בעוד כולנו חושבים על הנסיעות אל מערכות שמש רחוקות וגלקסיות אחרות, מסתבר שאיננ ראשונים.
ויותר מזה, שכנינו עושים זאת בצורה שאנו לא חלמנו עליה כלל…
* * *
אני רוצה שתבין, אדוני היועץ, שאני בא אליך לקבל עיצה. זה אינו ‘מקרה’. זה אינו ‘מקרה’, ואלוהים ישמרנו מכך! אבל אני מודאג. אני באמצע העניינים, אפשר לומר. אני לא רוצה להיות מעורב בשום דבר שאינו הגון. ואני רוצה לעשות את הדבר הנכון. אתה הרי מכיר אותי, איש לא יוכל לאמר דבר נגד הרי ברנשטיין – שהוא היה נוכל או משהו כזה. יש לי שם טוב, ואני רוצה לשמור עליו.
אתחיל מההתחלה. אני לא רוצה להיות כמו הזקנים ההם שמתחילים סיפור עם בריאת העולם, כשכל כוונתם להסביר איך זה שהם לובשים מכנסיים כאלה. אבל אין דרך אחרת להסביר.
אתה יודע, שבמשך השנים ניהלתי את ‘שוק הנוסעים’ כאן, בשדרות ספרינגפילד שבניו־פלס. זה היה עסק טוב והרווחתי יפה. שלחתי את ילדי לקולג', ולבסוף קניתי את הבניין שהסוכנות נמצאה בו. אני אוהב את העבודה בעסקי סוכנות הנסיעות. אתה פוגש אנשים מעניינים – רופאים, מרפאי שיניים, אנשים שיצאו לגימלאות, כאלה שבירח דבש וכאלה שבירח דבש שני. אני מתעניין בהם באופן אישי, ובניתי לי עסק יפה מאוד. לא התכוונתי לפרוש, נהניתי מזה כל כך, אבל שאלוהים יעזור לי, הממשלה רצתה לעשות עיקוף לדרך ראשית 78, ולכן החרימו את הבנין שלי. נו, מה לעשות? קיבלתי מחיר יפה מאוד עבור הבניין. אני לא יכול להתלונן על כך, רק שאני אדם בריא, למרות שאני כבר בן ששים ושמונה. אבי ואמי (מנוחתם עדן!) חיו עד גיל תשעים ושש, כך שאני חושב, שגם לי נותרו עוד כמה שנים טובות. ובכן…
אני יודע, אני יודע, אני כבר מגיע לעניין. רק רציתי להסביר, איך הגעתי לווטר סטריט באוֹרוֹרָה. אז זה ככה. זה טוב מאוד להיות בגימלאות, חוץ מדבר אחד – אין בכלל מה לעשות. כמה סרטים יכול הבנאדם לראות? כמה פעמים אפשר ללכת לפלורידה? כמה זמן אתה יכול לשבת ולצפות בדְרֶק שבטלויזיה, סליחה על הביטוי? התחלתי להשתעמם. התחלתי לקחת את המכונית ולהסתובב סתם ככה, כל יום אחר הצהריים. לשום מקום מיוחד. סתם לנסוע.
כך הגעתי לאורורה. הייתי בווטרסטריט ונעצרתי בגלל הרמזור, ובמקרה הבטתי מחלון המכונית וראיתי שלט על שמשה – ‘מחפשים עוזר מנוסה’. ליבי התחיל מקפץ. החניתי את המכונית מהר ונכנסתי פנימה. אתה מבין, עשיתי חשבון שיש לי הרבה נסיון, ואפילו היה הבוס מחפש נערה, לא הייתי מתווכח בעניין השכר, אם לא היו מסתכלים על הגיל. אני לא צריך לספר לך איך שלא רוצים לשכור אף אחד מעל שישים, ואפילו לא בני חמישים וחמש.
אני כבר מגיע לעניין – כבר – הסוכנות נקראת ‘סוכנות נסיעות גלקסיה’. זוהי בסך הכל חנות גדולה בקומת הקרקע, דחוקה בין סופרמרקט מצד אחד וחנות למכשירי כתיבה מצד שני. ישנה מחיצה בגובה התקרה היוצרת משטח שגודלו בערך שלושת רבעי מגודל החנות. יכולתי לראות במבט אחד כי הסוכנות אינה במצב טוב. חוסר אירגון, עלוני נסיעות מפוזרים בערימות סביב סביב, חומר לקידום מכירות מונח עדיין בארגזים בהם הגיע והמוני ניירות פזורים על שולחן אחד. ליד השולחן השני ישב המנהל. איזה מנהל! בשנות העֶשְׂרה שלו! בכלל לא נראה כאילו כבר החל להתגלח. ילד, לכל היותר כבן שבע־עשרה. היה צריך להיות בבית ספר. וזה היה המנהל! שמו היה כתוב על שולחנו – ‘ג’ורג’ וושינגטון' – אמרתי לו, שבאתי בעניין המישרה ושאלתי למי אפשר לפנות.
“אלי,” אמר. “אני בעל המקום.” באמת, כמו שאומרים, הייתי המום לגמרי. אז הראיתי לו מי אני – אני עוד נושא עמי מספר כרטיסי ביקור, מטעמים סנטימנטליים, ואמרתי שאני מוכן לעבוד.
הילד כמעט נישק אותי! שאל מתי אוכל להתחיל לעבוד, באיזה שעות אני רוצה לעבוד – תאר לעצמך אותו, שואל אותי, בעניין השעות! אז, בנוסף לכל, הוא אומר שהוא מוכן לשלם לי שלוש מאות דולר לשבוע, והאם זה יספיק?
“השתגעת?” שאלתי אותו. “אתה יכול להשיג אישה מנוסה עבור סכום של מאה שבעים וחמישה דולר לשבוע.”
“אבל אם יש לך נסיון, ואתה יכול לארגן את העניינים כאן כדי שלא אהרוג את עצמי עם כל זה…” והוא הראה על כל הבלגן שמסביב. “לא אכפת לי לשלם יותר מן השכר המקובל בשוק.”
“לך לא יהיה אכפת,” אמרתי לו, מניד בראשי. “אבל האם העסק ישא זאת?” אני מתאר לעצמי שהוא עזב את הקולג', ושהוריו ארגנו לו את העסק, אבל שאין לו ראש לעסקים, בדיוק כמו שאין לו ראש ללימודים.
“אוה באמת, באמת! בבקשה מר ברנשטיין, קבל את המשרה! לא תצטער על כך,” הוא קרץ בעינו האחת. “יכול להיות שתקבל קצת יותר, אם העסק ילך!”
הייתי צריך להתחיל לחשוד כבר אז. ‘אקסטרה’ בעסקי נסיעות הוא שְהִיה חינם למשך מספר ימים בלאס ווגס, או הפלגה קצרה, או נסיעה לעשרה ימים לאירופה. אבל כשהוא אמר זאת, ידעתי מייד שהוא מתכוון למשהו אחר. משהו מלוכלך. אני כבר לא צעיר, אבל עדיין לא התייבשתי. ומהנימה שבקולו, לא תאמין, אבל בכל זאת, כמעט יכולתי לראות נגד עיני נשים עירומות מסתובבות כמו… כמו… כמו בסרטים האלה שהממשלה מנסה לאסור. לא יפה לדבר כך, אבל אני יודע שהוא התכוון לכך.
העמדתי פנים כאילו לא שמעתי, ואמרתי שאני מוכן לעבוד עבורו. חשבתי לי – אם לא כאן, לבטח לא אשיג משהו אחר. ולנער יהיה טוב יותר אם זה אהיה אני, מפני שאוכל להציל אותו מהרס מוחלט.
כך שהתחלתי מיד למחרת. הפתעה מספר אחת – סוכנות נסיעות ‘גלקסיה’ היה מקום פעיל מאוד. היא נמצאה על גבול האזור הפולני, והרבה פולנים חוזרים למולדת הישנה לחפש קרובים. בנוסף לכך, ליד רחוב ווטר, ניצב בית האבות החדש על שם פרנסס א. פרקינס, לאנשים בעלי הכנסה בינונית עד גבוהה. הם אוהבים טיולים להוואי או מקסיקו וקליפורניה. בזכות שני הדברים האלה, ובזכות העליות לרגל לרומא ולישראל, היו ל’גלקסיה' עסקים טובים. לא פלא שהילד לא יכול היה להסתדר בכוחות עצמו.
הפתעה מספר שתיים – הוא החל בעסק לפני שישה חודשים, וכבר הספיק לפטר שתיים־עשרה נערות, מפני שלא היו יעילות. קשה היה לי להאמין בכך, שיהיה לו אומץ לפטר מישהו. הוא נראה ‘נֶבֶּך’ כזה עם השיער הארוך שלו, העיניים החומות והרכות ועורו הנקי, הוא היה מבוגר יותר מהנכד שלי רונלד, שלמד בכיתה העשירית. אבל מאוחר יותר מצאתי במגירת השולחן קבלות על הוצאות שכר, כך שהסתבר שלא שיקר.
הייתי כל כך עסוק בסידור העניינים, החוברות למיניהן והמדריכים, ועזרה לאלה שפנו למשרד, שלקח לי חודש טרם שהבחנתי שמשהו מוזר מתרחש.
כפי שכבר אמרתי לך, היתה מחיצה אטומה מאחור, והשטח היה מחולק לשניים. חלק אחד היה השרותים שלנו והמחסן. החלק השני היה משרדו הפרטי של ג’ורג', שתמיד נשמר נעול. שמתי לב לכך, שהיו לו לקוחות קבועים משלו. יחידים, לא זוגות, בשנות העשרה שלהם, כמוהו. כולם נערים, לא נערות, ותאמין או לא, כולם דמו איש לרעהו כקרובי משפחה. זה לא רע בעסקי נסיעות. הרבה דודנים ומכרים, זה עוזר.
כאשר אחד מלקוחות אלה היה נכנס, היה ניגש ישר לשולחנו של ג’ורג'. ואז ג’ורג' היה לוקח אותו למשרדו הפרטי. הם היו נשארים שם בערך חצי שעה, שזה הזמן הממוצע לסדר את המקומות וכו' – אם הלקוח יודע לאן הוא רוצה לנסוע.
במשך זמן מה חשבתי שהוא מוכר חשיש או משהו כזה, כמו שאתה רואה בטלויזיה. אבל הבחורים היו כולם טיפוסים אמריקאיים נקיים למראה, כך שזה לא יכול היה להיות זה. וכמו ילדים, הם היו מוכנים לצאת לדרך, כאילו הכרטיסים נמצאו כבר בכיסיהם. נעליים גבוהות, כאילו התכוונו ללכת הרבה ברגל, ומצלמות.
שמתי לב לשני דברים מוזרים נוספים. אני קם מוקדם, כך שתמיד הגעתי לסוכנות בשמונה ושלושים – ולא בתשע, כפי שהייתי אמור לעשות. ג’ורג' היה שם תמיד לפני, ותמיד נשאר אחרי – כשעזבתי בארבע ושלושים. לגבי נער הוא נראה שאפתן מאוד. שאפתן מדי.
מעולם לא עזב את המשרד חוץ מאשר בשעת הצהריים, כאשר הלך לבנק במרחק שני בלוקים, ואני משער שהלך גם לאכול. מעולם לא ראיתיו אוכל במשרד. לא קפה, לא סודה, לא סנדוויצים, לא ממתקים, מוזר לגבי גילו, חשבתי.
ודבר נוסף – כשהייתי מגיע בימי שני, נהגתי למצוא אותו מטאטא את החנות. היא היתה זקוקה לכך. הרצפה היתה מטונפת בימי שני בחול, בוץ מיובש, חלוקים, אבנים צבעוניות. כמו מגרש משחקים. שאלתי אותו כמה פעמים, “מה קורה כאן בימי ראשון? אתה עורך מסיבות לטרמפיסטים?” אך הוא רק חייך והמשיך לטאטא.
היה סבלני, אדוני, אני רק נותן לך את הרקע כך שתבין ותאמר לי מה לעשות. כשסיפרתי לאסטל בשבוע שעבר, צרחה עלי: “אל תתערב במה שאינו נוגע לך. אוהב את העבודה, נכון? אתה מקבל שכר טוב, נכון? אז אל תתלונן שהכלה אינה יפה במיוחד.” אבל למרות הכל, אני מודאג.
יום אחד, כשג’ורג' היה בבנק, הייתי צריך לפתוח אחת ממגרות השולחן שלו, כדי לחפש טפסים לכרטיסי טיסה, וראיתי אחת מאותן מצלמות קטנות שהלקוחות שלו היו נוהגים לשאת. סתם מתוך סקרנות הוצאתי אותה. לא יפנית. היו עליה סימנים זרים אחרים. אני מביט בחלון הקטן שבמצלמה, ובטעות לוחץ על כפתור קטן. מה שאני ראיתי! אני מסמיק כשאני חושב על כך! זו לא היתה מצלמה. היתה זו מין מקרנה, מכונת קולנוע. אבל הדמויות גדולות. בהתחלה פילים, צבאים, ג’ירפות – ממש גן חיות. ולפתע! – נערת גו־גו עירומה כביום הִיוָלדה! בצבעים טבעיים, בנוסף לכל. אחר כך מקהלה שלמה של נערות ערומות. לא יכולתי להניח את הדבר הזה מיָדַי.
הייתי כל כך מופתע שלג’ורג' יש דברים כאלה. וזה עוד לא הגרוע ביותר. אח"כ הוקרן מה שהעיתונים מכנים ‘מופע מין חי’, אם אתה מבין למה אני מתכוון. וכל זה בצבעים טבעיים.
החלטתי לתת לג’ורג' כמה עצות אבהיות – הוא לא צריך לשהות כל כך הרבה זמן במשרד, ושילך לחפש לו נערות. אינני צר אופקים, ואני יודע שהיום אף אחד לא שם לב למה שנערים עושים במקומות פרטיים, אבל הדבר האמיתי טוב יותר מהתמונות. עדיין אני צופה בתמונות, ולפתע מתחלפות עוד חיות. לא חיות אמיתיות, אלא כמו חיות בספרי ילדים. אני מתאר לעצמי שהן היו בובות. ואח"כ מדבר עם עצי דקלים וגמלים. ואח"כ, תמונות כמו אלה של הירח – מדבר אמיתי שבו רק סלעים. ותיכף לאחר מכן נוף ירוק עם אנשים בחליפות צלילה ושיחים פלוארסנטיים אדומים וצהובים, ופרחים שמטיילים להם סתם כך! אני לא מתלוצץ. פרחים שמטיילים להם! כמו בקומיקס, אתה יודע, אבל אלה נראו אמיתיים. וזה היה הכל. החזרתי את המצלמה, או מה שזה היה, למקומה והתחלתי לחשוב. לא אמרתי דבר לג’ורג' כשחזר,
ביום ראשון בבוקר אמרתי לאסטל, “אני צריך ללכת לסוכנות. מחר מגיעה ועידה של נשות הדסה, ואני רוצה להכין להן תוכנית מסע.” אסטל רטנה, “בעסק שלך אף פעם לא הלכת בימי ראשון, אבל עכשיו כן. אז לך לךָ, אבל אל תצפה לארוחה. אני הולכת לסרט.”
נסעתי לווטר סטריט והחניתי את המכונית בדיוק מול הסוכנות. העמדתי פנים כאילו אני קורא את העתון בעוד אני מחכה למישהו. ובאמת צדקתי. הראשון הופיע בערך בעשר וחצי – בן טיפש עשרה. דופק על הדלת, וג’ורג' מכניס אותו. לאחר כעשר דקות מופיע השני, ואח"כ, עד השעה אחת, מגיעים בדיוק עוד עשרה, וג’ורג' מכניס את כולם. שיחקתי את תפקיד הבלש האמיתי. רשמתי כיצד היו לבושים וכל זה – ג’ינס כחול וחולצה פרחונית, ג’ינס כחול וחולצה ירוקה, מכנסיים בצבע היין וחולצת טריקו, וכו'. לא יכולתי לרשום את תאורם. כולם נראו לי דומים מדי.
לא יכולתי לראות מה מתרחש בפנים, כי הוילונות היו מוסָטים. איש לא יצא. חיכיתי עד השעה שתיים, ואז לא יכולתי לחכות עוד, הייתי רעב מדי. החלטתי לראות בעצמי מה קורה. חציתי את הכביש ודפקתי בדלת. ג’ורג' פתח והיה מופתע לראות אותי.
“השארתי באיזשהו מקום את המשקפיים שלי,” אמרתי לו. “חשבתי שאולי הם כאן.” ונכנסתי לחנות.
היא היתה ריקה. לא היה שם איש! אף אחד! תאמין לי כשאני אומר לך את זה. ערכתי הצגה, כאילו אני מחפש את המשקפיים. ג’ורג' עזר לי, אבל כמובן שלא יכול היה למצוא אותם, כיון שלא הלכו לאיבוד. “אולי השארתי אותם במחסן בשרותים,” אני אומר, ונכנס לשם. בשרותים ריק. כך גם במחסן, והדלת האחורית נעולה, כשמקטורן המשרד שלי תלוי על הידית היכן שהשארתי אותו, כך שאני יודע שאיש לא יצא משם. “אולי לקחת את המשקפיים בטעות למשרדך הפרטי,” אני אומר לג’ורג'.
"לא, אני לא חושב, אבל אסתכל, הוא פותח את הדלת, שלשם שינוי לא היתה נעולה. בפעם הראשונה אני רואה מה שיש שם. שולחן ושני כסאות, כמובן, אבל בקיר האחורי קבועה כספת לבנה, מן התקרה ועד לרצפה, עם ארבע או חמש ידיות בטחון. מעולם לא ראיתי קודם לכן כספת לבנה, כמעט כמו מקרר.
“זו כספת רצינית,” אני אומר. ג’ורג' מחייך בחיוב, במעין חולשה, ואז אני נתקף סחרחורת כזו שאני כמעט נופל, וג’ורג' עוזר לי לצאת ומושיב אותי ונשאר איתי עד שהרגשתי השתפרה. חשבתי שהסחרחורת נגרמה מכיוון שלא אכלתי ארוחת צהריים, כך שמהר ככל שיכולתי קמתי והלכתי הביתה. ואחרי האוכל ושינה ארוכה ישבתי והמשכתי לחשוב. משהו מסתורי מתרחש כאן, אני אומר לעצמי. אני חוזר. וכך אני חוזר לווטר סטריט, ושוב חונה מעבר לרחוב. ג’ורג' עדיין בחנות, אני יכול לראות לפי נצנוצי האור החודרים מבעד לוילונות. אני יושב ומחכה, למה – איני יודע. מונוטוני מאוד. עכשו אני יודע למה בלשים פרטיים לוקחים כל כך הרבה כסף.
בערך בשעה ארבע נפתחת הדלת, ואחד הצעירים יוצא. לא אחד מאלה שנכנסו בבוקר, אולי אחד שבא אחרי שהלכתי. ואח"כ, אחד אחרי השני, יוצאים עוד אחד עשר צעירים בהפרש של כעשר דקות בין האחד למשנהו. איש מהם אינו לבוש כמו אלה שנכנסו.
אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי. רציתי נורא לראות מה קורה שם בפנים. הלכתי לתא הטלפון הקרוב והתקשרתי לסוכנות נסיעות ‘גלקסיה’. ג’ורג' ענה. העמדתי פנים כאילו אני מופתע שהוא עדיין שם. “ג’ורג', צרות על גבי צרות,” אמרתי. “אשתי שברה את משקפי האחרים, ועכשו אני באמת מוכרח למצוא את אלה ששכחתי שם. האוכל לבוא ולחפש שוב?” “כמובן,” הוא אומר. “ובינתיים אחפש בעצמי.”
אני מחכה כחמש עשרה דקות, כדי שזה יראה ‘כשר’ ודופק על הדלת. “זה בסדר, אבל אני לא חושב שהמשקפיים שלך כאן.”
רק ג’ורג' היה בחנות. השרותים והמחסן היו ריקים, אבל – וזו הסיבה שאני כאן – על הרצפה היה חול וחלוקים וחלקיקי סלעים, לא יאומן. בשום אופן לא הבנתי איך הגיעו לשם. היה אפילו בוץ לח בכמה מקומות וכבר שבוע לא ירד גשם. במקום גם היה מין ריח כזה, כמו אחרי סערה.
העמדתי פנים כאילו מצאתי את משקפי בתוך אחד הספרים. חזרתי לרחוץ ידיים, וכמעט נפלתי. שתי אבנים צבעוניות מתחת לרגלי. בעטתי בהן, והן התגלגלו מתחת לכיור. איני יודע למה, אבל הרמתי אותן והנחתי אותן בכיסי. התרחצתי ואמרתי שלום לג’ורג'.
כשהגעתי הביתה חיכתה לי אסטל, כעוסה. כדי להרגיע אותה אמרתי לה שהלכתי לטייל ומצאתי את שתי האבנים הנוצצות האלה. אמרתי שאני חושב שהן תראנה יפות כקישוט על כרכוב האח. אסטל הביטה באבנים ופלטה צעקה, “איפה מצאת אותן?”
“ברחוב ליד פרק אלמווד,” אמרתי. “האם אתה יודע מה מצאת? בוא. אנחנו צריכים ללכת למקום שם מצאת אותן.” ומכיון שלא יכולתי לגלות לה את האמת, נאלצתי ללכת איתה. היא לא רצתה לומר לָמָה, או מָה, אך הסתובבנו כזוג שוטים, מחפשים בפנס את יום האתמול שחלף.
כשחזרנו הביתה, אמרה, רצינית, “נביא את אלה לבן דודי ארטי, ואם הוא יאמר שהאבנים הן מה שאני חושבת שהינן, אתה צריך למסור אותן למשטרה.” בן דודה ארטי הוא צורף. הסתבר שהבאתי הביתה אבן אודם ואיזמרגד. ארטי אומר שאינו מומחה לאבנים טובות, ואולי הן מלאכותיות, אבל בכל זאת הן בעלות ערך. ואח"כ נאלצתי ללכת למשטרה, כפי שאסטל אמרה לי, ולספר להם את אותם השקרים שסיפרתי לה. התקשרתי לג’ורג' ואמרתי שמסיבות אישיות לא אוכל לבוא במשך השבוע.
ישבתי בבית וחשבתי, ועליתי על עצביה של אסטל. סיפרתי לה כי אני חושד שמשהו מוזר מתרחש בסוכנות ‘גלקסיה’. כפי שכבר אמרתי, היא אמרה שזה לא ענייני. “עשה את עבודתך, ועצום את עינייך ואטום את אוזנייך,” אמרה. “אל תלך לחפש סוס מתנה עם גרזן.”
ובכן, חזרתי לעבודה היום, יום שני. ג’ורג' סיים לטאטא. הבטתי בפח הזבל והוצאתי מלוא החופן אבני חן – ירוקות, אדומות, כחלחלות, צהבהבות, מפוספסות. ג’ורג' עמד והביט בי הכנסתי את האבנים לכיסי ואמרתי לו: “למה אתה זורק את אבני החן האלה כשאתה יודע שהן בעלות ערך, ומה קורה כאן בימי ראשון?”
ג’ורג' אינו ממהר לענות. הוא הולך ונועל את הדלת, ומוריד את התריסים. “אני לא רוצה שלקוחות יפריעו לנו. שב, הרי, אני רוצה לדבר איתך. אני יודע שאפשר לסמוך עליך.”
אוי ויי! אני חושב. אני לא רוצה לשמוע ממנו סודות. אבל אני סקרן. “אם זה משהו לא ישר, אל תספר לי,” אני אומר, אבל מתיישב בכל זאת. “זה ישר,” הוא אומר. “אבל מעט לא שיגרתי, אם אפשר לאמר כך.” הוא מתחיל לצחוק, “בדיחה טובה, הה?” אני לא רואה שום דבר מצחיק בעניין, ואני אומר לו כך. הוא ממשיך, “אתה רואה, אני זורק את אבני החן, כי אילו מכרתי אותן, הייתי פוגע בשוק. והחוזה שלי אומר שאסור לי להתערב בענייני אקולוגיה או כלכלה. אתה מבין, נכון?”
“ברור כאופן,” אני אומר לו ומחכה. “חשבתי שאוכל לפעול בעצמי ללא עזרה,” הוא אומר. “לא חשבתי שאהיה כל כך עסוק בענייני נסיעה על פני כדור־הארץ. זו באמת תחנת מעבר לחלל. התיירים הם מכוכבים אחרים…” הוא ממשיך בתאור מבולבל של חלל וכוכבים ומערכות שמש, אבל אני כבר לא מקשיב. הוא שקרן, אני יכול לראות זאת, או שקרא יותר מדי סיפורי מדע בדיוני, והם פגעו בו כמו בדון קישוט. “… יום ראשון הוא יום ההעברה. אני יודע שהחנות מתלכלכת, אבל אני לא יכול לעשות כלום נגד זה. התיירים מביאים איתם כל מיני זבל בנעליהם הגבוהות, ומרוקנים אותם כאן. אני אומר להם שוב ושוב – אל תלכלכו, במדינה הזו לא אוהבים כשמלכלכים, אבל הם תמיד ממהרים כל כך שאינם שמים לב אלי.”
משוגע לגמרי, אני אומר לעצמי. וכדי שלא לפגוע בו, אני שואל אותו, “והיכן תחנת המעבר הזו?” “ראית אותה,” הוא אומר. “בוא.” הוא פתח את משרדו והראה לי את הכספת הלבנה.
“האם אתה רוצה לערוך מסע?” לפתע הוא נלהב. “פְּרֶזְמוֹ הוא כמו כדור־הארץ, וכך גם סְנֶפוֹ וגוּליוּוף.” אלה לא היו השמות, אבל אני לא זוכר אותם בדיוק. “אבל תצטרך לחכות עד יום ראשון, והבולטין האחרון אומר ששבעה ימים הוא המינימום, ללא תחנות ביניים.” הוא מהרהר ואומר, “אתה יודע, אני יכול אפילו לסדר תוכנית מסע בת שלושה ימים, כך שתוכל להדריך תיירים.” הוא מביט בי כמצפה שאקפוץ על המציאה, בינתיים אני רואה על שולחנו מפת כוכבים, כמו זו שרואים לפעמים בעיתון. “אני לא יודע ג’ורג',” אני אומר לו. “אצטרך לשאול את אישתי אסטל. היא ודאי תרצה להצטרף.” הוא מנענע בראשו בשלילה, “לא בחינם. אתה או קיי, אבל אישתך תצטרך לשלם. אוכל לסדר משהו בהנחה.” הוא מושך לעברו את מחשב השולחן. “בת כמה היא? כמה היא שוקלת? מה גבהה? מה צבע עיניה?” כמו אדיוט אני עונה לו. הוא עושה חישובים ואומר, “זה יעלה לך ארבעה ק”ג ושמינית רוֹדיוּם, ללא מלח. תוכל לעמוד בזה?"
“אולי,” אני אומר לו. “אצטרך ללכת הביתה ולראות מה מצב חשבון הבנק שלי.”
ושוב משהו לא הגיוני, “אם אין לך אוכל לתת חמשת אלפים דולר. הייתי נותן לך יותר, אבל היו לי הרבה הוצאות בשבוע שעבר,” שים לב, הוא אומר לתת ולא להלוות.
או שהוא מטורף, או שאני שומע דברים סתם, כלומר אני הוא המשוגע, אני חושב. התנצלתי ובאתי ישר הנה.
אתה מחייך, אדוני היועץ. אני יודע מה אתה חושב – זקן שראשו כבר אינו מתפקד כהלכה, והוא בא עם סיפורי סבתא ופיות, שאיש לא היה מאמין בהם. בסדר, אל תאמין. תעמיד פנים כאילו אתה מאמין וייעץ לי מה לעשות.
אתה אדם פיקח. עו"ד יודע על כל מיני פשעים שסתם אנשים אפילו לא שמעו עליהם. תראה מה מצבי. אני עובד עבור אדם שזורק חיקויים יקרים של אבנים טובות – הוא לא יכול להיות נוכל, אבל אולי הוא מטורף, ויש מטורפים שהם גם נוכלים ואינם אחראים למעשיהם. האם אני צריך ללכת למשטרה ולבקש שיחפשו את משפחתו ויאשפזו אותו? אבל איני רואה שהוא פוגע במישהו, ויש לו עסק טוב. אז אולי מוטב שישָאר היכן שהוא, במקום שישלחו אותו לארוג שטיחים? או אולי מוטב שאשתוק ואמשיך לעבוד כרגיל? ואולי צריך לערוך עוד כמה חקירות.
…כמובן, כמובן, למה לא חשבתי על זה בעצמי? זה רק מראה מה שחינוך עושה. לראות אם הוא מבלף או לא. אתה צודק במאה אחוז. ואם אין טיול כזה, שהוא מדבר עליו, לשכנע אותו שילך לפסיכיאטר. תודה, אדוני היועץ. תודה רבה. הנה כתובתו.
שלח לי חשבון. לא, אני עומד על כך. גזלתי מזמנך, לא כן? אז רק את האבן האדומה הזו כמזכרת. זו כמו האבן שארטי ראה, וארטי אמר שכאשר אבן כזו מלוטשת, היא יפה מאוד, ותוכל להזמין טבעת יפה. תפתיע את אישתך. אתקשר אליך ואומר לך מה המצב עם ג’ורג' לאחר המסע. הה הה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות