סיפור מוזר זה מתרחש על פני כוכב, שתושביו התבוניים הם בעלי צורה בלתי מוגדרת אך בעלי עוצמה אדירה. מולם יושב הגיבור חסר אונים, ורק מכונת התרגום המדויקת־מדי מהוה איזשהו גשר תקשורת בינו לבינם.
תקשורת־יתר, ממש כמו העדר תקשורת, היא הסיבה לנפילתו של ספארקי…
* * *
ספרקסון נשם לרווחה משראה את שמש הערב צוללת ומשתלבת בקרקע הכוכב עליו אולץ לנחות, מטשטשת באטיות את דמויותיהם של היצורים הזרים שרבצו משני צידי חלליתו. הוא המתין לרֶדֶת הליל, שכן הרהר בכך וחשב – באופטימיות רבה, הודה בפני עצמו – שאלה יניחו לו לפחות לעזוב את החללית, או אולי…
כל דבר עדיף על פני צעידה חד־גונית בתוך החללית במשך זמן השָוֶה לשלושה ימי־ארץ, כשאת דעתו יכול להסיח מדי פעם רק המתורגמן המכני, שהיה מכעיסו לפרקים בנסיונותיו לפענח את חילופי הדברים שבין היצורים הזרים – נסיונות שאת תוצאותיהם הדפיס עבורו על גבי פיסות נייך לבנות קטנות: “שֵם, אני מודאג. האם יכול ספרקי (לאכול) (להיות מוזן על ידי) סתום?”
והתשובה:! “(הפסק) (חדל) (הימנע מ־) לדאוג, שֵם, ספארקי נמצא במצב (מצוין) (טוב)!”
במשך עשרים שנה טרח לשָרֵש את הכינוי ‘ספארקי’ מאוצר המלים של בני משפחתו. ועתה, דווקא שני היצורים הראשונים אותם פגש בחלל, כינוהו בשם ‘ספארקי’. הם רבצו משני צידי חלליתו, כלווייתני ענק באוקיינוס של פיח, אורותיהם מאירים דיונות חול קטנות. מאום לא יצא מהם, מאום לא נכנס.
הם היו רק שניים.
רבים מאמצעי הבקרה שלו פסקו לפעול כאשר שני אלה אילצוהו לנחות ביניהם. אחרים המשיכו לפעול כרגיל. הוא גם לא היה מסוגל להמריא, כמובן – אלא לאחר שנפלטה מן המתורגמן ההודעה הבאה:
“שֵם, אולי ספארקי רוצה (חושק) (שואף) להתאמן קצת?”
הוא קפץ על ההזדמנות – היה זה טפשי מצידם לחשוב שהחללית הינה אדם, וכי היא זקוקה לתרגול, אך טִפשות זו עשויה לסייע בידו להימלט. אולם היצורים ליוו אותו בדרכו, מגבילים את תנועות החללית למעופים קלילים ולשמיניות רדודות. לשווא ניסה להסתובב, להתחמק מהם ולחזור לחלל.
הוא הוחזר למקומו, בעדינות.
כאשר נישבה על־ידם ניסה, כמובן, ליצור עמם קשר באמצעות הרדיו. הם קלטו אותו היטב – בעזרת המתורגמן. הרדיו שידר בתגובה לנסיונותיו, ‘הלו, כן, אנחנו יודעים מאיפה אתה בא, מקווים שהיה לך מסע מעַנֵג.’ ואחר כך השתתקו.
הוא שאל אותם את ארבעים ותשע השאלות הראשונות שברשימת השאלות שתוכננה לצורך יצירת מגע ראשון עם יצורים זרים. כלום. בסופו של דבר מצא עצמו צועק לעברם.
דממה.
אחר כך, שכח את כל התדריכים שלמד. “מה לעזאזל קורה איתכם? נגמרו לכם הבאטריות?”
הם רק אמרו, “הגיע הזמן לנוח, ספארקי.”
לא היו אלה בדיוק מילותיהם האחרונות, שכן בזמן ש’תורגל' שאל אותם האם יוכל לשגר טיל גרעיני, כשהוא מקווה לעורר בליבם יראת־כבוד מסויימת.
ואז, אחד היצורים שנשמע היה כאילו היה כפוף לשני, אמר, “שם, אני מפחד. אולי ספארקי לא יצליח (לזרוק) (להשליך) (לפרוק) את זה. (חוץ מזה) (גם כן) זה עלול סתום את הקשר של הסתום סתום.”
השני אפילו לא טרח לענות. הוא רק אמר, “קדימה, ספארקי!”
אז לחץ ספרקסון על הידית, וראה שמש נהדרת ופטריה שיכולה היתה לגרום לאינשטיין להתפך בקברו – במיוחד אם היתה הפטריה צומחת מתחתיו.
אחד מהם אמר, “זה (מספיק) (די) עבור (תקופת זמן מסויימת)!” והשני אמר, “יותר טוב מיום העצמאות, הא, ספארקי?”
“בטח שכן. איך זה שאתם יודעים על יום העצמאות?”
“אנחנו יודעים כל מה שאנחנו צריכים לדעת. לך ותנוח עכשיו.”
ספרקסון ניסה הכל, אפילו “אני בודד!” אך הוא נאלץ לנוח.
הוא נרדם, וכשהתעורר בדק את המחוונים וקרא אצל המתורגמן כמה הודעות סתומות ביותר – שיחות שלא היה להן כל קשר אליו. שיחות, שהמתורגמן כנראה לא הצליח לפענח אותן.
עתה, עם רדת הלילה, נשאר לשבת ליד המתורגמן. שעה אחת אחר כך הופיעה פיסת־נייר קצרה.
“לילה טוב, שֵם.”
ועוד אחת. “חלומות (טובים) (נחמדים) אודות אימְךָ, שם.”
הם הלכו לישון. הוא ישב שם, מזיע, לוטש עיניים בחריץ הניירות של המתורגמן, ממולל בידיו את כובע השירות המוזהב שלו.
זמן מה אחר כך החליקה עוד פיסת נייר מן המתורגמן. היצורים הזרים שוחחו ביניהם בנִמנוּם, כילדות קטנות המלחשות ביניהן סודות במיטה.
“שֵם –”
“?”
“זה (מוזר) (מביך) (משונה).”
“?”
“אני חושב על מוחו של ספארקי… שם!”
“אני ער!”
“ספארקי כל כך (קטן) (חלש) (חסר הגנה).”
“(הממ) (הממ) (הממ).”
“מוחו הוא (חתיכת) (פיסת) סתום. אנו מהרהרים אודות (הבסיס) (תנאי) (שורש) החוויה הקיומית שלנו, על תחושותינו המוכפלות באמצעות (החפצים) (הדברים) (צורות החומר) שבהם חשנו. ספארקי לבטח חושב רק אודות (הצעצועים) (המשחקים) של כדור־הארץ שלו. איך יוכל להבין אותנו? מה הוא יודע אודות סתום, וסתום לדוגמה, יצור (קטן) (חלש) (חסר הגנה) שכמותו? שם!” “לך לישון!”
וזה היה הכל. הוא המתין שעה נוספת. אחר כך קרא את פיסות הנייר, לפי הסדר. הוא קרא אותן שוב ושוב, בזמן שהחשכה הקדמונית, חסרת־הכוכבים, אחד הדברים אשר, לכל הרוחות, לא היוו חלק מ‘צורות החומר’, פתחה בפניו את הדרך לחירות.
אז הוא ‘(קטן) (חלש) (חסר אמצעי הגנה)’ הא? – הוא יַרְאֶה להם.
הוא בדק את הטבלאות והצגים שבחליפתו, חגר כלֵי נשק גרעיניים על כל ברך, השתחל לתוכה ונעל את הסֶגֶר. תוך שכשל לעבר הפתח, ידיו ורגליו כושלות תחת נטל החליפה, התכעס לפתע נוכח מתיחות עקשנית שהצטברה בשולי גרונו.
‘(הצעצועים) (המשחקים) של כדור הארץ’, באמת!
הוא פתח את דלת הכניסה.
הוא קפץ על פני ה.. ה..
כוכב?
זה?
שעות מספר אחר כך החל המתורגמן בבטן המתכת הקרה של החללית לטרטר ולפלוט פיסות נייר בפראות.
גלי מגנטיות, פעימות תאוה אלקטרונית, כלהקת דגים מבוהלת בינות לאלמוגים, שטפו את המסדרונות.
קול שאגה מזעזע וריח צער עמוק התפשטו לעבר הרקיע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות