ואשוב ואשא ואראה והנה מגילה עפה ויאמר אלי: מה אתה רואה?… זכריה ה', א-ג. תודתנו נתונה למוסד ביאליק, למסדה, לספריית הפועלים ולהוצאת הדר, לאהרן אמיר, לדביר על שהרשו לכלול בספר זה מובאות מפרסומיהם.
ההוצאה.

א

האמנם עת משתים היא?

כל עת היא עת משתים, הכל לפי סוג המשתה. עת עת ומשתיה. והמשתים רבים הם מלהימנות עד תום. על כן נמנה כאן רק שלושה סוגים מהם: משתה נוסח הסימפוסיון של אפלטון, משתה בשעת דֶבֶר ומשתה להדברת הדֶבֶר.

משתה נוסח אפלטון מה הוא? לאמיתו של דבר הרי זו מסיבה לכבוד… דהיינו לציון יובל, לציון מאורע, לציון אישיות, לציון הצלחה. אי-שם באתונה נתקיימה בסוף המאה החמישית לפני ספירת הנוצרים הצגת תיאטרון והטרגיקון אגאתון קצר בה הצלחה. נתכנסו מרעיו בביתו, זבחו זבח וערכו משתה, וכטוב לבם במאכל ובמשקה הביעו אמרי שפר על הארוס ועל האהבה, על היפה ועל הנשגב, ובעקיפין גם על הטוב ועל האמת, או ביתר דיוק על הכרת היופי, הטוב והאמת בעיקר בדרך, שהמליצה עליה דיוטימה, אשה נכריה ממאנטיניאה, “שהיתה חכמה מאד בדברים כאלה וכדומה להם, והיא היא שעל ידה באה הנחה ממחלה לעשר שנים בשביל בני אתונה, על ידי הבאת הקרבן נגד המגפה, והיא היא שלימדה את סוקראטס את מהותה של האהבה”. והדרך שהמליצה עליה דיוטימה להכרת היפה, הטוב והאמיתי היא שיטת האינדוקציה והניסוי, שיטת ההכללה מן הפרט אל הכלל, מן התופעה אל סיבתה, מן ההתרחשות הבודדת אל החוק הכולל, לאמור: “להתחיל מן העצמים היפים הללו ולעלות תמיד לקראת היופי ההוא כעל מעלות; מן הגוף היפה האחד אל השניים, ומן השניים אל כל הגופים היפים, ומן הגופים אל המעשים היפים ומן המעשים היפים אל ההכרות היפות, עד שמגיעים מן ההכרות סוף סוף אל הכרת היופי כשהוא לעצמו. ואז, רק אז… שווים הם החיים, שיהא האדם חי אותם כשהוא מסתכל ביופי עצמו”.

אכן, משתה מרשים הוא וראוי לכל הזמנים – על מועדיהם, ימיהם ושנותיהם – כל עוד טרגיקונים כאגאתון מנצחים את יריביהם בתחרות תיאטרונית, כל עוד חכמים כפיידרוס, הבסאניוס, ארוכסימאכוס ואריסטופאנס מוכנים להתדיין בסימפוסיון עיוני על מהותם של האהבה והיופי ולתת לסוקראטס להכריע ביניהם וכל עוד נערי חמד גיבורי חיל כאלקיביאדס עשויים להתפרץ אל תוככי המשתה, נשענים על מחללת בחליל, ראשיהם עטורים זרי קיסוס וסיגליות ומעוטפים בסרטים הרבה, שיכורים מיין ומשפע של חיים ואהבה; ודוקא הוא, אלקיביאדס, שלא ככל המסובים עתירי השנים והחכמה, אינו נואם נאום בשבחו של הארוס, כי אם מעלה על נס את סוקראטס, ישיש חרומף, קירח וכרסתן, שחכמתו היא יופיו, היא קסמו, היא גדולתו. נפנה איפוא אל הסוג השני של המשתה הקרוי בשם “משתה לעת דבר”. והדבר אינו המוות השחור דוקא. יש שהדבר מתבטא ב"חיים לבנים". בשעה גורלית לעם ולעולם, לחבל ארץ ולכדור הארץ אין תימה שבהלה אוחזת בציבור: בהלת דירות פאר, בהלת קניות, בהלת נסיעות לחו"ל, בהלת זלילה, סביאה, הוללות, שביתות, סנקציות… הנה הנו המשתה לעת דבר. קטע דרמתי בשם זה מצוי בין כתבי המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, שרובו שאול ממחזהו של ג’ין וילסון ־ משורר אנגלי בן המאה הי"ח.

וכשם שלתיאור משתהו של אפלטון עיינתי במרופרף בכתביו של אותו פילוסוף דגול, כך למיצוי מהותו של המשתה לעת דבר דפדפתי באחד מכרכי יצירותיו של פושקין. לאחר שקראתי אותו קטע דרמתי נתקלתי ב"אחרית דבר" של המהדיר, המנסה לעמוד על טיבו של המחזה, לאמור:

ב"משתה לעת דבר" מתאר פושקין את נפש האדם במצב של מתח קיצוני. הסיבה למתח זה נעוצה בסכנת האבדון בשל הדבר, הצפויה למין האנושי, ובעצם הפחד מפני המוות. במחזהו מצביע המחבר על שלוש דרכים שבעזרתן ניתן להתגבר על אימת המוות. הראשונה – דרך האמונה והדת – מגולמת בדמותו של הכוהן, שהגיע אל “משתה הלצים”, כדי לדבר על לבם של הנאספים, שיחזרו אל בתיהם, ישובו אל אלוהיהם ויגיעו אל המדרגה הגבוהה שבצידוק הדין. בדרך השנייה בחרו המסובים במשתה: מנסים הם להטביע את מוראותיהם ביין, באהבים, בדברי בדיחות וליצנות, להחריש את קול האימה שבקרבם ולהסיח כליל את דעתם מן המוות.

בדרך השלישית נקט זה שניהל את המשתה וישב בראשו. הוא אינו מוכן להפנות את גבו אל הסכנה. הישר בעיניה של זו נועץ הוא את מבטו ומנצחה בעוז ותעצומות רוחו של אנוש. הוא יוצר המנון למען הדבר, כיוון שהדבר וההכרה בסכנת המוות הצפויה הם המאפשרים לאדם, שנחן באומץ לב של אמת, לצלול אל נבכי נשמתו, לאמוד את מלוא עומקם של כוחות נפשו ולהוכיח את ממדי גבורתה של רוח האדם.

מאבק זה עם סכנת המוות (בקרב, על עברי פי תהום, באוקיינוס סוער וכו') נוסך בו תחושת סיפוק עילאית:

יש שכרון בקרוב ולחום,

על סף השאול, על פי התהום,

ברהב ים כחיתו טרף,

בזדון גלים בליל חרי,

ובסערות תימן וערב,

ונשוף הקטב המרירי.

כל הנושא בו אבדון

לנפש בן תמותה יצפון

תענוגים עד אין הביע –

אולי הוא סוד חיי עולם;

אשרי בסעור רוחו השביע

נפשו בהם לנחלם.

התרגום הוא, כמובן, של שלונסקי. אין תימה, איפוא, שהמובאה הבאה היא משל אלתרמן. וזאת לא רק משום שהדרך משלונסקי אל אלתרמן קצרה היא וטבעית, אלא גם משום שאצל אלתרמן חוזר הדֶבֶר אל מקורו האותנטי בספרות העברית ובדברי ימי ישראל. הרי זו מכה ממכות מצרים – מכת הדבר:

יש וירדוף האיש, הלום וקרוע סגור

שמחת הבלות אחת, קטנה מן האנקור,

אבל בליל הנגף, כמודע בעם,

פושטת השמחה כשודדי הים.

– אבי, גופי רונן כחלילי אגמון

– בלפידים, בכורי, שוצפת עיר אמון

– מכים תופיה, אב, וחצוצרות קלל.

– עלי ספיה, בן, גם שמחתה חלל.

כך ב"שירי מכות מצרים". ואילו ב"שיר עשרת האחים" אלתרמן אופטימי הרבה יותר:

וקול אחד ישאו היין,

הכתב, הדרך ושאונה,

השוק, הסער, השמים,

שאח ואח אותם מנה:

להיות כגשר, לא כחיץ,

בין הנשמה לבין קונה.

הנה כי כן התקרבנו בלי משים אל המשתה מסוג שלישי, הוא המשתה להדברת הדבר, שעליו, ולאמיתו של דבר רק עליו, יסוב חיבורנו זה. אך לפני שנדווח עליו באריכות מן הראוי שנתאר בקצרה את מהותה של המחלה האיומה, שאלפי שנים עשתה שמות במין האנושי ונסקור את הדרכים להדברתה.

הגורם לדבר הוא מתג, שנתגלה על ידי הצרפתי א. ירסן והיפאני קיטאסאטו בשנת 1894. הדבר מועבר מנברן לנברן ומנברן לבן אדם על ידי עקיצת פרעושים.

עובדת יסוד זו גילה היפאני אוגטה ב-1897 והוכיח בראיות מכריעות הצרפתי פול סימוז ב-1898. כרוב התגליות החשובות בעולם אף תגלית זו לא זכתה בתחילה לתשומת לב הראויה לה. רק ב-1905 אישרה ועדת מחקר הודית את ממצאיו של סימון, ומאז נפתרה חידת מגפות הדבר. הדרך היעילה ביותר למניעת הדבר היא מלחמה נגד גורמיו וחסימת דרכי הפצתו: ביעור חולדות וסקר מוקדם של חולדות ופרעושים לשם קביעה מוקדמת של סימני התפרצות המגפה.

לאחר סקירה זו רשאים אנו לגשת במישרין אל נושא חיבורנו, דהיינו משתה להדברת הדבר, שהוא דומה לשני הסוגים האחרים ושונה מהם כאחד. לסימפוסיון של אפלטון דומה הוא בכך שיש בו צירוף של מסיבת רעים ודברי הגות, ושונה הוא מן הסימפוסיון בכך שדברי ההגות לא בצורת ויכוח נאמרו כי אם בצורת הופעות – ספק נאום, ספק דקלום, ספק הרצאה, ספק מופע דרמתי-אמנותי, לפעמים ללא קשר הגיוני ביניהם. אשר לדמיון ולשוני שבין משתנו זה לבין המשתה לעת דבר – מניח אני לקורא לענות בעניין זה לאחר שיתבשם מכל שהושמע באותה מסיבה, שהרי אנו ממציאים לו בזה תמצית מרוכזת של דברים אלה, כפי שהוקלטו ברשמקול שהפעלנו באותו מעמד בזכות ולא בחסד, ברשות ולא מתוך הסגת גבול.

ב

את המסיבה פתח בחור צעיר, שגבות לחייו עבותות, שערו מגודל פרע על חטמו מורכבים משקפיים במסגרת מתכתית וכיפה סרוגה טובעת אי שם בבלוריתו. הוא אמר:

– מורי ורבותי. נתכנסנו כאן כדי לחוג את ביאת המשיח. כן. לא פחות ולא יותר. אני, רבותי, לפי מקצועי איני אלא מהנדס חשמל ומוכן אני להוכיח בדרך מדעית כי ימינו ימות המשיח ודורנו דור הגאולה. כיצד? על פי גזירה שוה, אנאלוגיה בלעז. אנאלוגיה ממדעי הטבע ומתופעות פיסיקאליות אל תהליכים היסטוריים. עוד הנביאים ידעו שהגאולה אינה אלא אור. “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם” – אמר ישעיהו. והנה בתורת החשמל ידוע זה מאה וחמישים שנה מיתקן המאפשר נוגה אדיר, ושמו קשת וולטה. שתי לוחיות פחם, שבקצותיהם שתי אלקטרודות, משהן נמצאות במרחק מסוים זו מזו, יוצרות קשת של גזים בוערים המאירים על סביבותיהם. קשת זו הריהי מאבות אבותיה של התאורה החשמלית, ואינה אלא פרי של מתח גבוה בין האלקטרודה החיובית לבין השלילית, יציר העימות הפורה והמפרה שבין החיוב והשלילה העומדים זה מול זה ערוכים לקרב. ומן הגזירה השוה אל ההיסק, מן האנאלוגיה אל המסקנה: דוחה אני את מאמר התלמוד שאין בן דויד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. אדרבה, המשיח בוא יבוא בדור, שמתח הניגודים בין אלה שכל כולם זכאים לבין אלה שאין בהם מתום שאינו חייב, יגיע בו לשיאו. אנו – הדור ההוא. דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. לא ארבה בהוכחות ואסתפק בשתי הדגמות מכריעות ומשכנעות – אחת בקוטב השלילי, אחת בחיובי ושתיהן פסגות ושיאים.

הדגמה א' – הקוטב – פלוס או מינוס – לפי השקפת עולמו של הקורא. המקור: הרבעון “קשת” גליון מס. 60, שיצא ממש ערב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 56) מתוך סיפורו של איתן איתן “עברי הנהר”. הסכיתו איפוא ושמעו:

“…ושמוקלר, שיושב כאחד שממתין לדבר הבאי שיחלוף, מתרומם כשזיק מוזר נדלק בעיניו ואומר אנחנו לא מאמינים בדת, אין סיכוי שנאמין בדת, עם כל הכבוד, ד”ר מירב, גם אתה לא מאמין בדת ואחרי מה שקרה בגרמניה אין סיכוי שישובו אל הדת, ומירב – שמע או לא שמע את שמוקלר – לא חשוב אם אנחנו דתיים או לא דתיים ולא חשוב מה נעשה ומה לא נעשה, אבל חשוב שנזכור, שנדע, שמה שכתוב כאן – והוא מרים את הספר בכריכה הקשה השחורה ודופק בו על השולחן – חשוב שנדע שמה שכתוב כאן הוא נכון. אחרת אין לנו זכות לחיות כאן, ופונה לצאת, וחיים אומר הוא לא ענה על השאלה, הממזר הזקן לא ענה על השאלה, ואני מפטיר אלוהים יענה עליה אם ימצא לנחוץ, ושומע מישהו צועק: ומה על מיליון אנשי צבא שהיו ליהושפט, אנחנו צריכים לדעת שזה נכון או לא נכון, וחיים מוסיף: מיליון ומאה ששים אלף לבד מחיילי המצב בערי המבצר, ומירב כבר אחר הדלת, בחוץ, שמע או לא שמע מה שלא רצה לשמוע, ושמוקלר ממהר אחריו אל הדלת, מספיק להפטיר יפה יפה, הערב הזה יירשם בהיסטוריה של הפנימיה כערב תנ"ך בודד שנשאלה בו איזו שאלה. ובחוץ בתאורה הצהובה שמאירה חיורת את האפלה מתפזר גוש החניכים, שממהרים לצאת מן הדלת, מתפזר לגושים כהים בודדים, נפרדים, וחיים ואני יוצאים אחרונים בלי לדבר ואחר-כך, הרבה הרבה אחר כך, בחדר, בחדר המגורים, כשכל הצריף בא אלינו, מתפרץ חיים פתאום בלי סיבה נראית ובלי גורם נראה ואומר בשקט, שמרוב כבוד למקרא הוא מתכבד להשתין עליו ועל מי שמלמד אותו, ומישהו שולף מהארון את הספר ושואל מי מצטרף? ומי שמצטרפים עומדים חצי גורן עגולה במרחק עשרה צעדים ממלבן האור שתוחמת הדלת הפתוחה, שעליה אני נשען ומביט איך הם משתינים ואחר כך מתפזרים, מביאים ניירות וענפי ארנים, הצריף עמד בין ארנים בתוך חורש ארנים, מדליקים אש ויושבים סביבה להתחמם מעט, לשיר מעט בקולות צרודים ושמוקלר מופיע פתאום הולך לאורך המרפסת ושואל אותי למה אני עומד בודד בפתח הדלת ומתבונן בלי להצטרף ואני צוחק צחוק קל ואומר, אולי תשאל אותם והוא מצטרף לחצי המעגל שמסביב לאש הקטנה, ריח השתן נמוג הרבה לפני בואו, ושר אתם את שירי המולדת ואת השירים הגסים אחריהם, ואחרי הבדיחות הגסות, שאפילו אחד לא מוצא לנכון לצחוק מהן בגלל נדושותן הוא מתחיל לספר סיפורי מלחמה, לא, לא סיפורי מלחמה אלא סיפורי קרבות, משהו על שיירות, מחסומים, נשק, שהחביאו מתחת לבגדים, ומישהו אומר לו שכך כבר לא יילחמו עוד"…

עד כאן הדגמה א'.

הדגמה ב' – הקוטב – פלוס או מינוס – הכל לפי השקפת עולמו של הקורא. המקור: הרבעון “מנורה”, יוצא לאור בירושלים בלשון הרוסית, גליון מס. 4, שהופיע כחודש ימים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, עמ' 67. אני מתרגם:

"בימי חול המועד, בעיצומה של המלחמה נתפרסמה בעיתונות ידיעה בזו הלשון:

“יחידת תותחנים שבחזית הגולן ניצלה הפוגה קצרה בקרבות כדי להקים סוכה. החיילים קירבו תותחים זה לזה, כיסו את הקנים המורמים ברשת הסוואה ובסוכה מאולתרת זו חגגו את חגם מעל לארגזי תחמושת הפוכים, שהוגשו עליהם ואפלים, כמה בקבוקי מיץ ועוד מיני מאפה בלתי מוגדרים. אמנם, לא היו בידיהם ארבעת המינים, ואף לא יין לקידוש, אך מצב הרוח היה מרומם והתפילות הושרו ברגש רב, ולא עוד אלא בכמה נוסחים”.

ההיסטוריון לעתיד לבוא, שיחקור את תקופתנו אנו חזקה עליו שיקרא בעניין רב ידיעה זו, ואם היקף בקיאותו ההיסטורית ותנופתה יהיו רחבים למדי, מיד יצוף בזכרונו “מקור ספרותי” אחר מדברי ימי עמנו, שנשתמר ונתגלה באחת ממערות מדבר יהודה. המדובר הוא במכתבו של מנהיג המרד האחרון של היהודים נגד רומא, שמעון בר-כוכבא, לאדם ששמו יהודה בר-מנשה מקרית ערביה, שבו מצווה עליו המצביא לספק לצבאו את ארבעת המינים ־ “לולבין ואתרוגין, הדסין וערבין”. בר-כוכבא עצמו נמצא אותה שעה בירושלים. המצב היה מתוח. הרומאים ריכזו כוחות צבא גדולים מסביב לעיר, כדי להדביר את המורדים החצופים במכת מחץ מכריעה. ואף שבר-כוכבא היטיב לדעת שהמשימה שהוא מטיל על אחד מפקודיו כנראה כרוכה בסכנת חיים לשלוחיו, ראה צורך לדאוג לאספקת ארבעת המינים לחייליו כדי לקיים את מנהגי חג הסוכות כהלכתם.

משמעמידים אנו – אלו מול אלו – את לוחמיו של בר-כוכבא, שלא ידע פחד מימיו, המבקיעים להם דרך בין שורות לגיונותיה של רומי במדבר יהודה, כדי להשיג תשמישי פולחן כגון אתרוגים ולולבים, ואת חיילי צה"ל שפרשו סוכה על קני תותחים ברמת הגולן, מוחקים אנחנו במחי-יד תקופה של 1840 שנה, המפרידה בין שני מאורעות אלה ושוב הופכים את דברי עמנו ותולדות ארצנו לחטיבה שלמה אחת שאין לחלקה לשיעורים וקני-מידות, לתופעה שהיא מעל ומעבר לזמן ולחלל המתגלמת בסמלי מסורת, שבמבט שטחי נראים תמימים עד גיחוך, ואילו לאמיתו של דבר רוויים הם משמעות עמוקה, ומשמשים עדות חיה כי “נצח ישראל לא ישקר”.

עד כאן הדגמה ב', ומי שעדיין לא השתכנע, כי מתח ניגודים כה אדיר שומה עליו לחולל את קשת נוגה הגאולה בין שני הקטבים, אם נעמידם במרחק נאות זה מזה, אות הוא כי טפש כחלב לבו, עיניו טחו מראות ואזניו אטומות משמוע, שאם לא כן היאך אין הוא שומע את פעמי המשיח? אפשר, אמנם, שאין הוא שומע את פעמיו של זה, משום שבן דויד כבר בא. אינו עומד לבוא, כי בא, בא – פשוטו כמשמעו. אין לנו אלא להתבונן על סביבותינו בעין בוחנת; שהרי מצינו במסכת סוטה דף מ"ט, כי בעקבות משיחא חוצפא יסגא, (שימו לב! לא לפני שיבוא המשיח, כי אם בעקבות ביאתו תרבה החוצפה) ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת-בית, וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

משל למה הדבר דומה? לדברים שאמר בשעתו אותו חכם הודי אגדי, ששמו ידז’ניאוואלקיה, בבואו לתאר את מהותו של אטמן, מקורו ונושאו של כל היש, לאמור: כשם שמן האש, שהוטלו בה זרדים לחים, מתנשאות תמרות עשן בזו אחר זו, כך נפלטו מנשימתו של אותו אדיר ריגוודה, ידז’ורוודה, סאמאוודה ושאר כתבי הקודש ההודים – הלא הם כתובים באחת האופאנישאדות, דהיינו ספרי המוסר של חכמי הודו העתיקה.

ואני בקראי את הדברים האלה הרהרתי בסנה, שהיה בוער במדבר סיני ואיננו אוכל, שמא לח היה הסנה מטל הבוקר?

זכורני, ביום קיץ לוהט עליתי למצדה. צמא הייתי עד עלפון, כל עוד נפשי בי רצתי אל מיכלי המים לשתייה, המצויים שם בצל מתחת ליריעת אברזין. ספלי מתכת היו רתוקים אליהם בשרשראות. אכן, חסים על המים במצדה ואף על פי כן לאחר כל ספל שנתמלא מטפטפות מן הברז כמה טיפות. ובו במקום, מתחת לברז, באדמת טרשים שדופת עידנים וחרוכת שמש, בקע שיח, שפירותיו קטנים, רכים ועגולים, סופגים ונוצרים כל רטט של לחות. רעי, שנתלווה עמי לאותה עליית מצדה, אמר: “גם אם לא תרצו אין זו אגדה”, ואילו אני התחלתי מדקלם בקול רם את ישעיהו ל"ה:

“ישושום מדבר וציה ותגל ערבה, תגל ותפרח כחבצלת… אז תיפקחנה עיני עוורים ואזני חרשים תיפתחנה… כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים”… וגומר עד סוף אותו פרק, שהביאני הנה מארץ של צינת חורף משיבת נפש לאמור: “ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה”.

ולמען אלה, המחייכים כאן נכחי בבת-צחוק לגלגנית של איש נבון, רווי וחכמה וספקן, והמאשימים אותי ברגע זה – במידה לא מעטה של הצדקה – בבלבול יוצרות, באנדרלמוסיה של מושגים, בבלילת רעיונות, בקירוב רחוקים, בזלזול בתבונה, בהתעלמות מחוקי הגיון יסודיים ובהתעללות בתורת הלוגיקה, אסיים במעשה שאירע בי אי-שם בכפר נופש שוויצרי מנומנם ורגוע, שאפילו מאות הנופשים, שנהרו אליו בעונת הקיץ, לא הדירוהו מרגעונו ונמנומו. שתי כנסיות היו בכפר – האחת קתולית והאחרת פרוטסטאנטית. הקתולית היתה מוקפת בית-קברות פעוט – מטופח, מטופל ומרהיב עין בפסליו, אבניו וערוגות פרחיו. נוהג הייתי לרדת אליו ממלוני ולהביט במצבותיו, ששמות הקבורים תחתיה היו חרותים עליהן בצירוף כמה מילות שבח לאפיים ודברי צער על פטירתם. והנה אחת המצבות היתה ללא שם והכתובת שעליה תמוהה עד גיחוך: פה נקבר איש, אשר לא כתב שירים. על יד הקבר ניצב כומר עול-ימים ובריא-בשר, פניו שזופות, עיניו חייכניות וצווארונו – צווארון גבוה ושחור – עוטף את צווארו עד חנק. שאלתי אותו: “וכי כל שאר הטמונים באדמה זו כתבו שירים?” הוא ענה לי: “כאן, אדוני, לא אקדמיה לתורת ההגיון, כאן – בית קברות”.

ואם כברת ארץ שנועדה למתים כך, מים חיים המפכים במדבר להפרותו על אחת כמה וכמה. הבה, איפוא, נרים כוסנו, נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו, נקדש על היין, שהרי הגפן נותנת פריה, ומה לנו יוקר, אם יש תוספת יוקר ליין אשר ביוקר, וככל שיאמיר היוקר כן ימלאו אסמי כרסנו דגן, בתי-בדיה יצהר ויקביה תירוש.

ג

ואכן, המסובים היטו אוזן קשבת לנואם הראשון, לפחות לגבי הסיפא של נאומו, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. איש מהם לא ערער על דבריו ולא הקשה על קביעותיו, אפילו אותו גבר מרשים, שגילו בין זיקנה לשיבה, אשר קם לנאום אחריו, לא התייחס אל דבריו כלל. נפנף ברעמת השיבה שעטרה את קרחתו, עצם רגע קט את עיני התכלת הדהויות שלו, ובקול צרוד ונרגש פתח ואמר:

לפני מאה שנה כתב גאון סופריה של רוסיה, פיאודור מיכילוביץ' דוסטוייבסקי, מאויביו המשובעים של עם ישראל – דתו, תורתו ותרבותו – את הדברים הנמרצים האלה: “לייחס את ה-Status in statu (של היהודים) לרדיפות וליצר ההשתמרות בלבד אין די בכך. והרי לא היה די תוקף להשתמרות המשתרעת על פני ארבעים מאות שנה; נמאס היה להשתמר תקופה כה ארוכה. הציביליזציות החזקות ביותר בעולם לא הגיעו לכדי מחצית של ארבעים מאות שנה וקיפחו את כוחן המדיני ואת זהותם השבטית. כאן לא ההשתמרות היא הסיבה העיקרית אלא, רעיון מסוים, רעיון מניע ומושך, משהו היורד לעומק וחובק זרועות עולם, אשר האנושות עדיין אין בכוחה לומר עליו את דברה האחרון”.

ולאחר שציטט הנואם את דוסטוייבסקי עשה לו קפיצת דרך, הגיח אל הקוטב השני של ההגות האנושית במאת השנים האחרונות ובמשפטים קצרים וממצים קיפל את כל החשוב שבספרו של הרברט מארקוזה “האדם החד-מימדי”, שבו מתריע המחבר על ההתדלדלות הרוחנית של בן דורנו בחברה התעשייתית המפותחת, שהרווחה השיוויונית, אשר הביאה לה הטכנולוגיה המודרנית, ביטלה בה את מתח הניגודים הדיאלקטי, שהוא – והוא בלבד – הנו המניע הבלתי מונע והדחף הנצחי לשינוי, לשכלול, להתקדמות, לקידמה. חברה זו עלולה להגיע לנקודת קיפאון ולעקרות, שכן תוצרה העיקרי הוא ברייה נטולת מאוויים מעבר לעצמה, ברייה ששאיפותיה באו על סיפוקן ואישיותה איבדה את הממדים המשווים לה חיות יוצרת, וכל עצמה אינה מתקיימת אלא במישור אחד – בקיצור, אדם חד-מימדי. וכאן הגביה הנואם את קולו והטיל בחללו של האולם, שאפילו קישקוש הסכינים והמזלגות וחריקת הלעיסה והכירסום נדמו בו לכדי הרף-עין, את הכרזתו הנועזת:

תורתו של מארקוזה תורת אמת היא, אך כאמיתות רבות אחרות, אף תורה זו אין ליישמה אלא אליהם, אל עולם-הגויים; עלינו, עדת בני-ישראל, אין היא חלה אף כהוא זה, כיוון שהיהודי – אף אם ירצה – נבצר ממנו להיות אדם חד-ממדי, שכן עצם היותו יהודי מעניקה לו מימד נוסף: מימד הזמן; ולא סתם זמן, אלא גולת כותרתו של הזמן בקוסמוס – הזמן ההיסטורי. יהודי הוא יהודי משום שהוא מרכז בקרבו את העבר ההיסטורי כאותו עובר החוזר על ההשתלשלות הביאולוגית מן האמיבה ועד האדם, ויהודי הוא יהודי משום שסירב לקבל את הגירסה שהאנושות כבר נגאלה, והוא נושא את נפשו אל העתיד, אשר בו יתגשם החזון המשיחי, כאותו עובר ברחם אמו שמגמת פניו לצאת לאוויר העולם. על כן אין חשש לקפאון החברה האנושית כל עוד קיים בה יהודי אחד, ויהא שמו אפילו הרברט מארוקזה. על כן צדק היטלר מבחינתו שלו בהכריזו, שאין לו תקווה להשליט את תורתו על המין האנושי כל עוד מהלך עלי אדמות אדם אחד, שדם יהודי זורם בעורקיו.

– אני חוזר – הדגיש הנואם – אין חשש לקפאון החברה כל עוד משרך בה את דרכו היהודי הנצחי, אף אם כופר הוא ביהדותו, ואין סיבה לחשוש מפני ההתאבנות ההיסטוריה, כל עוד מתפקד בה בית-יוצר ליהודי באשר הוא יהודי, יהיו אשר יהיו תוכנו וצורתו של בית יוצר זה: מלכות בית-דויד המטילה ביצי ערכים חדשים לסל האנושות תוך כדי מאבקה הנואש נגד כליונה, חברת גיטו סגורה ומסוגרת, המתקיימת בכוח חוקיה האימננטיים ללא עם וללא ארץ, או מדינת ישראל הנצורה, שנגזר עליה להיות קיסרות בכל כורחה.

כה אמר הנואם השני, ולאחר שעשה אתנחתא קלה הציג למסובים שאלה נוקבת לאמור: כלום יכול אדם בן ימינו – יהיה אשר יהיה: יהודי או יווני, מאמין או כופר – למצוא את הגאולה האישית בתורתה של היהדות? בהזדמנות זו הזכיר את פירושו של רבי שניאור זלמן מלאדי על שאלתו של הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון: “איכה”, דהיינו היכן אתה בחלל ובזמן? סיפור זה מוכר לכם מכתביו של בובר – הוסיף לכאורה כהערת אגב, אלא שניכר היה בו שנתכוון בכך לעקוץ קמעה את הנוכחים, שרובם אינם נזקקים למקורות ושואבים את ידיעותיהם על הראשונים מדבריהם של האחרונים.

מכל מקום, כיוון שעמד בפרשת בובר, תיאר מפיו של זה את תפישת מהותו של הפרט האנושי ביהדות והזכיר את רבי שמחה בונם מפשיסחה, שאמר כי לא היה רוצה להתחלף בתפקידים עם אברהם אבינו, שכן כל אדם חייב להגשים את ייעודו היחודי שלו, ובהקשר זה הביא כמובן את דבריו המפורסמים של רבי זישא מהאניפול, שאמר על ערש מותו: בעולם הבא לא ישאלוני “מדוע לא היית משה רבנו?” אלא “מדוע לא היית זישא?”. והרי כולכם יודעים – העיר שוב, לא בלי אירוניה מוסתרת, כיוון שלפי כל הסימנים פקפק מאד אם אמנם לכל המסובים ידוע דבר זה – כי אין זה אלא אותו רבי זישא, שגרס כי האדם עשוי להיות ברייה יותר נעלה מן המלאכים; ובדברו הסתמך על הפסוק בבראשית י"ח “והוא עומד עליהם תחת העץ”. המדובר הוא באברהם אבינו, שעמד על המלאכים, שבאו אליו לשרתם. מכאן הפליג הנואם אל העבודה בגשמיות, ועוד דברים כהנה וכהנה, שהחסידות בהידורם המודרניסטי של מלומדי זמננו, מורה בהם כביכול את הדרך לאדם בן זמננו, וחתם את הרצאתו בבקשת רשות מן הנאספים הנכבדים לערוך נסיון צנוע של סיכום מהותה של היהודת בחמישה סעיפים דלהלן:

א. היהדות מושתתת על שיויון מוחלט של כל בני האדם בפני האלוהים.

ב. היהדות מכריזה ללא הסתייגות על העקרון, שהעדה-הקולקטיב ואישיותו של היחיד שוות-ערך הן.

ג. היהדות מכירה באדם לא רק כבנזר הבריאה של העולם הגשמי, אלא כבברייה העומדת על המדרגה הגבוהה ביותר של ההוויה הרוחנית, שמעליה ניצב רק האלוהים לבדו. משום כך האדם, אשר לעולם, בשום מקום ובשום דרך לא יוכל להיות לאלוהים, עשוי להגיע לידי מידה כה גבוהה של שלמות, שהוא הופך נעלה מן המלאכים. ולאו-דוקא בעולם האמת שלאחר המוות, אלא בהוויה החמרית, בחיי יום-יום, בלא שיתנזר מן העולם הזה ותענוגותיו; דהיינו לא בדרך של פרישה וסיגופים, אלא בדרך של אורח-חיים מוסרי בחברה הבנויה על אשיות המוסר.

ד. דרך השלמות המוסרית והקמת חברה על יסודות הטוב והצדק לא זו בלבד שאינה מובילה אל שלילה עצמית של היחיד בתור שכזה, כי אם להיפך: עיקר מטרתה – ביטוי מוחלט, ממצה של ה"אני" שלו, כלומר של אישיות ערכית, שקיומה הוא מאורע חד-פעמי בחלל ובזמן, בהיסטוריה ובקוסמוגוניה, מאורע שאין עליו חזרה עולמית.

ה. ביטוי כה חובק-כל של האישיות עשוי להתגשם הודות להכרה, שעל כל אדם מוטלת משימה אחראית בתכנית הכללית של קיום הבריאה כולה והתפתחותו של המין האנושי. תכנית זו נתונה להשגתו של השכל האנושי, אך לא תמיד ניתנות להשגה החוליות המקשרות חיי יחיד – את חיי, את חייך, את חייו – אל ההכוונה התכליתית של העולם.

– מה שניתן להשיג הוא החדרת ההכרה בדבר עצם קיומו של קשר כזה ובדבר המשימה המוטלת על האדם, שעיקר מילויה – היכולת למצות את כל כוחות הרוח באותה צורה מיוחדת, שבה גובשו בנפשי, בנפשך, בנפשו. הן לולא תכנית עולמית זו, לא אני, לא אתה ולא הוא לא היינו ניחנים דוקא בסגולות אלו, ולא אחרות. משום כך חייב כל האדם לנהוג בכל מעשה ממעשיו, כאילו הוא עובד עבודת קודש, כפי שמורה תורת העבודה שבגשמיות בתנועה החסידית.

ד

הנואם השני במשתינו לא התייחס, כאמור, אל דברי הנואם הראשון כלל ועיקר, ואילו הנואם השלישי – גבר נמוך-קומה ועגלגל, שלחייו בולעות את עיניו, ושערו גזוז קצר כדרך תסרוקתם של פקידי ממשלת המנדאט בארץ-ישראל של שנות השלושים – נואם שלישי זה פתח בהתקפת-מצח על דבריו של קודמו. בבאריטון נמוך ועמוק – שעמד בסתירה מוחלטת להופעתו החיצונית – הביע את פליאתו על שנאלץ היה לשמוע דברים תמוהים שכאלה מפיו של הוגה-דעות ישראלי, שכן מדינת ישראל היא תוצר של הציונות, שכל מגמתה לעשות את בני ישראל עם ככל העמים, הרוקמים את חיי החברה והתרבות שלהם במדינה משלהם, ולשים לאל את כל תורות-התעודה בישראל, הנס לגויים, המשיחיות וגאולת האנושות. מכאן התחיל סותר את קביעותיו של קודמו בזו אחר זו. כל בן-עם, שפיתח תרבות לאומית, הריהו ממילא גם בעל המימד של הזמן ההיסטורי, שכן תרבות לאומית, לשון לאומית, עבר לאומי – פירושו ממילא היסטוריה. כל סוציאליסט – יהודי ושאינו בן-ברית – שואף לגאולת העולם בעתיד, ואם מארכסיסט הוא, הריהו רואה את העבר כשלבי התפתחות לקראת חברה אידיאלית, המושתתת על יסודות של צדק, שכל תכליתה היא לאפשר ביטוי עצמי מלא לכל אישיות מהאישים, שהיא מורכבת מהם. כישלונם של המשטרים הסוציאליסטיים של היום בבניית חברה כזאת אינו הוכחה לכישלון התורה, כשם שחורבן הבית – הראשון והשני – אינו הוכחה לכישלון היהדות, לכל היותר הוכחה הוא לסטייה מעקרונותיה. על כל פנים: השאיפה לחברה אידיאלית קיימת בין כל הגויים, ועצם לידתו של השמאל החדש מעידה עליה. אשר לחסידות, הרי לדעתו של הנואם השלישי, אין זו אלא נטע זר ביהדות, וכל עולמה מצוי בדתות ותנועות מיסטיות שונות, החל במיסטריות גנוסטיות וטרום-גנוסטיות של העולם העתיק וכלה בתורותיהם של חכמי הודו וסין מבודהא עד לאו-טסה ועד רבים אחרים. אם נחפש, למשל, את המושג עבודת הגשמיות נמצאנו על נקלה הן בכתביו של קונפוציוס והן בהגיגיו של לאו-טסה שכל אחד מהם רואה על פי דרכו שלו בכל פעולת אנוש מעין עבודת קודש. הסיכום הוא, איפוא, שכל התחכמויותיו של היהודי האינטלקטואלי בן-ימינו, המשליך יהבו על דוסטייבסקי, שהוא מגדולי שונאי ישראל שבכל הדורות, או על מארקוזה, המתכחש ליהדותו מכל וכל, אינם אלא להטוטים וירטואוזיים בשדה הרוח, שהמלה רעות-רוח הולמת אותם. היהדות היא דת והיהודים הם עם. כל הרוצה להשתייך לעם, טוב יעשה אם יעלה לישראל ויחיה חיי עם תקין על אדמתו; כל הרואה עצמו בן דת משה מוטב שיחדל מהתפלספות ויקיים את תרי"ג המצוות של תורת משה. “ואני מבקש סליחה ומחילה – סיים הנואם השלישי – על שבאווירת התחכום המודרני בא אני עליכם באמרים בוטים ובדברים כדרבונות, שפשטותם עלולה להיראות כפשטנית בעיני מסובים כה נאורים ומלומדים”.

ה

עוד זה מדבר ופתאום נרעדו הכוסות והצלחות, הבקבוקים והצנצנות, המזלגות, הכפות והסכינים, שהיו ערוכים על גבי שולחנות המשתה. גביעים, שהיו מלאים, יינם נטף על פיותיהם והכתים את המפות הלבנות; וכותב השורות הללו, שהיה אחד מן המסובים, תדהמה גדולה נפלה עליו כשנוכח לדעת, כי הוא, הוא עצמו ולא אחר, הלם באגרופו על השולחן וגרם את כל המהומה הגדולה הזאת.

מדוע אני, שלא הוזמנתי למשתה אלא כדי לדווח על מהלכו, הלמתי לפתע על השולחן? לאלוהים פתרונים. על כל פנים, לא לי, שכן מכשיר הייתי בידי כוח עליון ממני, ועתה לא נותר לי אלא לדווח על מעשי ודברי כשם שדיווחתי על דבריהם – לאו דוקא מעשיהם, משום שלא היו מעשים – של אחרים.

ובכן, הלמתי באגרופי על השולחן וזעקתי זעקה גדולה ומרה.

– די! לא סימפוסיון הוא זה, רבותי, כי אם משתה להדברת הדֶבֶר! לא ויכוח אקדמי ולא הזיות מיתולוגיות-שגיוניות ידבירו את הדבר, כי-אם מעשים. שמענו על הגאולה ושמענו על בוא המשיח, שמענו על חזון האדם היהודי ושמענו על תרי"ג המצוות. אכן, שמוע שמענו. זה כשלושת אלפים שנה היטינו את אזנינו ושמענו, – והנה המאזן, רבותי המסובים: מחשבי-הקיצין למיניהם הולידו את ישו ואת מוחמד, חזון האדם היהודי הביא לידי מהפכת אוקטובר (מארכס, טרוצקי, קאמיניב, זינובייב), רוב מקיימי תרי"ג המצוות בעולם ניספו בשואה, וההרגשה שככל הגויים בית-ישראל ילדה את מלחמת יום-הכיפורים.

– מעשים! – צרחו כל המסובים בעוד פיותיהם מלאים נתחי המעדנים, שהוגשו באותו משתה – מעשים!

מעודד מן ההד, שמצאו דברי בלב המאזינים, פתחתי אני בהרצאתי שלי:

– בנוהג שבעולם בנאום נוסח “אני מאשים” של זולא, קונה הנואם את עולמו. ואילו אני אנהג בדרך הפוכה: אני מצדיק. מצדיק אני את ממשלת ישראל על שלא פתחה במלחמת מנע ועל שלא גייסה מילואים ערב יום הכיפורים. מצדיק אני ממשלה זו, משום שהעילית האינטלקטואלית של הארץ הזאת יצרה אוירת טירור שמאלני, מתוך הכרה שעמנו עם ככל העמים ומדינתנו מדינה ככל המדינות – עם שעמים פירושו – עמי אירופה, כמובן, ומדינות משמען – מדינות אירופה. ואם כן הדבר, אין לנו אלא למגר את הקאפיטליסם, לעודד את הפאנתריסם, לערער את המימסדיזם ולהעביר ממשלת זדון תוקפנית-גנרלית-מילטאריסטית – ממשלת גולדה-דיין מן הארץ. ואני, רבותי המסובים, במו אזני שמעתי מפיו של פרופיסור באוניברסיטה העברית – ועוד במוצאי יום-הכיפורים! – כי כל עניין ההתלקחות כביכול על הסואץ וברמה אינו אלא תכסיס של משה דיין, שבא להסיח את הדעת מבעיותיה האמיתיות של מדינת ישראל אל התחום הבטחוני, כדי לזכות בקולות בדרך זו. היזכרו נא בנחשול הזעם, שהציף את כל אניני-הנפש בארץ ובעולם, כאשר שבועות מספר לפני מלחמת יום-הכיפורים הופל מטוס לובי מתוך נסיון להקדים רפואה למכה אפשרית! והרי המטוס הלובי אות ודגם הוא למה שעשוי היה להתרחש במלחמת יום-הכיפורים, לוא נהגו בה באותה הדרך. אכן, גבירותי ורבותי, כל זה בא עלינו משום שלא לסדום היינו ולא לעמורה דמינו, כי אם – גרוע מזה! – לפאריס היינו וללונדון דמינו. ואולי אפילו לרומא, שהרי לבי סמוך ובטוח, גבירותי ורבותי, כי אי-שם במחסני הוואתיקן מוכנים כבר כמה דגמים של חצאי סהר, שנועדו להחליף את הצלבים בכנסיותיה של רומא ־ ובראש ובראשונה בסאן-פטרוס – תמורת כך וכך טונות נפט גלמי מקאדאפי ועדת מרעיו.

ומכאן, רבותי, אל תרי"ג המצוות. לשם קיום תרי"ג המצוות אין צורך במדינת ישראל. אדרבה, רוב רובן של המצוות נוצרו, כדי שעם ישראל יתקיים גם ללא מדינה, ומדינת ישראל נוצרה כדי שעם ישראל יתקיים גם ללא תרי"ג המצוות. כי בעולם, שבו נתנו בני אדם את נפשם על צלב ועל חצי סהר, פעלו המצוות כמלט חזק פי כמה מכל מדינה. אבל בעולם, שבו מוכנים יוצרי התרבות האנושית למכור נשמתם לבעלי שדות נפט, לא זה המלט.

מה הוא איפוא?

דומני, שבאחת מרשימותי, שנתפרסמה כחמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים וכשנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים, ניסיתי לתארה בדו-שיח אחד, לאמור:

– האמנם עוד מלחמה לפנינו?

– אני מקווה שלא.

– אם כן?

– אם כן, ננצח גם הפעם.

־ ואם לא ננצח?

– אות הוא שמלאו הימים: מחמדי העירום של השבועון הפורנוגראפי “בול” ייהפכו במרוצת הדורות ל"שיר השירים", ואחד הפנתרים השחורים יהיה לאלוהי הגויים.

– זה אבסורד.

– אמת, זה אבסורד, ועל כן ננצח.

ננצח משום שעם ישראל הוא השאור, שהופך את עיסת האנושות לגורם משמעותי במערכת הקוסמוס. לשם כך שומה עליו לשכון לבדד ולא להתערב בעמים. ולא נוצרה מדינת ישראל אלא כדי ליצור את הכלים, שבעזרתם ימשיך עמנו למלא את יעודו בעידן הטכנולוגי, כשם שמילאו בעידן הדתות המונותיאיסטיות. וסימנכם: האנטישמיות. חזונו של הרצל היה חיסול האנטישמיות בדרך ההקמה של מדינת היהודים והפיכתו של עם ישראל לעם ככל הגויים. וראה זה פלא: מדינת ישראל לא זו בלבד שלא פתרה את בעיית האנטישמיות, כי אם יצרה אנטישמיות חדשה – ארסית, חובקת-כל, פראית-אסייתית-אפריקנית – לא עוד עם רוצח אלוהים כי אם עם משעבד עמים, מנצל, משתלט, מדביר, משפיל. שנאה תהומית זו היא שנוסכת בי את הבטחון כי במדינת ישראל של ימינו – בה ורק בה – טמון עתידו של עמנו, שהרי כל בר-בי-רב יודע מה היה עולה בגורלו של עם ישראל אלמלא האנטישמיות והתלמוד: הוא היה נכחד ולא היה נשאר ממנו שריד ופליט.

אזי קם ממקומו הנואם השלישי – אותו גבר נמוך קומה ועגלגל, שלחייו בולעות את עיניו ושערו גזוז קצר כדרך תסרוקתם של פקידי ממשלת המנדאט בארץ-ישראל של שנות השלושים – שאל:

– האנטישמיות של ימינו ברורה לנו; מה הוא התלמוד של ימינו? – זאת היא השאלה, אם נשתמש בלשונו של האמלט.

עניתי לו:

– שאלה טובה, אלא שתקופתנו מקבילה לזו של דויד המלך, ולא לזו של התהוות התלמוד, אם כי לבי סמוך ובטוח, שאלמלא דויד המלך לא היה התלמוד נוצר לעולם. ודויד היה שואל, כידוע, באפוד. אם נוח אתה להירמז אספר לך, כי לפני שבועות מספר קראתי בעיתון על פרופיסור ישראלי המציע לתכנת מערכת מוסר נורמאטיבית שתעובד באמצעות מחשב. בין אביתר הכוהן, שהיה מגיש את האפוד לדויד המלך, לבין רב אשי ורבינא, שחתמו את התלמוד, מפרידה תקופה של כ-1500 שנה. אני מאמין שהזמן ההיסטורי ניחן בתאוצה פרוגרסיבית ומקווה שבגלגול זה יתקצרו המועדים.

מששמע הנואם השני – גבר מרשים, שגילו בין זיקנה לשיבה ושעיניו תכולות-דהות ורעמה לבנה עוטרת את קרחתו – את קושיותיו של הנואם השלישי נתרומם גם הוא ממקומו והקשה את קושיותיו שלו:

– בתקופת שקיעתה של מלכות בית דויד מצא יאשיהו המלך ספר תורה בהיכל; האם לעת שקיעתה של מדינת ישראל יימצא גם בהיכלה (היכן? בכנסת? במוזיאון ישראל? בהיכל הספר? בבנייני האומה? בתיאטרון ירושלים? בהיכל שלמה?) ספר-תורה, תהא מה שתהא משמעותו של המושג “תורה” באותם הימים שלעתיד לבוא?

– כן – השיבותי קצרות ונמרצות, והתחלתי מצפה לקושייתו של הנואם הראשון, זה שגבות לחייו עבותות, שערו מגודל פרע, על חטמו מורכבים משקפיים במסגרת מתכתית וכיפה סרוגה טובעת אי-שם בבלוריתו. הקושיה לא אחרה לבוא:

– אדוני – שאל, ספק בדחילו ורחימו, ספק בהתרסה לגלגנית – לפני שעה קלה זעקת זעקה גדולה ומרה לאמור: “לא הזיות מיתולוגיות-שגיוניות ידבירו את הדבר, כי אם מעשים.” לא כן? מה הם המעשים, איפוא? מה שומה עלינו לעשות? להתיישב ביהודה ובשומרון?

לא בבת ראש השיבותי לו. הרהרתי שעה קלה ורק לאחר מכן עניתי ואמרתי:

– לאו דוקא. כי אותה חברה, אשר תיצור את הכלים, שבעזרתם ימשיך עמנו למלא את יעודו בעידן הטכנולוגי, כשם שמילאו בעידן הדתות המונותיאיסטיות, תהיה חברה פתוחה וממילא תקלוט את תושבי יהודה ושומרון ותעכלם בקרב עם ישראל העתיד לקום, כשם שיהודה בתקופת בית שני קלטה את האדומים, גיירה ועיכלה אותם, מרצונה או בכל כרחה, עד כדי כך שהורדוס “העבד האדומי” הוא שבנה אותו בית מקדש, שבלעדיו במחציתו של התלמוד לא הייתה קיימת (קדשים וטהרות וחלק ניכר משאר הסדרים), ולא עוד אלא שהאדומים הם הם שלקחו את החלק הפעיל ביותר במרד היהודים נגד הרומאים ולא נפלו אלא מן הקנאים עצמם.

– אם כן, מה עלינו לעשות? היום, הערב, מחר, מחרתיים, מה עלינו לעשות? להדברת הדבר, מה עלינו לעשות?

הפעם שאל לא רק הנואם הראשון, שאלו כל שלושת הנואמים קול אחד.

לא היה מענה בפי. עברו כמה דקות עד ששלושת הנואמים נוכחו לדעת, שלא היה מענה בפי. לאחר זמן-מה נשתכנעו גם כל שאר המסובים בכך. ואז ניתכו עלי כל מיצרכי חברת השפע, שהמשתה נתברך בהם: החל בקליפות תפוזים, שמני שימורים ורוטבי בשר וכלה בקונכיות במיץ פורטוגזי, סרטנים במיונז, בף א-לה סטרוגנוף בשמנת ומרק של שריון צבים. הרבה אסוציאציות הצטופפו במוחי בעת הרגימה ההמונית הזאת, החל ב"עוד מעט וסקלוני" וכלה ב"אינם יודעים מה שהם עושים!". על כל פנים, לא התגוננתי אף כהוא זה. כדי הרף-עין חלפה בקרבי המחשבה, שמעדנים אלה, המבוזבזים על סקילתי, עשויים להקל על פרפורי הגסיסה מרעב של כמה וכמה ילדים מוכי כפן בהודו, בסין ובאפריקה, אך בו ברגע נצטיירה בדמיוני, כמו בראי, דמותי שלי: מעין יצירה של אמנות-פופ מודרנית ־ ערב-רב של צבעים “טבעיים”, החל בעגבניות ארגמניות מרוסקות וכלה בביצים סרוחות הצהובות זו לזו.

ומכל דברי החכמים מכל הדורות, העמים והתקופות שהצטופפו באותה שעה במוחי ייחדתי מקום בראש לקטע ממאמרו של הוגה-דעות רוסי גולה – הפילוסוף ברדייב, שנכתב בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), לאמור:

“כשעמדתי לנוכח תמונותיו של פיקאסו, נוכחתי לדעת, שלא הכל כשורה בעולמנו זה. יגון וצער מילאו את לבי על שהיופי העתיק של עולמנו – נגזרה עליו כליה; אלא שתוך-כדי-כך נתמלאתי חדווה רבה על שמשהו חדש הולך ונולד”.

א

המדובר הוא באברהם אבינו… אך לא אברהם אבינו הפרט, כי אם אברהם אבינו כדמות ייצוגית, ואף למעלה מזה: אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה.

עוד אפלטון עצמו ניסה לא אחת להגדיר את האידיאות שלו בדרך מתימטית או לפחות להציגן בצורה גיאומטרית. לוא היו בימיו נוסחאות אלגבריות חזקה שהיה משתמש גם בהן. אף אנו נעשה את כל אשר ביכלתנו כדי למצוא נוסחה מתימטית בתורנו אחרי האידיאה של אברהם כשלעצמה, דהיינו “האברהמיות” המופשטת. אם יעלה בידנו להגיע לידי נוסחה כזאת מה טוב. אם לאו נסתפק בהגדרה פחות מדעית ופחות מדויקת. מכל מקום, עוד בראשית דרכנו נצטייד במכשירים מתימטיים, או לפחות באחד מהם, אחד מכלי הצור הקמאיים שלה: המיספר.

המיספר, שבו בחרנו, הוא 10, שכן מיספר זה מסמל את דמותו של אברהם הן לפי מאמרי חז’ל והן על פי דבריהם של חוקרי המקרא בימינו בשל עשרת הנסיונות שאברהם אבינו נתנסה בהם לכל הדעות.

פרופסור קאסוטו פירט נסיונות אלה ותיארם. לפני שנביא פירוט זה כלשונו מספרו של פרופיסור קאסוטו “מנוח עד אברהם” נקדים ונאמר כי בהמשך סיפורנו זה נרבה במובאות מספרים ופרסומים שונים. ודומני כי יש צידוק לדבר: בהפליגנו למסע ההרפתקאות להשגת גיזת הזהב של הנוסחה האברהמית שומה עלינו לעבור בכמה וכמה דרכים לפני שניטול את הקרדום |(קרדום מתימטי או אמנותי) כדי לפלס בו נתיב עצמאי משלנו ביער הבראשית המקיף את הדרכים הסלולות.

"1) הנסיון הראשון, שהיה על אברהם לעמוד בו מיד לאחר ההבטחה, שניתנה לו בדברי אלהים בחרן, היה נסיעתו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ חדשה, לא ידועה לו. הוא האמין בהבטחה ועמד בנסיון, ולפיכך ניתנה לו ההבטחה השניה, הבטחת קניין הארץ תמורת ארץ מולדתו.

2) לאחר שעבר בכל ארץ כנען, וכאילו קנה אותה קניין אידיאלי, המסומל במזבחות, שבנה עליה לכבוד ה', מיד נאלץ לעזוב אותה מפני הרעב ולרדת מצרימה, ושם נמצאה שרה אשתו בסכנה. אבל ה' הגן עליה, ואברם חזר בשלום עם כל משפחתו אל מקום המזבח, אשר בנה על יד בית אל.

3) הארץ לא היתה מספקת לו וללוט בן אחיו יחדיו, והוא הוכרח להיפרד מלוט ולהשלים בלבו עם ויתור על חלק מן הארץ מפני דרכי שלום; אבל לוט בחר לו חבל אדמה, שלא היה שייך לארץ כנען ממש, וה' חזר והבטיח לאברם את כל הארץ כולה, וזרע רב, תמורת בן אחיו, שנפרד ממנו.

4) כדי להציל את לוט הוכרח אברהם להסתכן במלחמה קשה נגד מלכי המזרח, אבל ה' “מיגן” את צריו בידו, ואחר כך הבטיחו שהוא “מגן” לו, ואישר, ואף הרחיב ופירט עוד יותר, את ההבטחות על קניין הארץ ועל רוב הזרע.

5) בשעה שעתיד היה להיולד לו בנו הראשון מהגר, עמד בן זה להילקח ממנו מחמת מריבה במשפחה; אבל הסכנה חלפה, וה' הבטיחו שייצא ממנו המון גויים, לא רק על ידי בנו הראשון אלא גם על ידי בן שני, שתלד לו שרה, ובבן זה תתקיים ברית ה'.

6) שוב נתנסה אברהם במצוות המילה, ועמד בנסיון, ואז הוא זכה לביקורם של שלושת “האנשים”, והיעוד על לידת בנו הנבחר נתאשר ונתבאר לו ולשרה.

7) שוב נמצא לוט בסכנה בגלל רשעת שכניו, אבל גם סכנה זו חלפה, ולוט נושע בזכות אברהם.

8) בו בזמן שלידתו של יצחק מתקרבת, נמצאה שוב אשת אברהם בסכנה אצל אבימלך מלך גרר, אבל גם מסכנה זו היא נושעה, ויצחק נולד בשלום.

9) לידת יצחק גרמה לו לאברהם את הרחקת בנו בכורו, אבל תנחומים באו לו על־ידי כריתת ברית עם שכניו ובניין מקדש חדש בבאר שבע, והכרזת ה' שם.

10) לבסוף בא הנסיון העולה על כולם: עקידת יצחק; אברהם עמד אף בנסיון נורא זה וקיבל בזכותו את הברכות הנשגבות ביותר ואת ההבטחות הרחבות ביותר, הכוללות והמסכמות את כל אשר נאמר לו קודם לכן.

… יש לשים לב גם אל ההקבלה הכיאסטית, שבין עשר האפיזודות:

הנסיון האחרון מקביל לראשון (לך לך מארצך… לך לך אל ארץ המוריה; שם מצוות הפרידה מן האב, וכאן מצוות הפרידה מן הבן; בשתי האפיזודות ברכות והבטחות דומות אלו לאלו בתכנן ובביטוייהן); זוג הנסיונות שלפני האחרון מקביל לזוג הנסיונות שלאחר הראשון (שם סכנת שרי אצל פרעה והפרידה מלוט; כאן סכנת שרה אצל אבימלך ופרידה מהגר וישמעאל; גם שם וגם כאן ייסוד מקדש וקריאה בשם ה')."

עד כאן דברי פרופיסור קאסוטו. עברנו עם הפרופיסור הדגול כברת דרך זו על עשרת תמרוריה, והנה נוכחנו לדעת כי הגענו למטרה הפוכה מזו שאליה כיוונו פעמינו, שכן לא מצאנו מה שביקשנו ומצאנו מה שלא ביקשנו. יצאנו לחפש את נוסחת האברהמיות, את הייחוד שבכוחו עשוי האדם ליהפך לאברהם, ואלו מה שמצאנו הוא היסוד האנושי שבאברהם, אותה כוללות סוגית ההופכת את אברהם לאנוש, לאחד האדם.

בתחילה נישאר על קרקע המתימטיקה וניתן את דעתנו על ההקבלה הכיאסטית שבעשרת הנסיונות, שלנוכח השיטה, שבה נקטנו, דהיינו שיטת החיקוי למדעים מדויקים, רשאים אנו לקרוא להם בקורטוב של יומרה בשם עשרת הניסויים. הקבלה כיאסטית זו אינה אלא סימטריה. והרי הסימטריה היא אחת מסגולות היסוד של האדם באשר הוא אדם, ורבות דשו בה חכמי עולם מימי קדם ועד ימינו אנו בדברם על הגזע האנושי. גדולה מזו: רוב רובם של חכמים אלה סברו שסימטריה זו היא היא היסוד המשותף שבין האדם לבוראו, אלא שהראשונים סברו שהקדוש ברוך הוא, שהוא כליל השלמות של הסימטריה, (ועיין, למשל, באילן הספירות שבקבלה) האציל קורטוב משלמותו זו על ילוד אשה, ומתוך כך דוקא הסימטריה עדות חותכת היא לכך שבצלמו וכדמותו נבראנו; ואלו האחרונים סבורים שהאדם בבואו כדרכו להאניש את אלוהיו שיווה לו בין שאר השלמויות שהעניק לו בדמיונו, גם את הסימטריה בטהרתה. על־על־פנים, אין בה בסימטריה זו כדי להגדיר את האברהמיות או לייחד את אברהם משאר ילודי אשה. וכשם שאין בה בכולה אלא מה שיש בבן־תמותה ההולך על שתיים, כך אין בכל אחד מעשרת רכיביה אלא אות ודגם הבאים ללמדנו שבשר ודם הוא אברהם אבינו ותו לא.

הבה ונבחן את עשרת ניסויי הסימטריה אחד אחד. לשם כך שומה עלינו לצאת מתחום המתימטיקה (מיספרים, הקבלות סימטריות) ולעמוד על נסיונותיו של אברהם אבינו במישור הפסיכולוגי, הפיסיאולוגי והחברתי. נתחיל איפוא בניתוח הנסיונות ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ראשון ראשון. נסיונו הראשון של אברהם אינו עושה עלי שום רושם. נסיעה מארץ מולדת אל ארץ לא נודעת – היש מי שיראה בכך ייחוד או נסיון יוצא דופן? תולדותיו של המין האנושי הן היסטוריה של נדידות שבטים ועמים. ואפילו אדם הראשון עצמו נתכבד בצו “לך לך”, שלפי טיבו ומהותו היה גורלי יותר ואכזרי יותר מזה של אברהם. וקין שארץ שבתו היתה נוד ודאי שניידותו אף היא יש בה מן היסוד הטרגי במידה גדושה לעומת מסעו התכליתי והמכוון של אברהם. וכלום חייבים אנחנו לנבור בימי קדם ולהזדקק למיתוסים שעה שבמאתנו אנו עדים היינו לנדידה הגדולה בנתיב היסורים של צאצאי אברהם באירופה שלאחר השואה. האמנם נוכל להתרגש למקרא הדברים על הליכתו של אברהם “כאשר דיבר אדני”, והבטיח לו מכל הטוב שבעולם יחד עם הארץ אשר יראהו. כותב השורות האלו אף הוא נתנסה בעלומיו בהליכה מבית אביו, החם והמרווח אל ארץ לא נודעת לו על פי צו פנימי. ואביו עשה כן לפניו, ומשום כך נולד אביו בליטא, כותב השורות הללו בסיביר ובתו בירושלים. המסקנה ברורה היא, ואין מנוס ממנה. נסיונו הראשון של אברהם מלמדנו לא על המיוחד שבו אלא על המשותף, שבינו לכל אדם אחר בעולמו של הקדוש ברוך הוא מאז ומעולם.

והיה רעב בארץ וירד אברהם מצרימה… אל ארץ השפע. הכלכלנים אומרים לנו כי עוד בימינו אנו שני שלישיה של האנושות רעבים ללחם. לוא יכלו אף הם לרדת אל ארצות השפע היו יורדים, אלא שארצות השפע היו אז הופכות מיד לארצות המחסור. אברהם נהג כפי שכל אדם היה נוהג במקומו לוא היתה לו אפשרות כזאת. נסיונו השני של אברהם היה איפוא אף הוא אנושי מאד. כל הפרשה יש בה נקודה אנושית מובהקת, Human touch כמו שנוהגים לומר האנגלוסכסים. נקודה זו בולטת ביחוד בעניינה של שרה. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים, ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא, אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.”

שני שבטי נוודים, שבראשם שייחים הקרובים איש לרעהו קרבת דם, פרצה ביניהם מריבה, ומשום כך נפרדו זה מזה. השייח האחד שמו אברהם והאחר שמו לוט. מתקשה אני להבין במה נבדל ריב זה מכל ריב משפחתי אחר? לבי סמוך ובטוח שאין לך בעולם אדם בעל משפחה גדולה וענפה שלא נתנסה בנסיון כגון זה. שוב רשאים אנו לקבוע בבירור כי נסיונו השלישי של אברהם אינו נבדל מקודמיו ולתת את דעתנו על הבא אחריו.

הפעם מדובר על השתתפותו של אברהם במלחמה. אכן, אין לזלזל בנסיון זה, אלא שגם בו אין מן הייחוד ולא כלום. לדאבוננו ולמגינת לבנו ההיסטוריה האנושית אינה אלא דברי ימיהן של מלחמות, ובתקופת חייו של הכותב שעדיין לא הגיעו לסיומו של העשור החמישי בשעת כתיבתם של דברים אלה, השתוללו שתי מלחמות עולם הרסניות ועשרות מלחמות מקומיות עקובות מדם. לפיכך יהיה זה אבסורד גדול אם נראה באדם היוצא למלחמה בראש פקודיו אחד מסימני ייחודו אל אברהם כדמות, כאידיאה, כנוסחה. רבבות רבות עשו זאת לפניו ומיליונים אחריו. מהם הובסו ומהם ניצחו, מהם ניספו ומהם נותרו בחיים. מבחינת הנסיון כשהוא לעצמו אין הבדל בין אלה לאלה. ואם נרצה לעמוד על חוויותיהם בעת נסיונותיהם הקשים, מהומירוס ועד טולסטוי, ודוגמה ישמש לנו לא אברהם אבינו אלא הקטור בן פריאם והנסיך אנדריי בולקונסקי.

בדחילו ורחימו מתקרבים אנו אל הנסיון החמישי, אל פרשת הגר וישמעאל, כלומר אל כל אותו המכלול המסובך של בעיות פסיכולוגיות הנעוצות בנבכיה הקמאיים של חוויית היחיד בחברה האנושית: אהבה וקנאה, חיבה ושנאה, נשים ופלגשים, אבות ובנים וכולי וכולי. אני מודה ומתוודה: משמגיע אני אל תיבת פנדורה זו, הריני מגייס את מלוא יכולתי למשול ברוחי ולהבליג על יצרי כדי להימנע מתיאורים של דמויות פלאסטיות והתפתחויות דרמתיות, עלילות גבורה וסופות תאווה, סערות רגש ולבטי רוח, כלומר מכל אותה מערבולת ספרותית־פסיכולוגית, שלתוכה נגרר אני בשל הפיתוי להזדהות עם אברהם ובשל עיסוקי במלאכת הכתיבה, שדרכה בימינו לפשוט את עורה של נפש האדם ולהציג לראווה את יצריו החשופים בעודם שותתים דם – של עצמם ושל זולתם – כגוויית בן בקר התלויה באונקל באחד האטליזים. אכן, לוא סבור הייתי כי תסביכים היוליים אלה, הקובעים לא במעט את מהלך חייו של אדם, מיוחדים היו לאברהם אבינו והסובבים אותו, הייתי מאמץ כוחותי, מפעיל את כשרוני ומנסה ליצור דמות ספרותית חד־פעמית, שטובי הפסיכולוגים בעולם יתחקו על שרשרי נפשה ומערכי לבה, ולא עוד אלא שהייתי מקיפה בדמויות שתהומות נפשותיהם ועצמת יצריהם אינן נופלות מאלה של אברהם. כגון הגר ושרי, יצחק וישמעאל, לוט ואליעזר. אך דא עקא, כל אותן תנועות הנפש ותהפוכות החיים מוכיחות את ההיפך מן המבוקש על ידנו, והוא: אברהם אבינו אינו אלא אחת הוואריאציות הרבות עד אין ספור על הנושא: אנוש. התר אחרי נושא זה יתדפק על שער לבו של עצמו. ואם חושש הוא מחדרי לבו שלו, יקיש על דלת הדירה של שכנו. אנו מחפשים נושא אחר.

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהימול בשר ערלתו. אפילו בימינו, שבהם לכל הדעות הוארך גילו הממוצע של אדם בשתי עשרות שנים לעומת התקופות שקדמו לתקופתנו, אין נימולים בני אדם בגיל זה, אלא על־פי רוב מתנסים בניתוח הערמונית, ואף זאת כעשרים, שלושים ואפילו ארבעים שנה לפני כן. יודע אני כי לא רק הגיל המופלג מעיד על תופעה חד פעמית, אלא עצם עניין המילה כרוך במושגי בראשית שעל סף גיבושן של תרבויות ודתות, אמונות ודעות, מנהגים ופולחנים – ברית בין אדם לבוראו ובין עם לאלוהיו, שעד היום הזה מסמלת היא את הייחוד, ההיבדלות, ולא את הכללי והמשותף. ואולם המדובר הוא בנסיון האישי ולא בתופעה המיתית או ההיסטורית. דווקא כאן הנסיון האישי הוא עניין של כאב פיסי. והרי מבחינה זו ודאי שאין הבדל בין מילה לניתוח הערמונית. ואם יש הבדל מובטחני כי ניתוח הערמונית כרוך בייסורים הרבה יותר קשים.

חושש אני שהנסיון השביעי מדומה הוא וכל כלו לא נוצר אלא על־ידי המפרשים, כדי לקיים את המספר 10 במלואו וכדי לשמור על ההקבלה הכיאסטית. ואם היה כאן נסיון הרי נסיונו של לוט היה ולא של אברהם, ואלו אברהם כל חלקו בפרשת סדום הצטמצם למעשה בדאגה. אכן, גם דאגה לשלומו של מכר, ידיד או קרוב, שסכנה נשקפה לו, הנה נסיון קשה, אלא שספק הוא אם היה בזמן מן הזמנים אדם עלי אדמות, שלא נתנסה בכך.

פרשת שרה ואבימלך הריהי כידוע חזרה כמעט מדויקת על עניין שרה ופרעה מלך מצרים, שלגביו אמרנו כבר מה שאמרנו. אולם, אני מוכן הפעם להשקיף על הפרשה מזווית אחרת, שונה לחלוטין מזו שמתוכה השקפתי על הפרשה הקודמת. מוכן אני לפרש את המילה “אחותי”, כ"אהובה", בחירת־לב, כמקובל בשירה הלירית של עמי הקדם, ביחוד במצריים העתיקה וכמובא במשמעות זו בשיר השירים: לבבתיני, אחותי כלה. אם ננקוט פירוש זה נלקחה שרה לארמון אבימלך לא משום שאברהם אמר אחותי היא, כי אם דווקא חרף אמירתו זו ואברהם אינו אלא בעל מרומה, בעל שאשתו ואהובת לבו נתנה את דודיה לאחר. ואפילו עשתה כך שלא מרצונה אלא בעל כרחה אין עובדה זו ממעטת את סבלותיו של הבעל המתייסר והמקנא, אלא מעט מזעיר, וכאן המקום להעיר שבתורה אין זכר להתנגדותה של שרה.

כשאני לעצמי הרי בפעם הראשונה בימי חיי נתקלתי בתיאור כזה בספרו של הסופר הרוסי הקלאסי טורגנייב “קן האצילים”. נער הייתי בן שתי־עשרה, ועד היום לא נמחה מלבי רושמם של הדברים. כיוון שכבר בראשית סיפורי איימתי על הקורא במבול של מובאות, מתגבר אני על היסוסי ומביא דברים אלה בתרגומי העברי:

"פעם אחת נכנס לנשכתה של ברברה פבלובנה בהיעדרה וראה על הרצפה פיסת נייר מקופלת בקפידה. הוא הרימה מיכנית, מיכנית יישר אותה וקרא את הדברים הבאים, כתובים בלשון צרפת:

" מלאכי הטוב בטסי (איני מרהיב עוז בשום פנים לקרוא לך ברה או ברברה). לשוא חיכיתי לך בפינת הכיכר. בואי מחר באחת וחצי לדירתנו הקטנה. הכרסתן טוב הלב שלך (Ton gros bonhomme de mari) בשעה זו נקבר על פי רוב בתוך ספריו; שוב נשיר שנינו את שירו של המשורר שלכם פוסקין (de votre poéte Pouskin), זה השיר שלימדתיני “אישי הזקן, אישי הנורא!” אלף נשיקות לידייך ולרגלייף. אני מחכה לך

ארנסט."

לא בבת אחת הבין לאברצקי מה הוא הדבר, שזה עתה קרא בו; הוא קרא בשנייה, וראשו הסתחרר. הרצפה החלה מהלכת מתחת לרגליו כסיפונה של אניה המיטלטלת בלב ים. הוא פרץ בצעקה, נחנק, ילל ומירר בבכי בעת ובעונה אחת.

בינתו נסתתרה. הוא האמין באשתו אמונה כה עיוורת שאפשרות של מרמה או בגידה מעולם לא עלתה על דעתו. ארנסט זה, המאהב של אשתו, היה עלם לבקוני וחינני בן עשרים ושלוש, שחטמו מורם כלפי מעלה שפמו דקיק, והוא עצמו אפשר שהיה האפסי שבכל מכריה. עברו דקות אחדות, עברה חצי שעה; לאברצקי עמד על עמדו, הידק בידו את הפתק הגורלי ונעץ מבט נטול משמעות ברצפה; בתוך מערבולת אפלה דמדמו לעיניו פנים חיוורות; הלב התאבן ביסוריו; דומה היה עליו כאלו הוא נופל, נופל, נופל… ואין לדבר סוף. רשרוש של שמלת משי, רשרוש קל ומוכר, הוציא אותו מקפאונו. ברברה פבלובנה, חבושה כובע ולבושה סודר, חזרה בחפזון מטיולה. לאברצקי נרעד בכל גופו, אץ החוצה; הוא הרגיש שברגע זה יכול הוא לקרוע אותה לגזרים, להכותה כמעט עד מות, כאיכר גס רוח, לחנוק אותה במו ידיו. ברברה פבלובנה נדהמה וניסתה לעצרו, אך הוא פלט בלחש “בטסי” ויצא במרוצה מן הבית.

לאברצקי שכר מרכבה וציווה להסיעו מחוץ לעיר. כל שארית היום וכל הלילה עד הבוקר היה מהלך בחוץ, נעצר בלי הרף וסופק כפיו. יש שהיה משתולל, יש שהיה נתקף במשהו מעין צחוק ויש שהיה חש אפילו עליצות. בבוקר אחזה בו צינה. נכנס לפונדק גרוע שמחוץ לעיר, הזמין לעצמו חדר וישב בו בכיסא שליד החלון. עוויתות של פיהוק תקפו אותו. במאמץ רב קם על רגליו; גופו לאה היה עד אין־אונים, ואלו הוא אפילו לא חש בעייפותו; אף־על־פי־כן עשתה העייפות את שלה. הוא ישב, הביט נכחו ולא הבין דבר; לא הבין מה אירע לו; מדוע נותר פתאום לבדו בחדר ריק וזר, אבריו בולי עץ, בפיו מרירות ובחזהו אבן. לא הבין מה כפה אותה, את וואריה, להתמסר לצרפתי זה, וכיצד יכלה, מתוך ידיעה שהיא אינה נאמנה לו, להיות שקטה, אדיבה כלפיו ורוחשת לו אימון. “איני מבין דבר – לחשו שפתיו החרבות – מי יערוב עתה לי כי בפטרבורג”… לא היה מסיים את שאלותיו ושוב היה מפהק עם שכל גופו רועד ומתכווץ. זכרונות נעימים וקשים, אור וחושך המשמשים בערבוביה, ייסרוהו במידה שווה. נזכר בארשת פניה, בברק המוזר שבעיניה ובסומק שבלחייה. הוא קם מכסאו. רצה ללכת ולומר להם: “לא היה לכם כדאי להתלוצץ עמי. אביו של סבי היה תולה את שניהם. ויש שהיה פתאם נדמה לו שכל הנעשה עמו אינו אלא חלום, ואפילו לא חלום, כי אם סתם הבל הבלים; אין הוא צריך אלא להתנער; להביט על סביבותיו… מביט היה על סביבותיו, וכשם שהנץ נועץ צפרניו בציפור שתפס, כן העמיק הצער להינעץ בלבו. למרבה הצער, קיווה לאברצקי להיות לאב בעוד חדשים מיספר… העבר, העתיד, כל החיים היו נגועים, פשה בהם הארס והרעילם”…

התיאור שהובא הוא משל טורגנייב אך ורק משום שכותב השורות האלה קיבל חינוך רוסי בילדותו ובנעוריו. לוא הייתי אנגלי הייתי ודאי מצטט אחד מהמונולוגים רבי הרושם של אותלו הכושי, ולוא חונכתי על ברכי תרבותה של צרפת חזקה עלי שלא הייתי יכול התעלם מייסורי הקנאה שאכלו בכל פה את גיבורו של פרוסט באהבתו לאברטין.

אשר לאברהם העברי סבור אני כי בשעה שנכנס האוהלה ונוכח לדעת כי שרה נלקחה אל אבימלך לאחר שאמרה כי אחותו היא (היה זה משחק מלים, שהעיד על גמישותה של שרה, שהרי אברהם, באמרו “אחותי” נתכוין, כאמור, למשמעות אחרת מזו ששיוו לאותה מילה האנשים שאבימלך שלחם לקחתה – עובדה ששרה יכלה בנקל לצפותה מראש), היו חוויותיו של אברהם דומות מאד ליסורי נפשו של לאברצקי, והעובדה, שהלה נדד בסביבות פאריס אף כי זר היה בצרפת, והלה בסביבות באר שבע, אף כי זר היה בכנען, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי בנפש של אדם עוסקים אנו ולא בנוף של ארץ.

נוף זה, אם יש לו משמעות בנסיונותיו של אברהם, הרי זה דווקא בנסיון הבא: נסיון הגר וישמעאל. המדבר, החמת, הצמא, אחד השיחים, באר המים – כל אלה יוצרים אותה אווירת מדבר מיוחדת הגוזרת על כל האיזור הזה של כדור הארץ את נופו הייחודי ומשווה לפינה זו של היבשת ששמה ארץ ישראל את גופה ולכל אשר עליה את נפשותיהם. ועיין בשירו של זרובבל גלעד “הרותם”, שמצויים בו, בין השאר, שני בתים אלה:

קשיות צרובה בשרב המדבר,

בזעף חמה ורוח,

עשתה את הרותם עקשני ומר,

כזעקה בגיא הפרוע.

שרביטיו אפורים, נחושים למגע

וצילו מתרסק בשמש.

ומכאוב עתיק בבשרו מקועקע,

זכר לנער וחמת.

ויש שנדמה לי כי אברהם עצמו הוא הרותם הזה, שהמכאוב העתיק נתקעקע בנפשו עוד באותו בוקר, שבו השכים ולקח לחם וחמת מים, “שם על שכמה ואת הילד וישלחה”. מכאוב זה ומכאוב עקדת יצחק מכאוב אחד הוא; ועל עקדת יצחק כתבתי כבר בספרי “אבות ובוסר” לאמור:

“וישם אותו על המזבח. עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי השמים, שהרי אין לך אב שלא התנסה בעקדת יצחק. בשעה שהניח לבתו לצאת מן העריסה, בשעה שנתנה לחצות את הכביש, בשעה ששלחה לגן, לבית ספר, לאוניברסיטה, לצבא, ללידה”…

אחטא לאמת ולצדק אם אסיים פרק זה בלי שאזכיר כי הדעה המקובלת, הן של קדמונים והן של בני הזמן החדש, דעה של גדולים וטובים על אברהם ונסיונותיו הפוכה היא מזו שהבעתי כאן אני, ומסקנותיהם מנוגדות למסקנותי. אביא כאן את דבריו של אבי אבות האכסיסטנציאליזם סרן קירקגור, שהיטיב לבטא את היפוכה של השקפתי במלים נאצלות ובהשראה נשגבת בזו הלשון:

“אברהם האב הנעלה! אתה העד הראשון של התשוקה הכבירה, המואסת בקרב הנורא באיתני הטבע ובכוחות הבריאה, כדי לשרות עם אל; אתה שהיית הראשון שידע את התשוקה הגבוהה ביותר, את הביטוי הקדוש, הטהור, הצנוע לטירוף האלוהי, שעובדי האלילים העריצוהו – סלח נא לזה שרצה לדבר בשבחך, אם לא עשה זאת כראוי – אבל לעולם הוא לא ישכח, שהיית צריך לחיות מאה שנה, כדי להשיג את בן זקונך, שהיית מוכרח לשלוף את המאכלת לפני שזכית ביצחק, הוא לא ישכח שבכל השנים הללו לא התקדמת יותר מאשר אל האמונה”.

כאמור, רגש נעלה שבוטא בעוז רב ובמלים נשגבות. ואף־על־פי־כן אני לשיטתי אלך, שכן עדותו של אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם, נאמנה עלי יותר מעדותו של קירקגור מעריצו. ומעדותו של אליעזר למדים אנו כי מלבד האמונה התקדם אברהם במידה ניכרת מאד גם בשטחים אחרים, והיו לו גם צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים. מתוך נאמנות לשליחותו העדינה – בחירת כלה ליצחק – נמנע אליעזר מלהזכיר את מספר נשיו של אברהם, אולם התורה עצמה מספרת לנו על אשה אחת – קטורה – נוסף על שרה, שכנראה כבר נפטרה אז, ועל מיספר פלגשים נוסף על הגר. ואף אם לעת זיקנה מופלגת נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם), הרי הכתוב עצמו אומר בפירוש, כי מת בשיבה טובה, זקן – בן מאה שבעים וחמש שנה! – ושבע.

ב

ארך מסענו על פני ארץ נסיונותיו של אברהם, ומשחזרנו משוט בארץ זו ומלהתהלך בה נוכחנו לדעת כי בסיורנו העלינו חרס בידנו. ואף אם לא העלינו חרס, את נוסחת ייחודו של אברהם ודאי שלא זכינו לדלות מן הבארות שפגשנו בדרכנו. אדרבה, דומה כי התרחקנו ממנה ונתקרבנו אל נוסחת כלליותו של אדם הראשון, שהוא אביו הביאולוגי של כל המין האנושי ולאו דווקא של עם נבחר, שאברהם היה לא רק אביו הביאולוגי אלא גם האידיאולוגי, ראשון הנבחרים. אף ההקבלה הכיאסטית שבעשרת הנסיונות עניינה, כפי שכבר הראינו לעיל, האדם באשר הוא אדם.

אף־על־פי־כן עדיין אין אנו מוכנים להניח את נשקנו. ואולם, מוכנים אנו להחליפו. מניחים אנו לנסיונות שבהם נתנסה אברהם ופונים אל הברכות, שנתברך בהן, שמא מהן תצמח הישועה.

מיד לאחר שצעדנו צעד זה נמצאנו עומדים בספירה אחרת. ראשית כל, החלפנו את התחום המיספרי. את המיספר 10 המרנו ב־7, זה המיספר המקודש של תרבויות הקדם משחר לידתן, שקדושתו נשתמרה בתורה ביום השביעי, אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את היום השביעי ויקדש אותו.

כמה וכמה דברים מעידים על אהבתו של הקדוש־ברוך־הוא למיספר שבע, וביניהם עניין חנוך שהוא השביעי ברשימת האבות מנוח ועד אברהם, אותו חנוך, שהתהלך עם האלהים, “ואיננו, כי לקח אותו אלהים”.

אין תימה איפוא שאברהם נתברך מפי הגבורה שבע פעמים בשבע ברכות, שכל אחת מהן מצויות בה שבע לשונות של ברכה.

ניטול את הברכה הראשונה (בראשית י’ב ב' ואילך) ונפרקה ללשונותיה – רכיביה:

1. ואעשך לגוי גדול

2. ואברכך

3. ואגדלה שמך

4. והיה ברכה.

5. ואברכה מברכיך

6. מקללך אאור

7. ונברכו בך כל משפחות האדמה.

והנה ככל שנעיין עיין היטב בלשונות ברכה אלו כן תפשה בנו ההרגשה שהדברים הם כלליים, מנופחים ואינם מחייבים עד כד טאטלוגיה נטולת משמעות: ואברכך… והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ונברכו בך… ואלו באותה מידה זעומה, שיש בהם משמעות, הרי היא באנלית, והיתה שחוקה ונדושה כבר בימים ההם. מי משליטי הקדמונים לא התברך – אם לא בפי אלהיו הרי לפחות בלבו – בכל הברכות הללו?

האל אמון־רע פונה אל מייסד הקיסרות השלישית של מצרים העתיקה ומברכו בזו הלשון: “אשכינך לבטח במקום שבתי… אעניק לך גבורה ותנצח את כל הארצות. אשכין תהילתך בלב כל העמים… אתן יראתך בכל הגופים” וכו' וכו'… אין צריך אדם להיות היסטוריון חוקר כדי להיווכח שלא רק הנעימה דומה, אלא גם התוכן אינו שונה. אף כי בברכתו של תחותמס מובלטים יותר המומנטים של כוח הזרוע, האימה והפחד, אלא שגיוון דקיק זה אין בו כדי לשמש גביש עּוּבָרִי להתהוות האברהמיות, שאנו רודפים אחריה בפה פעור ובלשון מלחיתה. אף־על־פי־כן דווקא עכשיו אין מקום לאכזבה. אדרבה, דומה כי זו לנו הפעם הראשונה שכריות אצבעותינו חשות בקצה אחד של חוט אריאדנה, העשוי להוציאנו מן המבוך, שאנו נתונים בו; שכן הברכות הללו משום גבישים אין בהן, אך משום חץ כיוון או תמרור יש בהן, אם נלמד לא לחתור אל משמעותן, אלא לעקוב אחר דרכי התגשמותן, כלומר: כיצד השתקפו ופעלו הברכות – תהיה אשר תהיה לשונן – בחייו של אברהם ומפעלו.

ברם, לשם כך שומה עלינו לצאת מתחום המקרא ולהזדקק למקורות מאוחרים. אנו נתחיל במאוחרים יותר.

באנציקלופדיה העברית בערך “אברהם” נאמר בין השאר: “אין לפקפק בדבר כי אברהם היה גדול באמונת אלהים ופותח דרך חדשה בדת. על סמך הרשמים הנראים כעיקריים ומקוריים יש להחליט כי אברהם הכיר אל עליון אחד, בורא שמים וארץ, ואותו בלבד היה עובד, ועליו היה מכריז נגד ריבוי האלילים בסביבתו. לפיכך יש לראות את אמונת אברהם כיסוד ובנין אב לדת משה וישראל”.

דומני כי הגדרות אלה קידמונו אל מחוז חפצנו כדי קפיצת דרך של ממש, ואם לא יכולנו להגיע אל קוויה של דמות מעין זו מתוך מה שנאמר על אברהם בתורה, הרי לא ייבצר מאתנו לעצבה על פי האגדות שרקמה על אישיותו היצירה היהודית הבתר־מקראית לדורותיה. הבה ונביא את עיקר תמציתן של האגדות הללו עם שנסתייע שוב באנציקלופדיה העברית:

לפני לידתו צפו האצטגנינים וראו כי עתיד להיוולד מי שיתקומם לנמרוד המלך. נמרוד, שחשב עצמו אלוה, ציווה להרוג כל בן זכר שיוולד. אמו של אברהם הסתתרה במערה ושם ילדה אותו. היא עזבה את הילד במערה, ובא גבריאל המלאך ופרנסו. בן עשרים יום כבר ידע אברהם לדבר והכיר את בוראו. לפי אגדה אחרת הסתיר תרח את בנו במערה שלוש שנים, כדי להצילו מידי נמרוד. כשהיה אברהם בן שלוש שנים יצא מן המערה. הרהר בלבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש; לערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח; כשראה את הירח וכוכבים מסביב לירח אמר: זה שברא השמיים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. לבוקר שקע הירח במערב וזרח במזרח. אמר: אין ביד אלו כוח, אדון יש עליהם, אליו אתפלל ואליו אשתחווה.

תרח מוכר פסילים היה ומסרם בידי אברהם למכרם. כשהיו באים לקוחות היה אברהם מוכר להם מה שביקשו, אבל בשעת מעשה היה מלגלג באזניהם על האלילים ועובדיהם, והקונים היו מחזירים את הפסילים. פעם אחת שיבר אברהם במקל את כל הפסילים חוץ מן הגדול שבהם; נתן את המקל של זה, ולשאלתו של תרח השיב כי הפסילים התקוטטו ביניהם. משום שכל אחד רצה לאכול ראשון עד שעמד הגדול ושיבר את כולם; וכשהעיר האב: “כלום יכולים הם?” אמר הבן “ולא? ישמעו אזניך מה שפיך אומר”. אז מסר האב את בנו בידי נמרוד. נמרוד ציווה להשליך את אברהם לכבשן האש; אבל העצים, שבהם הוסק התנור, הוציאו פירות, והכבשן נהפך לגן, שבו ישב אברהם עם המלאכים. לפי אגדות אחרות ניסה נמרוד להמית את אברהם גם בדרכים אחרות, אבל הקדוש־ברוך־הוא הצילו. כשהלך אברהם מאור כשדים לכנען עבר בארם־נהריים ובארם נחור וראה את אנשי הארצות האלה אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארצות אלו. וכשהגיע לסולמה של צור ראה את אנשיה עסוקים בעבודת אדמה. אמר: הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת! אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת. בכל מקום, שקבע בו דירתו, היה ביתו פתוח לרווחה מד' רוחותיו ואברהם עצמו היה מכניס את האורחים, מאכילם ומשקם וממריצם לברך למי שאכלו משלו, וכך היה מגיירם.

עד כאן האגדה היהודית. איני יודע אם האגדה המוסלמית הוסיפה משהו מהותי לרקמה זו, מלבד הפרט המעניין, שנמרוד ביקש להרוג את אברהם בעודו במעי אמו. בדרך זו מדגישה היא את המוטיב, המצוי גם בדברים שהבאנו לעיל, בדבר הרדיפה שלפני הלידה, שהיא תופעה משותפת לכמה וכמה בחירי היסטוריה ומיתולוגיה, מסרגון מלך אכד ועד ישו הנוצרי וממשה רבנו ועד אדיפוס, שעצם ההריון של אמותיהם היה בו איום לשלטון עריצים, אם משום שהעתידים להיוולד עתידים גם לתפוס את מקומם של השליטים הללו ואם משום שעתידים הם לערער את אשיותיה של העריצות באשר היא עריצות.

תרומה חשובה לאברהמיות הרימה השקפת העולם הנוצרית, שאת ניסוחה הקולע מוצאים אנו בסיכום גופי תורתו של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שנעשה ביד היסטוריון אחר בשם סומרוויל, לאמור:

“עלייתן ונפילתן של הציביליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוליך קדימה את רכב הדת. ההתקדמות הדתית, המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי ההתפוררות של החברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו חברותיהן של שומר, מצריים, בבל ויוון. האם איחוד העולם של ימינו העתיד לבוא, צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח קשה”.

דעתי היא כי לא לקח שומה עליהם ללמוד, כי אם לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה ברביעיה: אברהם־משה־נביאים־ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח ישומה של הנוסחה הזאת, דהיינו: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו, ומה היה טיבו של אברהם, שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על בימת ההיסטוריה, וכלום ייתכן שכמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו. גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית, אלא גם בהתפתחות הביאולוגית. אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו בדומם – פעלו אברהמים משלהם?

ספק אם נוכל להשיב על כל השאלות הללו. מכל מקום, אף לפני שננסה לענות על כמה מהן, שומה עלינו לחזור אל אברהם המקורי, אברהם אבינו שבתורה שבכתב, אברם המקראי ולהעביר את דמותו ואישיותו תחת שבט הביקורת של המדע ההיסטורי המודרני.

עוד לפני שנים אחדות היו רוב החוקרים רגילים לחשוב כי לסיפורי המקרא על אברהם אין ערך היסטורי. אחדים ראו בהם רמז למיתוסים על איתני הטבע (אב־רם, כלומר השמים). אחרים סברו כי דמותו של אברהם היתה מעיקרה דמות אל או אל למחצה, שנתמעטה עד לדרגת אנוש ונתפשטה בישראל כדמות אבי האומה; יש שהבינו את סיפורי אברהם ושאר סיפורי האבות כסמלים לתולדות השבטים; והיו שראו בסיפורים אלה בדיות עממיות מסוג סיפורי העם שמטיבם מהלכים הם ממקום למקום. כל ההשערות הללו חסרות היום נקודת אחיזה. התעודות הקדומות, שנתגלו בזמן האחרון במיסופוטמיה (ביחוד של מארי ושל נוזו) איפשרו לנו להכיר את החברה המסופוטמית על מנהגיה ותנאי חייה במחצית הראשונה לאלף השני לפנה’ס. והרקע התרבותי, החברתי, האתנוגרפי והגיאוגרפי של סיפורי ספר בראשית על אברהם דומה ממש לרקע שבאותן התעודות. החוקרים נוטים איפוא היום לראות באברהם אישיות שבמציאות ולחשוב כי התגליות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם המסורת הישראלית שלפיה באו אבותיהם הראשונים של ישראל מחרן.

אברהם אבינו היה איפוא חי וקיים. האם קיים גם מעבר מאשיותו של אברהם זה אל נוסחת האברהמיות, כשם שקיימת הזיקה בין הפירמידה של חפרע לבין מושג הפירמידה שבהנדסה האוקלידית? ואם כן, הנוכל עתה, לאחר נדודינו הרבים במדבר הנורא הזה של מובאות וקטעים, להצביע על כמה מרכיבה של נוסחה זו? אכן, הפעם בשורה בפינו: יכול נוכל. שניים מרכיביה נהירים לנו עכשיו: האחד הוא במישור הקוסמי והשני במישור החברתי.

נפתח במישור הקוסמי, הדו של זה נשמע עוד בכתביו של יוסף בן מתתיהו המספר כי אברהם אבינו, משירד למצרים, לימד את תורת התכונה לכוהנים מצריים. על אף הסתייגויותינו מהשקפותיהם של החוקרים, הרואים באברהם התגלמות מיתוסים על איתני הטבע, אין אנו רשאים להתעלם מן היסוד האסטראלי, (דהיינו הקוסמי לפי מושגי הקדמונים), שבו ספוגה האוירה האופפת את אברהם. מלבד האסוציאציה אב־רם=שמי־רום, שכבר הזכרנוה, עמדו פרשנים רבים על הקשר, הלשוני והמשמעותי, ועל כל הכרוך בקשר זה שבין שרה לשרת, שפירושה מלכה באכדית. השם שרת קשור בפולחן צבא השמים ובו היו מכנים את כוכב הנוגה. על השם תרח, שמוצאו מירח ועל נושאו הנודד על פני ארם נהריים כלבנה על פני הרקיע, נכתבו מחקרים רבים עוד במאה הקודמת, וסבורני שכמה ממחבריהם זכו בתואר דוקטור. יסוד התנועה, או בלשון מאונשת יותר ייצר הנדידה, אברהם קיבלו ודאי בירושה מאביו. תומאס מאן מכנה אותו בשם “הנודד הירחי”, ויש גורסים שהשם “עברי” אף הוא גזור מן השורש “עבור” כמשמעותו בבראשית י’ב ו', לאמור: ויעבור אברהם בארץ… עד אלו מורה" – כלומר הלך, נדד, נע בחלל. ואפילו המקום אלון מורה מתפרש לפי גירסה זו כמשהו המתקרב אל מושג החלל בימינו, שכן לפי תרגום אונקלוס (מישר מורה") ותרגום יונתן (“מישר דהוה”) אין אלון אלא מישור כהוראתו ביוונית ꜹγων, ואלו מורה פירושו גזור, חתוך (ומורה לא יעלה על ראשו"). הווה אומר שהחלל שבו נע אברהם חלל בר סיום הוא, שאינו משתרע עד לאין סוף, ולא זו בלבד אלא שאף מעוגל הוא כחללו של איינשטיין – דבר המסומל בברית מילה, שהנוטים לסימבוליקה מיתית רואים בה טבעת קידושין שהקדוש ברוך הוא משחיל באברו של בן בריתו, והרי הטבעת היא סמל של עיגול; הגבלה של שטח הסוגר על עצמו מסביב למרכז מסוים, בניגוד לחץ או לכל כלי בעל חוד, שהוא דרוך להבקיע את כל אשר בדרכו ולהתוות את הקו הישר ננעץ באין סוף.

כל האמור לעיל מוכיח לפחות את האסוציאציה עם המישור הקוסמי־אסטראלי, עם מושגי החלל הסופי בבריתו עם הזמן, שדמותו של אברהם היתה מעוררת ברוחם של חוקרים רבים הן מן הראשונים והן מן האחרונים. ואפילו חז"ל לא היו נקיים מחטאה של אסוציאציה זו (אם אמנם יש בה חטאה), אלא שחז"ל לא קשרו את האבות עם מסלול הלבנה, כי אם בנתיבות החמה שאמרו שאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה ויעקב תפילת ערבית: שחר, צהריים, ערב – זריחה, זנית, שקיעה.

ועוד אמרו חז’ל: אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם; כל חולה הרואה מיד נתרפא. כשמת קבעה הקדוש־ברוך־הוא בגלגל חמה.

מאמר זה עשוי לשמש לנו מעבר מן המישור הקוסמי אל המישור החברתי. האבן, שאברהם ריפא בה חולים, נקבעה בגלגל חמה, כשם שהאלהים, שהפעים את רוחו של אברהם, אלהי שמים וארץ היה. וכיוון שרוחו היתה נפעמת “הקריא אברהם אבינו שמו של הקדוש־ברוך־הוא בפי כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם משל אל עולם אכלתם; הודו ושיבחו ובירכו מי שאמר והיה העולם”.

הרי לפנינו אברהם, ששדה פעולתו החברה האנושית. אברהם המיסיונר העושה נפשות בדרך של גיור (“שהכניסן תחת כנפי השכינה – אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים” – רש"י), אברהם הפילוסוף המוכיח, כדברי הרמב’ם, במופתים עיוניים את דבר קיומו של אל אחד בלבד, ואברהם האידיאל המוסרי, שאת מידותיו התרומיות מסכם יחזקאל קויפמן בזו הלשון: רודף שלום, מכניס אורחים, מתפלל על אנשי סדום, מצווה לבניו לעשות צדקה ומשפט.

ג

אחד מגדולי הפיסיקאים והמתימטיקאים של מאתנו ארתור אדינגטון ניסה לתאר את טבעו של העולם הגשמי, כפי שהוא מצטייר בפיסיקה המודרנית. לאחר ששחה באוקיינוס של עקרונות המדע בין ימינו וחתר בו על פני כמה מאות עמודים אל מחוז חפצו הגיע לידי מסקנה בזו הלשון:

“גילינו בטבע עקב מיוחד במינו. כדי להסביר את מהותו המצאנו תורות עמוקות מני ים בזו אחר זו. סוף סוף עלה בידינו לשחזר את הדמות שהטביעה עקב זה. והנה – ריבון העולמים! – אין זו אלא דמותנו אנו”.

דומני שאף אנו אין אנו רחוקים ממצבו של אדינגטון. גילינו שני רכיבים לנוסחת האברהמיות, וככל שאנו מנסים להפעילה הרינו מידרדרים אל עצמנו ובשרנו. מעצבים אנו אישיות בצלמנו וכדמותנו, שמידת הבאנליות שבה הולכת וגדלה ככל שאנו מייחסים לה מידות תרומיות על פי מיטב העקרונות של המוסר השימושי הרווחים מימי ספרות החכמה של עמי הקדם – כגון משלי אמון־אם־אופה המצרי ושלמה העברי – ועד לסיפורי הילדים של טולסטוי בתקופת התנוונותו. רודף שלום, מכניס אורחים, מצווה על בניו לעשות צדקה ומשפט. יש להניח שאין הוא שוכח גם את כללי המוסר הפרוטסטנטי, שהסוציאולוגים תולים בו את רווחתה הכלכלית ושגשוגה של יבשת אירופה, ומלבד עשיית צדקה ומשפט מצווה הוא על בניו גם להשכים קום בבקרים ולהקדים לישון בערבים בחינת:Early to bed, and early to rise makes a man wealthy, healthy and wise. החריזה עוד לא היתה ידועה בימיו של אברהם. אף־על־פי־כן ייתכן שגם הוא השתמש בחרוזים למען ייקל לציווי להיכנס ללב הבנים ולמען ייחרת בזכרונם, לאמור: המשכים קום והשוכב מוקדם סופו להיות בריא, עשר וחכם.

אכן, פתגם זה הוא פרי נסיון חיים עשיר, אלא שכידוע לא את בעל הנסיונות אנו מחפשים (אותו מצאנו כבר בפרק הראשון ואף ניתחנו כל נסיון ונסיון לחוד), לא את בעל הנסיון בחיים, אלא את בעל הניסויים שמעבר לחיים. את אברהם, שעיקר עיסוקו הוא בתחום הקוסמי או האסטראלי, ואף־על־פי־כן – או דווקא משום כך – היה המין האנושי מקופח, גזול, שדוד, ואולי גם קופא על שמריו ואפילו מתנוון לולא היה אברהם חי וקיים בעולם. ולא עוד אלא שכל יחיד, כל פרט ופרט המשתייך לחברה האנושית, היה רואה עצמו בודד, גלמוד ועזוב לנפשו ללא אברהם. זה אברהם המקראי הטהור, שגדולתו בספירת כוכבים (“וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם”) ובמניית הגרגרים שבעפר הארץ “אם יוכל איש למנות את עפר הארץ”) ולכאורה אין לו עניין־על כל פנים לא יותר מאשר לכל אדם אחר בעולם – ביצירי אנוש על דאגותיהם, ייסוריהם וסבלותיהם, שאף הם לא ייספרו מרוב ואין איש בעולם שיוכל למנותם. מדוע איפוא חש האדם את עצמו גלמוד אלמלא היה אברהם אבינו בעולם?

הצייר הבאווארי יוסף שארל, שצייר בשנת 1927 את דיוקנו של איינשטיין, ברח בשנת 1938 מבית כלא נאצי והגיע לפרינסטון. כאן פנה אל זקן אחד ושאלו מדוע הוא מתפעל על כך מאיינשטיין, אף כי אין לו שמץ של מושג על תורתו ומפעלו המדעי. הזקן השיב: כשאני מהרהר בפרופיסור איינשטיין הריני מרגיש מיד ששוב אינני גלמוד.

מעשה זה מסופר בספרו הרוסי של ב.מ. קוזנייצוב “איינשטיין” ומשמש אפיגרף לפרק העשרים ושלושה בו. אין תימה איפוא, שתשובתי על השאלה שנשאלה לעיל ושאר מימצאי לגבי נוסחת האברהמיות סדורים וערוכים לפי טבלת העימות שלהלן:

טבלת העימות

ההתנגשות, שבין האמת המדעית לבין האמת הדתית, שימשה מאז ומתמיד נושא לוויכוחים והצמיחה תורות פילוסופיות מרובות ומישנות תיאולוגיות לא מעטות. בימינו ובארצנו נמנה פרופיסור ישעיהו לייבוביץ עם הדוברים המבריקים מבין העוסקים בסוגיה זו. פרופיסור לייבוביץ' גורס שהאמת המדעית, כלומר אותה אינפורמציה שבאה לספק את ייצר סקרנותו של בשר ודם בדבר הוויות העולם והתהוותו, הרי היא עניין לפרופיסורים לענות בו באוניברסיטאות, ואלו הקדוש־ברוך־הוא אינו פרופיסור ותורתו לא ניתנה לנו לשם קבלת אינפורמציה. ואם דיברה תורה כפי שדיברה וסיפרה מה שסיפרה לא עשתה כן אלא על פי בחירה, שתכליתה לכוון את לבו של עם עולם אל מי שאמר והיה העולם, ולא כדי שבניו יצברו ידע על דברים שאירעו ועל הדרכים שעל פיהם התרחשו.

לא נבוא כאן להכריע אם צודק פרופיסור לייבוביץ' או לאו. מכל מקום, אף הוא מודה שאנו בני תמותה סקרנים הננו לדעת את האמת כמות שהיא ומשום כך הקימונו את כל אותו הבניין המדעי הגדול, שפרופיסור לייבוביץ' הוא אחד מרבבות העובדים בו. ואם אמנם לא נתכוון הקדוש־ברוך־הוא לספק את יצרנו זה בסיפורי התורה שבכתב ובפירושי התורה שבעל פה אין לנו ברירה אלא לפנות מן האמת הדתית אל האמת המדעית.

היה מי שאמר כי עיקרו של המדע הוא למצוא את הדומה בשונה. בדרך זו הלכנו משערכנו את הטבלה דלעיל ורשאים אנו לציין בסיפוק שלא מעט התקדמנו בה אל מחוז חפצנו. עתה נחווה קידה לכל מה שהשמיעה לנו התורה האלוהית על אברהם אבינו וננסה להרים את תרומתנו לסקרנות האנושית עם שנביא ונספק נתוני מידע, שיחשפו לנו כמה פרשיות מחייו ופעולתו.

נעלה מכל ספק שחוקר עתיקות, היודע לצלול אל מעמקי ההתרחשות ההיסטורית, לקלוף ממנה את האירועים החיצוניים מאותו סוג ורמה, המשמשים בימינו נושאים לכותרות עיתונות, לחדשות ולמאמרים ראשיים, ולהגיע אל הגרעין שבתוך התרחשות זו ואף לפרקו לתהליכי יסוד גרעיניים, חוקר כזה בבואו לשקול את הגורמים, שקבעו את שדות המתח ההיסטורי בתקופתו של אברהם אבינו, יווכח על נקלה כי הכוח העיקרי, שפעל באותם הימים, היה המתח הגבוה עדי קֶצֶר של התפוצצות, ששרר בשיאה של התקופה בין אברהם אבינו לבין נמרוד הרשע. מתח זה עובר כחוט השני לכל אורך העידן ההוא ומשתרע הרחק מעבר לאורך ימיהם של שני האישים, שהיו מחולליו. דומה הוא למיתר שנמתח עד אפקיעה בשני קצותיו. המיתר רוטט ומכה גלים במרחביה, וכל אשר בה נסחף במערבולת, אלא שמפאת המתיחה היתרה תדירותם של הגלים היא מעבר לכושר קליטתה של האוזן, והבריות הנתונות במערבולת אינן קולטות את הצלילים, שמרחביה זו רוויה בהם והמערבולת היא תוצאתם הישירה.

אטימותה של תקופה ללחן הראשי של עצמה תופעה ידועה היא בהיסטוריה, וימיה כימי הציביליזציה האנושית. היא שגרמה לשתיקתו של המקרא על נמרוד בהקשר זה, כלומר בכל הכרוך באברהם אבינו. מאידך גיסא, האגדה המאוחרת, שאזנה כרויה למוטיבים העיקריים שבתקופות שקדמו לה מפאת המרחק המאפשר סינון והבלטה והפרדת העיקר מן הטפל, מגזימה בעניין זה, ואף דבר זה חזון נפרץ הוא דברי הימים.

ניטול לדוגמה את הסיפור על התנכלותו של נמרוד לאברהם בעודו בבטן אמו או עוד לפני כן, משנודע לו כי עתיד אברהם להיוולד. סיפור זה אין לו שחר משום שנמרוד צעיר לימים היה מאברהם. שנים רבות לפני מות אברהם מת נמרוד ושנים רבות אחרי לידת אברהם נולד.

לאמיתו של דבר שתי הלידות לא עשו כל רושם על בני הדור וודאי שלא נראו בעיניהם כמאורעות היסטוריים. תרח היה עוסק במסחר וכאחד הסוחרים נודד היה מעיר לעיר במסופוטמיה. ואף כי טרוד היה בעסקי פרנסה לא חשך חינוך והשכלה מבניו. ילדותו של נמרוד לוטה בערפל. מצויים בידינו קטעי טכסטים, שמתוכם רשאים אנו להסיק שבעוד תינוק נתייתם מאביו וגדל כפרא אדם שידו בכל ויד כל בו. אברהם אבינו אף הוא לא הצטיין בלימודיו בימי ילדותו בארם נהריים – לא בתכונה ולא בכהונה – על־כל־פנים כך מעידות התעודות שנשתמרו עד ימינו אנו. בסופו של דבר בחר בתכונה, אלא שתוך כדי לימודיו בחל בתורותיהם של מוריו ורבותיו שגרסו כי כל המתרחש בשמים – ובמקביל לו גם עלי אדמות – אינו אלא פרי רצונותיהם ועלילותיהם של גרמי שמים מואלהים, הדוחים זה את זה או נמשכים זה לזה, אוהבים או שונאים, מתחככים או מתנגשים. בא אברהם ועל סמך ניסויים של הוברים שקדמו לו קבע כי השמים והארץ וכל צבאם משועבדים לאל עליון קונה שמים וארץ – הוא שבראם, הוא שהתווה אורחותיהם ומסלוליהם והוא שחוקק חוקים לעצם קיומם.

אברהם יצאו לו מוניטין בזכות תורתו החדשה, וכשהגיע לפסגת תהילתו עדיין היה נמרוד בן בלי שם, חייל אלמוני בצבאותיו של אמרפל מלך שנער, בן בריתו של אריוך מלך אלסר, זו אלסר שבה נולד נמרוד. ואולם, לא ארכו הימים ונמרוד השתלט על אור כשדים. מיד פשטו קלגסיו על כל ארם נהריים, הכריזו מלחמת השמד על אברהם ותורתו ושבועה נשבעו לעשות כלה בתורתו ולמגר את אברהם ואת זרעו עד אשר לא יישאר להם שריד, שהרי לדידם אין אלהים קונה שמים וארץ, המפלס נתיבים לכוכבי שחקים ומחוקק חוקים ליושבי כרכים, אין ולא היה אל, כי אם רק מלך וגיבור ושמו נמרוד. על פיו ישק כל אשר בשמים ובארץ, קשתו וחרבו תעשה את כל אלה.

יעקב, נכדו של אברהם אבינו, ברגעי איתערותא־דלעילא, שזכה לה על ערש מותו, התפאר לאמור: אשר לקחתי מיד האמורי בקשתי ובחרבי. כיוון שדמותו של יעקב המקראי היא היפוכו של דורך קשת ותופש חרב, פירש רש’י: זו חכמתו ותפילתו. אפשר שפירוש זה נכון ואפשר שאינו נכון לגבי יעקב, אך ודאי שהולם הוא את אביו זקנו, את אברהם אבינו. כנגד קשתו וחרבו של נמרוד העמיד את חכמתו ותפילתו אל האלוהים, שגילה ברוב חכמתו.

כל דורך קשת עושה מלאכתו במהירות, ואלו פעולת החכמה הריהי תהליך איטי, שהאבות זורעים, הבנים קוצרים והנכדים אוכלים את פריו. לפי שעה נאלץ אברהם אבינו לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אביו ולערוך גלות. נמרוד לא רדף אחריו. מי שתיכן בלבו להתמלך על העולם כולו קטן היה אברהם בעיניו מכדי שירדפנו אישית. זאת ועוד: לבו של הרשע, המוכה שגעון גדלות, היה סמוך ובטוח כי בבוא השעה היעודה תשיגנו ידו; והשעה היעודה – כך היה סבור – ממשמשת ובאה, כי קרוב היום בו תיכון מלכותו של נמרוד על תבל ומלואה.

ואכן, לא ארכו הימים ומלחמת אימים פרצה בעולם, זו המלחמה היחידה, שבה לקח חלק אברהם אבינו עם שהריק את חניכיו.

התורה, כידוע, מייחסת את השתתפותו של אברהם לא למלחמת נמרוד כי אם למלחמה הראשונה: מלחמת אמרפל ושלושת בעלי בריתו נגד הקואליציה של חמשת המלכים. גם כל שאר הקונפרונטאציות בין אברהם לבין נמרוד התורה מתעלמת מהם התעלמות מוחלטת – ואני בכוונה משתמש במילה קונפרונטאציה, שכן פגישות של ממש, עימותים פנים אל פנים לא נתקיימו בין שני האישים. על מקצת מגורמיה של התעלמות זו עמדנו כבר לעיל דרך אגב, ועתה נייחד את הדיבור עליהם.

הנטייה למחות את זכרו של אחד העריצים האיומים ביותר, שקמו למין האנושי מיום שהתחיל להיבדל מן הפרימאטים ואולי עוד לפני כן, רשע צמא דם, שפגיעתו היתה רעה ביחוד באברהם אבינו, בתורתו ובחכמתו, בשבטו ובמשפחתו, בגזעו ובענפיו, שהשתער עליהם במלוא העצמה של משטמת השאול שבו וניסה לעקרם מן השורש – נטיית השכחה הזו מובנת לנו בהחלט ואף אהודה עלינו. תורה, המנסה להציג את דברי ימיה של האנושות כהתגשמות הרצון האלוהי, ודאי שנוח לה להעמיד את נמרוד מחוץ להיסטוריה, להקצות לו מקם בתחום הזואולוגיה ולהפכו בדרך זו משופך דם האדם לגיבור ציד – “על כן ייאמר כנמרוד גיבור ציד לפני יהוה”.

ניתנה האמת להיאמר: התורה היתה פחות קיצונית מהרבה אסכולות היסטוריוגרפיות אחרות, החל במצרים שמלפני שלושת אלפים שנה, שבה מחקו כוהני אמון את שמו של פרעה איחנאתון, זה המלך אשר ניסה לשוא להנהיג בארצו פולחן אל יחיד – אתון המתגלה בדיסקוס השמש – וכלה בברית המועצות של ימינו אנו, שההיסטוריוגרפיה הרשמית שלה מתעלמת מדמותו של טרוצקי, אשר חולל את מהפכת אוקטובר יחד עם לנין ובשנותיו הראשונות של השלטון הסובייטי היה מן הדמויות הראשונות במעלה בצמרת המנהיגות הבולשביקית.

על־כל־פנים, המלחמה, שבה הריק אברהם את חניכיו, לא היתה מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה בעמק השדים אלא מלחמה שבאה אחריה. אמנם, גם במלחמה זו לקחו חלק כמה וכמה מלכים וארצות, אך המאבק המכריע נטוש היה בין נמרוד לבין שני אויביו הגדולים: הקיסרות המצרית, שפרעה שלט בה ביד רמה, והברית הצעירה של הערים הפלשתיות, שבראשה עמד נשיא נבחר. נשיא זה הוענק לו תואר “אבימלך”, כפי הנראה כדי להודיע בעמים, שאף־על־פי שהעם בוחר בו ושלטונו אינו שלטון מלכות, אפשר שגדול הוא מכל מלכי העולם.

אלוני ממרא, מקום מושבו של אברהם בתחומה של פלשת היה. אפשר שנתקרא ממרא על שום שאברהם, המורה הגדול ישב בו.

היה זה בעיצומה של המלחמה. אברהם ישב פתח האוהל כחום היום, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו… השלושה מחניכיו היו, אך אברהם לא הכירם, לא משום ששכח את מראיהם אלא משום שמעולם לא ראם. לא חניכיו הישירים היו אלה, כי אם שילשים וריבעים. מתלמידי תלמידיו ומן התלמידים של תלמידי תלמידיו.

שלושתם היו עייפים ויגעים. סבורים היו שאברהם שוכן באחת מעריה הגדולות של פלשת, חיפשוהו בגרר, חיפשוהו בערים אחרות ולא מצאוהו, עד שנודע להם שאברהם מתייחד עם קונו במדבר. מיד כיתתו רגליהם לשם – חמת מים אחת לשניהם¹ וגמל אין להם להסיעם בחולות.

לאחר שלוקח מעט מים ורוחצו הרגליים חילק אברהם עם שלושת החניכים את הצידה שלקח עמו לאלוני ממרא. בדחילו ורחימו סעדו השלושה ולא פצו פיהם לדבר. המתין אברהם עד שסיימו ומשסיימו שאלם:

– מה הביאכם הלום, אנשי נוד?

– חניכיך אנו, אברהם.

– המאור כשדים נמלטתם?

– עד אשר נטה נמרוד ידו באור כשדים היינו, ועתה שוכנים אנו בפלשת.

– מה מעשיכם בפלשת?

– הוברים אנחנו… לדעת מערכי לב אלוה…

– השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

– את כתב השמים קראנו ואת אותות הרקיע שנינו.

– התכבד המלחמה?

– תכבד עד מאד.

– את קשתו נתן אלוה בענן. זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר.

– מבול לא יהיה. מהפכת אלהים תהיה.

– במה?

– לא במים, באש. באש ובגפרית.

– מי יתיך אש וגפרית מן השמים?

– נמרוד.

– איך?

– ידרוך הקשת.

– הקשת אלהים קשתו?

– לא את קשתו ידרוך נמרוד. אכן, קשת אלוהים ידרוך. הקשת אשר בענן.

השמש עברה את הזנית. בעודה לוהטת זזה קמעה מערבה, אל האופק.

כשאכלו אורחיו הצעירים היה החיוך נסוך על פניו. משהתחילו לדבר נגוז החיוך. עתה חזר והופיע.

– מי הוא נמרוד כי ידרוך את קשת אלוה? מי הוא נמרוד כי יירה חיצי גפרית מן הקשת אשר בענן?

אברהם לא ראה את נמרוד החי. אך ככל אחד מבאי עולם שבימים ההם היו פניו של המלך מוכרות לו מן הפסלים הרבים שעיצבו את דיוקנו. לא היה מנוס מפסלים אלה. אפילו במצרים ובפלשת היו הקדרים והפסלים עושים תרפים ופסילים – במצרים את שת אלוהי הרע ובפלשת את מולך הניזון מפרי בטן – בצלמו וכדמותו של נמרוד: שפם מרובע מתחת לחוטם וציצת שיער מלוכסנת על המצח. השפם והציצה הפסלים צבעום בגחלים מפוחמים כדי להשחירם.

– אלהים לבדו ידרוך את קשתו.

החניך, שעד כה ענה כמעט על כל השאלות, נשתתק. שרטט באצבעו על פני החול וכבש עיניו בשרטוטו. עתה פתח את פיו חברו, שישב מימינו. הלה הישיר מבטו באברהם ואמר:

– כל מי שילמד דרכי אלוהים יידע לדרוך את קשתו. ואשר יידע לדרוך את הקשת יוכל להמטיר חיצי אש וגפרית על האדמה למען תהיה כמהפכת אלהים. נמרוד יידע. וגם אנחנו לא ייבצר מאתנו לדעת, אם נאבה… אם תאבה… אם אתה תאבה.

אברהם הזדקף. קרב אל החניך שדיבר, אחז בידו והקימו על רגליו. שעה ארוכה הביטו זה בזה הזקן והצעיר. החניך לא צידד פניו, לא הסטה מבטו. אדרבה, דומה כי קשתו שלו נדרכה בקרבו וירתה את החצים שנזרו מעיניו.

בא החניך שלישי וניצב ביניהם. משכמו ומעלה גבוה היה מחברו, ואפילו על אברהם, שהיה גבה־קומה ותמיר, עלתה קומתו של זה. מגולח היה כפלשתי, וטיפות זעה הבהיקו על פניו הנשיות.

– אבינו מורנו! – פתח בנחת – מפי תלמידיך למדנו כי אלהים אש־דת הוא. והנה אם אש דת הוא הבה ונהפכנו לדת אש.

– ומי גבר יהפוך אש דת לדת אש?

– אשר ידע למזג את האש אשר בשמים – אש השמש, הירח וכל צבאם – עם האש, אשר מתחת לשמים – אש העץ הבוער, אש החול הלוהט – ועם האש אשר בלב, הוא יהפוך אש דת לדת אש, הוא ימטיר גפרית ואש על ערי אויביו וכפריהם עד אשר ישחיתם כלה, יהפוך את יושביהם ואת צמח האדמה. וראשונים יכחיד את אברהם ואת עמיתיו, את חניכיו ואת בית אביו, את זרעו ואת צאצאיו. אך אם נקדימו אנחנו, והיתה ישועה לעולם.

– את קשתו נתן אלהים בענן לא למען יירו בה חיצי גפרית ואש. את קשתו נתן למען לא ישבות זרע וקציר. ההופכים אש דת לדת אש, למה באתם אלי? הפכו את אשר תהפכו. לא אתן ברכתי לכם.

רק עתה קם על רגליו גם ראשון הדוברים.

– לא את ברכתך באנו לבקש – אמר בהדגישו הדגשה יתרה את המלים “ברכתך” ו"לבקש" – את עזרתך לקבל באנו – הפעם הדגיש רק מלה אחת: “לקבל”.

– עזרתי? גם אם אחפוץ במה אוכל לעזור לכם?

– מקדש, קודש קדשים, צאן ובקר, קרבנות, מזבחות – כל הדברים האלה נחוצים לנו כמים לצמא במדבר. נמרוד נותן לכוהניו את הכל. איכה נקלוט את אש השמים, במה נדלה את אש האדמה, איך נמצה את אש הלב, איך נמהול את כל אלה בלעדי כוהנים וקדשות, מזבחות וצאן, מקדשים ובמות? ואתה… נשיא אלהים אתה בעיני אבימלך… את כל אשר תאמר לו יעשה…

לפתע שלה מכיסו מגילת גומא, פרשה והתחיל קורא בקול רם:

– לאבימלך נשיא ברית הערים שלום. יאציל אל עליון ברכתו עליך ועל כל אשר ייצא מחלציך. מטל השמים ומשמני הארץ. תהילה לערי פלשת, ואבדן לאויבי דגון ומשנאי בחירו אבימלך. חניכי דיברו אלי לאמור: אם נאבה יהיה אלהים־אש־דת לדת־אש־אלהים. אז תודרך הקשת אשר בענן וגפרית ואש יומטרו להשחית ארץ. נמרוד דורש באוב, הולך אל מעשים, שואל במעוננים ויצוום: הפכו מהפכת אלהים! אני אומר: עשה כמוהו פן תאחר, תישחת ארצך וייכחד עמי. אל תתמהמה! צו ללבון לבנים ולשרוף שרפה למען ייבנה מקדש ההפיכה. אתה תדרוך את קשת אלהים. אתה תמטיר גפרית ואש על אור כשדים ובנותיה עד אשר תעשה כלה בנמרוד ומלכותו…

– די! – שיסע אברהם את הקורא – מי כתב אגרת זאת?

– אתה!!! – זעקו כל השלושה פה אחד.

אחד מהם כופף עצמו לפני אברהם, השני הניח את הגומא על גבו של הרכון והשלישי תחב צנצנת דיו בידו האחת של אברהם וחרט מצרי בידו האחרת.

מיכנית נטל אברהם את הכלים בידיו, הדקם בכפותיו, מש ממקומו והלך. אל השמש השוקעת, אל הים, אל המקום, שממנו באה הרוח. רוח משיבת נפש. מן האופק האדום… אדום כדם. כאש. אש־דת, דת־אש… אש… אש…. ובתוך האש לובנים לבנים ושורפים לשרפה… לבנים אדומות. מקדש… מקדש… לאלהים־אש־דת… אש־דת־דת־אש… לא. לא מקדש הוא זה כי אם כבשן. ויהי השמש לבוא ועלטה שחורה, סמיכה, צמיגה, לפפנית…והכבשן בוער בעלטה. ובני אדם לרבבות – זקנים ותינוקות, אנשים ונשים, שלדי אדם, חצאי אדם, סכופים, דוויים, עגולי עיניים עמוקות ועבי שפתיים תפוחות ניצבים דומם ומחכים לתורם.

למה מחכים הללו?

המחזה עוועים הוא זה או תרדמה, שנפלה על אברהם?

בפתח הכבשן עמד נמרוד. ציצתו מלוכסנת על מצחו, שפמו מרובע כאחת הלבנים, שמהן נבנה הכבשן, ובלהט האש הבוערת – אש יקוד השקיעה החורצת לשונותיה מפי הכבשן – מבהיקות עיניו השחורות בברק הרשע הגדול, הרשע הקמאי, ההיולי, הרשע שלפני היות תבל.

אחד אחד נוטל הוא בזרועותיו את העומדים בתור, מבתרם בתרים בתרים ומשליכם אל הכבשן. הבתרים נחרכים והתנור עשן, מדמיע את העיניים, מגרה את האף, זבח, אשה, קרבן עולה… כליל.

כליל תפארת גזעו של אברהם לדורותיו.

כשחזר אברהם אל חניכיו הבהיקו כוכבי המדבר כגולות זהב מלוטשות. השלושה חיכו לו. הגוויל היה פרוש בידיו של הראשון. אברהם חש את החרט בידו. טבלו בצנצנת הדיו וחתם בקצה הימני של המגילה: אב־המון־גויים, אברהם העברי, אב־רם נשיא אלהים.

השלושה הרכינו ראשיהם.

– ברכנו, אברהם, בניך אנחנו.

– בקלף הזה ייקרא זרע לפרי רוחי. כל אשר ייצא ממעי אותיותיו הוא יירשני ומלכי עמים ינקו חיותם ממנו. מי מילל לאברהם כי הרה אש־דת וילד דת אש. ח־ח־ח!

ויפול אברהם על פניו ויצחק. והיה נדמה לחניכיו כי אחד מן הצבועים יושבי המדבר מרטיט בשאגתו מרחבה שוממת. אילן גדול שנגדע לארץ מפאת דליקה, שפרצה ביער לוא יכול היה לצחוק היה צוחק כך ומנפנף בענפי צמרתו האדירים שנשארו עוד לפליטה.

ד חסר

ה

המרד של דור הפלגה מוסבר בזוהר בכך, שהשתמשו לרעה בחכמת הסוד שהשיגו, שהרי משום שהוריד הקדוש־ברוך־הוא רזי החכמה לעולים, התקלקלו בה בני האדם וביקשו להתגרות בו. חטאיהם של אדם ונוח נגרמו בידיעת הסודות, ואפילו אברהם, יצחק ויעקב נכשלו בהם. “רק משה היה שמש נאמן בכל המדרגות ולא סטה לבו בתשוקה של אחת מהן, אלא עמד באמונה עליונה כיאות. ולעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא יעיר חכמה בעולם ויעבדו אותו בה… ולא כראשונים שהשחיתו בה את העולם”

י. תשבי. “משנה הזוהר”.

עברו שנים ושוב ישב אברהם בפתח האוהל כחום היום. קטורה, אשתו עולת הימים, הגישה לו ספל משקה ריחני ומהביל – מאבות אבותיו של הקפה בן ימינו – השתפלה על החול סמוך לבעלה הישיש, פרשה על ברכיה בד שחור, קצתו רקום ארגמן, ונטלה מחטה בידיה כדי להמשיך במלאכת הרקמה. אצבעותיה עושות במלאכה ועיניה מפזילות מבטים לעברו של אברהם. וכל אימת שמבט כזה נורה בו, היה הישיש מקרב שפתיו אל הספלון המהביל ומרטיבן קמעה. לאחר מכן היה מניח את הספלון על היריעה, שנפרשה לפניו על החול, קופץ ידו ומקנח שפמו באגרוף. היו כתמי המשקה החומים ניתקים מזיפי השיער הלבן ונתקעים בגומה, שבין האצבע והאגודל. בין גמיעה לגמיעה היה שוקע בהרהורים, כלומר חוזר אל עיסוקו היחיד בשנים האחרונות.

אכן, זה המקום וזה הזמן. באלוני ממרא ובעונת הקיץ באו אליו שלושת החניכים, שנעשו מלאכים. מלאכי אלוה דת האש ומלאכיו של אברהם אל אבימלך. מלאכים נושאי גוויל גומא חתום בידי אב־המון־גויים, אברהם, אב־רם, נשיא אלהים. ואף־על־פי־כן נבצר מהם להגיע אל ארמונו של אבימלך הטרוד בעסקי מלחמה. לפיכך הביאו את הגוויל אל לוט, אחד העברים, מגדולי הסוחרים אשר בפלשת ומרואי פניו של אבימלך, שהיה יוצא ובא בארמון הנשיא. ובבוקר בהיר שמש, כטוב לב אבימלך ביין, אשר לוט הביא לו ממיקני, נקרא גם לוט אל שולחן הנשיא לטעום מן היין. בעודם אוכלים מפת הנשיא ושותים מיין הסוחר מסר לוט בידי אבימלך את המגילה הכתובה. הנשיא מאצילי פלשת היה. קווי פניו עדינים, עיניו עצובות ורגליו ענוגות עד נכות. אפילו בעתות מלחמה לא היה נוהג לקרוא גווילי גומא בשעת סעודה. לפיכך קרא אליו את שר צבאו פיכל, נתן את הקלף בידו, העלה על שפתיו את בת צחוקו, שהיה בה כדי לשבות לבבות של זולתו אך לא כדי לעקור את העצבות מעיניו שלו, והגה את המלים, שנכנסו להיסטוריה:

– אחוז בזה, פיכל, ואל תנח ידך.

בתרגום ללשון ימינו הדברים נשמעים כך:

– דבר זה דורש פעולה פיכל.

ופיכל פתח בפעולה. אחז במגילה ולא הניח ידו. הלבנים נלבנו, השרפה נשרפה, המקדש נבנה, האש אשר ממעל נמזגה באש אשר מתחת ונתמזגה עם האש אשר בלב, וכל ההוברים העובדים בעבודת הקודש למדו לדרוך את קשת האלהים למען תירה חצי גפרית ואש. היתה אש הדת לדת אש.

אך בעוד הוברי פלשת וכוהניה חוזים בכוכבים ובוחשים באשים כבש נמרוד ארצות והחריב ערים, ומקומות יישוב הפך לעיי מפולת, ובכל אשר דרכו רגלי צבאותיו הובערה אש בכבשנים, וכל אשר דם אבותיו של אברהם בעורקיו ואלוהי אברהם בלבו הושלך אל האש והיה לשרפה.

בימים ההם כתב אברהם על ספר את הדברים האלה:

"ויכרות נמרוד ברית עם מלך סדום ועמורה ויבוא בחיל גדול להשמיד את ארץ מצרים, למען יהיו יושביה מס עובד לאור כשדים, למלכה ולאלוהיה.

ופרעה מלך מצרים גם הוא מתנשא לאמור: לא נמרוד אלהים, אני, פרעה מלך מצרים, אני האלהים, אין עוד מלבדי. והמצרים עובדים את פרעה מלכם ואלוהים שנים אלפים, גם כאשר קשתה ידו עליהם אין פוצה פה ומצפצף. ככל אשר יעבידם בפרך, יהרוג כל בחור וטוב בהם, יקח לו את נשיהם, ואת בניהם יתן לרוץ לפני מרכבתו, ככל אשר יענם וייסרם, כן, ירבו להללו בכינור ועוגב, לשיר גדולתו ותפארתו ולעבדו בלב שלם.

ובבוא נמרוד עם צבאותיו ויכבוש את ארצם וירדה בהם ברמה. ויקומו המצרים כאיש אחד, ויגרשוהו מארצם וירדפוהו עד חרמה, ובחרמה בא חיל פלשת ויכהו מכה רבה.

ותהי אור כשדים כלא היתה וקרנה נגדע עד עפר. אז יבואו תלמידי אל אבימלך ויאמרו: שלמה המלאכה. ידענו גם לדרוך את קשת האלהים אשר בענן ולהמטיר על הארץ חיצי אש וגפרית".

אברהם לא הוסיף לכתוב על ספר. כפי הנראה נמנע מלהעלות על הכתב את אשר התחולל בנפשו לשמע הבשורה כי חיצי האש והגפרית הומטרו על סדום ועמורה, שעדיין לא פתחו את עריהם בפני חילה של פלשת. לא על נמרוד, לא על כבשוניו, לא על עריו ובני עמו, שריטשו נשים הרות וניפצו עוללים בסלע, כי אם על אנשי סדום ועמורה.

על כן ייאמר: כנמרוד גבור ציד לפני יהוה וכאנשי סדום רעים וחטאים ליהוה. מה לא יעשו כותבי העתים כדי לטהר את המעשים אשר נעשו תחת השמים!

גם אברהם ניסה לטהר את מעשיו. עשרות אגרות הריץ לאבימלך וביקשו שיהרוס את אשר בנה על פי בקשתו, ינתץ את המקדש, אשר הקים על פי עצתו, אך אבימלך לא שעה לו. אדרבה, כיוון שלפני המלחמה וגם אחריה היו הפלשתים עוינים את המצרים ואת פרעה מלכם, חושש היה אבימלך שמא גם פרעה ילבון לבנים וישרוף שרפה ויקים מקדש לדת האש, שבו ילמדו אף חניכי אברהם המצריים לדרוך את קשת האלהים וישחיתו את פלשת כשם שפלשת השחיתה את סדום ועמורה בהמטירה חיצי אש וגפרית מן הקשת אשר בענן; לפיכך עוד הגדיל והאדיר את מקדש דת האש, הושיב בו את כל ההוברים והכוהנים, שילשים וריבעים לחניכיו של אברהם והקיפם חומה בצורה וגבוהה לבל ייצא החוצה שמץ דבר מרזי תורתם. ואפילו אברהם בכבודו ובעצמו לא נוקה. בו אישית חשש אבימלך לפגוע בשל יוקרתו הרבה בעולם כולו, אך שרה אשתו, אף כי נכה היתה ורתוקה למיטת חוליה זה שנים רבות, נלקחה אל ארמון אבימלך ונחקרה שם. ורק לאחר שחוקריה נוכחו לדעת כי אכן המבעיר את אש הדת אינו יודע את סוד הפיכתה לדת אש, שחררוה והחזירוה אל ביתה.

ברם, כל אמצעי הזהירות, שנקט בהם אבימלך, לא הועילו לו. פרעה מלך מצרים ציוה לאסוף את כל חניכיו של אברהם, אשר בגבול ארצו, מהם שנמלטו לשם מפחד נמרוד ומהם שהיו בה מאז ומתמיד. גייס אלפים מעבדיו, העמיד עליהם נוגשים וכרף עין בנה מקדש לתפארת והקים מזבחות, שכמוהם לא נראו בכל רחבי פלשת. ועל חניכי אברהם ציווה לגלות את סוד מהפכת האלוהים ודריכת קשתו, ולא – אחת דתם להמית. על־כל־צרה שלא תבוא עקר את לשונותיהם שלא יודיעו סודם לאחרים. לא יצאו שנים מעטות והקשת נדרכה.

מאז רבו מקדשי דת האש גם בפלשת, ועתה יש לאל ידם לא רק להמטיר גפרית ואש מן השמים, כי אם להתיך ארצה מטר כוכבים מכוכבי הרקיע. מקדש פלשת מתיימר כי לא ייבצר ממנו להפיל את הירח ארצה, והמצרים אומרים, כי השמש בכבודה ובעצמה, זו השמש שהמשילוה על השמים ועבדוה כשם שהמליכו את פרעה על הארץ ועבדוהו, גלגל החמה הזה כגלגל היוצר בידיהם ואם יצוום פרעה יצניחוהו ארצה על ראש פרעות אויביהם. אם למדו בני האדם לדרוך את קשת אלוה – טוענים המצרים – למה יירו בה רק חצים ולא בליסטראות מגרמי השמים?

כזאת היתה מצרים. מאז ומתמיד כזאת היא. עוד לפני ששמו של אברהם נודע ברבים היה רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדני. והנה פשטה השמועה כי אכן במצרים נשמע דבר אדוני. קם מלך חדש, אשר לא ידע את כל אלילי מצרים, החריב את מקדשיהם, ניתץ את פסיליהם ושיבר את מזבחותיהם, רק לאל אחד, לדיסקוס השמש השולח קרניו לכל אדם עלי אדמות – יהיה מי שיהיה – לו עבד פרעה, לו השתחוה ולו התפלל, לאמור:

יפה עלותך על כנף השמים

אטון חי, מחולל החיים…

קרניך תחבקנה כל הארצות,

כל אשר יצרת, עשית…

באהבתך תאסרם כולם,

רחקת וקרניך על פני אדמות…

מה רבו כל פעליך…

הוי אל אחד ואין אחר בלעדיו…

ושרה, כמוה כאברהם צמאת אלהים היתה. אלא שאברהם מצאו בסופו של דבר, ואלו שרה לא חדלה מלחפש עד סוף ימיה.

ירדו השניים מצרימה. אברהם הוחזר מן הגבול, ושרה נלקחה בית פרעה ונחקרה שם. לא הרי החקירה בפלשת כהרי החקירה במצרים. חקירה זאת יסודית לאין ערוך היתה מזו, ששרה עתידה היתה להתנסות בה בפלשת, ואף ארכה זמן רב הרבה יותר. עד יום מותה בזאו את גופה פסים כחולים – עקבות שבטי סריסיו של פרעה.

על כן לא הרתה שרה אלא לאחר שנים הרבה, וכשחזר אברהם מאלוני ממרא סר וזעף אחרי שחתם על האגרת לאבימלך אמר לה כי הקריב את בנו, את יחידו אשר אהב עולה לאלהים־אש־דת, – והוא התכוון אל תורתו, היא פרי רוחו – קיבלה שרה את דבריו בכובד ראש וכפשוטם, כשם שקיבלה כל דבר בחיים – בכובד ראש וכפשוטו. לפיכך לקתה בהלם ולא נתרפאה ממנו כל ימי חייה. וכשהלכה לעולמה היו עיניה רעבות לאלהים, שפתיה זועפות, עורה מתוח על לסתותיה, ידיה צמודות לירכיה ורגליה מאובנות כפי שהיו כל אותן השנים, מיום שהוכתה באותו הלם. וכך הובאה אל מערת המכפלה.

כזאת היתה שרה, אשת חיקו ורעיית נעוריו באור כשדים ובחרן, בגרר ובבאר שבע, בכנען ובמצרים. בעשר שנים צעירה ממנו היתה, ואלו קטורה זו, היושבת לימינו, במאה וחמישים שנה צעירה ממנו. מאה וחמישים…

מצאצאיה של הגר היא, דור שלישי או רביעי. הגר, ששולחה למדבר, הגיעה למצרים ונישאה שם. זה לה שנים רבות שהיא הלכה לעולמה. אחד מבניו של ישמעאל בא לבקר את אברהם והביא עמו שארת בשר צעירה זו, כדי שתהיה לו לאברהם לאשה – בת עשרים וחמש לבן מאה שבעים וחמש. למען יחם לו בלילות כבימים יושבת היא עמו במדברה של פלשת ואינה זזה ממנו. מאכילה אותו ומשקה אותו, רוקמת, כותשת וטוחנת… ואין איש עמו במדבר מלבדה ומלבד הילד הקטן, שהביאה עמה ממצרים. לדבריה משתה אותו מן המים, מן היאור, מנוּן האוקינוס הקדמוני, שבורא העולם יצא מתוכו.

יפה היא קטורה, אולי יפה כהגר ואולי אף יפה ממנה. קלסתר פניה של הגר אינו זכור לו לפרטי פרטיו ודיוקנה של קטורה מעולם לא נקלט בעיניו, שכהו מראות. אף משוי זה ודאי תינוק נאה הוא.

כשבעים נפש שארי בשר יש לו לאברהם. נתלקטו ובאו מפוט וכוש וגם מארם נהריים, ככל שנותרו לפליטה מכבשוניו של נמרוד. אף הם הקימו מחנה בסביבותיה של שכם העיר ואוהל מועד לדת האש. ולא עוד אלא ששיגרו אליו משלחת וביקשוהו שימלוך עליהם… “נשיא אלהים אתה בתוכנו והיה כי תמלוך עלינו, ורמה קרננו בין גויים”.

אבל אברהם סירב ולא זז ממדברה של פלשת.

היה בין בני המשלחת איש אחד גבה־קומה, שבלורית שיבה מתנפנפת בראשו ופיו מדבר גבוהה גבוהה, ראש וראשון הוא לאותם שבעים נפש שנתלכדו סביב המשכן לדת האש אשר על־יד שכם. איש זה פתח במפגיע:

– אתה, שלא חשכת את בנך את יחידך…

ח־ח־ח… יצחק מת בענין רע. כרבים אחרים נספה באחד מכבשוניו של נמרוד, שרה הלכה לעולמה בשל המחלה שפקדה אותה. והוא, אברהם אבינו, חי וקיים עד היום הזה. אף־על־פי־כן הכל מאמינים לשרה, שקיבלה כפשוטו דיבור שיצא מפיו. הכל סבורים שהוא, אברהם, הקריב לעולה את בנו. לא, לא בן אחד, כי אם שניים. גם את ישמעאל הקריב. את יצחק לאלהים־אש־דת ואת ישמעאל לאלהי המדבר; והוא שסופר לקטורה אשתו, שאלמלא כן לא היתה מסתירה ממנו את ילדה המשוי. ודאי חוששת היא שמא גם אותו יעלה לעולה.

באותו יום, שבאה המשלחת, הלכה קטורה ללוות את החברים ולהראות להם את הדרך הקצרה. התינוק המשוי נשאר זו הפעם הראשונה עם אברהם. צמצם אברהם את עיניו הכהות בו וראה כי משחק הוא באותה אבן שקופה ומבהיקה הקרויה זכוכית, שהמצרים ידעו לעשותה מחול. זכוכית מיוחדת היתה זו, עבה ומעוגלת.

נתקרב התינוק אל אברהם, נטל את ידו והגביה את הזכוכית למעלה. עיגול קטן נתהווה על גב ידו של אברהם משל השמש בכבודה מיעטה עצמה ובאה לשבת על ידו. לפתע חש כוויה בבשרו. פרץ בצעקה ואסף ידו.

הילד צחק.

כששבה קטורה מלוות את המשלחת לא אמר לה אברהם דבר וחצי דבר. ראתה שאברהם זועם והילד צוחק, והזדרזה להביא את משוי־המים אל האוהל.

מאז לא חדל אברהם מלהתבונן בכווייתו, כל אימת שלא היה במחיצתה של קטורה. וככל שהרבה להתבונן בה כן היה מאמץ מוחו ומעלה מחשבות רבות ועמוקות, אם אמנם בכוח הזכוכית המצרית הובאה השמש אל ידו, הרי שצודקים המצרים באמרם כי אכן יש לאל ידם להוריד את החמה. ילד זה, המשוי ממי מצריים, אפשר שעתיד הוא בלהטי זכוכיותיו לא רק להכוות את הבריות, כי אם גם להדליק אש במדבר. להט זה שהכווה את ידו אפשר שהיה שורפה אלמלא אסף אותה בעוד מועד². ואם יד כך, מי ימנע ממנו להבעיר אש בקוצי הסנה שנשדפו בחמה.

וככל שיגדל הילד תגדל ותתעבה הזכוכית אשר עמו, וכאשר תגדל ותתעבה הזכוכית כן ירבו כוחה ועצמתה עד כי יעשה האדם זכוכית ענק שבכוחה יהי לא רק להכוות בשר חי כי אם לחרות על אבן ולא רק את אשר מקרינה השמש בלהטה כי אם את אשר אומר אדוני־אלהים־אש־חיה.

זכוכית ענק שכזאת מי ישאנה?

… ניסה אברהם להרים את ספלון המשקה ולא יכול. נדמה היה לו, שכל אבריו נתאבנו כרגליה של שרה, זכרונה לברכה, לאחר ששמעה את דבר ההקרבה המדומה של בנה, שגם לאחר מכן, ביחוד לאחר שיצחק נספה, היתה קוראת לה בשם עקדת יצחק. חש כאלו נתלהט ראשו, משל זכוכיתו של אותו משוי יאור לא בידו, אלא בראשו פגעה. ומבעד ללהט הגדול – הדומה למחזה הכבשן, שנתגלה לו במדבר בשעת ביקורם של שלושת החניכים־המלאכים, ושונה ממנו תכלית שינוי בעת ובעונה אחת – מבעד ליקוד הלהט נגלה לעיניו מחנה והיו ובניו, בני אחיו ובני בניו וצאצאיהם המרובים. והנה כל המחנה הגדול, אשר על־יד שכם העיר, נושא על כתפיו זכוכית ענק זאת, כשֵאת עבדיו של פרעה את פסל אמון אלהיהם הנעתק ממקדש למקדש. וילד קטן נוהג בהם, ילד שנמשה ממי תהומות ומשה את אש השמים. הילד מחזיק שני לוחות אבן. יהוה־אש־דת הוגה דברותיו, והזכוכית קולטתם על הלוחות; אש שחורה על אש לבנה.

ויוצא אותו החוצה ויאמר לו: הבט נא על זרעך וספור את בני עמך, אם תוכל לספור אותם.

ויאמר אברהם: למה לא? ודאי שאוכל. הרי זו פעולה פשוטה של כפל: מכפלה. עד עכשיו רק שרה היתה במכפלה, ועכשיו גם אני צועד אליה, אל מערת המכפלה, מכפלת עשרה בשבע; עשרה נסיונות ושבע ברכות. שבעים נפש נושאי־זכוכית־חורכת־דבר־אלהים־בבשר־לוחות־אבן. שבעים – זאת היא המכפלה. ואלה ימי שני חיי אברהם, אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ויגווע וימות בשיבה טובה זקן ושבע, וייאסף אל עמו, ויקברו אותו… בניו אל מערת מערת המכפלה.

א

“פוּקוּסיוּ” פירושו נקמה בלשון היפאנית. אמנם, המונח היפאני השרשי להוראת המושג נקמה הוא קאטאקיוצ’י, אלא שמונח זה נתלוותה לו באחרונה משמעות ארכאית, והמלה המקובלת היא זו המכתירה את סיפורי, שמקורה לאמיתו של דבר בלשון הסינית. על שום מה בחרתי לסיפור זה כותרת שהוראתה נקמה ומקורה בלשון הסינית – דבר זה יתברר לקורא בהמשך הדברים. אמנם את עצם השימוש בלשונה של יפאן דווקא חייב אני להסביר מיד, עוד לפני שהתחלתי בהרצאת הדברים. אכן הנקמה האכזרית, שיסופר עליה להלן, כוונה נגדי, אך העיוותים שקנו להם שביתה בנפשות בני אדם על ארצות מוצאם ומגוריהם, על גילויי תרבותם ופראותם ברחבי תבל ובעמקי הזמן, על הגזעים המגוונים שלפיהם נחלקו ועל הציביליזאציות השונות שאותם יצרו, עיוותי שנאה ואהבה, רשעות וצדקות, השמדת הזולת והקרבה עצמית – כל אלה עשו אגודה אחת במקרה שידובר בו וגרמו לכך שקרבן למעשה הנקמה בי נפלה נערה מבנות העם היפאני, סאצ’יקו אהובת נפשי.

האמנם אהבתי את סאצ’יקו?

מה אומר ומה אדבר ומה אצטדק? בן שתים עשרה הייתי בימים ההם. והשאלה שהצגתי לעצמי זה עתה, שאלה ריטורית היא דוגמת הקושיות כגון: האם אהב אודיסס את פאלס־אתינה? האם אהב דון קיחוטה את דולציניאה? או, להבדיל אלף הבדלות: האם אהב האר"י הקדוש את השכינה?

בעיר שבה גדלתי הופיעו היפאנים ככובשים: אנשי פלדה, קשוחים, חטובים, ממושמעים עד גולמיות. את עמה של יפאן במולדתו לא היכרתי. עיני לא ראו אלא חיילים, קצינים, מושלים, פקידים, שוטרים וסוחרים – הן הימים היו ימי השיא של מגמות ההתפשטות, שהקיסרות היפאנית הגשימה הלכה למעשה. את לשונה של יפאן לא שמעתי, את שכיות חמדתה, את עדינות אמנותה, את פאר גינותיה, שאילנותיהן מרכינים ראשם בהכנעה וסרים ללא ריגון למשמעתו של הגנן המכביד ביד רכה את אכפו עליהם – את כל אלה לא ראו עיני, ואפילו את המוסיקה היפאנית, גם אם ניסרה מדי פעם בחלל, לא קלטה אזני. פעם אחת טיילתי בגן ציבורי ונתקלתי במחול קבוצתי מסורתי מבוצע על ידי מאות יפאנים. אותה שעה חדרה אל תודעתי בפעם הראשונה מנגינה יפאנית עצורה, לירית־אישית החוזרת על עצמה במונטוניות עקשנית, תקיפה אך נוגעת ללב. ואולם היצירה הכוריאוגראפית שהוצגה לעיני, לקול צליליה של זו, עמדה בסתירה כה בוטה למנגינה עד שהלחן נשכח ממני כליל ולא נותרה בזכרוני אלא תמונה מעוררת פלצות של גדודי רובוטים המנענעים אבריהם כאיש אחד נענוע מתכתי־מיכני תוך אבדן מוחלט של אישיות, משל למערכת נולים אוטומאטית המופעלת בבית חרושת מודרני לטקסטיל. אלא שמערכת המחול לא יצרה כסות לגופו של אדם, כי אם נתנה ביטוי למכונת מלחמה אדירה על מנופיה ואביזריה האימתניים, אשר הרקידה חיילי עופרת שהעלו בשר וקרמו עור, ודם זרם בעורקיהם. ואנכי לא ידעתי אז ולא עלתה על לבי כי תנופת עוז ותעצומות מעין זו תימוג כעשן בעוד תריסר שנים, והאקורד הסופי שלה יתבטא לא בפרשנות כוריאוגראפית־מיליטאריסטית לפזמון חוזר נוגה ולבבי, אלא בתצליל דראמתי ביותר של מנגינת ההיסטוריה האנושית שהשמיעו פצצות נאגאסאקי והירושימה.

וכשם שאזני שמעו מנגינות יפאניות בלא שקלטו אותן, כך ראו עיני נשים יפאניות בלא ששיגרו את דמויותיהן אל תודעתי, אל דמיוני ואל זכרוני, חוץ מאשר במקרה אחד בלבד, ולו מוקדש סיפורי זה.

מי היו הנשים היפאניות, שאת דמיותיהן יכלו עיני לשגר אל תודעתי באותה עיר סינית כבושה?

בראש ובראשונה מטרוניתות נשואות לאנשי הצמרת של הפקידות והצבא, שהיו על פי רוב עטויות משי צבעוני, ורק אפס קצהו היה נגלה מדי פעם בפעם עם נפנופי המסווה הפרוש על פתחה של מרכבת ריקשה מתנודדת, רתומה לבהמת משא מהלכת על שתיים בצורת סיני שטוף זיעה הרץ כל עוד נפשו בו לשבור בר לו ולמשפחתו תוך נסיון לעמוד בהתחרות לא רק עם סוס כי אם גם עם מכונית שעשתה בימים ההם את צעדיה הראשונים להדברת כלי הרכב המונעים בכוחות אדם ובהמה. מטרוניתות אלו, המוצנעות במעמקיהן של אותן מרכבות־אדם, השתייכו למעמד העליון.

במקום השני במידרג החברתי נמצאו נשי סוחרים יפאניים, תושבי הקבע של העיר, שהתיישבו בה זמן רב לפני הכיבוש ושימשו על פי השמועה מעין חיל חלוץ אזרחי העובר לפני המחנה הצבאי. נשים אלו היו ממש זהות זו עם זו בקומתן הבינונית האחידה, בדלות בשרן העטוף קימונו רחב שרוולים, בקול נקישותיהם של קבקבי העץ הנעולים לרגליהן על גבי ריבועי הביטון של המדרכות או אבני המרצפת, ואפילו בתינוקות שהיו קשורים אל גבותיהן באבנט מהודק הדק היטב לחזה שטוח והתנדנדו בקצב שתופפוהו הקבקבים – קצב אחיד שלא השתנה לעולם.

ועוד סוג אחד עשוי היה להיקלט במוחי ולוא אך במטושטש ובמעורפל: אלו הן הפרוצות המקצועיות, שהיו מועסקות בבתי הבושת היפאניים לרווחתם ולישועתם של חיילים וקצינים המרוחקים ממולדתם. בן שתים עשרה הייתי, כאמור, ומוסדות מסוג זה היו אפופים מסתורין בדמיוני, מעין ביברים על כוכב לכת אחר שכולו סגור ומסוגר, דוחה ומגרה, מעורר סקרנות וסלידה כאחד; על אחת כמה וכמה הבריות המאכלסות אותו, שכל אחת מהן קדשה וקדושה בעת ובעונה אחת. יש שמישהו מחברי הגימנאזיסטים בני כיתתי היה תוקע אצבעו בצלעי כשהיינו מהלכים ברחוב הראשי של העיר, ומורה על בובה מפורכסת שפניה מרוחים בכל צבעי הקשת וכל עצמה דומה היא לדגם סינתטי של חיה ססגונית המהלכת על שתיים ומזקרת את פרצופה בשוק כטווס בגן חיות. התיעוב שעוררו בי דמויות אלו לא היה בו כדי לעקור מקרבי את ההתרגשות המיסטית שהתחוללה בנפשי למראה נציגות המקצוע העתיק ביותר בעולם במהדורתו היפאנית דווקא; אולי משום שיפאן היתה באותם הימים סמל השלטון בעיני וצירוף זה של שליטה המפקירה את גופה גירה את דמיוני בעצם קוטביותו.

את מהותה של הגיישה היפאנית בפעולתה המקצועית־אמנותית היכרתי לראשונה שנים רבות לאחר מכן. עוד יותר –הרבה יותר –מאוחר, כמעט בגיל העמידה, הופיעו לנגד עיני דמויות הנשים באמנותה של יפאן, לאו דווקא ברחבי הקיסרות היפאנית אלא בבתי הנכאת שבאירופה או באלבומים באמנותיים שעל גבי הכוננית שלי בירושלים עיר הקודש. לא בכדי מצויה בהם האלה קיצ’יוטן מתקופת פוג’יווארה, שחוטבה במאה השתים עשרה מעץ אדום, והיא ניצבת עטורת כתר ועתירת עדיים על בזיך מלא פירות. אף שמורה בזכרוני דמות חמקמקת של נערה יפאנית משוכלת רגליים, שהאמן דאינצי ניאובאי הטביעה על משי בצבעים רכים־דקים עד טשטוש־מה ודהיון. ועוד זכורה לי הקורטיזאנית המקסימה בת המאה השמונה עשרה, שהרשם הגאון אוסטווא העלה את קווי דמותה השחורים־אפורים על נייר דק ושקוף בהינף חד־פעמי של נוצה מרחפת ברוכת אל. ועתה, בעת כתיבת הדברים, צפה ועולה לנגד עיני ליטוגראפיה־פרוטומה של הגברת הנאווה בקימונו מעשה ידיו להתפאר של קאטאגאווה איטאמארו. והנה עד היום הזה היתה רק יפאנית אחת בחיי שקישרה בין חוויות מאוחרות שבצפייה ביצירות אמנות לבין הצצות בוסר במופלא ממך בעיני בשר; היחידה שאיחתה את הקרע בין הנגלה והנסתר, בין קדושה לקדש, בין הופעה שמימית־רוחנית נשגבת לבין תופעה ארצית־גופנית משפילה עד דכא – היתה סאצ’יקו.

ב

סאצ’יקו התגוררה בדירתנו. אמנם, פרק זמן קצר מאד, אבל עובדה היא כי ישוב ישבה עמנו. ולא רק סאצ’יקו; באותו פרק זמן עצמו היה לנו עוד דייר אחד – דימיטרי אפאנאסייביץ' שמו.

אין צריך לומר כי סאצ’יקו היתה יפאניה, דימיטרי אפאנאסייביץ' – רוסי, ואנחנו משפחה יהודית.

מדוע התגוררנו כולנו בדירה אחת?

משום שאבי ידוע חולי היה והרבה להיזקק לרופאים, לתרופות ולבתי חולים, וביטוח רפואי לא היה ולא יכול היה להיות בסין בשנות העשרים והשלושים של מאתנו. כל ימיו עסק אבי בהוראה, שראה בה עבודת קודש כיוון ש"חינך ברוח לאומית עברית את ילדי ישראל בעדות נידחות, שההתבוללות אכלה בהם בכל פה". הוא לא הרפה ממלאכתו אלא כאשר מרותק היה למיטתו כליל או כל אימת ששיעולו השחפני מנע ממנו להרביץ תורה בכל צורה שהיא, לרבות הכנה לבר־מצווה. אמי אף היא מורה היתה, ועל מכסת שעותיה בבית הספר הוסיפה שיעורים פרטיים למכביר בנסותה להחדיר את תורת המתימטיקה למוחות אטומים של בני עשירים שהוריהם לא היו מוכנים להשלים עם טמטום בניהם ובנותיהם. מלבד אלה היתה אמי עקרת בית, אם לשניים – בת ובן – שבחינוכם השקיעה הרבה. אף על פי כן היו צרכי הריפוי של אבי מאכלים תכופות את משכורתם של שני המורים, והעיסוקים הנוספים לא היה בהם כדי למלא את החסר. לא נותר אלא האמצעי האחרון: השכרת חדרים. דירתנו השכורה היתה מרווחת למדי, ועל כל פנים המרווחת ביותר באותה חצר, שבירכתיה בית לבנים אדמדמות, ובו שתי דירות: האחת שלנו, והאחרת – קטנה יותר – של בעל הבית –קוריאני ענקמוני, שרוב ימיו ישב במולדתו ולא היה מופיע בביתו אלא פעם אחת בחודש, כדי לגבות שכר דירה ולגעור בחצרן הסיני שהשגיח על הבית ושימש את דייריו. מן הבית שלנו ועד לשער החצר השתרעו טורים של בקתות עץ עלובות שבהן נדחסו משפחות “ברוכות” ילדים של פועלים סיניים שכירי יום ותגרים הסובבים עם מרכולתם בחוצות העיר. ארבעה חדרים היו בדירתנו – אחד מהם היה מושכר כמעט דרך קבע. בצוק העתים הושכר גם השני. וכשהיו כלים כל הקצים יש שהשכרנו אפילו שלושה חדרים.

בפרק הזמן המתואר הושכרו כאמור שני חדרים: האחד לסאצ’יקו והאחר לדימיטרי אפאנאסיביץ' – שניהם כמעט בעת ובעונה אחת, בהפרש של יום אחד, שעות אחדות לאחר שליד שער החצר נתלתה מודעה “שני חדרים להשכיר”. למודעה זו קדמו כמה חדשי רווחה יוצאת מגדר הרגיל, כשכל ארבעת החדרים היו ברשותנו, ולא רק לאחותי הבכירה, כי אם גם לי היה קיטון משלי ובו שולחן כתיבה, כוננית ספרים, מיטה וקירות, שאת כולם כיסיתי בנוסחאות כימיות, שכן באותה תקופה התחלתי ללמוד כימיה וקיבלתי כעין גילוי שכינה את העובדה, שכל מהותו של העולם הגשמי ניתן להביעה בדרך של צירוף אותיות האלף בית הרומי.

כל החורף היה אבי כמעט בריא ופרט לכמה זריקות לא נזקק לשום טיפול רפואי. אולם באביב חלה הרעה במצבו ובהתיעצות בין רופאים שנתכנסו בבית הוחלט על הצורך בניתוח. מודעת ההשכרה היתה הצעד הראשון לגיוס הכספים הדרושים. הראשון בא דימיטרי אפאנאסייביץ', גברתן יפהפה שהתכלת בעיניו היתה נטולת הבעה כל שהיא, שערו השחור מסורק ומתומרק עד ברק, שפמו עשוי למשעי ולחייו מגולחות עד כחול. לבוש היה סגין של קצין צבא הפרשים הרוסי מימי הצאר, וכל כולו דמה לאלכסיי קירילוביץ' ורונסקי, מאהבה של אנה קארנינה, כפי שנצטייר בדמיוני באותו זמן, שכן זה עתה סיימתי את קריאת הרומן של טולסטוי. אמנם, ברגע שעלתה בדעתי השוואה זו בו ברגע התחלתי מערער עליה, כיוון שמיד נכנס הספק בלבי אם באיזה מקום שהוא ב"אנה קארנינה" נאמר ששיניו של ורונסקי היו עשויות לשמש דגם מושלם למושג הגיאומטרי מלבן, כשיניו של דימיטרי אפאניסייביץ', שהתיזו בהק מרתק על סביבותם כל אימת שפישק את שפתיו הדקות פישוק שהיה בו הן מן החיוך השובה את הלב והן מן האימתנות המבעיתה שבחריקת שן של חיה טורפת.

דימיטרי אפאנאסייביץ' שכר את חדרה של אחותי ובעוד יום אחד שכרה סאצ’יקו את קיטוני שלי. את השולחן כיסתה במפה אדומה והעמידה עליה אגרטלי שתילים שניטעו זה עתה ועדיין לא העלו ניצה, על הרצפה פרשה מחצלת ואת ארבע פאותיה קישטה בבזיכי זכוכית מלאים נוזלים צבעוניים. על משקוף החלון תלתה וילון צהוב, שנחצה במוט עשוי חוליות מתכת, ובאמצעותו ניתן היה להסיט את שני החצאים לימין ולשמאל ולהציף באור השמש את החדר שהיה כמעט שרוי באפלולית. גם את אצטבאות הכוננית, שרוקנה מספרים ונתמלאה בחפציה, הסתירה מן העין בווילון שאף הוא היה צהוב אך קטן מקודמו וללא חצייה לשניים. אל הקירות הצמידה בדים ארוכים המשתלשלים מלמעלה למטה, ועליהם רקומים עופות עתירי נוצות ססגוניות וארוכי מקור דורסני. את הנוסחאות הכימיות שרשמתי בכתב ידי השאירה על כנן, והן נראו עתה כפירושים בדף גמרא, העוטרים בכתב רש"י את טורי הטקסט התלמודי. ואולם כל מראה העיניים הזה היה כאין וכאפס לעומת הריח שהדיפו הנוזלים שבבזיכים – ניחוח מתקתק־חריף, נוסך שיכרון עדנה עד עלפון חושים. בתחילה מילא הריח את כל הקיטון כולו, לאחר מכן התפשט בהדרגה על פני כל הדירה ובסופו של דבר חדר אפילו לחצר ופתח בכיבושו שעל שעל. למן הרגע שעלה ריח הניחוח האלוהי באפי ידעתי כי הנוזלים שבבזיכים משיקוי האלים הם – נקטאר, אמברוסיה וכיוצא באלה – ואחת האלות, היא סאצ’יקו, באה להסתופף בצל קורתנו. ניתנה האמת להיאמר: מארבעת סוגי הנשים היפאניות שמניתי לעיל, לרבות אלו שלא חיות הנה אלא פרי דמיון אמנותי ‏–השתייכה סאצ’יקו לסוג השני. כאחת מנשי הסוחרים היתה. קומתה בינונית, כתפיה צרות וזוויתיות, בשרה עטוף קימונו רחב שרוולים, קבקבי־העץ שברגליה התפיפו אותו קצב אחיד שטשטש בתודעתי את אישיותה האינדיווידואלית של כל אשה יפאנית: ואף כי שום תינוק לא היה קשור אל גבה הידק האבנט את חזה השטוח. אפילו פרצוף אישי משלה לא היה לה. סאצ’יקו דמתה לכל בנות יפאן: אפה היה פחוס, עיניה שחורות, מלוכסנות־שקדיות, שערה אף הוא שחור עם גון לווי של כחילות, והוא מתוח ומבהיק על גולגולתה ואסוף ומהודק על ערפה בעזרת פריפות שונות מעשה אצטרובל, לסתותיה רחבות ובולטות ועור פניה נסוכה עליו צהיבות עדינה, כזו שבנות הגזע הלבן נושאות את נפשן אליה, מפקירות גופן לקרני השמש ומספיגות אותו משחות שונות ומשונות לפני צאתן אל חופי הרחצה, בעת שהן שרועות מעורטלות על החול אשר על שפת הים ובשובן אל מלונותיהן, המאבקן לזכות באותו גון של עור שהוענק לסאצ’יקו בהיבראה. שפתיה היו כמעט תמיד קמוצות, ואני לא זכיתי לשמוע מפיה אלא מלים בודדות ברוסית קלוקלת ועוד כמה קולות מאופקים של כאב, שהשמיעה שעה ששרויה היתה במצב מיוחד שיתואר בפרוטרוט להלן. מה הוא איפוא המופת, מלבד ניחוח הנקטאר והאמברוסיה, שהחדיר בי הרגשת ביטחון כי לא ילודת אשה אלא בת אלים שוכנת בקירבנו? זה היה האות: כאשר באה סאצ’יקו לשכור את החדר וניסתה להידבר עם אמי על דמי שכירות עלתה בת צחוק על שפתיה הקמוצות. שימו לב, שלא כדרך בני תמותה היא לא פישקה את שפתיה בחיוך, כי אם על שפתיה הקמוצות העלתה בת צחוק, אשר, תוך כדי המשא והמתן עם אמי, התפשטה לאיטה על פניה ומשהגיעה אל העיניים הקרינה שפע כזה של אור עד שכלי נפשי נלאו מלהכילו והתנפצו לרסיסים.

עד כה העליתי בפני הקורא רשימה ארוכה של דברים שלא ידעתים ולא עלו על לבי בימים הרחוקים ההם. עכשיו בא אני להוסיף עליהם כהנה וכהנה: כשנתנפצו כלי נפשי לא היה לי שמץ של מושג על תורתו של האר"י הקדוש בדבר הכלים שנשברו בשל שפע האור האלהי שהואצל דרכם אל הבריאה; כשראיתי את בת צחוקה של סאצ’יקו כשליח שנשלח אלי מאחת האלות, לא שיערתי בנפשי, כי הרמב"ם ראה את המלאכים כשכלים הנבדלים מן האלהים לקיום שליחות כל שהיא, וכשנבראתי מחדש בקרני מבטה של סאצ’יקו לא ידעתי דבר וחצי דבר על ההאצלה, האמאנאציה, הקרינה האלהית שעל פי התורות הניאואפאלאטוניות העולם נברא באמצעותה.

משחר ילדותי היה לי עניין רב במיתולוגיה אלילית, בעיקר יוונית, ואף על פי כן טעיתי טעות מרה בעמדי לראשונה לפני סאצ’יקו משום שנעלמו ממני תכונות היסוד של שוכנות הפאנתיאונים. כל כן אמרתי בחפזי, כי יהוה אלהי ישראל, קונה שמים וארץ, אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, מטיל מרותו ביד חזקה ומפיל אימתו בזרוע נטויה כי על כן אל גברי הוא. ואילו האלה הנקבה פורשת את שלטונה על באי עולם במקל נועם, ובבת צחוק לטפנית מושלת בכיפה על עושי דברה ומקיימי אמונתה. לא ידעתי כי ההיפך הוא האמת. אין דומה באכזריות לאלות –החל בתיאמת הבבלית ואיזיס המצרית וכלה בענת הכנענית ובפאלס אתינה היוונית – אשר צמאות לדם אויביהן וטורפות את גופם ונפשם, ואילו ריח העדנה המתפשט בחלל ונספג בכל סדקיו וחרכיו, כמוהו כבת צחוק החודרת לכל מעקשי הלב, אינו סימן היכר לאלוהות, אף לא לאלת האהבה מסוג אפרודיטי או וינוס, שהרי כל אלוהות יש בה מן היסוד הכובש, המכניע, המדביר, ולוא גם במקל נועם; אדרבה אות ודגם הם לנכבש, לאוהב בכל לבו, למתמסר בכל נפשו, למתמכר בכל מאדו, אף אם משתייך הוא עד ארגיעה לגזע אדונים בן חלוף.

בור ועם הארץ הייתי בכל הדברים האלה; כל כן כבר למחרת היום שבו הופיעה סאצ’יקו בביתנו, השכמתי קום, מתגבר כארי לשרת אותה, לעבדה ולשמרה.

ג

לא עברו ימים רבים עד אשר סאצ’יקו, בחסדה כי רב, הואילה להיענות לתפילתי החרישית – תפילת העיניים שנשאתי אליה מכל אתר ואתר שבבית – והרשתה לי לשרתה.

היא עבדה בלילות. היתה יוצאת מן הבית מבעוד יום וחוזרת מעבודתה עם הנץ החמה. בשובה בבוקר היתה חצר הבית ריקה מאדם, אך לפנות ערב, בשעות הדמדומים הארוכים שבארצות הצפון היו הילדים הסיניים מבין תושבי הבקתות מתגודדים בה בעשרותיהם. היפאנים היו שנואי נפשם של כל הסינים – מקטן עד גדול. הם לא הסתירו את איבתם לשום יפאני ויפאניה, ואם נבצר מהם לבטאה במעשים הביעוה במבטי משטמה. כבר בשבוע השני לשהותה אצלנו חששה סאצ’יקו לעבור בחצר לבדה לפנות ערב. באותו יום, כמימים ימימה מאז בואה אלינו, הצצתי בפרוזדור לעבר קיטונה מתוך תקווה לקלוט ביעף את דמותה ולוא כהרף עין בלבד. היא עמדה בפתח קיטוני שהיה לקיטונה, שעונה אל המזוזה ואוספת מאחור את שערות ראשה המוטה כלפי הפרוזדור. משהשגיחה בי קרן עור פניה באותה בת צחוק אלהית שמוגגה והמיסה את כל אשר בי. היא רמזה לי שאגש אליה, ומשהתייצבתי מולה, נטלה את ידי בכף ידה והוליכתני אל החלון המשקיף על החצר כאם המוליכה את ילדה לבית ספר. פיה מלמל ספק ברוסית ספק ביפאנית דבר־מה שלא יכולתי להבחין וודאי שלא להבין, ואצבעה הורתה על ילדים פוחחים, לבושים בלואי סחבות, מהם אפילו חשופי שת, שמילאו אותה חצר. לאחר מכן התכופפה, התיזה כמה חזיזים מעיניה ועשתה מחוות סאמוראי יפאני, המרטש את בטנו בטקס של חאראקירי מסורתי.

משסיימה לערוך את הטקס הסמלי שילבה זרועה בזרועי ופסעה חגיגית חזרה אל הפרוזדור. לאיטה פסעה, הלוך וטפוף, קבקביה קוצבים הלמות מדודה ואני מחזיק מחרה אחריה. בכל אותה העת לא סרה מפניה בת הצחוק – מורשת הרקיע השביעי – שהיתה עכשיו כולה שלה וחציה שלי.

המסר של ההצגה לא היה זקוק לפירושים. סאצ’יקו ביקשה אותי שאלוונה בעברה בחצר מוקפת אויבים בדרכה לעבודת הלילה. הדם זינק לראשי. הבזיכים נתנו ריח. וירח אלהים את ריח הניחוח וידע אלהים ויאמר: הילד הזה נעשה אדם. אזי אמרו המלאכים שירה. בשנת שתים עשרה לחיי נבקעו מעיינות השיר וארובות השמים נפתחו, כדי להזרים באזני את שירת המלאכים בשני קצבים בעת ובעונה אחת: מתפרץ ורגשני מזה ומדוד ושקול מזה. את המתפרץ והרגשני קצב הדופק שהלם ברקותי; את המדוד והשקול תופפו קבקביה של סאצ’יקו. הייתי בן מלך שהחזיר לחיים את בת המלך הרדומה; הייתי אביר שחרבו עשתה תשועה גדולה למלכת חלומותיו ותצילנה מידי שוסים אשר קמו עליה לחללה; הייתי אורפיאוס המוציא את אורידיקי מן השאול. אבל אורפיאוס ניבט לאחור והפסיד את משאת נפשו. ואילו אני לא הפכתי ראשי אפילו פעם אחת, אף כי חיצי הזעם שנורו מעיניהם של הנערים הסיניים, דומה עשו לכברה את בשרה של אלתי. על כן זכיתי להלך לצדה של סאצ’יקו בלא שאיבדתיה עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח אברי – אם לא באברי גופי הרי באברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המיספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי לאחור. כל אותו הזמן לא הבטתי אחורה. לא הבטתי אחורה גם בדרכי חזרה בחצר, אפילו כשעיני ראו בבירור כי אויביה הצעירים של סאצ’יקו עמדו בסך משני עברי החצר – כל נער ליד פתח בקתתו – ובידיהם קטעי לבינים אדומות שנשתיירו מאז הקמת הבנין שבו נמצאה דירתנו. גדולה מזו: אף בהיפתח הרעה, בעת הרגימה המאורגנת, המרושעת, המכאיבה, כאשר על כל עשרה צעדים שצעדתי ניתכו עלי גושי חצץ אדום מימין ומשמאל לא החשתי את פעמי אף כהוא זה: זקוף וחגיגי צעדתי במתינות באותו הקצב שהתוו קבקביה של סאצ’יקו עוד בהיותנו בקיטוני־קיטונה, זה הקצב אשר בו פסעתי החל מן הקיטון וכלה בתחנת אוטובוס. לא החשתי פעמי, לא הפכתי ראשי ולא הבטתי לאחור. אדרבה מבטי היה מרותק אל החלון שאליו הקריבתני סאצ’יקו לפני שעה קלה, ובלבי תפילה כמוסה שיקרה נס והיא תופיע בו כאותה בתולה קדושה עטורת הילה שעל גבי האיקונות בכנסיות הרוסיות.

היא לא הופיעה. שום דמות לא הצטיירה בחלונו של הקיטון. אבל בחלון הסמוך, לשעבר חלון חדרה של אחותי, הופיעה דמותו של דימיטרי אפאנאסייביץ'. הבחנתי בבירור שהוא עוקב אחרי בעיניים כוחולות־שקופות, ריקות מכל הבעה, ושפתיו פשוקות בחיוך טורף של חריקת שיניים חטובות להפליא.

ד

למזלי איש לא היה בבית חוץ מדימיטרי אפאנאסייביץ'. כשעליתי במדרגות הוא עמד כבר בפתח הדלת והמתין לי. עייף הייתי. יגע ורצוץ. נכנסתי לחדר המיטות של הורי, שעכשיו ישנו בו אחותי ואני, וישבתי על מיטתי. דימיטרי אפאנאסייביץ' נכנס בעקבותי. הוא חיפש כיסא בחדר ומשלא מצאו ישב על אדן החלון. מכיס מכנסיו – שהיו צרים למעלה עד שהידקו באכזריות את בטנו ואת ירכיו, אך החל מן הברכיים הלכו והתרחבו כלפי מטה עד שדמו לשתי חצאיות הקרויות בימינו מאקסי – שלה קופסת סיגריות עשויה כסף. בלחיצת כפתור פתח את הקופסה ונטל מתוכה פאפירוסה –סיגריה רוסית קצרה עשויה מנייר דקיק ומצוידת בפיית קרטון ארוכה. הקיש בה על גבי הקופסה עד שהטבק בצינורית הנייר נתהדק הדק היטב. אז הוציא מכיס חולצתו גפרור שעווה ושפשפף את ראשו בסוליית נעלי הלכה שלו. להבת הגפרור הבליחה בזוהר מוגזם, מאיים קמעה, בדמדומים המתכחלים. הוא הצית את הסיגריה, משך עמוקות את עשנה ופנה אלי בנימה עניינית־יבשה:

– אתה מתכוון ללוות את סאצ’יקו כשתצא מן הבית גם מחר?

– כן –עניתי בבטחה.

– וגם מחרתיים, ובעוד שלושה ימים, ארבעה, חמישה… עד עולם?

– עד עולם – פסקתי קצרות.

– ואתה חושב שתוכל להחזיק מעמד?

רוחי היתה איתנה, אך גופי היה פגוע ודווי. כל אברי כאבו מן הפגיעות: ידי, רגלי, גבי, צלעותי, אפילו ראשי. לאחר היסוס מה הפטרתי בגילוי לב:

–אינני יודע.

דימיטרי אפאנאסייביץ' ירד מהאדן ויצא אל חדרו, אך מיד חזר ובידו מאפרת נחושת קטנה. ניער את אפרה של הפאפירוסה וישב על מיטתי סמוך לי.

– אתה רוצה עזרה?

נבהלתי.

– לא.

– מדוע לא?

– כי אני לא רוצה שתלווה את סאצ’יקו יחד אתי.

דימיטרי אפאנאסייביץ' ליטף את שפמו בקפידה, כפי הנראה מתוך נסיון לכסות על חיוכו הטורף.

– אני לא אלווה, אבל אני יכול לעשות כך שהדרדקים הסיניים (הוא השתמש במלת עגה רוסית, שאיני יודע לתרגמה לעברית יותר מודרנית) לא יעיזו לנגוע בך כל ימי חייהם.

– איך?

– סמוך עלי. הייתי קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין. במו ידי דשתי בשומפולים את חלאת בשרם של החיילים המתפרצים מפני אדוניהם.

– מה זה שומפולים?

– שומפולים הם מוטות מתכת שנועדו לניקוי רובים. מוטות ארוכים, דקים וגמישים.

בפעם הראשונה ראיתי זיק של הבעה בעמקי התכלת של עיניו הקרות. זו לא היתה הבעה של חיה טורפת. אדרבה היתה זו הבעת צייד ותיק ומנוסה הבא על סיפוקו למראה החיה שנלכדה.

– אתה רוצה להלקות את הילדים שבחצר?

– להלקות? חס וחלילה. קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין יודע לא רק להלקות. הוא יודע גם לערוך מיבצע צבאי.

המיבצע הצבאי היחיד שראיתי עד אז היה כיבוש העיר בידי היפאנים. שעות מספר לאחר שנדמו קולות הירי והנפץ נהרו התושבים הרוסים של העיר אל המדרכות להקביל את פניו של הצבא הכובש, על הכביש המרוצף אבנים ניסו לצעוד בסך חיילים קרביים, לאים ויגעים, נושאי רובים ועמוסי ציוד אישי; והד מגען של סוליות מגפיהם המסומרים באבני המרצפות דמה למימטר של סילוני נקישות רצופות, מעין שארית רעם שנתנפץ זה עתה לאלפי קולות ובנות קול.

הייתי בטוח שדימיטרי אפאנאסייביץ' משטה בי.

– תעשה מה שאתה רוצה – אמרתי באדישות.

– ומה תתן לי?

– בעד מה?

– בעד זה שהילדים יחדלו להציק לך.

– גם אם אמשיך ללוות את סאצ’יקו בכל יום ויום?

– כן, גם אם תמשיך ללוות את סאצ’יקו בכל יום ויום לעבודתה.

את המלה האחרונה לא רק הוסיף כי אם הטעים במיוחד: ל־ע־בו־ד־ת־ה.

– מה אתה רוצה לקבל?

– כסף.

במשך כל זמן השיחה הלכו וגברו מיחושי. הרגשתי כל פגיעה ופגיעה. כשהמלה כסף ניתקה משפתיו הגיעו הכאבים לשיאם. נלאיתי נשוא את המחשבה שלמחרת היום אשוב להלך באותו נתיב יסורים. ומה יקרה אם יפגעו גם בסאצ’יקו בדרכנו אל האוטובוס? מילא באשה יפאנית לא יעיזו לפגוע. אבל אני? איך אשא? ואולי ברנש זה יכול באמת לעזור לי, אף אם משטה הוא בי במקצת.

– כמה כסף? – שאלתי.

– כמה שיהיה לך.

– אין לי הרבה.

– כמה שיהיה.

– יש לי שלושים יאן.

יאן הוא המטבע היפאני. ואכן שלושים יאן היו עמדי. עד להופעתה של סאצ’יקו היה הכסף שמור במגירת שולחני. משבאה סאצ’יקו שמתי את השטרות בין דפי ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, שלא מש מעיניו של אבי בשעות הפנאי שלו, ועל כן מונח היה על הכוננית בחדר המיטות של הורי, שהפך עכשיו לחדרנו המשותף – של אחותי ושלי. הספר נשאר בו הן משום שבחדר היחיד שנותר לא היה מקום לכוננית והן משום שבימים האחרונים לא התפנה אבי לקריאה או שדעתו לא היתה נתונה לכך בצוק העתים.

זה כחצי שנה עזרתי בזיעת אפי להכין שיעורים לאחד התלמידים המטומטמים ביותר שבכיתתנו ובתמורה למריטת עצבים נוראה זו קיבלתי חמישה יאנים לחודש. שלושים יאן היו איפוא חלקי מכל עמלי, ואותם מוכן הייתי למסור לדימיטרי אפאנאסייביץ' על קידוש שמה של סאצ’יקו. הושטתי את ידי אל הכוננית.

דימיטרי אפאנאסייביץ' קם והזדקף מלוא קומתו הגבוהה. גבר מרשים היה: עורו החוורוור נקרם על לסתותיו ללא חריץ או קמט, מקטורן לבן נח רכות על כתפיו הרחבות עוטף את חולצת התכלת, אשר נמתחת על חזהו האתלטי ונחצית בעניבה צבעונית – פסים פסים כעין הקשת – ומהדק את מתניו הצרים. גבר כזה חלמתי להיות בבגרותי.

דימיטרי אפאנאסייביץ' הסיט את ידי השלוחה אל הכוננית ופסק כולו שופע אבירות:

– תתחיל לשלם לי אחרי המיבצע. מילת כבוד עדיפה על כסף.

מילת כבוד פירושה הן צדק. וכל שלושת המושגים – הכבוד, ההן והצדק – עשויים להתגלם בצירופים תמהוניים מאד. מכל מקום, כפי שנתברר, הם לבשו צורה סוריאליסטית בהחלט אם לא ברוחו הרי במעשיו של קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין, אשר במו ידיו דש את חלאת בשרם של חיילים המתפרצים מפני אדוניהם.

ה

בלילה הוא נדדה שנתי. לא רק משום שלא מצאתי לי תנוחה שתשכך את כאבי גופי החבול, אלא גם משום שמיצר הייתי על חסכוני שבן לילה יהיה לאין. על אף קשיי הפרנסה של הורי לא חסרתי דבר מכל אשר חפצתי. בעוד חמישה חדשים אמור הייתי להגיע למצוות ולעלות לתורה. אבי הבטיח לי טלית ותפילין וכבר התחיל ללמד אותי את נוסח ההפטרה. לפי הלוח הלועזי קדם יום הולדתה של אחותי לשלי כשבועיים ימים, ויום הולדתה של אמי חל כשבועיים לאחר מכן, וכך גם נהגנו לציינם. השנה היה מובן מאליו לכולנו שאין חוגגים בר־מצווה בתאריך לועזי. לפיכך הוחלט שגם את שאר ימי ההולדת נחוג בשנה זו לפי התאריך העברי. על כן הביא אבא הביתה טבלת התאמה בין הלוח היהודי ללוח הגריגוריאני והסביר לי את מהותה. לאחר עיון בה נתברר לתמהוני כי באותה שנה מיוחדת במינה נצטמצם ההפרש בזמן שבין ימי ההולדת של שלושת בני המשפחה ביום אחד בלבד: אחותי – יום לפני, אמי – יום אחרי. הוסכם לחוג את כל השלושה בסוף אותו שבוע, דהיינו בשבת שבה אעלה לתורה. ואני גמרתי בלבי שעם הגיעי למצוות אקנה את מתנות יום ההולדת לאמי ולאחותי מכספי שלי, מפרי עמלי, משכר הלימוד שאקבל. אפילו קבעתי בבירור את מתנתה של כל אחת מהן. לאחותי – מאדז’אן או מיונג; משחק, שהיה מקובל על המעמד הבינוני והגבוה בסין, המבוסס על עקרון של איסוף סדרות בדומה לקלפים, אלא שאת מקום הקלפים תופסות בו לבינים קטנות עשויות עץ. כל לבינה מהוקצעת, משופה וממורקת בדפנה האחורי ובארבע פאותיה, ואילו אל דפנה הקדמי דבוקה לוחית שן, ועליה מיספרים והירוגליפים סיניים עתירי משמעות חרותים בצבעים מרהיבי עין. הלבינים הוחזקו בארגז מיוחד מורכב ממגירות סדורות זו על גבי זו, דוגמת השידות שהיו מוצבות בימים ההם בחדרי המיטות להחזקת לבנים וכלי מיטה. בין אביזרי המשחק משענות עץ ארוכות שכל אחד מארבעת המשתתפים משעין עליהן את הלבינים שהוא מקבל (אם זכרוני אינו מטעני – ארבע עשרה במיספר). את כל השאר מניחים על השולחן כך שגבן מופנה כלפי מעלה. המשחקים נוטלים מן הערמה את הלבינה המתאימה ומחזירים אל השולחן לבינה שאינה דרושה להם, אלא שהפעם לוחית השן המצוירת מופנית כלפי מעלה. נעים היה ללטף בקצה האצבעות את גב העץ הממורט של הלבינה, שהיה נוסך בך הרגשה של מגע אינטימי־חמים, ומעניין מאד להחליק על פניו של השנהב הצונן ולחוש את חספוסם של קווי ההירוגליף החרות עליו – ציור מתוחכם, מסקרן ורב תוכן. ככל שארך המשחק ונתעצם היה השולחן הופך לתערוכת כתב סיני ואמנות סינית, שכן כמה מן הלבינים היו מקושטות בציורי פרחים או בדמויות של בני אדם. הצד האמנותי הוא שקנה, כנראה, את לבה של אחותי לא היתה להוטה אחרי משחקי קלפים אף כהוא זה. ייתכן עוד שהמשחק קסם לה משום שיעדה את עצמה להיות פסנתרנית וצורת הלבינים הזכירה לה את קלידי הפסנתר. תהיה הסיבה אשר תהיה בחדשים האחרונים היתה מדברת על המשחק בימים וחולמת עליו בלילות. הורי לא עודדו בנו את יצר המשחק מסוג זה וסבור הייתי כי לעולם לא יקנו לה מאדז’אן במתנה. לה עצמה לא היו מקורות הכנסה משלה, שכן כמעט כל שעותיה הפנויות היו קודש לפריטה על פסנתר, ואילו אני, אף על פי שגם אני מלבד לימודי בבית הספר הרוסי הקדשתי זמן רב ללימוד הלשון העברית מפי אבי ומכל אות מרובעת שהגיעה לידי – ולאותה עיר בירכתי אסיה, המרוחקת אלפי קילומטרים מכל מרכז יהודי, לא הרבו להגיע אותיות מרובעות – לא הייתי נתון למרותו של מוסד להשכלה שיטתית כגון קונסרבטוריון וכיוצא באלה: על כן היו עיתותי בידי לסייע בלימודיו של אותו קשב מוח ולאגור כספים משלי. אין פלא שהחלטתי לקנות לה מאדז’אן ויהי מה.

אשר לאמי הרי גם בעבורה בחרתי את המתנה זה מכבר. יום אחד ראיתיה מדיחה כלים בקערה ומשננת מלים אנגליות מתוך ספר שהיה מונח פתוח סמוך לקערה. היה זה ספר מרופט שדפיו הצהיבו ואותיותיו דהו כמעט כליל. בעת ההדחה ניתזו טיפות מים וסבון על הדף הפתוח ומשניסתה אמי לקנחן נתמסמס הדף כולו, ועמו חלק מן הדף הסמוך.

שתי שפות – גרמנית ורוסית – ידעה אמא על בורין ושלטה שליטה נאה בצרפתית. לשם מה זקוקה היתה ללשון האנגלית?

על שאלתי השיבה בהרצאה ארוכה. היא אמרה כי היפאנים עומדים ליטול לידיהם את כל המסחר. הם קנו את מסילת הברזל הרוסית במאנצ’וריה, שעוד בימי הצארים קישרה את סין עם סיביר, והיהודים שהתפרנסו מהמסילה בדרך זו או אחרת חזרו או יחזרו בקרוב לברית המועצות. השאר נושאים עיניהם לדרומה של סין. הקהילה היהודית דועכת ואבא, שהוא מורה עברי, יצטרך במוקדם או במאוחר להעתיק מושבו לדרומה של סין, שעריה פורחות כל עוד לא כבשון היפאנים, והקהילות היהודיות בהן משגשגות וכבר עתה מוכנות הן לקבל את אבא בזרועות פתוחות, אך בריאותו בתקופה זו מניאה אותו מנסיעה לפי שעה, אלא שכדאי כבר עתה לפתוח בהכנות ראשונות. והנה הלשון האירופית הרווחת בדרום אינה רוסית אלא אנגלית, שכן בכרכים הגדולים של סין שולטים למעשה הבריטים והאמריקנים בדרך של זכיונות למסחר, לחרושת, לבנייה ולתחבורה. על כן אם גם היא, אמא, תזדקק להשתכר ולעזור לאבא בפרנסת המשפחה עליה ללמוד אנגלית ויהי מה. באותו יום רשמתי לפני את שמו של ספר הלימוד, נחוש בהחלטתי לקנות לה עותק חדש, שדפיו לבנים, אותיותיו שחורות ובולטות וכריכתו קשה ועבה. לפני ימים מספר ראיתי ספר כזה באחר מחלונות הראווה, אבל עדיין לא היה סיפק בידי להיכנס לאותה חנות כדי לעמוד על מחירו.

אך הרכישה החשובה ביותר, שאליה נשאתי את נפשי, היתה מתנת בר־מצווה לי לעצמי: שלושה כרכים של מאסף “התקופה” בעריכת דויד פרישמן, הוצאת שטיבל, מוסקווה, 1918. ומעשה שהיה כך היה.

לפני כחצי שנה הוזמנתי לחגיגת בר־מצווה לאחר התלמידים היהודיים שבכיתתנו. הנער שהגיע למצוות היה בן למשפחה מתבוללת, שסירבה עקרונית לחוג את המאורע. הנער לא עלה לתורה ולא הניח תפילין. אבל סבו לימדו בסתר את ההפטרה וביום שמלאו לו שלוש עשרה שנה, הזמין לביתו את חבריו היהודיים של נכדו כדי שישמיע את ההפטרה לפחות באזניהם של אלה. הנער שנתברך בקול נעים ובשמיעה מוסיקאלית קרא את הדברים בצורה נאה מאד אף כי לא הבין אפילו מלה אחת מכל אשר יצא מפיו, וגם סלסל בחן רב בנגינת הטעמים. סבתו כיבדתנו בתה ובעוגת שוקולדה, וסבו – נציג מובהק של דור המשכילים שהתפקרו, אבל בנעוריהם היה עוד סיפק בידם לחזות מבשרם את חוויותיו של “המתמיד” באחת הישיבות שבמערב הקיסרות הרוסית, זה הסב שוודאי לא שיער בנפשו כי תהליך הסתפחותו אל “תרבות העולם” יוליכנו אל מעבר לגבולותיה של קיסרות זו במזרח – נאם לפנינו ברוסית צחה, שרק המיבטא הגרוני של הרי"ש היה בו כדי לחשוף את מוצאו בדברו, וחצב להבות אש על דור המתבוללים השולחים את בניהם ובנותיהם לרעות בשדות זרים ולהתכחש לתרבותו המפוארת של עמם עתיק הימים. כיוון שהייתי היחיד בכל החבורה שידע קרוא וכתוב עברית, הוליכני אל “חדר המשכית” (“אתה יודע איך אומרים בעברית קאבינט? לא? אני אגיד לך: חדר משכית”) ומבין מאות הספרים שניצבו על המדפים, אשר כיסו את כל הקירות, הצביע על שלושה כרכים בפורמאט גדול ובכריכה חומה מהודרת.

– ראית את אלה? – שאל.

– לא.

הוא הוציא אותם מן המדף – את כל השלושה – והניחם על שולחן עגול שעמד באמצע החדר. פתחתי אחד מהם, וככל שדפדפתי בו – ובעוד שעה קלה גם בשני הכרכים האחרים – נרעשתי ונפעמתי ונסערתי עד כי נעצרה נשימתי. שנים רבות לא קרה לי כזאת – לא לפני כן ולא אחרי כן – ורק כאשר בפעם הראשונה בימי חיי נכנסתי למוזיאון הבריטי נזכרתי בחוויית נעורים זו. עד לשלושת הכרכים הללו נסתיימה בעבורי השירה העברית בביאליק ובטשרניחובסקי, והפרוזה העברית בסמולנסקין ובמנדלי. והנה נגלו לעיני כתביהם של אנשי שם שרק את שמעם שמעתי בעקיפי עקיפין: יעקב כהן דויד שמעונוביץ ויעקב פיכמן ואליעזר שטיינמן ודויד פרישמן ובוקי בן יגלי ועוד רבים וטובים שדבר קיומם לא היה נהיר לי כלל וכלל. אך כל “היוצרים והבונים” הללו היו כאין וכאפס לעומת “התרגומים”: “בין שני עולמות” מאת אנסקי ו"איליאס" מאת הומרוס, ומשירי היינע (היינה) ומיצירות גאטע (גתה) ורבינדרא נת טאגורי ו"המטאמורפוסות" לאובידיוס ו"הפרש" למיצקביץ' ו"מאנפרד" לביירון ועוד כהנה וכהנה מבכורות ספרות העולם וחלביה מוגשים לי על מגש הכסף בתרגום עברי, באותיות מרובעות, ערוכות מימין לשמאל.

הזקן ראה את התרגשותי. הוא שאל:

– אתה חושק בהם?

המלים נעתקו מפי. אפילו לא נדתי בראשי לאות הן. מובטחני שהמבט ששלחתי לעברו היה רווי הכרת טובה.

– כמה תתן לי? – שאל שוב וניצוץ של שובבות נדלק בעיניו.

לא יכולתי לענות לו מה שעניתי כעבור ששה חדשים לדימיטרי אפאנאסייביץ'. כי אז עוד לא הרבצתי תורה לאותו מפגר ולא היתה לי שום הכנסה משלי.

משלא נענה קרץ המשכיל הישיש בעינו ונקב שכרו לאמר:

– כל הכסף המזומן שיהיה בידיך ביום הגיעך למצוות.

באותה שעה לא נתתי דעתי על הקריצה. לוא ניסיתי לפענחה ייתכן שלא הייתי מתייחס לדבריו באותו כובד ראש, שבו קיבלתי את פסק דינו, וחוסך לי עמל וצער.

מכל מקום פסק דין זה הוא שהמריצני לסרהב בהורי שיבקשו בשבילי תלמיד בשכר, ומאז הושג התלמיד ועד עתה מתעלה הייתי עד לרקיע השביעי בהגותי באושר הצפוי לי לאחר חגיגית בר־מצווה. כל העלובים אשר סביבי, אם ירצו לקרוא ממיטב יצירות ספרותן של גרמניה, צרפת ואנגליה יקראו אותן ברוסית, כשם שקוראים שלט מעל לאטליז המכריז על מכירת קרביים כשם שקוראים ידיעה על רצח או אונס בעיתון העוטף דג מלוח שנקנה בשוק, כשם שקוראים מודעה גדולה על תרופה למחלות מין: ואילו אני אקרא את פרי רוחם של גדולי המין האנושי מועתק לשפת אבותינו, לשפת נביאינו, לשפה שבה ניתנה התורה לעם ישראל במישרין, ובעקיפין לעולם כולו. מי ישווה לי ומי ידמה לי?

ו

והנה עתה, על משכבי בליל שימורים זה, ידוע ידעתי כי תוחלתי נכזבה. סרתי ועבדתי אלהים אחרים ואת אלילי הרוח האירופית המרתי בסאצ’יקו האלה היפאנית. גדול היה דאבון הגוף וגדולה ממנו מצוקת הנפש, אך זכרון לכתי שלוב זרוע עם סאצ’יקו על פני החצר מתחילתה ועד סופה העלה בסופו של דבר ארוכה לכל. סאצ’יקו בלעה את כל גאוני שירתה של אירופה, יצוקה באותו כתב אשורי עצמו, שבו העתיק עזרא הסופר את תורת משה, כבלוע הנחש של משה את נחשיהם של חרטומי מצרים. ומשרווח לי קמעה מיסורי התחיל גם מוחי מתנער מדוק ההזיה ומתעורר לאיטו לפעולה. Cogito ergo sum – הייתי מגדיר היום – לאו דוקא באורח מקורי ביותר – מעבר זה ממצב למצב, שכן בתחילה חשבתי, אחר כך חישבתי ולבסוף תכננתי: את המאדז’אן ואת ספר הלימוד האנגלי אוכל עוד לקנות מההכנסות הצפויות לי משיעורי עד לימי ההולדת, ואילו בעד כרכי “התקופה” אשלם את יתרת הכסף שתישאר בידי לאחר הקנייה. לגבי השאר אבקש את הזקן שיואיל לקבל ממני תשלומים לשיעורין וימסור בידי כל כרך עם סילוק שליש החוב. לבי היה סמוך ובטוח שהוא לא יסרב. זיק השובבות והקריצה הערמומית של אותו ישיש היו שני המראות האחרונים שחלפו ביעף לנגד עיני עד שנפלה עלי תרדמה וכל עצמותי שבה וצללה בבריכת המזור לכל מכאובי – ניחוח חיקה של סאצ’יקו.

שנתי היתה קצרה אבל עמוקה וגואלת. הכאבים נתעממו ושככו. קמתי בבוקר רענן ומלא מרץ. בבית הספר התענגתי על המבחן לכימיה, שנערך באותו יום, כיוון שכל נוסחה ונוסחה הופיעה לעיני במקומה הקבוע על קירות קיטונה של סאצ’יקו. הנוסחאות גררו את תמונות הבד, את המחצלת, האגרטלים, ואת הבזיכים על תכולתם שריחם הולך מסוף העולם ועד סופו, ובתוככי הריח, כדג זהב באקווריום, שטה סאצ’יקו במלוא הדרה ועדינותה. בשובי הביתה ייחלתי בקוצר רוח לראשית הדמדומים, ובהגיע שעת צאתה של סאצ’יקו מן הבית, עמדתי על המשמר זקוף ומתוח, מוכן ומזומן לשנס מתני ולרוץ לפני מרכבתה. אבל אני לא רצתי. אדרבה, לאיטי הלכתי בחצר לצדה של סאצ’יקו – זרועי שלובה בזרועה ממש כביום אתמול עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח אברי – אם לא באברי גופי, הרי באברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המיספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי בידה. ובלכתי חזרה נקרע הים. לשון אחר: דימיטרי אפאנאסייביץ' עשה לי ממש אותו הנס שאלהי צבאות עשה לאבותינו בים סוף.

כביום אתמול ניצבו הנערים בפתח בקתותיהם ובידיהם קטעי לבינים אדומות. אך כל אימת שאחד מהם נשא זרועו לידות בי אבן, פגע בו דבר־מה מבחוץ בכוח אדירים. מיד היתה צעקת אימים נפלטת מפיו והלבינה שנועדה להיירות בי נופלת מידו. כמה מהם צנחו ארצה, משתרעים על הקרקע, זועקים ומייללים. בהגיעי אל אמצעו של החצר, לא קמה ב"דרדקים הסיניים" הרוח להרים עלי יד, ואילו הזאטוטים שעמדו ליד הבקתות הסמוכות לבניין הלבינים נסו בבהלה מן המערכה ונמלטו על נפשם.

כשהגעתי הביתה הרגשתי כאלכסנדר מוקדון, כיוליוס קיסר וכנאפוליון –ככל אחד מהם לחוד וכשלשתם יחד. תוהה על הנס הגדול פרצתי לחדרו של דימיטרי אפאנאסייביץ' – החדר היה ריק. ישבתי בכורסה, הכורסה היחידה שהיתה בדירתנו שהועתקה משום מה לחדר זה דווקא, והמתנתי לו. לא יצאה חצי שעה והוא הופיע. תרמיל טיולים על שכמו וכל ישותו משדרת גלים של קורת רוח והנאה עצמית. תחילה שלה מן התרמיל רוגאטקה: קלע עשוי פיסת עור, שתי קרני עץ, שתי גומיות עבות וידית ארוכה. אחר כך ניער את התרמיל ועל רצפת החדר התגלגלו חלוקי אבנים עגולות, כדורים מלוטשים עד שלמות, אבני בליסטראות בזעיר אנפין. ברור היה שממקום מסתור, אשר בחר לו בחצר, קלע אבנים אלו מתוך הרוגאטקה הישר בראשיהם של נערי החצר.

– מה בדבר הגמול? – שאל.

מהכיס האחורי של מכנסי שלפתי שישה שטרות בני חמישה יאנים כל אחד, שהוצאתים מבעוד בוקר מספר האגדה, והושטתים לו.

הוא נטל מידי את השטרות ונתנם בקופסת הכסף אשר לו, שעכשיו לא היתה בה אפילו פאפירוסה אחת.

– ומתי אקבל את השאר? – שאל שוב עניינית.

– איזה שאר?

– אתה זוכר ודאי ילדי, שהוסכם בינינו כי תתן לי את כל אשר יהיה לך?

– זה כל מה שיש לי.

– הבה ונדייק, ידידי הצעיר. אני חוזר על דברי. אמרתי לך בפירוש: כל מה שיהיה לך, לא אמרתי: כל מה שיש לך.

– כל מה שיהיה לי?

– כן.

– עד סוף ימי?

–חס וחלילה בני. לא עד סוף ימיך כי אם עד לסיום אותה תקופה בחייך, שבה תלווה את סאצ’יקו לעבודת הלילה שלה ושוב תשוב לביתך בריא ושלם אחר עברך בשובה ונחת את החצר הזאת –הוא הורה בידו על החלון, מרוצה מאד מרוח המליצה הרוסית שנחה עליו.

בפעם השנייה מיום שהתמקמו שני דיירי המשנה בדירתנו זינק הדם אל ראשי. אכן, מילת כבוד עדיפה על כסף בפה – רתחתי בעיים רוחי – אך הכסף יענה על הכל בלב: על צדק, על יושר על הגיון. נבל, נוכל, בן בליעל! קצין בחיל הפרשים של הצאר לכד אותי במרמה בשפת חלקות וסובבני בכחש במוצא שפתיו. לראשונה מאז נגלתה לפני סאצ’יקו חצץ דבר מה ביני ובינה. חמישה חפצים קמו וניצבו מולי, נתגבהו עד שהסתירו את דמותה מעיני, ולוא אך לרגע אחד בלבד. היו אלה ארבעה ספרים, שלשה באותו פורמאט ובאותה כריכה צמודים זה לזה כאבני גזית, ואחד שוכן לבדד, במרחק מה מהם, ועל ידו תיבה בצבע חום־אדמדם הדומה לשידה של חדר מיטות והיא צופנת קלידי מאדז’אן בחובה.

אזרתי עוז לא ייאמן ולבשתי גבורה בל תשוער לנוכח מיבצעו המזהיר של דימיטרי אפאנאסייביץ' שהושיעני זה עתה.

– לא אשלם לך יותר – פסקתי – אף לא פרוטה אחת.

הוא לא ציפה לתשובה כה החלטית. מעין צל של מבוכה חלף על פניו כהרף עין. כן, כהרף עין בלבד. עד מהרה ליטף את שפמו והפטיר בנחת:

–אתה עוד תצטער על כך.

שנינו החרשנו שעה ארוכה למדי. הוא הפר את השתיקה ראשון:

– אתה יודע את פירושה של המלה היפאנית “פוקוסיו”? – שאל לפתע בסבר פנים יפות.

לא ידעתי את פירושה של המלה היפאנית “פוקוסיו”. הוא לא המתין לתשובתי.

– אני בטוח – המשיך – שתזכור מלה זו כל ימי חייך.

משמעותה של המלה נודעה לי רק לאחר זמן. הוא לא גילה לי את פירושה. סבר הפנים היפות נמחה מפרצופו. עתה העלה את חיוכו הטורף, אך בעיניו הדוממות שוב התנצנצה מעין הבעה הדומה לזו שלבשו פניו בעת שהשיח לי על מלקות השומפולים שהעתיר ביד נדיבה בתקופת עברו המפואר אלא שעכשיו צפנה הבעה זו יותר מקורת רוחו של צייד שלכד את קרבנו, הרבה יותר. קצרה ידי מלתאר צפון זה, על כן אסתפק באסוציאציות המתעוררות בי לזכרה בעת כתיבת הדברים. סבור אני שכזאת היתה הבעת פניו של פרעה כאשר ציווה להשליך היאורה כל הבן הילוד, הבעת פניו של היטלר ברגע שנפלה ההכרעה על הפתרון הסופי של בעיית היהודים והבעת פניו של סטאלין בשעה שהחליט על קולקטיביזאציה מאונס של החקלאות ברוסיה אשר עלתה בהשמדת שלושים מיליון נפש ברעב, בהרג ובעבודה קשה בכפרים ובמחנות הסגר. באותו רגע צלצל הפעמון בדלת הכניסה ואני יצאתי מחדרו של דימיטרי אפאנאסייביץ' כדי לפתוח את הדלת.

ז

המבצע “פוקוסיו” תוכנן בתבונה רבה, כיאות למבצע צבאי, אורגן בערמה ובשום שכל והוצא לפועל בקפידה אכזרית.

כשעה לאחר שיחתנו הקשה ניגש אלי דימיטרי אפאנאסייביץ' והזמין אותי לחדרו. שוב האיר פניו אלי, ככל שפנים אלה היו מסוגלים למאור, ניסה להתבדח עמי וברוחב לב משכנע הציע לי שנשכח את העבר. לחיזוק “הסולחה” התכופף כמעט עד הרצפה והוציא מתחת למיטה בקבוק וודקה ושתי כוסות – אחת רגילה ואחת קטנה יותר. מזג את הוודקה בשתיהן והגיש לי את הגדולה.

־ אינני שותה וודקה. זה שורף. אולי כמה גמיעות.

הוא שלה מכיסו צלוחית זערורית מלאה אבקה צהובה. בזק מן האבקה אל תוך הכוס. הוודקה הצהיבה.

– תטעם. כדאי לך.

טעמתי. אכן, היה זה משקה טעים, כל חריפות הכוהל, דומה, התפוגגה ממנו כליל.

–שתה עד הסוף – עודדני דימיטרי אפאנאסייביץ'.

שתיתי. המצב חזר לקדמותו, דהיינו כפי שהיה כשעזבתי את דימיטרי אפאנאסייביץ' בחדרו לפני שעה. כאז כן עתה נגוז מאור הפנים, וחיוכו הטורף של דימיטרי אפאנאסייביץ' נחשף במלוא דורסנותו. עד מהרה נעלם גם דימיטרי אפאנאסייביץ' עצמו ונותר רק החיוך, דוגמת חיוכו של החתול ב"עליסה בארץ הפלאות" לאחר הסתלקותו של החתול. על כל טורפנותו וטירופו היה זה בכל זאת חיוך. אין פלא איפוא שניסיתי להיתלות בו בצלילתי המבעיתה אל מחשכי תהום רבה שאין לה תכלה, כהיאחז הטובע בקש. לאחר פרפורים ושקיעות, כשלונות ואכזבות, מאבקים וחתירות עלה בידי לצוף למעלה ולשחות אל חוף מבטחים. בחוף חיכתה לי סאצ’יקו, שיצאה מקצף מי התהום כאפרודיטי מימה של קפריסין. משצללתי בחיקה פקחתי את עיני ונוכחתי בטעותי. לא סאצ’יקו ולא אפרודיטי, כי אם אמא, אמי הטובה, החרדה לי מיום היוולדי, היא שגחנה מעל למיטתי, הניחה את כף ידה על מצחי והתבוננה בעיני בדאגה רבה.

– אתה ישן מאתמול לפנות ערב בלי הפסקה. נרדמת בשעה שש. – הוכיחתני רכות על פני– לא אכלת, לא התרחצת, אפילו לא התפשטת. אינך מרגיש בטוב?

ראשי נמלא אבנים כבטנו של הזאב ב"כיפה אדומה". הרגשתי קבס. בכל כוחי התאפקתי שלא להקיא. כל החבלות שבגופי, שלא הטרידוני אתמול, חזרו והכאיבו לי עכשיו בעצמה כפולה ומכופלת.

– כן, אמא – הודעתי לה במצפון טהור – אינני מרגיש בטוב.

–אל תלך היום לבית הספר. תישאר בבית ותנוח. אתה עובד קשה מדי בזמן האחרון.

היא נישקה לי ויצאה מן החדר.

עשיתי כדבריה. נשארתי בבית. אולם לנוח לא ניתן לי באותו בוקר לא עבות. אדרבה, כל מה שאירעני היה היפוכו של המושג מנוחה.

עם צאתה של אמי צללתי שוב בתהום רבה, אבל הפעם בלי כל התנגדות. בעודי ילד קטן המליטה הכלבה של שכנינו שנים עשר גורים: שבעה זכרים וחמש נקבות. כלבת רועים גזעית היתה והביקוש לגוריה הזכרים היה רב. לא כן לנקבות. רק משתיים מהן עלה בידי השכן להיפטר. את שאר השלוש הטביע בנהר, ואותי הזמין להיות נוכח בטקס הטביעה. אותה שעה נבצר ממני להבין כיצד אותו חובב כלבים כרך בקפידה מקצועית שקיק מלא אבנים בצווארו של כל גור. ומשהפליג בסירה אל טבורו של הנהר שיקע את הגורים אל תוך המים בזה אחר זה במין התרוממות רוח חגיגית, משל לכוהן המקריב קרבן ציבור כדי לכפר על העדה. באגרופו האדיר החזיק שעה קלה במים את הגור – ביתר דיוק את הגורה, שהרי ממין נקבה היו הקרבנות – ורק לאחר מכן הניח לה לצלול, והיא צללה בלי התנגדות. בריה ממין נקבה צללה אז ואילו עכשיו צלל יצור ממין זכר. לא התנגדתי, לא פרפרתי, לא נאבקתי, לא פירכסתי. לא הגבתי אפילו כאשר הרגשתי כי ידי אדם עושות בי כבתוך שלהם. כדרכי שכבתי על צדי הימני וראשי מופנה אל הקיר. מישהו הפך אותי כך שנמצאתי שוכב אפרקדן על גבי. מישהו כבל את ידי. מישהו קשר את רגלי. אני לא טרחתי אפילו לפקוח את עיני. רק לאחר שטולטלתי עוד הפעם מתנוחת השכיבה על הגב אל צדי השמאלי ופני הופנו אל החדר, הרימותי עפעף אחד וראיתי שכל אותה מלאכת הקישור, הטלטול וההפיכה נעשית ביד דימיטרי אפאנאסייביץ'. עתה ניסה לקשור אותי למיטה בעודי באותה תנוחה עצמה, דהיינו כשפני מוסבות אל החדר פנימה. על פרצופו לא נחה אף אחת משתי ההבעות האופייניות לו: לא חיוך טורף ולא מאור פנים. שקוע היה במלאכתו וארשת פניו דמתה לזו של שכננו שעה שהטביע את הגורות: עניינית, מרוכזת, תכליתית. הוא הידק אותי אל המיטה בשתי חגורות עור כהדק מזוודות לנסיעה ארוכה – האחת מעל לחזי והאחרת מסביב למתני – וזאת נוסף על אזיקי ההחבלים שכבלו את ידי ורגלי. לשם מה עושה האיש את כל המאמץ הזה? עד כדי כך אדיש הייתי לגופי שלי, שלא שאלתי שאלה זו מתוך דאגה לעצמי, אלא מתוך סקרנות כמעט מופשטת.

פקחתי את עיני השנייה. סמוך למיטת אחותי נמצא דלי מים, ומתוכו בלט קצהו של זרד־ענף שנקטף זה עתה. על המיטה שכבה אשה ערומה כביום היוולדה. על בטנה שכבה, פניה כבושות בכר של אחותי. עקביה דמו לשני אפרסקים והיו צמודים זה לזה. הסוליות של כפות רגליה, שגם הן היו צמודות זו לזו, היו חרושות תלמים ואצבעותיהן נעוצות במיטה, כחיילי עופרת במשחקי ילדים, העומדים בסך בטרם החל המשחק. סבכים מוצקים בלטו בשוקיה והחריצים אשר במעבר בין שוק לירך, שמעברם השני מצויות הברכיים, אף הן צמודות עד הדק, בלטו בלבנם על עורה, שהיה כולו צהוב כעין הלימון. ירכיה המלאים והשריריים הלכו והתרחבו כלפי מעלה בקצב מהיר ונסתיימו בשתי אשכוליות סמוכות זו לזו. במבט לאחור, על סמך כל שנהיר לי כיום וכל שהיה סתום בפני אז, נראה לי כי זוג האשכוליות ביטא בגיאותו המגרה את מלוא אמהותו הפוטנציאלית של אגן הירכיים בגוף נשי זה, שדמה לכינור מעשה ידי אומן בשל שני השקעים העמוקים שחיטבו את המתניים מתוך הפגנת הקיטוב שבין צרותן הגלילית של מתניים אלו לבין שפעתן העגלגלת של עגבות העכוז. גם הגב נראה לי דל בשר לעומת שפעה זו. בשל צהיבותו הזכיר לי את הווילון שתלתה סאצ’יקו בקיטונה. אף הוא חצוי היה לשניים בחוט השדרה, ואפשר שגם באמצעות חוליותיו ניתן היה להסיט את שני חצאי הגב לימין ולשמאל ולהסתנוור מן האור הגנוז מאחורי העור. ושמא שניהם ‏– האור והעור – נגנזו לצדיקים לעתיד לבוא?

זו היתה האסוציאציה הראשונה עם סאצ’יקו. ככל שהזדחל מבטי במעלות גופה של האשה הלכו ורבו האסוציאציות עד אשר הפכו לביטחון: המערומים שראו עיני מערומיה של סאצ’יקו היו. אפילו מבעד לקימונו היו עיני מבחינות במקצת כי כתפיה הצרות של סאצ’יקו לא נשתפלו בשיפוע רך ככתפי אשה, אלא נחתכו וירדו למטה בזווית ישרה. עתה נתגלתה הזווית במלוא ישרותה הגיאומטרית אף מבעד לשערות הארוכות, שכיסו כתפיים אלו והסתירו את הצוואר. היו אלה שערות שחורות עד כחולות, ישרות ומבהיקות ואף שלא היו מהודקות אל ערפה בפריפות מעשה אצטרובל, כי אם סתורות היו, עבותות על הצוואר ופזורות על הכתפיים, הן שהסגירוה כליל.

– סאצ’יקו! – נתמלטה גניחה מפי.

לגנוח – זו היתה הפעילות היחידה שנתאפשרה לי במצבי, כל עוד רציתי להימנע מדיבור, מזעקה, מבכי.

סאצ’יקו לא זעה. גם דימיטרי אפאנאסייביץ' לא שעה לגניחתי. בצעדים שקולים ומדודים קרב אל מיטתה של סאצ’יקו. מן הדלי שעמד סמוך למיטה שלף את הזרד הדק שנסתפג מים ובתנופה חזקה חתך את האוויר. שלוש פעמים ניפנף בזרד – אחת מלפניו, אחת לשמאלו ואחת לימינו – ובכל פעם פלחה שריקה חדה את אזני. אזי ניער את טיפות המים שנשרו מן השבט, הגביהו עד לכתפו – אם כי זרועו לא היתה נטויה אלא כפופה במרפק –ובמלוא הכוח שהרשתה לו כפיפה זאת החל מצליף על עכוזה החשוף של סאצ’יקו. בקצב אחיד הצליף – לא מהר מדי ולא לאט מדי – שקולות ומדודות. ובאותו הקצב נתפרסו רצעות אדומות על עורה הצהוב; בזו אחר זו, מקבילות זו אל זו, קרבות זו אל זו בצפיפות גדלה והולכת, עד אשר התלכדו זו בזו והיו לבשר אחד. שתי האשכוליות היו לפלחי רימון שנבקע לשניים.

עד לאותו רגע הייתי, כאמור, כגור כלבים, שאבן תלויה בצווארו והוא צולל תהומה. עתה הייתי כבול עץ שנתקע בזוטו של ים וחושיו ניטלו ממנו. כריש טורף מזנק אליו, נועץ שיניו בבשרו, פושט את עורו פסים פסים, והוא אינו חש ואינו מרגיש ואינו מגיב; לא כאב, לא עלבון, לא צער – בול עץ.

בתחילה לא הנידה סאצ’יקו איבר. אחר כך היו עגבותיה מתכווצות קמעה אחרי כל צליפה. כעבור זמן־מה פירפרו במקצת כפות רגליה הזקופות – תחילה הימנית ואחר כך השמאלית. הפירפורים הלכו והתחזקו. אל הצליל הצורם של מכת שבט –אחת הצורות המתוחכמות ביותר שהמציא האדם למגע בין קליפת הצומח לעור החי –נתוספה אנחה. ראשיתה היה מיצער – פליטת פה קצרצרת, בלומה, חנוקה, מובלגת – ואחריתה שגתה עד כדי יבבות מקוטעות, שהלכו ונתארכו ובסופו של דבר התמזגו ליללה רצופה ומתמשכת. אז בלט ביתר שאת הקצב המדוד של הצליפות, שלא שונה אף כהוא זה כל זמן שנמשך טקס מסמר שיער זה.

כמה זמן?

עדיין הייתי כבול עץ נטול תחושות, לרבות תחושת הזמן. על כן עד היום הזה איני יודע כמה זמן עבר למן השנייה שבה הופיעה רצועת האודם הראשונה על בשרה של סאצ’יקו ועד לרגע שבו נתכופפה ברכה הימנית ובעוד היא שרועה על בטנה ופניה כבושות בכר, ניתקו אצבעותיה מן המיטה, כף רגלה נתרוממה ועקבה נגע באחת מעגבותיה, מתוך נסיון רפוי של מחסה ומגן.

זה היה האות, כפי הנראה. דימיטרי אפאנאסייביץ' השליך חזרה אל הדלי את השבט שנתרפט. בשמאלו אחז בשוקה של סאצ’יקו, באותה הרגל שברכה התכופפה להגנתה, ואת ימינו דחק בין בטנה לבין המיטה בתנועה מיוחדת במינה, שאני בתבונת לב דקה של נער בן שתים־עשרה הבחנתי כי היה בה מן התערובת של גסות רוח אכזרית גלויה וקורטוב של עדינות סמויה, גרר את האשה אל הרצפה. כך גוררים כלב בית גדול, הרובץ להנאתו על הספה שבחדר האורחים ומסרב לציית לאדוניו, המצווהו לפנות את המקום. סאצ’יקו לא סירבה, לא התנגדה לו. לא כיהתה בידו אף כהוא זה.

היללה נדמה. זמן־מה היתה שרועה על גבה בתנוחה שבה הוטלה אל הרצפה. אולם כיוון שנחבלה מהמלקות שספגה, הכאיבו לה, כנראה, החבלות, והיא שכבה על צדה, גבה מופנה אלי ועכוזה המרוצע לוהט כנגד עיני בלהבה אדומה. מתנועת ראשה הסקתי, שהיא עוקבת אחרי תנועתיו של דימיטרי אפאנאסייביץ', שהתפרקד בינתיים על הספה להינפש ממלאכת העבודה אשר עשה. נדמה היה כי אכן התייגע הגבר.

סאצ’יקו קמה על רגליה. שערותיה נתלו מעל לשתי לחייה והסתירו את פניה. היא פסעה שתיים־שלוש פסיעות וגחנה למרגלותיו של דימיטרי אפאנאסייביץ'. כאחות רחמניה המטפלת בחולה אנוש, שנאסר עליו להתנועע באיסור חמור, התחילה מפשיטה אותו מבגדיו. ואכן אותה שעה דמה לחולה אנוש. חיוורון שלא מן העולם הזה נסוך היה על פניו, עיניו היו עצומות, נשימתו כבדה ועמוקה וידיו משוכלות על חזהו המתרומם ושוקע חליפות.

בראשית גררה סאצ’יקו את מגפיו משוקיו, אחר כך התירה את כפתורי חולצתו, הרימה קמעה את גבו והפשיטה את החולצה: תחילה משכה בשרוול השמאלי ואחר כך בימני. גוללה את גופייתנו והסירתו מעל לצווארו וראשו. לאחר מכן התירה גם את הכפתורים במכנסי הרכיבה של קצין פרשים שלבש באותו יום, ובאמנות מופלאה שלשלה אותם עד לברכיו, יחד עם התחתונים. עד כה קיבל דימיטרי אפאנאסייביץ' את טיפולה כדבר המובן מאליו – הוא לא הפריעה ולא עזר לה. עכשיו סייע בידה קמעה עם שהגביה קמעה את שתו ואת אגן הירכיים שלו. אז חזרה סאצ’יקו אל מרגלותיו וגרפה בזריזות את המכנסיים, מעשה אם המחליפה את לבוש תינוקה שהרטיב. משסיימה את כל מלאכתה כרעה על ברכיה לפני המיטה והליטה את ראשה בתחתית בטנו. במחווה חיננית הפשילה את שערה לאחור, אך גם עתה נבצר ממני לראות את פניה – כבושות היו באזור מבושיו.

שוב עצמתי את עיני ולא פקחתין עד אשר הגיעו לאזני נשיפות תכופות, קצרות, מקוטעות, מתלעלעות, שהבקיעו את נשימתו הכבדה, המוכרת, של דימיטרי אפאנאסייביץ', ונתערבבו בה – מנגינת פוגה לוהטת של קצב נטול לחן. שמורות עיני התרוממו מאליהן. מבעד לדוק הדמעות ראיתי את סאצ’יקו רכובה על דימיטרי אפאנאסייביץ', דוהרת עלה וירוד כתינוק על גבי סוס מתנדנד, וידיה כידיו של עיוור המנסה לזהות בחוש המישוש דמות מוכרת לו, מלטפות את מצחו, את גביניו, את עיניו, את חטמו, את שפתיו, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. פניו היו חיוורות, עיניו עצומות ותנוחתו אותה תנוחה לאה עד אפיסת כוחות, רק שפתיו קמוצות היו עד שסומקן הוסתר כליל מתחת לשפמו, שזיפיו הזדקרו קיפודית שלא כתמול שלשום. גביניו נתקרבו זה לזה עד מגע וידיו לא היו משוכלות על חזהו: פרושות היו למעלה וכפותיהן נחו כקסוות חזייה על שדיה הצעירים של סאצי’קו והצניעום מעיני כליל. גם פרצופה נעלם עוד ממני, כי שערותיה נתלו כווילונות ארוכים משני עברי ראשה, ואף על פי שהתנפנפו קמעה בקצב דהרתה, לא חשפו אף קו אחד מקווי פניה.

פרצתי בבכי. בקול גדול, כתינוק שאין לבכיו מעצור, בזעקת שבר של אדם שקרהו אסון שאין לו תקנה עולמית.

ח

אינני יודע איך הרגיש תרח שעה שאברהם בנו ניתץ אל כל אליליו. אשה אחת סיפרה לי, לאחר שובה ממסע ברוסיה בראשית שנות החמישים, כי מחלון רכבת מהירה שחלפה ביעף בהרי קאווקאז קלטה עינה עשרות פסלים מושלכים באחד העמקים, מהם כרותי ראש, מהם גדועי ידיים ומהם קטועי רגליים – פסליו של סטאלין שנעקרו מככרות כרכיה של רוסיה לאחר ששקעה שמש כל הארצות ואב העמים שבק חיים לכל חי. אשה זו האליהה את סטאלין כמעט כל ימיה. אף על פי כן – ואולי דווקא משום כך – נמנעה מלתאר את רגשותיה בהיגלות לעיניה המראה הגדול הזה והסתפקה בציון העובדה. גם האוונגליונים אינם מתארים את רגשותיהם של הנוכחים בצליבתו של ישו, אם כי מכלל דבריהם של בעלי הבשורה כביכול, המספרים דברים כהווייתם ושלא כהווייתם, רשאים אנו להסיק מסקנות ולהעלות סברות בעניין זה. אך לוא גם ידעתי בבירור את כל המתרחש בנפשותיהם ולהבאשת ריחם, לא הייתי לומד גזירה שווה מהם. שהרי לגביהם מדובר באלים בני זכר או בני בלי מין, ואילו אני ראיתי אלָה בהשפלתה, בייסוריה ובקלקלתה, אלה ממין נקבה שידעה לאהוב עד סיגוף הגוף ולהתמסר עד כלות הנפש – לאהוב לא אותי ולהתמסר לא לי. נער הייתי אז ועתה זקנתי ואף על פי כן כל אימת שאני מעלה בזכרוני את פוקוסיו, זה מיבצע הנקמה בי, שבעטיו צופה הייתי במחזה מיתולוגי על אלה שנפלה משמים ונגדעה לארץ, עדיין נמלאת עיני דמעה ולבי נצבט בקרבי עד כדי מיחוש פיסי של דקירה, אף כי בכל הנוגע לי אישית כל העניין הסתיים בכי טוב. ממש “הפי אנד” קלאסי.

מימי לא סיפרתי דבר וחצי דבר מן המוצאות אותו בשבוע ההוא, שכן שעה קלה לאחר שפרצתי בבכי הותרו אסורי ושני גיבורי המיסטריה יצאו את חדרי ועזבוני לנפשי. כעבור שלושה ימים הסתלקו שניהם מן הבית. סאצ’יקו –מעולם לא שבתי לראותה. את פרצופו של דימיטרי אפאנאסייביץ' ראיתי בתצלום שפורסם באחד העיתונים בין טורי מאמר סנסאציוני על רועה זונות יפהפה, שברשת קסמיו הגבריים לכד בת טובים יפאנית. דודי, אחי אמי, שהיה סוחר אמיד באחת הארצות הבאלטיות, משנודע לו כי צפוי ניתוח לאבי, שלח לנו סכום כסף נאה. לפיכך חזרתי אני לקיטוני ואחותי שבה לחדרה בלא שנודע לה שמץ דבר מכל שהתרחש בו באחד הבקרים. עד מהרה התברר כי גם תכניותי הכספיות עלו יפה – מעל ומעבר לכל המצופה והמשוער. לא זו בלבד שהכסף שהרווחתי משכר לימוד עד הגיעי למצוות הספיק לי לרכוש את כל אשר חפצתי, אלא שנותרו בידי אוצרות קורח ממש, בן משום שרבים הביאו לי מתנות בצורת המחאות כסף והן משום שלא הצטרכתי לקנות אלא את ספר לימוד הלשון האנגלית, שכן מסיבות שנבצר ממני להבינן נתחלפו היוצרות ולא אני קניתי מאדז’אן לאחותי, אלא היא שקנתה לי משחק זה כמתנת בר־מצווה. אשר לכרכי “התקופה” הרי המשכיל הזקן הביאם אלי לבית הכנסת ביום עלותי לתורה ומסרם לי חינם אין כסף. על אחד מהם רשם הקדשה בכתב ידו הנוקדני, בעט טבולה בדיו, שכל אשר נשר ממנה – שלא כנכתב בעט הכדורי של ימינו אנו –ביטא את יחודו של הכותב ושיקף את אופיו. הכרכים שמורים עמי, ואני מביא להלן את הכתובת כלשונה וככתבה מלה במלה:

מנחת שי להאברך הנחמד והישיש(?) יצחק בן יחזקאל למועד הגיעתו למעלת בר מצווה. מעמקי הלב יצחק ב"ר שמריהו יעקב. פה, חרבין, מאנדז’וריע.

עד כה עלו בתוהו כל מאמצי לפענח את פישרה של התיבה “ישיש” בהקשר של הקדשה על גבי ספר שניתן במתנה לחתן בר מצווה. עכשיו, כעבור ארבעים ושבע שנים, מוכן אני לראות בכינוי זה רמז לעתיד לבוא ואות לבאות, מעין נבואה סתומה שנזרקה מפיו של שוחר שפת עבר בא בימים שהעברית הלכה ונשתכחה ממנו באין לו מגע חי עם לשון זו, אך לבו אמר לו כי ישיש אהיה כאשר ארהיב עוז בנפשי להעלות את כל הדברים האלה על הכתב בלשון שכל ימיו נשא את נפשו אליה.

א

בתעודת הזהות של אהרון תורן, זו התעודה השמורה בבית גנזיה של אשתו עד היום הזה, כתוב: המקצוע – נסח. ואכן, במשך שלושים שנות חייו האחרונות עסק בניחוח דברי חקיקה. לאו דוקא חוקים, כי אם דברי חקיקת משנה כגון צווים, תקנות והוראות הנובעים מחוקים.

בן ששים ותשע היה ביום פרישתו לגימלת זיקנה, וארבעים שנה – עוד מימי הבריטים – עבד בקביעות בשירות המדינה, הרי שהגיע לשיעור גימלה מירבי עוד לפני חמש שנים ויכול היה לפרוש כשהיה בן ששים וחמש. כלום עד כדי כך מסור היה לעבודתו ולהוט אחריה שלעת זיקנה – כרבים אחרים – לא מצא ענין בחיים בלעדיה?

לא ולא. אדרבה, עייף ויגע היה ואף לקה במחלה שהרופאים מגדירים אותה כמחלה קשה ומסוכנת ושנים על שנים השתוקק לגימלה. בכל אותן השנים היה מתאר בדמיונו את היום הראשון בחייו, שלא יהיה לא יום חופש, לא יום חג ולא יום מחלה, ואף־על־פי־כן לא תרבץ עליו החובה לקפוץ ממיטתו על פי צלצול פעמונו של השעון המעורר (למעשה היה צלצולו של השעון ענין של מנהג מקודש ותו לא, שכן בכל בוקר היה תורן מתעורר שעה ארוכה לפני הצלצול, ויש שהיה מחכה לו בכליון עינים), לשתות את הקפה בחיפזון ותוך כדי כך להציץ בעתון ולרוץ אל האבטובוס שיסיעו אל המשרד. ביום ההוא לא ינסח אהרון תורן צווים שציוו אחרים על פי חוקים שחוקקו גדולים וטובים מהם, כי אם הוא עצמו יחוקק את החוקים לעצמו ואולי גם ל…

והנה כחצי שנה לפני שהגיע לגיל 65 נקרא אל השר בכבודו ובעצמו. הסביר לו השר פנים, אמר לו שעבודתו חיונית וביקשהו שייאות להמשיך בה על פי חוזה מיוחד גם לאחר שיהיה זכאי לגימלה. נתמלא לבו של אהרון כעס גדול; ולא כעס אחד כי אם שלושה כעסים: אחד על השר על שהוא מציע לו הצעה כזאת, אחד על החיים, אשר מיום שבו עמד על דעתו, אינם נותנים לו מנוח, ואחד על עצמו על שהחליט – והוא החליט עוד לפני שהשר סיים את דבריו – להיענות לבקשתו של השר ולדחות את פרישתו.

משחלפו שנתיים אלה שוב נקרא אל מי שנקרא, אלא שהפעם לא היה זה השר כי אם המנהל הכללי. המנהל הכללי צעיר היה מתורן בעשרים שנה. זה מקרוב בא וכמעט לא היה עדיין סיפק בידי השניים לבוא במגע של ממש זה עם זה. כאות הערכה לגילו או לאישיותו קם המנהל מכורסתו שעה שתורן נכנס אל חדרו, פסע כמה פסיעות לקראתו, לחץ את ידו ולא חזר לשבת אלא לאחר שישב תורן ממולו. אז העלה חיוך רחב על פניו ואמר:

רבות שמעתי עליך, מר תורן, וכבר מתוך המגע המועט שנתקיים בינינו הגעתי לידי מסקנה, שכל אשר שמעתי לא זו בלבד שאינו מוגזם אלא שיש בו משום המעטת דמות. העברית שבפיו של זה נאה היתה, עסיסית ושרשית, אך הסרבול שבמשפטיו נבע כפי הנראה ממוצאו הגרמני. מוצא זה נשתקף גם במבטא, אם כי במידה לא בולטת כל עיקר.

המחמאה, אף שנאמרה בנעימה מתונה ומאופקת, היתה צעקנית מדי, על־כל־פנים, לטעמו של תורן. הוא אמר:

– אני מניח כי התרשמותך נובעת דוקא ממיעוטו של המגע.

שניהם פרצו בצחוק ואז הובא הקפה.

תוך כדי לגימה אמר המנהל:

– על אף העובדה שגיל העמידה מאחוריך, מר תורן, הרי לכל מי שמכיר אותך אין שמץ של ספק שעוד לא נס לחך ולא כהתה עינך. האמנם תוכל להסתגל לחיי הבטלה של אדם שפרש לגימלת זיקנה? בנוהג שבעולם גימלת זקנה פירושה שתש כוחו של אותו אדם, ואלו אתה…"

המנהל סיים את שתיית הקפה הטורקי, נטל את המקטרת ושקיק הניילון, שהיו מונחים על שולחנו, והתחיל מפטם את בית קיבולה של המקטרת. תחילה התקשה במקצת בהדלקתה, אך בסופו של דבר התגבר על הקשיים ובעודו מהדק בקופסת הגפרורים את סיבי הטבק הפורצים החוצה ומצייץ בשפתיו מסביב לקנה, המשיך:

– האם יש לך תכניות עיסוק לשנות הגימלה?

– לא.

– אם כן נוכל שוב להאריך את המועד לשנתיים נוספות, אם רצונך בכך.

לא שר, כי אם מנהל כללי, לא חיוני כי אם רצוי, ולא רצוי למשרד כי אם רצוי לתורן, לו לעצמו. לכאורה דוקא הפעם היו לו סיבות רבות להתמרמר ולכעוס, ולא היא. תורן לא כעס. על־כל־פנים לא על המנהל ולא על החיים. רק על עצמו כעס ושוב משום שגם הפעם השיב בחיוב.

וכשחלפו גם השנתיים הנוספות לא נקרא תורן לא אל השר ולא אל המנהל. המשרד כולו ערך לו מסיבת פרידה נאה, והכל דיברו על האבדה הגדולה שהוא גורם למשרד עם צאתו לגימלה.

משנסתיימה המסיבה לחצו את ידו ושאלו מה הן תכניותיו. השיב להם כי אין לו תכניות.

ניתנה האמת להיאמר כי תשובתו לא היתה מדויקת. היו לו תכניות. לפחות תכנית אחת היתה לו: משחק השחמט. עוד בימי נעוריו נמשך אל משחק זה ועשה בו חיל. לימים כשנעשה טרוד בעיסוקיו ובעבודתו כמעט חדל לשחק פרט להזדמנויות מיוחדות, שלא אירעו אלא לעתים רחוקות ביותר, ומיום שחזקה עליו פקודת הרופא וחדל לעשן משך ידו מן המשחק כליל, ולא עוד אלא שאף את הכלים ואת הלוח נתן במתנה לחתנו.

עתה גמר אומר להתחיל בו מחדש, ועוד באותו יום שבו נערכה המסיבה לכבודו נכנס לחנות וקנה לו מערכת כלי שח עשויים עצם ולוח עץ דק מן הדק. לאחר מכן הלך אל חנות ספרים וקנה ספר אנגלי: Modern ideas in chess by Richard Reti.

ב

עשרים ושש שעות חלפו מן הרגע, שבו קנה אהרון תורן את הספר על הרעיונות המודרניים בשח מאת ריכארד רטי, ועד לרגע שבו היה לאל ידו לעיין בו.

עיכוב זה לא באשמתו חל. אדרבה, מוכן היה תורן לעיין בספר מיד לאחר שובו הביתה מחנות הספרים, אלא שבאותו יום – יום פרישתו לגימלת זיקנה – עדיין לא ברשותו שלו היה אלא ברשותם של אחרים. עד לצהרי היום ברשות חבריו בעבודה ומשבא הביתה ברשותם של בני ביתו. נתברר כי לא רק עובדי משרדו כי אם גם בני ביתו נמנו וגמרו לחוג יום גדול זה בחייו. לפיכך בשעה ארבע יגיע חתנו ויסיעו לביתו לפייף או קלוק, שבו יסוב בחברת בתו, נכדיו ושתיים מרעותיה על בעליהן.

שתי הרעות חברות בתו הן עוד מימי בית הספר העממי. יחד למדו, יחד סיימו גימנסיה, יחד שירתו בנח’ל, כמעט בעת ובעונה אחת נישאו ועד היום הזה לא נתפרדה החבילה, כשם שעד היום הזה נקרא אהרון לתורן בפיהן בשם “אבא של דפנה”. שתיים אלה מזכירות לו את הימים היפים שבהם היה מטייל עמן על פני סלעיה של ירושלים, שהיו אז חשופים ועתה מכוסים הם פארקים ובניני פאר מתנוססים על פסגותיהם. בעת הטיולים היה אבא של דפנה מספר להן סיפורים ומשחק עמן במשחקי צופים עוד לפני שהגיעו לגיל החברות בתנועה זו. בתוקף נסיבות אובייקטיביות ובשל גילו המכביד עליו כיום הרבה יותר משהכביד לפני שלושים שנה, לא היה תורן רואה את נכדיו לעתים קרובות ביותר ולא היה משחק עמם במשחקי צופים, אף־על־פי־כן היה אהוב גם עליהם, ואף הם לא היו מוכנים לוותר על חלקם במסיבה לכבודו. מתוך כך נקבעה המסיבה לשעה 4, ואלו בערב – כך הודיעה לו אשתו כשבא לביתו עם שבתיקו חבויים כלי השח, הלוח והספר של רטי – הוזמנו כמה מידידיו הותיקים לביתו.

– לארוחת ערב? – שאל קדורנית.

– כן.

ג

כלתה המסיבה, חלפה ארוחת הערב על כל הכרוך בה, לרבות רחיצת הכלים עד שעה מאוחרת בלילה, ואף־על־פי־כן למחרת בבוקר ניעור תורן כמימים ימימה בשעה 5.45. פקח את עיניו ומשראה את מחוג השעון המורה כפי שהוא מורה עצמן שוב וכדרכו זה עשרות בשנים המתין לצלצול. השעון לא יצלצל, משום שאין כל טעם לצלצולו. יכול תורן להיות שרוע במיטתו ככל אשר תאבה נפשו. עד עשר, עד שתים־עשרה. כן, יכול הוא ורשאי… אך לא איש כתורן יעשה כדבר הזה. פרישה לגימלה אין פירושה התנוונות. אדרבה, ייתכן כי פירושה ראשית חדשה – אמנם באיחור זמן רב מאד – ראשית העיסוק בדברים שלמענם נוצר ולהם נועד פלוני ילוד אשה. אף אם לא יצלצל השעון קום יקום בשעה 6.15 – בדיוק באותה שעה שבה הוא קם ממיטתו זה עידן ועידנים, בשנים הראשונות מתוך כורח ובאחרונות מתוך הרגל – ישתה קפה (אולי קצת יותר בנחת), יעיין בעיתון (ממש בנחת) ויצא מביתו. לא לשם ריצה אל האבטובוס כי אם לשם… לשם… טיול. כן, זה טיול הבוקר שהרופא מצווה עליו זה כחמש עשרה שנה (עוד לפני שנתקף לבו) ותורן אינו יכול לעמוד בו ויוצא ידי חובתו בסיבוב בשעות הערב. ולאחר הטיול הארוך – ואכן, ארוך יהיה הטיול, לפחות בימים שהחמה אינה קופחת ללא רחם, שהרי איש איננו דוחק בו – בו יישב תורן ליד שולחן הכתיבה שלו וישקע במשחק המלכים, זה המשחק שניתן להמשילו לאהובת נעורים שלא זכה לאמצה אל לבו אלא בימי זיקנה.

כך הרהר תורן בלבו שעה שעצם את עיניו מתוך צפיה לצלצול שלא יבוא. בעוד עיניו עצומות חש שאשתו אינה על ידו. האמנם כבר קמה ממיטתה?

פקח עיניו ונוכח לדעת שאשתו לא זו בלבד שהיא קמה ממיטתה אלא שהביאה לו כוס קפה אל מיטתו שלו בחינת מידה שאדם מודד כן מודדים לו, שהרי מיום שגדלה הבת – דהיינו זה כעשרים שנה – מאחרת אשתו לקום ממנו, והוא שמשאיר כוס קפה סמוך למיטתה לפני צאתו מן הבית.

– האמנם לשם כך, ורק לשם כך השכימה קום? – תמה תורן בלבו, ושבעתיים גדלה תמיהתו משראה אותה נכנסת לחדר לבושה שמלת שבת.

– ישן עוד? – שאלה כאלו תמוה הדבר שאדם שפרש לגימלה שרוי במיטתו בשעה שש בבוקר.

– פנסיה– אמר תורן.

– שום פנסיה. יש לי הפתעה.

– עוד הפתעה?

– מה פירוש “עוד”?

– אתמול היו לך כבר שלוש הפתעות.

– אילו הפתעות?

– המסיבות.

– והיום זה… – היא הוציאה מתיקה שתי פיסות נייר כחול, מרובעות, ועליהן מודפס דבר־מה.

– מה זה?

– כרטיסים.

– למה?

– למוזיאון הממלכתי. דחיתי את הביקור עד יום פרישתך. אם כן… עד שתשתה קפה תתגלח, תתרחץ, תתלבש יהיה קרוב לשבע. לפנינו כשעה אחת הליכה ברגל. הכל בכביש, יש רק קטע אחד בשביל הכבוש יפה, נשהה שם עד שעה שתיים וחצי בערך – מה שנספיק נספיק, מה שלא נספיק לא נספיק – אחר כך ניסע העירה, נאכל במסעדה – פנסיה או לא פנסיה? – ומשם הביתה.

ד

עיקר מהותו של משחק השח הוא כידוע המאבק בין הלבן לשחור. אפשר שמתוך הנהייה אל העיסוק בשח והגעגועים אל ספר השח, שלגבי תורן היו עתה בבחינת מאוויים שלא באו על סיפוקם, ואפשר שמתוך סיבות אחרות, למן הרגע שבו יצא יחד עם אשתו מפתח ביתו, הפך כל העולם בעיני רוחו לזירת מאבק בין לבן לשחור. בתחילה נטוש היה המאבק בתוכו פנימה. הוגה היה בלבו ומהפך בנפשו בשני הצבעים המנוגדים, שהאחד מהם פירושו מבחינה פיסיקלית־אופטית שגוף פלוני סופג את כל האור שמשפיע עליו העולם ואינו משאיר קרן וחצי קרן לזולתו, והשני פירושו שגוף אלמוני מסרב לקלוט לתוכו נוגהה של תבל והוא מחזיר את כל קרני האור הפוגעים בו ומפזרן שוב בחללו של עולם. ומאחר שהמין האנושי כולו מחבב את הפזרן שידו נדיבה ועוין את הסופגן האוצר את הדברים בתוכו, קבעו הבריות– עוד מימי קדם רחוקים – את הלבן לסמל של הטוב ואת השחור לסמל של הרע, וכדרכם משחר ההגות האנושית הפכו דברים שבטבע למושגים שבמוסר ותהליכים בפיסיקה לערכים בתורת המידות; כך, למשל, העתיקו את היושר ואת העקמומיות מתחום המרחב הקוסמי אל תחום המרחב החברתי. אין תימה, איפוא, שמשחק המאבק שבין שחור ללובן מוצאו בפרס, זו הארץ, אשר יצרה את דת המאבק בין טוב לרע, דת מלחמת הנצח בין הורמיז ואהרימן, דת שהעניקה מעמד שווה לאלהים ולשטן, לשחור וללבן.

ומשהשתלט המאבק על רחבי פנימיותו כולה, עבר על גדותיה, פרץ החוצה, פשט על פני כל אשר ראו עיניו והציף את העולם, ועל כל אשר בו הטביע את חותמו הדו־צבעי.

לפיכך היו קוביותיו המרשימות של בניין המוזיאון הממלכתי לבנות ואלו הקיר שמנגד להיכל הספר שחור היה. מגילת ישעיהו כתובה היתה בדיו שחורה על קלף לבן. האשה שבתמונתו של פיקאסו היתה לבנה ומשה של רמבראנדט העומד לשבור את לוחותיו שחור היה או נראה לו לתורן כשחור. ומה שלא היה או לא יכול היה להיראות בעיניו כשחור ולבן לא היה קיים. לפיכך משיצאו מן המוזיאון ראה תורן שכל בניני האוניברסיטה אשר על הגבעה הנמוכה לבנים הם, ואלו כל הפסלים שבגנו של בילי רוז שחורים. ולאור לובנה של כיפת בית הכנסת הצטייר שחורו של פסל, שהוא ספק פסל ספק מכונה, וקשת שחורה הצמודה אל גלגל תנופה מתנענעת כעריסה. ומשום מה נדמה היה לתורן כי הקשת של המכונה היא היא קשתה של כיפת בית הכנסת, אלא שזו שחורה וזו לבנה, זו קמורה וזו קעורה, זו מתנענעת וזו יציבה. זו נתמלאה אבן והפכה לקמרון וזו אין בה אלא הקשת עצמה ומילויה אוויר ורוח.

בדרכם אל האבטובוס תפסה אשתו בידו ועמדה מלכת.

– לא טוב לי – אמרה וקינחה את פניה בממחטתה.

כפי הנראה נתייגעה מן הטיול הארוך, מן ההתרוצצות באולמות המוזיאון ומן הסיור בגנו של בילי רוז – והכל בצהרי יום קיץ לוהט. פניה חוורו מאד, אלא שגם חיוורון זה היה לו תפקיד במשחק השחור־לבן.

משראה תורן את הלובן שפשט בפניה נטה זרועו ועצר מכונית שחורה ומבריקה כמכוניותיו הראשונות של פורד מלפני שלושים שנה. ליד ההגה ישבה אשה שראשה עטוף מטפחת לבנה.

– רצונכם בטרמפ? – שאלה באנגלית. תורן נד בראשו.

הם נכנסו למכונית. אכן, היה זה פורד מימי מתושלח שנצבע מחדש לפני ימים מספר ונהגה בו אשה כושית. לא אפריקנית, אי אם כושית מארצות הברית שבאה ארצה כתיירת. פניה היו שחורים.

– הביתה או למסעדה? – שאל תורן את אשתו.

נסעו למסעדה והכושית הצטרפה אל סעודתם. היא התפעלה ממדינת ישראל. האוכל, השתיה והמנוחה השיבו לאשתו של תורן את רוחה.

החומוס היה לבן, לוח הפורמייקה שעל השולחן – שחור. האורז היה לבן והבשר שחור. אכן, בשר שחור, ממש שחור.

בבית קינח תורן את נעליו השחורות בסמרטוט לבן.

– מה אתה עושה? – שאלה אשתו.

– מקנח את האבק מנעלי.

– במה?

– בזה – תורן הושיט לה את הסמרטוט.

– אתה יודע מה זה?

– סמרטוט. מצאתי אותו בידי.

– לא. זוהי מטפחתה של הכושית.

– מה?

– מה שאזניך שומעות.

תורן הזדקף.

– איך נוכל להחזיר לה?

– אינני יודעת. היא לא אמרה לנו היכן היא גרה.

– היא נוסעת היום לתל־אביב ומחר טסה חזרה.

– חבל – אמר תורן ולאחר שעה קלה של היסוס המשיך לנגב את נעליו המאובקות במטפחתה של הכושית. אשתו כיהתו בו:

– זו מטפחת משי. מוטב שתתננה לי.

תורן נתן לה את מטפחת ונכנס לחדרו. הוא פתח את התיק שלא נגע בו מאתמול. שלה מתוכו את לוח השח ואת הקופסה שבתוכה נמצאו כלי המשחק, והניחן על שולחן עבודתו. לאחר מכן נטל את ספרו של רטי והשתרע במיטתו.

ה

הלויתו של תורן נערכה למחרת בצהרי היום. אשתו דרשה במפגיע שידחו את ההלויה ליום אחד כדי שיוכלו להגיע קרובים וידידים מחוץ לירושלים. אולם שלטונות הבריאות סירבו, שכן הרופא קבע כי תורן מת מהתקף לב יום לפני ההלויה בשעות שלאחר הצהרים, ואלו אשתו לא הרגישה בדבר אלא בשעות הבוקר למחרת היום.

אשתו של תורן הכחישה בכל תוקף את קביעתו של הרופא והיא מערערת עליה עד היום הזה. אמנם, טוענת היא, כשנכנסה לחדר עבודתו לאחר הטיול מצאה אותו שוכב אפרקדן במיטתו וספר אנגלי על משחק שח, שנשמט כפי הנראה מידו, מתגלגל על הרצפה סמוך למיטה, אך לא היה שמץ של ספק כי אהרון תורן היה שקוע בשינה עמוקה. ועד כדי כך עמוקה היתה שנתו שבשעות הערב נמנעה אשתו מלהעירו ושכבה לבדה בחדר המיטות. גם היא היתה עייפה מאד לאחר הטיול המייגע שערכו באותו יום ולא קמה ממיטתה עד אור הבוקר. בשנתה – בשנתה ולא בחלומה – שמעה נים ולא נים שמישהו צלצל בפעמון דלת הכניסה ושאהרון קם לפתוח אותה. לאחר מכן הגיעו לאזניה לחשים מקוטעים, ובעיצומו של הלילה – זכור לה היטב – פקחה את עיניה ומבעד לפתח הדלת הפתוחה לרווחה ראתה אותו יושב בכורסתו רכון מעל ללוח שעליו עומדים כלי שחמט. מוכנה היא להישבע כי פעמיים קראתו בשמו ושאלה מה השעה; כיוון שלא נענתה חזרה ונרדמה.

מחלוקת זו שבין הרופא לבין אלמנתו של תורן אין לה כל ערך מעשי, שהרי אין איש מיחס חשיבות מעשית לשעת מותו המדויקת של אדם שלא נרצח ולא איבד את עצמו לדעת, אלא מת מיתה חטופה ממחלת לב. אף־על־פי־כן סבורים אנו כי אין להתעלם מדבריה של הגברת תורן וכמה עובדות יש בהן משום אישור לטיעונה:

א) על שולחנו של תורן נמצאו רשימות שכללו ציטוטים מדבריו של איינשטיין על עמנואל לאסקר, אחד מאמני השח הנודעים ביותר בעולם בראשית מאתנו, תרגום עברי מדברי ריכארד רטי על לאסקר וקטעים מסיפורו של ביאליק “ספיח”. לפחות דבריו של רטי על לאסקר תורגמו והועתקו באותו לילה, שהרי רק באותו לילה היתה לו לתורן ההזדמנות היחידה לעיין בספרו של שחמטאי אמן וחוקר זה.

ב) מלבד הרשימות האלה נמצאה בעזבונו של תורן מחברת דקה – מחברת־משבצות של הכיתות הנמוכות בבית ספר עממי – ועל עטיפתה היה כתוב" מה סיפר לי המלך הלבן". כל הכתוב במחברת זו מבוסס על משחק שנערך בין לאסקר לבין מארשאל. דבר זה לא היה קשה לגלות משום שהמשחק מובא בספרו של רטי רק עד מהלך הארבעים ואחד. לאחר מכן מצויה בספרו של רטי הערה: “והשחור זוכה”. כפי הנראה החליט תורן לשחק את המשחק עד סופו. על שוליו של אותו העמוד בספר מסומנים בדיו עוד כ 11 מהלכים עד למט של הלבן. ספק הוא אם אמנם כך נסתיים המשחק למעשה. יש להניח כי סיום זה הוא פרי השערתו של תורן המנוח. על־כל־פנים מי שירצה לקרוא את וידויו של המלך שיובא להלן תוך כדי מעקב אחרי המשחק ימצא את המשחק, כמובן בלי הוספותיו של תורן, בספרו של רטי שהוזכר לעיל בהוצאת Dover Publications’ New York בעמודים 58־62. ייתכן כי שילוב זה של קריאה ומעקב יש מי שימצא בו ענין. אשר לעניננו אנו הרי מצד אחד משמשת גם מחברת זו הוכחה לכך שתורן לא מת בצהרי היום, אלא למחרת בבוקר לאחר שהיה ער במשך כל שעות הלילה ועבד, נוסף על הרשימות שפורטו לעיל, גם על רישום סיפורו של המלך הלבן במשחק לאסקר־מארשאל. מצד שני קשה לתאר שאת כל הכתוב במחברת ובדפי הרשימות כתב תורן בלילה אחד בלבד, אם כי במאמץ עילאי ניתן הדבר לביצוע מבחינה פיסית. דרך אגב, שלא כדפי הרשימות, נמצאה המחברת לא על שולחן עבודתו אלא במגירה שבארון הבגדים.

ג) חדשים מיספר לאחר מותו נתקבלה מאמריקה חבילה על שמו של תורן ובה תדפיס מתוך כתב־עת אמריקני המכיל פואמה מפרי עטה של משוררת כושית אמריקנית רבקה תורנתון. בעמוד הראשון של התדפיס מצויה הקדשה מודפסת ל"מיסטר אהרון תורן, שהפגישה החטופה עמו בישראל באותו לילה היתה לי מקור השראה לכתיבת יצירתי זו". הגברת תורן טוענת שרבקה תורנתון הוא שמה של האשה הכושית אשר נתנה להם טרמפ באותו יום גורלי, והיא שלפי מיטב שיפוטה צלצלה באותו לילה בפעמון דלת הכניסה, כפי הנראה כדי לקחת את מטפחתה שתורן נטלה עמו מתוך פיזור נפש. וזהו לדעתה של הגברת תורן פשר המלים: “הפגישה החטופה בישראל באותו לילה”. שאם לא כן אין למלים אלה כל מובן, שהרי הפגישה ביניהם נתקיימה ביום. עובדה היא שהמטפחת נעלמה ולא נתגלתה מאז.

אנו לא נכניס, כאמור, ראשנו במחלוקת שבין הגברת תורן לבין הרופא שנקרא אל תורן לאחר מותו, שכן, כפי שכבר הדגשנו קודם, אין חשיבות לקביעת השעה המדויקת למותו של אדם שנפטר ממחלת לב. לעומת זאת נביא להלן במלואן ובזו אחר זו את הרשימות שעליהן הסתמכה הגברת תורן, משום שנודעת להן חשיבות מרובה להבנת אישיותו של בעלה המנוח, אהרון תורן, שלאחר שלושים ושלוש שנות עיסוק חובה בניסוח צווים ותקנות זכה לילה אחד לעסוק בתחביב שערג אליו מימי נעוריו. על־כל־פנים לדברי אשתו כך, ואלו לדברי רופאו אפילו ללילה זה לא זכה. ומי שסבור, במידה רבה של צדק, כי אינו חייב לבזבז זמנו על הבנת אישיותו של אהרון תורן, נאמר לו כי ייתכן שלאותם הדברים נודעת חשיבות־מה גם להשגת עניינים החורגים מתחום אישיותו של תורן ואף מתחומה של כל אישיות ואולי אפילו של כל המין האנושי, כלומר ענינים שהם מכבשונו של עולם.

דברי איינשטיין על לאסקר

לאסקר היה בלי ספק אחד האנשים המעניינים ביותר מבין אלה שנזדמן לי להיפגש עמהם בימי חיי. מקרה נדיר הוא שעצמאות המחשבה מצויה באדם בד בבד עם התעניינות חמה בכל השאלות הגדולות המסעירות את האנושות. אינני שחמטאי ואין אני יכול לחרוץ משפט על עצמת כוחותיו השכליים במשחק השח. משחק זה דחה אותי ברוח הלחימה המפעמת בו למען זכייה.

מדברי ריכארד רטי על עמנואל לאסקר

בתקופת הגישה המדעית למשחק השח מצויים היו לא רק חוקרים דקדקנים מסוגם של שטייניץ וטאראש, שהיו משתיתים את תורותיהם על הנסיון; בימים ההם התהלך עלי אדמות פילוסוף שהיה משחק שח ושמו לאסקר. לאסקר החזיק תקופה ארוכה בכתר של אליפות העולם בשח. משאני בא לצייר את דיוקנו של לאסקר כאישיות רמת מעלה בעולם השח איני רשאי להתעלם מחיבתו היתרה לפילוסופיה. ראשית דרכו מסות ופרסומים קטנים, שבהם היה עורך השוואה בין השחמט לבין החיים. לאחר מכן חיבר מסה בשם Der Kampf, דהיינו “המאבק”. להיאבק משמע להתגבר על הקשיים העומדים בדרך להשגת המטרה. הוא ניסה לגלות חוקים כלליים להתמדת המאבק. את השח, שהוא דוגמה למאבק אינטלקטואלי טהור וישר לב, ייחד לאסקר כמבחן לאמיתות תורתו.

פעילותו של לאסקר בשח לא היתה מטרה בפני עצמה, כי אם שימשה לו הכנה לתורתו הפילוסופית. מופלא ומתמיה הדבר: לאסקר, שהיה אלוף העולם בשח, לא העמיד תלמידים. שטייניץ ייסד אסכולה, כמעט כל האמנים בני זמננו למדו מטאראש; בנוהגים, שהיו מקובלים בשח בשנים מאוחרות יותר, ניתן להבחין בבירור ברוחו ושכלו של רובינשטיין. רק לאסקר לבדו אין לחקותו. מדוע? ואנו שואלים: כלום ייתכן שלא תרם תרומה בת־קימא להתקדמות משחקנו?

רבי אמנים אחרים ניסו ליצור טכניקה ספציפית במשחק השח. הם חקרו את סגולות הלוח והורו כללים כגון: “שני רצים חזקים משני פרשים”. או “את הצריח יש להציב מאחורי החיילים שעברו את הקו”. כללים אלה אין להם ערך מוחלט, אך לגבי אדם קצר ראי הרי הם משקפיים הראויים לשימוש. לאסקר לא הכיר אלא בחוקי מאבק אוניברסליים, ובאמצעותם ניצח את שטייניץ ואת טאראש והוכיח את השגיאות והליקויים שבטכניקה שלהם במשחק השח. בדברים אלה טמונים זכויותיו בשטח השחמט. לשכלל את הכוחות שברשותו כך שההגנה וההתקפה ישתלבו זו בזו – משימה זו לא היתה לגבי לאסקר עקרון של שח בלבד. על השח כשלעצמו נתן אך מעט את דעתו. עצם המאבק הוא שהעסיק אותו. אך כנגד הטכניקה המושלמת ביותר אפילו ענקים אדירי אימים לא יכלו לעמוד בכוחם החשוף בלבד. לאסקר הובס על־ידי קאפאבלנקה. עידן הגיבורים חלף בעולם השח כבעולמות אחרים. אף־על־פי־כן משמשים משחקיו עד היום הזה סמל לנצחון גאון הרוח על העדר דמיון, נצחון האישיות על החומר.

קטעים מסיפורו של ביאליק “ספיח”

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח האלף בית – שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפני חילות חילות של אנשי צבא מאלו העוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתופף עמם בראש: טרם טררם.

ביותר דומות לכך שורות האלפי’ם והגימל’ים עם הקובוצים שלמטן. הרי הם אנשי חיל ממש, מזוינים מכף רגל ועד ראש. אלו האלפי’ן תרמיליהם מופשלים להם מאחוריהם, והם הולכים כפופים קצת מתחת למשאם, כפורשים למניברות. ואלו הגימלין ניצבים פשוטי רגל מלפניהם מוכנים למארש. עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח ובשוליו.

– את מי אתה מבקש?

– את המתופף.

כל אותו היום הרהרתי בגייסות ובאנשי צבא…

“אלף – אסל ושני דליים”…

וכשירדתי… פרחה מיד האלף מלבי ובמקומה באה מארוסיה זו השיקצה השואבת מים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא, בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות ובאסל הדליים שעל כתפה.

צורות שאר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להם עדין דוגמא בעולם הזה. השין הרי זה מין שפיפון בעל שלושה ראשים; הלמ’ד הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת; מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו. הגימ’ל הרהו מגף כזה שמצויר על גבי הקופסאות על משחת נעליים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה. הדלת – בחינת קרדום וכן כולן. ופעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זאת ומחר בדמות צורה פלונית. דבר זה נעשה מאליו בלא כוונה ובלא יגיעה מצדי. צורה שנתיישנה עלי – נסתלקה ובמקומה באה חדשה.

כשהגעתי לצירוף אותיות – והנה ערב־רב של בריות שונות ומשונות, כתי כתות הן הולכות ובאות, זו בצד זו וזו מאחורי זו, עורף כנגד פנים ופנים כנגד עורף. הן' הפשוטה והפ’א החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ’ד הולכת קוממיות בגרון נטוי ובראש זקוף, כאומרת: ראו נא, משכמי ומעלה גבוהה אני מכולכן. בינתיים מזדקר ובא היו’דן, בריה קטנה זו שאין לה כל דמות בעיני, ואין לה על מה שתסמוך. ואף־על־פי־כן אני מחבבה יותר מכולן. תמיד היא נראית כאלו היא צפה באוויר או כאלו היא נמשכת אגב־גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני שלא תיאבד בקטנותה בין חברותיה ושלא תירמס ולא תתמעך, חס ושלום, בין כולן.

מה סיפר לי המלך הלבן

אני יודע: החוק הוא עצם קיומי. נולדתי יחד עם החוק. אלמלא נקבעו החוקים לא הייתי קיים. על־כל־פנים לא כפי שהנני קיים. לא אני. מישהו… משהו אחר היה קיים, אך לא אני, לא אני לא אני… אני, המלך הלבן. היה מי שאמר: אני קוהלת מלך הייתי בירושלים. כפי הנראה היה מלך וחדל להיות מלך. ואם הגיע זמן, שבו חדל להיות מלך, משמע היה זמן שבו לא התחיל להיות מלך. כאן ההבדל הנוקב שביני לבין קוהלת, שכן אני הנני מלך מבטן ולידה. ברגע שאחדל להיות מלך בו ברגע אחדל להיות… מלכות או אפס.

והנה גם מכסימליסם זה – בחינת הכל או לא כלום – אינו אלא חלק מן החוק שבראני. העולם נברא במאמרו של הקדוש־ברוך־הוא. ולא במאמר אחד כי אם בכמה מאמרות.

אף אני לא נבראתי, כמובן, בחוק אחד אלא במערכת חוקים. ולא לבדי נבראתי כי אם יחד עם עוד חמישה עשר ברואים לבנים כמותי וששה עשר ברואים שחורים שלא כמותי. על שכמותי הומלכתי מלך בתוקף אותה מערכת החוקים שעימה ובזכותה נבראתי. ואף־על־פי־כן קיים הייתי לפני החוק אלא שקיומי נטול משמעות היה ולא היווה אלא פירור אנונימי בן בלי שם בכלל הבריאה, כשם שגופו של האדם או חלקיו קיימים גם לאחר מותו. הרי שאותה מערכת חוקים ששיוותה לי את קיומי לא בראתני יש מאין אלא יש מתוהו ובוהו. היא שבראתני והיא שהמליכתני, אף כי מלכותי אינה שלטון ללא מצרים, שהרי ילוד חוק אני, ואין חוק אלא ריסונו של הרצון.

מכאן הפרדת הרשויות. כשאני לעצמי ברור לי כי על אף היותי מלך מבטן ולידה אין אני נמנה עם הרשות המחוקקת ואף לא עם הרשות המבצעת. רשות חדשה אני: הרשות המבוצעת. עד שלא נוצרתי לא הייתי כדאי. ועכשיו כשנוצרתי איני אלא כלי שרת בידי הרצון הבא על סיפוקו בתחום המיגבלות שקבע לו החוק. לוא היה עולמי עולם מונותיאיסטי לא היה הביצוע כרוך בבעיה כלשהי. אין זו רבותא לשמש רשות מבוצעת לישות שמרצונה הטוב נטלה על עצמה את מיגבלות החוק שהיא עצמה חוקקה. ואולם, ברור הוא כשמש בצהרי יום שעולמי אינו מונותיאיסטי. ואם כי אינו פוליתיאיסטי הרי הוא לפחות דו־אלי. שני רצונות נאבקים בזירה: הורמיז ואהרימן. אני הוא מלכו משיחו של הורמיז, אני, המלך הלבן. ואלו המלך השחור מלכו ומשיחו של אהרימן הוא, אל הרצון השני.

שני רצונות וחוק אחד. את שני הרצונות יצר פרסי בשם צרטוסטרא. ואלו את החוק חוקק יהודי בשם אלברט איינשטיין.

כארבעים שנות חיים הקדיש איינשטיין לנסיונות הגילוי של חוקי חלל וזמן, אשר יחולו לא רק על השדה הגראביטציוני כי אם גם על השדה האלקטרומגנטי. יש אומרים שכל עמלו היה לריק ויש סבורים שעוד עתיד העולם לאמת את תורתו, שרק את גופי הלכותיה התווה, ולהוכיחה נבצר ממנו. וזאת התורה בניסוח פשטני־סכימתי: הוכח כי החומר והאנרגיה בנויים מיחידות זעירות סופיות, שאינן ניתנות לחלוקה נוספת, כגון חלקיקי גרעין האטום שמשך קיומם הוא מנה זעומה של שניה, הפוטונים של האור והקוואנטים של כל אנרגיה אחרת. ברם, אין די בכך. יש להוכיח שגם החלל־זמן עצמו מורכב מיחידות זערוריות, סופיות ומוחלטות שאינן ניתנות לחלוקה נוספת. לא חלל רצוף וזמן מתמיד כי אם חלל־זמן מעשה רשת. ועצם קיומו של העולם אינו אלא שרשרת טבילות של חלקיקי חומר או אנרגיה במשבצות של חלל־זמן וקפיצתם ממשבצת למשבצת. כל טבילה היא לידה ומוות, כל קפיצה היא כליון ותחיה.

כך קיומו של עולם וכך קיומי אני. ממשבצת למשבצת. ממשבצת זו שאין לחלקה מונע אני ביד חזקה, בזרוע נטויה ובכוח החוק אל המשבצת הסמוכה עד אשר יסגרו עלי חלקיקיו של אהרימן ושוב לא אוכל לנוע. אז תיסתמנה המשבצות אשר סביבי ושוב יבוא האי־קיום… או תוהו ובוהו שבו אהיה כגולם קטן עשוי עצם ונטול משמעות. אבל עד אז מלך הקיום אני. מלך הקיום הלבן שבו הנצח וההרף־עין משמשים בערבוביה… ממשבצת למשבצת. מטבילה לטבילה עד אין משבצת, עד אין מלך, אין אל, אין גיבור, עד אין אני לי ולהורמיז. כי הורמיז ואהרימן נאבקים זה עם זה על פי חוקי השדה האחיד של איינשטיין: ממשבצת למשבצת בחלל־זמן מעשה רשת. והנה רוח לחימה זו, שדחתה את המחוקק, היא שמשווה לכל המתרחש את ההיבט הביאולוגי, החי או כפי שהבריות נוהגים לומר את הנקודה האנושית. שכן על אף היותי מלך מוכתר בכוח החוק התקף אין אני נלחם. איני מנהיג את המאבק, כמעט שאיני נאבק כלל. אדרבה, אחרים, חזקים וחלשים ממני, הם הנלחמים והנאבקים למעני. ממש למעני. דומה כי אני, שלומי, בריאותי והעיקר בטחוני הוא בראש דאגתם. ייתכן כי דבר זה נובע מתכונותי האישיות: רודף שלום אני, חלוש, חולמני, אנין נפש ועדין גוף. ואולי משום כך המאבק, שהוא עצם מעצמי קיומי, לבש את צורתו המיוחדת במינה ושוב אינו מאבק, שאני עומד בראשו, אלא מאבק של הכל למען שלומי ובטחוני.

אכן, לא אני פתחתי בו, במאבק קיומי זה. לא מלחמת קיום שפירושה מלחמה למען הקיום, כי אם מאבק־קיומי, שהרי עצם המאבק הוא הקיום והקיום הוא המאבק.

כן, לא אני פתחתי בו. פתח בו בני, בני הקטן.

הוא זז, לא לאיטו זז מדלת אמותיו שלו אל דלת האמות הסמוכות אליהן, אלא קפץ, ניתר. בני הצעיר, שתמיד נהגתי להחזיקו ממש על ידי. אפילו כשהיה מתייצב בשורה אחת עם חיל המשמר שלי לבוש מדי צבא ומעמיד פני חייל, אפילו אז הייתי מתייצב מאחוריו לראות מה ייעשה לו ולהתערב במהלך הענינים כדי למנוע כל מאורע העלול להזיק לו. מכל מקום, באותו רגע – והרי היה זה הרגע, שבו יצאתי לאוויר העולם המיוחד של זירת מאבק הרצונות, שקיבלו עליהם את עול החוק ושמוני מלך, ראש וראשון ברשות המבוצעת – באותו רגע נדמה היה לי שכך נהגתי עד כה או לפחות שכך הייתי נוהג לו הייתי קיים לפני כן. כן, כפי הנראה הייתי נוהג כך עד כה, אך עתה החמצתי את ההזדמנות. בני, בני אהובי קפץ את קפיצתו. רציתי לרוץ אחריו, אך רצונו של הורמיז גבר על רצוני שלי וריתקני אל מקומי. נער שחרחר, זריז וחסון, רץ לקראת בני. אז בא החוק ועטה עלי שריון בלתי נראה לעין, אך שבעתיים חזק מכל ברזל ופלדה. אפילו להלום באגרופי על קירות האוויר של תא מאסרי המלכותי נבצר ממני, כי אזיקים סמויים אסרו את ידי ושלשלאות אוויר כבדות מנשוא כבלו את רגלי, שהרי זה דרכו של החוק לכבול את הרצון בשלשלאות ולאסרו באזיקים, ואפילו מלך לא ניצל ממנו. הדממה שמסביב רעמה: יחי המלך. מלך מלכי הרשות המבוצעת. עצמתי את עיני. וכשפקחתין היה ברור לי כי נטושה מלחמה. צבאות השחור, שלוחיו של אהרימן, על טנקיהם ותותחיהם נעו לקראת צבאותי שלי.

אחד מחיילי כרע ונפל. יד נעלמה טאטאתו משדה המערכה כטאטא הרוח את האבק. אותה יד נעלמה אחזה בי והוציאתני ברוח והניחתני בתוך בקעה משל הייתי יחזקאל הנביא. ואף כי צבאותי היו עשויים עצם לא היתה בקעתי מלאה עצמות יבשות כי אם פינת מבטחים שקטה. “פינת מבטחים, פינת מבטחים” – לאטה באזני הדממה לאחר שחדלה לזעוק “יחי המלך”. מלך הייתי, מלך לבן, ומשיחו של הורמיז הטוב, ראש וראשון לרשות המבוצעת, ואף־על־פי־כן עד כה לא ניהלתי את הקרב. מעתה לא יכולתי אפילו לעקוב אחרי מהלכו מפינת המבטחים שלי. ידעתי רק כי המלחמה מתנהלת למעני. אנשים צעירים, יפים, נבונים, מוכנים להקריב את חייהם למעני. “למעני אך לא בגללי” – התנחמתי. לא אני פתחתי בה. בני הוא שפתח בה, ואולי שני הרצונות… ולולא היו אלה נלחמים למעני היו נלחמים למען מישהו או משהו אחר. רשאי אני, רשאי אני, איפוא, להרגיע את מצפוני ולהירגע בעצמי. ואכן, נרגעתי. ומשנרגעתי היה רגעוני רגעון של ממש. ואפילו לאחר שמאפס מעשה קרבתי אל חלוני וראיתי מולי טנק העולה לאטו וברוב טרטור על ביתי – בית אצילים קטן בכפר נידח – לא חשתי קורטוב של דאגה או ריגוש. נער מאנשי הכפר, שהיה דומה לבני כאח תאום, הטיל בטנק בקבוק מולוטוב ועצרו. נפנפתי לו לנער נפנוף של עידוד וקרבתי אל החלון השני. לוע ארוך מתותחי האויב נע לאטו ימינה ושמאלה כקרני מישוש של זרקור בלילה. לא הרחק ממנו ניצבה אשה שחומה, דשנה וחייכנית, שפניה רעולות והילוכה היה בו קורטוב מאותה מלכותיות המאפיינת את הילוכן של נשי המזרח השחרחרות כל עוד העמל והזיקנה ללא עת לא כופפו את גוון. מבעד לרעלה השקופה קרצה לי באחת מעיניה השחורות. אשה זו באה להדיחני. דבר זה היה ברור לי, ולא פחות ברור לחייל שעמד על המשמר. הוא חסם לה את הדרך. היא נסוגה ונעלמה מטווח ראייתי. מוזר: באותו רגע נצבט לבי משום מה. רגש של בדידות נוראה, אותו רגש בדידות, שתקף אותי כשקראתי באחד מספרי האסטרונומיה שכל הערפיליות, כל העולמות שבחלל הקוסמי מתרחקים מארצנו, מכוכב הלכת שלנו.

פתאם נדמה היה לי שכולם מתרחקים ממני. קצין המשמר שלי נהרג. רק החייל הכפרי הדומה לבני (בני הוא שהתחיל בכך. בני שבזכותו, בשל צעדו הראשון נולדתי. מי אמר כי העבר יולד את העתיד, ההיפך הוא האמת) זה החייל שהביס את הטנק בבקבוק מולוטוב נועץ בי שתי עיניים בהירות, חולמות, יגעות ואינו זז ממקומו.

פתאם ראתה עיני את אשתי. צעירה, אמיצה, זריזה, מלאת מרץ, אלגנטית, תמירה… היכן היתה כל הזמן? למן הרגע שהובאתי אל מקום המבטחים לא ראיתיה. עתה עמדה מול חייל מחיילי האויב. תקיפה, איתנה וגאה. החייל קרץ לה, ממש כפי שהאשה השחורה קרצה לי מאחורי הרעלה. אכן, תכנית שטנית: לשלוח אשה נאה, שחרחורת, מנשי המזרח אלי, וחייל צעיר אל אשתי.

אשתי לא זעה. מבטה ריחף מעבר לראשו של החייל משל היה מקום ריק. הקשתי באצבעי על זגוגית חלוני ורמזתי לאשתי, שתיכנס פנימה. היא לא השגיחה בי. עיניה היו נעוצות במרחק ונתרשפו מזעם. הכרתי זעם זה, ולא תמיד ידעתי לנחש את סיבתו. גם הפעם לא ניחשתי. עקבתי אחרי מבטה וכמו ברק מרקיע מעונן נגלתה לעיני האשה השחרחורת. עתה נתתי את דעתי לא רק על הילוכה וגזרתה, שהיה בהם מהוד המלכות, כי אם גם על לבושה המלכותי. היא היתה מלכת האויב. מלכת האויב עמדה מול אשתי. מלכה מול מלכה.

את אשתו שלח מלך האויב לפתותני. את אשתו המלכה. איני יודע להגדיר את טיבה של הציפיה המתוחה, של ההתרגשות המתוקה שהסעירתני באותם הרגעים. דומה הייתי לצופה במחזה רגע לפני השיא הדרמתי שבו. ואולי לא לצופה אלא לסטאטיסט באותו מחזה. ושמא לא סטאטיסט אלא דוקא הבמאי העומד מאחורי הקלעים ויודע את העתיד לבוא, ואלו על הבימה ניצבות זו מול זו שתי שחקניות: אחת אשתו בפועל ואחת אהובתו בכוח.

הרשות המובצעת. החוק. הרצונות, הכבלים, האזיקים…

שוב עצמתי את עיני. בו ברגע רעמו התותחים, נשמעו צווחות נשים, שוב נשבה רוח זלעפות והיד הנעלמה חזרה וטאטאה את הזירה.

מוכן הייתי להיטאטא גם אני. גדולה מזו: לאחר זעקותיהן של הנשים־המלכות שאפתי להיטאטא, השתוקקתי לכך, התקנתי עצמי לטאטוא, אף כי בעמקי נפשי ידוע ידעתי כי לא אטואטא. משבצת אחר משבצת אחיה את משבצות חיי, חיי החוק החדיש של החלל־זמן המרושת… לידה ומוות, כליון ותחיה, משבצת אחר משבצת עד אין משבצת.

ואכן, פסחה עלי היד ושבה הדממה כשהיתה.

ובדממה נשמעו צעדים. מצעדי און, מצעדי גבר הצועד בטוחות, צעדיו של המלך השחור. המלך השחור פסע לקראתי. משבצת אחר משבצת התקדם לעברי, בועט בכל אשר עמד לו לשטן בדרך, נולד מחדש בכל משבצת ולאחר כל לידה שבעתיים אדיר, מאיים, ומלא עצמה יותר משבמשבצת שקדמה לה, עד אשר ניצב מולי פנים אל פנים. פנים שחורים אל פנים לבנים.

משבצת מול משבצת עד אין משבצת. לא פקחתי את עיני. לא ראיתי את אימת השחור. אדרבה, פסים אדומים ריצדו לנגד עיני העצומות. ואנכי לא ידעתי אם אודם זה הוא אודם שקיעה כי בא השמש, או אודם זריחה כי עלה השמש. ואם בא לעיני בשל הדם שגח לראשי ומילא את עורקי עיני, כפי שהוא גח לראשו וממלא את עורקי עיניו של כל מי שנגזר עליו להיספות במיתת חנק. כי במשבצת היחידה שנותרה לי לא נותר אוויר וכל שאר המשבצות אטומות היו בפני.

ושמא היה זה האודם של ספקטרום האור. זה האודם, שהוא הצבע הראשון בספקטרום. מעין מעבר שבין אור ללא־אור. וזה האור שמהירותו הקבועה, שאינה משתנה בשום מערכות תנועה, היא שהביאה את הפיסיקאי הדגול לחוקק את חוקי החלל המרושת ואת האל הטוב לשבצני במשבצות הרשות כדי שאני, המלך הלבן, אשמש רשות מבוצעת לאותה זירה שרשותה המחוקקת הוא אלברט איינשטיין, אשר נרתע בפניה בשל רוח הלחימה שבה.

ארגוון

פואמה בת ששה שירים מאת רבקה תורנטון

שיר ראשון

– מה לך, בת מלך, בעומק היאור? –

סחה אֶמה אל גברת.

– זו הזריחה בין הלובן לשחור

תווי של שני התוותה.

מה לך, בת מלך, עיניך ביאור

ואמתך הכושית

על שחור כתפה חשה צבת המגור,

שאת ידך כה מרטיט.

אף כי שחורה אמתך הילדה,

הדק שפתיה מקשי.

אל נא תגורי: סודך הוא סודה…

משי נא, בת מלך, משי.

כל עוד הקדם עוטה ארגמן

משי, בת פרעה, משי עד תום.

– ברק שחור עורי ועורך הלבן

בעין הרך האדום.

שיר שני

כאחד האלים הוא פרעה.

רב חסדו לרעו ויראו.

בימינו משה, בראשו עטרת,

בשמאלו בזיך, ובו אש בוערת.

והאש, ככל אש, אדומה,

אך שחור הוא עורה של אמה.

והילד זרועו מושיט,

ולוחשת, כורעה, הכושית:

– לי אליך, הילד, דבר־סתר.

– אל תגע, ילד חמד, בכתר,

– צרוב וכווה אצבעותיך, ילד.

– משוי בת־מלך, אחוז בגחלת.

ממורק שחור עורה של כושית,

בת פרעה צחור פניה כסיד.

בבזיך לגחלת אור אודם,

כפטדה, כברקת, כאודם.

מלבינות אז שניו של פרעה,

והילד מושיט את זרועו,

על פרעה מבטו זך יעיף

ופתאם… הגחלת בפיו.

שח פרעה אז לילד: לשבע

אכלת שני ושחור לובן

כי תכבד הלשון שבפיך.

זכור, משוי: הצגה זו הצליחה.

שיר שלישי

ויהי בימים ההם

ויגדל משה

ויצא אל אחיו

וירא בסבלותם.

וירא איש מצרי

מכה איש עברי מאֶחיו,

ויפן כה וכה

וירא כי אין איש

ויך את המצרי

ויטמנהו בחול.

לא טוב ראית משה.

אכן, לא היה איש,

היה היתה אשה,

אשה כושית היתה.

עורה היה שחור,

החול היה לבן,

וסילון הדם המצרי

היה אדום אדום.

החול לא נודע כי בא

בקרבו האדם ודמו,

כי בלעוֹ וספגוֹ עד תום

לובן צהבהב,

לוהט ומחוספס.

ורק בחורון לחייו של משה

כצלקת הטביע הסומק

שני פסים: ארגמן־ארגון.

צלול, משה, בנבכי הבשר השחור

החרוך באשי תאוה יוקדות

כאשי האשה לאלי אהבה.

טבע בעומק השחור,

במצוּלה הכהה,

כגנב הצוֹלל באפלוֹ של הליל

בנוסו מחמת הרודף.

שקע בבשר העוטה את שלמת השחורים

עד יומו האחרון, עד אולם,

ולא ידע איש את קבורתך

עד היום הזה.

ויצא ביום השני

והנה שני אנשים עברים נצים.

ויאמר לרשע למה תכה רעך.

ויאמר מי שׂמך

לאיש שר ושופט עלינו

הלהרגני אתה אומר

כאשר הרגת את המצרי.

ויירא משה ויאמר

אכן נודע הדבר.

וישמע פרעה את הדבר הזה

ויבקש להרוג את משה.

ויברח משה מפני פרעה.

– מפני פרעה ברחת, משה,

המפני תסתר?

בצאת החמה ממזרחה

ליצוק שני בשחור אדמת שיחור,

על פני רקיע־תכלת עב־ענן

צחרחר, קליל ואורירי יצוף.

אזי אדע: כמוהו כמשה.

ממרחקים יבוא,

ככרוב לבן־כנפים צוף יצוּף.

ואל אָמה כושית

כאל שגל המלך

שוב ישוב.

שיר רביעי

ויהי בשוב משה אל פרעה ויבוא אל הכושית

ויקחנה לאשה. ובצאת ישראל ממצרים יצאה

גם הכושית עמם.

ובצלאל בן אורי בן חור איש צעיר לימים,

יפה תאר ודגול מרבבה, וידיו רב לו

במלאכת המשכן וכליו.

ויהי היום ותרא הכושית והנה בצלאל פוסל

שני כרובים באבן. ותאמר לו: דעני. וידענה.

וישמע משה ויתאנף. ויצו ליסר את הכושית

בשבטים עד זב דם לעיני כל ישראל.

ותבוא הכושית אל אהל מועד חרש, ותכרע

ברך לפני הכרובים ותאמר: עוד לא יבש הדם

האדום על עורי השחור. הביטו וראו: האומנם לא

תכתים דמעה אפרורית את לבן בשרכם האֵבני?

ויחשו הכרובים ולא ענו דבר והם חופים

על פרוכת שחורה, רקומת פסים אדומים.

ועין התכלת הצופיה בכל לא ידעה להבדיל בין הפרוכת לבין הכושית.

שיר חמישי

על נקמתה של אָמה מבנות כוש, בת השיר, אנא שירי,

כי נקמה נוראה במשה בן עמרם היא נקמה,

זו הנקמה של אשה מייסרת־נסערת־אוהבת

אין לה אחות בתבל בעזוּז עצמתה המוֹחצת.

________________

תמו שנים ארבעים מן היום שהוליך המדברה

בחיר ד' בן עמרם שנמשה מן היאור לעת שחר

את העובדים בפיתום ורעמסס בלבנים ובחומר,

עם עבדים שבע עמל ובצלים ושומים נותני ריח,

ויעשהו ממלכת כהן, עם סגלה, עדת קודש,

גוי מצורף ומזוקק בכורים להיתוך הסגסוגת

עד כי היה כברזל מלובן באשה היוקדת

של מרחבית החולות צוהבי אלוהות וברואיה,

גוי הלוּם רעם קולות וברקים מעל הר האלוה

המתגלה בלבנת הספיר ובאש־סנה הבוערת,

כדי לשבץ כל תנועה, הבל־פה ונשמת כל אפים

במסגרות, תבניות, ותאים ודפוסים, דפוסי קבע

של הלכה, חוק, משפט ותורת החיים והנצח.

_______________

תמו שנים ארבעים. בעוז רוח וכח הזרוע

עם ישראל אל חוף ארץ נכספת־מובטחת הגיע,

למרגלות הר נבו לארכה ולרחבה משתרעת

כנען כלוח תשבץ לובן־שחור, לכל שבט משבצת

ומשבץ בן־עמרם השבטים על הלוח, הפעם

לוח יחיד שנהר הירדן יחלקהו לשנים,

כדי שידמה ללוחות זוגיים שפוסלו פעמים

על הר סיני…הר נבו לא עשן בעלות בן בן עמרם בו.

לא כהתה עינו של משה, עוד לחו בו,

אך פתע…

שיר שישי

דום! ליקוי חמה!

השחור כיסה הארץ.

אבוי! כי על האדמה

בא קרץ.

כושית באצבעות גרומות צואר משה חנקה

ותמיתהו בנשיקה.

____________

בן נון ידע להשתלט על הענינים.

____________

כבר נשתכחו קרני שקיעה אחרונים.

הלילה צמיג כדונג.

זגזג

פעוט

בכתב רהוט

שרט שרטת ברקיע.

ומי שיעפיל להר

מחר,

הוא יעלה והוא יבוא והוא יגיע

אל המקום שבו אשה שוכבת

דומם, לא מתנועעת,

ועל בשרה כנבט

של צרעת

בועות מקצף פיו של בן אדם חנוק.

עפר שחוק

סתם את חור הבור.

בועות הקצף הלבן על זרוע עור שחור

כהיפוכן של אותיות תורה,

שנכתבה באש שחורה

על אש לבנה בזרוע

האלוה,

שלא היה לו קלף לכתוב את התורה

כי העולם עוד לא נברא.

“הניחה הקדוש ברוך הוא לפניו והיה קורא בה”

(מדרש ממדרשי היהודים שחכמתם רבה)

וזה זגזג חזיז האש באופק,

שכה דומה לקוקוי קרדיאוגרמה,

נדלק באדמומית אוֹרוֹ

למען יקראוּ

בבוא

הזמן את כתב הפנורמה

שעל הר נבו.

פרק ראשון: הודאה באשמה

היום יום 29 בחודש אוגוסט שנת 2075. ביום זה מלאו לי 120 שנה. עוד בסוף המאה הקודמת היתה תוחלת החיים הממוצעת של אדם בחברות המפותחות ביותר שעל פני כדור הארץ לכל היותר 70־75 שנים. האיחול לחיות עד מאה ועשרים שנה היה מקובל רק בקרב היהודים, וזאת, עד כמה שידוע לי, מתוך מסורת שלפיה אותו מנהיג קדמון משה – המחוקק, המשחרר, המחנך, אשר עשה את שבטי ישראל לעם־חי כמיספר זה של שנים. ואולם כבר אז, כלומר ברבע האחרון של המאה העשרים, זכו לא מעטים לאריכות ימים והגיעו לגיל של תשעים, תשעים וחמש שנים, ובני אדם ספורים אפילו עד מאה שנה ומעלה. כיום תוחלת החיים הממוצעת בחברה שאני משתייכת אליה, היא 105–120. אני, כאמור, מציינת היום את עובדת הימצאותי על כוכב לכת זה במשך פרק זמן המונה מאה ועשרים, ממש כמסופר על אותו אדם דגול שהזכרתי זה עתה. אישיות אדירה זו הטביעה את חותמה על דברי ימיה של האנושות, ואף על פי כן נאמר עליו בתנ’ך כי לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. גם את קבורתי לא יידע איש, שבן בצוואתי דורשת אני במפורש שישרפו את גופתי ואת אפרי יזרו לארבע רוחות השמים.

אני מקווה כי אכן יש ממש בתקוותי זו. וכדי שהקורא לא יחשוד בי חלילה, שיש לו עניין עם מוכת שגעון גדלות, הריני מזדרזת להכריז כי בשתי הנקודות הללו מתמצה עד תומו הדמיון ביני לבין האיש משה, לאמור: מקום קבורתנו הוא נעלם שאיש לא יידענו ואורך הימים של שנינו מאה ועשרים שנה. לאמיתו של דבר אני מצפה לארכה קצרה של כמה שבועות או חדשים. שיאפשרו לי לסיים את מה שהתחלתי לכתוב עכשיו משמלאו ימי. אינני סופרת. מימי לא היו לי יומרות ספרותיות; אף לא אמנותיות. במקצת בשל עיסוקי ובמקצת מתוך עניין גרידא הזדמן לי במהלך חיי הארוכים להתחכך זעיר שם בכתלי ספרות או אמנות, השייכים לזולתי. עתים להנאתי ועתים למגינת לבי. ומי שסבור שעצם אריכות הימים מעשירה את האדם ועוד מותירה לו להעניק מחילו לאחר, טועה ומטעה הוא. ההיפך הוא האמת: חיים ארוכים מנוונים בשר ודם, מוצצים את לשדו, מדלדלים את גופו, מתישים את רוחו, וצדק החכם הקדמון בקביעתו כי ברוב ימים רוב כעש. בת מאה ועשרים אנוכי היום, אך על אף כל הישגי הרפואה המודרנית, ואולי דווקא בשל הישגיה, כשליש ולפחות רביע של חיי אינו אלא תהליך מתמיד של הידרדרות, שחיקה, דעיכה, המואט מלאכותית בעקיבות סאדיסטית של חתול המשתעשע בטרפו בטרם יטרפנו.

“רק הזוכרים חיים”־כתב משורר אחד. אני איני סבורה כך. אדרבא, ברגע שהחיים הופכים לזכרונות בו ברגע הם מסתיימים. על כן כל ימי גירשתי מפני את הזכרונות, כגרש זבובים שבימי ילדותי היו עדיין מטרידים את בני האדם. ואם במלאות לי מאה ועשרים שנה גמרתי אומר להעלות על הכתב את הדברים האלה, איני עושה כן אלא כדי לפרוק מעלי רגש אשמה מהולה בסיפוק וגאווה. משולש גרוטסקי זה מעיק על נפשי זה כ־90 שנה. תשעים! יהיו אשר יהיו חייו של אנוש־דלי מעש, ספוגי שממון, עניי רוח – יהיה אשר יהיה האנוש עצמו – ניקלה, עלוב, חדל אישים – עצם הפעילות האורגאנית שהוא שרוי בה מאה ועשרים שנה דיה לשמש מיצבור של מאורעות, מקרים, אירועים, פגישות, הכרות, חוויות, מחשבות, הגיגים, תחושות ורגשות עד אין ספור. ואולם, ככל שאמת נכון הדבר, מה בצע להתחלק בכל אלה עם זולתך ולהוסיף עוד טיפות אל מבול המידע, הגילויים, הווידויים, הזכרונות, המציף את העולם מיום שניחן האדם בכשרון להלביש את הגיגיו במלים ועוד לפני שלמד קרוא וכתוב. עשרים מיליארד ילודי אשה מצויים כיום בעולם. מוטב איפוא שיחדלו מלהתקין שלוחות חדשות למערכת צינורות הביוב המתמשכים מלב אל לב ומנפש אל נפש, מערכת הקרויה בשם המפוצץ תקשורת. ויעודה, ככל הנראה, לכפר על צחנת תכולתה של הצנרת הסמויה והגלויה המרצעת שתי וערב את כל חברות המין האנושי הקיימות על האדמה הזאת – ובמקצת אף מעבר לה – והיא פרושה על פני תבל כרשת דייגים, שקרבנותיה מפרפרים ומפרכסים בה במחול מילכוד רב רושם, פרי דמיון כוריוגרפי מרושע. על כן טוב יעשו המיליארדים אם יקחו את זכרונותיהם עמהם ברדתם שאולה. אני ודאי שאעשה כן. רק פרשה אחת ויחידה אציל מתהום הנשייה, פרשה שיש עמה קטגוריה וסנגוריה, הודאה באשמה ובטחון מלא בצדקת המעשה שהביא עלי את האשמה. לא מתוך חרטה אני כותבת כי אם מתוך צידוק־הדין של ההיסטוריה.

עיקרה של הפרשה ניתן להגדרה ברורה ומדויקת: ‘אני, מארגוט איסתור, רצחתי את בעלי’.

פרק שני: כעת חיה

הריני שבה ומכריזה בזה קבל עם ועדה: אני, מארגוט איסתור רצחתי את בעלי יונתן איסתור בסתיו 1985, דהיינו לפני שמונים ותשע שנים ועשרה חדשים.

מדוע רק עכשיו, לאחר זמן אשר כמוהו כנצח, התאזרתי עוז להודות בביצוע הפשע ההוא? אם ציפיתי לתום תקופת ההתיישנות הרי זו חלפה לפני עשרות שנים. אם בושה אני במעשה זה, מה טעם דווקא עכשיו החלטתי לגלותו ברבים ולהעלות על הכתב את הכרוך בו? אם היה בדעתי להתוודות על ערש מותי דווקא, מנין לי הביטחון שערשי זה ערש מותי הוא ואכן קרוב קצי.

בדבר אחד אין ספק: הערש הוא ערש. אין מלה נאה מזו לכינוי המיתקן שאני שרויה בו ביום מלאות לי מאה ועשרים שנה; מיתקן שהוא פרי הילולים של שיתוף פעולה בין מומחים בתחומים שונים ומשונים של המדע המודרני: רפואה וטכנולוגיה, אופטיקה ופיסיולוגיה, אקוסטיקה ופיסיקה גרעינית, קיברנטיקה ופסיכולוגיה, כימיה וגירונטולוגיה – כל אלה חברו יחד במיתקן זה, כדי שקיומי לחיים ייחשב, על פי ההגדרה המקובלת ביותר של מושג זה מבין ההגדרות הרווחות בימינו. ואולי הולמת יותר את מצבי לאו דווקא הגדרה בת ימינו כי אם זו של דיקארט, שנוסחה לפני כארבע מאות שנה: Cogito ergo sum כלומר אני חושבת מכאן שאני קיימת, שכן על אף יעילותו המדהימה של המיתקן, שהודות לו לא זו בלבד שאנוכי חיה וקיימת, כי אם גם מתפקדת, אין להתעלם מן העובדה שכמעט כל תיפקודי מתבטא בחשיבה, ומכל אברי גופי רק המוח עדיין פועל כהלכה, ואילו כל השאר דמומים או רדומים. מחמשת חושי רק אחד ויחיד – חוש המישוש – נמצא במצב של פעילות. כמוני כתולעת – לאו דווקא תולעת שני – עיוורת, חירשת, אילמת ואטומה לטעם וריח. מזוני נקלט בגופי באמצעות מחטים הנעוצים בוורידי עשרים וארבע שעות ביממה. והעולם החיצוני משדר אל מוחי את דבר עצם קיומו ומשהו מן המתרחש בו באמצעות מעין טלפרינטר מיוחד, המוצמד אל אצבעות ידי השמאלית – מכשיר שהמומחים רואים בו את גדול הישגי התקשורת האלקטרונית של ימינו. אצבעות יד ימיני פורטות על תקלודת המשדרת בכיוון הפוך; זוהי מעין מכונת כתיבה המאפשרת לי לבוא במגע עם העולם. היא שמביעה את חשקי, את צרכי, את הגיגי, את מאוויי, כל אימת שעולה הרצון מלפני לפלטם החוצה. היא שרושמת עתה גם את דברי אלה.

עכשיו כשתיארתי את מצבי לאשורו, יכולה אני גם לתרץ את הקושיה שהצגתי לעצמי: מדוע דווקא היום עלה בדעתי לגלות לעולם את פרשת מותו של בעלי יונתן איסתור ולתאר ללא כחל ושרק את חלקי בגרימת פטירתו. ההסבר הוא הרבה יותר פשוט מכפי שעשויים לשער כל מיני פסיכולוגים הצוללים לתהומות הנפש ובעלי המוסר המצפים לרגשי חרטה ושוחרים לחוזרים בתשובה, שכן הבוקר הועבר אלי שדר ממדינת ישראל. נשיא המדינה בכבודו ובעצמו בירכני ליום הולדתי המאה ועשרים. להווה ידוע שאני נמצאת מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל. ערשי, כפי שכיניתי את המיתקן שאני שרויה בו, ממוקמת במוסד המשוכלל ביותר בעולם מבין אלה שנועדו לשכמותי, אי שם בצפונה של בריטניה הגדולה. השדר שוגר לי בלשון העברית, שמעולם לא שלטתי בה שליטה מלאה, ולאחר שלא השתמשתי בה עשרות בשנים, כמעט ששכחתיה כליל. אותתתי שאיני מבינה, והשדר תורגם מיד לאנגלית מלה במלה, לאמר: מדינת ישראל מברכת את הגברת מארגוט איסתור במלאות לה מאה ועשרים שנה.

נתברר לי שקברניטיה של אותה ארץ במזרח התיכון נזכרו בקיומי; ואני לבי היה סמוך ובטוח שבקרב תושביה אין אפילו אחד שעצם דבר היותי על פלאנטה זו נהיר לו. במותו היה בעלי אלמוני, צייר עלוב שבילה את חייו במלחמה נואשת על הכרה בו והעלה חרס בידו. עד היום הזה אין איש מזכיר את ציוריו, שרובם ככולם עלו באש שנים רבות לפני ששמו נודע ברבים. כיום הוא אלילם של בני אותה ארץ – זו הארץ המטורפת, המזוויעה והנפלאה, המבורכת והארורה, שבה נולד, חי ומת ילוד אשה, שחלק גדול של המין האנושי רואה בו עד היום הזה אלהים שהעלה בשר, קרם עור והיה לאדם אך ורק כדי שיוכל למות ביסורים גדולים ולכפר בדרך זו על עוונותיהם של כל באי עולם, אשר יאותו להאמין בו. עמו שלו. אשר מתוכו יצא לאוויר העולם ובקרבו פעל, סירב להעניק לו אמונה זו. ואני סבורה, שאלמלא נכווה עם קשה עורף זה כוויות כה קשות מאגדת ישו שצמחה בו והבשילה פירות באושים מחוצה לו במשך אלפיים שנות קיומה, היה ודאי הופך עתה לאלהים גם את בעלי יונתן איסתור.

כיוון שנכווה הריהו מעריץ אותו ורואה בו מלומד דגול ומורה הדור והדורות הבאים, אשר הנחיל תורה חדשה לעמו, כמשה רבם בשעתו, וכתב היד היחיד שנשתייר ממנו בדרך נס – מלבד כמה פליטות קולמוס נטולות ערך כמעט, – נחקר, נלמד ומתפרש על ידי צוותות שלמים מטעם אקדמיות למדעים מכל תחומי הרוח האנושית, ממש ככתבי הקודש של דתות שונות, ובראש וראשונה של היהדות עצמה. אני מודה ומתוודה: אני כשלעצמי לא ידעתי זמן רב על לידתו של תהליך זה וכמעט שלא עקבתי אחר התפתחותו. מיום שתרמתי שלא במודע את תרומתי המכרעת להתהוותו, משכתי את ידי מארצו ומעמו של בעלי, ועל הנעשה בהם למדתי מה שלמד כל אדם בעולם מאמצעי התקשורת המרבים לדוש באותו עם ובאותה ארץ מיום שהם – האמצעים – קיימים. אין תימה שהם – עם ישראל ומדינת ישראל – לא היו מודעים לקיומי. מכל מקום עד היום הזה בטוחה הייתי שאין איש ביניהם היודע את דבר שהותי בקרבם. שהרי שהות זו לא ארכה אלא שלוש שנים בלבד, והזמן שחלף מאז הוא תשעים שנה. עתה משבירכוני ביום הולדתי ונתברר שעדיין יש מי שהעלה באוב את זכרי עד כדי שיגור שדר מהנשיא עצמו, הריני בבחינת אחת מבנות האצולה של אותה חברה. והאצילות כידוע מחייבת. היא מחייבת אותי להציג בפני מעריציו, תלמידיו, שוחרי פניו, פנים שלא ראום אלא בקטעי תצלומים ששרדו באורח פלא. בפני הנוהרים Post mortem אחריו לדורותיהם, בעצם בפני בניה של כל אותה אומה משונה, המקסימים והדוחים מאין כמוהם. את האמת בכל מערומיה לאמור: אני רצחתי את אלילכם. ואלמלא רצחתיו, הייתם כצאן בלי רועה עד היום הזה, מפוררים ומפורדים, אובדי תושיה ועצה, תועים בדרך־לא־דרך, חסרי מצפן, שחץ הזמן ניטל מהם לעולמים, עיניכם צופיות לעבר, פיכם לועס את ההווה והעתיד ניצב לפניכם כחומה אפילה וחוסם את נתיבכם.

פרק שלישי: רק את ההכרחי

כפי שכבר כתבתי לפני כן אין בדעתי לספר את תולדות חיי או להעלות זכרונות. רק פרשה אחת ויחידה באתי לתאר, פרשת מותו של בעלי, מוות שאני גרמתיו. על כן אמעט במסירת מידע על עצמי אלא באותו שיעור שבלעדיו מן הנמנע להבין את הרקע למעשה שבלי כל כוונה מצדי הפך למאורע היסטורי בחיי עם ישראל. ואולי אף בדברי ימיה של האנושות כולה.

נולדתי בפאריס בשנת 1955. אבי היה קתולי ואמי פרוטסטאנטית. הדת לא שיחקה שום תפקיד בחינוכי. לפעמים, על פי רוב בעת שמישהו, אחרי מהדורת החדשות בטלוויזיה, היה מפליג בשבחה של מדינת ישראל בתקופה שמדינה זו היתה הפופולארית ביותר בצרפת, היה אבי מודיע בגאווה, שאחד מאבי אבות אבותיו נמנה עם אנוסי ספרד. טיפות ספורות אלו של דם יהודי לא היה בהן כדי להזיק לאבי בימי מלחמת העולם השנייה, ובימי הכיבוש הגרמני נשאר אבי בפאריס ולא אונה לו כל רע. מאביו ירש מוסד כספי, מעין בנק קטן שפירנם אותו בכבוד. אמי נולדה באחד הכפרים שבדרום מזרח צרפת. בכפר זה הייתי מבלה חלק ניכר של חופשת הקיץ בבית הוריה האיכרים. בת יחידה הייתי. לא עלה בידי לברר את הסיבה שבגללה לא היו לי אחים ואחיות. בימי ילדותי התחמקו הורי מתשובה על שאלה זו, ומשהתבגרתי חדלתי לשאול. לאמיתו של דבר לא הטרידני העניין כלל וכלל. סיימתי בהצטיינות את כל שלבי הלימודים בחוג לפילוסופיה בסורבון, היגשתי את כל העבודות וקיבלתי תואר דוקטור. בתחילה הייתי מורה בבית ספר תיכון. לאחר מכן באחת האוניברסיטאות בערי השדה ועוד לפני שמלאו לי עשרים ושש שנים בסורבון עצמה. ללא שמץ של צניעות מתחסדת מוכנה אני להעיד על עצמי, כחלוף תשעים שנה: צעירה נאה הייתי – שערי שחור, עורי כהה, חוטמי כשל פאטריקי רומאי ועיני כחולות־בהירות, גדולות ושקדיות קמעה; קומתי קצת למטה מבינונית, אך גופי חטוב יפה עד היום הזה אם אפשר עוד לכנות בשם גוף אוסף זה של אברים, גידים עור ועצמות. בגיל צעיר למדתי לנצל את יתרונות חיצוניותי ולהפעיל את קסמי על נציגי המין החזק. הרומנים שלי היו קצרים וחדים, לא הטביעו בי רישומים מיוחדים ולא הותירו עקבות בנפשי. מאז ומתמיד הייתי מציאותית, שרויה משחר נעורי בחיי המעשה, אף שכמקצוע בחרתי לי את הפילוסופיה. ואולם, באשר לגבר של חיי, הגבר בהא הידיעה, לא ויתרתי על נסיך חלומות. אי שם בחביוני נפשי הוזה הייתי באותו פרש בן מלך שיעירני מן השינה שאני שרויה בה, כפי שהעיר את היפהפיה הרדומה באגדה הנודעת. לא כלוחם שואף קרבות, לא כלודר בזירה. לא כגיבור חיל עטוי שריון וקשקשים הצטייר בעיני רוחי נסיך חזיונותי, כי אם כאיש חזון, אביר הרוח, שמראהו נשגב מללבוש צורה מוגדרת. ואם כי דמותו היא זו של אחד הנפילים אשר לקחו להם נשים מבנות האדם עוד לפני המבול, הרי אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. והוא נישא אלי מאי־שם רכוב על יצור אגדי, כמוחמד שבהמה מסתורית – ספק סוס, ספק גמל, ספק חמור – הטיסתו אל הר המוריה בירושלים. בת עשרים ושבע הייתי כשאבי לקה פתאם בשטף דם במוח ומת מיתה חטופה. אמי הוכתה בהלם וזמן רב מיאנה להינחם. מאין ברירה נטלתי על עצמי את משימת הטיפול ברכוש שהוריש לנו אבי. כתום ימי האבל הרשמי קרא לי העורך־דין שניהל את העניינים המשפטיים של המוסד הכספי שאבי היה בעליו. הוא הבהיר לי, כי טוב אעשה אם אמכור את המוסד הכספי לחברת מניות, שהוקמה במיוחד למטרה זו עוד בימי חייו של אבי, כיוון שגם הוא אמור היה לעשות כן אלמלא נקטף ללא עת. ניתנה האמת להיאמר: לא מרצונו עמד לנקוט צעד זה, ואם נקרא לילד בשמו המפורש, אפשר שנתקרב יותר לניסוח מדויק באמרנו שהוא נאלץ לפעול כך בתוקף נסיבות שהדריכו את מנוחתו, ומי יודע אם לא סייעו – בהקשר זה להחשת תהליך המעבר לעולם שכולו טוב – נסיבות שאין כל צורך לפרטן בפני. על כל פנים אמי ואני מקבלות תמורה הוגנת למדי, על אף המצב הקשה שהמוסד הכספי שרוי בו מיום שהשמאל חזר לשלטון בצרפת, והוא – העורך־דין – מציע שנשקיעה בניירות ערך ובמקרקעין. אשר לניירות ערך הרי מצויה בידו רשימה מפורטת סדורה וערוכה. עניין המקרקעין הוא יותר מסובך. ברגע זה קיימת הצעה כדאית בהחלט לרכישת בית מוקף כרם קטן בכפר אחד במזרחה של צרפת. כפר הסמוך למקום שבו נולדה וגדלה אמי. זוהי הזדמנות בלתי חוזרת ומיוחדת במינה. כתוצאה מהליך ירושה גרוטסקי (ממש כך התבטא) נמצא הרכוש מזה שנים בבעלותו של זר, אדם שאינו צרפתי המתגורר בישראל. בימים אלה שרוי הזר במצוקה כספית והוא מוכן למכור את הרכוש. בנסיבות הקיימות ניתן להגיע למחיר סביר מאד מבחינתו של הקונה. בהתחשב בעובדה שבעליו הנוכחיים של המקרקעין אינו נתין צרפת, יהא בעסקה זו גם משום השבת הצדק על כנו מאותה נקודת מבט, שאין הוא מעוניין להרחיב עליה את הדיבור, ודי לו אם אסכים עמו שלפחות האדמה החקלאית של ארץ זו תישמר בידי צרפתים מבטן ולידה. כללו של דבר־סיכם העורך דין־הריני ממליץ בפה מלא לרכוש נכס זה, ויפה שעה אחת קודם פן תוחמץ ההזדמנות. לא יצאו שבועיים ימים ובבוקר שטוף שמש עצרתי את המכונית שלי באחד מפרבריו של הכפר הסמוך למקום הולדתה של אמי.

פרק רביעי: הזר

לוא הייתי סופרת ודאי לי שלא הייתי יכולה להבליג על רגשותי ולא הייתי מתאפקת מלהביעם לזכר הנוף עוצר הנשימה שנשקף מאותה בקעה בדרום מזרח צרפת, שאחד מגיאויותיה טמן בחובו את הכפר הציורי אשר בו שובצה הפנינה, שעורך הדין של משפחתנו כינה אותה בשם נכס שההשקעה בו כדאית בהחלט. אין ספק שהייתי מנסה לתאר נוף זה, לוא הייתי סופרת, לפחות כדי להוסיף על העילה הכלכלית גם נימוק אסתטי לקנייתו של הבית היפה על כרמו, על פרדסו ועל גינת הירק המרובעת שהשתרעה מאחוריו. ואם אני, שכמעט מיום שיצאתי לאוויר העולם ועד ליום פגישתי עם הזר, דהיינו במשך עשרים ושבע שנים ביקרתי בסביבה ההיא בכל חופשת קיץ וביליתי משבועיים ועד חודש וחצי בבית הוריה של אמי, שפחות מעשרה קילמטרים מפרידים בינו לבין “הנכס” שמדובר בו, אם אני איני בוחלת בביטויים כגון “עוצר נשימה”, “ציורי” “ופנינה”, וזאת לאחר שחלפו מאז לא ימי דור אחד, כי אם דורות על דורות, אות הוא שיש דברים בגו, וסופר שנתברך בכשרון תיאור ודאי שהיה רואה אתגר לעצמו לבטא במלים את יופיה הססגוני של פינת חמד זו. אני לא נתברכתי בכשרון כזה. על כן לוא גם ניסיתי ליטול על עצמי משימה זו, לא הייתי מצליחה בה. למזלי, אין אני חייבת בנסיון זה; אדרבה, התחייבתי להגביל את עצמי אך ורק לתיאור הדברים שיש להם שייכות ישירה למותו של בעלי, דוק: לא לחייו ולמותו, כי אם למותו בלבד.

יום אחד נזדמן לי לקרוא אחד משפעת ספרי הזכרונות על טולסטוי, כתובים בידי מי שנתמזל לו לראות במו עיניו את גדול סופריה של רוסיה ולוא אך פעם אחת בחייו. אינני זוכרת מי הוא שהעלה זכרונות אלה על הכתב, אך זוכרת אני היטב את הנאמר בהם על מותה של הנסיכה ליזה שהיא כידוע אחת הדמויות ברומן המפורסם ביותר בעולם עד ימינו אלה: “מלחמה ושלום”, פאר יצירותיו של הגאון הרוסי. ערב אחד יצא טולסטוי מחדר עבודתו אל חדר האוכל כדי להסב על שולחנו בסעודה ועיניו מלאות דמעות. מששאלה אותו רעייתו על סיבת בכיו, השיב: הנסיכה ליזה הלכה לעולמה. והרי לגבי גיבורי ספריו, יצירי רוחו, הסופר כמוהו כאלהים: ברצותו ממית וברצותו מחיה, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ואם המית טולסטוי אה הנסיכה ליזה במו ידיו על שום מה שפך דמעות על מותה? אני היא שהמתתי את יונתן איסתור, והנה עתה יש לי הרגשה (אם מותר עוד להגדיר את תחושותי כהרגשה) שדמעות זולגות מעיני (אם עיניים סומאות אלה עדיין מסוגלות להשיר דמעות), ומחליקות על לחיי (אם אמנם אותם מילויי בשר ועור שבין ארובות העיניים לבין הלסתות השם לחיים עדיין יאה להם) לזכר הפגישה הראשונה עם מי שעתיד היה להיות בעלי.

אין כל ספק שאותו עורך דין שהיה ממונה על הצד המשפטי של עסקי אבי מילא את תפקידו באמונה, ולא זו בלבד שהיה משפטן טוב, כי אם ידע לרדת לעבי הקורה ולהתעמק בפרטים ובפרטי הפרטים של כל עניין שטיפל בו. אף את הבית, סליחה, אותה יחידת מקרקעין, שבה היה כדאי לי, לדעתו, להשקיע את ההון שהוריש לי אבי, תיאר לפני ביעילות יתרה, ומשום כך לא היה לי כל קושי לזהותו. ואולם, קושי רב היה לי להחנות את מכוניתי סמוך לו. אלה שבנו את הבית לפני עשרות שנים, על אחת כמה וכמה אלה שנטעו את העצים ושאר הצמחים שהקיפוהו (ביניהם, סבורני, בורא העולם בכבודו ובעצמו) לא דאגו באותם הימים למקומות חניה למכוניות מתוצרת פג’ו. נאלצתי איפוא להחנות את מכוניתי במרחק של שלוש מאות מטר בקירוב מן “הנכס”. ואמנם, דווקא שם המתין לי בעליו.

ככל שמשהו זר לך, מרוחק ממך ואינו מובן לך, כן מרתק הוא אותך וכובש את לבך – כך אמר מישהו, דומני חכם מחכמי העולם העתיק. בת מאה ועשרים אנכי היום, רק איש אכזר מאין כמוהו עלול לדרוש מאשה בגילי שתזכור את שמו של החכם שאמר דברים אלה. אודה ולא אבוש: אינני בטוחה כי אמנם נאמרו הדברים על ידי מישהו. לעומת זאת זכורים לי היטב דבריו של העורך־דין שלי, ועד היום הזה לא נמחקו מזכרוני. כבר הבאתי אותם לעיל, ועתה אני חוזרת עליהם בשנייה. הוא אמר: “כתוצאה מהליך ירושה גרוטסקי נמצא הרכוש זה שנים בבעלותו של איש זר, שאינו צרפתי כל עיקר והוא מתגורר בישראל”.

משמצרפים את מימרתו של חכם עתיק אל דבריו של עורך דין בן ימינו יוצרים מגע ראשון עם קצה אותו החוט אשר עשוי להוליך אל פשר התופעה שהטביעה את חותמה על חיי וגרמה בעקיפין את מותו של בעלי. האיש שעמד נכחי ריתק אותי וכבשני בבת ראש.

פרק חמישי: המיפגש

אני חייתי בעידן המחשבים; מימי לא התעניינתי בצד הטכני של ההישג הגדול הזה, פרי הציוויליזאציה האנושית. אשר לצד הפילוסופי (הרי אני מרצה מקצועית לפילוסופיה) מימי לא ראיתי במיתקן זה אלא מחסן ענקי של זכרונות ממוינים, מסווגים כהלכה וערוכים ערוך היטב בתאים שנועדו לכך, מחסן המוכן ומזומן לשלוף את הפריט הדרוש לך בכל עת ובכל שעה. אשה שהגיעה לגיל מאה ועשרים כמוה, איפוא, כמחשב שמנגנון הבקרה והשליטה בו נשתחק, רכיביו העלו חלודה, ואותן מכולות אדירות של זכרונות, שנאגרו בפרק זמן כביר זה, נתערבבו זו בזו. לא על נקלה הם נדלים, וכשלאחר מאמץ רב, אני שולה אותם סוף סוף, מתברר שלא תמיד אכן עולה בידי לצוד בחכתי את הזוכרה שאני זקוקה לה בזמן הנכון ובמקום הראוי.

אשה בת מאה ועשרים לא זו בלבד שהיא חייתה את חייה וחוותה את חוויותיה, אלא דברים רבים עד אין ספור קלטה מתוך קריאה בספרים והאזנה למוסיקה ומתוך צפייה במחזות ובסרטים. וראה פלא: יש שקטעים מכל אלה נשלפים הרבה יותר בקלות וניצבים לנגד עיני המחשיכות ביתר חיות, מאשר תמונות אוטנטיות מחיי וזכרונות של ממש על הנאותי ויסורי, שמחותי ויגונותי, סיפוקי ומאוויי. ברגע זה, למשל, עולה וצף ברוחי משפט מספר זכרונותיו של וינסטון צ’רצ’יל. בן ששים וארבע (ושמא ששים וחמש) היה כשנתמנה כראש ממשלתה של בריטניה במלחמת העולם השנייה. ואם זכרוני אינו מטעני כה אמר: היה ברור לי שכל חיי חייתי למען הרגע הזה.

בת עשרים ושבע הייתי כשפגשתי את יונתן איסתור על יד בית קטן באחד מכפריה הציוריים ביותר של צרפת. אף לי היה ברור אז, כי למען הרגע ההוא חייתי כל ימי. עתה ברור לי שאני עוד ממשיכה לחיות (מבחינה ביולוגית פורמאלית המושג “חיים” עדיין ישים לגבי), רק כדי שיהא סיפק בידי לתאר אותו מיפגש במלוא עוצמתו הפוטנציאלית ולהצביע על כמה נקודות בדברי ימיו של עם ישראל (ואולי של העולם כולו) שהיה בהן משום התגלמות המעבר של אותה עוצמה מן הכוח אל הפועל ומן התחום האישי אל התחום ההיסטורי (ואולי הקוסמי).

את דלת המכונית שהחניתי פתח לפני אדם זקן; על כל פנים בעיניה של בת עשרים ושבע נראה זקן מאד, במחצית השנייה של העשור השביעי לחייו וייתכן אף במחצית הראשונה של העשור השמיני. תלתלים עבותים – כעין האפר – עטרו את קרחתו, גלשו גלים גלים מערפו אל צווארו ונחו כסגסוגת מתכת אפורה, שקפאה בעודה בכור ההיתוך, משל לאנשי פומפיאה שזכו להתקיים (לאו דווקא לחיות) לנצח בפעור הווזוב את לועו הלוהט. לבוש היה חליפת קיץ ירוקה־בהירה, גנדרנית עד קינטור לגבי גילו, ועניבת פרפר אדומה התנוססה מתחת לסנטרו וכיסתה את קצות הצווארון של חולצתו הצהובה. קומתו בינונית היתה, וכתפיו – כפי שחשדתי מיד וכפי שהתברר לאחר מכן – צרות היו על אף המאמץ שהשקיע החייט – כפי הנראה חייט מושלם – במקטורנו התפור למשעי, כדי להרחיב את הכתפיים ולהצר את הכרס, שאפילו החגורה הרחבה שהדקה הדק היטב את בטנו, לא יכלה לה עד תום.

הוא החווה קידה קלה ושאל:

– מאדמואזל לאוואר?

זה היה שם משפחתי לפני שנישאתי לו.

קולו היה צרוד וצורם. על רקע הטבע שהשתולל בשפעתו הצבעונית, כל כולו נראה כמעין צרצר, ביחוד לאחר שהבחנתי בכנפי השכמייה השקופה, שהתנופפו קמעה על גבו דוגמת בולרו או פלרינה, שפרחי אצולה במאה התשע עשרה הפגינו באמצעותה את מעמדם ואת טעמם המפוקפק.

אכן, טעם מפוקפק. ואם אכן טעם מפוקפק מה היה בו באותו צרצר ששידד מן היסוד את מערכות חיי, חיי אשה צעירה ונאה?

אני מנסה להיזכר: השיער. כבר תיארתי את השיער, אך לא את כולו. גבות לחיים סדורות נאה השתלשלו מצדעיו אל סנטרו הגלוח. הללו לא היו אפורות. לבנות היו, צחורות משיבה שפשתה בהן עד אין מתום. כל אימת שפישק את שפתיו היה פיו חושני, כשל דון ז’ואן צעיר לימים. משהידק אותן – חשף את המינשך שהעיד על התערבותו של אדם במעשי בראשית שהיא ניכרת יפה כל אימת שרופא שיניים – אפילו טכנאי שיניים – מנסה לשנות את נתוני הגנטיקה. שיניו של יונתן היו כליל השלמות: כיוון שידעתי כי יהודי הוא הגר במדינת ישראל, נזכרתי בפסוק משיר השירים, לאמור: שינייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולן תאומות ושכולה אין בהן. אלא שרחליו של אותו זקן מעשה ידי בשר ודם היו כאותם פסלי הרחלים שבמיקדש קרנאק אשר במצריים (ואולי במיקדש לוקסור, ולא במצריים כי אם בהודו, בסין, בדרום אמריקה – בחיי הארוכים זכיתי לחזות בשרידי ציוויליזאציות קדומות רבות, ואם תיזכרו בגילי, תסלחו לי על שגיאותי).

אם מטבעו ואם בשל המינשך מעשה ידי בשר ודם, השתייך סנטרו של האיש לסוג שהיה קרוי בשנות השלושים של המאה העשרים בשם “סנטרו של מוסוליני”. סנטרו של דיקטאטור איטלקי זה, מייסד הפאשיזם, גילם כביכול כושר החלטה, תקיפות ותאוות שלטון.

שום סנטר לא קסם לי מעולם, אף לא סנטרו של איסתור, ככל שדמה לזה של מוסוליני, ואולי דווקא בשל כך, לא רק שלא משכני כי אם דחני. על כל פנים, לא בו היה טמון סוד כוחו של איסתור שהדבירני ממבט ראשון.

אני מנסה לפתור את הסוד ומעלה חרס. אני מאמצת את זכרוני ואת שארית מוחי. המאמץ מתיש אותי. עלי להתנתק ממיתקן התקשורת המתווך ביני לבין העולם, להתנתק ויהי מה. אתחבר אליו שנית מחר. כדי להגיע לפתרון עלי להיות פחות זקנה, פחות עייפה ופחות נרגשת.

פרק ששי: אש ודממה דקה

רופאי ניתקוני ממיתקן התקשורת. פירושו של דבר שעשרים וארבע שעות הייתי מבודדת מכל מגע עם העולם אפילו באמצעות החוש היחיד מחמשת חושי שעדיין מתפקד – חוש המישוש. לאחר שנחתי יממה שלמה שוב חוברתי אל המיתקן והותר לי להמשיך במה שאני מכנה “כתיבה”, דהיינו בהבעת הגיגי ופליטתם החוצה בדרך שתיארתי בפרקים הקודמים.

שלושה תנאים מניתי כדי שאוכל לנסות לפתור את חידת ההלם שהוכיתי בו – לכל ימי חיי – משנח מבטי לראשונה על דמותו של אותו זקן, שהיה קשיש ממני בארבעים וחמש שנים, ותוך ימים ספורים עשאני שבויתו, אמתו, אשת חיקו, רעייתו החוקית, וכעבור זמן־מה הפכני למי שקיפחה את חייו שלו, ובכך נעשתה אלמנתו שעד סוף ימיה לא נישאה לאיש. אם זכרוני אינו מטעני שלושת התנאים הם: שאהיה פחות זקנה, פחות עייפה ופחות נרגשת. את שני האחרונים אני מקיימת ברגע זה. את הראשון אין בכוחו של ילוד אשה לקיים. יכול הוא למשוך את הזמן כגומי או לכווצו ללא רחם. יכול להאט את קצב זרימתו או להאריכו, אך נבצר ממנו להשיבו אחור, אלא בדמיונו ובזכרונו בלבד.

בדמיוני ובזכרוני בת עשרים ושבע אני, ניצבת ביום קיץ לוהט בפינת חמד, אי־שם בצרפת. יונתן איסתור פותח את דלת המכונית שלי. קולו, גיזרתו ולבושו מזכירים לי צרצר מאלפי הרמשים המאכלסים סביבה עתירת צומח וחי בכל ימות השנה, על אחת כמה וכמה בעונה זו. שפעת השיער העוטרת את קרחתו מעידה על טיפול מתמיד וטיפוח קפדני, ומשום כך דוחה במקצת. פיו נושא עליו חותם של שבעים ושתיים שנות חיים, וכבר תיארתי את הניגוד שבין העקמומית המעוותת של שפתיו לבין ברק הלובן הניתז משורה חטובה להפליא של שיניים תותבות. הסנטר נוסח מוסוליני כבר לא הרשים איש בימים ההם, ודאי שלא אותי. חוטמו עשוי היה לשמש דגם של משולש ישר זווית, שהיתר שלו מבליט את עצמו בצנעה מתחת למצח סביך גבינים, ונושא בגנדרנות גבנון זעיר המוסיף לו לוויית חן. לימים נודע לי שגבנון עדין זה בא לו בשל הספורט היחיד שלדבריו עסק בו בנעוריו: האיגרוף. מכת אגרוף מחצה את סחוס המחיצה שבין הנחיריים, אך כיוון שפגעה בחלק העליון לא נתפחס האף; אדרבה נוסף לו גבנונון זה. ייתכן שאותה מכה גרמה גם את כובד נשימתו, שנשמעה כמעט כנחרה כל אימת שהידק את שפתיו. קורטוב של נחרה זו קלטתי לאחר שסיים את משפטו הקצר הראשון שהופנה אלי: “מדמואזל לאוואר?”

ולא רק נחרה. אם לא אזני, הרי רוחי קלטה עוד צלילים ותת־צלילים, לפחות רחשים, שכן כל ישותו היה בה משהו משרצנות סואנת, רחשנות בלתי פוסקת, משק כנפיים של חרקים, זמזום של כוורת.

ובעוד אני מטה את אזני רוחי אל הרחשים וסוקרת בעיני בשר את הזקן, ניצבה לפתע לפני, והאפילה על כל הנגלה, דמותו של אחד מגיבורי המיקרא, הזועם, הקנא התוקפני ביותר שבין הנביאים: אליהו הנביא.

הקורא שם לב ודאי שכבר הבאתי לעיל, באחד הפרקים הקודמים, פסוק משיר השירים. בשל עיסוקי בפילוסופיה לא אחת נזמן לי לחצות את הגבול בינה לבין התיאולוגיה, ויחסית לגבי מי שאינו איש דת מקצועי בקיאה אני למדי בכתבי הקודש. אך מעולם לא נזדמן לי ליישם את בקיאותי בצורה כה תמוהה. לא היה שמץ של דמיון בין איסתור לאליהו הנביא, כפי שהוא עשוי להצטייר אף ברוחו של בעל דמיון פרוע ביותר. אליהו שנבט ברוחי ופרץ מקרבי באותה שעה היה זה שהלך למידבר, ישב תחת רותם אחד ושאל את נפשו למות. רותם, מידבר, מוות בלב לבה של צמחייה דחוסת חיים כג’ונגל. וכי נגזר על האדם שכל דבר המופיע בפניו מוליד ברוחו את היפוכו?

עד אז לא ידעתי שזכרוני מסוגל לשמור פסוקים שלמים מן התנ’ך, כלומר מן הברית הישנה, אם כי בעקבות ניצשה אף אני הוקסמתי הרבה יותר מן הברית הישנה מאשר מן הברית החדשה. על־כל־פנים באותו מעמד זכרתי מלה במלה את כל הנאמר בספר מלכים מה שאירע לאליהו במידבר. פסוק אחר פסוק חלף בסרט לנגד עיני. אני זוכרת גם היום.

צא ועמדת בהר לפני יהוה.

האמנם פסגתו המושלגת של המונבלן יש בה מליבנת הספיר של הר סיני שמראשו נתן אלהים את התורה לעם ישראל? זינוקי לתחום התיאולוגיה לא עשאוני דתית. לא הייתי דתית אז, ואינני דתית היום. אבל מיום הפגישה עם איסתור מאמינה אני, כי אחד מדרכי היצירה של הרוח האנושית הוא קירוב רחוקים ועימות הפכים. שני קטבים של אלקטרודות הניצבים זה מול זה מולידים ניצוץ יוצר הדוחף את הבריאה קדימה.

והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה.

נשבה רוח, אך לא “מפרק” ולא “משבר”. אדרבה, רוח קלילה, רעננה שנסכה צינה מרנינת לב באוויר ספוג שמש, שקרניה ריצדו במשובה בעלווה של צמרות העצים.

לא ברוח יהוה. ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה.

המותר לקרוא בשם רעש לרחשי הטבע? לרשרוש העלים, לאיוושת המים במפלים דקים שגלשו במורדות שני הרים שניצבו זה מול זה, לפכפוכי הפלג הזורם, לזמזום הרמשים, לציוץ הציפורים, ואפילו לטרטור המכוניות המחליקות על פני כביש סלול אשר נפתל כנחל בערוצו בין לולאות גיאיותיה של הבקעה? כדי הרף עין אחד הרעיש את החלל מטוס שחלף מעל לראשינו בשמים.

ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה.

ובכתבי דברים אלה גאה אני מאד על כי במבט ראשון הבחנתי את שני היסודות שמהם הורכב האיש במהותו ובו ברגע גילמתים ברוחי באמצעות חזון מקראי. אש וקול דממה דקה. אש וקול דממה דקה שימשו בערבוביה באותה אישיות מסתורית ששמה היה יונתן איסתור, ברוא כצרצר חרקני ותוכו נשמה לוהטת, אוצרת חכמת נבכים ועוצמה אדירה כלבה ההורסת בין הסלעים מלועו של הר הגעש אל פיו, הורסת לשוא לפי שעה, כי עוד לא מלאו ימיו של ההר לפלוט את קרביו החוצה.

פרק שביעי: ספוג

מה כתבתי? מה בדיוק כתבתי? מה שידרתי באמצעות חוש המישוש ששרידיו נשתיירו בקצות אצבעותי?

אחת הבעיות הטכניות שלא נפתרו במיתקן התקשורת שלי היא בעיית ההיזון החוזר. כדי לחוש את מה שפלטתי עלי לנתק את עצמי ממכשיר הפליטה הצמוד אל אצבעות ידי הימנית ולהתחבר אל מכשיר הקליטה שבמגע עם ידי השמאלית. הפעולה מיגעת ודורשת מאמץ רב. אבל הפעם לא אוותר. עלי לחוש את הנאמר ויהי מה. לראות אותו בעיני רוחי כמו שהוא.

“כי במבט ראשון הבחנתי”.

אכן, המאמץ היה כדאי. לא שגיתי. אמת דיברתי: במבט ראשון הבחנתי. אך לא דייקתי עד תום. נכון: במבט ראשון. אך חייבת אני להבהיר מעל לכל ספק שהוא באיזה מבט מדובר. במבטו של מי?

הקביעה ברורה וחד משמעית. מדובר לא במבט שלי כי אם במבטו שלו. במבט עיניו. עיניו של יונתן איסתור נחו עלי.

המלה עין בעלת משמעות כפולה בלשון העברית: איבר הראיה ומעין. העיניים הללו, עיני התכלת התלויות ועומדות בחלל בנפרד מבעלן, כחיוכו של החתול ב"עליסה בארץ הפלאות", שנשתייר גם לאחר שהחתול עצמו נעלם, העיניים, אשר גם ברגע זה נועצות בי את מבטן החודר עד למעמקים, ממש כפי שניקבוני אז, עיניים אלה הן הן המעיינות שאצרו בנבכיהם את האש ואת הדממה הדקה גם יחד. מבעד לדוק הזיקנה האפרורי־בהיר בקע ניצוץ של לגלוג, של בעירה (“מנוע הבעירה הפנימית”־כך קראו נדמה לי פעם. ואולי קוראים גם עכשיו, למנוע המכונית כדי להבדילו ממנוע הקיטור של הרכבת), של מאבק איתנים פנימי, המסתתר מאחורי ליצנות מוקיונית, של חזון השיבה לגן עדן מן התופת הדנטאי, שעמודי האשים של מוקדיו אינם דועכים גם מאחורי עמוד הענן המנסה לערפל את להט יקודם.

צ’ארלי צ’אפלין מספר בזכרונותיו כי בבית יתומים, שבו נתחנך, נדון פעם אחת לעונש מלקות על לא עוול בכפיו. עונש זה נוהגים היו להוציא לפועל ברוב עם לעיני כל חניכי הבית, וגאון הקומיקאים של המאה העשרים מתאר בחיות רבה את הרגשת הילד בתקופה שבין קביעת העונש לבין ביצועו: פחד, מתח אימים, מהול במעין ציפיה מענגת של הופעה לפני קהל רחב – יסורים פומביים המוצגים לראווה בפני צופים.

כך הרגשתי כששני מעיינות תהום רבה נבקעו לפני ותקעו בי חיצים דקים וארוכים, סמויים ודוקרים צפונות. עדיין לא הולקיתי אך הופשטתי עד תום, נקלפתי נגדה נא לכל החי והצומח, שקידם את עירטולי בתשואות סוערות.

שוב לא הייתי בשר ודם.

בסרט צרפתי סוריאליסטי שהוקרן לפני מאה שנה ומעלה (שכחתי את שמו ואת תכנו) התקין לעצמו סוטה מין בובה מחומר גמיש והיה לש אותה באצבעותיו ומשווה לה כל צורה שהזה בדמיונו החולני. תוך דקות ספורות הייתי גם אני לבובה שכזאת. כווצתי כדי כדור משחק של תינוקות. ומשכווצתי הותך בי כל האון שהוקרן מן העיניים־העיינות שאין תיכלה לנבכיהם. ואני קלטתי, בלעתי, רוויתי, ספגתי – עד שכל כולי הפכתי לספוג. והרי הספוג הוא אחד מנציגיו הראשונים של העולם האורגאני, הוא בא לעולם לפני היות החרקים ובעלי החוליות.

באותה שעה התברר לי מדוע אלהים, משלא הסתפק בבריאת העולם ובהתנהגותו והחליט להיות מעורב בתוך הטבע, להתגלם באדם ולהתגלות בהיסטוריה, בחר לעשות זאת באמצעות אחד מבני גזעו של הזקן שעמד לנגד עיני. מאוחר יותר, במעמד הרבה יותר טראגי מן המתואר בזה, התברר לי גם מדוע לא היתה ברירה אלא לצלוב אחד מבני גזעו של הזקן שעמד לפני, אותו אחד שבו אכן בחר אלהים להתגלם לאחר שלא הסתפק בבריאת העולם והנהגתו ואף לא במעורבות בטבע ובהתגלות בהיסטוריה. אכן, רק בשני המעמדות האלה, דהיינו כאשר ראיתי לראשונה את איסתור וכאשר החלטתי להעבירו מן העולם האמנתי באלהים, אלהי כל בשר; דקות ספורות האמנתי ולא יספתי…

פתאם נדמה לי שהמקטורן הירוק, שעטף במהודק את גופו של הזקן, התנפח קמעה. הוא תחב את ידו בחיקו. הנה יעקור אחת מצלעותיו, יסגור בשר תחתנה ויהפוך אותה לאשה. כתבי הקודש, מה עוללתם לי! עלי למנוע בריאת אשה שנייה. לא אסבול יריבה ברגע כה גורלי של חיי.

בספר בראשית כתוב כי האדם ידע את חווה אשתו. על כן אמרתי לו:

– דעני!

דיברנו צרפתית. לו לא היו אסוציאציות מקראיות בלשון זו. על כן הבין את דברי כפשוטן, משהו מעין: הבה נכיר זה את זו.

כשהוציא את ידו מחיקו החזיק במקל טיולים גנדרני שראשו ראש נחש עשוי כסף. מקל מסוג זה היה מצוי בבית אבי – מזכרת מאביו של סבי. אביזר של אלגנטיות גברית, שכלה מן העולם עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

ברגע שנתברר לי שלא הצלע ניפח את המקטורן אלא מקל הטיולים, בו ברגע נסכרו מעיינות התהום. העיניים כבו. שפתיו המעוקמות של איסתור נפשקו בחיוך מעוות במקצת וחשפו שני טורי שיניים לבנות, ישרות, מהוקצעות.

הרגשתי כמי שנפל מהר גבוה לבור עמוק. לימים נודע לי כי באותה יצירה מונומנטאלית של הרוח היהודית, הקרויה בשם תלמוד, מצוי ביטוי בלשון הארמית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – שתרגומו המילולי הוא אכן מהר גבוה לבור עמוק. מקורו של פתגם זה הוא במעשה שאירע לרבי יהודה, אחד מגדולי החכמים שיצרו וערכו את התלמוד. ביום האבל על חורבן בית המקדש שבירושלים נטל רבי יהודה את ספר התנ’ך וקרא בו מדברי הקינה של ירמיהו הנביא על אותו נושא: השליך משמים ארץ תפארת ישראל. בו ברגע נשמט הספר מידו ונפל ארצה. אז אמר החכם: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא¹.

אל נא יחשוד בי הקורא שאני יודעת ארמית, לשון ארכאית זו שהיתה בימי קדם במשך תקופה מסוימת ה־Lingua franca של המזרח הקרוב ורובו של התלמוד כתוב באותה לשון. אפילו בלשון העברית, שלמדתיה בתקופת שהותי במדינת ישראל, לא הגעתי אלא לידי שליטה לצורך שימוש יומיומי בלבד ובקושי רב רכשתי כמה מונחים מן התרבות היהודית הקדומה, שבהם הלעיטני יונתן למכביר בשלוש השנים ששהיתי במחיצתו. למעשה לא היתה לנו שפה משותפת של ממש. הצרפתית שלו דלה היתה מכדי לבטא את שגיונותיו המתוחכמות. למזלי תוך כדי לימודי בסורבון עברתי קורס מיוחד ללימוד הלשון הרוסית, ומאחר שהרביתי לקרוא בה שלטתי בה שליטה נאה למדי, אם כי שליטה סבילה בלבד. התקשיתי בדיבור אך יכולתי לקרוא ולהבין כל ספר רוסי וקלטתי בנקל כל שיחה בלשון זו, שהרי ההיגוי הרוסי רחב ההברות צלול, בהיר ונכנס אל הלב, לא רק אל האוזן. יונתן ידע רוסית על בוריה. לפיכך לאחר כמה חיכוכים אקספרימנטאליים גובשו סופית דרכי התקשורת בינינו: אני דיברתי צרפתית – הוא שמע לשון זו והיטיב להבינה בכל רמה שהיא – והוא דיבר רוסית. סימביוזה לשונית זו פעלה ביעילות סבירה למדי.

ואם יש מן הפאראדוקס בכך שאחד הפתגמים היהודיים הראשונים, שמחוץ למיקרא, רכשתי דווקא בלשון הארמית, הרי צידוקו של הפאראדוקס הוא בתוכנו של הפתגם. שכן כל חיי עם יונתן איסתור התנהלו בשתי נקודות: נקודת הפסגה ונקודת הנפילה. עשרים וארבע שעות ליום נמצאתי באחת משתי הנקודות: בשיא או בשפל. אף רגע אחד לא הייתי שרויה בין שני הקצוות.

לאחר ששלף מחיקו את מקל הטיולים הוליכני אל מרתף הבית, שהוצע לי למכירה. המרתף היה באמת דומה לבירא עמיקתא, אלא שתכולתו הקפיצתני כהרף עין לאיגרא רמא: לרקיע, לשמים, לשמי השמים. עוד תהיה לי הזדמנות – כך על כל פנים מקווה אני – לתאר בפרוטרוט את אוצרות המרתף.

את הלילה בילינו שנינו – יונתן ואני – באחד מחדרי השינה של הבית, ולמחרת היום טלפנתי לעורך־דין שלי וביקשתיו שיבוא מיד. לא יצאו שלוש שעות עד שהגיע מפאריס לאותו כפר. בו בערב נחתם החוזה למכירת הבית, על כרעיו ועל פרשו.

יונתן איסתור היה המוכר ואני הייתי הקונה. בעינינו לא היתה עסקה זו עניין כלכלי כל עיקר: היא סימלה את העובדה שיונתן איסתור ומארגוט לאוואר נקשרו זה עם זו בעבותות נצח.

עבותות נצח לגבי בשר ודם פירושו שארית ימיו של אחד מהם, זה שהולך לעולמו ראשון מבין השניים. במקרה שלנו מדובר בשארית ימיו של יונתן – שלוש שנים.

פרק שמיני: עפר וכוכבים

מדוע ניטלטלתי מפסגות לתהומות כל שנות שהותי במחיצתו של יונתן איסתור. כמעט בכל יום, בכל שעה, בכל דקה ובכל שנייה? לוא הייתי צעירה, לוא הייתי לכל היותר בת ארבעים, כלומר בגיל שהוא שליש מגיל זיקנתי, המופלגת מעבר לכל שיעור סביר, הייתי, לצורך התשובה על שאלתי, מתארת את יחסי האינטימיים עם אותו ישיש, את חיי היומיום שלנו, את המתח המתמיד שבמגע המטורף בינינו, מגע שהפך בשבילי את כל פני האדמה למגרש טניס ואותי עצמי לכדור, שעם כל חבטת רחת מוקפץ מגן עדן לגיהינום ומשיאי עדנה ואושר לעמקי בכא של יסורי שאול. ואולם, הקורא חייב לזכור, שמיום מותו של יונתן, אשר נפח את נשמתו בשל מעשה ידי להתפאר, (אני נושאת במלוא האחריות על כל מלה ומלה ממלות משפט זה, ובמיוחד על המלה האחרונה שבו), ובכן, מיום מותו של יונתן, לפני תשעים שנה, ועד היום הזה, עסקתי בעיקר בענייני רוח. וחוויות הבשר על עינוגיהן וסבלותיהן נצטמקו בתודעתי עד כדי איבוד חיות ולשד, כאותה תאנה יבשה שמצץ חכם אחד מחכמי התלמוד, כשהכריז מעין שביתת רעב כנגד האלהים, משום שחזה מראש את חורבן בית המיקדש היהודי ביד הרומאים וצם ארבעים שנה כדי להעביר את רוע הגזירה.

דבר זה סיפר לי, כמובן, בעלי המנוח בין מאות סיפורים אחרים, שלדבריו פזורים בספרות הדתית היהודית, שאינה חדלה לרקום את ריקמתה זה למעלה משלושת אלפים שנה. אלהים, כידוע. לא נכנע לסחיטתו של אותו חכם סגפן ששמו, אם זכרוני אינו מטעני, היה צדוק, ומבחינת הסמאנטיקה של הלשון העברית קשור שם זה עם המושג צדק. אלהים התעלם איפוא מצומו של רבי צדוק ומה שנראה בעיניו כמשפט צדק בוצע ביסודיות אכזרית וללא רחם. בית המקדש נחרב, מלכות ישראל נעקרה מן השורש מאדמת ארץ ישראל, ואלפיים שנים עברו עד שנשתלה בה מחדש.

כל נוצרי יודע שפורענות זו לא באה על עם ישראל אלא כעונש על שדחה את הגואל שנשלח אליו עם שאלוהי צבאות בכבודו ובעצמו הואיל בחסדו להתגלם באחד מבניו של עם זה. יונתן היה יהודי מסור ונאמן לעמו, וככל בני ישראל כפר בגירסה זו. את העובדה, שבית המיקדש נחרב ממש כפי שתואר חורבן זה בנבואתו של ישו, תירץ כדרך החוקרים החילוניים של הברית החדשה הסבורים שמירשם החורבן נכתב על ידי האוונגליסטים למפרע, כלומר ריטרואקטיבית, והוא מתאר את הדברים לאחר המעשה בסגנון של חזון לעתיד לבוא.

וכך אמר לי יונתן בהקשר של אותו עניין:

“שופנהאור גורס שאיבוד לדעת בדרך של הרעבה עצמית הריהו מרום ההישג האישי שאליו יכול להגיע בשר ודם. שכן בדרך זו מדביר הוא את הכוח המניע של הבריאה כולה, את רצון הקיום, את הרצון בקמאיותו ההיולית. ייתכן שאותה גרוגרת דרבי צדוק – כך נקראת בתלמוד התאנה המיובשת שאת שרידי לשדה ינק צדוק ארבעים שנה – היא שגרמה את חורבן הבית, שכן בעטיה לא היתה שביתת הרעב של אותו צדיק מסתגף שביתה מלאה. היא העידה על חולשתו. ואני מעדיף להאמין שבית המיקדש חרב בגלל הגרוגרת של רבי צדוק, משום שמנעה ממנו ליהפך לקרבן, מאשר בשל גזירתו של ישו, שנצלב והפך לקרבן, שהרי אין אדם מקריב קרבן לעצמו, על אחת כמה וכמה אלהים. אשר לגרוגרת שהיתה לסמל, אות ודגם להצטמקות ויבושת, מיצוי שארית הלשד וסחיטתו עד תום, האין זה מופלא שגרוגרת זו אינה אלא תאנה? העץ שצלו הסמיך מרענן ומשיב נפש יותר מצלו של כל אילן אחר בארץ ישראל, ופריו עסיסי ומתוק. התאנה חנטה פגיה – אומר מחבר שיר השירים בבואו לתאר את התעוררות הטבע לקראת האביב הממשמש ובא. בין הפג והגרוגרת מתנודדים החיים; חייו של כל אדם, גם חייך שלך, מארגוט איסתור לבית לאוואר”.

אינני זוכרת מה השיבותי לו באותו מעמד. אך זוכרת אני זכור היטב כי בסמוך לאותה שיחה קראתי באזניו מדבריו של מארטין בובר, הפילוסוף היהודי היחיד במאה העשרים, שבכתביו עיינתי. והוא אשר השמעתי ליונתן – אם כנקמה מוסווית על הגרוגרת ואם כרמז עבה למדי למה שהוא, יונתן, סימל ועדיין מסמל בעיני, לאמור:

“כדי לתת דין וחשבון לעצמנו חייבים אנו לרדת לעומקה של בעיית היהדות, לצלול לתחתית תהומותיה, שבה מתוך הפכים נולד הנצח. כי זה טבעה וזה גורלה של היהדות, שהנשגב והנעלה בה כרוך בשפל ביותר, והנאצל – בקלון. היהדות אינה משהו פשוט וחד־משמעי: היהדות תופעה קוטבית היא וכל כולה סתירות וניגודים. דבר אחד אין להטיל ספק בו: שחקן ואדם אוטנטי, שיופי וכעור משמשים בו בערבוביה, איש יצרים שטוף זימה וסגפן, שארלאטן ומהמר, קנאי עד קידוש השם ועבד מוג לב – כל אלה מצויים ביהודי. שום עם אחר לא הביא לעולם רמאים ובוגדים כה שפלים, ושום עם אחר לא הוציא מקרבו נביאים ומושיעים כה נעלים. וזאת לאו דווקא בתקופות שונות, כך שניתן להתרשם שהנשגב והנעלה – פרי רוחה של היהדות המקורית, והשפל – פרי ניוונה (אם כי אין להתעלם מן המומנט ההיסטורי), לא ולא – באותה תקופה עצמה קיימים שני ההפכים גם יחד, ולעתים קרובות מלחמה זו בין “כן” ו”לא" משתוללת בתוככי אותם האישים עצמם, אשר תוך זעזועים שונים ומשונים, תוך משברים וקבלת החלטות מגיעים אל קוטב זה או אחר".

יונתן לא התרגש לשמע הדברים. כפי הנראה הכירם – איש משכיל מאד היה. אדרבה, הוא חיזק את ניתוחו של בובר, אף שטען כי אין בו חידוש, שכן כבר בימי הפאטריארך אברהם (אברהם אבינו – קוראים לו היהודים הרואים בו את אביו הפיסי של עם ישראל) המשיל אלהים את זרעו פעם אחת לכוכבים ופעם אחרת לעפר הארץ, באשר כל אימת שהם עולים הריהם עולים עד לכוכבים וכשיורדים נופלים עד עפר. אשר לטוב ורע המשמשים בערבוביה, הרי הלשון העברית משקפת דבר זה עוד בשלבי התפתחותה הקדומים ביותר, כגון השורש “קדש”, שפירושו גם קדושה וגם היפוכה: טומאה, חטא, זנות. ולפחות פעמיים במיקרא משמשת המלה ברכה במובן של קללה – פעם אחת בהקשר של איוב המתייסר במכאוביו ופעם אחרת בסיפור על נבות היזרעאלי שהמלכה המרשעת איזבל חשקה בכרמו.

ועוד עכשיו, כעבור 93 שנה, אין אני יודעת להגדיר את עצמי לנוכח יחסי עם איסתור שלכאורה לא נמשכו אלא שלוש שנים בלבד, ואילו לאמיתו של דבר נמשכים הם בנבכים מסתוריים עד היום הזה: הקדושה אני או קדשה? והמלכודת שאל תוכה נקלעתי בדורכי על סף הבית הנחמד באחד מכפריה של צרפת – האם ברכה היתה בה בחשבון הסופי או קללה שתרדפני עד יום מותי?

פרק תשיעי: דברו בעד עצמכם

בנעורי מרבה הייתי לקרוא ברומנים היסטוריים ובסיפורת רחבת יריעה שפרחה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים. ומישחק משונה הייתי משחקת עם עצמי: קביעת גיליהם של הגיבורים על פי הנתונים הכרונולוגים שבאותו סיפור או רומן. על פני שמונת הכרכים של מארסל פרוסט ערכתי חישובים מסובכים לגבי “הזמן האבוד”, כדי לקבוע במדויק לא רק את גילו של סוואן בכל פרק ופרק (פרוסט עצמו עושה את מלאכתי לא אחת ולא שתיים), כי אם גם את גיליהם של כל הסובבים אותו במהלך סיפור ימיהם. בשקידה וסבלנות הייתי מחשבת את מספר שנותיהן של הדמויות הרבות המאכלסות את “מלחמה ושלום” של טולסטוי, החל בשורותיו הראשונות של הרומן וכלה באפילוג, תוך שהסתייעתי בתאריכים היסטוריים. כך, למשל, לגבי הרוזנת רוסטובה, המתאורת באפילוג כישישה נרגנית וסנילית, חישבתי ומצאתי שהיא בראשית העשור השביעי של חייה (כלומר, בדמי ימיה לעומת ימי שנות חיי אני, אלא שיש להביא בחשבון את תוחלת חייו של אציל רוסי במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה). ואם כי כל עמלי היה מיותר, שכן באחד מעמודי האפילוג אומר טולסטוי בפירוש כי הרוזנת עברה זה עתה את גיל הששים, היה לי סיפוק רב משנוכחתי כי חישובי חישוב נכון הוא.

על שום מה נזכרתי בעיסוק משונה זה מימי נעורי הרחוקים? כנראה על שום שיש בדעתי לבקש את הקורא ברשימות אלה לעשות כמוני, אך בכיוון הפוך, כלומר לחשב את השנה, שבה אירעה הפגישה ביני לבין איסתור, על פי הנתונים המיספריים שבידי, ואין לך דבר קל מזה.

על אף זכרוני הפגום והמדולדל, מוכנה אני להישבע כי את חיבורי זה פתחתי במלים אלה: “היום יום 29 באוגוסט שנת 2075. ביום זה מלאו לי 120 שנה”. בת עשרים ושבע הייתי אז – גם על עובדה זאת חזרתי לא אחת. אף איזכרתי את המיספר 93, ובמפורש קבעתי כי 93 שנה חלפו מאז. 2075 פחות 93 שווה 1982. המאורע המכריע בחיי התרחש איפוא ב־1982, ביתר דיוק בקיץ 1982.

באותו קיץ פלש צבא ישראל ללבנון, כדי לטהר מדינה זו מצבאות הארגון לשחרור פלשתינה, שמגמתו המוצהרת היתה להחריב את מדינת ישראל ולהחזיר לערבים את השלטון על ארץ ישראל. הארגון השתלט על חלק ניכר מאזורי לבנון, שנועד לפעולות טירור נגד ישראל ונגד יהודים בעולם ולמלחמת קודש להשמדתה של מדינת ישראל בבוא היום. גדודיו החמושים של הארגון התמקמו במחנות של פליטים פלישתינאים ובעריה של לבנון בתוך תוכה של האוכלוסיה האזרחית. צבא ישראל הפגיז את המחנות והפציץ את הערים, ביניהן גם את עיר הבירה ביירות. רבים מקרב האוכלוסיה האזרחית נפגעו. הטלוויזיה בעולם כולו עטה על המציאה.

תמונות זוועה הוקרנו על המרקעים בכל חמש היבשות, גל של תעמולת אימים נגד ישראל הציף את אירופה כולה. הגל הפך לנחשול הסתה ללא תקדים נגד מדינת ישראל ונגד יהדות העולם לאחר שהנוצרים בלבנון ערכו טבח בפליטים הפלשתינאים בפעולת תגמול על רצח הנשיא הנוצרי של לבנון שבוצע על ידי מחבלים פלשתינאים או קנאים מוסלמים ימים ספורים לאחר היבחרו. האחריות הוטלה על מדינת ישראל; בכמה מערי אירופה התפוצצו פצצות ברבעים יהודיים וליד בתי כנסיות בחגים יהודיים. כלי התקשורת הרעידו את אמות הסיפים. בישראל עצמה נערכו הפגנות המוניות ודרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזאת אמנם הוקמה. אין תימה שאחת השיחות הראשונות ביני לבין יונתן נסבה על נושא זה, ומובן מאליו שליונתן היתה גירסה משלו על המתרחש באירופה ובלבנון גם יחד.

האנטישמיות – טען – היא סם החיים של הציוויליזאציה האנושית, שכן היהדות היא הדלק שצורך מנוע הקידמה המניע את תרבות אירופה. האנטישמיות נסוכה בדמם של עמי אירופה, כאותם הרעלים בדמו של אדם, אשר כל עוד ניתן להשתלט עליהם, הריהם פועלים כנוגדנים. ברגע שמשלחים את הרסן הופכים הנוגדנים סם מוות לנושאם. היטלר ניסה לעצור את תנועת הבורג של מהלך הציוויליזאציה בדרך של עיקורה מן היהדות. רבים וטובים ממנו נכשלו במשימה זאת בעבר. רבים וטובים ממנו ייכשלו גם בעתיד. כיום נעשתה מדינת ישראל מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת כמעט בקרב כל עמי העולם, מעין יהודי קולקטיבי דוגמת היחיד היהודי, שהיה כהתגלמות השטן בעיניהם של בני סביבתו הנוצרית. והנה תופעה זו היא הערובה שעתידו של עם ישראל הוא דווקא במדינת ישראל, כי בלעדי האנטישמיות ייכחד עם זה, כשם שהציוויליזציה האנושית תיכחד בלעדיו. הפאראדוקס הוא שמדינה זו הוקמה כדי להעביר את האנטישמיות מן העולם, וחזונו של אבי אבות המדינה תיאודור הרצל נולד ברוחו דווקא כאן, על אדמת צרפת, למראה השיסוי ביהודים בימי משפט דרייפוס. זו דרכה של ההיסטוריה שחזונותיה מתגלמים בהיפוכם במהלך הגשמתם, וזיכויו של דרייפוס הקולקטיבי יגזול הרבה יותר זמן מזה של דרייפוס הפרט. זאת ועוד: נגע האנטישמיות טבוע לא רק בדמם של הגויים כי אם גם בדמם של היהודים. יש שהאנטישמיות היהודית מגיעה לממדים חולניים. השם המקובל לגביה הוא: שנאה עצמית. היפוכה היא אהבת ישראל.

– על כן – סיים יונתן – לא ארחיב את הדיבור על הטבח המזעזע, אלא אספר לך סיפור על מקום אחר ועל זמן אחר. הזמן – מלחמת העולם, המקום ליטא. ראשי הישיבות, האקדמיות הדתיות של ליטא היהודית, הובלו על ידי הנאצים לגיא ההריגה, שבו כולם הומתו ביריות. בראשם צעד גדול התלמודיסטים במאה העשרים שהיה ידוע בשם רבי דניאל. לאט לאט חדרה להכרתם של המובלים לטבח תודעת הגורל הצפוי להם. כמה מהם פנו אל מנהיגם הרוחני וביקשו שישא תפילה לאלהים שמא בכל זאת ייעתר לו, יעשה נס ויצילם. ואכן, התפלל הרב. אך לא תפילה של בקשת רחמים כי אם תפילה שיגרתית, שיהודי דתי אומר אותה בכל יום ויום, לאמור: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה; שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם”.

יונתן ביטא את התפילה בעברית. הוא תרגם אותה לצרפתית מלה במלה (עדיין לא נקבעה שפת המגע המשותף בינינו). לאחר מכן רשם לי את המלים העבריות באותיות לאטיניות.

זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהם חשתי כמטוטלת המתנודדת בין רתיעה וסלידה, לבין הערצה והתרוממות רוח. כבר תיארתי את הפעמים הקודמות (מאיגרא רמא לבירה עמיקתא) וכפי הנראה עתידה אני עוד לתאר חלק מן המצבים הדומים שהיו צפויים לי לאין ספור.

במקרה מיוחד זה החליט יונתן להגביר את תנופת המטוטלת: לאחר שסיים את תפילתו פתח בשיר. לימים נודע לי שדיקלם כמה שורות מתוך פואמה של משורר עברי גדול (אינני זוכרת את שמו), שהלך לעולמו כשנה לפני פגישתנו. שוב דיקלם בעברית ותרגם לצרפתית. לא קלטתי את המלים, אבל התוכן זכור לי: המדע האירופי הגיע למסקנה שמוצאו של האדם מהקוף. Parlez pour vou. – דברו בעד עצמכם, אירופים. אבי שלי היה אברהם העברי.

אני בת אירופה ומוצאי מן הקוף. קביעה זו אינה פוגעת בי אף כהוא זה. אינני יודעת מה הוא מוצאו של אותו משורר עברי. ייתכן כי מאברהם אבינו, אם אכן פטריארך זה דמות היסטורית היא. לי, על כל פנים, היה באותו רגע ברור מה מוצאו של יונתן איסתור: מן הצרצר ומן האלהים.

פרק עשירי: דבר דבור על אפניו

למקרא הפרק הקודם עלול הקורא להגיע לידי מסקנה, שאין לנגד עיניו אלא הזיות של ישישה מופלגת, שהגיגיה מבולבלים והיא מערבבת מין בשאינו מינו מאין יכולת להשליט סדר ומישטר במחשבותיה ולהביען דבר דבור על אפניו. מעידה אני על עצמי שמים וארץ: אין זה כך. ייתכן כי בכל הקשר אחר שדו’ח זה נסב עליו, יש קורטוב של אמת בהאשמה זו, או לפחות, בחשד זה. אין בהם שמץ של הצדקה בכל הנוגע ליונתן. כל מוצא פיו, במיוחד בימים ובשבועות הראשונים של היכרותנו, נחרת בלבי, והוא נמסר כאן בדיוק נמרץ, עד כי מוכנה אני בהחלט ליטול על עצמי אחריות מלאה על כל מלה ומלה.

תוך שאני “מעלה על הכתב” (שימו לב למרכאות; דומני שבפרק העשירי של רשימותי אין כבר צורך להסביר מדוע אני כולאת במרכאות שלוש מלים אלה) את הדברים הללו, הריני נזכרת בפגישה אחת, שנתקיימה בתקופת שהותי בישראל, עם ברנש אחד שהעיד על עצמו שהוא “חסיד”.

הפעם. שלא כבפעמים הקודמות, ברגע שדבר הפגישה עלה בזכרוני,

לא הנחתי לנטייתי הטבעית לעצלות, (ואולי מגיע לי ניסוח יותר אלגנטי, ובמקום עצלות יהא זה מן הצדק אם אשתמש במלים: “הימנעות ממאמץ יתר”) שתשתלט עלי; קטעתי את רשימותי ובאמצעות מיתקן התקשורת ביקשתי את הממונה על הספרייה, אשר במוסד שבו אני מאושפזת, להמציא לי את הגדרת המושג חסיד לפי אחד המילונים או הלכסיקונים (מחשש לשקוע בחומר מעבר לדרוש נמנעתי במודע מלהזכיר את המונח אנציקלופדיה) המצויים בספרייה. תוך דקות ספורות הוקרבה לאצבעות ידי השמאלית מובאה מתוך “המילון העולמי” של ובסטר בלשון האנגלית, לאמור: “חסיד – חבר בכת מיסטיקנים יהודים שנוסדה בפולין במאה השמונה עשרה”. הגדרה זו נכונה בעיקרה, אך לפי – מיטב הבנתי כמוה ככל ההגדרות התמציתיות, שאינן משקפות את המושג המוגדר, אלא את אפס קצהו בלבד. עד כמה שידוע לי זו לא היתה כת אלא תנועה עממית שהקיפה המוני יהודים במזרח אירופה, ואפילו עתה, כשיהדות זו הוכחדה כמעט כולה בהשמדת עם שערך היטלר, קיימים שרידי קהילותיה בארצות הברית, ולפני תשעים שנה שגשגו כמה מעדותיה של התנועה בישראל. בראש כל אחד מן העדות האלה עומד מנהיג דתי כאריזמתי, המכונה צדיק, שיש בו מתכונותיו של גורו הינדואיסטי ותפקידו לשמש מעין מתווך בין העדה לבין אלהי ישראל. אותו חסיד, שעמו נפגשתי בישראל, היה סופר, שכתב את יצירותיו באידיש, היא לשונם של יהודי מזרח אירופה. עיקרה של שפה זו דיאלקט גרמני, שקלט ניבים רבים מן הלשון העברית וכמה שפות סלאביות. סופר זה היה מכריז על עצמו בכל הזדמנות ובקולי קולות כי חסיד הוא. היה לי רושם שהכרזה זו היתה בעיקר הפגנתית. הוא לא היה לבוש כאנשי הכת ולא התנהג כמוהם. ואולם ברור היה שבילדותו, שעברה עליו בעיירה פולנית שלפני מלחמת העולם השניה, שהה במחיצתם של אנשי התנועה. בכשרון סיפורי מובהק תיאר חוויה מתקופת נעוריו, עת היה שוחר לפתחו של צדיק העיירה. יום אחד יצא מאותו פתח שמשו של הצדיק ואמר לו: רוץ אל מעבר לנהר ומסור לפלוני הגר בבקתה הראשונה מימין לגשר, שהצדיק מצווה עליו לומר בכל יום אחרי תפילת שחרית תחינה בזו הלשון: אלהי אברהם, יצחק ויעקב, כשם שמילטת את יצחק בעת העקדה, כן תקים את בתי שרה־שינדל מחוליה, תחבוש פצעיה, תרפא נגעיה, תעלה ארוכה למכאוביה כך שתזכה לאחלמה במהרה בימינו אמן. המספר הרחיב את הדיבור על המלה “אחלמה” שהיא אחת מאבני החושן, דהיינו מעין סינור פאר שנשא על חזהו הכוהן הגדול של היהודים בעת הפולחן בבית המיקדש בימי קדם. ארבעה טורים של אבנים יקרות היו קבועים בחושן, ורק אחת מהן, האחלמה, קיבלה במשך הדורות משמעות נוספת: הבראה, רפואה, הדברת מחלה ודאבה. אפשר שיש בכך רמז לתכונות מאגיות שייחסו לאותה אבן־חן. ואכן, זה היה הנושא, שעליו סובב הוויכוח בחבורה שבה סיפר החסיד את סיפורו. כל המשתתפים בו היו בקיאים ברזי הלשון העברית וששו על ההזדמנות שהגיעה לידיהם להתגדר בידיעותיהם, ואילו אותי עניין צד שונה לגמרי של אותו הסיפור, שכן הסופר תיאר בפירוט רב כיצד שינן לעצמו בדחילו ורחימו את דבריו של השמש, כיצד חזר פעמים אין – ספור על כל מלה ומלה מחשש שמא תשתכח ממנו הברה אחת, שמא לא ימסרן אות באות והגה בהגה, כפי שנאמרו לו כמעט מפי הגבורה עצמה. באותו מעמד נתחוור לי כיצד מתוך הערצה למחבר נשתמרו בתודעת העמים דברים שנהגו על יד מנהיגיהם הרוחניים תוך ששוננו בקפידה מדור לדור עד שבאה אמנות הכתב וגיבשה קאנונים מאובנים ששרדו אלפים בשנים.

ועכשיו, כנזכרתי בסיפור זה ובכל אשר חלף במוחי למשמעו, נתחזקה בי ההרגשה כי אכן גם בקרבי שרדו דבריו של יונתן ממש כפי שנקלטו באזני ונחרתו בלבי, כעשרת הדברות בלוחות הברית, ולא חל בהם שינוי אף כקוצו של יו"ד בצוק העיתים שחלפו על פני ובתהפוכות הרגשות שגעשו בקרבי, שכן מערבולת התכנים והצורות לא בי התחוללה, כי אם מפיו קלחה, כאותו קונצרט אורות של עוגב מזרקות צבעוני, שצפינו בו והאזנו לו יחדיו בלונה־פארק; אינני זוכרת היכן ומתי, אך מכל מקום בתקופת חיינו המשותפים.

חיינו המשותפים…

כבר הזכרתי את “מלחמה ושלום” של טולסטוי. חוששני שעוד אוסיף להתייחס לספר זה ולספרים אחרים, שהיו לחלק בלתי נפרד מחיי הרוח שלי. שוב אצטט, מתוך האפילוג – הפעם במדויק, כי מובאה זו הושטה לי, לפי בקשתי יחד עם ההגדרה של המושג “חסיד”.

"נאטאשה, משנשארה לבדה עם בעלה אף היא שוחחה כפי שמשוחחת אשה עם בעלה, כלומר תוך העברת מחשבות זה לזה ותפיסתן ההדדית בבהירות ובמהירות, היוצאות מגדר הרגיל, ובדרך הנוגדת את כל חוקי ההגיון; ללא אמצעי שיפוט, היקש ומסקנה אלא באורח מיוחד במינו. ועד כדי כך היתה נאטאשה מורגלת לשוחח עם בעלה בדרך זו, שמהלך מחשבות הגיוני אצל פייאר (בעלה) שימש לה סימן מובהק כי משהו אינו כשורה בינה לבין בעלה. כל אימת שהיה מתחיל להוכיח, לדבר בניחותא וביישוב דעת, והיא, מתוך שנגררה אחריו, עשתה כמוהו, ידוע ידעה כי בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממריבה. למן הרגע שנשארו לבדם, ונאטאשה קרבה אליו חרש, עיניה המקרינות אושר פקוחות לרווחה, ידיה אוחזות בראשו ומשעינות אותו אל חזה ופיה אומר: “עכשיו כולך, כולך שלי, שלי! לא תלך ממני” – למן הרגע ההוא התחילה שיחה זו, הנוגדת את כל חוקי ההגיון – נוגדת כבר מתוך כך שבעת ובעונה אחת דובר על נושאים שונים זה מזה בתכלית. דיון בו־זמני זה על עניינים רבים לא זו בלבד שלא פגע בבהירות ההבנה, אלא להיפך שימש אות נאמן, כי אכן מבינים הם זה את זו.

כשם שקורה שכל המתרחש בחלום אינו נכון, חסר מובן ומלא סתירות – הכל, פרט מן הרגש המנחה את החלום, כך גם במגע זה הנוגד את כל חוקי התבונה, לא השיג והשיח עקיבים ובהירים בו, כי אם הרגש המנחה אותם".

לשם מה הבאתי ציטטה זו?

בספרות הדתית של עם ישראל (שלא כבמקרה “איגרא רמא ובירא עמיקתא” הפעם מדובר לא בתלמוד כי אם במדרש – יצירה קיבוצית אחרת, לא משפטית, אלא הומילטית, שעיקרה פרשנות אגדית לתורה שיש בה משום הטפה ומוסר השכל, ולא כאן המקום לעמוד על טיבה) מצוי ביטוי קולע ורב עניין: די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא. אף זה ביטוי ארמי שתרגומו: די לחכם ברמז ולשוטה באגרוף. יומרתי היא שרשימותי אלה מיועדות לחכמים, אולי אף לחכמי חכמים. על כן אפילו ברמז לא אענה על השאלה הריטורית שהצגתי לעצמי זה עתה, וזאת אף על פי שאין אני בטוחה כל עיקר שגם מחברת הרשימות והגיבורה הראשית שבהן חכמה אף היא; ודאי לי שעד הרגע המכריע לא היתה חכמה כל עוד שהתה עם בעלה. אדרבה, במחיצתו שלו שטיא היתה, מוכת הלם פרמאננטית, שבלי הפוגה הלם בה הכורמיזא של יונתן איסתור. כורמיזא דרוחא – אגרוף הרוח. והפארדוקס הגדול הוא שאף־על־פי ששטיא היתה לעומתו של איסתור, היא שהפכה לידו לסמל של החוכמה בטהרתה כפי שעוד יסופר להלן.

פרק אחד־עשר: דויד

דויד המלך הוא אחד מגדולי האישים בדברי ימי העולם. הוא השלים את מיפעלו של שאול, כלומר איחוד שבטי ישראל המפורדים, שהזיקה ביניהם היתה מושתתת רק על מסורות משותפות והפך את מלכות ישראל מברית ארעית של שבטים למדינה אדירה. התנ’ך מקדיש לו מקום יותר נרחב מאשר לכל אישיות היסטורית אחרת, מלבד משה המחוקק והמנהיג. בסיפור המקראי מצטיירת דמות מורכבת ורבת עוצמה, שכולה הפכים וניגודים: אדם צנוע ומשוכנע בייעודו הנשגב, עדין ואכזר, רועה ולוחם, משורר ומדינאי, מנגן בכינור ושר צבא, חוטא משועבד ליצריו וצדיק אדוק בדתו, המסור לאלוהיו ומתחרט בכל לבו על חטאיו. גיבור יפה תואר, שבשחר נעוריו הכריע אריות ודובים, אשר טרפו כבשים מעדרו, והמית באבן מכף הקלע את גוליית הענק, אשר חירף את מערכות ישראל.

פעמיים ניתנה לו ההזדמנות להרוג את שאול המבקש את נפשו, אך דויד דחה אפשרות זו, אף כי זמן־מה לפני כן הטיל בו שאול המלך את חניתו בשעה שהנער דויד ניגן לפניו בכינור, כדי להעביר את הרוח הרעה שצלחה על המלך. על כן כה נוגעת ללב קינתו על שאול שנפל בקרב ועוד יותר מכן מרגש צערו על מות אבשלום בנו, שמרד באביו המלך, דהיינו בו בעצמו, בדויד. משלו של נתן נביא החצר על כבשת הרש, שהעשיר שחטה כדי לעשות מטעמים לאורחו, ותוכחתו הזועמת של הנביא כנגד המלך על ששלח למוות בטוח את בעלה של אהובתו בת־שבע, מביאים את דויד לידי חרטה עמוקה במעשהו. הוא מקבל עליו את הדין ורואה במות בנו, התינוק שילדה לו בת־שבע, עונש מן השמים, שהוא, דויד, ראוי לו בשל חטאו. לא אחת גילה דויד גם אכזריות, ביחוד בערוב ימיו, לאחר התלאות שפקדו את מלכותו: הוא הסגיר את שבעת בני שאול לגבעונים נוקמי דם שביקשו את נפשם. בצוואתו לבנו ויורש כסאו שלמה הוא מתווה תכנית נקמה מפורטת לאלה שעשו לו רעה.

במקורות קדומים ביותר מתכנה דויד בשם נעים זמירות ישראל. הקינה על מות שאול ויונתן היא ממיטב השירה העברית בימי קדם. המקרא מייחס לו את חיבורם של כמה ממזמורי תהילים, ומסורת יותר מאוחרת רואה בו את מחברם של כל ספר תהילים, שכולו חדור אמונה, תקווה וביטחון בישועת אלהים במומנטים הקשים ביותר שבחיי אנוש – תכונה המאפיינת את דויד לאורך כל תקופת חייו ופעלו.

דויד הוא משיח אדוני, והנביאים המאוחרים הכריזו על הברית בין אלהים לדויד כברית עולם, כאחד מחוקי הטבע. ירמיהו נביא החורבן והזעם אומר: לבלתי היות יומם ולילה בעיתם גם בריתי תופר את דויד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאו. כל האסכאטולוגיה היהודית מימי המיקרא ועד ימינו אנו כרוכה בביאת המשיח מזרע דויד המלך. בתלמוד מובעת הדעה שדויד מלך ישראל חי וקיים לעולמי עד. על סמך מאמר זה של אחד מחכמי התלמוד נרקמה האגדה על דויד, המסתתר במערה שקוע בתרדמה עמוקה, והוא לא יקיץ אלא לאחר שייקרא כמשיח אדוני להביא גאולה לעם ישראל ולכל המין האנושי.

אגדות לאין ספור עוטות את דויד המלך לא רק בתלמוד ובמדרש אלא גם בספרות הרבנית המאוחרת. הוא מתואר בהן כחסיד ירא אלהים, המקפיד על קיום המצוות, שופט ומחוקק מלא חכמה, המבלה את ימיו בתלמוד תורה ותפילות. מעשיו השליליים של דויד מפורשים על פי רוב כמבחנים ונסיונות – על כל פנים פעולות שנעשו בגזירת אלהים, כדי ללמוד מהם מוסר השכל ולהסיק מסקנות בתחום האתיקה. בתורת המסתורין היהודית מימי הביניים, הקרויה בשם קבלה, מגלם דויד את ספירת המלכות – אחת מעשר הספירות, שהן אופני מהותו האימאננטית של האלהים, המוקרנות אל העולם בדרך של האצלה.

בין אמהותיו של דויד תמר הכנענית ורות המואביה, ואילן היוחסין של ישו המשיח הנוצרי, שרשיו, על פי האוונגליונים, נעוצים בנסחים שונים בדויד המלך. האגדה הנוצרית מספרת שישו, כמוהו כדויד, נולד בבית לחם.

פרק שנים־עשר: דויד וגוליית

מה לי ולדויד? על שום מה ראיתי צורך להביא משא נלהב זה על גדול מלכי ישראל? ראשית, כדי להוכיח בעליל את נכונותה של האנאלוגיה שמתחתי באחד הפרקים הקודמים בין דרך הנצחתם ושימורם של דברים כנתינתם, כלומר כשם שיצאו מפי מנהיגים רוחניים ונכנסו לאזני הנוהרים אחריהם, לבין אופן הישרדותם של אמרי שפר שדובבו שפתיו של גבר שבע ימים ונחרתו כלשונם בלבה של נערה שהלכה שבי אחרי אותו גבר כמעט עד כדי האלהתו בשלב מסוים של חייה. מובטחני איפוא שכל ארבעת האוונגליונים מקורם הראשוני בפיהן של מרתא ומרים המגדלית.

זאת ועוד: באותו “שלב מסוים” של חיי הנערה התנהלה מלחמת לבנון, ובכל אמצעי התקשורת של אירופה רווחה ההשוואה בין מלחמה זו לבין קרב דויד וגוליית. על כל פנים, בצרפת לא ראיתי אף עיתון אחד שלא ניצל הזדמנות נאה זאת כדי לטעון שמלחמה זו החליפה, כביכול, את היוצרות: עד כה היתה מדינת ישראל הקטנה ושוחרת השלום יושבת על תקן של דויד ועמדה על נפשה כנגד כל ארצות ערב על עשרות מיליוני תושביהן וצבאותיהם החמושים מכף רגל ועד ראש, שכולם יחד גילמו את גוליית הענקי, ואילו עכשיו התהפך הגלגל: מדינת ישראל כמוה כגוליית, ולעומתה מונה אש"ף לכל היותר כשתי רבבות לוחמים וכנגד עוצמתו הצבאית של צה’ל משול נשקו לקלעו של דויד. הפעם התנפל איפוא גוליית על דויד וכרת את ראשו בחרבו; כלום רבותא היא שהחזק כורת את ראשו של החלש?

אין תימה שהנושא דויד וגוליית הועלה באחת השיחות הראשונות שנתקיימו בין יונתן וביני. וכי יכול אדם להתנער מן האווירה המקיפה אותו, מן הקולות והברקים הרועמים מכל מקלט ראדיו וטלוויזיה ומשחירים באותיות קידוש לבנה כל כותרת ראשית בעיתון, ובמיוחד כאשר בעיצומה של סופת הרעמים נפגשים באקראי צעירה צרפתיה וישיש ישראלי וטווים ביניהם קורי יחסים מעוותים, חולניים, דוסטוייבסקאיים, יחסי שאר רוח ויצרים, שגב וזימה כאחד. כשהועלה בשיחתנו לראשונה הדימוי האקטואלי, התנצנצו עיניו של יונתן באותו זוהר, שאמני הריניסאנס ניסו לשוות לעיניהם של שלושת האבות, לנביאי ישראל ובראש וראשונה לישו. אמני הריניסאנס מהם שהצליחו במשימתם ומהם שלא הצליחו והעלו חרס. מעיניו של יונתן קרן הזוהר, ואכן כאחד מנביאי הקדם נשא את משלו על דויד. לימים גיליתי שהמשא אינו אלא מסה. באחד מכרכי האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, שיצאה לאור בישראל בתקופת שהותי בה, קראתי, כמה ימים לאחר מותו של יונתן, אותה מסה מלה במלה כפי שהשמיעה יונתן באזני. פשפשתי ומצאתי שהערך “דויד” באותה אנציקלופדיה היה חתום בראשי תיבות “י.א;” לאחר עיון ברשימת המחברים נתברר לי כי אמנם יונתן הוא שכתב אותו ערך נלהב. עד היום הזה איני יודעת אם המאמר נכתב לאחר שיחתנו באותו כפר צרפתי, כלומר אם הוא עצמו התרשם מן המשא הספונטאני שנשא לפני עד כדי כך שכללו בערך על דויד המלך שמשום מה הוזמן ממנו על ידי המערכת, או להיפך: בתחילה כתב מה שכתב ואחר כך שינן את הכתוב בעל־פה כדי לדקלם בפאתוס לפני קהל מעריצות שהקיפוהו מימי נעוריו עד יומו האחרון ושתו בצמא את דבריו – עיניהן בוערות ונמסות בעת ובעונה אחת.

באותה שעה לא ידעתי שאני אחת מני רבות אלה, שהרי יחידה ישבתי מולו ליד שולחן עגלגל דמוי כיסא מסתובב שנועד לפורטים על פסנתר. על שרפרפים ישבנו שנינו במסבאה קטנה וצפופה שבאחד ממבואות הכפר ולגמנו קוניאק בגמיעות זערוריות. קולו היה צרוד ומיקצב דיבורו עצבני וקטוע; אף על פי כן נדמה לי שהוא מזמר; מזמר פרקי תהילים בלחן של דז’אס, מעין “מזמורי צ’יצ’סטר” מאת ליאונארד ברנשטיין המושמעים בקונצרט של יחיד, מעומעם. מתומצת ודחוס, שבו יונתן איסתור הוא הכינור הראשון והוא התזמורת, הוא המנצח, הוא המקהלה, הוא הסולן. וכשיצאנו מן המסבאה האיר ירח מלא את ראשו השב של המונבלן, ריצד בין האילנות שבמורד ההר ושיחק בבתי הכפר, עם שהוא מרכך את זוויותיהם סמוך לקרקע ומחדדן שוב בהגיעו אל הגגות. נתליתי בימינו הרפויה של הישיש, ואף כי סיים כבר את משאו על דויד והחשה, נדמה היה לי כי עודנו מזמר. אבל עכשיו הזמר הוא שיר ערש, שכן יונתן אינו אלא סבי (או סבתי), והוא מנענע את העריסה שאני שרויה בה, מתנדנדת להנאתי – רדומה, הוזה, מתמוגגת. רק בפתח ביתו, אשר היה כבר לביתי בעקבות כמה פעולות משפטיות ופינאנסיות שביצע העורך דין שלי בבוקרו של אותו יום – פתחתי את פי ואמרתי:

– הגגות מזכירים לי בנייני קלפים, מעין מחנות אהלים, שאבי היה מקים למעני ומפציר בי שאנשוב בהם. הייתי שואפת אוויר אל קרבי, מנפחת את לחיי ונושפת בכל כוחי, אך מחנה הקלפים היה נשאר על כנו איתן ובלתי מעורער. או אז היה אבי המנוח מנפח את לחייו שלו ומשיב רוח סופה וסערה כאותו ראש כרות ב"רוסלן ולודמילה" של פושקין שנשמת אפו האדירה מערבלת את כל היקום; המחנה מתמוטט כהרף עין, כל אוהל מפיל את הבא אחריו עד שכל הקלפים שרועים על השולחן והדמויות שבהם נראים כפגרים מתים.

על כך השיב לי יונתן (לעניין או שלא לעניין), כי אני ודאי יודעת שבמאה השבע עשרה היו נוהגים בצרפת לצייר את דויד המלך כאחד מארבעה המלכים שבמערכת הקלפים (אני לא ידעתי על כך). שאר השלושה היו: אלכסנדר מוקדון, יוליום קיסר וקארל הגדול. אשר למלכות, הרי רק אחת באותה מערכת היתה מלכה של ממש – אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה – השאר היו דמויות מיתולוגיות או מיתולוגיות למחצה: רחל המקראית, יהודית שהתיזה את ראשו של הולופרנס ופאלאס אתינה. לפחות שלוש מהן אכזריות. אין תימה. קלפים הוא עניין אכזרי, ומעשה בעלם אחד, עני מרוד, שגרם את מותה של רוזנת ישישה מתוך שסחט ממנה סוד כמוס על שלושה קלפים המביאים מזל בטוח, ואלה הם: שלישיה, שביעיה ואס, כלומר אלוף. פעמיים זכה העלם בהון תועפות הודות לסודה של הזקנה, אך בפעם השלישית טעה ובמקום האלוף הטיל מלכה, מלכת פיק, וכך הפסיד את כל אשר היה לו. באותו רגע נדמה לו שמלכת פיק צימצמה בו את עיניה וגיחכה. הוא נרעש מן הדמיון שבין מלכת הקלפים לבין הישישה ששבקה חיים בגללו ודעתו נטרפה עליו.

עם כתיבת הדברים חולפת צמרמורת בגבי (אף כי הגב שלי חדל זה מכבר לחוש תחושות כה חריפות כצמרמורת) וזאת, כפי שיתברר להלן, משום שהיו כמה נקודות דמיון בין המעשה במלכת פיק ועלילת הרומן הקצר ביני לבין יונתן איסתור. מובן מאליו שבערב ההוא לא יכולתי לשער כזאת. הקשבתי לדבריו רב קשב.

הסיפור גם הוא של פושקין – אמר – אבל את מכירה אותו ודאי על פי האופירה של צ’ייקובסקי.

אמרתי לו שאני מכירה את העלילה לאו דוקא על פי האופירה של צ’ייקובסקי, אלא על פי האופירה של הלוי, שהוצגה לא מכבר בפאריס.

אנא – סירהב במפגיע – קראי את הסיפור של פושקין במקור. “כולנו ננסים לעומת פושקין”, זעק דוסטוייבסקי משקרא את “מלכת פיק”.

עדיין עומדים היינו ליד פתח הבית. כל כולי תלויה הייתי בזרועו הימנית. בעדינות הרחיקני מימינו, העבירני לשמאלו ותחב את כף ידו בכיס הימני של מכנסיו. בעודו מפשפש בכיסו כדי לשלות מתוכו את המפתח פתח בהרצאה חדשה:

דויד הזכיר לך את בנייני הקלפים משום שהוא אחד ממלכי הקלפים הראשונים, ואילו הראש משיב הרוח התעורר בזכרונך מתוך אסוציאציה עם ראשו של גוליית, הנישא בידו של דויד בעשרות ציורים, פרי מכחולם של טובי האמנים באירופה. ענק היה גוליית. גבהו שש אמות וזרת, שהן בקירוב שלושה מטרים. קובע נחושת על ראשו, גופו מכוסה שריון קשקשים, מיצחת נחושת על רגליו, כידון נחושת בין כתפיו ועץ חניתו כמנור אורגים, ולהב חניתו שש מאות שקלים ברזל. לפנינו דמות של איש מלחמה אגאי; כליו וציודו כמעט זהים לנישקם של הקטור באיליאס ולוחמים אחרים באודיסיאה. שימי לב, מארגוט, דויד כרת את ראשו של הענק בחניתו של גוליית עצמו.

יונתן מצא את המפתח, שלפו ותחבו בחור המנעול. המנעול החלוד השמיע קול חריקה צורמת.

– האין את סבורה שהקיץ הקץ על הציוויליזציה האירופית, שמקורה ביוון ורומא ושרשיה בתרבות האגאית? רק מתוך מסורת של אלפי דורות, שנהגו לעשות את עם ישראל שעיר לעזאזל על כל פורענות שהתרגשה עליהם, נזקקים עתה בני אירופה לדימויו של דויד, שהרי לאמיתו של דבר במו ידיה מרימה ציוויליזציה זו את חרבה שלה כדי להתיז את הראש של עצמה. שמעת? אגאי היה גוליית. לא עברי, לא ערבי, אלא ארי, ימתיכוני־צפוני, אירופי. לנגד עינינו הוא מאבד את עצמו לדעת: עקבית, שיטתית, תיחכומית, כהאמלט שבחר לא להיות בתנאי שתהיה שהות בידו להשמיע לעולם את המונולוגים הנשגבים שלו. ודויד מלך ישראל חי וקיים, ניצב איתן ומתנשא כהר, זה ההר ששימש גורן לארוונה היבוסי, ודויד המלך קנה אותו ממנו בכסף מלא והפכו להר הבית. ומן מפורסמות הוא כי מיום שמוחמד הכריז על עצמו כעל נביא ניטשת מלחמת יוקרה בינו ובין ההר. ח־ח־ח!

סוף סוף נפתחה הדלת ונכנסנו פנימה.

פרק שלושה עשר: נחש

וכשנכנסנו פנימה עמדנו שעה קלה על פרשת דרכים; פרשת דרכים מיוחדת במינה, משום שהשתרעה לא על פני השטח, במאוזן, ככל פרשת דרכים אחרת, כי אם לגובה ולעומק, במאונך למעלה ולמטה. הבית בן שתי קומות היה ומתחת לקומת הקרקע נמצא מרתף לרוחב כל שטח הבניין. במרתף אוחסנו תמונותיו, פרי מכחולו של יונתן. בקומה העליונה נמצא חדר המיטות. אל המרתף הוליך סולם עווקים עשוי עץ. אל חדר המיטות – מדרגות נוחות מכוסות שטיח צבעוני. ופרשת הדרכים היתה בנפשותינו, כלומר בנפשו של כל אחד משנינו, שכן עמדנו בפני השאלה אם לרדת אל מרתף התמונות או לעלות אל חדר המיטות. התלבטנו ולא ידענו במה לבחור. לבסוף החלטנו שלא להחליט. יונתן ישב על המדרגה התחתונה מאלה שהוליכו אל חדר המיטות, ואני על העווק העליון של הסולם המוליך אל המרתף. חיבקתי את רגליו והשענתי את ראשי אל ברכו. חשתי בסובכיו: בכף ידי הרגשתי את סובך רגלו הימנית ובלחיי את סובכה של השמאלית. דיבורו הומטר עלי מלמעלה, ואני ישובה על העווק הלוחץ על עכוזי ללא מטרייה, ללא מחסה, ללא גנוגנת. שוב נדמה לי שנבקעו מעיינות תהום וארובות השמים נפתחו. אלמלא תחושת המגע בסובכי רגליו נישאת הייתי ללא מעצור בנחשולי אמריו כתיבת נוח על מי המבול. ואכן, כנוח בשעתו היה איסתור ממלא את התיבה בחיה ובבהמה – טהורה עד זוך וטמאה עד נגע. ככל שנפלט מפיו והוקא מלועו.

וכך גאו המים:

כאלפיים שנה מציירים אמנים נוצרים את דויד המחזיק בראשו של גוליית ואילו למעשה זה מכבר התהפכו היוצרות: גוליית הוא שמחזיק בראשו של דויד. מראשית האמנסיפאציה כשהותר ליהודים לפרוץ, להרוס ולהבקיע אל החברה האירופית הוקרב ראשו של דויד. כראשו של יוחנן המטביל, שהוגש לשלומית על מגש הכסף, כן הושט ראשו של דויד אל עמי אירופה. מכאן הישגיה האדירים של הציוויליזאציה האירופית במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים. מה היתה ציווילזאציה זאת בלי מארקס, בלי פרויד, בלי איינשטיין?

אתונא בלי סוקראטס, אפלטון ואריסטו. אלמלא אימתה של פצצת המימן, שראשיתה ביישום נוסחתו של איינשטיין, היה העולם הופך מכבר לתוהו ובוהו, שכן המעצמות היו מחריבות זו את זו בנשק קונוונציאונאלי אדיר וגוררים לאבדון את כל המין האנושי. כן, ראשו של נעים זמירות ישראל על גופו של אביר ויקינגי־רומאי־טרויאני הוא שעשה את כל הגדולות והנצורות הללו.

ואם רוצה את לדעת את האמת, את כל האמת במערומיה, הרי גם עד עתה היה דויד חולש על אירופה למן היום, אשר בו השתלטה עליה הנצרות. כי מי הוא ישו הנוצרי אם לא איבר המין של מלכות ישראל שנועד להפרות את התרבות האנושית? כן, תרבות אירופה היא מיטב התרבות האנושית לשם ולתהילה ולתפארת, וכל המכחיש עובדה זו או מתעלם ממנה אינו אלא צבוע או אוויל. ואם דברי אלה פוגעים בך כנוצריה, לא אתנצל אלא אספר לך מעשה שהיה בי. פעם אחת נזדמנתי ביום א' בשבוע לכפר שווייצארי וראיתי בניין שבראש מגדלו לא היה לא צלב ולא צלוב ובחצרו התנוססה מודעה, שהכריזה על דוקטור פלוני, כוהן מהעיר ציריך, שיטיף בכנסייה ביום הראשון הקרוב. הבינותי שלפני כנסיה פרוטסטנטית. הרבה פעמים ביקרתי בכנסיות ארתודוכסיות ולא מעט בכנסיות קאתוליות. בכנסיות פרוטסטאנטיות לא נזדמן לי לבקר. נכנסתי וישבתי באחד הספסלים האחרונים. עד מהרה נתמלאה הכנסייה הקטנה מפה לפה, ואל הבימה שהיתה מחוברת אל התקרה כמעין ערסל, יצא כוהן לבוש גלימה, בירך את הקהל ופתח בדרשה. הדברים שיצאו מפיו נשמעו באזני מוכרים וקרובים לי ולא יצא זמן רב עד אשר מבעד לגרמנית הנאה והעשירה שלו הבחנתי, כי אינו אלא קורא בתורה את פרשת נחש הנחושת, אחת הפרשיות שעם ישראל התנסה בהן בנדודיו במדבר.

– ויסעו בהור ההר דרך ים סוף – דיקלם הכוהן בלשונו הארית הרהוטה – לסבוב את ארץ אדום, ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה: למה העליתנו ממצרים למות במדבר. כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם ויומת עם רב מישראל.

ויבוא העם אל משה ויאמרו: חטאנו כי דיברנו ביהוה ובך, התפלל אל יהוה ויסר מעלינו את הנחש; ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה: עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה את נחש נחושת וישימהו על הנס; והיה אם נשך הנחש את האיש והביט בנחש הנחושת וחי.

משסיים הכוהן אה נאומו התחיל דורש כמין חומר את הפסוקים שקרא. בהסתמכו על מובאה מכתבי לותר דימה את נחש הנחושת המושם על נס אל ישו המוקע על הצלב, שכל מי שמתבונן בו מדביר את ארס הנחש אשר בקרבו, וחי. ורק אם נלמד את תורתו של ישו ונתבונן במעשיו של ישו לחקותם, רק אז נשוף את ראש נחש המשטמה והאיבה ונדע לאהוב את עמיתינו ואת רעינו. עינייך הרואות איפוא, כי הנחש הוא המפתה הגדול והנורא, המסית והמדיח. התגלמות השטן וסמל הרע כמעט בכל המיתולוגיות שבעולם, לרבות זו שבמיקרא, ועם זאת אינו אלא אותו יצור הולך על גחון המביא מזור לבאי עולם, והוא הוא השרביט וסימן ההיכר של אסקלאפיוס אל הרפואה בכבודו ובעצמו, המעלה ארוכה לכל חולי ודווי, שכן הנחש משמעו שנאה ואהבה גם יחד, הוא הארוס אבי החטא הקדמון, שבזכותו יודע האדם להבדיל בין טוב לרע, בין יפה למכוער ובין אמת לשקר, ובזכותו מוסיף העולם להתקיים, כי אלמלא הוא לא היתה פרייה ורבייה, ואולי מוטב לומר פריון ורביון בתבל, והעולם כולו היה נעצר ומתאבן כפומפיאה ומלואה, אלא שבמקום זירמת הלבה של הוויזוב היה הזמן עצמו קופא לנצח. המושג “עתיד” היה כלה, עובר ובטל מן העולם. על כן בלשון העברית, האוצרת בקרבה שרשים מימי בראשית, המלה נחש יש בה גם משום ניחוש הדברים אשר יתארעו והמעשים אשר ייעשו, כמוה כהגדת עתידות. ועוד חכמי התלמוד סברו, שהנחש היה הראשון שהפרה את חווה בעודו זקוף – שהרי רק לאחר המעשה בחווה הפסיד את זקיפותו – ועוד לפני האדם הטיל בה את ארסו. אף אין זה מקרה שהרעל של הנחש קרוי ארס, שכן – כך אנוכי אומר – קיימת זיקה סמאנטית בינו לבין ארוס היווני.

ואם עדיין לא נפגעו רגשותייך הנוצריים, הרי שמורה עמי מכת הלם בשבילך: המקובלים – כלומר חכמי הקבלה, חזקה עליך שכמרצה לפילוסופיה הגיעו לאזניך לפחות מושגי היסוד של תורת המסתורין היהודית – המקובלים חישבו ומצאו שנחש ומשיח בגימטריה היינו הך, כלומר – לפי הערך המיספרי של האלף־בית העברי סכום האותיות של כל אחת משתי המלים זהה: 358.

עם הכרזתו הדרמתית של יונתן ניתך גשם עז ארצה, ההלם המעותד נבלע בקולות וברקים שבהווה. רק לאחר שחזיז אדיר האיר את הבית חדרה לתודעתי העובדה שהשיחה התנהלה בחושך.

לא הדלקתי אור.

פרק ארבעה עשר: סטרא אחרא

עוד הפעם כותרת מורכבת ממלים ארמיות השאובות מעולם המיסטיקה היהודית. סטרא אחרא פירושו הצד האחר. תורת הקבלה גורסת כי העולם שנאצל מן האלוהות, עולם שכולו טוב, יש בו גם צד אחר, הצד הרע, מעין צד שמאל לעומת צד ימין.

"בעברית – הרעיף יונתן את לקחו בחשכה – המושג ימין כרוך ביושר, נאמנות, מהימנות, אמינות. ממש כך בלשונות אירופה:Droit בצרפתית, Right באנגלית Recht בגרמנית, Derecho בספרדית ו – “פראוו” ברוסית – פירושן של כל אלה הן ימין והן משפט וצדק.

האדם הקדמון, מעין תרשים, דפתרא, תכנית אב קבליסטית ששירטט אלהים לבריאת האדם הראשון, לא זו בלבד שיש בו שמאל וימין אלא שהוא גם אנדרוגינוס – גבר ואשה גם יחד. דו – מיניות זו רמוזה בפרק א' של ספר בראשית לאמור: זכר ונקבה בראם".

כאן שיסעתי אני את דבריו של יונתן. תורי שלי הגיע לדקלם. ואכן, דיקלמתי לפניו את אשר אמר אריסטופאנס באותו סימפוזיון של אפלטון הקרוי “המשתה”:

“כמדומני שכל בני האדם בכלל לא ירדו עד היום לסוף כוחו של ארוס. ואילו ירדו, דומני, היו בונים לו את המיקדשים היותר גדולים ומקימים לו במות והיו מקריבים לו את הקרבנות היותר גדולים. והרי עכשיו כלום אינו נעשה ממה שצריך היה להיעשות. כי אין כמוהו באלים אוהב את האדם ומושיע לו ורופא לאותם הדברים, אשר להירפא מהם הוא האושר היותר גדול לבני האדם. עתה אנסה לתאר לכם את כוחו, ואתם תהיו בזה מורים לאחרים. קודם כל צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה. מתחילה שלושה מינים באדם היו, ולא שניים כמונו עתה; זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האנדרוגינוס, שהיה אחד וכלל בתוכו שניים…צורתו של כל אחד ואחד מבני אדם עגולה היתה, וגבו וצלעותיו היו בצורת עיגול, וידיים לו ארבע, וכמיספר ידיו מיספר רגליו ושני פרצופים על צוואר עגול, דומים זה לזה בכל, ואולם ראש אחד לשני הפרצופים הפונים זה אל זה. אזניים ארבע ואברי המין שניים, וכן כל שאר הדברים לפי ציור זה. היה הולך קוממיות כעכשיו אל כל מקום שרצה, וברצונו למהר ברוצו היה עושה כדרך הנצפנים ככדור בעיגול, מסתמך על כל שמונת אבריו ומסתובב במהירות בעיגול. והיו שלושה מינים אלה ובצורה זו, כי הזכר מוצאו היה מן השמש, הנקבה – מן האדמה, והמין השלישי שהיה לו חלק גם בזה וגם בזה – מן הלבנה; כי גם הלבנה יש לה חלק גם בזה וגם בזה”.

וכאן שנינו פרצנו בצחוק. אני – משום שבהמשך דבריו מספר אריסטופאנס, כי בני אדם אלה לא היו נותנים זרעם זה בזה, אלא בארץ, כצרצרים (הקדמונים סברו שהצרצרים נוהגים כך) וכמעט שהעליתי דברים אלה על דל שפתי, אלא שפתאם נזכרתי בדמיון שבין יונתן לצרצר, על כל פנים כפי שנראה בעיני במבט ראשון שהעפתי עליו לפני שלושה ימים; מיד נעצרתי, אך לא עצרתי כוח לבלום את הצחוק שניגר מגרוני. ואילו הוא, יונתן, צחק מסיבה אחרת: כשהגעתי לעניין הלבנה פסק הגשם ונתבהרו השמים. דומה היה כי השפעה מאגית היתה למלים שיצאו מפי, שכן הירח לא זו בלבד שחזר לצוף על פני השמים בכל זיוו והדרו, אלא שממש חדר אל הבית מבעד לחלונות והאיר את כל אשר בו על מנת לאשר כביכול את דברי אפלטון על החלק שהיה לו, לירח, גם בזה וגם בזה; במקרה הפרטי שלנו גם בי, מארגוט, וגם בו, ביונתן. שוב לא נזדקקנו לתאורת ברקים.

מדוע לפני הגשם לא הגיעו אלינו קרני הירח? – שאלתי.

יונתן לא השיב על שאלתי. הוא הרהר בקול:

הלבנה יש לה מזה ומזה. על כן נפרדת היא מגוף האדם הקדמון שהוא זכר. הלבנה היא האשה. עצם מעצמיו של אדם ובשר מבשרו, שנותק מיד לאחר מעשה בראשית, ומאז מנסה לשוב ולהתאחד עם עצמו ואינו יכול. לא בכדי משול דויד המלך ללבנה בתורת הקבלה.

הדו – שיח הפך לדואט. המשכתי לדקלם את אפלטון:

וכשנתחלקו הגופים לשניים היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השנייה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם, מתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה.

ויונתן, כדרכו, הביא פסוקים מן המקרא:

והמלך דויד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו. ויאמרו לו עבדיו: יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך, ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית. ויביאו אותה למלך. ותהי למלך סוכנת ותשרתהו, והמלך לא ידעה.

– והם הם הרוצים להיצמד לכל ימי חייהם זה לזה, ואף אינם יכולים להגיד מה הם רוצים זה מזה. ומובן שלא תאוות בשרים היא, שבשבילה הם משתוקקים זה לזה בשמחה ובהתלהבות מרובה. ברור הוא שנשמתו של כל אחד מהם רוצה משהו שאין היא יכולה להביעו, ואך מנחשת היא את רצונה וחשה בו.

וכיוון שהמלך לא ידעה נמנו חכמי התלמוד וגמרו כי הסיבה להינזרות זו היא הלכתית גרידא. שמונה עשרה פעמים נשא דויד נשים וזו כנראה המיכסה שנפסקה על ידי ההלכה. סירב לעבור עליה על אף סירהוביה של אבישג. אז עלתה חמתה של אבישג עד להשחית, והיא הטיחה בדויד מכה מתחת לחגורה, כמעט פשוטו כמשמעו: כל אלה תירוצים – אמרה – הודה בפני, זקן, שכוחך תש ואי אתה יכול לעשות בי מעשה. אם תודה, תהיה ישר לפחות, ולא תחמוק בפיתוליך הפסבדו – הלכתיים. דויד הגיב כפי שרק מלך מסוגל להגיב. הוא קרא אליו את בת – שבע, זו שלפני שנים רבות ערכה את טקס הרחיצה הגורלית – גורלית לא רק לגבי חייהם האישיים של המעורבים במאורע זה אלא גם לגבי דברי ימיו של עם ישראל, ואפשר של האנושות כולה – על הגג שנשקף מארמונו של דויד המלך. משהגיעה אליו אמו של החכם מכל אדם הראה הישיש את נחת אונו והביאה לידי כך “שבאותה שעה קינחה בת שבע בשלוש עשרה מפות”. כך כתוב במסכת סנהדרין דף כ"ב ללמדך בלשון נקייה שלא תש כוחו של המלך, לא נס לחו ולא פג טעמו, והנערה הבתולה שהיתה עדה דהומה ואילמת לתוקפו וגבורתו, גשתכנעה שסירובו לשאת אותה אכן נבע משיקולי הלכה.

ואידך פירושא הוא זיל גמור.

שוב ארמית. סטרא אחרא.

פרק חמישה עשר: מלכות

בעשר ספירות משתלשל האון האלהי אל העולם הנברא. שלוש מהן – העליונות – מעל ומעבר למין, שש האמצעיות כולן זכריות. האחרונה – התחתונה – נקבית. כל העשר – חוץ משלוש העליונות – מסומלות על ידי אישים מן התנ’ך: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, ואחרון אחרון – דויד, ספירת המלכות. דווקא המלכות נקבית היא, ודווקא הספירה הקרויה על שמו של דויד, שאונותו האדירה הוכחה זה עתה.

לא, אין זה פאראדוקס. אלה הן עובדות החיים. חייו של עם עולם לאחר שהארוס, בצורת הנחש המוקע, שהתגלם בישו, ניטל מן העם הזה ונשתל בעמי אירופה, הסתרסה מלכות ישראל והיתה לנקבה. כאלפיים שנות נשיות נגזרו עליה. ומלכות נשית – פירושה גלות.

בשנת 1880 נולד בווינה ילד יהודי שאיבד את עצמו לדעת, בהיותו בן עשרים ושלוש, ועד אז הספיק לא רק להמיר את דתו, אלא להביע בכתביו את כל רגשי המשטמה, הבוז והסלידה, שרחשו ומוסיפים לרחוש ליהדות כל המתנצרים, המשומדים והמומרים למיניהם, לדתיהם ולארצותיהם, הם, בניהם ובני בניהם. לא בכדי יש סבורים שהאינקווזיטור הגדול טורקוומאדה היה ממוצא יהודי. את השניות בין טוב ורע זיהה וינינגר עם השניות בין גבר ואשה. היהדות היא התגלמות הנשיות, ועליה שפך וינינגר את קיתונות זעמו החולני בלהט, שהיטלר לא היה מתבייש בו.

ככל המומרים לא הטיף רינינגר להשמדה פיסית, אך כמוהו כמארקס בשעתו גרם שמד רוחני מוחלט ועקירתה מן השורש של היהדות, שכן שלל כל אפשרות של תיקון היהודים וגאולתם. התבגרותו של וינינגר חלה בעיצומה של פעילותו של תיאודור הרצל. הקונגרס הציוני הראשון התכנס כשווינינגר היה בן שבע עשרה. הוא, וינינגר, פסק: הציונות אין לה סיכויים, אף על פי שליכדה ביהודים את הרגשות האצילים והעדינים ביותר, שכן הציונות משמעותה שלילת היהדות. על היהודים לכבוש קודם את כל היהדות שבתוכם, ורק אז יוכשרו לציונות.

צדק ולא צדק נער פילוסוף זה החדור שנאה עצמית. צדק בדיאגנוזה ולא צדק בפרוגנוזה. שנינו – את ואני – זכינו להיות עדים לכיבוש היהדות על ידי בני ישראל, כיבוש שוויניגגר לא האמין בו. יום יום חוזים אנו בו, בכיבוש זה, בטלוויזיה. היהדות הודברה, מלכות ישראל רכשה מחדש את אונותה. דויד המלך שב והיה לגבר, וכמו שלמה בנו בשעתו נושא הוא את קולו אל אהובת נפשו מאז ימי שיר השירים: אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים, מטורי טנקים, משיירות נגמשים, מלהקי מטוסים.

חוקרי המיתולוגיה סבורים שהדו־שיח אשר בשיר השירים מתנהל בין השמש לבין האדמה; הנצרות גורסת שישו הוא המשוחח עם הכנסייה; היהדות טוענת שהקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל משיחים זה עם זו; ואנוכי אומר: שולמית נאוות הפעמים אשר בשיר השירים אינה אלא ארץ ישראל. הארץ המובטחת המצפה, מן היאור ועד פרת, לגואלה, בעלה, בועלה ואהוב נפשה, הארוס שהוקע כנחש נחושת וקם לתחייה כאחד האלים הקדמונים.

ומי הוא שתיאר ציפיה זו בעוצמה אדירה? את לא תאמיני לי: משורר רוסי אחד. יש גורסים: גדול משורריה של רוסיה, ולטעמי שלי הגדול שבכל המשוררים, בכל העמים ובכל הדורות. את אומרת: גוזמה!? לא, לא גוזמה. הבה וניווכחה:

כה ניגונית וכה נפעמת

בת מלך על אביב ריננה.

אמרתי לה: שלום, בת מלך,

נשוא תשאי עלי קינה.

יד על כתפי הונחה כהרף

והצטלצל: לך לברכה!

היכון לקרב, חגור החרב,

אני אנצור את דרכך.

כי חובתך היא; צא לדרך

ושוב תשוב צעיר נוהר.

אני אנצור בי כפור וקרח

בארמון בדולח אסתגר.

כי הפרידה יבוא הקץ לה

וגיל יאיר פני רחוקים.

סביב הארמון רשרוש הנצח,

בחיל מי האדווה – זכים.

ואייחל לך בסתר,

את זרועותי לך אושיט,

לך, נושא משדה הקטל

אביב על להב החנית.

צעיף הכחול עטף ברטט

ארמון, מיגדל וכל היש.

שלום, בת מלך, כבר יורטת

דרכי לקראת אביב האש.

וכך מתאר בלוק, בדרכו המיוחדת לו, את מלחמת לבנון:

שביל ללא רוגע. תלול ורחוק.

ערב של נוגה. בשער אדפוק.

זר ואטום אל הדפק לבך.

מרגליות תפזרי מסביבך.

רם הצריח, השחר ידום.

על המיפתן השתרע סוד אדום.

מי זה עם שחר הבעיר הצריחים,

פועל כפיה של בת המלכים?

כל פיתוחי אגדות הריקמה

בך מיידים להבה אדומה

.

קמר שואף אל תכלתם של שמי עד;

כחול חלונות־ארגמן בו הוצת.

קול פעמון מנסר מסביב:

פאר־אין־שקיעה־לו מוצף זיו אביב.

את שייחלת עם שקיעה לי? לא נחת?

צריח הבערת? שער פתחת?

פרק שישה עשר: גבר ואשה

“גבר ואשה” – סרט צרפתי, אחד המפורסמים שבסרטי קולנוע בסוף שנות הששים של המאה העשרים. מעשה באשה צעירה, אם לילד, אלמנה (או גרושה – אינני זוכרת), שחקנית (או במאית – אינני זוכרת) קולנוע שהתאהבה באחד מגיבורי הטירוף המזווע של העם הצרפתי באותה מאה – מירוץ מכוניות. בזמנו התאהבתי בסרט זה, ועוד יותר מאשר בסרט עצמו, במנגינות שליווהו – למן הסאמבה הרעשני עד לצליליה העדינים של הניאו־רומאנטיקה שהיתה רווחת בימים ההם, ולאו דווקא בקצב הדז’אס. הצטערתי שהתקליט שלי הכולל מנגינות אלה לא היה תחת ידי, שכן לוא היה תחת ידי הייתי ודאי מאזינה לו באותו ליל שימורים שעבר כהרף עין אף שארוך היה מכל הלילות שידעתי עד אז ומאז, שכן לא רק ליל שימורים היה הליל, כי אם גם ליל תהפוכות שתאם את לחני התקליט. פתאום נעלם הירח. הסופה שבה והתחוללה במלוא עוזה. שוב האירו הברקים את הבית, ובעליו, יונתן איסתור, ניצל הזדמנות זו, כדי להוכיח את קיומה של הזיקה בינו לבין הכוחות הפועלים בקוסמוס, וכה אמר, או ביתר דיוק, לאט באזני:

– אלי האולימפוס כועסים עלי, אם כי אלים אלה הם האחרונים שיש להם עילה לכך.

יהוה אלהי ישראל ציווה על עמו: מדבר שקר תרחק; לא כן האלים האולימפיים. הם התנכרו, או לפחות אדישים היו, לאותו פנומן המבדיל את האדם מן החיה לא פחות מחשיבה לוגית, כושר יצירה וצחוק, והוא: השקר. וכי ראית בימי חייך חיה משקרת? מובטחני שלא. מובטחני שהרי כל מי שאינו מתיימר ברהבו שיש לאל ידו לדלות מנבכי ההוויה את האמת, יש לו יתרון גדול על מבקש האמת, משום שאין הוא מסוגל לתאר בדמיונו את השקר. עכביש זה – איסתור הורה באצבעו על אחת הפינות שבחדר המדרגות של ביתו לא משום שנראו בו קורי עכביש, אלא משום שפינה זו חשוכה היתה וכל היגד שהיה מוסב עליה באותו רגע לא ניתן לאימות או להפרכה – כלום יכול הוא לשקר? העכביש – לא, ואני – כן. לא רק שבכוח מסוגל אני לשקר – כלומר, להכיל בקרבי תכונה פוטנציאלית שעיקרה הכושר לעוות בהבל פה את המציאות – כי אם לומר בפועל דברים שאין בהם אמת. לשון אחר: לא אחת שיקרתי בחיים, ואפילו לפני דקות ספורות שיקרתי, למשל, באומרי כי בלוק תיאר בשירו את מלחמת לבנון, שהרי בלוק הלך לעולמו ששים ואחת שנה לפני מלחמת לבנון. והסופה שהתחוללה מחדש אינה אלא העונש שהוטל על מישהו, המשתייך לעדה שנצטוותה על הדיבר “מדבר שקר תרחק,” על כי הפר הוראה מפורשת זו בשבתו מעדנות בגרם המעלות המוליך אל מרתף ואל חדר המיטות כלומר למטה ולמעלה. ובכן, בלוק אהוב נפשי מת לפני ששים ואחת שנה, ואת השיר הראשון שקראתי באזנייך כתב ב־1906, השיר השני שדיקלמתי הריהו שיר פתיחה לסדרה “שירים על הגברת הנהדרת”. אין לך ברירה. עד שיעלה השחר נגזר עליך לשמוע עוד שירים מסדרה זו. שירים שנכתבו ברוח הנבואה למען הלילה הזה, הבית הזה, הפגישה הזאת, כשם שפתיחת הסידרה נועדה באותה רוח (רוח הנבואה שצלחה על בלוק שראה בחזונו לא רק את שנינו כי אם את כל המקיף אותנו, את כל התרבית של קיומנו), לתאר את מלחמת הלבנון לעתיד לבוא.

רוח מאופק הביאה

זמר אביב שגָלה

אי שם בתהום הרקיע

קרע בהיר התגלה.

כאן בתהומות של התכלת

עם דמדומי אביבים

רוח סופות מייללת

ונחלמים כוכבים.

גח אפלולי ושחוח

צליל מיתרי הכואב,

חרש הביאה הרוח

קול שירתך הערב.

ועוד שיר מאותה סדרה:

יצאתי. על אדמת הרֶדם

ערבית חורפית אט התנסכה

ואירועי ימים מקדם

הגיחו מן החשכה.

הגיחו, התייצבו בנחת,

עם רוח שרו על אביב.

הלכתי בצעדה בוטחת:

ראיתי נצח מסביב.

הוי! אירועים מימות האושר!

לקול שירכם מן הנבכים

ערבית חורפית גלשה לחושך

ונחלמו הנצחים.

והרי אירועים מימות האושר הנותנים קולם בשיר מן הנבכים, הם מסוג האירוע המתרחש ברגע זה בינינו. אין אושר בלי גברת נהדרת. כי יחסו של בלוק אל האשה היה רומאנטי, אבירי, והגברת הנהדרת הרי היא פרי הרבעת כלאיים: ספק דולציניאה, ספק אלה פאגאנית יפהפיה. תיתכן, כמובן, גם גישה תועלתית אל האשה ותפיסה הרבה יותר פראגמטית של האושר שהיא גורמת. ספרות החכמה של עמי הקדם משקפת גישה זו ותמציתה המרוכזת מצויה בפרק האחרון של משלי שלמה. אידיאל האשה: אשת חיל ורחוק מפנינים מיכרה; דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה; ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה; ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו בפלך; צופיה הליכות ביתה עד כדי כך שכל ביתה לבוש שנים. על כן לא תירא² לביתה משלג ותשחק ליום אחרון לימין בעלה הנודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ.

ועוד גישה: גישת מיזוג. סינתזיס בין בלוק לשלמה המלך. גישה זו פיתחו חכמי התלמוד והיא היא הדומינאטית ביהדות עד היום הזה.

הנה לך צרור מובאות מן התלמוד והספרות הרבנית כפי שהשתמרו בזכרוני. תמהני אם ינעמו הדברים לאזנייך הצרפתיות:

“קניתי איש את יהוה” – אמרה חוה כשנתנה לבנה הבכור את השם קין והמדרש מפרש: לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מן האדם. מכאן ואילך “בצלמנו ובדמותנו” – לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה; ושכינה, מארגוט, פירושה נוכחות מתמדת של אלהים.

אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: “זכר ונקבה בראם – ויקרא את שמם אדם”.

אמר רבי יוסי: מעולם לא קריתי לאשתי – אשתי… אלא לאשתי – ביתי. ורבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה באשה בינה יותר מן האיש. ועוד אמר רבי אליעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. אלהים אמר לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.

ובשעה שירדו ישראל למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו, שנאמר איש וביתו באו. לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון היה מביט באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע, ואפילו כשהיו ששים ריבוא במידבר – כך היו צנועים ולא היה אחד מהם פותח פתחו של חברו.

ואמרו חכמים: לעולם ילבש אדם פחות ממה שיש לו וילביש את בניו ובנותיו כפי יכולתו ולאשתו – יותר מיכולתו. ואם יראה אותה שהיא הולכת בדרך הנכוחה יאהב אותה ויחמול עליה בכל חמלה, לפי שעיניה תלויות אליו, ועיניו תלויות להקדוש ברוך הוא להטריף לו מזונותיו. לכך נלקחה האשה מן האיש, שתהא לו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ולבם אחד ועצתם נכונה ומסכימים זה עם זה.

ועוד אמרו: אשתך קצרה – כפוף עצמך ושמע דבריה.

היה היתה מלכה במצרים העתיקה ושמה חאתשפסות. היא שלחה צי מסחרי לארץ פוט (פונת – באפריקה המשוונית), כדי להביא משם לבונה ובשמים אחרים. יש מי שגורס שהיא היא מלכת שבא שבאה אל שלמה המלך לנסותו בחידות. כפי הנראה היתה המלכה הפרעונית נערצת על בני עמה ובנתה בתי מיקדש אדירים בארצה. אלא שהיתה לה בעיה. פרעה מצרים חייב להיות גבר ויהי מה. על כן לא זו בלבד שהודבק לה זקן (גם מלכי מצרים הגברים זקניהם משום מה מודבקים היו לסנטריהם) אלא שבכל התבליטים גופה גוף גבר, ובמגע אינטימי עם האל אמון היא מפנה לו את אחוריה. ח־ח־ח".

הזדקפתי, עמדתי ברגלי על עווק הסולם שישבתי עליו, הרימותי את ידי וסתמתי את פיו של איסתור. הוא הוסיף לצחוק: צחוק חרישי, נפתל, מתפרכס. אז זעקתי:

– די! ד–י!! די – – – י!!!

פרק שבעה עשר³: אמינות,

אמונה, נאמנות

כמעט שבוע ימים נפשתי, שלושה מהם הייתי מנותקת כליל מתקלודת מיתקן השידור שלי. וניתקתי את עצמי משום שפתאם נתערער בטחוני כי אכן מקפידה אני על תיאור הלילה ההוא על פרטיו ודקדוקיו. אני רואה בדמיוני את החיוך הסלחני העולה על שפתיו של הקורא למיקרא דברים אלה ובזכרוני צפה ועולה אחת מבדיחותיו הרבות של יונתן (בדיחות לאין ספור ידע לספר), שהיה מספר אותה בכל הזדמנות נאותה.

יום אחד אני מהלך ברחוב ומגלה שצפרדע ענקית עוקבת אחרי. אני עוצר את המונית הראשונה העוברת על ידי, נכנס אל תוכה מבוהל ומוסר לנהג את כתובתי. המונית זזה. אני תוחב את ידי לכיסי כדי לשלות מתוכו ממחטה ולקנח את הזיעה מפני, וחש באצבעותי חומר חלקלק. ברור: הצפרדע שוהה על ידי. לעזאזל! מדוע ישבתי במושב האחורי? אל הקדמי לא היתה הצפרדע מעזה לחדור. מדוע לא, בעצם?

אני מבקש את הנהג להורידני כברת דרך לפני מקום מגורי, ואץ לביתי ברגל מתוך הנחה שהצפרדע לא תשיגני. בחיפזון פותח אני את הדלת וכל עוד נפשי בי שוקע בכורסה שבסאלון. עד מהרה אוחזת התנומה בעפעפי. אני חולם על צפרדע, מתעורר מהרגשת קבס וחש צמרמורת בכל גופי למראה צפרדע נחה על ברכי בהקיץ.

מה נטפלת אלי? – זועק אני במר לבי.

הצפרדע פותחת את פיה ומספרת לי את סיפורה. מעשה בבת מלך יפהפיה שמכשף רע הפכה לצפרדע וגזר עליה להיות צפרדע עד אותו רגע שבו יצליח גבר אחד בכל רחבי תבל להתגבר על סלידתו ממנה ויאות לנשקה בפיה הצפרדעי. או אז תשוב הצפרדע ותהיה לבת מלך יפהפיה.

אנא – התחננה הצפרדע – גאלני מן הכישוף הנורא.

וכי יכולתי לאטום את אזני לתחנוניה? הכוח אלהים כוחי? כבשתי את בחילתי ונשקתיה. ואכן, עלמה יפהפיה ישבה על ברכי ערומה כביום היוולדה. והנה דווקא באותו רגע נפתחה הדלת ואשתי נכנסה לחדר. מובן מאליו שמיד סיפרתי לה את האמת, את כל האמת ורק את האמת, אבל היא באיוולתה לא האמינה לשום מלה שיצאה מפי ועד היום אין היא מאמינה במעשה זה שהיה.

אף אתה הקורא רשאי שלא להאמין לי, אך מעידה אני עלי שמים וארץ, כי מבול הדיבורים שניתך עלי באותו לילה היה כל כולו מורכב ממלים שיצאו מן הפה, נהגו ונאמרו.

בראשית רשימותי ניסיתי להוכיח את עצם קיומי בדרך הקארטזיאנית, דהיינו, אני חושבת הרי שאני קיימת. כעת נתעורר בי ספק בנכונות יישומה של נוסחת דיקארט עלי.

ראשית, שוב אין אני בטוחה, כי אכן חושבת אני ואת המתרחש במוחי מותר להגדיר כמחשבות. ואם אמנם קיימת אני, ספק אם קיומי קיום אנוש הוא. אם אינני טועה כבר השוויתי את עצמי למחשב, שכן בשר ודם בן מאה ועשרים כמוהו כמחשב. עכשיו רוצה אני לתקן במקצת את הדימוי: נדמה לי שמוטב להגדירני כפרי הכלאה של צמח עם מחשב. שאין אני בעל חיים, אלא צמח – על כך יעיד כל מי שיראני במצבי הנוכחי. אלא שצמח זה צופן בחובו מחשב הטמון במכמני גזעו, קנהו, גבעולו – אין לי מושג לאיזה מין או זן של עולם הצומח אני משתייכת. ומחשב כידוע אינו אלא קלט ופלט. הזיכרון של מחשבי חדל לקלוט זה מכבר, אך פלוט פולט הוא לפי לחיצת כפתור; כפי הנראה לחצתי על הכפתור הנכון – דבר שלא תמיד אני מצליחה לעשות בשל בלאי המנגנון ואביזריו – והוא פלט מה שפלט בדיוק נמרץ, פשוט משום שמחשב אינו מסוגל לשקר – סכל הוא, מכונה פותה אין לב.

ואף כי כבר הסתייגתי לגבי כושר החשיבה שלי, עדיין מנסה אני לנחש את התמיהות העולות במחשבתו של הקורא למיקרא התנצלות זו, מעין אפולוגיה סוקראטית בפני משפט ההיסטוריה.

“נניח – אומר הקורא־השופט – שהתנצלות זו משכנעת. לגבייך, כלומר לגבי הגברת מארגוט איסתור. האמנם יש בה כדי להסביר את הטיראדות של איסתור, שמרביתן מובאות מדויקות ממקורות היהדות ומסיפרות העולם?”

ההסבר שלי פשוט בתכלית הפשטות: ההזדקנות, כפי שכבר הוכחתי, אינה אלא תהליך פירוקה של האישיות למחשב ולצמח. בן שבעים ושתיים היה יונתן באותו מיפגש. תהליך הפירוק כבר התחיל בו. ואם כי עדיין לא היה בשלב מתקדם די היה בו כדי שהמחשב יוכיח את קיומו ויפגין את ראשית תיפקודו, לפחות במומנטים קריטיים בחיים, ובחייו של איסתור היה כל רגע בלילה ההוא בבחינת מומנט קריטי, יותר קריטי משהוא יכול היה לשער או לדמיין. ומחשב כיוון דעל על: אין לו מלים משלו, רק את דברי זולתו מסוגל הוא להשמיע מלה במלה, מלה במלה.

ומשנוכחתי לדעת שהמחשב חדל לדייק ניתקתי את חוט סיפורי, כי זאת האמת: נסיוני לסתום את פיו של איסתור לא בא לאחר דבריו הטמאים על הפרעונית חאטשפסות, אלא זמן־מה לאחר מכן, כלומר אחרי שציטט מתוך ספר של משורר הצעיר ממנו בדור אחד, שהשתייך אל תנועה (או כת?) ישראלית אשר קוראת לעצמה “העברים הצעירים” ובפי הישראלים קרויה היא בשם “כנענים”. עיקר מישנתה של התנועה הוא שהעם היושב במדינת ישראל המודרנית דבר אין לו עם היהדות והיהודים. לפנינו עם חדש בהתהוותו מיסודות שונים: צמרתו התרבותית אירופית־מודרנית ושרשיו – ציוויליזאציה כנענית־עברית פיניקית ששיגשגה בין היאור והפרת עוד בטרם היות התנ’ך היהדותי מונותיאיסטי, אם כי כמה מגילויה המובהקים משוקעים, מיוצגים ומבוטאים נכונה בספר הספרים.

בספרו הפרוזאי של אותו משורר מתואר בעוצמה רבה העולם הבא – ממלכה ממושטרת של מתים שהפכו לרובוטים זכרים המסומנים במספרים. מי שמגיע לראש סולם המידרג השלטוני באותה ממלכה זוכה להתקבל אצל הרשות העליונה, שהיא שיא מאווייו של כל אחד ממרכיבי חברת הפלצות הממוכנת.

מלה במלה קרא יונתן פרק מפרקי הספר המתאר את המיפגש הגורלי הזה ורק לאחר קריאה זו, לא לפני כן, ניסיתי כמתואר לעיל לסתום את פיו.

זכרון המחשב שבקרבי לא פלט הקראה זו. אף לא את שמו של המשורר ואת שם ספרו.

אני לא ויתרתי. נטלתי חופשה מכתיבת הרשימות ובאמצעות מכשיר התקשורת המופלא שלי דרשתי מכל צוותי השירותים במוסד שאני שרויה בו שיפרישו מתנדבים לעריכת מחקר על זהותו של אותו משורר, על שמו של הספר ועל הפרק שבו מתוארת⁴ הפגישה.

להפתעתי לא ארכו הדברים אלא שלושה ימים בלבד. שלושה ימים נפשתי מנותקת ממיתקן ההבעה שלי. ביום הרביעי היה בידי כל המידע הדרוש: שמו של המשורר אהרון אמיר, הספר יצא בהוצאת “מסדה” ושמו “עולם שכולו טוב”. הפרק המתאר את הפגישה בין הראש והראשון לרובוטים לבין הרשות העליונה מיספרו עשרים ואחד וכותרתו “דבר הרשות העליונה”.

פרק שמונה עשר: אשה וגבר

ואלה המשפטים אשר שם לפני יונתן איסתור בקראו – מן הזיכרון – מתוך “דבר הרשות העליונה”.

"מולנו דלת כבדה, נמוכה, כהה. מסמרים ופסים של מתכת לאורכה ולרוחבה.

סריס אחד מקיש ברתוק הברזל שעל הדלת. אחת, ועוד אחת, וכבר שניהם פונים להם ללכת.

חרש, באפס קול, הדלת נפתחת.

בתחילה אינני רואה אלא אור מבהיק, מכאיב, הרבה אור ובשוליו הרבה הרבה חושך. וריח לח ודשן, כמו של איזה צמחייה אקזותית, ומניפות של כפות תמרים סובבות־חגות ממעל. ובתוך כל אלה – קול תקתוק כמו של איזה שעון, שעון קיר, נעלם, סמוי מן העין.

כשעיני מתרגלות לאור אני רואה והנה הוא כולו שפוך על איזה מצע רחב רחב, מכוסה ורפוד עורות של חיות, ובמרכזן, בתוך ערבוביה ססגונית של כרים וכריות, גוף גדול. ענק ומוצק. וחי, נושם נשימה קצובה. לא, לא גוף – אחוריים, אחוריים וגב. בעיקר אחוריים. עינם כעין הדבש. ומעל לגב איזו רעמה קטנה, דלילה. תלתלים גם הם כעין הדבש, דבש כהה מעט.

תתקרב, אל תפחד – אומר הגוף, בין כר לבין מצע, בקול אשה, קול איטי, צרוד מעט. אני אוזר אומץ, פוסע כמה פסיעות קדימה ועומד.

עוד קצת – בקורטוב של לגלוג. אך גם בסקרנות, בהתפנקות.

אני מגיע עד קצה היצוע.

עכשיו הגוף מסתובב בעצלתיים, במיתוח זרועות, כל כולה מולי: ענקית מוצקה, רחבה, קצרת צוואר, כבדת דדים, פשוקת רגליים, גלויית ערווה, וראשה ראש לביאה. היא מביטה בי בעיניים לחות, חמות, ספק שוחקות ספק כמהות, לשונה בין שפתיה:

– גידלו אותך יפה. כן, כמו שחשבתי.

ואחר כך, כבעין קוצר רוח וליבוב:

– טוב, תתפשט כבר. אל הרשות העליונה לא באים לבושים, טפסר שלי…

וכשעודי מהסס מגודל ההפתעה והתדהמה

– כן, חביבי; עם הרשות העליונה צריך להזדהות. אם היא ערומה אתה ערום; אם היא לבושה, אתה לבוש. עכשיו, איך אני? ערומה, נכון?

– נשמע ונעשה – אני מפטיר בבלי דעת, וברעד אני שם נפשי בכפי ופושט מקטורן, עניבה, כותונת, לבנים.

– יפה אמרת, כן צריך. מה שהרשות העליונה אומרת, צריכים לעשות, נכון?…ואתה יודע, הרשות העליונה עשתה בשבילך הרבה מאד מאד, אז עכשיו אתה גם צריך לעשות בשבילה איזה דבר קטן, אולי כמה דברים קטנים בשבילה, נכון?… הכל, הכל, לפשוט הכל, חביב שלי! גם נעליים וגם גרביים… הכל! זהו, ועכשיו להתקרב. כן, התקרב. אל תפחד, אני לא אעשה לך שום דבר רע. אני רק רוצה לראות קצת מה שיש לך… כל מה שיש לך, כן, שב, שב. תתקרב, אני אומרת. אל תפחד אין לי ציפורניים של חיה. רק ראש. והראש זה בתור סמל. זה צריך לסמל אופי. איזה ראש אני אתן לך? צריך עוד לחשוב. נראה אחר כך… מה, אני מדגדגת אותך? אין דבר, תצחק קצת. אצלי צוחקים גם צוחקים… ככה, תתרגע. כן, כן, תתקרב עוד. לא תישרף ממני, אל תפחד! ותתחיל גם אתה, אל תשכב לך ככה, כמו גולם. אתה כאילו אינך יודע בכלל מה זאת אשה. אבל הרי פעם ידעת, לא?… טוב, אין פלא. עשיתי לכם עולם חד־מיני כזה. את כל הנשים הפכתי לגברים. כן, התחשק לי. אתם יכולים לעשות לי משהו? נכון, זאת היתה גחמה שלי מין גחמה קטנה כזאת. עולם אל־מיני אבל ככה זה רק עד שמגיעים אלי, חה־חה! פה, זה סיפור אחר לגמרי נכון, חביב שלי? פה הכל זה, רק זה, ושום דבר מלבד זה! כן, אתה עוד תראה, פה אצלי הכל חי… חי, חי, חי".

וכך נמשך מונולוג המפלצת על פני שלושה עמודים, ושאט הנפש גואה וגואה עד אשר מתמרד, כנראה, הקרבן, והאם הקדושה מסיימת בהתלעלעות משנקת:

" – אל תגיד לי שאתה כועס עלי פתאם! אתה רק עושה פרצוף כזה, נכון?… כן, יותר חזק, יותר!… אהוב שלי, אהובי, רק אותך אני רוצה, רק אותך אוהבת עכשיו… גם אתה טוב לך אצלי, נכון שועל שלי? קח אותי עוד אוהו מה שאתה עושה לי… כן כן בוא בוא, שועל שלי, מה אתה רוצה מן הגרון שלי חה־חה־חה שועל שלי חה חה הו הו הגרון אתה מצחיק אותי לא זה באמת כואב מה אתה חושב לך שועל שלי… זה באמת כואב תפסיק כבר מה השגעון הזה…מה קרה לך! אה… הה… הה… יוה… הו… הו".

איני יודעת אם יש קשר כלשהו בין הספר “עולם שכולו טוב” לבין העובדה שמחברו משתייך לתנועת העברים הצעירים או הניאו־כנענים, הרואים את עצמם פטריוטים ישראליים, אך שוללים כל זיקה לעם היהודי, אבל יודעת אני גם יודעת כי לאחר שלא עלה בידי להשתיק את יונתן בסתמי את פיו בכף ידי ניסיתי להשתיקו בנשיקה.

אחר כך ירדנו חבוקים אל המרתף, שנערמו בו בדיו־תמונותיו, ציוריו־יצירותיו, מרתף, אשר, כפי שהבטחתי קודם לכן, עוד ידובר בו נכבדות. ואחרי שיצאנו מן המרתף על עווקי הסולם, עלינו במדרגות המרובדות אל חדר המיטות, וכשהקיצונו למחרת היום גילינו מיד שאיחרנו אל משרד הרישום האזורי, שבו נקבעה לנו שעה להסדרה רשמית של נשואינו האזרחיים.

ואולם, אף על פי שאיחרנו נתקבלנו לפנים משורת הדין. הפקיד הממונה על רישום המצב האישי גילה רוחב לב יוצא מגדר הרגיל, הסביר לנו פנים וביצע בזריזות מפליאה את כל הסידורים הדרושים כך שכאשר ישבתי על יד ההגה במכוניתי שהחזירתני אל הכפר, היה ישוב על ידי בעלי החוקי יונתן איסתור, זכרונו לברכה.

הכביש התפתל בין הרים מכוסי יערות עבותים.

פרק תשעה עשר: יונתן איסתור

מי היה האיש?

לא ידעתי. שלוש שנים חייתי עמו, שהיתי במחיצתו כמעט בלי הפוגה, ובאמת ובתמים לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר, על כל פנים לא על עברו ולא את תולדות חייו לפרטיהן. ולא רק לפרטיהן. אדם זה, שהיה כמעין המתגבר בפתחו את פיו לדבר על כל נושא שבעולם, סגור ומסוגר היה בכל הנוגע לעצמו. בעניין זה נהג בקמצנות, אף שמטבעו פזרן היה ונדיב לב מאין כמוהו בכל מכל כל: במלים, ברגשות, במתנות, בכספים, במאכל, במשקה, בתענוגות בשרים, עד כדי התמכרות למעשי זימה, ומאידך בהתעלות רוחנית עד כדי חוויה של התמזגות עם האלהים לאו דווקא במישור המיסטי אלא בדרך אינטלקטואלית, מעין דעת אלהים במובן האריסטוטלי־אקווינאטי, המיוצגת ביהדות על ידי גדול הפילוסופים היהודיים מיימונידס, המכונה בפיהם רמב’ם, על פי המסורת של ראשי תיבות, כלומר הצורה האקרונימית שכה מקובלת בתרבותם, שכן שמו היה משה בן מימון.

אין תימה איפוא, שסיפור ימיו של יונתן איסתור, על פי המידע המצוי בידי, עשוי להתמצות בערך זעיר שבתוך אנציקלופדיה מקוצרת או לקסיקון ואפילו בסקירה קצרצרת אשר בפרסום הסוג Who is who in modern world – מי ומי בעולם בן ימינו".

בימי חייו לא זכה יונתן לשום סקירה אף לא באחד מכל הפרסומים הללו: לא “במילון ביוגראפי בינלאומי”, שאפילו לאישיות נטולת חשיבות כמוני מוקדשות בו כמה שורות באחד מעשרות הכרכים שיצאו לאור במחצית השנייה של המאה העשרים; לא “במי ומי בישראל” ואף לא ב"מי ומי ביהדות העולם". ואילו כמה עשרות שנים לאחר מותו נתפרסמו שני כרכי ביבליוגראפיה על מה שנכתב עליו במשך אותן השנים.

אני שגרמתי את מותו ומתוך כך, כפי שיתברר להלן, גם את ההכרה בו ואת פרסומו, חייבת לצמצם את סקירתי למה שאנוכי ידעתי עליו ביום מותו.

אלא שאין אני יכולה לעשות כן לפני שאברר ואבהיר לעצמי עניין המעסיק אותי זה תשעים ושלוש שנים: נניח שיש בכל זאת מובן כלשהו למושג “אהבה”, האם לאור הנחה זו אהב יונתן מישהו או משהו בעולם?

ברגע זה נדמה לי שהתשובה על שאלה זו חד־משמעית היא: מישהו – לא, משהו – כן; הוא אהב את עמו ואת ארצו.

כיצד אהב?

את זאת הביע בשני מאמרים שפרסם בימי חייו בלשון העברית. המאמר השני, המובא כלשונו וככתבו בשני הפרקים שלהלן. נדפס בתוספת לספרות ואמנות של העיתון הנפוץ ביותר בישראל, ביום 26.3.82. מובטחני שמאז התפרסם מאות פעמים, אך כפי שהקורא ייווכח לדעת עוד מעט, לא עקבתי אחרי פרסומים אלה מיום שעזבתי את ארץ ישראל. את המאמר הראשון לא ראיתי מימי. אני יודעת רק שהוא קרוי בשם “שיר השירים אשר לרטוש”.

פרק עשרים: כיצד מציירים שירה.

“ב־13 במארס 1953 נתפרסם ב”הארץ" מאמרי על שירתו של יונתן רטוש, שהוא ראשון שכתבתי בלשון העברית וראשון שפירסמתי בימי חיי, שכן אין אני סופר וודאי שאינני מבקר. צייר אני, ומאז התוודעתי אל שירתו של רטוש איני חדל מלציירה. 29 שנים חלפו מיום פרסום המאמר, ועדיין חולם אני לכתוב מאמר שני שכותרתו: כיצד מציירים שירה? עד כה לא נסתייע הדבר ואולם, במלאות שנה למותו של רטוש, גמרתי אומר לבצע את זממי. ימים אחדים ישבתי על המדוכה והעליתי חרס בידי, שהרי אינני מתכוון לאיורי שירה אלא לציורי שירה. הנה מתברר שהרבה יותר קשה לכתוב ציור מאשר לצייר שיר, על כל פנים, לי קשה הדבר כקריעת ים סוף. ויתרתי על כוונתי ומשכתי ידי מכל העניין עד שנזדמן לי לשהות במלון אחד על שפת הים. באותו מלון נערך קורס לדיווח. החום היה גדול. מיזוג האוויר לא פעל, והדלת לחדר ההרצאות היתה פתוחה. הצצתי לחדר וראיתי אדם כסוף שיער מרצה לאמור:

“יקצר המצע להשתרע אם אפרט את הפרסומים שערכתי בימי חיי מגיל ט”ז ואילך, לפחות בשתי לשונות, ואם אמנה את מיספר ההרצאות שהרציתי בקורסים וסמינריונים של עובדי משרד מבקר המדינה, בנק ישראל וכיוצא באלה מוסדות המפרסמים ד’וחות לציבור. ואף על פי כן אין אני חדל לשאול שאלה נוקבת: עריכה לשם מה? הציבור שאני מרצה לפניו מורכב כולו מבוגרי אוניברסיטאות, ואחד הכישורים, שלפיהם נבחרים אלה שניסוח ד’וחות נמנה עם תפקידיהם, הוא כושר ביטוי. מבחינה מקצועית ודאי שהם מתמצאים בנושאים הנדונים יותר מן העורכים. מה טעם איפוא לבזבז זמן ואמצעים על עריכה? התשובה היא: איש בעולמנו אינו יודע מה כתב. במקרה הטוב ביותר, יודע הכותב מה הוא רצה לכתוב, והמיבחן הוא כיצד הבין הקורא את דבריו. העורך אינו איפוא אלא תחנת המיבחן הראשונה בקו התקשורת של השדר, ותפקידו לסגור ככל האפשר את הפער בין כוונת המשדר לבין הבנת הקולט ולהעמיד את המסר המשודר על דיוקו המירבי".

מיד ישבתי במרפסת שבאותו מלון והעליתי על הכתב את דבריו של המרצה; אף הוספתי עליהם משלי לאמור:

אכן, צודק המרצה בכל הנוגע למידע מדויק. היפוכו של דבר: ביצירת אמנות או ספרות, שכן אותו דוק העירפול העוטף את היצירה והמשמש תרבית לאינטרפרטאציה על כל סוגיה, לפרשנות על כל פיתולי הדרש ויישורי הפשט, דווקא בו טמון סוד כוחה של היצירה. שהרי גם אם סבור היוצר שהוא יודע בבירור מה המסר שלשמו יצר מה שיצר, יש שהיצירה משתלטת עליו והופכת את הקערה על פיה. הדוגמה הבולטת בספרותנו היא “תמול שלשום”, שנועד להיות אפוס של העלייה השנייה, ומשלא נסתייע הדבר בידי עגנון ראה צורך להבטיח לקורא אפוס כזה בספר “חלקת שדה”, שעתיד היה להיכתב ומעולם לא נכתב. אין תימה שהמשורר הרוסי הגדול אלכסנדר בלוק תיעב את אלה שניסו לערוך את שיריו “יהיו כאשר יהיו בעיניהם” וסבר שעריכת שינויים בהם “על פי השראתם הרי זה לפחות חוסר תרבות”. ואכן, דומני שכל התרבות האנושית היתה נבלמת אלמלא הקאנוניזציה בשלב מוקדם של יצירות מופת עתיקות. קאנוניזציה זו הצמיחה ספרות פרשנית כבירה שהיא מעשה אמנות בפני עצמו. לא במקרה הוליד המיקרא שלוש דתות, שהן כמעט מנוגדות זו לזו, אשר כבשו את מרבית המין האנושי.

במסכת מנחות, דף כ’ט, מסופר על משה רבנו, שנצטווה לבוא לבית מדרשו של רבי עקיבא. “הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו (לרבי עקיבא) תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו (של משה)”.

אותו רבי עקיבא בעת דיון של חז’ל על הכתובים שבמיקרא, פסק לאמור: “אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש, ושיר השירים קודש קדשים”.

וכי יכול היה שיר אהבה עברי מימי קדם – ארוטי, תמים ומרגש כאחד – ליהפך לקודש קדשים, אלמלא אצר בקרבו און אדירים להתפרש להרבה פנים, החל במהדורה פיוטית־אלגורית של מיתוס העגבים בין השמש המפרה לבין האדמה המופרה וכלה בדו־שיח נוקב בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל בדראמה של אהבה מיוסרת המתחוללת על בימת ההיסטוריה? ייתכן כי עוצמה פוטנציאלית זו, שהוצאתה מן הכוח אל הפועל עומדת במיבחן הזמן, עשויה לא רק להצביע על סיבת הישרדותה של יצירה כל שהיא, כי אם יש בה כדי לשמש אחד הקריטריונים החשובים לקביעת ערכה הספרותי־אמנותי.

רבות מחשבות בלב איש ועצת אדוני היא תקום. על פי הקריטריון שקבעתי אמרתי לכתוב את ציורי, אלא שגם הפעם לא יצאה לפועל תכנית גראנדיוזית זו. לעומת זאת עלה בידי לערוך בעזרתו ניסוי באחד משיריו הראשונים של יונתן רטוש “על חטא”: והתנחמתי בכך שכל מי שמסוגל לחשוף את המשותף שבכל סוגי האמנות, יידע בעצמו להקיש מן השירה אל הציור.

לפני שהבאתי את השיר סיפרתי על הרמב’ן, שעלה לארץ ישראל במאה השלוש עשרה לספירה. משראה את הארץ בשממתה ובשממונה, המשילה לאם, שבכל עת מוכנה ומזומנה לתת מחלבה ודמה לבניה, בני ישראל, אך מתוך אונס נותנת היא יבולה למוסלמי ולנוצרי, כיולדת שתינוקה מת, אך חלבה מעיק עליה והיא נאלצת להניק גורים, אבל רק כדי להקל על סבלה ותו לא.

פרק עשרים ואחד: שיר השירים אשר לרטוש

הנה שני בתיו הראשונים של השיר “על חטא”:

והוא מכה על חטא

והוא מכה על תוהו

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדו.

והוא דמום כהד.

ומרצד כמוהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי.

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל,

את תצעני לכל,

לכל עובר ושב.

את מתוקה כליל,

את חמוקה כשחל,

את מפכה כנחל בשרב.

המשך השיר אינו אלא⁵ “ואריציות על נושא”. באשר לאַת, הדימויים צל, נחל, ליל, שחל חוזרים בכל שאר הבתים בשינוי תכונותיו של הנמשל – רוחפה כצל; שוקקה או מפכה כנחל; אפלה, ערומה, אללה כליל; אוכלה, יחומה, שכולה כשחל. השורה השלישית משתנה, בפעם הראשונה לאו דווקא באורח משמעותי: “תלהטי לכל”, במקום “תצעני לכל”. בפעם השנייה והשלישית השינוי הוא מהותי: “את תלחכי בכל, בכל אשר יאהב” (בבית האחרון “לוהטה לכל”). השורה האחרונה בבתים המתארים את האשה שונה מבית לבית. שלא כמובא לעיל מסתיימים בתים אלה כך:

את שוקקה כנחל בצרב.

את צוחקה כנחל האכזב.

את נמוגה כנחל בשרב

.

תיאורו של הגבר, המופיע בשיר בגוף שלישי, מגוון הרבה יותר. הבית השלישי אינו דומה לראשון אלא במיקצבו בלבד:

והוא בוער כלב,

והוא כבה כעין

והוא דולק בלהב נר נשמת אדם,

והוא חומר כגו והוא כבד כיין,

הוא מתנודד למנגינת בשר ודם.

בשני הבתים הנוספים, המוקדשים לאותו “הוא”, חוזרות ונשנות המלים לב, עין, גו, יין באותו סדר חריזה אך בצירופים אחרים (מוכה או קשה כלב, נרתע או נוקב כעין, שותת או רחום בגו, זועק או ניגר כיין). ואולם השורה השלישית והשישית שונות זו מזו בכל בית: עקוד הוא כחיה ברצע יתרים, הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים, הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת, הוא מתנגן בבהט אבן את נשמת.

ואנוכי גורס: שירו זה של רטוש אינו אלא אנטי־תיזה לדבריו של הרמב’ן, שכן לפנינו דו־שיח בסגנון האלגוריה הנבואית (שתחילתו בנביא הושע) בין הבעל לרעיתו הבוגדנית, אלא שזוג הגיבורים הפעם אינו אלוהי ישראל ועם ישראל, הקדוש ברוך הוא וארץ ישראל. הבעל שכולו רוחניות שברירית, האוהב המסור, המסתגף והמתייסר, הוא שמרומה על ידי אשת חיקו הצוענת לכל עובר ושב, הלוהטה לכל, הלוחכת בכל אשר יאהב. הוא מתואר במונחי התפילות, המסורת, האמונה, המושגים הדתיים המקובלים. והיא, שבגדה בו עם עמים אחרים, מופיעה בדמיונו כאחת הזונות נוסח יחזקאל, ואף על פי כן היא היא האהובה לנצח, אחת ויחידה לו המלוותו כצל. הדימויים כולם שאובים מגוף הארץ בלהטה: צל, נחל, שחל, שרב. ואילו הוא מכה על חטא כבתפילת יום כיפור, מצטמר למנגינת לכה דודי בקבלת שבת, דולק כנר נשמה, ורוחו מתנודדת למנגינת בשר ודם (ביטוי תלמודי מובהק). עקוד הוא ברצע יתרים כיצחק בשעת עקדה. משתרבט בלהבות הברית בין הבתרים, שנכרתה עם אברהם אבינו, וכמי שמצווה להיות רחום וחנון, מבקש לכפר על חטאה שלה. זועק הוא ושותת, ניגר וחומר ולעת זיקנה מרעיד מיתר, שאיבו פקע בכדי, כדי לחצוב בבהט אבן את מזמור נשמת כל חי אשר תהלל יה. אכן, דו־שיח קשה, נוקב ורווי מתחים, שכל אחד מאתנו נושם את אווירו הדחוס יום יום ורגע רגע בכל אשר יפנה; דו־שיח הצולל לנבכי נפשה של ההיסטוריה הישראלית הנטרפת מכוחות אהבה ואיבה, משיכה ודחייה, בריחה ושיבה עונג וסבל, שיכרון וייסורים.

יואל הנביא (א', ח’־ט') זועק לאמור: “אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה, הוכרת מנחה ונסך מבית יהוה, אבלו הכוהנים משרתי יהוה”. רוב החוקרים בימינו מאמצים את השקפתו של אברהם אבן עזרא הסובר כי “אין לנו דרך לדעת דורו”, כלומר את התקופה שבה פעל נביא זה. משום כך, לפחות מבחינה ספרותית, האסוציאציה עם חורבן בית המיקדש היא לגיטימית בהחלט, ולא במקרה חוזרים פסוקים אלה באחת הקינות המקובלות ביותר בט' באב.

על הראשון מבין שני הפסוקים בונה רטוש אחד משיריו הנפלאים ביותר. אין לי ברירה אלא להביא את השיר במלואו:

על מות לבעל באשון ליל קיץ/ על מות לבעל יודע אברי/ היתה הדממה בכל הנגב/ והצפון קפא בערפיליו/ אז מת הבעל על בקעי הרגב/ אז מת הבעל/ חלל בערפיליו/.

– אלי לבעל, בעל נעוריך/ – אלו לבעל, בעל נעורי/ אשר חרדה נפשי אל ניד קולהו/ על מישבתיו ילעיגו נערים./ בראשונה/ באני כשעיר/ בפקוד עלמה בדרך בשדה/ אשר ישמח הגו שלם מיסהו/ אשר ישמח לבב אשה תחתיו. אשר יבוא כרוח בא בגורן/ אשר ילך כלכת רוח – אן?/ ובעל בא/ כמימים ימימה/ יבוא לפקוד את אוהל פלגשו/ רק צעדו לא עוד נכון תחתהו/ רק בעיני שביב ודל ראשו/ רק אור פניו עמם בו ואיננו/ רק אור פניו כהה ונאסף./ אלי לבעל. בעל נעוריך – אלו לבעל בעל נעורי/ אשר פרט עלי כעל נבלהו/ אשר ענה גווי מנגינתו./ ובשנייה/ באני כאורח/ כפקוד עלמה בכרם לבית אב/ אשר תיטיב פנים אל מצעדהו/ אשר תרוץ לקצה תבל אחריו./ אשר תקום אחלונה; הנהו./ אשר תשב, תקשיב חכמת שפתיו/ – ובעל רד/ משמים ירט לארץ/ ולמשחית הפך עלי הודו/ על קדקדי תנחת הלמות פצעהו/ בני מעי יצרע צרם רעמו/ וכל עורי עוד יתפעם חשקהו/ כל בשרי עונה אהבתו/ – אלי לבעל, בעל נעוריך/ – אלו לבעל, בעל נעורי/ אשר לבו רחב כשאול אוכלת/ אשר עינו צרה באהבי./ ובשלישית באנו כבוא בעל/ כבעל שב פצוע ועיף/ אשר כפי תסוך מצחו קודח/ אשר גווי ירבץ מרגלותיו/ אשר יבוא כבוא איכר בגורן/ אשר יקום עם רוח בוקר – אן?/ ואדובעל נהלך כצל הוא/ כרע, קרס, יבוא בחדריו/ חג סערו יוליך אל הרי בתר/ נידבת גישמו על ארץ מלחה/ וזה גוו אשר קנני נצח מוטל מובס באפיקי עולם./ – אלי לבעל, בעל נעוריך/ – אלו לבעל, בעל נעורי/ אשר יתר לבי אל ניד קולהו – / הגידו לי: כי מה דודי מדוד?

לאחר שבראשית דברי על שיר זה ניסיתי למצוא צידוק לאסוציאציה עם חורבן בית המיקדש, רשאי אני ללא היסוס לפענח את דמותו של אדובעל, שהוא גיבור השיר. אין זה אלא אותו עם ישראל. שהוא גם הגבר אשר ב"על חטא" קרוי “הוא”, דהיינו עם ישראל הבא על אותה אשה, היא ארץ ישראל המופיעה כ"את" בשיר הקודם.

שלוש פעמים בא הבעל על אשתו החוקית ובנה בה בית. בית ראשון, עת היה עול ימים ופקדה כפקוד עלמה בדרך בשדה, ולבב האשה שמח תחתיו; בית שני, עת בא כאורח והנחית עליה את הלמות פצעהו; ובית שלישי…עת בביאתו הקריב את עצמו קרבן, לאחר שמאות בשנים נהלך כצל באפיקי עולם עד שכרע, קרס והובס. ייחודו של אדובעל היה כלא היה. וגם אם גוו קנה את בחירת לבו לנצח וגווה עוד ירבץ למרגלותיו, שוב אין כל הבדל בינו לבין שאר אומות העולם, בי מה דודי מדוד? כאחד הדודים הוא. כאחד העמים במרחב השמי, החיים מימות עולם בין היאור לבין הנהר הגדול נהר פרת.

אינני תמים דעים עם רטוש וגירסתו אינה מקובלת עלי. סבור אני כי גם הביאה האחרונה אינה מסע קבורה בארץ הקודש כי אם ביאת פריון, ביאת תחייה מתוך חבלי לידתו של שלב נוסף בגיבוש ייחודו של אדובעל, בהתגלמותו השלישית על קרקע בתוליה ותזנוניה של אהובת נפשו מאז ועד עולם. ולנוכח קווי הקריטריה שהתוויתי לעיל, תעמוד בעיניה זכותו של רטוש לעד. בהגיע תור האינטרפרטאציה לאותו חלק של יצירת ימינו שיחדור מבעד למסננת הזמן על דורותיה, יתברר שלא קם כרטוש לתת ביטוי פיוטי־אמנותי־סמלי לדו־שיח דחוס תשוקה ושבע ממרורים, שבין עם ישראל לארצו בעידן התחייה הלאומית, והוא שחיבר – שלא ביודעין – את שיר השירים של ימינו".

פרק עשרים ושניים: אהבה

אשתו השלישית של יונתן איסתור הייתי. ואם אני קובעת שלא אהב אלא את עם ישראל ואת ארץ ישראל־ואף אותם אהבה מיוחדת במינה Sui generis, אם ננקוט לשון רכה – ודאי שיש דברים בגו. אף אל פי כן אין לי ביטחון מוחלט שקביעתי כי מסוגל היה לאהוב רק משהו אכן נכונה היא ומדויקת בכל מאת האחוזים.

בלשון הצרפתית ובלשון העברית מצויים רק שני מינים: זכר ונקבה. באנגלית, בגרמנית וברוסית יש שלושה מינים: זכר, נקבה ומין שאינו זכר ואינו נקבה והוא קרוי באנגלית סתמי או נייטראלי, ברוסית בינוני או אמצעי, ובגרמנית ענייני או חפצי, כלומר חל על חפצים. הלשון האנגלית מחילה את המין הנייטראלי גם על בעלי חיים, אלא שאין הציבור האנגלי עומד בגזירה זו והוא קורא לנקבה שבחיות היא ולזכרים הוא. ואכן, ראויה נקבת בעלי החיים להיקרא היא, ומכאן שאינה משהו אלא מישהו. יונתן איסתור אהב אהבה עזה את כלבתו – עשר שנים תמימות גידל אותה וטיפחה. כלבה גדולה היתה זו, שחורה. יפהפיה, ארוכת זרבובית, זקופת אזניים ועצובת עיניים, כלבה שמפיתו אכלה ומכוסו שתתה.

כשאני היכרתי את יונתן כבר לא היתה כלבתו בחיים, אך כל אימת שהיה מדבר בה, היה דוק של לחלוחית נפרש על עיניו. מרבה היה לדבר בה ולספר עליה סיפורים, ביניהם גם את הסיפור הבא:

יום אחד נכנס יונתן עמה למסעדה והזמין לו ארוחת צהריים. בעלת המסעדה, שהגישה לו את ארוחתו, הביאה עמה עוד צלחת מלאה כל טוב־בשר ועצמות ותרביך ממיטב מטעמי המסעדה – והניחתה על הרצפה לפני זרבוביתה של כלבתו; היא עצמה התייצבה במרחק־מה והיתה עוקבת אחרי תנועותיה של הכלבה, שלא הוצרכה להפצרות וסירהובים והיתה מחסלת במרץ רב ובתיאבון גלוי לעין את כל הטוב שהוגש לה באורח בלתי צפוי. הכלבה לא הסתירה את הנאתה והאשה לא הסתירה את הזדהותה שלה עם הנאה זו. תמה יונתן על נדיבות לבה של בעלת המסעדה, ועוד יותר על אהבתה של זו לכלבים – אשה דתית היתה, שערה גזוז וראשה מכוסה שביס – ומנסיונו ידע שאנשים ונשים מסוגה אינם מצטיינים בחיבה מיוחדת לכלבים. משראה שעיניה של האשה נתמלאו דמעות לא יכול היה להתאפק ושאל:

את אוהבת כלבים?

קינחה האשה את דמעותיה והשיחה לו מעשה שהיה בה – בת למשפחה אמידה באחת מארצות אירופה המזרחית. אביה חוכר אחוזות היה. וכל ימי ילדותה ונעוריה עברו עליה באחת האחוזות הללו. בימי השואה נספתה המשפחה במחנות ההשמדה ומכל בניה לא נותרה אלא בעלת המסעדה, שהיתה צעירה מאד בימים ההם.

משנסתיימה המלחמה חזרה אל אחוזת משפחתה והתדפקה על דלת הבית שבו נולדה וגדלה. פתח לה אדם מזוקן ומיד הכירה בו אחד האיכרים.

האם לא תכירני? – שאלה.

לא – השיב, והקשיחות שבקולו לא בישרה טובות.

אני זאת וזאת, בתם של…הסתכל בפני.

לא ידעתי, לא ראיתי ולא שמעתי על אנשים כאלה, ואת בתם לא היכרתי – היתמם האיכר והקשיחות שבקולו הפכה לרוגזה – צאי מכאן.

יצאה הנערה ושירכה דרכה. פתאם שמעה קול יללה, ועמה הגיח אליה כלב ענק. שרשרת ברזל השתלשלה מצווארו. הניח הכלב את כפותיו הקדמיות על כתפיה, ליקק את פניה, כשכש בזנבו, הסמיך זרבוביתו אל לחיה ויילל מרוב שמחה. הוא לא התכחש אליה, הוא לא נזקק לאוצרות האחוזה, הוא היה מאושר. בכוח אדירים ניתק את השרשרת, שהיה אסור בה, והשתער עליה באהבתו כי רבה. אז יצא האיכר מן הבית, נפל אפיים ארצה והתפלש בעפר רגליה.

עד שהאשה סיפרה את סיפורה סיימה הכלבה את סעודתה וליקקה היטב את כל אזורי זרבוביתה הארוכה. מאז ועד ליום שבו חלתה הכלבה בחוליה אשר מתה בו, היה יונתן סועד עמה יום יום באותה מסעדה. ומשחלתה הכלבה בחולי אשר מתה בו נזקקה לניתוח, שאמור היה להרחיק גידול אשר פשה בכבדה. בטיול הבוקר האחרון, שערך יונתן עם כלבתו, ראה עד מה שולח הרזון בעצמותיה ועד מה בלטו פתאם החוליות בחוט שדרתה: כל חוליה בפני עצמה, משל נפרדה משאר החוליות. ואף שכוחה של כלבתו אזל מזה כמה ימים, קורטוב ממנו חזר אליה כדי לחרחר בגרונה כנגד חתול שעבר על פניה ולא עוד אלא שבשארית אונה עשתה הכלבה מעין מחווה של השתערות.

משהגיעו אל רופא הבהמות קיבלה הכלבה את הזריקה הראשונה: עדיין לא זריקת הרדמה אלא מעין זריקת ארגעה. לאחר מכן הובאה אל חדר הניתוחים, שלא היה למעשה אלא מיטבח, ואז הוזרקה בה הזריקה השנייה. רגע הזדקפה הכלבה על השיש, הניחה כרעיה הקדמיות על כתפיו של יונתן ונתנה בעיניו את עיניה הכחולות־כהות־עצובות. מיד לאחר מכן רבצה על צדה, לא מירבץ כלב אלא שכיבת תינוק, אספה כרעיה, עצמה עיניה, לשונה נחרצה מפיה ונדמה היה ליונתן כי ארוכה היא עד אין תיכלה.

המנתח רופא הבהמות החזיר את לשונה אל פיה, וכך אמר לו יונתן:" אם יתברר כי הגידול ממאיר, קרא נא לי לפני שתזריק את הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום".

אחר כך יצא יונתן לחדר האורחים של רופא הבהמות המנתח והמתין. כמי שראה את הנולד נטל עמו ספר: כרך ראשון של תולדות עם ישראל, פרי עטם של כמה מטובי ההיסטוריונים במדינת ישראל, שראה אור בימים ההם. והתחיל מעיין בו. לדבריו של יונתן, נפתח הספר בהכרזה כי למרות השוני בהשקפתם ההיסטורית הבסיסית ואף בגישתם המחקרית של ההיסטוריונים המחברים, מצטרפים חלקיהם השונים בספר לכדי תפיסה כוללת ורצופה של תולדות ישראל מראשיתם ועד ימינו. המאורעות המכריעים בדברי ימי העם היהודי בדור האחרון (בדרך כלל היה יונתן מגיש את סיפוריו כפסיפס של מובאות, ורק בסיפור זה צמצם את הציטטה לדברים שהופיעו במבוא לאותו ספר היסטוריה) – השואה הנוראה מזה ותקומתה של מדינת ישראל מזה – עשו את התיאור מחדש של מהלך ההיסטוריה ואת ההערכה החדשה של מגמותיה צורך חיוני ודוחף, וזאת נוסף על העובדה, שמאז התחברו היסטוריות כוללות לאחרונה, התקדם המחקר ההיסטורי בהרבה.

לאחר שעה קלה נקרא למיטבח ששימש חדר ניתוחים, והרופא הודיע לו שהגידול ממאיר. הכלבה ישנה עדיין. ולפני שהוזרקה בה הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום, נרכן יונתן אל שיש המיטבח ולחש באזניה הארוכות והמורדות, אשר בימים כתיקנם דומות היו לאנטינות, כל אימת שהיו זקופות־וזקופות היו כמעט כל ימי חייה, שהרי כלבת רועים מסוג זה לעולם לא תוותר על קליטת צליל כלשהו, כי בנפשה הוא – לחש לאמור:

– האם זכור לך ביקורנו באותה מסעדה? לבעלת המסעדה הזכרת מה שהזכרת, הרי שבעצם קיומך הוכחת כי החיים אינם הנכס החשוב ביותר של החיים.

או אז עצר בדיבורו, ליטף את זרבוביתה של כלבתו, את צווארה ואת גבה, שחוליות חוט שדרתו בלטו הרבה מעבר לשכיחות.

פרק עשרים ושלושה: תיבת נוח

ואלה תולדות יונתן איסתור, כפי שהיו מתפרסמות ב"מי ומי" לשנת 1982 לוא זכה איסתור לסקירה בפרסום מעין זה באותה שנה.

צייר. נולד בשנת 1910 במוסקווה, בן משפחה מתבוללת של סוחר יהודי עתיר נכסים. לאחר מהפכת פברואר 1917 עברה המשפחה לגור בריגה, שלימים היתה לעיר הבירה של לאטוויה, אחת מארצות הים הבאלטי שזכו לעצמאות (קיצרת ימים) אחרי מלחמת העולם הראשונה. סבו, הרב גדליה אוסטרובסקי, עסק בהוראה. הוא היה תלמיד חכם ובקיא במקורות הדת והתרבות היהודית והוא שהיקנה לנכדו ידיעות עמוקות בתחום היהדות, ובמיוחד בלשון העברית. לאחר שסיים בהצטיינות בית ספר תיכון למד איסתור באוניברסיטה והשתלם בפילוסופיה ובתולדות האמנות. ב־1928 הצטרף לתנועת נוער ציונית קיצונית בהשפעת הסופר הרוסי והמנהיג הציוני זאב ז’בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, שלקחו חלק בכיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. במסעותיו במזרח אירופה היה ז’בוטינסקי מבקר לעתים קרובות בלאטוויה ובעשותו נפשות לציונות המאקסימאליסטית היה מלהיב את הנוער היהודי.

כשמלאו לאיסתור עשרים וחמש שנה החליט להתמסר לציור וכן עשה במשך שש שנים רצופות. לאחר שסבו הלך לעולמו היה יונתן איסתור נוסע בכל שבוע מריגה לדווינסק, מקום מושבו של גדול רבני לאטוויה בימים ההם רבי יוסף רוזין, שפירושיו לתורה ולתלמוד כונסו בהרבה כרכים הנושאים שם כולל “צפנת פענח”, כלומר פענוח דברים סתומים והסברם. מפיו המשיך יונתן ללמוד תורה ולהשתלם במדעי היהדות.

בשנת 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נסע יונתן איסתור לפאריס, שם התגורר בבית קרוב משפחה אמיד. לאחר הכיבוש הנאצי עלה בידו להתחבא שנה שלמה בביתו של אחד מידידי אותה משפחה, מומר שעלה לגדולה ונעשה כומר קאתולי. כיוון שנמנע לצאת מן הבית מאימת הקלגסים הנאציים, שהה כל הימים בספרייתו של אותו כומר מומר, שמנתה יותר משבעת אלפים כרכים והכילה דגמים מייצגים מכל יצירת אנוש באשר הוא שם, החל בספרות מצרית עתיקה ובמאחאבחא־ראתה ההודית וכלה במארקסיזם ובאכסיסטנציאליזם, לא כל שכן כל יצירה ראויה לשמה בתחום היהדות, הנצרות והאיסלם. שנה שלמה צלל איסתור באוקינוס זה עד אשר ביום לא כל כך בהיר נאסר הכומר והוגלה למקום שהוגלה, עם שהתנצרותו לא עמדה לו כלפי הנאצים. יונתן נשלח למחנה השמדה. שם נתגלה כשרון הציור שלו ומפקד המחנה ציווה עליו לצייר את דיוקנו ואת דיוקנאותיהם של בני משפחתו, של עוזריו ושל מקורביו. הודות לכך זכה יונתן לתנאים מיוחדים וחייו היו לו לשלל.

אחרי המלחמה שהה זמן־מה באחד ממחנות הנידחים באירופה, ובראשית שנת 1948 הפליג לארץ ישראל באניית מעפילים, דהיינו יהודים שניסו לפרוץ את ההסגר הבריטי על חופי המולדת ההיסטורית של עם ישראל. כחצי שנה שהה במחנה של מעפילים בקפריסין⁶, ועם תקומת המדינה עלה ארצה. כיום מתגורר בתל־אביב.

יונתן כאמור, לא זכה לסקירה מעין זו בשום פרסום, כיוון שיצירתו כצייר לא היתה ידועה ואינה ידועה אף כהוא זה עד היום הזה. על כן גם בסקירתי זו המתומצתת מוזכר הציור רק כעיסוק ואינו זוכה לכל הערכה שהיא. והרי אני אולי האחת והיחידה שמכירה את פרי רוחו הציורית, משום שכמעט כל יצירותיו בשדה אמנות זו נערמו במרתף שבאותו בית בצרפת אשר בו נפגשנו לראשונה. שבוע ימים, שבוע אחד בלבד, שהיתי בבית ההוא ולא הוספתי. ואף כי באותו שבוע הייתי לבעלת הנכס לא ביקרתי בו מאז אלא פעם אחת בלבד, כאשר אוסף הציורים כבר לא היה במרתף, ועל כך עוד יסופר להלן.

ניתנה האמת להיאמר: למן הרגע שנכנסתי למרתף היתה לי הרגשה שלא על פני כוכב הלכת שלנו מצויה אני, אלא בעולם אחר; כמעט כל אותו שבוע המומה הייתי ממראה עיני. עד היום הזה לא פתרתי את החידה: מדוע לא זכו ציוריו של יונתן אפילו לקורטוב של תשומת לב שטחית ומדוע, עד כמה שידיעתי מגעת, מימיו לא מכר אפילו תמונה אחת. אולי משום שהכיר אך ורק בשני צבעים: שחור ולבן. ואם נכנע לצבעים אחרים, לא עשה זאת אלא לעתים רחוקות ורק מתוך חיקוי לזולתו.

חמישים ושניים קלפי הסוור שלו־מלכים, מלכות, נסיכים, לבבות, יהלומים, פרחים, עלים, ואפילו הליצן – כולם שחורים־לבנים היו.

ברוב רובן של תמונותיו תואר מישחק הקלפים. אלוהים שחור לבן, הדומה לאלוהיו של מיקלאנגלו ביום הדין הגדול, יושב מול ראי ומשחק עם עצמו. משה שהוציא אה ישראל ממצרים משחק עם רעמסס השני, שפינוזה עם בן דורו שבתי צבי – משיח שקר שזעזע את העולם היהודי במאה השבע עשרה. דאנטי אלגיירי עם וירגיל. מנחם בגין עם יאסר ערפאת. כל אלה כולם, כולם שיחקו בקלפים.

רבים אחרים שיחקו בשאח־מט. אלא שלכל השחמטאים תמיד נילווה קיביצר. מתבונן מן הצד. זכורות לי שתי תמונות; מארקס משחק עם פרויד והקיביצר הוא איינשטיין. רבי עקיבא, גדול חכמי התלמוד, משחק עם ישו הנוצרי – שניהם הוצאו להורג על ידי הרומאים, והקיביצר הוא יוסף בן־מתתיהו פלאוויוס, היסטוריון שהיה ממנהגי המרד ברומאים עד שבגד במורדים והצטרף אל השליטים.

ועוד תמונת אימים: זאב משחק עם כלב – דווקא שאח ולא קלפים – והקיביצר – חזיר, הכל בשחור לבן.

האור זלף אל המרתף מארבע מנורות שנקבעו בארבע הזוויות שבתיקרתו. צורתו של המרתף מלבנית היתה: ארבעת קירותיו מכוסים תמונות מעשי ידיו של יונתן. הנושא של כולן אחד ויחיד: מישחק; והצבעים, כאמור, שניים: שחור ולבן. רק ספורות מהן מניתי להדגמה. אחד משני הקירות הצרים היה יוצא דופן: שתי תמונות ענק צבעוניות היו תלויות עליו. אין ספק ששתיהן היו פרי נסיון לחקות את אמני הציור הגדולים בעולם. אחת מהן־תערובת של שלוש יצירות לפחות (כך על כל פנים ראיתי את הדברים אני בימים ההם): בריאת השמים ובריאת האדם, פרי מכחולו של מיקלאנג’לו, וציורו רב העוצמה של בלייק אשר מתאר את אורייזן – אלוהות החוק והסדר – המודד במחוגתו את חלל העולם.

התמונה האחרת עירבלה את שלושת המוטיבים אשר בגובלנים של מארק שאגל שצויירו במיוחד בשביל הכנסת – הפארלאמנט של מדינת ישראל (בתקופת שהותי בה זכיתי לראותם במו עיני): בריאת העולם, יציאת מצרים והכניסה לירושלים. בגובלנים של שאגל מוצגים הדברים בעוצמה רבה והם מופיעים בזה אחר זה. בתמונותיו של יונתן היו מעורבים זה בזה כברוח סערה.

לרוחבן של כל אחת משתי התמונות השתרעה כתובת ענקית. על הראשונה – זו שחיקתה את מיקלאנג’לו ואת בלייק – שורבטו באותיות לבנות המלים: Deus Faber כלומר האל היוצר. על השנייה – זו שעירבלה את שלוש יצירותיו של שגאל – באותיות שחורות: Deus Ludens – האל המשחק.

משראה יונתן את עיני הרתוקות אל יצירותיו החליט, כפי הנראה, להאיר אותן (את העיניים) והסביר שלא כדרכו בקיצור נמרץ:

בראשית היה האלהים יוצר, בורא שמים וארץ וכל אשר בהם. כיוון שהיה אחד ויחיד, נמחץ בבדידותו הנוראה ונתקנא באלים הפאגאניים הנלחמים זה בזה, מתחרים זה בזה, ואחרי ככלות הכל רק משחקים זה עם זה, שהרי בני אלמוות היו האלים, וכל תחרות, קרב או מלחמה שהתחוללו ביניהם לא היו בסופו של דבר אלא שעשוע, מישחק. או אז ייחד הקדוש ברוך הוא מעין קבוצת ספורט מקרב נזרי בריאתו הקרויים בני אדם – שיא פעילותו היוצרת של Deus Faber – ועשאה בן זוג, עזר כנגדו, יריב ואפילו מתחרה. מאז הפך האלוהים ל־ludens והעולם כולו זירה למשחק תחרות דראמתי בין אלוהי ישראל ועמו הנבחר.

פרק עשרים וארבעה: מתנות עניים

שוב מלים השאובות ממונחי הדת היהודית, ביתר דיוק מן ההלכה, כלומר ממערכת התחיקה היהודית. יש סבורים – כפי הנראה בצדק – שמערכת זו הרחיקה לכת בהישגיה הסוציאליים לעומת שאר החברות של המזרח התיכון, ואף אין דומה לה בעולם ימי הקדם, לא במזרח ולא במערב. כבר במיקרא מצויים חוקים להגנת העובד, לימי מנוחה (שמירת השבת הוא אחד מצווי עשרת הדיברות), שמיטת חובות, שחרור עבדים וסעד לעניים. שלושת המונחים – לקט, שיכחה ופאה – המרכיבים את מתנות העניים מקורם בחוק המסדיר סעד זה.

לקט – פירושו שיבלים שנותרו בשדה לאחר הקציר או פירות שנשרו בעת הקטיף והבציר. אסור לבעל השדה לאסוף אותם, והעניים רשאים לבוא וללקטם.

הוא הדין לגבי עומר שלם שנשכח בשדה. יש להשאיר את כולו לעניים. עומר כזה קרוי שיכחה.

פאה – התבואה או הפרי שבקצה השדה או הכרם, אף אותם אין קוצרים, אין קוטפים ואין בוצרים אלא העניים הבאים לאחר הקציר, הבציר והקטיף.

מדוע נזכרתי בכל אלה?

משום ששלוש המלים הללו הפכו למונחים סוציאליים רק לאחר ששוותה להן משמעות נוספת. משמעותם היסודית של מושגים אלה שונה במקצת: לקט – פירושו מיבחר. אוסף כלשהו של דברים שנלקטו לפי בהירה. שיכחה היא שיכחה – פשוטה כמשמעה, כלומר היעלמות מן הזיכרון (“אם השיכחה – זיקנה” – אמר חכם יהודי מימי הביניים, ומי כמוני מוכן לאשר את אמיתותה של מימרה זו). ופאה – פירושה כל קצה, פינה. זווית. גם התלתל או ציצת השיער היוצאים משער הראש ונמשכים בין הרקה לאוזן קרויים פאות; ועל פי התורה כשם שאסור לקצור את פאת השדה כך אסור לגזוז את פאת השיער. על כן יהודים אדוקים בדתם מגדלים פאות ארוכות, לפעמים מסולסלות, ויש שהן מגיעות עד לצוואר. עוד בצרפת נתקלתי ביהודים כאלה ובירושלים ראיתי אותם באלפיהם. אדם אחד הסביר לי – ספק בצחוק ספק בכובד ראש – כי במשך כאלפיים שנה היו היהודים מנועים מלעבד את שדות אדמתם. וכל יגיעתם היתה יגיעת המוח אשר בקודקדם. אין תימה שנאחזו בהקבלה שבין תבואת השדה לבין שערות הראש והקפידו לקיים בשיער מה שנמנע מהם לקיים בשדה.

האיש שהשמיע באזני דברים אלה היה ידידו של יונתן; ידיד־נפש אחד ויחיד שהיה לו, ואני כמעט שלא הספקתי להכירו, משום שהוא מת מהרעלת דם חודש ימים לאחר שהגעתי לירושלים. ידוע ידע כי ימיו ספורים, ושבוע לפני שהלך לעולמו סיפר לי את תולדות מחלתו. עד היום הזה אין אני יודעת מה מידת האמת באותו סיפור.

מכל מקום זה תוכנו:

את ימי נעוריו בילה האיש באחת מעריה של סין הצפונית הגובלת עם רוסיה. הוריו חצו את הגבול כשנמלטו מסיביר. באותה עיר היה ציבור גדול של מהגרים רוסים, שניהלו חיי תרבות עשירים: עיתונות, ספרות. תיאטרון – מיטב בניה של האינטליגנציה הרוסית הקדישו להם את כשרונם. כמה בתי ספר תיכוניים עמדו על רמה גבוהה מאד. באחד מהם למד האיש וסיימו בהצטיינות. עם לימודי החובה באותו בית ספר נמנתה הלשון הסינית. כיוון שהיה נטול כל כשרון לציור נתקשה לזכור את צורתם של ההירוגליפים הסיניים – שהרי בלשון זו כל מלה נכתבת בציור נפרד – ונבצר ממנו להעלותם על הכתב. היה חשש שהבחינה בלשון הסינית עלולה לסכן את תעודת הבגרות שלו על ציוניה המעולים. חש לעזרתו ידיד סיני, ישב עמו שני ימים ושני לילות ורשם בדיו מיוחדת על שני זרועותיו כחמש מאות הירוגליפים סיניים – המיספר שנדרש לבחינה מתוך ארבעים אלף הסימנים המצויים באותה לשון. האיש עמד בבחינה בהצלחה רבה, אבל הדיו שבה השתמש ידידו הסיני, היה כפי הנראה מרוכז מדי. הסימנים שבעור זרועותיו נמחקו בקצב איטי מאד. שום סבונים, שום משחות ושום אמצעים אחרים עד כדי קילוף העור בדרך של ניתוח חיצוני לא הועילו עד תום. פה ושם נותרו הירוגליפים, שחדרו עמוק בבשרו, הרעילו את דמו ובסופו של דבר גרמו את מותו.

– לקט, שכחה ופאה – קבע האיש תוך שהשיח לי את סיפורו וחשף בפני אה זרועו השמאלית.

ציורים בודדים – ירוקים־דהים – “קישטו” את הצד הפנימי של הזרוע כמין עלים שבשלוחות הוורידים. קבוצות סמיכות של הירגוליפים נשתיירו בקצוות: שני פסי סימנים התמשכו על פני הזרוע מזווית המרפק עד כף היד. באותה שעה ביאר לי האיש את משמעותן של המלים המרכיבות את הכותרת של פרק זה.

נזכרתי בספָרוֹת שהיו חרותות על זרועו של יונתן: מיספרו במחנה ההשמדה.

האיש קרא כנראה את הגיגי. יונתן לא היה עמנו. האיש שאל:

– את שארית ימייך לא תוכלי לשהות עמו, גם אם תרצי בכך, שהרי עוד שנים רבות נותר לך לחיות. אך האם באמת מתכוונת את לבלות עמו את שארית ימיו, שלו?

לא עניתי לו. לא יכולתי אז לשער עד מה צדק בחזותו את אריכות ימי. לא ידעתי אם אכן אבלה עם יונתן את שארית ימיו ולא עלה על דעתי כי שארית זו תהיה כה קצרה, וודאי שלא שיערתי כי דוקא אני אהיה הגורם המכריע לקוצר זה.

הידיד המתין שעה קלה לתשובתי ומשלא באה הציג לי שאלה אחרת (נימה של חוקר נשמעה בקולו):

– היית במרתף?

– כן.

– ראית את Deus Ludens?

– ראיתי.

– ואת מוכנה לחיות במחיצתו של Homo Ludens?

– מה זה? – היתממתי.

– האדם המשחק.

שוב לא עניתי לו. שוב המתין שעה קלה.

– ימי ספורים – סח ביובש, בפסקנות עניינית שאין לערער עליה – אני מכשיר את עצמי לעולם הבא. חבל שאינני מאמין בו. בימים האחרונים עיקר עיסוקי – נבירה בספרי ובניירותי. כמעט את כל הניירות דן אני לשריפה, את הספרים אני מחלק. גם בשבילך יש לי ספר, מתנת נישואין. אשלח לך אותו אם אספיק.

– תודה.

– סופר משול לבעליו של שדה, ספר – לשדה עצמו והקורא בו לאחד העניים שבתורה, שהרי כל מה שנשאר מן הספר בתודעתו של הקורא משול לשיירי הכתב הסיני שבעור זרועותי: לקט, שיכחה ופאה, אלא שגם מתנות עניים עלולות להיות לרועץ.

להלן יראה הקורא כיצד נהפכה למתנות עניים מתנת הנישואין שקיבלתי ביום ההלוויה של שולחה. היא נשלחה אלי בדואר שלושה ימים לפני כן. את שמו של השולח, זה ידידו של יונתן, שכחתי; אף לוא זכרתי לא הייתי מגלה אותו מנימוק השמור עמי. שמו של הספר: Homo Ludens – אדם המשחק. מחברו – ההיסטוריון ההולאנדי יוהאן הויזינגה.

צדק הידיד המנוח: מה שנותר ברוחי מספר זה דומה למה שנשתייר חרות על זרועו לפני ששבק חיים לכל חי: לקט, שיכחה ופאה.

פרק עשרים וחמישה: מתנת נישואין

לקט

אין ביכולתי היום להביא את תמצית תוכנו של הספר הנפלא של הויזינגה על האדם המשחק. השתמשתי איפוא בשיטות המוכרות לקורא מן הפרקים הקודמים: הזמנתי תצלום של תוכן העניינים שבספר, ביתר דיוק רק ראשי פרקים של תוכן העניינים המפורט על כותרותיו כפי שהוא מופיע בראשית הספר. כותרות אלה המובאות בזה דינם כדין לקט. כלומר שיבלים שנשתיירו אחרי הקציר ויש בהן כדי להעיד על אלה שנקצרו.

הקדמה: משה ברש־יוהאן הויזינגה ומישנתו. פתח דבר.

פרק ראשון: מהותו של המישחק וערכו כתופעת תרבות.

פרק שני: ציורו של מושג המישחק באספקלריית הלשון.

פרק שלישי: המישחק והתחרות כגופי תרבות.

פרק רביעי: המישחק והמשפט.

פרק חמישי: מישחק ומלחמה.

פרק שישי: מישחק ודעת.

פרק שביעי: מישחק ושירה.

פרק שמיני: תפקידו של מתן צורה פיוטית.

פרק תשיעי: צורות המישחק של הפילוסופיה.

פרק עשירי: צורות של מישחק באמנות.

פרק אחד־עשר: תרבויות ותקופות באספלקריה של מישחק.

פרק שנים־עשר: יסוד המישחק בתרבות זמננו.

הרשימה נערכה לפי תרגומו העברי של הספר, שיצא לאור במוסד ביאליק בשנת 1966.

שיכחה

הרבה אמרי שפר מצאתי ב Homo Ludens. את כולם שכחתי פרט לשלושה ארבעה. את אלה מביאה אני לפי הזיכרון:

פרידריך שילר: האדם משחק רק בשעה שהוא אדם במלוא משמעותה של המילה, והוא אדם שלם רק בשעה שהוא משחק.

אפלטון: האדם נברא לשמש צעצועים בידי האלהים, ובאמת זה כל שבחו. לפיכך הוא מצווה לחיות חיי שעשועים שאין נאים מהם, שלא כדרך שסבורים הבריות עכשיו…אלא בדרך העשייה במישחקים מסוימים, בהבאת מנחות, בזימרה ובריקוד, לפייס את האלהים…ולנחול ניצחון…כיוון שלפי רוב מידותיהם כצלמי צעצועים נחשבו, וחלקם באמת מיצער.

שלמה המלך: הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה…יהוה קנני ראשית דרכו, קדם מפעלו מאז…ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם (משלי ח').

הויזינגה “בפתח דבר”:

"משנתחוור לנו שעטרת איש התבונה (Homo Sapiens) אינה הולמת יפה את טיבנו, כפי שהיו סבורים לפנים, שהרי בסופו של דבר חכמנו פחות משנטתה להאמין המאה הי’ח באופטימיות התמימה שלה – נמנו וגמרו לצרף לכינוי מיננו את השם Homo Faber, האדם היוצר; אלא ששם זה נמצא הולם אותנו פחות מן הראשון, שהרי לא יצור אחד בלבד ראוי לו. ויפה כוחו של המישחק ככוחה של היצירה שהרי מרובים בעלי החיים המשחקים. ואף על פי כן, דומה, Homo Ludens, האדם המשחק, גם הוא שם של עשייה, שחשיבותה אינה פחותה משל היצירה, וראוי הוא שם זה לשמש בצד Homo Faber.

משאתה בודק את תוכן מעשינו עד היכן שהכרתנו מגעת, פעמים מהרהר אתה שאין כל האדם אלא מישחק חולף. אבל מי שדיו בדעה מיטאפיסית זו, מוטב לו שלא יקרא את ספרי זה".

אני, מארגוט איסתור. קראתי את הספר. ואלמלא קראתיו לא הייתי מחזיקה מעמד במחיצתו של יונתן איסתור שלוש שנים רצופות, וכדי שיבין הקורא מדוע יכולתי להחזיק מעמד דווקא בעזרת הספר שומה עליו לדעת את הכתוב בו.

כיוון שקצרה ידי לתמצתו ניסיתי להגיש תמצית זו בדרך של העתקת הכותרות של פרקיו. עתה נוכחתי לדעת שאין די בכך. מצווה אני למסור את מהותו של הספר ויהי מה. והנה את מה שלא עלה בידי לעשות עשה בהצלחה רבה משה ברש, שהקדים לתרגומו העברי של הספר את המסה “יוהאן הויזינגה ומישנתו”.

ארבע פאות יש לשדה, וארבעה פרקים למסתו של ברש. בהביאי קטעים ארוכים מפרק ד' של המסה, נמצאת אני מקיימת את המצווה השלישית והאחרונה של מתנות העניים, לאחר שאת שתי הראשונות – לקט ושיכחה – קיימתי זה עתה.

פאה

המישחק כאחד מגיבושיה של התרבות שרוי בספירה דו־משמעותית. מצד אחד נראה כאילו חסרות בו הרצינות והחומר, שבטבע ביטוייה הנעלים של התרבות האנושית, כגון האמנות, הדת והמדע. אולם, מצד אחר יודעים אנו כי הוא העסיק את המחשבה האנושית בכל הדורות. ציורי קירות שבקברים מצריים מוכיחים שכבר בשלבים קדומים אלה נמשך דמיונו של האדם אל המישחק, אל תופעותיו השונות ודמויותיו המוזרות. ביוון העתיקה התחילו תוהים על מהותו של המישחק ותפקידיו בחייהם של החברה והיחיד. גדולי ההוגים של התקופה הקלאסית ראו בו אמצעי חינוכי חשוב וביקשו לטפחו. עסקי מישחק שכיחים בתקופת הריניסאנס, לא זו בלבד שמעשי מישחק ממלאים תקופה זו בפועל (כגון בתהלוכות החגיגיות בערי איטליה במאה הט’ז), הוא אף שימש חומר לעיונים, כפי שאפשר לראות מכתביו של אראסמוס מרוטרדם. הרומאנטיקה גישתה אל המישחק היתה פילוסופית צרופה. פרידריך שילר, המשורר וההוגה הגרמני, הועיד לו בספרו “על חינוכו האסתטי של המין האנושי” מקום מרכזי בגילוייו המובהקים⁷ של טבע האדם, וז’אן פול סארטר הכיר את סגולתו היוצרת של הדמיון המתגלמת במישחקם של הילדים. מותר איפוא לומר כי המישחק הוא מבעיותיה הנכבדות של המחשבה האנושית…

הויזינגה מגלה את יסודות המישחק לא רק באותם המעשים, שאנו מכנים אותם בפירוש בשם מישחק או ספורט, אלא גם במשפט, במדינה, במחקר, בשירה ובאמנות, בדת ובמאגיה…

סולם המעלות, שבו מופיע המישחק, הוא מגוון ביותר. אנחנו מכירים את מישחקן של חיות, את מישחקם של ילדים ושל גדולים, ואנחנו יודעים את הצורות המפותחות ביותר של המישחק באמנות ובפולחן…המישחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפייה, בין כפייה מיד הטבע, בין כפייה מיד החברה. כל פעילות, אף זו הדומה מבחינה חיצונית למישחק, אם היא כפויה עלינו על ידי צרכים ביולוגיים צרופים, שוב אינה מישחק. רעיון זה מצוי כבר בחיבורו של שילר הנ’ל, שאמר: “החיה עובדת כשהמחסור הוא המניע של פעולתה, והיא משחקת, כאשר שפע הכוח הוא מניע זה”. במישחק בלבד נקי האדם מכל כפייה חברתית. פעילות מחמת חובה חברתית או צו מוסרי אינה בגדר מישחק…טעמו היחיד של המישחק היא ההנאה שהוא גורם לעוסק בו, הנאה מיוחדת במינה הנבדלת היטב מכל הסיפוקים האחרים שהאדם זוכה בהם. כאן מתגלה קרבתו של המישחק אל הנסיון האסתטי. בדומה למה שנאמר בגדרו של היפה מבחינה פילוסופית אפשר לומר על המישחק שהוא פעולה שאין עמה בקשת שכר.

סימן ההיכר האחר של המישחק הוא במה שהוא מהווה כמין יציאה מן העולם הממשי. כשם שאינו בא לספק צרכים מעשיים של העולם שבו אנו חיים, כך אין חוקי ההוויה היומיומית שליטים בו. כל אימת שאדם משחק, יוצא הוא מהוויתו הרגילה. יציאה זו מן העולם הממשי היא מודעת. הילד יודע שהוא משחק, וכל המישחקים החברתיים, שנועדה להם השפעה גדולה בהיסטוריה ושהביאו לידי גיבושן של חטיבות מאורגנות. מלווים אף הם תודעה מלאה על אופיים המיוחד. יציאה זו מן הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המישחק ואינה מגבילה את תחום תחולתו. נהפוך הוא: דווקא היא עושה אה המישחק צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר התרבות. האמן יודע שהוא יוצר עולם דמיוני; הכוהן המקריב קרבן יודע, שהוא עושה מעשה, המפקיע אותו מהוויית חולין. גילומיה המובהקים של יציאה זו הם תיחומיו של המישחק בחלל ובזמן. אין אנו ידועים כל צורה של מישחק מפותח, שמישכו לא יהיה קצוב וגדור. הטורניר, ההצגה על הבימה והפעולה הפולחנית זה סימנם שהם מתקיימים במשך זמן קצוב, ויותר מזה בולט תיחומו של המישחק במקום. הזירה, שולחן המישחקים, העוגה של המכשף, המיקדש והבמה – כל אלה מעידים על מגמתו של המישחק ליצור מרחב לעצמו. הם ממחישים לנו, שכאן קם והיה עולם מיוחד, עולמו של המישחק.

בעולם זה שורר סדר מושלם. המישחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר. סדר זה הם חוקיו וכלליו של המישחק; הם מוחלטים…לגבי חוקי המישחק לא תצויר ספקנות, שכן עבירה על חוקים אלה מחריבה את כל עולמו של המישחק. בגיבושם של סדרים וחוקים אלה רואה הויזינגה את הפונקציה העיקרית של המישחק כאחד מאבות התרבות. חוקים אלה מראים את נטיית היסוד של המישחק להתגבש בדפוסים יצוקים; אלה מבטיחים את האפשרות לחזור עליו. החזרה ממלאה תפקיד בתוך עולמו של המישחק, והיא גם מקור המשפיע סדרים על סביבתו. כל אימת שנרצה נוכל לצאת מעולמה היחסי. הבלתי שלם של ההוויה היומיומית וליצור לעצמנו את העולם הדמיוני, הוא העולם המושלם של המישחק. באפשרות הזאת להפקיע את עצמו מסביבתו הרגילה רואה הויזינגה את סגולתו של האדם להיות חופשי. באפשרות לחזור וליצור את העולם של הסדר המושלם רואה הוא את סגולתו של האדם כיוצר של התרבות.

במישחק נעוץ שורש התרבות. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק צורכי גופם נעשית חריגה זו בצורת מישחק. בפרקיה הקדומים דרכה של התרבות במישחק. אין היא יוצאת מתוך המישחק כעובר היוצא ונעקר מרחם אמו, היא מתפתחת וגדלה במעשה מישחק ובצורת מישחק…

קרבתו של המישחק אל האמנות גלויה לעין. כמו האמנות יוצר גם המישחק עולם דמיוני המופקע מן המציאות היומיומית. הסגולה ליצור עולם מדומה, הסגור בתוך עצמו נתפסת כידוע כסימן היכר מובהק של האמנות, והתורות האסתטיתיות המשילו פעמים רבות את היצירה האמנותית לאי המוקף מים. צד שווה אחר במישחק וביצירה אמנותית הוא העדר בקשת כל עניין אחר מצד המסתכל ביצירה האמנותית והמשתתף במישחק, העובדה ששניהם אינם באים לספק צורך שמחוצה להם. קרבה זו מגיעה לפעמים לידי זהות גמורה, כגון מישחקו של השחקן על הבימה. אולם על אף זיקה קרובה זו קיימים הבדלים מהותיים ביניהם, הקובעים לאמנות ולמישחק מקומות שונים לגמרי במפת העיסוקים של האדם. נסתפק כאן בציונו של הבדל אחד: האפשרות לחזור על מישחק חסרה על פי רוב באמנות. בתחומו של המישחק מהווה אפשרות זו ביטוי מיוחד להווייתו המעוגלת, היא הפונקציה התרבותית העיקרית שלו. היצירה האמנותית היא אמנם סגורה בתוך עצמה, אולם בדרך כלל היא גם יחידה חד־פעמית, שלא ניתן לחזור עליה. הריחוק שבין המקור להעתק, שהוא מהבחנות יסוד בתחומה של האמנות, אינו מצוי במישחק.

הסדר הקבוע של המישחק והאפשרויות לחזור עליו מקרבים אותו לדת, ובמיוחד לאספקט מסוים שבה, שהוא הפולחן מבחינה פורמאלית. מרובים הצדדים השווים שבפולחן ובמישחק. הטקס הפולחני נערך לפי חוקים שחומרתם דומה לזו של חוקי המישחק; בפעולה זו נוצר עולם סגור, המופקע מן החיים היומיומיים, ואף כי הוא עולם של קדושה, יודעים הנוטלים בו חלק, פעיל או סביל, כי לפולחן גבולות במקום ובזמן…אולם כמו באמנות כן יש גם בדת צדדים המבדילים אותה היטב מן המישחק. הדמיון הצורני אינו חל על התכנים והגישה היסודית. ההנאה לעצמה, בלא בקשת עניין אחר, שהיא אופיינית כל כך למישחק ומקרבת אותו לאמנות, אי אפשר לה שתתקיים בתחומה של הדת. טקס פולחני הנעשה כולו לשמו בלא הנחת מציאותו של צו עליון, המטיל אותו על האדם, או של גמול הצפון לשומרי מצוותו, טקס כזה מאבד את אופיו הדתי…כאן יש להיזהר מהרחבת גבול יתירה של מושג המישחק, שלא נבוא להפוך אותו לדבר שכולו מישחק מלים.

פרק עשרים ושישה: צלמי צעצועים

המישחק, שהתנהל שלוש שנים ביני ובין יונתן איסתור, לא היה מישחק מלים, לא היה שעשוע; זה היה מישחק לחיים ולמוות, שאמנם הסתיים במוות. אין לי ספק שיונתן היה ההתגלמות המושלמת של האדם המשחק. הוא שיחק בכל רמ’ח אבריו, בכל רגע של חייו, בכל אתר ואתר שנמצא בו, לפני קהל שלעיתים לא כלל אלא צופה אחד ויחיד או, במקרים תכופים יותר צופה אחת ויחידה, ואפילו ללא צופים, מול הראי. לא בכדי אחד הציורים הבולטים והמרשימים שבמרתפו היתה תמונת האלהים המשחק עם עצמו מול הראי. תמונה זו הדהימתני ממבט ראשון והיא שקבעה את יחסי הסופי אל איסתור. זמן־מה לאחר מכן, משעיינתי בספר שידידו נתן לי לפני מותו, אימצתי לגבי זיווגנו את הפסוקים שבמשלי שלמה שהבאתי לעיל, ומצבנו הקיומי התברר לאשורו: אני הייתי החוכמה (הן מרצה לפילוסופיה אנוכי) ויונתן היה לי לאלהים. ואם כי קנני לאו דוקא בראשית דרכו אלא באחריתה, הייתי אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל, משחקת בחבל ארצו…איזה צירוף אדיר! איזו עוצמה כבירה טומנת בחובה ברית אבירים זו שעל פיה חברו Deus Ludens וSophia־ – האל המשחק והחוכמה – והיו לבשר אחד. האין זו כל הציוויליזאציה האנושית על רגל אחת, או ביתר דיוק, על שתי רגליים איתנות? הביטוי “על רגל אחת” שאוב מן התלמוד. מעשה באחד ממניחי היסוד של היהדות, הלל הזקן שמו (יש סבורים שישו עצמו היה אחד מתלמידיו, אף כי חוץ מאפשרות כרונולוגית פוטנציאלית אין שום אישור לסברה זו), שבא אליו גוי וביקשהו ללמד את כל התורה כולה תוך שהוא עומד על רגל אחת. אמר לו החכם: דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא הוא זיל גמור (עוד הפעם ארמית!), לאמור: את השנוא עליך לא תעשה לחברך, וכל השאר אינו אלא פירוש, לך ולמד. הרב ההומאניסטי אמר מה שאמר בכובד ראש גמור. ואילו אנחנו עוסקים במישחק. ועצם מהותו של המישחק אינה מאפשרת את קיומו של הכלל הגדול של הלל, משום שמטבע הדברים יש בו בכל מישחק מיסוד העימות, התחרות, המאבק, אפילו במישחק שבו הופכים שני בתרים לבשר אחד. על כן גם אם היתה החוכמה לבשר אחד עם האלהים, סופם שהגיעו להתנגשות ביניהם וסיומה היה כמעט טראגי: החכמה הרגה את האלהים. אני הרגתי את יונתן בכוח ההגיון הטבעי של הציוויליזאציה האנושית או, לפחות, של נציגתה המובהקת ביותר: התרבות האירופית.

תרבויות רבות המיתו את אלהיהן – מצרים את אוזיריס, בבל את תמוז, יוון את אדוניס – אך כולן שבו והחיו אותם. רק אירופה המודרנית שימשה מכורה “לישו מת אשר לא קם”. אלהיו המת של פרידריך ניצשה – אותו גאון שתורתו היא גולת כותרתה של רוח אירופה – לא קם לתחייה ולעולם לא יקום. מה שאין כן יונתן איסתור. הוא קם לתחייה. על כל פנים, ה־Deus Ludens שבו, האל המשחק שנתן את תורתו לעם ישראל; ומתן תורה זו גולם בתמונת החיקוי של יציאת מצרים אשר למארק שאגל, שהיתה תלויה במרתף הגורלי של חיי שלי. אולי משום שעל אף הכל היתה זירת מישחקו לא אירופה אלא⁸ אסיה, מערבה של אסיה. ואולי משום שנוסף על היותו אלהים היה יונתן, בדומה לישו, גם אדם, αντροπος האדם התבוני, האדם היוצר; ואדם יוצר אינו זקוק לתחייה, כלומר לעצם האקט של תחיית המתים, משום שהוא חי לנצח ביצירתו. מה היתה אותה היצירה, שבה חי לנצח יונתן איסתור? על כך עוד יסופר להלן. לפי שעה אעיר:

א) לא היה זה אחד מפירות מכחולו: אף ציור אחד, אף תמונה אחת, אף בד אחד מאלה שמילאו את המרתף. פרי עט היתה יצירתו. אחד הפירות הבודדים של עטו.

ב) במותו ציווה יונתן את החיים ליצירה זו, ואני שגרמתי את מותו במישרין זיכיתיו בעקיפין בחיי נצח.

ולא רק בחיי נצח, אלא גם בחיי שעה. משום שלא רק בגיל העמידה, שבו, על פי המסורת היהודית, חיבר שלמה את ספר משלי, פיאר המלך את החוכמה והמשילה לעקרת בית נבונה ויעילה, כי אם גם בערוב ימיו, כאשר הפך לסטואיקן מובהק וכתב את קוהלת, החדור פסימיות עמוקה, מנה כמה מיתרונותיה הפראגמאטיים של זו כגון: טובה חוכמה עם נחלה…כי בצל החוכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החוכמה תחייה בעליה…בכל הצניעות מעזה אני להחיל פסוקים אלה עלי, מכל מקום מזווית ראייתו וקיומו של יונתן, שכן באותן שלוש השנים שהייתי אשתו החוקית וכיהנתי במיקדשו כחוכמה בהתגלמותה הפיסית, אני היא שקיימתי אותו חומרית.

מי קיים אותו לפני?

אינני בטוחה שיש לי תשובה ממצה על שאלה זו.

אבל גם למתן תשובה חלקית שומה עלי להוסיף כמה פרטים ביוגראפיים על יונתן איסתור, שלא היה להם מקום בסקירה נוסח מי ומי שנמסרה לעיל.

הייתי, כאמור, אשתו השלישית של יונתן. את הראשונה השאיר בלאטוויה והיא נספתה בשואה. את השנייה נשא בהיותו בקיבוץ, שבו שהה זמן־מה לאחר עלייתו ארצה. זו היתה בעשר שנים קשישה ממנו, ובעת שנפגשנו מלאו לה שמונים ושתיים שנה. יונתן לא נקלט כקיבוץ וכעבור שמונה חדשים מיום בואו לשם, עזבוהו שניהם – הוא ואשתו, שהיתה אחת המייסדות של אותו קיבוץ. מורה מוסמכת היתה והיא שפירנסה אותו, בתחילה מעבודתה במקצועה ולאחר מכן מהגימלה שקיבלה. הוא צייר. לפני שמונה שנים נפטר קרוב משפחה שלו בצרפת והוריש לו את הבית שבכפר, שלימים קניתיו אני, כפי הנראה בגזירת הגורל. כל השנים, פרט לאחרונה, לא כיקר יונתן באותו בית, לא טיפל בו ואף לא השכירו לאחרים. פגישתנו התקיימה בביקורו השני. לראשונה ביקר בבית חצי שנה לפני כן ואיחסן במרתף את ציוריו. את משאלתו לבקר בבית בפעם השלישית הביע בכתב־בפתק שנמצא במגירתו לאחר מותו. הביקור לא יצא לפועל. זמן־מה לפני פגישתנו לקתה אשתו של יונתן בשיתוק ורותקה למיטתה. היה צורך לאשפזה בבית חולים לחשוכי מרפא. התברר לו שאשה נשואה במצבה זכויותיה לאשפוז פחותות מזכויות של רווקה, אלמנה או גרושה, וזמן רב עלול לחלוף עד שיתפנה מקום בעבורה.

יונתן לא היסס. בהסכמתה – במידה שהאשה המשותקת יכלה להביע הסכמה – נתן לה גט פטורין. לאחר מכן חיפש ומצא למענה בית חולים מפואר, מן המשובחים שבכל המזרח התיכון. אישפוז במקום כזה עלה ממון רב. שוב לא היסס יונתן: מכר את הבית בצרפת ושילם דמי אישפוז לשנים אחדות מראש.

יונתן ואני נהגנו יחד לבקר את גרושתו. מצבה דמה למצבי עכשיו: משותקת, עיוורת, חירשת, אילמת. אלא שבימים ההם עדיין לא היו קיימים כל אותם אמצעי הרפואה הטכנולוגיים והמיתקנים המתוחכמים המאפשרים לי לתפקד.

עברו שלוש שנים. יונתן הזדקן, כחש ואיבד הרבה מחיוניותו. יש שאפילו בנוכחות זרים היה שוקע בשרעפיו ומתנתק מן החברה. לחצתי עליו שייבדק אצל רופא. בתחילה סירב; אחר־כך נענה לי. סדרת הבדיקות נמשכה שבוע ימים. ביום השביעי יצא לקופת חולים ולא שב. לפנות ערב טילפנתי אל רופאו. הוא הזמין אותי לבוא אליו אישית, שכן את ההודעה שבפיו העדיף למסור לי שלא באמצעות הטלפון. חשתי אליו כל עוד נפשי בי.

סרטן? – שאלתי בלי עקיפין.

כן.

היכן?

בחוט השידרה. הוא לא אמר לך דבר?

לא.

לי אמר שהוא נוסע להודיע לאשתו.

עדיין לא הגיע – אמרתי ויצאתי.

המלה “נוסע” שבפי הרופא עוררה בי את החשד שלא אלי התכוון יונתן, כי אם לאשתו השנייה.

לא יצאה שעה עד שהגעתי למוסד. הביתנים שבהם שכנו החולים היו פזורים בגן עבות, אך מטופח להפליא. משהגעתי אל ביתנה של גברת איסתור לשעבר ראיתי אור בחלון. השענתי את פני אל הזכוכית: יונתן נמצא ליד גרושתו.

לעולם לא אגלה לאיש את אשר ראיתי מבעד לחלון. דייני אם אומר כי מה שראו עיני הביאני ליד החלטה נחושה לשים קץ לחייו של בעלי.

חזרתי הביתה, שכבתי במיטתי והמתנתי לו. הוא הגיע בחצות הלילה. בלא שהדליק את האור בחדר המיטות התפשט, נטל את גלולת השינה הרגילה שלו והשתרע לידי במיטה – חרש חרש, בעדינות, בזהירות, עושה כל אשר לאל ידו שלא להעירני. שעה ארוכה הרגשתי לפי נשימתו שעדיין לא נרדם. וכשסוף סוף נוכחתי לדעת בביטחה שהתנומה אחזה בו, נטלתי את קופסת הגלולות שלו ויצאתי למטבח. עשרים וחמש גלולות שינה היו בקופסה. את כולן העריתי אל תוך קנקן הקפה והמסתין במים. למחרת בבוקר הרתחתי בתמיסה זו את הקפה והמתקתיו יותר מן הרגיל. יונתן שתה ולא הניד עפעף.

כמדי יום ביומו עיין תוך כדי שתייה בעיתון וכבכל בוקר לאחר שגמר לשתות שב אל מיטתו והמשיך לקרוא. עד מהרה שכב על צדו בתנוחת תינוק ישן: ברכיו כפופות, רגליו אסופות, עיניו עצומות ולשונו חרוצה. נדמה היה שארוכה היא עד אין תיכלה. החזרתי את לשונו אל פיו, כרעתי על ברכי ולחשתי באזניו:

־האם זכורה לך פגישתנו בבית אשר בכפר הצרפתי? חשבנו אז שאין זה בית כפרי אלא מערתו של אפלטון, שרק צללי המציאות מגיעים אליה, ואנו רק שניים משפעת הצללים הללו, כי כצלמי הצעצועים נחשבנו בעיניו של בעל המערה, ואכן חלקנו מיצער כבני אדם, גם אם לא במהרה יינתק החוט המשולש – האל המשחק, החוכמה שהיתה לו לאומנת והמערה שממערת אפלטון הפכה למכפלה המכפילה את עצמה מדור לדור.

פרק עשרים ושבעה: החידק

אני מתביישת. זו לי הפעם הראשונה שנשתרברב דבר שקר אל תוך רשימותי. אולי אין זה שקר מוחלט, אך ודאי הוא שסיומו של הפרק האחרון אין בו משום הקפדה על דיוקם של דברים, ואם יש בו אמת, אין זו כל האמת ואין זו רק האמת.

לא לאטתי באזנו של יונתן את מילות הסיום של אותו פרק, שפתי לא דובבו אותן ורוחי לא הגתן בבוקר מותו. היום, בעת כתיבת דברים אלה, הייתי ודאי אומרת לו את המלים ההן. היום, כשיציאת נשמתי, שהתאחרה בעשרות שנים, צפויה סוף סוף בכל רגע, רוצה אני להיפגש עם יונתן ולהוציא מפי את המשפטים הנאים האלה מלה במלה. ואם, על אף כפירתי המוחלטת באפשרות כזאת, אכן קיים גם העולם הבא ייתכן כי בקרוב אזכה אני. או שמא מוטב לומר שהוא יזכה לכך.

באותו בוקר קראתי את הרופא וקיבלתי ממנו את תעודת המוות. בכך נסתיימה הרפתקת חיי שנמשכה, כאמור, שלוש שנים. בת שלושים הייתי אז; כיום בת מאה ועשרים אני. תשעים השנים שעברו (כמעט שכתבתי – אם מותר לכנות בשם כתיבה את דרך ההבעה שלי – “חלפו”, אך הן לא חלפו, הן התנהלו לאיטן בנחת הגובל עם שעמום) מאז לא היו גדושות מאורעות, על כל פנים לא מאורעות מן הסוג הראוי להיזכר ברשימות אלה, שהרי לא אחת הדגשתי שאין כאן זכרונות אישיים אלא תיאור מקרה שקרה לי וללא כל כוונה מצדי נהפך למאורע היסטורי. על כן את החוויה האישית תיארתי בפרוטרוט רק בכל הנוגע לעצם הפגישה עם יונתן וגם לגביה כמעט רק באותה מידה, שהיא ניתנה לסובלימאציה ואיפשרה להעלות את היחסים בין יונתן וביני לרמת סמל, כמעט אלגוריה היסטורית, קוסמית, תיאולוגית, שניסיתי לבטאה בלהטי המישחק בין אלהים לחוכמה. על כן לא ציירתי את אישיותו החיה, הססגונית של יונתן אלא במונחי מישחק או התגלמות אב־טיפוס אנתרופולוגי, היסטורי סוציאולוגי. על כן לא סיפרתי דבר וחצי דבר על חיי היום־יום שלנו, ועוד פחות מכך על חיינו האינטימיים. והרי בשני אלה אפשר היה למלא מאות רבות של דפי רומן מרתק. ואם ישנם אלמנטים אירוטיים בדברים שהבעתי עד כה, הרי גם הם נועדו לשמש תבלין המורכב מניצוצות של דואליזם גנוסטי־קוסמי כמעט קבליסטי, שעיקרו משיכה ודחייה, התלכדות ופירוד, ולא יחסי גבר ואשה חיים ופועלים, שרירים וקיימים. הן בפועל היו יחסים אלה, גם אם שנינו שיווינו להם משמעות של אקט סמלי, כמעט פולחני ואני לא כתבתי את הרומן הגדול לא רק משום שאין אני רואה את עצמי כמי שנתברך בכשרונות ובכישורים הדרושים לכך, כי אם גם משום שאין לי עניין בזה. הרבה יותר עניין היה עשוי להיות לי בתיאור התרשמותי מן העם היושב בציון, שבקרבו שהיתי באחת התקופות הקשות ביותר לקיומו שעה שהפך מטרה לחיצי זעמו של כל העולם, כאשר הקיטוב הפנימי בין קנאות קיצונית, לאומנית־תוקפנית מתובלת חריפות בחזון משיחי דתי, לבין ערגה לאחוות עמים ושוויון סוציאלי, בין תחושת ייעוד של עם נבחר לבין שנאה עצמית שלוחת רסן על רקע של חופש בלתי מוגבל של הפרט האנושי – קיטוב זה הגיע לשיאו בחברה פלוראליסטית אכולת ניגודים, אידיאליסטית עד אוטופיות וחמרנית עד בחילה, אמוציונאלית, רוגשת, תוססת, מיוסרת, רתוקה למסורת חמורה של חוקים ומשפטים בני אלפי שנים ובעת ובעונה אחת חדשנית עד גיחוך, אינה מוכנה להיכבל בשום שלשלת ומנתקת כל חבל, חברה שמרנית המנפצת כל מיתוס עוד לפני שנרקם, חברת פסיפס מיוצאי כמעט כל הארצות והציוויליזציות בעולם, הנפתלים נפתולי אלהים כדי להשתרש בארץ המוצא המשותף, ארץ קודש שכל גרגר מגרגרי עפרה אגדת קדומים ואות ודגם לתוקפה וגבורתה של הטכנולוגיה המודרנית, החברה העתיקה והצעירה ביותר בכל העולם כולו. מי אני כי אתמודד עם משימת תיאורה של זו? על כן היסחתי את דעתי מכל העניין.

אמת, נכון הדבר. אבל שוב לא כל האמת. אכן, הרגשת קוצר ידי היתה אחת הסיבות שבגללן נמנעתי מלהעלות על הכתב את רשמי ממדינת ישראל בראשית שנות השמונים. אבל היו עוד סיבות אישיות, פסיכולוגיות ואולי אף מצפוניות, אחת מהן הוא החשש שמא יקרני מקרהו של ריצ’ארד קרוסמן.

ריצ’ארד קרוסמן היה אנגלי מראשי מפלגת הלייבור הבריטי. בימי מאבקם של יהודי ארץ ישראל בשלטון המאנדאטורי הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה נתמנה קרוסמן כחבר בוועדה אנגלו־אמריקנית שהוטל עליה להמליץ על פתרון בעיית הסכסוך היהודי־ערבי בארץ. מממשלתו קיבל הוראות ברורות להטות את כף המאזניים לטובת הערבים. במהלך עבודתה של הוועדה התמרד והצטרף אל החברים האמריקניים של הוועדה, שדרשו להעלות ארצה מאה אלף יהודים ניצולי השואה, ששהו אז במחנות הנידחים באירופה. את סיבת התמרדותו ואת התנהגותו בוועדה תיאר בספר מיוחד.

עיקר סיפורו – האווירה ששררה בדיוני הוועדה. כל אימת שהופיעו בפניה נציגי הערבים היו חבריה שלווים ונינוחים. החן המזרחי־לבנטיני שבהופעתם, הרגשות הרומאנטיים נוסח לורנס איש ערב, שעוררו צאצאי החליפים, המסורת הבידואית־פאטריארכלית המצופה בלכה של השכלה צרפתית קולוניאלית, שפריה מערכת נימוסים קוסמת, גרמו יחס חייכני־סלחני לבני העמים המתבגרים הללו, פצעי בגרותם נראו כנקודות חן בעיני האירופים המתוחכמים.

שונה בתכלית היתה האווירה בעת שהעידו נציגי היהודים. הללו רובם בני דור המהפכה הרוסית היו. חסידי אידאולוגיות נוקשות, דוגמתיות, נטולי חוש הומור, כבדי ראש עד דכא, מרי נפש לאחר השמדת שליש עמם באירופה, זרועם נטויה ואצבעם מטיחה אשמה בכל העולם כולו. ואפילו מנהיג מתון, מדען בעל שם, אישיות בינלאומית, שלקסמו האישי יצאו מוניטין בעולם, נשמע כמי שפונה מגבוה אל חברי הוועדה ועורר רגשי רתיעה בקרבם.

פתאם חש קרוסמן כי אותו חידק האנטישמיות שהוחדר עוד בימי הילדות אל דמו של כל מי שקיבל חינוך נוצרי מסורתי – וחינוך כזה קיבלו חברי הוועדה רובם ככולם – חידק זה, שחלק ניכר מן הנוצרים יונקים אותו משדי אמותיהם – מזמזם באוויר הכבד והדחוס. וברגע שהרגיש כי חידק זה אינו מסתפק באוויר אלא צף ועולה בפנים נפשו, משתרבט בדמו דרוך, מוכן ומזומן לתקוף את רוצחי האלוהים, בני השטן, שיילוקים ומרעילי בארות, בו ברגע החליט להדביר את נושא המחלה בעודו באיבו והתייצב לימין יהודי ארץ ישראל ללחום את מלחמתם עד יום מותו.

ואני חששתי שמא תוך כדי הערכת שהותי בישראל מהיבט חברתי, היסטורי או פילוסופי כל שהוא אף בי יתחולל התהליך שהביא את קרוסמן למה שהביא. על כן בעוד הוא, החידק, נח בנבכי נפשי רדום לחלוטין (הן ייתכן שקבע מושבו דווקא באחת מטיפות דמם של האנוסים שבעורקי) אמרתי לו מה שאמר, לדבריו של יונתן, אחד ממפרשי ספרי הקודש על בלעם, זה הנביא האלילי שנשכר לקלל את עם ישראל ולהפתעתו של השוכר הרעיף עליו ברכות: לא מדובשך ולא מעוקצך.

אותו מפרש המשיל את בלעם לדבורה, או כפי שנאמר במקור העתיק (לדבריו של יונתן) לצירעה.

אני איני ממשילה את עצמי לשום חרק מן החרקים. שבועות מיספר לאחר מותו של יונתן נטשתי את מדינת ישראל ולא שבתי אליה כל ימי. לאחר שביצעתי בבעלי מה שביצעתי עשיתי את הכל כדי להשכיח מלבי את כל הפרשה כולה למן הפגישה בבית שרכשתי בצרפת ועד לגלולות השינה בקפה. תקופה ארוכה עלה הדבר בידי. ואילו עתה, עשרות שנים לאחר מכן, אין אני יכולה להתנתק מן התפקיד המיסטי־אלגורי־היסטורי שייחד לי הגורל לגבי עם ישראל ומדינתו. וכך אני הוגה:

את קו הגבול בין ימי הביניים לבין העת החדשה מקובל לקבוע בשנת 1492. שנה אחרונה וראשונה היא שנה זו. באותה שנה גורשו היהודים מספרד ונתגלתה יבשת אמריקה, זה העולם החדש ליהודים בפרט ולאנושות בכלל. על אף השנים הרבות שחלפו מימי מעורבותי בחייו (ובמותו), סליחה, במותו (ובחייו), של יונתן איסתור עדיין אין אני יודעת אם העשור השמיני של המאה העשרים כלומר העשור שבו נתקיימה מעורבות זו, ייחשב כאחריתו וכראשיתו של עידן בדברי ימיו של המין האנושי בכלל ושל עם ישראל בפרט, או העשור החמישי שבו השמיד היטלר שליש מן העם היהודי ובו קמה מדינת ישראל בארץ מוצאו של עם זה, לאחר שלא היתה קיימת למעלה מאלפיים שנה.

פעם אחת קראתי את מכתביו של קולומבוס (יש גורסים שהשתייך אל האנוסים) לאיזבלה הקאסטילית בעניין גילויו של העולם החדש. איזבלה, כידוע, גירשה את היהודים מספרד. אני לא גירשתי אף אדם אחד מאיזה מקום שהוא על פני כוכב לכת זה. אף על פי כן יש שאני מדמה את עצמי למלכת ספרד זו בשל המעשה שעשיתי ביונתן ובכך הצעדתי, בעקיפין, את העולם לעידן חדש, וזאת בשל פתק קטן שגיליתי באחד ממגירותיו.

פרק עשרים ושמונה: הפתק

כשהסתלק הרופא, שנתן לי את תעודת המוות והדריך אותי לגבי כמה צעדים פורמאליים שהיה עלי לנקוט לשם עריכת ההלוויה, פתחתי את מגירות שולחנו של יונתן ולתמהוני גיליתי כי ריקות הן. תמיד היה לי רושם שמגירותיו גדושות ניירות שונים ומשונים: מכתבים, רשימות, קבלות, חשבונות…כפי הנראה הריקן זמן־מה לפני מותו, אולי לאחר שנודע לו על מחלתו האנושה. רק במגירה אחת מצאתי דף תלוש מבלוק כתיבה, ולכל אורכו כתובת באותיות קידוש לבנה: “עוד השבוע עלי לעשות הכל כדי להגיע לצרפת ולהשמיד את הצוואה”. לא ייחסתי שום חשיבות לפתק זה. לפי מיטב ידיעתי לא היה ליונתן שום נכס שיכול היה לצוותו לזולתו. שלוש שנים פירנסתי אותו, שכן מיד עם בואי ארצה עלה בידי לקבל משרה במרכז לתרבות צרפת במשכורת נאה למדי ואפילו גבוהה במושגי מדינת ישראל בימים ההם. עוד בשנה השנייה הגיש לי יום אחד־במחווה תיאטרלית, ספק דראמתית ספק מוקיונית כדרכו – מיסמך חתום ומקוים כדת וכדין, שלפיו לאות תודה והוקרה על כל אשר עשיתי למענו הוא מעמיד לרשותי ומעביר לבעלותי המלאה, בעודו בחיים, את כל יצירותיו אשר בצרפת ובירושלים. המדובר הוא במרתף הבית, שקניתי ממנו בפגישתו הראשונה, וּבְאַטֶלְיֶה שעלה בידו לקבל בעיר העתיקה בירושלים. בחייו לא ביקרתי באותו אַטֶלְיֶה אפילו פעם אחת, וכל אימת שבעת טיול בירושלים העתיקה הבעתי רצון לסור שמה, השתמט יונתן מלמלא את רצוני בתירוצים שונים ומשונים. אף הוא עצמו לא הרבה לבקר בו ונסיעותיו לירושלים היו נדירות מאד.

הייתי בטוחה איפוא שהאטליה אינו גדוש תמונות וציורים; אף על פי כן כשנכנסתי “למוסד” זה כשבועיים אחרי מותו, אפילו אני הופתעתי לראות שֶהֶאַטֶלְיֶה ריק לחלוטין וקירותיו הלבנים לא ידעו מסמר מימיהם, על בל פנים לא מיום הסיוד האחרון.

וכשם שידעתי שאין לו מה להוריש כך סברתי כמעט בוודאות שאין לו למי להוריש. בנים ובנות לא היו לו. אחיו, אחותו ואשתו הראשונה נספו בשואה. גרושתו המשותקת מתה במוסד לחשוכי מרפא עוד לפני שעזבתי את הארץ, ואני עזבתי את הארץ, כאמור, שבועות אחדים לאחר מותו. אין פלא איפוא שאת הרשום בדף הנייר התלוש מבלוק כתיבה ראיתי כביטוי של תעתוע נוסף, אחד מתעתועי דמיונו החולני, מעין צופן לרעיון מיסטי המסתתר מאחורי הצורך להשמיד צוואה שאין בה ממש; כפי הנראה ייחס למלים “צוואה” ו"השמדה" משמעות מעבר למובנן כפשוטן. קימטתי את הפתק ותחבתי אותו באחד הארנקים שלי. עשרים שנה נח בו הפתק המקומט. וכעבור עשרים שנה, כשאכן נזדקקתי לו, מה גדולה היתה תדהמתי על שהארנק נשתמר אצלי משום מה במשך כל אותן השנים, וכאשר פתחתי אותו לא מצאתי בו דבר וחצי דבר חוץ מאותו דף תלוש שדמה עתה למפית נייר משומשת לאחר ארוחה. לבדו רבץ בפינת תחתיתו של הארנק, כשם שלבדו היה פרוש על פני קרקעית מגירת שולחנו של יונתן עשרים שנה לפני כן.

כל אותן השנים ביליתי בכמה מבירותיה של אירופה כמרצה אורחת, כמרצה זמנית ואפילו כמרצה קבועה: באוניברסיטה של הלסינקי, באוסלו ובשטוקהולם, באוניברסיטה של קופנהאגן, במינכן ובאמסטרדם; באוניברסיטה של לונדון, במאדריד וברומא. ואני בכוונה מדלגת על פאריס משום שנדודי נדודים מרצון היו ולא נדודי אונס, ודווקא מפאריס, עיר מולדתי, כמעט הוקרתי את רגלי, ואם ביקרתי בה לא הארכתי את שהותי בכרך זה מעבר לסמסטר אחד, אף כי מדי שנה בשנה, בכל מקום ששהיתי בו, הייתי מקבלת, כשלושה חדשים לפני תחילת שנת הלימודים, מכתב מסורבון ובו הודעה, שמקומי שמור עדיין באוניברסיטה זו. אף הפרופיסורה הוענקה לי ב־Alma mater זאת.

בישראל לא ביקרתי אפילו פעם אחת. התעלמתי מהכותרות המוקדשות למתרחש באותה ארץ, שמילאו את העיתונות מזמן לזמן. הייתי עוצמת את עיני ואוטמת את אוזני – כמעט פיסית – כל אימת שבאמצעי התקשורת האלקטרוניים הופיעה מדינת ישראל. אף השתדלתי למעט במגע עם עמיתי היהודים בכל אירופה, ועל כל פנים נמנעתי מלהגיע לידי יחסי ידידות עמם, אף כי לנהוג לפי עקרון זה היה קשה מאד בעולם האקדמי של סוף המאה העשרים. עוד יותר קשה היה למחוק את דמותו של יונתן איסתור, שהיתה חרותה עמוק בלבי ובנפשי, אף כי עשיתי כל אשר ביכולתי לעקרה מתוכי. אף פעם אחת לא התקרבתי לאותו בית גורלי בכפר שבדרום צרפת. לא ניגשתי אליו אפילו כשביקרתי בבית הורי אמי – גם זאת לעיתים רחוקות מאד – שנמצא באותו איזור. ואפילו כשהגיעה אלי ידיעה על דליקה שפרצה בבית זה, שבעטיה הרבה דברים, ביניהם ציוריו של יונתן איסתור, נשרפו כליל, לא טרחתי לזוז מג’יניבה, שבה שהיתי באותה תקופה, וביקשתי מאמי שתגבה את דמי הביטוח, תשפץ את הטעון שיפוץ ותרהט את הבית מחדש. הבית לא היה מאוכלס מיום שיונתן ואני עזבנו אותו, והדליקה פרצה בו, לדעת המומחים של חברת הביטוח שחקרו בעניין, בשל מכת ברק, שפגעה במערכת חוטי החשמל, אשר נתבלו והעלו חלודה.

לאט לאט, בכבדות, על פי הפתגם “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן”, נשאו מאמצי ההשכחה פרי ודיוקנו של יונתן הלך וניטשטש.

והנה יום אחד חזר וצף לנגד עיני רוחי, ממש כפי שהופיע בפני לראשונה: אדם זקן, על כל פנים בעיני היה זקן, במחצית השנייה של העשור השביעי לחייו, ואולי אפילו במחצית הראשונה של העשור השמיני. תלתלים עבותים – כעין האפר – עטרו את קרחתו, גלשו גלים גלים מעורפו אל צווארו ונחו כסגסוגת מתכת אפורה שקפאה בעודה בכור ההיתוך, כאנשי פומפיאה בפעור הווזוב את לועו הלוהט. לבוש היה חליפת קיץ ירוקה־בהירה, גנדרנית עד קינטור בהתחשב בגילו, ועניבת פרפר אדומה התנוססה מתחת לסנטרו וכיסתה את קצות הצווארון של חולצתו הבהירה. קומתו בינונית היתה וכתפיו, כפי שחשדתי מיד וכפי שהתברר לאחר מכן, צרות היו על אף המאמץ שהשקיע החייט – כפי הנראה חייט מושלם – במקטורנו התפור למשעי, כדי להרחיב כתפיים אלה ולהצר את הכרס שאפילו החגורה הרחבה שהידקה הדק היטב את בטנו, לא יכלה לה עד תום.

הוא החווה קידה ושאל:

– מדמואזל לאוואר?

פרק עשרים ותשעה: החיוך

ביום שמדובר בו לא הייתי מדמואזל לאוואר כבר למעלה מעשרים שנה, ועד היום הזה, מסיבות שאינן מובנות גם לי, נושאת אני את שם המשפחה “איסתור”. האיש שהעלה מנבכי זכרוני בחיות כה רבה את דמותו של יונתן הראשיתי היה גבר כבן ארבעים. הוא ישב בכורסה בחדר האורחים, אשר בדירתי שבאוסלו, ושוחח עמי בגרמנית רהוטה. מראהו נשתכח ממני לחלוטין, שכן דמותו של יונתן שצפה לעיני רוחי באותה שעה הסתירה את האיש מעיני הבשר שלי. בתחילה לא קלטתי גם את דבריו, ושמא קלטתי אבל הם פרחו מזכרוני כליל. זכור לי שמן הרגע הראשון עצבני היה ומתוח ומשום מה עורר גם בי עצבנות ומתיחות.

שאלתי אותו אם הוא מוכן לשתות משקה חריף. השיב לי שמימי נעוריו הוא מתנזר מכוהל, אך ברשותי ישמח לעשן. אמרתי לו:

– הרשות נתונה, אך דווקא סיגריות אין בביתי.

– אל תטרחי־אמר.

מן הכיס החיצוני העליון של מקטורנו שלה סיגר עבה והציתו. עשן סמיך, צורב וניחוחי התפשט בחדר. חשתי סחרחורת נעימה של שכרון קל. משום מה נתחשק לי להגבירה. מזגתי לעצמי כוס שרי ותוך כדי לגימה שאלתי:

– האם אתה מוסלמי?

הוא התחייך.

כאמור, איני זוכרת את מראה פניו, אך זוכרת גם זוכרת אני את חיוכו.

לפני כארבעים שנה – ואני כבת שמונים – פגשתי ברחוב ידיד מימי נעורי. כששים שנה לא ראינו זה את זו, אך למרבה הפלא הכירני הישיש.

– מארגוט? – שאל בהיסוס.

– כן – עניתי.

– מארגוט, מארגוט! רק החיוך נשאר!

בגיל שמונים אפילו אשה אין לה מה להפסיד. על כן אמרתי:

– גם זה לא שלי. של רופא השיניים שלי החיוך.

חיוכו של אותו גבר לא היה של רופא השיניים. של יונתן איסתור היה.

– מדוע אתה מחייך?־שאלתי.

משום שמוזר לשמוע מפיך שאלה בדבר השתייכותי לאחר כל מה שסיפרתי לך.

רק אז תפסתי שלא עקבתי אחר דבריו. האיש, בלא שנתבקש. התחיל לספר את סיפורו מחדש. עיקרו של הסיפור הוא שהמספר המתגורר בישראל גילה יום אחד באקראי שהוא שאר בשר של יונתן איסתור, שהלך לעולמו לפגי כך וכך שנים. לאחר חקירה ודרישה נודע לו מפיו של פלוני, שהכיר היטב אה הצייר, כי המנוח השאיר לפני מותו צוואה לטובת אדם, שיש בידו להוכיח שהוא שאר בשרו בדרגה הגבוהה ביותר של שארה מבין כל באי עולם המהלכים עדיין על פני האדמה, בתנאי שהמושג שארה ייקבע על פי קריטריון של קירבת דם ממש ולא של קירבה באמצעות נישואין. הוא, האיש המספר, שאיני יודעת מה שמו (והפעם בטוחה אני שלא שכחתי את השם אלא פשוט לא טרחתי לקלטו) לא יתקשה לעמוד בתנאי ההוכחה הנדרשים, וככל שהוא קרוב רחוק, הריהו בכל זאת שאר בשרו הקרוב ביותר של המנוח מקרב המצויים היום בעולם לפי התקן שנקבע בצוואתו. הבעיה היא הצוואה עצמה. והנה אמרו לו שאני אלמנתו של יונתן איסתור ואף יעצו שיבקש את עזרתי בחיפוש אחרי מקום הימצאה של אותה צוואה.

שתקתי. נזכרתי בפתק היחיד שמצאתי במגירת שולחנו של יונתן.

האיש נתחייך שוב:

– התוכלי לעזור לי, גברת איסתור?

– ייתכן.

אני באמת מודה לך מקרב לב. אבל תרשי לי לשאול למה את מתכוונת באמרך “ייתכן”?

– אני מתכוונת לומר, שאם הצוואה עוד קיימת, נדמה לי שאוכל להביא אותך אל מקום הימצאה.

למחרת בבוקר טסנו שנינו לג’יניבה. ומשם המשכנו את דרכנו במונית אל הכפר שבו־על אף השריפה־עוד עמד על תילו הבית השייך לי, שלא ראיתיו אלא פעם אחת ויחידה לפני עשרים ושלוש שנים.

לוא הייתי סופרת ודאי שלא הייתי יכולה להבליג על רגשותי ולא הייתי מתאפקת לפחות מלנסות ולתאר את הנוף עוצר הנשימה הנשקף מאותה בקעה שבדרום מערב צרפת, שאחד מגיאותיה טמן בחובו את הכפר הציורי, אשר בו שובצה הפנינה, שעורך הדין שלי כינה אותה לפני בשם נכס. שההשקעה בו כדאית בהחלט, ומשום כך קניתי בית יפה זה על כרמו, על פרדסו ועל גינת הנוי המרובעת המשתרעת מאחוריו. ואם אני, שכמעט מיום שיצאתי לאוויר העולם ועד ליום פגישתי עם הזר, שעתיד היה להיות בעלי, דהיינו במשך עשרים ושבע שנים, ביקרתי בסביבה ההיא בכל חופשת קיץ וביליתי משבועיים עד חודש וחצי בבית הוריה של אמי, שפחות מעשרה קילומטרים מפרידים בינו לבין “הנכס” המתואר, אם אני משתמשת בביטויים כגון עוצר נשימה, ציורי ופנינה, וזאת לאחר שחלפו מאז לא ימי דור אחד, כי אם דורות על דורות, אות הוא כי יש דברים בגו, וסופר שנתברך בכשרון תיאורי ודאי שהיה רואה אתגר לעצמו לבטא במלים את יופיה הססגוני של פינת חמד זו. אני לא נתברכתי בכשרון כזה, על כן לא אתאר את ההרגשות שהסעירוני כשנעצתי את המפתח שלי בחור המנעול של דלת הכניסה לבית, שכן נמצאת אני מעבר לשלב ההרגשות הן בחיים והן בדו’ח זה. לפיכך כל המעונין בהרגשות, הריני שולחת אותו אל אותם הפרקים בראשית רשימותי, שבהם מתוארת, בתנופה האדירה ביותר שיכולתי המוגבלת מסוגלת לבטא, פגישתי הראשונה עם יונתן. אפילו ההתפרצות האמוציאונלית כלפי הסביבה, שהובעה זה עתה, שאובה משם, ולא רק שאובה אלא הועתקה כמעט מלה במלה־ומי שקרא את רשימותי עד כה, נהירים לו דרכי ההעתקה שלי בגילי, במצבי ובאפשרויות הפתוחות לפני. אני אתרכז בעובדות:

אמי מילאה רק את מחצית בקשתי. היא שיפצה את הבית, אך לא ריהטה אותו מחדש. על כן היה ריק כדירה חדשה שבעליה העמידוה להשכרה. אף רהיט אחד, אף כלי אחד, אף בדל רמז לחיים לא נמצא בבית. הקירות המסוידים לא ידעו מסמר ממש כקירות האטליה של יונתן בירושלים, שראיתים לאחר מותו. מאידך גיסא, לא נשתמרו שום סימנים של דליקה. מי שלא זכר כמוני את מה שהיה מצוי בבית לפני עשרים ושלוש שנים לא היה מעלה על הדעת שהמרתף, למשל, היה מלא וגדוש בדי צבע, תמונות, ציורים ואפילו גובלנים. אפילו זכר קלוש לא נותר מהם. אין פלא איפוא שהחיפוש אחר הצוואה לא היה כרוך בקשיים כל שהם. וכי ייתכן שיהא קושי לערוך חיפוש בבית המרוקן מכל סימן חיים? הדבר היחיד שנשתייר מן הימים ההם היה המקרר החשמלי, שניצב במיטבח באותה פינה שבה עמד לפני עשרים ושלוש שנים, ומאז לא הופעל. ואכן בתא ההקפאה של אותו מקרר מצאנו מעטפה חומה, גדולה, “שמנה” ורחבה ועליה הכתובת: “צוואה”.

בלא לפתוח את המעטפה, בלא להציץ בה, בלא כל נסיון לעמוד על טיב תכולתה. מסרתי אותה לאיש, שחיוכו העלה מה שהעלה מנבכי נשמתי.

פרק שלושים: מורשה

כשחזרתי לביתי עיינתי בפתק של יונתן. כפי שכבר סיפרתי – להפתעתי אולי אפילו לתדהמתי – מצאתי על נקלה את הארנק, שהפתק היה טמון בו וגם את הפתק עצמו. עכשיו שבתי וקראתי בו. ככל דבר שעתיד לזכות לקאנוניזאציה אף הפתק לא חל שינוי בתוכנו, בכתבו ובלשונו במשך שתי עשרות שנים ומעלה. אמנם, הדיו דהה במידה ניכרת אך עדיין ניתן היה להבחין בבירור בכתובת שעל גבי הנייר: “עוד השבוע עלי לעשות הכל כדי להגיע לצרפת ולהשמיד את הצוואה”. עתה לא היה צל של ספק שאני, מארגוט איסתור, מנעתי את השמדת הצוואה עם שהרעלתי את בעלי. אני ולא אחרת. אלמלא אני, היה יונתן מגשים את האמור בפתק, מגיע אל הבית ומשמיד את הצוואה שמסרתי ללא כל היסוס לידיו של היורש, האמיתי או המדומה, משום שכאמור לעיל בטוחה הייתי שאין בה ממש. ואפילו המדובר הוא בכתב יד כלשהו, ספק אם ערכו עלה על מחיר הנייר שעליו נכתב. ציוריו של יונתן ניצלו מריקבון רק בשל הדליקה שעשתה בהם כלה. נכון הוא שניסה את כוחו גם בכתיבה, אם כי לעיתים רחוקות מאד. הבאתי בפרקים הקודמים את רשימתו על דויד המלך ואת מאמרו על משורר עברי. ברור היה לי – ולא רק לי – שגורל יצירתו בספרות נחרץ מראש, ואין הוא שונה ממנת חלקה של תפוקתו האמנותית. על כן לא התעניינתי בתכולתה של המעטפה שהיתה חבויה בתא ההקפאה של המקרר, ומכל המיפגש עם מי שהציג את עצמו כשאר בשרו של בעלי, לא נותר בקרבי אלא דיוקנו של יונתן שנולד מחדש, ושוב עמלתי שנים על שנים לטשטשו, לשחקו, ולעקרו מן השורש. והנה כאשר לבי היה סמוך ובטוח כי סוף סוף עלה הדבר בידי שנית, נהפכה הקערה על פיה עוד הפעם, אך לא בבת אחת כפי שקרה בפעם הראשונה, אלא בתהליך ממושך ומורכב למדי.

כפי שידוע לקורא, אחד האמצעים להשכיח את יונתן היתה ההתעלמות מקיומה של מדינת ישראל. עכשיו הקפדתי על כך הרבה יותר מאשר לפני גילוי הצוואה. כחצי יובל שנים דילגתי על כותרת בעיתון הכוללת את שמה של מדינה זו, וכיביתי את הטלוויזיה כל אימת ששם זה הוזכר ולוא אך בחדשות. כיובל שנים נהגתי כך עד אשר הגיע היום שבו נבצר ממני – ולא רק ממני כי אם מכל אדם אחר בעולם – לעשות כן.

בכל אמצעי התקשורת בעולם הופיעו בזו אחר זו ידיעות מוזרות ומדהימות על המתרחש במדינת היהודים. סנסאציה רדפה סנסאציה. בתחילה סבורה הייתי שהחידק האנטישמי של קרוסמן ניעור מתרדמתו והתפשט עד לממדים של מגיפה. האמונה, המושרשת ברבדים עמוקים של התודעה הקולקטיבית של עמי אירופה הנוצרית, שלפיה אין היהודים אלא כת בינלאומית אדירה של שליחי השטן, כוחות השחור, ההרס והארס בטבע וברוח, בשמים ובארץ – שוב קמה לתחייה במלוא שיעור קומתה מימי הביניים ומתקופתו על היטלר, והוסבה מן הפרט היהודי אל היהודי הקולקטיבי, אל מדינת ישראל. ניצניה של משטמה קטלנית זו הורגשו היטב בתקופת מלחמת לבנון, זמן פגישתי עם יונתן, אלא כנגד מה שהתחולל חמישים שנה לאחר מכן לא היו אלה אלא גיצים בודדים לעומת דליקה משתוללת ומכלה. גדולה מזו: המציאות הריאלית, “העובדות העקשניות שאינן ניתנות לערעור” כלשונו של פראנסיס בייקון, שימשו דלק לתבערה וחיזקו את תדמית מדינת המכשפים, מעין רב־מג קולקטיבי כל־יכול, שאיש אינו יכול לכפור באמיתות הסיפורים על מעלליו, יהא ליברל, הומאניסט ואפילו אוהב ישראל ככל שיהיה, שכן כת תמוהה של מדענים מכל התחומים־מדעי הטבע, הרוח והחברה – השתלטה על מדינת ישראל וייסדה בה את מישטר הסיינסוקראטיה – מלכות המדע הראשונה בעולם.

אחת מפעולותיו הראשונות של השלטון החדש היה פירוק הצבא וביטולו המוחלט.

את מקומו של הצבא המהולל והמפואר ירש צוות מצומצם, מאורגן כגוף אחד וממושמע כמחשב, הקרוי חיל מדע. כל כלי הנשק – הגרעיני, והקונוונציאונלי – הושמדו בבת אחת עד תום, לנוכח עינו הצופיה של העולם המוכה בתדהמה.

התוצאות לא איחרו לבוא. כל המדינות השכנות, הנוטרות איבה תהומית לישראל מאז התבוסה, שנחלו בעת פלישתן אל תוכה ביום היוולדה, והמתנכלות להשמידה מיום הקמתה, ריכזו בגבולותיה כוחות אדירים. בסיוע מאסיבי של כל ארצות הגוש הקומוניסטי ורוב מדינות העולם השלישי ולנוכח נייטראליות עוינת של כל אירופה המערבית ואמריקה, הופעלו כל הכוחות הללו, שהעוצמה הכוללת של נישקם עלתה מאות מונים על כל עוצמה אחרת הידועה בתולדות העמים ומלחמותיהם מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, והשתערו על רצועת יבשה עלובה, ששטחה כשלושים אלף קילומטר מרובעים ואוכלוסייתה אינה מגיעה לעשרה מיליון נפש.

תבל ומלואה עצרה את נשימתה. בפה פעור ציפתה האנושות להשמדה הטוטאלית של כל אשר נשמה באפו בחבל ארץ זה, שעמו ויתר לפי כל הסימנים על הגנתו. נראה כי אומה בת ארבעת אלפים שנה גמרה אומר לשים קץ לחייה, לחזור בקנה מידה ענקי על אקט ההתאבדות ההמונית, שבוצע במאה הראשונה לספירה במצדה, מעוזם האחרון של היהודים שמרדו ברומא. לגיונותיה של הקיסרות האדירה צרו על המצודה, והנצורים העדיפו לשחוט את עצמם ולא ליפול בידי הקלגסים הרומיים. בימי שהותי בארץ תיירתי באותו הר שבמידבר יהודה, סיירתי בחפירות המיבצר אשר על פסגתו והתרשמתי עמוקות ממראה עיני.

הוי! עד מה ציפתה האנושות כולה למצדה שנייה: מוגדלת, מורחבת, משוכללת. כמה נחשולי אהדה, הערצה, השתתפות בצער, ניצבו מאחורי כותלה של הציוויליזאציה האירופית, עירנים, דרוכים, מוכנים ומזומנים להציף את כל חמש היבשות בפרץ כביר של רחמים נוצריים ולבקש סליחה ומחילה מכל יהודי בתפוצותיו. ואולם, מה שאירע היה היפוכה הגמור של ציפיה זו. פצצות מימן, טילים, פגזים נשרו ממטוסי שילוח ותותחים, אך לפני הגיעם אל הגבול, נתפרקו כהרף עין מעוצמתם, והיו לשלפוחיות אוויר המרפרפות על פני האדמה או לבועות קצף הצפות על פני המים. גייסות של טאנקים נתקעו בחומה בצורה, שלא הבחינה בה לא רק עינו של אדם אלא גם עינו של המכשיר האופטי המשוכלל ביותר. אלפי רבבה של צבאות האוייבים ניצבו אין אונים כחיילי עופרת.

בראשית היה ההלם. ואחרי ההלם כלבה של הר געש פרץ הזעם. זעם מהול בהערצה. זעקת אימים נתמלטה מפיותיהם של כל כלי התקשורת בעולם. דומה היה ששאגה זו עצמה די היה בה כדי להפוך לתל חרבות פינת תבל זעירה זו, שיושביה ויוצאיה מטרידים את רוח האנוש אלפים בשנים. אלא שעתה כל נסיון מסוג זה נדון לכשלון. רצועת היבשה סגורה הרמטית, סוגרת מסוגרת וחומותיה לא נפלו מחצוצרות תבל.

כת המדענים לא נבחרה על ידי העם ולא שלטה בכוח חוקים שנחקקו על ידי פרלאמנט. השלטון נשר לידיה מעץ המדינה כפרי בשל, כתפוח שנפל על ראשו של ניוטון, והיא משלה בעם בכוח חוקי הטבע. גלולות סינתטיות שימשו לתושביה תחליף למטעמי מזון וסיבי אוויר מרוכז היו להם ללבוש בכל ימות השנה. לעומת זאת, לאורכה ולרוחבה של הארץ כולה הוקמו מיתקנים כבירים שנועדו לחקור ולבחון את…“מעמדו של עם ישראל בקוסמוס”, שכן כת המדענים דגלה בתורה, שלפיה העם היהודי הוא תופעה קוסמית, ורק המדע יכול לפתור את החידה הפינומנאלית של עברו, לבסס את חייו בהווה ולקבוע את ייעודיו בעתיד, לנוכח הקואורדינאטות של הקוסמוס, העולם האורגאני והציוויליזאציה האנושית. כל משאבי החומר והרוח של המדינה היו קודש למטרה זו, וכך אמר מי שאמר בימים ההם: ישראל התבצרה בתוך עצמה ומבודדת מן העולם החיצוני הריהי צוברת אנרגיה מן הקוסמוס, כפי שצברה אי־פעם מאלוהיה על מנת שבבוא היום תשוב ותפוצץ את גרעין האוראניום המועשר של רוחה ותפזר את רסיסיו על פני ארבע כנפות העולם.

מובן מאליו שלא יכולתי לעצום עין על המתרחש, ככל ילוד אשה על פני כדור הארץ, ואף יותר, הרבה יותר מזה.

עוד בשלב הראשון של הדיווח על ההתפתחות הסנסאציונית צוין בכלי התקשורת שקבוצת המדענים השלטת בישראל קרויה בשם “הכת האיסתוריאנית”. מוזר, אבל בתחילה לא עורר בי שם זה שום אסוציאציות. סבורה הייתי שהמדובר הוא בשיבוש של השם זאראטוסטרא או זורואסטר.

רק כעבור פרק זמן ניכר למדי הופיעו בעיתונות הסברים ופירושים לשם זה, נתברר שכת זו מבססת את מישנתה על תורה שבכתב, פרי עטו של צייר אלמוני בשם איסתור, שהלך לעולמו לפני יובל שנים והשאיר צוואה לעמו. צוואה זו היא כתבי הקודש של הכת, כשם שהזוהר היה הספר הקדוש של המקובלים, הברית החדשה של הנוצרים והקוראן ספר הספרים של המוסלמים – כולם, לרבות צוואתו של איסתור, מבוססים בצורה זו או אחרת על התנ’ך.

אני היא שהיצלתי את הצוואה מן האבדון. היה איפוא שכר לפעולתי המזוויעה. מעז יצא מתוק וממוות – חיי נצח. כשמסרתי את הצוואה לידי היורש המפוקפק לא היכרתי את תוכנה. היום יודע אותה בעל־פה כל ישראלי וכמעט כל יהודי. במידה זו או אחרת מכיר אותה כל אדם משכיל ברחבי העולם. היא תורגמה לכל הלשונות ותפוצתה – מאות מיליונים עותקים. כל מלה בה נחקרה, נלמדה, נתפרשה, נחרשה עד למעמקים על ידי חסידיו, תלמידיו ומעריציו של המורה הדגול, שאיש מהם לא ראהו מימיו.

והנה, אף־על־פי שעיקרי תורתו של בעלי יונתן איסתור הם נחלת הכלל, אין אני יכולה לסיים את רשימותי אלה, שהגיעו לקיצן, בלי שאשלב בהן את תמצית תוכנה של הצוואה ולוא כמר מדלי, על קצה המזלג בלבד.

פרק שלושים ואחד: צייר המיתוס

יונתן היה צייר. על כן גם צוואתו יותר משיש בה רעיונות מצויים בה ציורים המבוטאים במלים. הציור הראשון הוא אפלטוני־הגליאני גם יחד. בראשית היו האידיאות, דהיינו הצורות האפלטוניות. הן התרבו בדרך של התזיס והאנטיתזיס של הגל: כל אידיאה הולידה את היפוכה, משל לאדם המוליד את בבואתו בראי. לאחר התרוצצות, השתוללות, מישחק, מאבק, פרייה ורבייה אידיאית שלכאורה אין לה תיכלה, החליטו גיבוריה של ההתרחשות הגדולה לשים קץ לאינסופיותו של תהליך זה. הניגודים וההפכים, התיזות והאנטיתזות מתארגנים, מתחברים ונערכים זה מול זה במעין מחולת מחניים, ביתר דיוק: מלחמת ביניים, שבה מתחרים זה עם זה שני ענקים, לא נפילים, אלא כפילים, שכל אחד מהם אוצר בקרבו את כל הסותר את משנהו, שכל אחד מהם ניגוד מוחלט לכפילו, היפוכו הגמור. האחד הוא אלהים; והאחר – כפילו מתחרהו – החלל, המרחב. האלהים הוא מלאות, גודש, עוצמה, שלימות – כדור פארמנידי מושלם; החלל – קוביית Vacuum ריק ניוטוני מוגבל בשש פיאות ושמונה זוויות. אלהים משתוקק להתפרק ממלאותו המעיקה; החלל – מנוי וגמור עמו לשמור על בתולי ריקותו. אלהים משתער על החלל; החלל מתגונן, מבצר את חומות פיאותיו ובעמדת ניגוח מפנה כלפי אלהים את זוויותיו. תוצאות הקרב – תיקו; אם כי לא תיקו מוחלט, שכן בסופו של דבר עולה בידי אלהים לקטום אחת מזוויותיו של החלל ומבעד לנקב שנתהווה להזרים אל תוכו חלק מגודש אונו. יונתן קורא לאון רצון האלהים, עם שהמונח רצון משמש אצלו במשמעות שופנהאורית, כלומר “הדבר כשלעצמו”, יסוד היסודות של ההוויה, הנאומן הקאנטיאני, שהוא מהות היש, הלוז של המציאות.

החלל לא נכנע, הוא מכריז על מרי נגד אלהים וכופה על בדל רצונו שחדר מבעד לנקב הזווית את החוקיות, את משפט החלל, את מה שאנו מכנים חוקי הטבע.

הרצון הופך לחומר (על טיבו הבלתי חומרי של החומר אין איש חולק מיום שנתגלה הרכבו המסובך של האטום על גרעינו ועל חגורת האלקטרונים המקיפה גרעין זה), החומר הופך לאנרגיה, והאנרגיה סופה אנתרופיה, כלומר היא מתמסמסת בחלל והופכת לאין, על פי החוק השני של התרמודינאמיקה. התיקו נהפך לנצחונו של החלל.

ואולם, מישקע אחד זעיר של רצון אינו נכנע לחלל. בכוחותיו הדלים הוא קורא תיגר על חוקיו של זה ובמאמצים נואשים, בסבלנות אין־קץ, בנפתולי אלהים, בתהליך איטי, מתיש, סוחט ומייגע גורר הוא את קוביית החלל כולה לקראת אלהים, כך שהזווית המנוקבת, שדרכה חדר בשעתו רצונו של האל, מופנית עתה כלפיו. ויום אחד מתרחש המגע השני. עוד סילון של רצון אלהים נורה אל תוך זווית החלל, חודר אל נקודת חומר מסוימת ששמה כדור הארץ, וגילגולו של הרצון מועלה לדרגה חדשה. נוצר העולם האורגאני, עולם שלא זו בלבד שהוא מתפתח (הרי גם בדומם חלה ההתפתחות בדרך של התלכדות החלקיקים הזערוריים עד כדי מערכות שמש וערפיליות), אלא שלכאורה מנצח הוא את הכליון ואת המוות על ידי הלידה וכך מחדש את חייו לעולמים. אך דא עקא, רק לכאורה; שכן בסופו של דבר אף הוא כפוף לחוקי החומר ואינו מתקיים אלא כל זמן שהחומר קיים. ככלות החומר כלה גם הוא. ברם, על אף האכזבה שנחלה שארית הפליטה של מישקע הרצון האלוהי, היא לא אמרה נואש ופתחה שנית במאבקה להזרמת דם חדש של אותו רצון אל תוך החלל. שוב חזרה על נתיב היסורים שלה, שוב נעה ונדה לכל קצווי קוביית החלל, זחלה, נברה, פירכסה וחתרה עד שגררה את הקוביה שנית אל מגעה עם אלהים. הפעם קירבה אל זווית הנקב אחד משפעת הזנים של עולם החי. עטרת ראשו של עולם זה בשיא התפתחותו: האדם. ובמוחו של האדם ננעץ כחץ חוד זירמתו של הרצון האלוהי. או אז פתח האדם את פיו, והצליל שניתק ממנו היה הצליל המשמעותי הראשון במרחב היקום: המלה המדוברת – היא היא גרעין האטום של יצירת אנוש. המלה הולידה את המחשבה והמחשבה את הכלים, את מכשירי הייצור שהקימו את הציוויליזאציה האנושית. וכאן לוז תורתו של איסתור, שעיקרה מהפכה, “המהפכה האנטי־אנתרופוצנטרית” כלשונו של איסתור בצוואתו. ואני מצטטת:

“המהפכה האנטי־אנתרופוצנטרית פירושה שלא האדם הוא נזר הבריאה ותכליתה, אלא יצירת האדם. חלל העולם, לאחר שהופרה ברצון האלוהי, ילד את עולם החומר, לרבות כדור הארץ; כדור הארץ ילד את העולם האורגאני, לרבות האדם; והאדם ילד את יצירי רוחו. וכשם שהעולם האורגאני הוא שלב יותר גבוה בהתפתחות הקוסמית מן העולם הדומם, כך יצירי רוחו של האדם היא דרגה יותר גבוהה בהשתלשלות הבריאה מן העולם האורגאני. יצירתו של האדם יש לה איפוא ממשות משלה, בנפרד מן האדם, כשם שהחי והצומח יש לו ממשות בנפרד מקיומו של כדור הארץ. החלל הוא מקום מישכנו של החומר; כדור הארץ־של העולם האורגני; והחברה האנושית של יצירי רוח אנוש. בהיחרב המישכן ייחרב גם כל אשר בו, אך אין להסיק מכאן שהמישכן עדיף על השוכן בו והיוצר על יצירו. יצירי רוחו של האדם אין להם משמעות בלעדי החברה האנושית, ואף־על־פי־כן נעלים הם ממנה. עם יצירת הרוח נמנה כל מה שיצר האדם, החל בחרבות צור וכלה במוח אלקטרוני, החל בציור וכלה באלהים, החל במילת אנוש חיה שהוטחה באוויר וכלה בלוויין שהוטס בחלל. זאת כל התורה כולה על רגל אחת”.

סוף ציטוט, אך לא סוף תמציתה של הצוואה. נשים נא לב על משפט אחד מתוך המובאה הנ’ל, ביתר דיוק על חצי משפט: “בהיחרב המישכן ייחרב גם כל אשר בו”. מכאן שגם ליצירת אנוש צפוי אותו גורל, שהיה צפוי לעולם האורגאני והדומם, כלומר כליון. ואם צפוי לו כליון יש להניח כי “מישקע הרצון האלוהי” לא ישלים גם עתה עם גזר דין זה ויוסיף להילחם בו עד אשר יביא לידי המגע הרביעי עם האלהים.

במי ייגע אלהים הפעם, כדי לירות בו כחץ את זרם רצונו? הצוואה אינה מתחמקת משאלה זו. היא משיבה עליה ברורות: הוא ייגע באחד מיצירות הפאר של רוח אנוש, בהישג הטכנולוגי הגדול ביותר שבעידן המגע, המקביל בימינו למחשב או לחללית.

שיא הטכנולוגיה באותו עידן מי ישורנו?

נותרה, איפוא, רק שאלה אחת ויחידה: מה הוא אותו גורם המגלם את מישקע הרצון האלוהי, הדוחף את הקוסמוס ומביאו בכל פעם לדרגת התפתחות יותר גבוהה?

גם בנקודה זו תשובתה של הצוואה ברורה וחד־משמעית: במישור ההיסטורי הוא עם ישראל. אני חוזרת ומצטטת:

"עם ישראל נועד לו ייעוד קוסמי בדברי ימיה של האנושות, שאינם אלא שלבי השתלבותו של המין האנושי בתולדה כולה. בתהליך הגשמתו של ייעוד זה פועלים בתולדות ישראל כוחות מנוגדים זה לזה: כוח הנפץ הדינאמי וכוח השימור הסטאטי. כוח הנפץ בהשתחררותו מקפיץ את האנושות לשלב יותר גבוה בהתפתחותה, וכוח השימור בהתלכדותו מרכז את האנרגיה היוצרת של העם ומכשירו לקראת הפיצוץ הבא.

ישו ופאולוס, מארקס וטרוצקי מגלמים את כוח הנפץ בשיא פעילותו; רבי עקיבא ורבי שמעון בר־יוחאי, הרצל וז’בוטינסקי – את קצה קצו של הקוטב השני – כוח השימור המלכד.

התהליך הדינאמי הפועל לשחרורם של כוחות הנפץ קרוי בלשון המינוח ההיסטורי שלנו בשם “משיחיות”; התהליך הסטאטי האוגר כוחות לקראת ייעודם לעתיד לבוא מתכנה באלפיים השנים האחרונות בשם “הלכה”.

כל עידן ועידן בדברי ימיה של האנושות נותן ביטוי משלו לייעודו ההיסטורי־קוסמי של עם ישראל. יציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה הם הביטוי המובהק לייעוד זה בתקופת המעבר של המין האנושי מעידן המיתוס לעידן הדת.

כל עידן יש לו כלי ביצוע למילוי הייעוד: שופטים, מלכות ישראל, בית ראשון, בית שני, מיקרא, תלמוד, התבוללות, חסידות, ציונות.

התהליכים ההיסטוריים אינם מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל בקו ישר: הקווים – קווים לוליינים הם, והמהלכים רוויי מתחים דיאלקטיים.

מלך ישראל, שעצם הדרישה מצד בני העם לשים אותו עליהם נתפרשה על ידי הנביא כמרד באלהים, הוא שברבות הימים נהפך למשיח הגואל.

מדינת ישראל המודרנית הוקמה כדי ליצור את הכלים לגיבוש אותה “הלכה” שתשמר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי הממשמש ובא, כשם שמלכות בית דויד ומלכות החשמונאים יצרו כלים להלכה, ששימרה את העם בעידן הדתי. הנסיון הציוני להפוך את עמנו לעם ככל הגויים נכשל כשלון חרוץ, ותקוותו של הרצל שעם הקמת מדינת היהודים תיעלם האנטישמיות לא נתגשמה אף כהוא זה. אדרבה, מדינת ישראל נעשתה מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת לכל העמים הסובבים אותה…

מפלה קשה היתה צפויה גם לחזון הציונות הסוציאליסטית; יישוב המשמש מעבדה לאידיאלים חברתיים ברוח הסוציאליזם המודרני על גוניו ושלוחותיו. עם כל הכבוד וההערכה לאקספרימנט הקיבוצי, דווקא מבחינה זו אין הבדל בינינו לבין כל המדינות המתוקנות.

ואולי אין זו אלא לשון המעטה: יש הבדל אך לאו דווקא לטובתנו, כי לא לכך נוצרנו, כשם שלא נוצרנו להחזיר באורח מיכני את עטרת הדת ליושנה, וכל המנסה לכפות עלינו קיום מצוות בלי אמונה באלהים מבזה את המצוות ומחלל שם שמים. גדולה מזו: בעל־ברית הוא לאותו שונא ישראל, ההיסטוריון ארנולד טוינבי, הגורס שעם ישראל אינו אלא מאובן, שאין הצדקה לקיומו.

על כן מאמין אני באמונה שלמה, שכל אשדות המלים הניתכות עלינו מן הדוכנים של ירידי הספרים, מעמודי העיתונות, ממקלטי הראדיו וממירקעי הטלוויזיה אינם אלא חיפושי דרך לבטא את קיומה של “ממלכת כוהנים גוי קדוש” בלשון העידן הטכנולוגי, וכל המאמץ האינטלקטואלי האדיר החבוי מאחורי בליל תרבויות מתובל במסורת מוצקת של דורות רבים אינו אלא תהליך גיבושה של ההלכה העתידה לתפקד כמערכת שימור באותו עידן. שהרי בשיטה זו נקט משה רבנו משגייס בתורתו את יסודות התרבות המצרית־בבלית־כנענית, הדבירם לצרכיו ושעבדם למטרותיו; ממש כך עשה רבי עקיבא כשנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום מצויד בכלי הדיאלקטיקה הסופיסטית של חכמי יוון, כדי לדרוש בעזרתם את התגים שבתורה; ובדרך זו הלך האר’י הקדוש, אשר נעזר בגנוסטיקה, שרווחה מאז ומקדם במזרח הקרוב, כדי לשבץ את עם ישראל בתמונת הקוסמוס של ימיו".

עם סוף הציטוט הזה מתברר כי אכן עם ישראל הוא שנועד במישור ההיסטורי לשמש מרצונו או בעל כורחו מברג הדוחף את בורג הקידמה ומכוון את תנועתו אל תכליתה.

במישור הקוסמי משחקת תפקיד זה (מתוך הכרה עמוקה ואינטימית עם יונתן איסתור לא במקרה נוקטת אני לשון “משחקת” ואיני משתמשת במלה “ממלאה”) ארץ ישראל. בצוואתו מביא יונתן כמה ראיות “חותכות” לכך, ביניהן עובדה גיאולוגית־טופוגראפית: בקעת ים המלח הוא השקע העמוק ביותר על פני כדור הארץ. ההסבר המקובל לכך הוא קאטאקליזם, זעזוע גיאולוגי אדיר שהתרחש באיזור זה לפני כך וכך מיליונים שנים. איסתור מנסה להוכיח, שקאטאקליזם זה היא תוצאה של המגע האלוהי השני עם החלל, אשר הטביע את חותמו על נקודה מסוימת בכוכב הלכת ששלנו.

הנוסחה שלפנינו היא איפוא כזאת: עם ישראל (המישקע) + ארץ ישראל (זווית המגע) = מדינת ישראל, שלא נוצרה אלא לכוון את הבריאה בתנועת הבורג שתוארה לעיל לקראת המגע הבא עם האלהים, כדי שבפעם הרביעית ינעץ בתולדה את חוד חיצו ויזריק בה את נסיוב רצונו. זה יעודה של מדינת ישראל, ואין בלתו.

מיום הופעתם על זירת ההיסטוריה מגשימים שני אלה – עם ישראל וארצו – את ייעודם בדם ואש ותמרות עשן. הארץ מתהפכת בציריה והעם מתייסר במתח שבין שואה לתקומה, בין גלות לגאולה, בין כיבושיו של דויד המלך וזעקות הכניעה של ירמיהו, בין עריצות שלטונם של החשמונאים לסגפנותם של האיסיים, בין רבי עקיבא, שראה בבר־כוכבא את משיח ישראל, לבין יוחנן בן תורתא שאמר לו: “עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דויד לא בא”, שכן חכם זה העדיף להתפלפל עם רבי עקיבא בדיני טומאה וטהרה, נגעים ואהלות. וכפי הנראה החשיבם הרבה יותר לדורו ממלחמת קוממיות לאומית וריבונות ממלכתית. מתח זה נמשך לכל אורך ההיסטוריה היהודית, ולא בכדי באחד מציוריו של יונתן משחק ברוך שפינוזה מישחק קלפים עם בן דורו שבתי צבי ומנחם בגין עם יאסר עראפת. כי מתח זה מתח יוצר, פורה ומפרה הוא לפי תורתו של יונתן, ואם ייעלם חלילה, ייכחד עם ישראל מן העולם, תיפסק תנועת הבורג וזרם הזמן עצמו יקפא לעולמים.

וכאיור לדמי הלידה הפרמאננטית מצטט יונתן בהרחבה את יחזקאל הנביא לאמור:

“כה אמר אדוני יהוה לירושלים: מכורותייך ומולדתייך מארץ הכנעני; אביך האמורי ואמך חיתית. ומולדתייך ביום הולדתך אותך לא כרת שרך⁹ ובמים לא רוחצת למשעי, והומלח לא הומלחת והוחתל לא חותלת. לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עליך¹⁰, ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי. רבבה כצמח בשדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שדיים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה. ואעבור ואראך והנה עיתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך ואכסה ערוותך ואשבע לך, ואבוא בברית אותך, נאום אדוני יהוה, ותהיי לי. וארחצך במים ואשטוף דמייך מעלייך ואסוכך בשמן. ואלבישך ריקמה ואנעלך תחש, ואחבשך בשש ואכסך משי. ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידייך ורביד על גרונך. ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנייך, ועטרת תפארת בראשך. ותעדי זהב וכסף, ומלבושך שש ומשי, וריקמה¹¹ סולת ודבש שמן אכלת¹²; ותיפי מאד מאד ותצליחי למלוכה, ויצא לך שם בגויים ביופייך, כי כליל הוא בהדרי אשר שמתי עלייך”.

ויונתן מסכם:

"אכן, עת לידה ועת דודים, עת זיבה ועת סיכה, עת דמים ועת שמן, אלא שהיחס בין שתי העיתים הוא מחוץ לכל פרופורציה. חישבתי ומצאתי שעת חסד אחת בכל שלושת אלפים ושלוש מאות שנות נהי. אך בהגיע שעה זו כל העולם עוצר את נשימתו.

ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן;

כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש־ויצא הקול: “אנכי יהוה אלהיך”.

שעה כזאת ממשמשת ובאה.

“היכונו!”

פרק שלושים ושניים: הנשימה שנעצרה

מדוע גנז יונתן את צוואתו ובאחרית ימיו אף זמם להשמידה, ואין ספק שהיה מבצע את זממו אלמלא אני שעמדתי בפרץ, בעוד מועד ובדרך יעילה, אם כי לאו דווקא מוסרית, ואלהים יסלח לי אם לא על מעשי, לפחות על התבטאויותי הציניות ברגע זה. אכן, זה שנים מנקרת במוחי שאלת ההשמדה המתוכננת ואינה נותנת לי מנוח. כמה וכמה תשובות גיבשתי עליה ברוחי, ואחדות מהן אביא כאן:

ראשית, אין צורך במחקר מעמיק כדי לקבוע שכל צוואתו של יונתן מושתתת ביסודה על המיקרא – כמחברי התנ’ך אף הוא פותח במעין מעשה בראשית; אף הוא גורס מרי מתמיד של העולם הנברא כנגד הבורא, מאבק אין־סופי בין העולם ואלוהיו, תוך שאלהים נוקט בשיטת הבחירה והייעוד ומצמצם את העלילה הדראמתית בעימות של קבע, בדו־שיח נוקב, גדוש שנאה ואהבה, בינו לבין השאור שבעיסת הבריאה: האדם – בחיר התולדה, עם ישראל – בחיר האנושות, התורה – בחירת הרוח, וארץ ישראל – בחירת החומר. שאור מיוסר זה הוא שמגשים ללא ליאות את רצון האלהים בקוסמוס, בהיסטוריה ובציוויליזאציה ומעלה את הבריאה משלב לשלב, מעווק לעווק, מדרגה לדרגה, כל אימת שעולה בידר להגיע אל מטרתו – והוא תשוש, מלחית ושטוף זיעה כאותו ספורטאי המסיים כמנצח את מסלול הריצה – ובדרך זו להביא לידי מגע עם אלהים ולהנציח את רצונו בבריאה.

דגם לתיאור דראמתי־מרשים וצבעוני־של מגע כזה מוצא יונתן הצייר במעמד הר סיני בעת מתן תורה.

לפנינו, איפוא, שיכתוב התורה במושגי זמננו ובמונחיו, מהדורה מודרנית של תפיסת המיקרא בלשונו של יונתן ובהזיותיו הפסודו־מדעיות. אם כן, מדוע בכל זאת ראה צורך – ואולי אפילו חובה – להשמידה? לוא היה זה ביטוי להתקף ראוותני נוסח קפקא, היה מטיל משימה זו על אחד מידידיו, אפשר אפילו עלי, מתוך תקווה שאותו ידיד או אני לא נמלא את בקשתו, אך הוא עמד לפעול במו ידיו לחיסול צוואתו; מכאן שהתכוון לכך באמת ובתמים.

ההסבר שלי הוא שנפשו טרופת הסתירות, רוחו הגועשת, טבעו הרגשני, מנטאליות האדם המשחק שבו – כל אלה קיבלו אותם היסודות של התפיסה המקראית שתאמו את מישנתו, אך דחו את כל המנוגד למישנה זו במיקרא בפרט וביהדות בכלל. על אלהיו של איסתור חלה מימרתו של פאסקאל, שהצביע על המרחק הרב המבדיל בין אלהי הפילוסופיה לאלהים חיים של אברהם, יצחק ויעקב. התנ’ך אינו אנטי־אנתרופוצנטרי כתורתו של יונתן ששני מרכזים לה: האלהים והקוסמוס. אמנם, גם במיקרא שני מרכזים, שאחד מהם הוא אלהים, אבל האחר, השני לו, הוא האדם. על כן גם המיקרא רווי מתחים הוא: טוב ורע, מצווה ועברה, חטא ועונש, אכזבה ותקווה. ואילו צוואתו של יונתן ניצשיאנית היא במהותה: מעבר לטוב ורע.

ומי כדורי שלי ידע מה עוללה מישנתו של ניצשה, לכשאימצוה אלה שניצבו בצדו ההפוך מזה שעמד בו ניצשה במצבו שמעבר לטוב ורע. שמא מכך חשש גם יונתן?

זאת ועוד: במרכז תפיסת עולמו של יונתן עומד תהליך אין־סופי של השתלשלות, התפתחות, השתלמות בדרך של קפיצה משלב אל שלב, שמנופה מישקע הרצון האלוהי. גם בקונצפציה זו יש משום בגידה ביהדות, שהרי אחד מעמודי התווך של דת ישראל, של כל הציוויליזאציה היהודית, היא המשיחיות, גאולת העם והעולם באחרית הימים. המשיח בוא יבוא אף־על־פי שיתמהמה. המאבק בין אדם לאלהים אינו מחזור מעגלות על־זמני, נצחי, כי אם זרם סופי שיש לו מחסום ברצף הזמן. יונתן לא היה מוכן לוותר על החזון המשיחי ומשום כך המציא אפוקאליפסה אסכאטולוגית משלו. השמטתי אותה בפרק הקודם, משום שלדעתי, ככל שהיא מעידה על אופיו הסוער של ממציאה, אין היא מהותית לגופי תורתו של יונתן. עיקרה הוא שאחרי המגע הרביעי שוב נוצר שלב חדש של הבריאה המתבטא במעין מוסיקה קוסמית בעלת עוצמה שאין לה שיעור. מוסיקה זו מבקיעה את גבולות הקוביה של החלל ובדרך זו מחסלת את עצם קיומו על כל אשר בו. צליליה־חיציה, באין להם מעצור, ננעצים באלהים.

“ובכל מקום שננעצו גרמו לאלהים פורקן ממליאותו הכדורית השואפת להיבקע, זו המליאות, שכה העיקה עליו כל ימי קיומו של החלל. הנה הפאראדוקס הגדול: רצונו של אלהים, שחזר אל צור מחצבתו לאחר נדודים ותלאות, עלילות והרפתקאות, הוא אשר בסופו של דבר שחרר את אלהים ממתח הגודש שמילא את ישותו. משל לרופא סיני המרפא חולה בדקירת מחטים בגופו. ועוד משל ההולם יותר את ענייננו: קדוש מעונה הזוכה לאיפוריה, אולי אפילו לתחושת נירוואנה, כשהוא אסור לעמוד וחיצי מעניו נעוצים בגופו. ואם נעתיק את הדימויים האנתרופומורפיסטיים מן התחום הגופני אל התחום הפסיכולוגי, נוכל להשוות את דקירות חיצי הרצון אל רווחת הסיפוק שחשה אישיות בעלת עקרונות מוסריים כל אימת שהיא מבצעת אקט נוסף של כיבוש היצר, והנאת נצחונה עולה שבעתיים על מיחושי הצלקות, שהשאיר בה המאבק עם עצמה. אך מוטב שנסלק את האינוש כליל ונמשיל את אלהים לאותו יש פארמנידי, כדורי אטום ומלא (היש כשלעצמו) ואת דקירות החיצים לחורים שעושה בו האדם המאיין אותו זעיר שם זעיר שם בעצם קיומו. הן זו היא תורתו האקסיסטנציאליסטית של סארטר הרואה את האנושות כארכיפלג של איי איון זעירים הזרוע בממשותו של היש כשלעצמו, ממשות אטומה ורצופה. ניתן איפוא לאדם אשר לאדם, שאלמלא לחן תמציתו הראשיתי (שממנו ינקה המוסיקה של הקוסמוס את עוצמתה) לא היו נוצרים החיצים הנעוצים באלהים, שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף”.

כזאת היא האפולוגיה הסוקראטית בצוואתו של יונתן איסתור – התנצלות בפני האדם על אשר הדיח אותו ממרכזיותו וניבא קץ כל בשר ואבדון לעולם כולו, כך שלא יוותרו בו אפילו השמים כדי לשים את הקשת בענן.

אפשר שהחליט להשמיד את הצוואה משום שחשש שמא התנצלות זו שלו לא תשכנע את שופטי ההיסטוריה, כשם שהתנצלותו של סוקראטס לא שכנעה את שופטי אתונא, שגזרו את דינו לחובה והוציאוהו להורג.

את יונתן איסתור הוצאתי להורג אני. שופטי ההיסטוריה הוציאו את דינו לזכות. שלא כאתונא של סוקראטס אימצה ירושלים את תורתו והביאה לעולם את שעת החסד המגיעה אחת לשלושת אלפים ושלוש מאות שנה.

כמה שעות יש בשלושת אלפים ושלוש מאות שנה? שעה אחת ל…

כך וכך שעות… יהא השבר זעיר ככל שיהיה. באותה שעה עצר העולם כולו את נשימתו

פרק שלושים ושלושה: מיתת נשיקה

בפרק הראשון של דו’ח זה הזכרתי את דבר הברכה שקיבלתי מנשיאה של מדינת ישראל במלאות לי מאה ועשרים שנה. סבורה הייתי שאין זה אלא אות הוקרה לנפש אחת ויחידה שנותרה היום בעולם מאלה שהכירו את נביאה החדש של אותה מדינה. על אחת כמה וכמה לזו שהיתה אשתו החוקית במשך שלוש שנים. אין כל ספק שבאותן השנים מילאתי תפקיד מכריע במישחק חייו, קל וחומר באקורד הסיום של אותו מישחק, קרי מותו, שגרם להנצחתו. עתה נודע לי שהיתה עוד סיבה למיברק הברכה: ביום המשלוח גילתה האקדמיה למדעים של ישראל, לאחר שנות מחקר, ניסויים וחישובים, את נוסחת הקשר האמיץ שבין תהליכי ההיסטוריה של ישראל לבין החוקיות בקוסמוס. מכאן ואילך חדל עם הקוסמוס להיות מושא של חזון דתי והפך לנושא מדעי טהור, מעין משפט גיאומטרי שהוכח בדרך לוגית ונסיונית כאחד. צוואתו של איסתור שוב לא תהיה יצירה ספרותית, מסה של ספקולאציה פילוסופית, מסת נפש של הוגה בהקיץ. היא תשמש בסיס להתנהגותו היומיומית של כל תושב ישראל וכל יהודי באשר הוא שם מתוך זיקה הדוקה לחוקי הטבע, שיש בה כדי לקבוע את דרכי הגשמת יעודו של עם זה מאז ומעולם, ואם ננסח את הדברים במינוחו של יונתן, את תיפקודו של מישקע הרצון האלוהי כמנוף לקידום היקום והרמתו לשלב גבוה יותר של הבריאה – הלכה למעשה.

ביום קבלת המיברק התחלתי ברשימותי, ועתה, עם היוודע דבר התגלית הגדולה, אני מסיימת את כתיבתן. מאה ועשרים שנה חייתי, ועוד תקופה קצרצרה – אינני יודעת את שיעורה המדויק: ימים, שבועות, אולי אפילו חודש או חודשיים? – כדי להגיש לעולם דו’ח אישי על פעלי למענו, כלומר למען העולם, אמנם לא במישרין אלא בעקיפין.

עוד בראשית הדו’ח הצבעתי על הדמיון ביני ובין משה, מנהיגם ורבם של בני ישראל מיום היותם לעם: שנינו חיינו מאה ועשרים שנה. עתה, מקווה אני, שתימצא עוד נקודת דמיון בינינו. האגדה היהודית מספרת, כי משה מת מיתת נשיקה; נשיקת האלהים בכבודו ובעצמו היא שחתמה את חייו. והנה באותם הרגעים המעטים שנותרו לי לחיות אף אני צופה למיתת נשיקה. אך לא מפי האלהים, חלילה, אלא מפיו של יונתן איסתור, שכן רואה אני את עצמי בחדר המיטות שבביתי הכפרי, מעל למרתף, כאשר בחדר עוד היתה מיטה ובמרתף ציוריו של יונתן, והוא, יונתן הדומה לצרצר ומצרצר כמוהו, לא רק שאינו מעורר בי בחילה, אלא דולה מקרבי את כל הערגות שהיו לי בחיי הארוכים. מגיע יונתן את שפתיו אל שפתי וחותם חיים אלה בנשיקה עסיסית, יונקת ומניקה, סופגת ומספיגה, נשיקת נקמה והודיה על אשר קיפחתי את חיי השעה שלו וזיכיתיו בחיי עולם.