א 🔗
בתעודת הזהות של אהרון תורן, זו התעודה השמורה בבית גנזיה של אשתו עד היום הזה, כתוב: המקצוע – נסח. ואכן, במשך שלושים שנות חייו האחרונות עסק בניחוח דברי חקיקה. לאו דוקא חוקים, כי אם דברי חקיקת משנה כגון צווים, תקנות והוראות הנובעים מחוקים.
בן ששים ותשע היה ביום פרישתו לגימלת זיקנה, וארבעים שנה – עוד מימי הבריטים – עבד בקביעות בשירות המדינה, הרי שהגיע לשיעור גימלה מירבי עוד לפני חמש שנים ויכול היה לפרוש כשהיה בן ששים וחמש. כלום עד כדי כך מסור היה לעבודתו ולהוט אחריה שלעת זיקנה – כרבים אחרים – לא מצא ענין בחיים בלעדיה?
לא ולא. אדרבה, עייף ויגע היה ואף לקה במחלה שהרופאים מגדירים אותה כמחלה קשה ומסוכנת ושנים על שנים השתוקק לגימלה. בכל אותן השנים היה מתאר בדמיונו את היום הראשון בחייו, שלא יהיה לא יום חופש, לא יום חג ולא יום מחלה, ואף־על־פי־כן לא תרבץ עליו החובה לקפוץ ממיטתו על פי צלצול פעמונו של השעון המעורר (למעשה היה צלצולו של השעון ענין של מנהג מקודש ותו לא, שכן בכל בוקר היה תורן מתעורר שעה ארוכה לפני הצלצול, ויש שהיה מחכה לו בכליון עינים), לשתות את הקפה בחיפזון ותוך כדי כך להציץ בעתון ולרוץ אל האבטובוס שיסיעו אל המשרד. ביום ההוא לא ינסח אהרון תורן צווים שציוו אחרים על פי חוקים שחוקקו גדולים וטובים מהם, כי אם הוא עצמו יחוקק את החוקים לעצמו ואולי גם ל…
והנה כחצי שנה לפני שהגיע לגיל 65 נקרא אל השר בכבודו ובעצמו. הסביר לו השר פנים, אמר לו שעבודתו חיונית וביקשהו שייאות להמשיך בה על פי חוזה מיוחד גם לאחר שיהיה זכאי לגימלה. נתמלא לבו של אהרון כעס גדול; ולא כעס אחד כי אם שלושה כעסים: אחד על השר על שהוא מציע לו הצעה כזאת, אחד על החיים, אשר מיום שבו עמד על דעתו, אינם נותנים לו מנוח, ואחד על עצמו על שהחליט – והוא החליט עוד לפני שהשר סיים את דבריו – להיענות לבקשתו של השר ולדחות את פרישתו.
משחלפו שנתיים אלה שוב נקרא אל מי שנקרא, אלא שהפעם לא היה זה השר כי אם המנהל הכללי. המנהל הכללי צעיר היה מתורן בעשרים שנה. זה מקרוב בא וכמעט לא היה עדיין סיפק בידי השניים לבוא במגע של ממש זה עם זה. כאות הערכה לגילו או לאישיותו קם המנהל מכורסתו שעה שתורן נכנס אל חדרו, פסע כמה פסיעות לקראתו, לחץ את ידו ולא חזר לשבת אלא לאחר שישב תורן ממולו. אז העלה חיוך רחב על פניו ואמר:
רבות שמעתי עליך, מר תורן, וכבר מתוך המגע המועט שנתקיים בינינו הגעתי לידי מסקנה, שכל אשר שמעתי לא זו בלבד שאינו מוגזם אלא שיש בו משום המעטת דמות. העברית שבפיו של זה נאה היתה, עסיסית ושרשית, אך הסרבול שבמשפטיו נבע כפי הנראה ממוצאו הגרמני. מוצא זה נשתקף גם במבטא, אם כי במידה לא בולטת כל עיקר.
המחמאה, אף שנאמרה בנעימה מתונה ומאופקת, היתה צעקנית מדי, על־כל־פנים, לטעמו של תורן. הוא אמר:
– אני מניח כי התרשמותך נובעת דוקא ממיעוטו של המגע.
שניהם פרצו בצחוק ואז הובא הקפה.
תוך כדי לגימה אמר המנהל:
– על אף העובדה שגיל העמידה מאחוריך, מר תורן, הרי לכל מי שמכיר אותך אין שמץ של ספק שעוד לא נס לחך ולא כהתה עינך. האמנם תוכל להסתגל לחיי הבטלה של אדם שפרש לגימלת זיקנה? בנוהג שבעולם גימלת זקנה פירושה שתש כוחו של אותו אדם, ואלו אתה…"
המנהל סיים את שתיית הקפה הטורקי, נטל את המקטרת ושקיק הניילון, שהיו מונחים על שולחנו, והתחיל מפטם את בית קיבולה של המקטרת. תחילה התקשה במקצת בהדלקתה, אך בסופו של דבר התגבר על הקשיים ובעודו מהדק בקופסת הגפרורים את סיבי הטבק הפורצים החוצה ומצייץ בשפתיו מסביב לקנה, המשיך:
– האם יש לך תכניות עיסוק לשנות הגימלה?
– לא.
– אם כן נוכל שוב להאריך את המועד לשנתיים נוספות, אם רצונך בכך.
לא שר, כי אם מנהל כללי, לא חיוני כי אם רצוי, ולא רצוי למשרד כי אם רצוי לתורן, לו לעצמו. לכאורה דוקא הפעם היו לו סיבות רבות להתמרמר ולכעוס, ולא היא. תורן לא כעס. על־כל־פנים לא על המנהל ולא על החיים. רק על עצמו כעס ושוב משום שגם הפעם השיב בחיוב.
וכשחלפו גם השנתיים הנוספות לא נקרא תורן לא אל השר ולא אל המנהל. המשרד כולו ערך לו מסיבת פרידה נאה, והכל דיברו על האבדה הגדולה שהוא גורם למשרד עם צאתו לגימלה.
משנסתיימה המסיבה לחצו את ידו ושאלו מה הן תכניותיו. השיב להם כי אין לו תכניות.
ניתנה האמת להיאמר כי תשובתו לא היתה מדויקת. היו לו תכניות. לפחות תכנית אחת היתה לו: משחק השחמט. עוד בימי נעוריו נמשך אל משחק זה ועשה בו חיל. לימים כשנעשה טרוד בעיסוקיו ובעבודתו כמעט חדל לשחק פרט להזדמנויות מיוחדות, שלא אירעו אלא לעתים רחוקות ביותר, ומיום שחזקה עליו פקודת הרופא וחדל לעשן משך ידו מן המשחק כליל, ולא עוד אלא שאף את הכלים ואת הלוח נתן במתנה לחתנו.
עתה גמר אומר להתחיל בו מחדש, ועוד באותו יום שבו נערכה המסיבה לכבודו נכנס לחנות וקנה לו מערכת כלי שח עשויים עצם ולוח עץ דק מן הדק. לאחר מכן הלך אל חנות ספרים וקנה ספר אנגלי: Modern ideas in chess by Richard Reti.
ב 🔗
עשרים ושש שעות חלפו מן הרגע, שבו קנה אהרון תורן את הספר על הרעיונות המודרניים בשח מאת ריכארד רטי, ועד לרגע שבו היה לאל ידו לעיין בו.
עיכוב זה לא באשמתו חל. אדרבה, מוכן היה תורן לעיין בספר מיד לאחר שובו הביתה מחנות הספרים, אלא שבאותו יום – יום פרישתו לגימלת זיקנה – עדיין לא ברשותו שלו היה אלא ברשותם של אחרים. עד לצהרי היום ברשות חבריו בעבודה ומשבא הביתה ברשותם של בני ביתו. נתברר כי לא רק עובדי משרדו כי אם גם בני ביתו נמנו וגמרו לחוג יום גדול זה בחייו. לפיכך בשעה ארבע יגיע חתנו ויסיעו לביתו לפייף או קלוק, שבו יסוב בחברת בתו, נכדיו ושתיים מרעותיה על בעליהן.
שתי הרעות חברות בתו הן עוד מימי בית הספר העממי. יחד למדו, יחד סיימו גימנסיה, יחד שירתו בנח’ל, כמעט בעת ובעונה אחת נישאו ועד היום הזה לא נתפרדה החבילה, כשם שעד היום הזה נקרא אהרון לתורן בפיהן בשם “אבא של דפנה”. שתיים אלה מזכירות לו את הימים היפים שבהם היה מטייל עמן על פני סלעיה של ירושלים, שהיו אז חשופים ועתה מכוסים הם פארקים ובניני פאר מתנוססים על פסגותיהם. בעת הטיולים היה אבא של דפנה מספר להן סיפורים ומשחק עמן במשחקי צופים עוד לפני שהגיעו לגיל החברות בתנועה זו. בתוקף נסיבות אובייקטיביות ובשל גילו המכביד עליו כיום הרבה יותר משהכביד לפני שלושים שנה, לא היה תורן רואה את נכדיו לעתים קרובות ביותר ולא היה משחק עמם במשחקי צופים, אף־על־פי־כן היה אהוב גם עליהם, ואף הם לא היו מוכנים לוותר על חלקם במסיבה לכבודו. מתוך כך נקבעה המסיבה לשעה 4, ואלו בערב – כך הודיעה לו אשתו כשבא לביתו עם שבתיקו חבויים כלי השח, הלוח והספר של רטי – הוזמנו כמה מידידיו הותיקים לביתו.
– לארוחת ערב? – שאל קדורנית.
– כן.
ג 🔗
כלתה המסיבה, חלפה ארוחת הערב על כל הכרוך בה, לרבות רחיצת הכלים עד שעה מאוחרת בלילה, ואף־על־פי־כן למחרת בבוקר ניעור תורן כמימים ימימה1 בשעה 5.45. פקח את עיניו ומשראה את מחוג השעון המורה כפי שהוא מורה עצמן שוב וכדרכו זה עשרות בשנים המתין לצלצול. השעון לא יצלצל, משום שאין כל טעם לצלצולו. יכול תורן להיות שרוע במיטתו ככל אשר תאבה נפשו. עד עשר, עד שתים־עשרה. כן, יכול הוא ורשאי… אך לא איש כתורן יעשה כדבר הזה. פרישה לגימלה אין פירושה התנוונות. אדרבה, ייתכן כי פירושה ראשית חדשה – אמנם באיחור זמן רב מאד – ראשית העיסוק בדברים שלמענם נוצר ולהם נועד פלוני ילוד אשה. אף אם לא יצלצל השעון קום יקום בשעה 6.15 – בדיוק באותה שעה שבה הוא קם ממיטתו זה עידן ועידנים, בשנים הראשונות מתוך כורח ובאחרונות מתוך הרגל – ישתה קפה (אולי קצת יותר בנחת), יעיין בעיתון (ממש בנחת) ויצא מביתו. לא לשם ריצה אל האבטובוס כי אם לשם… לשם… טיול. כן, זה טיול הבוקר שהרופא מצווה עליו זה כחמש עשרה שנה (עוד לפני שנתקף לבו) ותורן אינו יכול לעמוד בו ויוצא ידי חובתו בסיבוב בשעות הערב. ולאחר הטיול הארוך – ואכן, ארוך יהיה הטיול, לפחות בימים שהחמה אינה קופחת ללא רחם, שהרי איש איננו דוחק בו – בו יישב תורן ליד שולחן הכתיבה שלו וישקע במשחק המלכים, זה המשחק שניתן להמשילו לאהובת נעורים שלא זכה לאמצה אל לבו אלא בימי זיקנה.
כך הרהר תורן בלבו שעה שעצם את עיניו מתוך צפיה לצלצול שלא יבוא. בעוד עיניו עצומות חש שאשתו אינה על ידו. האמנם כבר קמה ממיטתה?
פקח עיניו ונוכח לדעת שאשתו לא זו בלבד שהיא קמה ממיטתה אלא שהביאה לו כוס קפה אל מיטתו שלו בחינת מידה שאדם מודד כן מודדים לו, שהרי מיום שגדלה הבת – דהיינו זה כעשרים שנה – מאחרת אשתו לקום ממנו, והוא שמשאיר כוס קפה סמוך למיטתה לפני צאתו מן הבית.
– האמנם לשם כך, ורק לשם כך השכימה קום? – תמה תורן בלבו, ושבעתיים גדלה תמיהתו משראה אותה נכנסת לחדר לבושה שמלת שבת.
– ישן עוד? – שאלה כאלו תמוה הדבר שאדם שפרש לגימלה שרוי במיטתו בשעה שש בבוקר.
– פנסיה– אמר תורן.
– שום פנסיה. יש לי הפתעה.
– עוד הפתעה?
– מה פירוש “עוד”?
– אתמול היו לך כבר שלוש הפתעות.
– אילו הפתעות?
– המסיבות.
– והיום זה… – היא הוציאה מתיקה שתי פיסות נייר כחול, מרובעות, ועליהן מודפס דבר־מה.
– מה זה?
– כרטיסים.
– למה?
– למוזיאון הממלכתי. דחיתי את הביקור עד יום פרישתך. אם כן… עד שתשתה קפה תתגלח, תתרחץ, תתלבש יהיה קרוב לשבע. לפנינו כשעה אחת הליכה ברגל. הכל בכביש, יש רק קטע אחד בשביל הכבוש יפה, נשהה שם עד שעה שתיים וחצי בערך – מה שנספיק נספיק, מה שלא נספיק לא נספיק – אחר כך ניסע העירה, נאכל במסעדה – פנסיה או לא פנסיה? – ומשם הביתה.
ד 🔗
עיקר מהותו של משחק השח הוא כידוע המאבק בין הלבן לשחור. אפשר שמתוך הנהייה אל העיסוק בשח והגעגועים אל ספר השח, שלגבי תורן היו עתה בבחינת מאוויים שלא באו על סיפוקם, ואפשר שמתוך סיבות אחרות, למן הרגע שבו יצא יחד עם אשתו מפתח ביתו, הפך כל העולם בעיני רוחו לזירת מאבק בין לבן לשחור. בתחילה נטוש היה המאבק בתוכו פנימה. הוגה היה בלבו ומהפך בנפשו בשני הצבעים המנוגדים, שהאחד מהם פירושו מבחינה פיסיקלית־אופטית שגוף פלוני סופג את כל האור שמשפיע עליו העולם ואינו משאיר קרן וחצי קרן לזולתו, והשני פירושו שגוף אלמוני מסרב לקלוט לתוכו נוגהה של תבל והוא מחזיר את כל קרני האור הפוגעים בו ומפזרן שוב בחללו של עולם. ומאחר שהמין האנושי כולו מחבב את הפזרן שידו נדיבה ועוין את הסופגן האוצר את הדברים בתוכו, קבעו הבריות– עוד מימי קדם רחוקים – את הלבן לסמל של הטוב ואת השחור לסמל של הרע, וכדרכם משחר ההגות האנושית הפכו דברים שבטבע למושגים שבמוסר ותהליכים בפיסיקה לערכים בתורת המידות; כך, למשל, העתיקו את היושר ואת העקמומיות מתחום המרחב הקוסמי אל תחום המרחב החברתי. אין תימה, איפוא, שמשחק המאבק שבין שחור ללובן מוצאו בפרס, זו הארץ, אשר יצרה את דת המאבק בין טוב לרע, דת מלחמת הנצח בין הורמיז ואהרימן, דת שהעניקה מעמד שווה לאלהים ולשטן, לשחור וללבן.
ומשהשתלט המאבק על רחבי פנימיותו כולה, עבר על גדותיה, פרץ החוצה, פשט על פני כל אשר ראו עיניו והציף את העולם, ועל כל אשר בו הטביע את חותמו הדו־צבעי.
לפיכך היו קוביותיו המרשימות של בניין המוזיאון הממלכתי לבנות ואלו הקיר שמנגד להיכל הספר שחור היה. מגילת ישעיהו כתובה היתה בדיו שחורה על קלף לבן. האשה שבתמונתו של פיקאסו היתה לבנה ומשה של רמבראנדט העומד לשבור את לוחותיו שחור היה או נראה לו לתורן כשחור. ומה שלא היה או לא יכול היה להיראות בעיניו כשחור ולבן לא היה קיים. לפיכך משיצאו מן המוזיאון ראה תורן שכל בניני האוניברסיטה אשר על הגבעה הנמוכה לבנים הם, ואלו כל הפסלים שבגנו של בילי רוז שחורים. ולאור לובנה של כיפת בית הכנסת הצטייר שחורו של פסל, שהוא ספק פסל ספק מכונה, וקשת שחורה הצמודה אל גלגל תנופה מתנענעת כעריסה. ומשום מה נדמה היה לתורן כי הקשת של המכונה היא היא קשתה של כיפת בית הכנסת, אלא שזו שחורה וזו לבנה, זו קמורה וזו קעורה, זו מתנענעת וזו יציבה. זו נתמלאה אבן והפכה לקמרון וזו אין בה אלא הקשת עצמה ומילויה אוויר ורוח.
בדרכם אל האבטובוס תפסה אשתו בידו ועמדה מלכת.
– לא טוב לי – אמרה וקינחה את פניה בממחטתה.
כפי הנראה נתייגעה מן הטיול הארוך, מן ההתרוצצות באולמות המוזיאון ומן הסיור בגנו של בילי רוז – והכל בצהרי יום קיץ לוהט. פניה חוורו מאד, אלא שגם חיוורון זה היה לו תפקיד במשחק השחור־לבן.
משראה תורן את הלובן שפשט בפניה נטה זרועו ועצר מכונית שחורה ומבריקה כמכוניותיו הראשונות של פורד מלפני שלושים שנה. ליד ההגה ישבה אשה שראשה עטוף מטפחת לבנה.
– רצונכם בטרמפ? – שאלה באנגלית. תורן נד בראשו.
– הביתה או למסעדה? – שאל תורן את אשתו.
נסעו למסעדה והכושית הצטרפה אל סעודתם. היא התפעלה ממדינת ישראל. האוכל, השתיה והמנוחה השיבו לאשתו של תורן את רוחה.
החומוס היה לבן, לוח הפורמייקה שעל השולחן – שחור. האורז היה לבן והבשר שחור. אכן, בשר שחור, ממש שחור.
בבית קינח תורן את נעליו השחורות בסמרטוט לבן.
– מה אתה עושה? – שאלה אשתו.
– מקנח את האבק מנעלי.
– במה?
– בזה – תורן הושיט לה את הסמרטוט.
– אתה יודע מה זה?
– סמרטוט. מצאתי אותו בידי.
– לא. זוהי מטפחתה של הכושית.
– מה?
– מה שאזניך שומעות.
תורן הזדקף.
– איך נוכל להחזיר לה?
– אינני יודעת. היא לא אמרה לנו היכן היא גרה.
– היא נוסעת היום לתל־אביב ומחר טסה חזרה.
– חבל – אמר תורן ולאחר שעה קלה של היסוס המשיך לנגב את נעליו המאובקות במטפחתה של הכושית. אשתו כיהתו בו:
– זו מטפחת משי. מוטב שתתננה לי.
תורן נתן לה את מטפחת ונכנס לחדרו. הוא פתח את התיק שלא נגע בו מאתמול. שלה מתוכו את לוח השח ואת הקופסה שבתוכה נמצאו כלי המשחק, והניחן על שולחן עבודתו. לאחר מכן נטל את ספרו של רטי והשתרע במיטתו.
ה 🔗
הלויתו של תורן נערכה למחרת בצהרי היום. אשתו דרשה במפגיע שידחו את ההלויה ליום אחד כדי שיוכלו להגיע קרובים וידידים מחוץ לירושלים. אולם שלטונות הבריאות סירבו, שכן הרופא קבע כי תורן מת מהתקף לב יום לפני ההלויה בשעות שלאחר הצהרים, ואלו אשתו לא הרגישה בדבר אלא בשעות הבוקר למחרת היום.
אשתו של תורן הכחישה בכל תוקף את קביעתו של הרופא והיא מערערת עליה עד היום הזה. אמנם, טוענת היא, כשנכנסה לחדר עבודתו לאחר הטיול מצאה אותו שוכב אפרקדן במיטתו וספר אנגלי על משחק שח, שנשמט כפי הנראה מידו, מתגלגל על הרצפה סמוך למיטה, אך לא היה שמץ של ספק כי אהרון תורן היה שקוע בשינה עמוקה. ועד כדי כך עמוקה היתה שנתו שבשעות הערב נמנעה אשתו מלהעירו ושכבה לבדה בחדר המיטות. גם היא היתה עייפה מאד לאחר הטיול המייגע שערכו באותו יום ולא קמה ממיטתה עד אור הבוקר. בשנתה – בשנתה ולא בחלומה – שמעה נים ולא נים שמישהו צלצל בפעמון דלת הכניסה ושאהרון קם לפתוח אותה. לאחר מכן הגיעו לאזניה לחשים מקוטעים, ובעיצומו של הלילה – זכור לה היטב – פקחה את עיניה ומבעד לפתח הדלת הפתוחה לרווחה ראתה אותו יושב בכורסתו רכון מעל ללוח שעליו עומדים כלי שחמט. מוכנה היא להישבע כי פעמיים קראתו בשמו ושאלה מה השעה; כיוון שלא נענתה חזרה ונרדמה.
מחלוקת זו שבין הרופא לבין אלמנתו של תורן אין לה כל ערך מעשי, שהרי אין איש מיחס חשיבות מעשית לשעת מותו המדויקת של אדם שלא נרצח ולא איבד את עצמו לדעת, אלא מת מיתה חטופה ממחלת לב. אף־על־פי־כן סבורים אנו כי אין להתעלם מדבריה של הגברת תורן וכמה עובדות יש בהן משום אישור לטיעונה:
א) על שולחנו של תורן נמצאו רשימות שכללו ציטוטים מדבריו של איינשטיין על עמנואל לאסקר, אחד מאמני השח הנודעים ביותר בעולם בראשית מאתנו, תרגום עברי מדברי ריכארד רטי על לאסקר וקטעים מסיפורו של ביאליק “ספיח”. לפחות דבריו של רטי על לאסקר תורגמו והועתקו באותו לילה, שהרי רק באותו לילה היתה לו לתורן ההזדמנות היחידה לעיין בספרו של שחמטאי אמן וחוקר זה.
ב) מלבד הרשימות האלה נמצאה בעזבונו של תורן מחברת דקה – מחברת־משבצות של הכיתות הנמוכות בבית ספר עממי – ועל עטיפתה היה כתוב" מה סיפר לי המלך הלבן". כל הכתוב במחברת זו מבוסס על משחק שנערך בין לאסקר לבין מארשאל. דבר זה לא היה קשה לגלות משום שהמשחק מובא בספרו של רטי רק עד מהלך הארבעים ואחד. לאחר מכן מצויה בספרו של רטי הערה: “והשחור זוכה”. כפי הנראה החליט תורן לשחק את המשחק עד סופו. על שוליו של אותו העמוד בספר מסומנים בדיו עוד כ 11 מהלכים עד למט של הלבן. ספק הוא אם אמנם כך נסתיים המשחק למעשה. יש להניח כי סיום זה הוא פרי השערתו של תורן המנוח. על־כל־פנים מי שירצה לקרוא את וידויו של המלך שיובא להלן תוך כדי מעקב אחרי המשחק ימצא את המשחק, כמובן בלי הוספותיו של תורן, בספרו של רטי שהוזכר לעיל בהוצאת Dover Publications’ New York בעמודים 58־62. ייתכן כי שילוב זה של קריאה ומעקב יש מי שימצא בו ענין. אשר לעניננו אנו הרי מצד אחד משמשת גם מחברת זו הוכחה לכך שתורן לא מת בצהרי היום, אלא למחרת בבוקר לאחר שהיה ער במשך כל שעות הלילה ועבד, נוסף על הרשימות שפורטו לעיל, גם על רישום סיפורו של המלך הלבן במשחק לאסקר־מארשאל. מצד שני קשה לתאר שאת כל הכתוב במחברת ובדפי הרשימות כתב תורן בלילה אחד בלבד, אם כי במאמץ עילאי ניתן הדבר לביצוע מבחינה פיסית. דרך אגב, שלא כדפי הרשימות, נמצאה המחברת לא על שולחן עבודתו אלא במגירה שבארון הבגדים.
ג) חדשים מיספר לאחר מותו נתקבלה מאמריקה חבילה על שמו של תורן ובה תדפיס מתוך כתב־עת אמריקני המכיל פואמה מפרי עטה של משוררת כושית אמריקנית רבקה תורנתון. בעמוד הראשון של התדפיס מצויה הקדשה מודפסת ל"מיסטר אהרון תורן, שהפגישה החטופה עמו בישראל באותו לילה היתה לי מקור השראה לכתיבת יצירתי זו". הגברת תורן טוענת שרבקה תורנתון הוא שמה של האשה הכושית אשר נתנה להם טרמפ באותו יום גורלי, והיא שלפי מיטב שיפוטה צלצלה באותו לילה בפעמון דלת הכניסה, כפי הנראה כדי לקחת את מטפחתה שתורן נטלה עמו מתוך פיזור נפש. וזהו לדעתה של הגברת תורן פשר המלים: “הפגישה החטופה בישראל באותו לילה”. שאם לא כן אין למלים אלה כל מובן, שהרי הפגישה ביניהם נתקיימה ביום. עובדה היא שהמטפחת נעלמה ולא נתגלתה מאז.
אנו לא נכניס, כאמור, ראשנו במחלוקת שבין הגברת תורן לבין הרופא שנקרא אל תורן לאחר מותו, שכן, כפי שכבר הדגשנו קודם, אין חשיבות לקביעת השעה המדויקת למותו של אדם שנפטר ממחלת לב. לעומת זאת נביא להלן במלואן ובזו אחר זו את הרשימות שעליהן הסתמכה הגברת תורן, משום שנודעת להן חשיבות מרובה להבנת אישיותו של בעלה המנוח, אהרון תורן, שלאחר שלושים ושלוש שנות עיסוק חובה בניסוח צווים ותקנות זכה לילה אחד לעסוק בתחביב שערג אליו מימי נעוריו. על־כל־פנים לדברי אשתו כך, ואלו לדברי רופאו אפילו ללילה זה לא זכה. ומי שסבור, במידה רבה של צדק, כי אינו חייב לבזבז זמנו על הבנת אישיותו של אהרון תורן, נאמר לו כי ייתכן שלאותם הדברים נודעת חשיבות־מה גם להשגת עניינים החורגים מתחום אישיותו של תורן ואף מתחומה של כל אישיות ואולי אפילו של כל המין האנושי, כלומר ענינים שהם מכבשונו של עולם.
דברי איינשטיין על לאסקר 🔗
לאסקר היה בלי ספק אחד האנשים המעניינים ביותר מבין אלה שנזדמן לי להיפגש עמהם בימי חיי. מקרה נדיר הוא שעצמאות המחשבה מצויה באדם בד בבד עם התעניינות חמה בכל השאלות הגדולות המסעירות את האנושות. אינני שחמטאי ואין אני יכול לחרוץ משפט על עצמת כוחותיו השכליים במשחק השח. משחק זה דחה אותי ברוח הלחימה המפעמת בו למען זכייה.
מדברי ריכארד רטי על עמנואל לאסקר 🔗
בתקופת הגישה המדעית למשחק השח מצויים היו לא רק חוקרים דקדקנים מסוגם של שטייניץ וטאראש, שהיו משתיתים את תורותיהם על הנסיון; בימים ההם התהלך עלי אדמות פילוסוף שהיה משחק שח ושמו לאסקר. לאסקר החזיק תקופה ארוכה בכתר של אליפות העולם בשח. משאני בא לצייר את דיוקנו של לאסקר כאישיות רמת מעלה בעולם השח איני רשאי להתעלם מחיבתו היתרה לפילוסופיה. ראשית דרכו מסות ופרסומים קטנים, שבהם היה עורך השוואה בין השחמט לבין החיים. לאחר מכן חיבר מסה בשם Der Kampf, דהיינו “המאבק”. להיאבק משמע להתגבר על הקשיים העומדים בדרך להשגת המטרה. הוא ניסה לגלות חוקים כלליים להתמדת המאבק. את השח, שהוא דוגמה למאבק אינטלקטואלי טהור וישר לב, ייחד לאסקר כמבחן לאמיתות תורתו.
פעילותו של לאסקר בשח לא היתה מטרה בפני עצמה, כי אם שימשה לו הכנה לתורתו הפילוסופית. מופלא ומתמיה הדבר: לאסקר, שהיה אלוף העולם בשח, לא העמיד תלמידים. שטייניץ ייסד אסכולה, כמעט כל האמנים בני זמננו למדו מטאראש; בנוהגים, שהיו מקובלים בשח בשנים מאוחרות יותר, ניתן להבחין בבירור ברוחו ושכלו של רובינשטיין. רק לאסקר לבדו אין לחקותו. מדוע? ואנו שואלים: כלום ייתכן שלא תרם תרומה בת־קימא להתקדמות משחקנו?
רבי אמנים אחרים ניסו ליצור טכניקה ספציפית במשחק השח. הם חקרו את סגולות הלוח והורו כללים כגון: “שני רצים חזקים משני פרשים”. או “את הצריח יש להציב מאחורי החיילים שעברו את הקו”. כללים אלה אין להם ערך מוחלט, אך לגבי אדם קצר ראי הרי הם משקפיים הראויים לשימוש. לאסקר לא הכיר אלא בחוקי מאבק אוניברסליים, ובאמצעותם ניצח את שטייניץ ואת טאראש והוכיח את השגיאות והליקויים שבטכניקה שלהם במשחק השח. בדברים אלה טמונים זכויותיו בשטח השחמט. לשכלל את הכוחות שברשותו כך שההגנה וההתקפה ישתלבו זו בזו – משימה זו לא היתה לגבי לאסקר עקרון של שח בלבד. על השח כשלעצמו נתן אך מעט את דעתו. עצם המאבק הוא שהעסיק אותו. אך כנגד הטכניקה המושלמת ביותר אפילו ענקים אדירי אימים לא יכלו לעמוד בכוחם החשוף בלבד. לאסקר הובס על־ידי קאפאבלנקה. עידן הגיבורים חלף בעולם השח כבעולמות אחרים. אף־על־פי־כן משמשים משחקיו עד היום הזה סמל לנצחון גאון הרוח על העדר דמיון, נצחון האישיות על החומר.
קטעים מסיפורו של ביאליק “ספיח” 🔗
עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח האלף בית – שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפני חילות חילות של אנשי צבא מאלו העוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתופף עמם בראש: טרם טררם.
ביותר דומות לכך שורות האלפי’ם והגימל’ים עם הקובוצים שלמטן. הרי הם אנשי חיל ממש, מזוינים מכף רגל ועד ראש. אלו האלפי’ן תרמיליהם מופשלים להם מאחוריהם, והם הולכים כפופים קצת מתחת למשאם, כפורשים למניברות. ואלו הגימלין ניצבים פשוטי רגל מלפניהם מוכנים למארש. עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח ובשוליו.
– את מי אתה מבקש?
– את המתופף.
כל אותו היום הרהרתי בגייסות ובאנשי צבא…
“אלף – אסל ושני דליים”…
וכשירדתי… פרחה מיד האלף מלבי ובמקומה באה מארוסיה זו השיקצה השואבת מים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא, בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות ובאסל הדליים שעל כתפה.
צורות שאר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להם עדין דוגמא בעולם הזה. השין הרי זה מין שפיפון בעל שלושה ראשים; הלמ’ד הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת; מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו. הגימ’ל הרהו מגף כזה שמצויר על גבי הקופסאות על משחת נעליים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה. הדלת – בחינת קרדום וכן כולן. ופעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זאת ומחר בדמות צורה פלונית. דבר זה נעשה מאליו בלא כוונה ובלא יגיעה מצדי. צורה שנתיישנה עלי – נסתלקה ובמקומה באה חדשה.
כשהגעתי לצירוף אותיות – והנה ערב־רב של בריות שונות ומשונות, כתי כתות הן הולכות ובאות, זו בצד זו וזו מאחורי זו, עורף כנגד פנים ופנים כנגד עורף. הן' הפשוטה והפ’א החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ’ד הולכת קוממיות בגרון נטוי ובראש זקוף, כאומרת: ראו נא, משכמי ומעלה גבוהה אני מכולכן. בינתיים מזדקר ובא היו’דן, בריה קטנה זו שאין לה כל דמות בעיני, ואין לה על מה שתסמוך. ואף־על־פי־כן אני מחבבה יותר מכולן. תמיד היא נראית כאלו היא צפה באוויר או כאלו היא נמשכת אגב־גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני שלא תיאבד בקטנותה בין חברותיה ושלא תירמס ולא תתמעך, חס ושלום, בין כולן.
מה סיפר לי המלך הלבן 🔗
אני יודע: החוק הוא עצם קיומי. נולדתי יחד עם החוק. אלמלא נקבעו החוקים לא הייתי קיים. על־כל־פנים לא כפי שהנני קיים. לא אני. מישהו… משהו אחר היה קיים, אך לא אני, לא אני לא אני… אני, המלך הלבן. היה מי שאמר: אני קוהלת מלך הייתי בירושלים. כפי הנראה היה מלך וחדל להיות מלך. ואם הגיע זמן, שבו חדל להיות מלך, משמע היה זמן שבו לא התחיל להיות מלך. כאן ההבדל הנוקב שביני לבין קוהלת, שכן אני הנני מלך מבטן ולידה. ברגע שאחדל להיות מלך בו ברגע אחדל להיות… מלכות או אפס.
והנה גם מכסימליסם זה – בחינת הכל או לא כלום – אינו אלא חלק מן החוק שבראני. העולם נברא במאמרו של הקדוש־ברוך־הוא. ולא במאמר אחד כי אם בכמה מאמרות.
אף אני לא נבראתי, כמובן, בחוק אחד אלא במערכת חוקים. ולא לבדי נבראתי כי אם יחד עם עוד חמישה עשר ברואים לבנים כמותי וששה עשר ברואים שחורים שלא כמותי. על שכמותי הומלכתי מלך בתוקף אותה מערכת החוקים שעימה ובזכותה נבראתי. ואף־על־פי־כן קיים הייתי לפני החוק אלא שקיומי נטול משמעות היה ולא היווה אלא פירור אנונימי בן בלי שם בכלל הבריאה, כשם שגופו של האדם או חלקיו קיימים גם לאחר מותו. הרי שאותה מערכת חוקים ששיוותה לי את קיומי לא בראתני יש מאין אלא יש מתוהו ובוהו. היא שבראתני והיא שהמליכתני, אף כי מלכותי אינה שלטון ללא מצרים, שהרי ילוד חוק אני, ואין חוק אלא ריסונו של הרצון.
מכאן הפרדת הרשויות. כשאני לעצמי ברור לי כי על אף היותי מלך מבטן ולידה אין אני נמנה עם הרשות המחוקקת ואף לא עם הרשות המבצעת. רשות חדשה אני: הרשות המבוצעת. עד שלא נוצרתי לא הייתי כדאי. ועכשיו כשנוצרתי איני אלא כלי שרת בידי הרצון הבא על סיפוקו בתחום המיגבלות שקבע לו החוק. לוא היה עולמי עולם מונותיאיסטי לא היה הביצוע כרוך בבעיה כלשהי. אין זו רבותא לשמש רשות מבוצעת לישות שמרצונה הטוב נטלה על עצמה את מיגבלות החוק שהיא עצמה חוקקה. ואולם, ברור הוא כשמש בצהרי יום שעולמי אינו מונותיאיסטי. ואם כי אינו פוליתיאיסטי הרי הוא לפחות דו־אלי. שני רצונות נאבקים בזירה: הורמיז ואהרימן. אני הוא מלכו משיחו של הורמיז, אני, המלך הלבן. ואלו המלך השחור מלכו ומשיחו של אהרימן הוא, אל הרצון השני.
שני רצונות וחוק אחד. את שני הרצונות יצר פרסי בשם צרטוסטרא. ואלו את החוק חוקק יהודי בשם אלברט איינשטיין.
כארבעים שנות חיים הקדיש איינשטיין לנסיונות הגילוי של חוקי חלל וזמן, אשר יחולו לא רק על השדה הגראביטציוני כי אם גם על השדה האלקטרומגנטי. יש אומרים שכל עמלו היה לריק ויש סבורים שעוד עתיד העולם לאמת את תורתו, שרק את גופי הלכותיה התווה, ולהוכיחה נבצר ממנו. וזאת התורה בניסוח פשטני־סכימתי: הוכח כי החומר והאנרגיה בנויים מיחידות זעירות סופיות, שאינן ניתנות לחלוקה נוספת, כגון חלקיקי גרעין האטום שמשך קיומם הוא מנה זעומה של שניה, הפוטונים של האור והקוואנטים של כל אנרגיה אחרת. ברם, אין די בכך. יש להוכיח שגם החלל־זמן עצמו מורכב מיחידות זערוריות, סופיות ומוחלטות שאינן ניתנות לחלוקה נוספת. לא חלל רצוף וזמן מתמיד כי אם חלל־זמן מעשה רשת. ועצם קיומו של העולם אינו אלא שרשרת טבילות של חלקיקי חומר או אנרגיה במשבצות של חלל־זמן וקפיצתם ממשבצת למשבצת. כל טבילה היא לידה ומוות, כל קפיצה היא כליון ותחיה.
כך קיומו של עולם וכך קיומי אני. ממשבצת למשבצת. ממשבצת זו שאין לחלקה מונע אני ביד חזקה, בזרוע נטויה ובכוח החוק אל המשבצת הסמוכה עד אשר יסגרו עלי חלקיקיו של אהרימן ושוב לא אוכל לנוע. אז תיסתמנה המשבצות אשר סביבי ושוב יבוא האי־קיום… או תוהו ובוהו שבו אהיה כגולם קטן עשוי עצם ונטול משמעות. אבל עד אז מלך הקיום אני. מלך הקיום הלבן שבו הנצח וההרף־עין משמשים בערבוביה… ממשבצת למשבצת. מטבילה לטבילה עד אין משבצת, עד אין מלך, אין אל, אין גיבור, עד אין אני לי ולהורמיז. כי הורמיז ואהרימן נאבקים זה עם זה על פי חוקי השדה האחיד של איינשטיין: ממשבצת למשבצת בחלל־זמן מעשה רשת. והנה רוח לחימה זו, שדחתה את המחוקק, היא שמשווה לכל המתרחש את ההיבט הביאולוגי, החי או כפי שהבריות נוהגים לומר את הנקודה האנושית. שכן על אף היותי מלך מוכתר בכוח החוק התקף אין אני נלחם. איני מנהיג את המאבק, כמעט שאיני נאבק כלל. אדרבה, אחרים, חזקים וחלשים ממני, הם הנלחמים והנאבקים למעני. ממש למעני. דומה כי אני, שלומי, בריאותי והעיקר בטחוני הוא בראש דאגתם. ייתכן כי דבר זה נובע מתכונותי האישיות: רודף שלום אני, חלוש, חולמני, אנין נפש ועדין גוף. ואולי משום כך המאבק, שהוא עצם מעצמי קיומי, לבש את צורתו המיוחדת במינה ושוב אינו מאבק, שאני עומד בראשו, אלא מאבק של הכל למען שלומי ובטחוני.
אכן, לא אני פתחתי בו, במאבק קיומי זה. לא מלחמת קיום שפירושה מלחמה למען הקיום, כי אם מאבק־קיומי, שהרי עצם המאבק הוא הקיום והקיום הוא המאבק.
כן, לא אני פתחתי בו. פתח בו בני, בני הקטן.
הוא זז, לא לאיטו זז מדלת אמותיו שלו אל דלת האמות הסמוכות אליהן, אלא קפץ, ניתר. בני הצעיר, שתמיד נהגתי להחזיקו ממש על ידי. אפילו כשהיה מתייצב בשורה אחת עם חיל המשמר שלי לבוש מדי צבא ומעמיד פני חייל, אפילו אז הייתי מתייצב מאחוריו לראות מה ייעשה לו ולהתערב במהלך הענינים כדי למנוע כל מאורע העלול להזיק לו. מכל מקום, באותו רגע – והרי היה זה הרגע, שבו יצאתי לאוויר העולם המיוחד של זירת מאבק הרצונות, שקיבלו עליהם את עול החוק ושמוני מלך, ראש וראשון ברשות המבוצעת – באותו רגע נדמה היה לי שכך נהגתי עד כה או לפחות שכך הייתי נוהג לו הייתי קיים לפני כן. כן, כפי הנראה הייתי נוהג כך עד כה, אך עתה החמצתי את ההזדמנות. בני, בני אהובי קפץ את קפיצתו. רציתי לרוץ אחריו, אך רצונו של הורמיז גבר על רצוני שלי וריתקני אל מקומי. נער שחרחר, זריז וחסון, רץ לקראת בני. אז בא החוק ועטה עלי שריון בלתי נראה לעין, אך שבעתיים חזק מכל ברזל ופלדה. אפילו להלום באגרופי על קירות האוויר של תא מאסרי המלכותי נבצר ממני, כי אזיקים סמויים אסרו את ידי ושלשלאות אוויר כבדות מנשוא כבלו את רגלי, שהרי זה דרכו של החוק לכבול את הרצון בשלשלאות ולאסרו באזיקים, ואפילו מלך לא ניצל ממנו. הדממה שמסביב רעמה: יחי המלך. מלך מלכי הרשות המבוצעת. עצמתי את עיני. וכשפקחתין היה ברור לי כי נטושה מלחמה. צבאות השחור, שלוחיו של אהרימן, על טנקיהם ותותחיהם נעו לקראת צבאותי שלי.
אחד מחיילי כרע ונפל. יד נעלמה טאטאתו משדה המערכה כטאטא הרוח את האבק. אותה יד נעלמה אחזה בי והוציאתני ברוח והניחתני בתוך בקעה משל הייתי יחזקאל הנביא. ואף כי צבאותי היו עשויים עצם לא היתה בקעתי מלאה עצמות יבשות כי אם פינת מבטחים שקטה. “פינת מבטחים, פינת מבטחים” – לאטה באזני הדממה לאחר שחדלה לזעוק “יחי המלך”. מלך הייתי, מלך לבן, ומשיחו של הורמיז הטוב, ראש וראשון לרשות המבוצעת, ואף־על־פי־כן עד כה לא ניהלתי את הקרב. מעתה לא יכולתי אפילו לעקוב אחרי מהלכו מפינת המבטחים שלי. ידעתי רק כי המלחמה מתנהלת למעני. אנשים צעירים, יפים, נבונים, מוכנים להקריב את חייהם למעני. “למעני אך לא בגללי” – התנחמתי. לא אני פתחתי בה. בני הוא שפתח בה, ואולי שני הרצונות… ולולא היו אלה נלחמים למעני היו נלחמים למען מישהו או משהו אחר. רשאי אני, רשאי אני, איפוא, להרגיע את מצפוני ולהירגע בעצמי. ואכן, נרגעתי. ומשנרגעתי היה רגעוני רגעון של ממש. ואפילו לאחר שמאפס מעשה קרבתי אל חלוני וראיתי מולי טנק העולה לאטו וברוב טרטור על ביתי – בית אצילים קטן בכפר נידח – לא חשתי קורטוב של דאגה או ריגוש. נער מאנשי הכפר, שהיה דומה לבני כאח תאום, הטיל בטנק בקבוק מולוטוב ועצרו. נפנפתי לו לנער נפנוף של עידוד וקרבתי אל החלון השני. לוע ארוך מתותחי האויב נע לאטו ימינה ושמאלה כקרני מישוש של זרקור בלילה. לא הרחק ממנו ניצבה אשה שחומה, דשנה וחייכנית, שפניה רעולות והילוכה היה בו קורטוב מאותה מלכותיות המאפיינת את הילוכן של נשי המזרח השחרחרות כל עוד העמל והזיקנה ללא עת לא כופפו את גוון. מבעד לרעלה השקופה קרצה לי באחת מעיניה השחורות. אשה זו באה להדיחני. דבר זה היה ברור לי, ולא פחות ברור לחייל שעמד על המשמר. הוא חסם לה את הדרך. היא נסוגה ונעלמה מטווח ראייתי. מוזר: באותו רגע נצבט לבי משום מה. רגש של בדידות נוראה, אותו רגש בדידות, שתקף אותי כשקראתי באחד מספרי האסטרונומיה שכל הערפיליות, כל העולמות שבחלל הקוסמי מתרחקים מארצנו, מכוכב הלכת שלנו.
פתאם נדמה היה לי שכולם מתרחקים ממני. קצין המשמר שלי נהרג. רק החייל הכפרי הדומה לבני (בני הוא שהתחיל בכך. בני שבזכותו, בשל צעדו הראשון נולדתי. מי אמר כי העבר יולד את העתיד, ההיפך הוא האמת) זה החייל שהביס את הטנק בבקבוק מולוטוב נועץ בי שתי עיניים בהירות, חולמות, יגעות ואינו זז ממקומו.
פתאם ראתה עיני את אשתי. צעירה, אמיצה, זריזה, מלאת מרץ, אלגנטית, תמירה… היכן היתה כל הזמן? למן הרגע שהובאתי אל מקום המבטחים לא ראיתיה. עתה עמדה מול חייל מחיילי האויב. תקיפה, איתנה וגאה. החייל קרץ לה, ממש כפי שהאשה השחורה קרצה לי מאחורי הרעלה. אכן, תכנית שטנית: לשלוח אשה נאה, שחרחורת, מנשי המזרח אלי, וחייל צעיר אל אשתי.
אשתי לא זעה. מבטה ריחף מעבר לראשו של החייל משל היה מקום ריק. הקשתי באצבעי על זגוגית חלוני ורמזתי לאשתי, שתיכנס פנימה. היא לא השגיחה בי. עיניה היו נעוצות במרחק ונתרשפו מזעם. הכרתי זעם זה, ולא תמיד ידעתי לנחש את סיבתו. גם הפעם לא ניחשתי. עקבתי אחרי מבטה וכמו ברק מרקיע מעונן נגלתה לעיני האשה השחרחורת. עתה נתתי את דעתי לא רק על הילוכה וגזרתה, שהיה בהם מהוד המלכות, כי אם גם על לבושה המלכותי. היא היתה מלכת האויב. מלכת האויב עמדה מול אשתי. מלכה מול מלכה.
את אשתו שלח מלך האויב לפתותני. את אשתו המלכה. איני יודע להגדיר את טיבה של הציפיה המתוחה, של ההתרגשות המתוקה שהסעירתני באותם הרגעים. דומה הייתי לצופה במחזה רגע לפני השיא הדרמתי שבו. ואולי לא לצופה אלא לסטאטיסט באותו מחזה. ושמא לא סטאטיסט אלא דוקא הבמאי העומד מאחורי הקלעים ויודע את העתיד לבוא, ואלו על הבימה ניצבות זו מול זו שתי שחקניות: אחת אשתו בפועל ואחת אהובתו בכוח.
הרשות המובצעת. החוק. הרצונות, הכבלים, האזיקים…
שוב עצמתי את עיני. בו ברגע רעמו התותחים, נשמעו צווחות נשים, שוב נשבה רוח זלעפות והיד הנעלמה חזרה וטאטאה את הזירה.
מוכן הייתי להיטאטא גם אני. גדולה מזו: לאחר זעקותיהן של הנשים־המלכות שאפתי להיטאטא, השתוקקתי לכך, התקנתי עצמי לטאטוא, אף כי בעמקי נפשי ידוע ידעתי כי לא אטואטא. משבצת אחר משבצת אחיה את משבצות חיי, חיי החוק החדיש של החלל־זמן המרושת… לידה ומוות, כליון ותחיה, משבצת אחר משבצת עד אין משבצת.
ואכן, פסחה עלי היד ושבה הדממה כשהיתה.
ובדממה נשמעו צעדים. מצעדי און, מצעדי גבר הצועד בטוחות, צעדיו של המלך השחור. המלך השחור פסע לקראתי. משבצת אחר משבצת התקדם לעברי, בועט בכל אשר עמד לו לשטן בדרך, נולד מחדש בכל משבצת ולאחר כל לידה שבעתיים אדיר, מאיים, ומלא עצמה יותר משבמשבצת שקדמה לה, עד אשר ניצב מולי פנים אל פנים. פנים שחורים אל פנים לבנים.
משבצת מול משבצת עד אין משבצת. לא פקחתי את עיני. לא ראיתי את אימת השחור. אדרבה, פסים אדומים ריצדו לנגד עיני העצומות. ואנכי לא ידעתי אם אודם זה הוא אודם שקיעה כי בא השמש, או אודם זריחה כי עלה השמש. ואם בא לעיני בשל הדם שגח לראשי ומילא את עורקי עיני, כפי שהוא גח לראשו וממלא את עורקי עיניו של כל מי שנגזר עליו להיספות במיתת חנק. כי במשבצת היחידה שנותרה לי לא נותר אוויר וכל שאר המשבצות אטומות היו בפני.
ושמא היה זה האודם של ספקטרום האור. זה האודם, שהוא הצבע הראשון בספקטרום. מעין מעבר שבין אור ללא־אור. וזה האור שמהירותו הקבועה, שאינה משתנה בשום מערכות תנועה, היא שהביאה את הפיסיקאי הדגול לחוקק את חוקי החלל המרושת ואת האל הטוב לשבצני במשבצות הרשות כדי שאני, המלך הלבן, אשמש רשות מבוצעת לאותה זירה שרשותה המחוקקת הוא אלברט איינשטיין, אשר נרתע בפניה בשל רוח הלחימה שבה.
ארגוון 🔗
פואמה בת ששה שירים מאת רבקה תורנטון
שיר ראשון 🔗
– מה לך, בת מלך, בעומק היאור? –
סחה אֶמה אל גברת.
– זו הזריחה בין הלובן לשחור
תווי של שני התוותה.
מה לך, בת מלך, עיניך ביאור
ואמתך הכושית
על שחור כתפה חשה צבת המגור,
שאת ידך כה מרטיט.
אף כי שחורה אמתך הילדה,
הדק שפתיה מקשי.
אל נא תגורי: סודך הוא סודה…
משי נא, בת מלך, משי.
כל עוד הקדם עוטה ארגמן
משי, בת פרעה, משי עד תום.
– ברק שחור עורי ועורך הלבן
בעין הרך האדום.
שיר שני 🔗
כאחד האלים הוא פרעה.
רב חסדו לרעו ויראו.
בימינו משה, בראשו עטרת,
בשמאלו בזיך, ובו אש בוערת.
והאש, ככל אש, אדומה,
אך שחור הוא עורה של אמה.
והילד זרועו מושיט,
ולוחשת, כורעה, הכושית:
– לי אליך, הילד, דבר־סתר.
– אל תגע, ילד חמד, בכתר,
– צרוב וכווה אצבעותיך, ילד.
– משוי בת־מלך, אחוז בגחלת.
ממורק שחור עורה של כושית,
בת פרעה צחור פניה כסיד.
בבזיך לגחלת אור אודם,
כפטדה, כברקת, כאודם.
מלבינות אז שניו של פרעה,
והילד מושיט את זרועו,
על פרעה מבטו זך יעיף
ופתאם… הגחלת בפיו.
שח פרעה אז לילד: לשבע
אכלת שני ושחור לובן
כי תכבד הלשון שבפיך.
זכור, משוי: הצגה זו הצליחה.
שיר שלישי 🔗
ויהי בימים ההם
ויגדל משה
ויצא אל אחיו
וירא בסבלותם.
וירא איש מצרי
מכה איש עברי מאֶחיו,
ויפן כה וכה
וירא כי אין איש
ויך את המצרי
ויטמנהו בחול.
לא טוב ראית משה.
אכן, לא היה איש,
היה היתה אשה,
אשה כושית היתה.
עורה היה שחור,
החול היה לבן,
וסילון הדם המצרי
היה אדום אדום.
החול לא נודע כי בא
בקרבו האדם ודמו,
כי בלעוֹ וספגוֹ עד תום
לובן צהבהב,
לוהט ומחוספס.
ורק בחורון לחייו של משה
כצלקת הטביע הסומק
שני פסים: ארגמן־ארגון.
צלול, משה, בנבכי הבשר השחור
החרוך באשי תאוה יוקדות
כאשי האשה לאלי אהבה.
טבע בעומק השחור,
במצוּלה הכהה,
כגנב הצוֹלל באפלוֹ של הליל
בנוסו מחמת הרודף.
שקע בבשר העוטה את שלמת השחורים
עד יומו האחרון, עד אולם,
ולא ידע איש את קבורתך
עד היום הזה.
ויצא ביום השני
והנה שני אנשים עברים נצים.
ויאמר לרשע למה תכה רעך.
ויאמר מי שׂמך
לאיש שר ושופט עלינו
הלהרגני אתה אומר
כאשר הרגת את המצרי.
ויירא משה ויאמר
אכן נודע הדבר.
וישמע פרעה את הדבר הזה
ויבקש להרוג את משה.
ויברח משה מפני פרעה.
– מפני פרעה ברחת, משה,
המפני תסתר?
בצאת החמה ממזרחה
ליצוק שני בשחור אדמת שיחור,
על פני רקיע־תכלת עב־ענן
צחרחר, קליל ואורירי יצוף.
אזי אדע: כמוהו כמשה.
ממרחקים יבוא,
ככרוב לבן־כנפים צוף יצוּף.
ואל אָמה כושית
כאל שגל המלך
שוב ישוב.
שיר רביעי 🔗
ויהי בשוב משה אל פרעה ויבוא אל הכושית
ויקחנה לאשה. ובצאת ישראל ממצרים יצאה
גם הכושית עמם.
ובצלאל בן אורי בן חור איש צעיר לימים,
יפה תאר ודגול מרבבה, וידיו רב לו
במלאכת המשכן וכליו.
ויהי היום ותרא הכושית והנה בצלאל פוסל
שני כרובים באבן. ותאמר לו: דעני. וידענה.
וישמע משה ויתאנף. ויצו ליסר את הכושית
בשבטים עד זב דם לעיני כל ישראל.
ותבוא הכושית אל אהל מועד חרש, ותכרע
ברך לפני הכרובים ותאמר: עוד לא יבש הדם
האדום על עורי השחור. הביטו וראו: האומנם לא
תכתים דמעה אפרורית את לבן בשרכם האֵבני?
ויחשו הכרובים ולא ענו דבר והם חופים
על פרוכת שחורה, רקומת פסים אדומים.
ועין התכלת הצופיה בכל לא ידעה להבדיל בין הפרוכת לבין הכושית.
שיר חמישי 🔗
על נקמתה של אָמה מבנות כוש, בת השיר, אנא שירי,
כי נקמה נוראה במשה בן עמרם היא נקמה,
זו הנקמה של אשה מייסרת־נסערת־אוהבת
אין לה אחות בתבל בעזוּז עצמתה המוֹחצת.
________________
תמו שנים ארבעים מן היום שהוליך המדברה
בחיר ד' בן עמרם שנמשה מן היאור לעת שחר
את העובדים בפיתום ורעמסס בלבנים ובחומר,
עם עבדים שבע עמל ובצלים ושומים נותני ריח,
ויעשהו ממלכת כהן, עם סגלה, עדת קודש,
גוי מצורף ומזוקק בכורים להיתוך הסגסוגת
עד כי היה כברזל מלובן באשה היוקדת
של מרחבית החולות צוהבי אלוהות וברואיה,
גוי הלוּם רעם קולות וברקים מעל הר האלוה
המתגלה בלבנת הספיר ובאש־סנה הבוערת,
כדי לשבץ כל תנועה, הבל־פה ונשמת כל אפים
במסגרות, תבניות, ותאים ודפוסים, דפוסי קבע
של הלכה, חוק, משפט ותורת החיים והנצח.
_______________
תמו שנים ארבעים. בעוז רוח וכח הזרוע
עם ישראל אל חוף ארץ נכספת־מובטחת הגיע,
למרגלות הר נבו לארכה ולרחבה משתרעת
כנען כלוח תשבץ לובן־שחור, לכל שבט משבצת
ומשבץ בן־עמרם השבטים על הלוח, הפעם
לוח יחיד שנהר הירדן יחלקהו לשנים,
כדי שידמה ללוחות זוגיים שפוסלו פעמים
על הר סיני…הר נבו לא עשן בעלות בן בן עמרם בו.
לא כהתה עינו של משה, עוד לחו בו,
אך פתע…
שיר שישי 🔗
דום! ליקוי חמה!
השחור כיסה הארץ.
אבוי! כי על האדמה
בא קרץ.
כושית באצבעות גרומות צואר משה חנקה
ותמיתהו בנשיקה.
____________
בן נון ידע להשתלט על הענינים.
____________
כבר נשתכחו קרני שקיעה אחרונים.
הלילה צמיג כדונג.
זגזג
פעוט
בכתב רהוט
שרט שרטת ברקיע.
ומי שיעפיל להר
מחר,
הוא יעלה והוא יבוא והוא יגיע
אל המקום שבו אשה שוכבת
דומם, לא מתנועעת,
ועל בשרה כנבט
של צרעת
בועות מקצף פיו של בן אדם חנוק.
עפר שחוק
סתם את חור הבור.
בועות הקצף הלבן על זרוע עור שחור
כהיפוכן של אותיות תורה,
שנכתבה באש שחורה
על אש לבנה בזרוע
האלוה,
שלא היה לו קלף לכתוב את התורה
כי העולם עוד לא נברא.
“הניחה הקדוש ברוך הוא לפניו והיה קורא בה”
(מדרש ממדרשי היהודים שחכמתם רבה)
וזה זגזג חזיז האש באופק,
שכה דומה לקוקוי קרדיאוגרמה,
נדלק באדמומית אוֹרוֹ
למען יקראוּ
בבוא
הזמן את כתב הפנורמה
שעל הר נבו.
2: “ימיה” במקור – הערת פב"י.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות