אורי יצחקי וערוד שתיל הינם צמד קיבוצניקים מגבעת־ברנר, וכך כתבו לנו השניים במכתב שצרפו לסיפור החביב שלפנינו: “אנו עוקבים בעניין רב אחר התפתחות המד”ב הישראלי, כפי שהיא באה לידי ביטוי על דפי ‘פנטסיה 2000’. מתוך כוונה להעשיר במעט תחום אהוב זה, ניסינו לחבר סיפור פשוט (בנוסח המד"ב של שנות ה־40 או ה־50), כאשר אחד מאיתנו טורח בצד ה’מדעי' של העניין, והשני בסיפורת." והתוצאה (שהיא בהחלט לא רעה, לדעתנו) – לפניכם.
* * *
הכותרת על המחברת הכריזה בהדגשה: ‘תורות כבידה / ה. סטיבל’. הנחתי בקפידה את העבודה עם דף ההערות על הערימה המתגבהת מימיני. הייתי מרוצה מעבודתו של סטיבל, אחד הטובים בתלמידי. נטלתי עבודה נוספת לעיון מערימת המחברות לשמאלי. קפדן אני, לא בנקל אני מחמיץ משהו, גם אם הוא פעוט לכאורה. הצהרה זאת לא עמדה, לבושתי, במבחן המציאות באותו אחר־צהריים. כנראה טרוד הייתי בעבודתי במיוחד, ולא ייחסתי חשיבות לרשרוש קל מאחורי. במעומעם שמעתי, כך שִחזרתי לאחר־מכן, משהו מחליק חרישית מהשולחן הגדול (ונופל?), לא הייתי בטוח… שלוש שעות אחר־כך, משסיימתי ונגשתי לחלוט לעצמי קפה צעיר, נתקלתי להפתעתי במעטפה צבועה כמעט בגסות. היא נחה לה בשלווה למרגלות השולחן, סתם כך, וזהו זה. ככל שבחנתי אותה הלכה וחדרה התעלומה שבכך למוחי. מתי וכיצד נתגלגלה מעטפה זו לביתי? לגמתי מהקפה כשסקרנותי הולכת וגוברת. נותרתי חסר פתרון לחידה, גם אחרי שפתחתי אותה. הודעה, כמעט פקודה, קצרה ויבשה, בכתב קריא למחצה בזו הלשון:
“אנא, התקשר עכשיו לטל….., תודה!”
צלצול הטלפון בעבר השני, היכן שזה לא יהיה, נשמע לי רגיל בהחלט, אלא מה?
“הלו?” פתחתי.
“הי, זה זיגדון במקרה?”
“כן, מדבר, עם מי יש לי העונג?”
“הצלחתי, זיגי! הצלחתי!”
מישהו שם צהל משמחה והקול נשמע מוכר לפתע.
“סלח לי אדוני, אולי אפשר –”
“סבלנות, זיג־זג, הכל ת’רוצה לדעת מיד, מה? אתה יודע שאני מחכה לצלצול שלך שלוש שעות?!”
מעט מאד אנשים, למעשה רק אחד היה נוהג לקרוא לי ‘זיג־זג’. לא האמנתי שזה הוא.
“תגיד לי, זה לא במקרה… לא, זה לא ייתכן.”
“ייתכן וחצי.”
זרקתי לו –
“פְּרוֹף???”
“אלא מי? תומס אלווה?”
“אה… פרוֹף, מה נשמע.”
במבט לאחור נראה לי קצת מוזר להציג שאלה כל־כך באנלית, לאדם שמזה שנים נעלם מהאופק.
‘פרוף’ אני קורא לו, ולא רק אני. פרוף זה קיצור של פרופסור. אך מתמיד היה ידוע בשם פרוף. אולי גם בגלל הסיבה שפרופסור לא הולם ליצן גם אם הוא מחונן ומפוזר להחריד, ופרוף היה שלושתם, לפחות. תקופה ארוכה, ארוכה מדי, דחוק היה בפינות הנשכחות של זכרוני. עם גמר הלימודים כשכל אחד פנה לדרכו, נעלם לגמרי. רצו מיני שמועות לא מבוססות, וזאת יש לדעת – פרוף היה טיפוס מפתיע. אחד ממנהגיו, למשל, היה להמשיך שיחה שנקטעה, או רעיון שלא גמר להסביר עד תום, גם אחרי תקופות שנמדדו לעיתים בחודשים, וזאת מאמצע המשפט, כאילו רק סר לשרותים. אולי זאת הסיבה שנראה לו ברור מאליו שאם – אחרי שנים ללא קשר – יבקשני להגיע בו ברגע (“יש לי דבר משגע, זיג־זג”) – אתייצב ללא שאלות.
… ובאמת כך היה!
“שלום,” היססתי בפתח. “וברכה,” אמר פרוף. “אכן זיגדוֹן בגודל טבעי,” הוסיף ושאג, “חדור פנימה, ידידי!!” נכנסתי, ומה? ברירה לא היתה לי. צלצול כוסות מהמטבח בישר על בואו עמוס כל טוב. עדיין נראה כמו אז – משעשע. יצור קטן ופרוע תמידית. לא נראו עליו השנים שחלפו. שיער שחור חלק הקיף פרצוף חד. הזקנקן המדובלל היווה את השינוי הבולט הרציני. אפילו בעיניו הכהות גיליתי אותו זיק אינפנטילי משהו, שאפיין אותו כל כך.
“זיגדון יקירי, אני ממש מאושר לראותך,” הודיע לי בפעם הרביעית, או החמישית. ובלי משים ביצע את הטריק האהוב עליו במיוחד. זינקתי אחורה לקול צחוקו. התרגיל עם הבקבוק הצליח תמיד, ולמען האמת היה זה ביצוע מרשים, אם אתה אוהב טריקים עם בקבוקים. שעה ארוכה העברנו בנוסטלגיה (זה לא מה שהיה פעם…) סקרנותי גברה עלי עם חלוף הזמן. פרוף נראה מתענג למראה הסקרנות שכירסמה בי. לבסוף ניסיתי בעדינות:
“פרוף, יש לי רושם ש… אני משוכנע שיש לך משהו טוב להראות לי חוץ מהתעלולים הישנים,” וזה עבד עליו.
תוך דקות ספורות היינו באווירה אחרת לגמרי. פרוף דורש ומסביר כמו בימים הטובים. עומד על כל נקודה גם אם היא ברורה לכאורה. פרצוף הנער שלו הרצין תוך כדי הרצאה. היינו אי־שם בעבר הרחוק, בשחר הפילוסופיה ביוון העתיקה. לא הבנתי לאן הוא חותר.
“ודאי זכור לך השם זֶנון,” אמר פרוף. הנהנתי בהסכמה. “אותו בחור חביב, זנון, היה משעשע את האזרחים בחידות ופרדוקסים שונים ומשונים,” אמר. סימנתי לו בעדינות שיודע אני קרוא וכתוב, אך מבטו המתרה השתיק אותי. “זנון טען כך,” המשיך והסביר. “אכילס קל הרגלים אינו יכול להשיג את הצב שפתח בריצה לפניו. כל אימת שאכילס מבקש להדביקו נמצא הזוחל מתקדם בינתיים. אמנם המרחק בין השניים נעשה זעיר יותר ויותר, אך לעולם אינו כלה. או דוגמא שניה: דבר הנע במרחב לעולם לא יוכל להגיע מנקודה אחת לשניה משום שהמרחק בין הנקודות – אליבא דזֶנון – מתחלק עד אין סוף לשניים.”
כאן לא יכולתי עוד, “אך ידוע לך שהחשבון האינפיניטיסימלי יישב בעיה זו לפני שנים,” ובנסיון מאד לא מוצלח להצחיק, נופפתי בידי מול עיניו. “זה לא תנועה?” שאלתי. מייד התחרטתי על התפרצותי. יש זמנים בהם שמורה זכות הבדיחה רק לו, וזה היה אחד מהם.
פרוף קם התנשא למרום 1.69 מ' שלו, הסתובב בגאווה בלתי מוסתרת מולי ושידר קצובות: “זיגי, אתה מפתיע אותי! היום אתה עומד בפני שינוי מכריע של כל הסובב אותנו. דעתך עלי עומדת להשתנות. כן, זיגדון,” המשיך מנופח. “נכון שמצאו ‘פתרונות’ לפרדוקסים של זנון, אלא שהיום,” היה לי רושם שהוא גבה קצת. “אתה עומד להבין, אני מקווה, שאפשר לפתור את בעיותיו של זנון בצורה שונה, מהפכנית, ופעם הראשונה גם – נכונה!” הוא לגם קלות מכוסו והצהיר, “תרשום לך איפה־שהוא, שעומד אני בשורה אחת עם גלילאו, סיר איזק ואלברט…”
“אם הרחקתי ראות הרי זאת משום שעמדתי על כתפי ענקים…” מלמלתי בשקט. “מה אמרת?” שאל. סימנתי לו להמשיך.
“זיגי, העניין המדובר הוא בקנה־מידה אדיר, זה ישנה את כל התפיסה לגבי העולם, החברה, הכלכלה ומה לא? משמעותו היא הגשמת אחד מחלומות המין האנושי!”
חלומות המין האנושי, זה העניין! כל אחד והמחלה שלו. פרוף, מאז שעמדנו על דעתנו, דיבר על חלומות המין האנושי. כששמעת אותו, חשבת שהאנושות היא יחידה אחת עם שאיפות, חלומות ופחדים משותפים; דבר שמבוסס במציאות. פרוף התרכז בחלומות אלוּ. שעות ארוכות דיבר על נושא זה שהיה קרוב לליבו.
משחר ימי האנושות – היה נואם לנו – היו לאדם שאיפות שלא האמין ביכלתו להשיגן: חלום חיי־אלמוות כפי שמשתקף בסיפור גן העדן (עץ החיים), חלום התעופה, תרופה לכל מחלה, וככל שנוסף ידע לאנושות נוספו חלומות ודברים חדשים: כיבוש הכוכבים והחלל, כיבוש מצולות הים, שליטה בכוחות נעלמים כגון טלפטיה, טלקנזיס, טלפורטציה, תנועה או מסע בזמן, שליטה על הגרוויטציה, פרפֶטאוּם־מוֹבּילֶה וחלומות נוספים, ביניהם כאלו שעוד יתווספו לרשימה רק אחרי הרחבה נוספת של הידע האנושי בכל התחומים.
פרוף טען שכמו החלומות שהגשמנו, (תעופה, הדברת מחלות מסויימות) או הגשמנו חלקית (כיבוש המצולות, החלל, תיקשורת למרחקים בלתי מוגבלים על פני כדור־הארץ) נלך ונגשים בשלבים, או בבת־אחת, את כל החלומות כולם. ברור שהגשמת חלום אחד לא תמנע הופעת שלושה אחרים, ‘חלומות’ שהיום איננו מעלים בדמיוננו.
כשלעצמי הייתי ספקן הרבה יותר מפרוף בקשר להגשמת חלק־הארי של חלומותיו, ולא אחת אמרתי לו זאת. אודה על האמת שגם היום, דרך ארוכה מאז, אני עדיין ספקן בקשר להגשמת אותם חלומות פנטסטיים. מביט אני היום בידיד נעורי, העומד ומרצה לי – הוא שכח שרק אדם אחד מקשיב לו – השתניתי מאז, אבל לא מספיק כנראה, כי עדיין חשדתי וסרבתי להאמין בהגשמת אחד מחלומות המין האנושי. אלא שהפעם היה לפרוף מה לומר!
“ראה זיגדון,” המשיך ברצף. “על מנת שתבין את האנלוגיה לתפיסה החדשה שלי, אזכירך דברים ידועים. רק מעט סבלנות.” היתה לי ברירה…?
“אם כן, נחזור לקדמונים, ליוונים. כבר הם (דמוקריטוס, זוכר?) העסיקו עצמם בשאלת רציפות החומר. והשאלה היא עד כמה ניתן לחלק עצם חומרי? האם עד אינסוף? או שיש גבול חלוקה? הם השיבו – והמדע המודרני מאשר את תשובתם חד משמעית! – שהחומר אינו רציף אלא בדיד (דיסקרטי), הווה אומר מתחלק ליחידות שקטנות מהן כבר אינן למעשה אותו חומר: מולקולות, או אטומים.”
מזגתי לו כוס נוספת, פרוף התחמם והמשיך, “בתחילת המאה הנוכחית, הובררה באופן בלתי צפוי תופעת אי־רציפות האנרגיה: מכניקת הקוואנטים. זיגדון, את כל המושגים הפיסיקלים פרקנו וחילקנו, ושכחנו את המרחב. אמנם המרחב רציף, כמו שנוח לנו לחשוב?”
“ודאי,” השבתי אוטומטית. “זה לא עניין של נוחיות. הוא פשוט חתיכה אחת, איך יכול להיות אחרת?” שיחקתי את השוטה. “בסדר,” השיב מתונות, לא שם לב למשחקי.
“הבה נניח הנחה חדשה. נניח שהמרחב אינו רציף, כלומר הוא מחולק ליחידות מרחב אלמנטריות – ימ"א.”
“זאת אומרת,” הגבתי בתמיהה. “שלאורך קטע ישר נתון יש מספר סופי של נקודות.”
“נכון,” אישר בשמחה.
“אם כך,” חקרתי. “אם ניקח שתי ימ”א סמוכות על הקו הישר, מה יש ביניהן?"
אולי חיכיתי להפתעה, אך המתינות והבטחון שהפגין הראו שיש כאן יותר מאשר הסבר תאורטי חדש לפרדוקס ישן.
“זיגי, בעייתך היא בעיה אנושית. עליך להבין שבין ימ”א אחת לסמוכה לא נמצא שום דבר! הימ"א לא ‘נמצאת’ במרחב; המרחב בנוי מימ"אות." ניסיתי להתרגל למושג החדש, כשבינתיים ניסה פרוף לסבר את אזני במושג יומיומי: “תאר לך את המרחב כקטע רחוב בו קיים רק צד אחד לכביש, ומכאן שמספרי הבתים עוקבים. יכול אדם להתגורר בבית מס' 30 או בבית מס' 31 אך בשום אופן לא בבית מס' ½30.” התחלתי לתפוס את הרעיון ואמרתי זאת לפרוף.
“אם כך,” המשיך וחתר בעקשנות, “נחזור לבעיית התנועה.” וכאן ביצע חיקוי נלעג לתנועתי מול עיניו קודם לכן, ואמר בלעג, “הרי יש תנועה, נכון?” צחקוק חמק לי בניגוד לרצוני, נוכח התנועה המגוחכת. “נכון,” השבתי, ומה?
“ובכן, ידידי, הסכת. תנועת חלקיק במרחב מתבצעת על ידי ‘דילוג’ על פני ימ”א באפס זמן, ו’מנוחה' לפרק זמן הקובע את המהירות."
“אם כך,” ניסיתי. “ההבדל בין גוף מהיר לאיטי הוא שהמהיר משתהה פחות בין דילוג למשנהו.”
“תפסת את העניין,” צרח פרוף. “האינך רואה, הנחה זו פותרת לזנון את הבעיות. ההנחה שממנה יצא, דהיינו שהמרחב רציף ומשום כך מתחלק לאינסוף חלקים, פשוט אינה נכונה, וזה בדוּק! זיגדון, לא זימנתי אותך אלי באמצעים שעוד נדון בהם, כדי לפטפט על שאלות שהעסיקו אותי שנים. לא התלוצצתי בתחילת דברי כשטענתי שאחד מחלומות המין האנושי הוגשם!”
הוא הביט בשעונו בקוצר רוח. “זיגי, לקח לנו יותר מדי זמן להגיע להבנה ובעוד כעשר דקות יתחיל המלפוד. אסביר לך בקצרה.”
לא הצלחתי לתפוס איך קשר פרוף תגלית בקנה מידה עולמי לתאוריה שלו, ומה זה מילפּוד? מה קורה לו?
“שים לב,” אמר. “הראינו שתנועת גוף במרחב מורכבת מסידרת ניתורים על פני ימ”אות סמוכות, כשכל ניתור כזה מתבצע באפס זמן. אם כך, מה שנשאר לי זה לבנות התקן טכנולוגי שיגרום לגוף ‘לנתר’ על יותר מימ"א אחת בבת־אחת! למעשה המַלְפֵּד גורם לגוף לבצע דילוג לכל מרחק ולכל כיוון שארצה, וזאת, כמובן, באפס זמן."
“פנטסטי, זה יכול להיות נפלא, כמובן שצריך לבדוק אם אפשרית…” הוא לא ציפה להפרעות מצידי, לא כאלה ולא עכשיו.
“זיגדון, התעורר!” הרים קולו. “עברתי מזמן את השלבים האלו, יש לי מכונה כזאת, יש!!”
מִן הסתם איבדתי קצת צבע; מוח האדם לא בנוי למהלומות כאלו. אני חושב שגמגמתי בהלם, “יש לך מ… מ… כונה כזאת?”
“והיא פועלת,” השיב בגאווה. “כיצד סבור אתה צצה מעטפה פסיכודלית במרכז שולחן הסלון שלך, הא? ניסים?”
המעטפה… נזכרתי בחטף, שכחתי אותה לגמרי אחרי כל הסלט שעשה לי בראש. הסתכלתי בו באי אמון ואמרתי, “פרוף אתה בטוח שזו לא בדיחה?”
“לא הפעם,” חייך. “שמא תרצה להתכבד במראה עיניים?”
ביתו הצנוע של פרוף הכיל כנראה יותר מהפתעה אחת, והראיה – המרתף הגדול בו נמצאנו. “נא להכיר,” הכריז פרוף בקול של מדריך תיירים. “המַלְפֵּד”.
“למה מלפד?” תהיתי סוף־סוף על השם המוזר.
הוא הביט בי ברחמים. “ברור, כי מבצעים בו מילפודים, איזו שאלה? וזה לא סתם מלפד רגיל, אלא, המלפד הראשון, עד כמה שידוע לי.”
התבוננתי במיפלצת בסקרנות – צ’ופצ’יקים, סמיצ’יקים, מחוטלים, קונפייטרים, אבזרים אבזז"ים ואינסטרומנטים מוזרים הרכיבו יצירת פאר מחרידה, ששום פָּסַל מודרני לא היה מתבייש בה. בעודי לוטש מבט על סביבותי, הבהיר לי קולו של הממציא: “חסר פה ליטוש וניקלים נוצצים, אולם עלי להבטיחך שמלפדים שיֵצאו מפס־ייצור, יֵרָאו פשוטים, קומפקטים, וסימפטים בהרבה מהנוכחי.”
הפסנתר הינו כלי נגינה בעל היסטוריה מפוארת. צריך להיות בעל מוח משונה משהו, על־מנת לשנות את הייעוד הבסיסי שלמענו נוצר. ברצוני לומר, שלא בקלות הִשלמתי עם הרעיון שפסנתר־כנף יהיה חלוץ בשטח השינועים הבין יבשתיים באפס־זמן, או כפי שפרוף אומר זאת: “מילפוד פשוט.” לתומי חשבתי שגיל הילדות מסתיים מתי שהוא (פסנתרים?).
התברר שהמעטפה שמילפד לביתי היתה אחד החפצים הראשונים שמולפדו אי פעם. פרוף מתכנן את הכל כך, שאספיק לראות את אחד מפלאי המדע (חלומות המין האנושי…) בהתגשמותו. עד למילפוד שהתעתד לבצע כעת – הפסנתר – עסק לדבריו רק בזוטות: “עצמים קטנים למרחקים קרובים בלבד.”
הפסנתר האומלל שבמרכז האנדרמולוסיה, לא שיער כלל שהוכן עבורו חדר גדול ונאה, בארץ סקנדינבית רחוקה. פרוף אמר, “דודתי בחופשה, נכין לה הפתעה קטנה בביתה.” וברצינות הוסיף, “לא מעט טרחתי כדי לקבוע בדייקנות מירבית את הקואורדינטות למילפוד. המעטפה אליך היוותה משימה פשוטה לאין־ערוך.” ובדברו בחן חלקים משונים במפלצת, זאת אומרת במַלפֵּד. לפתע נשמע צפצוף מקוטע. פרוף זקף אזניו, ניגש בצעד מהיר אל מה שזיהיתי כמעט בבטחון מוחלט כידית אדומה. הוא הרים אותה בתנועה רחבה למעלה. “זהו זה, עוד 10 דקות בדיוק למילפוד.”
ישבתי, מחכה למילפוד. פרוף אמר שזה קורה מהר וצריך להביט היטב, כי רגע אחד זה פה, ובאותו רגע זה איננו. בעודי יושב בפינתי, חלף בי הרהור מטריד. משהו זעיר שאולי שכחנו. אותו רחש החלקה… הרגשתי שזה חשוב. שאלתי את פרוף הטרוד בבחינת מכוונים (ככה זה נראה לי?) בקשר למילפוד המעטפה. רציתי לדעת עד כמה מדוייקת הפעולה.
“מילימטרים”, השיב בחוסר עניין.
“וכיוונת למרכז השולחן?” הייתי נרגש.
“ודאי!” קיבלתי ישר.
“ובכן, לידיעתך,” אמרתי לו. “המעטפה נמצאה על הארץ.”
הוא ביטל זאת בהינף יד, “כנראה הזזת את השולחן ביומיים האחרונים.”
אני לא הזזתי שולחנות. כעיקרון אני נמנע מהזזת רהיטים כבדים בכלל. שאלתי אותו אם היתה אולי טעות בחישוב.
“טעיתי?” תמה. “הסר דאגה מלבך, הרבה דקות־מחשב הושקעו בחישוב פעוט זה,” מלמל והוסיף שאולי איזו רוח סתמית העיפה את המעטפה, ושנית צלל בנבכי המלפד.
הבטתי בפסנתר שניצב דומם במרכז הסבך על במה ספוגית זוהרת. לא נרגעתי מעניין המעטפה, זכרתי כמעט בברור את רעש ההחלקה על השולחן. משהו חסר בטכניקת המילפוד. פרוף הוא ברנש היכול לחפש שעה במנוע של מכונית סוררת מבלי לבדוק את מצב הדלק…
בהיתי בחלל, ופתאום התבהרה לי הנקודה, כך האמנתי באותו רגע. שאלתי את פרוף באדישות מעושה מה בדבר חוק שימור התנע.
“מה איתו?” משך בכתפו. “הוא מוסיף להתקיים לפי התאוריה החדשה?” שאלתי.
“וכי למה לא?” אמר. פרוף הסתכל מזועזע, הוא לא האמין שהדבר שקיפץ בפראות מולו הייתי אני, ידידו זיגדון.
“עצור את המילפוד!!” שאגתי, מבוהל למדי.
“זיג, מה קורה לך?” שאל מודאג.
“עצור את השיגור, מהר,” לחשתי שנית.
מבולבל הייתי נוכח האפשרות שהשערתי נכוחה. הסברתי לו במהירות.
“שימור התנע! שכחת אותו לגמרי, פרוף! עשה משהו מייד!”
הוא הסתכל בי, לא מבין עדיין. הסברתי לפרוף מהר ככל שיכולתי – הזמן הלך ואזל. “תראה פרוף! אתה מעביר גוף ממקום אחד למקום אחר באפס זמן, אך המהירות שיש לגוף במקום הראשון אינה אותה מהירות שיש למקום השני, שהרי כדור־הארץ עדיין מסתובב, זוכר?” המשכתי במהירות, “הפסנתר שיופיע שַם עם וֶקטוֹר המהירות של מקום זה, יתנהג כטיל שלוח או כבליסטראה במקרה הטוב…”
לא הייתי צריך לפרט יותר. לפי הזינוק המהיר לעבר הידית האדומה ראיתי שהבין. הוא הוריד את הידית מטה בפראות והיא נשארה בידו.
“גרוטאה!” פלט חיוור והמום. הבנתי שהמילפוד לא נעצר. לא שערתי אי פעם שפסנתר יודע לחייך, ועוד בציניות. פרוף עלה בדהירה מהמרתף ואני נסחב אחריו. מצאתי אותו מתנשף ואובד עצות מול תיבת הנתיכים שהתנשאה גבוה גבוה מעלינו.
“אין זמן, אין זמן,” מלמל, מביט נפחד בשעונו.
“מצאתי!” צעק לפתע והתפרץ בטיסה למטבח, שלף בפראות טוסטר קטן ועלוב, חיברו במהירות לרשת החשמל והפעילו. אפֵלה מבורכת אפפה אותנו מייד לקול הנתיך שנשרף.
“הטוסטר,” גנח בהקלה, “מזמן רציתי לתקן אותו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות