עריצה היא הלבנה – רוברט היינלין

עברית: עמוס רגב עם־עובד 382 עמ'.

שאלתי פעם חסיד ותיק של הז’אנר מהו הספר הטוב ביותר שקרא מעודו. הוא השיב בלי היסוס – ‘זר בארץ נכריה’. ספרו של היינלין משנת 1961. מאחר שיש הסכמה נרחבת בנוגע להצהרה זו, אין היינלין זקוק להצגה מיוחדת כאן, מה גם ש’דיוקן' מלא יותר שלו ימצא כל קורא שיטרח לדפדף כמה דפים אחורה.

אבל אין כל ספק ש’עריצה היא הלבנה' לא היה מעולם מועמד לתוית מחמיאה כזו, למרות שהספר זכה בהוגו לשנת 1967. הטעם נעוץ בעובדה, שהיינליין עובר ב־15 השנים האחרונות תקופה של שפל, ואולי כוחותיו שהפכוהו לאחד מגדולי הז’אנר עוד ב־1939, מוּצוּ. הספר הנידון מציג בנקל את סגולותיו ופגמיו של היינליין, שבמידה מסויימת לא הדביק את קצב ההתפתחות המואץ שהמד"ב עובר בשנים האחרונות.

כבר בראשית דרכו התפרסם הינליין כבעל סגנון מיוחד; במידה מסוימת הוא מזכיר את סגנונו הקשוח, השנון, של פיטר צ’יני; הוא אוהב גבורים המספרים בגוף ראשון, בטון המערבב אֶפוֹרִיזְמים, ז’ארגון טכני וסלנג, טון אישי מאד, שמציג, כמעט ברמה הלשונית בלבד, ‘דמות’ שנקל לנו ביותר להזדהות עימה: מוכשרת, חדת־שכל, קשוחה ובעלת אופי, ‘תָמה’ במקצת מול נכלי העולם הזה, מוכנה לכל, אך לא להימור חסר סיכוי ואירציונלי. תו היכר אופייני אחר, שבלט מאוד בספרו הנזכר, והוא חוזר כאן, הינו ‘דמות האב’ המדריך את הגבור הצעיר בג’ונגל של התככים הפוליטיים, ושאותו הופך היינליין לקולב לתלות עליו את דעותיו הפוליטיות והחברתיות.

גם דעות אלה, ‘פילוסופיית חיים של אנארכיזם רציונלי’, נחשבות היום ‘מיושנות’, אם לנקוט לשון המעטה. הספר מציג עתיד לא בלתי מתקבל על הדעת, שבו הירח שלנו משמש כאסם התבואה של ארץ בה 11 מיליארד בני־אנוש מזי־רעב כמעט ואוכלים זה את זה. ל’לוּנָה' נשלחים כל פורקי העול והאסירים הפוליטיים, כמו שנשלחו בעבר עבריינים אנגליים לאמריקה ולאוסטרליה. הגזע המתפתח הוא קשוח ובעל אתיקה רציונליסטית ללא דופי, שבלי ספק היא חסרה את העקמומיות הערמומית של בני הארץ, ודבר זה ייזקף לזכותה². עד מהרה מבינים אנשי לוּנָה שאין ברירה בידיהם אלא (מסיבות שתובהרנה בספר בעקביות רבה שאף היא אפיינית להינליין) להתמרד וליצור לעצמם מדינה חופשית. הספר דן במהפכה הגדולה, שהגבור הופל הופך אחד ממנהיגיה כמעט על כורחו. היינליין מנצל עלילה זו לשיחזור אירוני ורב־הֶשלכים של ‘מנגנון מהפכות’ בכלל, והמהפכה האמריקנית בפרט, והוא מצליח, כשם שהצליח תמיד בספריו הטובים יותר, להקים עולם שלם של טכנולוגיות, צורות התנהגות, מוסדות שלטון, נישואין ודת בלי לתאר שום דבר באופן סכימטי, מבחוץ. שיטה זו המכניסה את הקורא ‘לתוך’ עולם שגבוריו חושבים אותו למובן־מאליו, אף היא אחד החידושים המובהקים של הינליין, וקיסמה המיוחד הוא באינטימיות שבה הכרותנו עם העולם החדש מתעצבת. ובל נשכח – ההומור בז’אנר שלנו אינו סגולה טבעית ומובנת מאליה, ואף כי כיום אפשר להצביע כבר על הומוריסטים מובהקים כווֹנֶגוֹט, דִיש, ולֶם, ההומור שלהם אינו מקובל על כולם. ואילו ההומור של הינליין, בדיחותיו, ובעיקר המכתמים הקומונסנסיים וצורות הפניה שלו, בלי ספק עושים את הקריאה בו למהנה במיוחד, מה גם ש’עריצה היא הלבנה' מישתבח לפחות ביתרון אחד שמחזיר את היינליין לשיא גדולתו – מופיע בספר הדיוקן המבדח, המפורט, והמהנה ביותר בספרות המד"ב כולה, של ‘מחשב’ אינטליגנטי באמת, אנושי ובעל חוש לסאטירה, אשר במשך 380 עמודי הספר ‘גוזל את ההצגה’ משאר משתתפיו, ובשני העמודים האחרונים (שעליהם לא אספר כאן) אף המצליח לרכך את לבו של הקורא הקשוח ביותר, לכדי דמעה אחת או שתיים.

כל אלה, לרבות הפורמט המאופק־הדור המקובל של עם־עובד ותרגום משובח, עושים את ‘עריצה היא הלבנה’ לספר שהקריאה בו מומלצת ביותר, אף כי אינה ‘חובה’.

אך, ככלות הכל, גם החיים עצמם אינם – חובה.

*

נאהבים – פיליפ ג. פארמר

מאנגלית: אריאל כהן

זמורה, ביתן, מודן, ספריית מעריב, 189 עמ'

בקרב רבים מ’מומחי הז’אנר' בארץ יש עוד מהלכים למיתוס הפופולארי, שמד"ב וענייני מין לא הולכים ביחד. הדבר היה נכון (פחות או יותר) עד לשנות החמישים, ופארמר, לצד סטרג’ן, עשה רבות כדי לערער את המיתוס, שלאחר מכן שמו לו אורסולה לה־גוין ואנשי ה’גל החדש' קץ, סופית. פארמר (1918) השכיל להבין, שדוקא בתחום המגע האינטימי עשוי הקשר הפרובלמטי בין גזעים זרים להתחדד ולהפיק אפקטים דרמטיים.

‘נאהבים’, שפורסם בצורה נובלה, זיכה את מחברו בפרס ההוגו ‘למספר הצעיר המבטיח ביותר’ לשנת 1953, והוא משלב תערובת רבת נפץ של מין, ביולוגיה־זרה, ודיסטופיה מוכרת.

הַאל יארוֹ נשלח, כבלשן ומתורגמן, לכוכב שבו הוא מוצא נערת חן בעלת דעות חפשיות במקצת על דרך גבר בעלמה. כוכב המוצא שלו אינו זר לחסידי הדיסטופיות העֵרים, מאז ספריהם של אורוול והכסלי, לאפשרויות הדיכוי המשתכללות והולכות שטכנולוגיית העתיד ממיטה על ראשנו. בכוכב האם המאוכלס מדי שלו יחסי מין "פֶּר־סֶה' הם נתעבים, ומסגרת הנישואין היא עילה נוספת לדיכוי ופיקוח, המביאים את יארו המסכן להשתוקק, בלי שיעז להודות בכך בעצמו, ל’מעט יצרים טבעיים' (בדומה לגבורו של ‘1984’). על כן אין להתפלא, שעכשיו הוא נותן להם פורקן מלא, אף כי לא צריך להשתמע מכך שפארמר הרחיק לכת מעבר ל’ארוטיקה של תלמידי תיכון'. בכל אופן, הגיבור, שחושיו המשתחררים גרמו גם, בדרך פלא, לעידוד הקומונסנס הביקורתי שלו, מאזין באהדה רבה לביקורת החריפה שמטיח אחד ממארחיו במוסדות הדיכוי המושתתים על אמונות הבל, שנהוגים בעולמו.

בלי להמשיך בתאור העלילה ניתן להבין, שספור זה המוגש ברמה גבוהה ועקבית יותר מהמקובל בזמנו, משייך את פארמר לאותם סופרים שאחד מהם העיר, כשהגיעה לאזניו שמועת הנחיתה על הירח: “לו אני במקום בני מאדים, הייתי מתחיל לברוח כבר עכשיו”. אין הוא נותן אמון בכוונות הטובות ובכשרונות ההומניים של הגזע שלנו, ו’הילידים' מציגים, כנהוג, אלטרנטיבה הומאנית ורציונלית יותר לדרך חיים. הבעיה היא רק שמוצאם מחרקים, והיצור עימו מבלה גבורנו כמה לילות משגעים, הינו, מבחינה גנטית, טפיל מטיל ביצים. ‘נאהבים’ הינו איפוא אחד מאותם ספרים ‘פורצי דרך’ שהם גם מעוררי עניין בעצמם, ואף שאנשי ‘הגל החדש’ (זילזאני, פיסרצ’יה, דיש, מורקוק) עשו אותו עבור קוראים אמריקניים מיושן לא מעט, בשוק המד"ב הישראלי הוא ראוי לתשומת־לב מיוחדת.

*

עצבים – לסטר דל־ריי

עברית: טובה קשט אקשטיין

הוצאת לדורי, 158 ע'.

ספר זה ניכנס לסקירתנו כמעט באופן אי־לגאלי, כבסיס לשאלה המציקה כיצד יש להגדיר את המד"ב. באשר לדל־ריי עצמו, אין הדעות חלוקות. הוא נולד ב־1915, וכבר בגיל 23 הצליח לכבוש לו מקום בתחום הקלאסיקה של ספרות הרובוטים בעזרת ‘הלן או’לוי’ שלו. בשנות השישים היה עורך של כמה מאגאזינים, בן זוג לכתיבה של פרדריק פול (שב’עידודו' ניכתב הרומן הנוכחי), ומן הראשונים לדון בנושא שהפך פופולרי מאד מאד – איכלוס־היתר והשואה הדמוגרפית. אבל ‘עצבים’, שהופיע לראשונה בתור נובלה, דינו אחר. ארע לו משהו שדוקא במד"ב אסור לו שיקרה – רעיונו התיישן. הזוכרים אתם מתי הוטלה פצצת האטום הראשונה? זוכרים שעוד ב־44 הסתבך סופר מד"ב בצרות עם הסי.אי.איי., משום שהתעסק באפשרות הדמיונית של פיצוץ נשק גרעיני? ובכן, דל־ריי היה חדשן נועז באותם ימים רחוקים, כשסיפר על חבורת רופאים ואנשי מדע, המשדלים לאתר שיבוש שחל בייצורו של איזוטופ כלשהו, שלעומתו פצצת האטום היא משחק ילדים מומלץ. הוא מספר לנו, באפילוג, ששלושים שנה מאוחר יותר התברר שנחה עליו באותה תקופה רוח נבואה של ממש, וזו סגולה שסופר מד"ב עשוי בהחלט להתברך בה. דא עקא, שעכשיו, לאחר ‘הסינדרום הסיני’, ובזמן שהסכנה שבכורים אטומיים נידונה בהרחבה בעיתונות היומית כל שני וחמישי, ‘עצבים’, בתור מד"ב, אינו אלא מציבה ישנה בצד הדרך. אני אומר ‘בתור מד"ב’, שכן, מכל הבחינות האחרות ‘עצבים’ לא היה מעולם שייך, בעצם, לז’נר! הוא מתפתח כ’מותחן' רגיל, עוסק בעלילות גבורה, הכרה עצמית, ו’ריצה כנגד הזמן'; בכל אלו הוא למעשה ‘מותחן’ משובח ביותר – עלילתו בנויה כהלכה, הוא מרתק כמעט עד סופו ואפילו תרגומו נסבל. בקיצור – הייתי בהחלט יכול להמליץ עליו בתור ספר־מתח. בעייתו היא רק בכך, שמדור זה מוקדש לספרי מד"ב, ובזאת אין ‘עצבים’ אשם…

*

נתיב התופת – רוג’ר זילאזני

עברית: צבי שלומי

הוצאת כתר, 118 עמ'

מאחר שזילאזני הוא ממרבית הבחינות משהו שונה כליל מדל־ריי, הרי זו מעין הפתעה שבשבילנו לציין ש’נתיב־התופת' סובל, מבחינת חסיד הז’אנר, מאותם ליקויים שמנינו ב’עצבים', אך בצורה הרבה יותר כרונית.

להבדיל מדל־ריי, זילאזני הוא אינטלקטואל בעל השקפת עולם מגובשת ומוגדרת, צורת חשיבה שיטתית, וסגנון כתיבה מיוחד, שעשָהו תוך תקופה קצרה (הוא יליד 1937) לנציגו המוכר של ‘הגל החדש’ במד"ב האמריקאי. יחד עם דילֶני והרלן אליסון, זילזאני מקפיד על סגנון, אשר אפילו ברמה הלשונית הצרופה מפנה את הקורא מ’עלילה חיצונית' אל בעיות פסיכולוגיות ופילוסופיות. ב’נתיב התופת' אין כל זה ניכר, פרט למרכיב הראשון – הספר כתוב היטב יותר ממרבית ספרי המד"ב המוגשים לקורא העברי (ומתורגם בצורה המניחה לנחש את סגולותיו הלשוניות במקור), יש בכך דוקא כדי להדגיש את חסרונותיו ל’אֵפֶקְציונַאדו' של הז’אנר.

טאנר, סאדיסט בלתי נסבל, המאמין באיזו פילוסופיית־חיים ‘אגואיסטית’, שאינה מנוסחת מספיק כדי שתהפוך לאתגר מחשבתי ברמה כלשהי, יוצא מעיר אחת לאחרת, כדי להושיע את תושביה הגוססים, אחרי מלחמת עולם שלישית. הרבה מהעולם היה לעיי חורבות. אטמוספירה דחוסה של שרידי קרינה ונשורת ויצורי־מפלצת מעולם העוף והרומש, עושים כל מסע כזה ל’משימה בלתי אפשרית', אשר מכל מקום אינה בלתי אפשרית למר טאנר, אשר 118 עמודי הספר מתארים שרשרת חדגונית וחסרת קץ של פעולותיו, שכל מה שמבדיל אותן משיגרת חייו של ביל קרטר או טריניטי, הוא קצת פירוטכניקה מכנית – במקום אקדח תופי הוא משתמש באקדח רקטות, ובמקום על סוס, הוא רוכב על (או בתוך) מכונה היורה להבות, אש ותמרות עשן, כל אימת שעולה הרצון מלפניו. בשביל זילזאני, ספר זה הוא עלבון שאין להסבירו אלא בבעיות תקציב חמורות. ולקורא החס על עצמו, היתי ממליץ שלא לעזור לזילזאני לפתור אותן.