’ לאחר חמש־שש שורות, ובדרך כלל איש מאיתנו לא מסוגל לעמוד במאמץ הנפשי העצום הנדרש כדי להגיע, ברציפות, אל סופו.

מוטיב נוסף החוזר שוב ושוב הוא הנסיון לקשר בין העב"מים הללו לבין מדינת ישראל, על מנת להקנות לסיפור ‘גוון’ מקומי. דבר זה נעשה פעמים רבות על ידי יצירת עימות בין אחד העב"מים לבין אחד מטייסיו של חיל האויר הישראלי. כדי להקנות אמינות, משופע הסיפור במונחים טכניים ומקצועיים שידהימו כל הֶדיוט. וכך מתחולל הקרב:

“אריה גור יהודה כיווץ את עיניו הכחולות אל מול השמש על מנת להיטיב ולראות את העב”ם האימתני, הנוסק מולו במהירות מסחררת מתוך האין־סוף, כשהוא יורק קרני מוות על כל סביבותיו. ידו השרירית של אריה לחצה על ידית המצערת של מטוס הפנטום המשוכלל שלו וזה נסק חדות כלפי מעלה, כשקרני המוות מחמיצות אותו רק בסנטימטרים ספורים. הוא השלים לולאה וחזר והתייצב מול העב"ם. על מסך המכ"ם הצטיירו בבירור צלליותיו המאיימות של העב"ם ובתנועה בטוחה של אצבעו השמאלית לחץ על הדק ירי הלייזר שלו. קרן הלייזר הדקה פגעה בדיוק במרכז חללית האויב, שהתפוצצה בקול רעם מחריש אזניים ובהדף אדיר שטילטל את המטוס כולו…"

זה בערך הרעיון. בדרך כלל, נהוג להוסיף ששברי העב"ם התפזרו בכל רחבי הארץ (ולפעמים בכל רחבי הגלאקסיה). מחברים פטריוטיים פחות, מתעלמים מן האספקט הישראלי של המד"ב וממקמים את העלילה אי־שם בין גלקסיית הכלב לאלפא־קנטאורי ומעמתים שתי חלליות איומות של גזעים אינטליגנטיים, או חללית אנושית מול חללית זרה, או כל קומבינציה דומה. על אף הרעמים והברקים המאפיינים סיפורים אלה, בדרך כלל מסוגל הקורא לחוש את התנומה היורדת על עפעפיו עוד לפני שהעב"ם הראשון צולל מטה, אפוף להבות ועשן.

וזה מוביל לעוד גישה, הרווחת בין מחברי סיפורי מד"ב (לאו דוקא ישראליים), והרואָה את המד"ב כמעין מערבון או סיפור הרפתקאות המתרחש בחלל. כתוצאה מגישה זו הופכים הסוסים להיות חלליות, מרכבת הדואר הופכת להיות חללית המובילה מטען יקר מגלקסיה עלומה אחת לגלקסיה עלומה שניה, האקדחים הופכים ל’נַפְצרי' לייזר והקליעים לקרני מוות. ה’רעים' לבושי השחורים נשארים לבושים שחור, או לפעמים אדום (אם הם מהמאדים), וכל סיפור שוד מרכבת־הדואר של אל־פאסו בידי השודד הידוע לשימצה ‘גרינגו האיום’ ולכידתו על ידי השריף המהולל, מהיר־השליפה, קשוח־המבט וטוב הלב מועתק למקום ולזמן אחרים הופך להיות שוד חללית ‘סקרטון IV’ על ידי השודדים הידועים לשמצה מכוכב הלכת ‘קומקוואטו 8’ והשמדתם על ידי באק גראנדון המהולל, מפקד כוחות האינטרפול האינטרגלקטיים – שגם הוא, כמובן, קשוח־מבט, אבל טוב־לב.

לאחר שנרגעת מקשיי העיכול הנגרמים על ידי ‘המערבונים בחלל’, אתה מוּעָד ליפול הישר אל תוך רשתם של הסופרים ה’בלשנים' הטווים בתוך סיפורם רשת סבוכה מאוד של מילים ומושגים מורכבים המכסים את הרעיון עד כדי כך שבמחצית הדרך לסוף, תוך מאמץ עצום לפענח את התמליל, אתה שוכח לחלוטין מה רצה המחבר המלומד לומר. שני סוגים של תיחכום מילולי עומדים לרשותם של אלה: האחד, שמות ובטויים הלקוחים מתחום האסטרונומיה ואשר אורכם, כך רצוי, כאורך הגלות, והשני (אשר, יש להודות, מחייב מידה מסויימת של לוליינות לשונית) הוא שמות של מתקנים ומכשירים (מה שקרוי בלעז ‘גַאדְגֶ’טְס’) עתידניים, כמוהם טרם נראו על פני כדור־הארץ. וכך –

“פוסע לו גונקור ברלטסקנט בניחותא על פני הרחובנוע (כאן מופיע כוכב המפנה הערת שוליים: ‘רחובנוע – רחוב נע’) המוביל אל ביתו האנטיגרביטציוני שמעל פני כוכב אורלאן (3)V52, אי שם במערכת קונסטלבלורה. גונקור, המשמש בשעות הפנאי כראש ‘הועדה המתאמת של מפעילי הטקסילנועים’ (שוב כוכב והפעם: ‘טקסילנועים – מוניות, בדרך כלל מונחות באמצעות מחשב, המופעלות באמצעות אנרגית פיצוח, והמקרינות סרטי קולנוע ארבע־מימדיים להנאת נוסעיהן’) בפדרציה הפאן־גלאקטית של האיחוד האינטראוניברסלי האקסטרטוסטריאלי. לא יִיפָלֵא, איפוא, כי מייד עם הַגיעוֹ לביתו הפעיל באמצעות טלפאתיה את העיתונזות (כוכב וגו' ‘עיתונזות – עיתון חזותי המועבר באמצעות קוואנטֵי אנרגיה טראנס־אולטרה־סגולית ומוקרן באויר מול שלושת עיניו של הצופה’). לתדהמתו, נודע לו שהפגישה הבאה של האיחוד נקבעה לעוד עשר גאנוקודטות (יחידות זמן המקובלות בעולמו של הנ"ל) בקצה השני של הגלאקסיה השכנה. הוא מיהר והגיע לנמל־החלל בטֶלֶפורטציה מיידית, זינק אל תוך החללית, אשר הגיעה תוך שבריר שניה, באמצעות שיטת ההנעה הקארפליונית ובטיסה בתת־חלל, ליעדה. שם פגש אותו הנציג המקומי, קוֹלרוֹמַנטוֹרוּס, שהושיט לו בברכת שלום את אחת מעשרים ושבע זרועותיו הכחולות המתפתלות…”

אכן, חיים קשים לו לסופר המד"ב בן זמננו. לכאורה כל הרעיונות כבר הועלו, כל הפטנטים הומצאו, כל המתקנים הותקנו – ומה עוד נותר לעשות? יש המוצאים את מפלטם בהומור וכותבים סיפורים קצרצרים, בסגנון פרדריק בראון, אשר הבנתם דורשת לעיתים זמן רב יותר מאשר קריאתם. ויש כאלה, שהרעיון לבזבז ‘שורת מחץ’ יפה על סיפור בן עשר שורות אינו מוצא חן בעיניהם, והם טווים עלילה סבוכה ומורכבת, רחבת יריעה, המקיפה עולמות ויקומים שונים ומשונים, החובקת נבכי עבר, הווה ועתיד בו־זמנית, יוצרים כמה וכמה זרמי זמן אלטרנטיביים, יוצרים גזעים אינטלגנטיים ומשמידים אותם, וכל זאת על מנת להגיע, בסופו של דבר, לשורת הסיום המהממת… “ירצוּ – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו…”

לעומת זאת בולט במפתיע העדרו של מוטיב ספרותי חשוב ביותר – המין. שטח זה שהוזנח במשך שנים רבות על ידי סופרי המד"ב, הינו כיום תחום פרוץ, בלתי מנוצל ואם מותר להתבטא כך – קרקע בתולה. קיים שפע של רעיונות לשילוב המין במד"ב (ראה חלק מהם אצל בארי מאלצברג ב’גלאקסיה ושמה רומא', גליון 14) ובכל זאת, איש מהמחברים הנכבדים אינו טורח להשתמש בחומר בלתי מנוצל זה. עת המהפכה המינית הגיעה, רבותי, גם לחלל. אז עורו, עורו! מחבר שורות אלה מצפה בשקיקה לחומר מסוג זה שיגיע למערכת מהיום ואילך.

לא באתי ללעוג כאן לאותם אנשים ששלחו אלינו את פרי עבודתם, ואף לא לרפות את ידי אלה העומדים לעשות זאת. להיפך. על אף הרושם העלול להִיוַצר, אנו זוכים גם לחומר טוב מאוד הראוי בהחלט לדפוס, והגורר בעקבותיו תגובות בהחלט חיוביות. כוונתי היתה רק לנסות ולשרש מספר נוהגי כתיבה שהתפשטו, משום מה, בין אלה המנסים את כוחם בכתיבת סיפורי מד"ב (רובם ככולם, חסרי נסיון ספרותי קודם), ולחסוך מהם זמן רב ומאמץ מיותר שאינו עתיד להניב פרי. אל חשש, הרעיונות הטובים לסיפורי מד"ב לא מוצו עדיין, ואם רעיון טוב כלשהו מועלה על הכתב ברמה סיפרותית נאותה – אין שום סיבה שלא נהנה ממנו כולנו. אם נמנע מהשילובים המסוכנים של רעיונות טובים וכתיבה קלוקלת, או של כתיבה טובה ורעיונות משעממים – יש סיכוי טוב שנחזור וניפגש על דפי אחד הגליונות הבאים של ‘פנטסיה 2000’.