תודתנו נתונה למוסד ביאליק, למסדה, לספריית הפועלים
ולהוצאת הדר, לאהרן אמיר, לדביר
על שהרשו לכלול בספר זה מובאות מפרסומיהם. ההוצאה

ואשוב ואשא ואראה והנה מגילה עפה ויאמר אלי: מה אתה רואה?… זכריה ה', א-ג.

א

האמנם עת משתים היא?

כל עת היא עת משתים, הכל לפי סוג המשתה. עת עת ומשתיה. והמשתים רבים הם מלהימנות עד תום. על כן נמנה כאן רק שלושה סוגים מהם: משתה נוסח הסימפוסיון של אפלטון, משתה בשעת דֶבֶר ומשתה להדברת הדֶבֶר.

משתה נוסח אפלטון מה הוא? לאמיתו של דבר הרי זו מסיבה לכבוד… דהיינו לציון יובל, לציון מאורע, לציון אישיות, לציון הצלחה. אי-שם באתונה נתקיימה בסוף המאה החמישית לפני ספירת הנוצרים הצגת תיאטרון והטרגיקון אגאתון קצר בה הצלחה. נתכנסו מרעיו בביתו, זבחו זבח וערכו משתה, וכטוב לבם במאכל ובמשקה הביעו אמרי שפר על הארוס ועל האהבה, על היפה ועל הנשגב, ובעקיפין גם על הטוב ועל האמת, או ביתר דיוק על הכרת היופי, הטוב והאמת בעיקר בדרך, שהמליצה עליה דיוטימה, אשה נכריה ממאנטיניאה, “שהיתה חכמה מאד בדברים כאלה וכדומה להם, והיא היא שעל ידה באה הנחה ממחלה לעשר שנים בשביל בני אתונה, על ידי הבאת הקרבן נגד המגפה, והיא היא שלימדה את סוקראטס את מהותה של האהבה”. והדרך שהמליצה עליה דיוטימה להכרת היפה, הטוב והאמיתי היא שיטת האינדוקציה והניסוי, שיטת ההכללה מן הפרט אל הכלל, מן התופעה אל סיבתה, מן ההתרחשות הבודדת אל החוק הכולל, לאמור: “להתחיל מן העצמים היפים הללו ולעלות תמיד לקראת היופי ההוא כעל מעלות; מן הגוף היפה האחד אל השניים, ומן השניים אל כל הגופים היפים, ומן הגופים אל המעשים היפים ומן המעשים היפים אל ההכרות היפות, עד שמגיעים מן ההכרות סוף סוף אל הכרת היופי כשהוא לעצמו. ואז, רק אז… שווים הם החיים, שיהא האדם חי אותם כשהוא מסתכל ביופי עצמו”.

אכן, משתה מרשים הוא וראוי לכל הזמנים – על מועדיהם, ימיהם ושנותיהם – כל עוד טרגיקונים כאגאתון מנצחים את יריביהם בתחרות תיאטרונית, כל עוד חכמים כפיידרוס, הבסאניוס, ארוכסימאכוס ואריסטופאנס מוכנים להתדיין בסימפוסיון עיוני על מהותם של האהבה והיופי ולתת לסוקראטס להכריע ביניהם וכל עוד נערי חמד גיבורי חיל כאלקיביאדס עשויים להתפרץ אל תוככי המשתה, נשענים על מחללת בחליל, ראשיהם עטורים זרי קיסוס וסיגליות ומעוטפים בסרטים הרבה, שיכורים מיין ומשפע של חיים ואהבה; ודוקא הוא, אלקיביאדס, שלא ככל המסובים עתירי השנים והחכמה, אינו נואם נאום בשבחו של הארוס, כי אם מעלה על נס את סוקראטס, ישיש חרומף, קירח וכרסתן, שחכמתו היא יופיו, היא קסמו, היא גדולתו. נפנה איפוא אל הסוג השני של המשתה הקרוי בשם “משתה לעת דבר”. והדבר אינו המוות השחור דוקא. יש שהדבר מתבטא ב"חיים לבנים". בשעה גורלית לעם ולעולם, לחבל ארץ ולכדור הארץ אין תימה שבהלה אוחזת בציבור: בהלת דירות פאר, בהלת קניות, בהלת נסיעות לחו"ל, בהלת זלילה, סביאה, הוללות, שביתות, סנקציות… הנה הנו המשתה לעת דבר. קטע דרמתי בשם זה מצוי בין כתבי המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, שרובו שאול ממחזהו של ג’ין וילסון ־ משורר אנגלי בן המאה הי"ח.

וכשם שלתיאור משתהו של אפלטון עיינתי במרופרף בכתביו של אותו פילוסוף דגול, כך למיצוי מהותו של המשתה לעת דבר דפדפתי באחד מכרכי יצירותיו של פושקין. לאחר שקראתי אותו קטע דרמתי נתקלתי ב"אחרית דבר" של המהדיר, המנסה לעמוד על טיבו של המחזה, לאמור:

ב"משתה לעת דבר" מתאר פושקין את נפש האדם במצב של מתח קיצוני. הסיבה למתח זה נעוצה בסכנת האבדון בשל הדבר, הצפויה למין האנושי, ובעצם הפחד מפני המוות. במחזהו מצביע המחבר על שלוש דרכים שבעזרתן ניתן להתגבר על אימת המוות. הראשונה – דרך האמונה והדת – מגולמת בדמותו של הכוהן, שהגיע אל “משתה הלצים”, כדי לדבר על לבם של הנאספים, שיחזרו אל בתיהם, ישובו אל אלוהיהם ויגיעו אל המדרגה הגבוהה שבצידוק הדין. בדרך השנייה בחרו המסובים במשתה: מנסים הם להטביע את מוראותיהם ביין, באהבים, בדברי בדיחות וליצנות, להחריש את קול האימה שבקרבם ולהסיח כליל את דעתם מן המוות.

בדרך השלישית נקט זה שניהל את המשתה וישב בראשו. הוא אינו מוכן להפנות את גבו אל הסכנה. הישר בעיניה של זו נועץ הוא את מבטו ומנצחה בעוז ותעצומות רוחו של אנוש. הוא יוצר המנון למען הדבר, כיוון שהדבר וההכרה בסכנת המוות הצפויה הם המאפשרים לאדם, שנחן באומץ לב של אמת, לצלול אל נבכי נשמתו, לאמוד את מלוא עומקם של כוחות נפשו ולהוכיח את ממדי גבורתה של רוח האדם.

מאבק זה עם סכנת המוות (בקרב, על עברי פי תהום, באוקיינוס סוער וכו') נוסך בו תחושת סיפוק עילאית:

יש שכרון בקרוב ולחום,

על סף השאול, על פי התהום,

ברהב ים כחיתו טרף,

בזדון גלים בליל חרי,

ובסערות תימן וערב,

ונשוף הקטב המרירי.

כל הנושא בו אבדון

לנפש בן תמותה יצפון

תענוגים עד אין הביע –

אולי הוא סוד חיי עולם;

אשרי בסעור רוחו השביע

נפשו בהם לנחלם.

התרגום הוא, כמובן, של שלונסקי. אין תימה, איפוא, שהמובאה הבאה היא משל אלתרמן. וזאת לא רק משום שהדרך משלונסקי אל אלתרמן קצרה היא וטבעית, אלא גם משום שאצל אלתרמן חוזר הדֶבֶר אל מקורו האותנטי בספרות העברית ובדברי ימי ישראל. הרי זו מכה ממכות מצרים – מכת הדבר:

יש וירדוף האיש, הלום וקרוע סגור

שמחת הבלות אחת, קטנה מן האנקור,

אבל בליל הנגף, כמודע בעם,

פושטת השמחה כשודדי הים.

– אבי, גופי רונן כחלילי אגמון

– בלפידים, בכורי, שוצפת עיר אמון

– מכים תופיה, אב, וחצוצרות קלל.

– עלי ספיה, בן, גם שמחתה חלל.

כך ב"שירי מכות מצרים". ואילו ב"שיר עשרת האחים" אלתרמן אופטימי הרבה יותר:

וקול אחד ישאו היין,

הכתב, הדרך ושאונה,

השוק, הסער, השמים,

שאח ואח אותם מנה:

להיות כגשר, לא כחיץ,

בין הנשמה לבין קונה.

הנה כי כן התקרבנו בלי משים אל המשתה מסוג שלישי, הוא המשתה להדברת הדבר, שעליו, ולאמיתו של דבר רק עליו, יסוב חיבורנו זה. אך לפני שנדווח עליו באריכות מן הראוי שנתאר בקצרה את מהותה של המחלה האיומה, שאלפי שנים עשתה שמות במין האנושי ונסקור את הדרכים להדברתה.

הגורם לדבר הוא מתג, שנתגלה על ידי הצרפתי א. ירסן והיפאני קיטאסאטו בשנת 1894. הדבר מועבר מנברן לנברן ומנברן לבן אדם על ידי עקיצת פרעושים.

עובדת יסוד זו גילה היפאני אוגטה ב-1897 והוכיח בראיות מכריעות הצרפתי פול סימוז ב-1898. כרוב התגליות החשובות בעולם אף תגלית זו לא זכתה בתחילה לתשומת לב הראויה לה. רק ב-1905 אישרה ועדת מחקר הודית את ממצאיו של סימון, ומאז נפתרה חידת מגפות הדבר. הדרך היעילה ביותר למניעת הדבר היא מלחמה נגד גורמיו וחסימת דרכי הפצתו: ביעור חולדות וסקר מוקדם של חולדות ופרעושים לשם קביעה מוקדמת של סימני התפרצות המגפה.

לאחר סקירה זו רשאים אנו לגשת במישרין אל נושא חיבורנו, דהיינו משתה להדברת הדבר, שהוא דומה לשני הסוגים האחרים ושונה מהם כאחד. לסימפוסיון של אפלטון דומה הוא בכך שיש בו צירוף של מסיבת רעים ודברי הגות, ושונה הוא מן הסימפוסיון בכך שדברי ההגות לא בצורת ויכוח נאמרו כי אם בצורת הופעות – ספק נאום, ספק דקלום, ספק הרצאה, ספק מופע דרמתי-אמנותי, לפעמים ללא קשר הגיוני ביניהם. אשר לדמיון ולשוני שבין משתנו זה לבין המשתה לעת דבר – מניח אני לקורא לענות בעניין זה לאחר שיתבשם מכל שהושמע באותה מסיבה, שהרי אנו ממציאים לו בזה תמצית מרוכזת של דברים אלה, כפי שהוקלטו ברשמקול שהפעלנו באותו מעמד בזכות ולא בחסד, ברשות ולא מתוך הסגת גבול.

ב

את המסיבה פתח בחור צעיר, שגבות לחייו עבותות, שערו מגודל פרע על חטמו מורכבים משקפיים במסגרת מתכתית וכיפה סרוגה טובעת אי שם בבלוריתו. הוא אמר:

– מורי ורבותי. נתכנסנו כאן כדי לחוג את ביאת המשיח. כן. לא פחות ולא יותר. אני, רבותי, לפי מקצועי איני אלא מהנדס חשמל ומוכן אני להוכיח בדרך מדעית כי ימינו ימות המשיח ודורנו דור הגאולה. כיצד? על פי גזירה שוה, אנאלוגיה בלעז. אנאלוגיה ממדעי הטבע ומתופעות פיסיקאליות אל תהליכים היסטוריים. עוד הנביאים ידעו שהגאולה אינה אלא אור. “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם” – אמר ישעיהו. והנה בתורת החשמל ידוע זה מאה וחמישים שנה מיתקן המאפשר נוגה אדיר, ושמו קשת וולטה. שתי לוחיות פחם, שבקצותיהם שתי אלקטרודות, משהן נמצאות במרחק מסוים זו מזו, יוצרות קשת של גזים בוערים המאירים על סביבותיהם. קשת זו הריהי מאבות אבותיה של התאורה החשמלית, ואינה אלא פרי של מתח גבוה בין האלקטרודה החיובית לבין השלילית, יציר העימות הפורה והמפרה שבין החיוב והשלילה העומדים זה מול זה ערוכים לקרב. ומן הגזירה השוה אל ההיסק, מן האנאלוגיה אל המסקנה: דוחה אני את מאמר התלמוד שאין בן דויד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. אדרבה, המשיח בוא יבוא בדור, שמתח הניגודים בין אלה שכל כולם זכאים לבין אלה שאין בהם מתום שאינו חייב, יגיע בו לשיאו. אנו – הדור ההוא. דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. לא ארבה בהוכחות ואסתפק בשתי הדגמות מכריעות ומשכנעות – אחת בקוטב השלילי, אחת בחיובי ושתיהן פסגות ושיאים.

הדגמה א' – הקוטב – פלוס או מינוס – לפי השקפת עולמו של הקורא. המקור: הרבעון “קשת” גליון מס. 60, שיצא ממש ערב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 56) מתוך סיפורו של איתן איתן “עברי הנהר”. הסכיתו איפוא ושמעו:

“…ושמוקלר, שיושב כאחד שממתין לדבר הבאי שיחלוף, מתרומם כשזיק מוזר נדלק בעיניו ואומר אנחנו לא מאמינים בדת, אין סיכוי שנאמין בדת, עם כל הכבוד, ד”ר מירב, גם אתה לא מאמין בדת ואחרי מה שקרה בגרמניה אין סיכוי שישובו אל הדת, ומירב – שמע או לא שמע את שמוקלר – לא חשוב אם אנחנו דתיים או לא דתיים ולא חשוב מה נעשה ומה לא נעשה, אבל חשוב שנזכור, שנדע, שמה שכתוב כאן – והוא מרים את הספר בכריכה הקשה השחורה ודופק בו על השולחן – חשוב שנדע שמה שכתוב כאן הוא נכון. אחרת אין לנו זכות לחיות כאן, ופונה לצאת, וחיים אומר הוא לא ענה על השאלה, הממזר הזקן לא ענה על השאלה, ואני מפטיר אלוהים יענה עליה אם ימצא לנחוץ, ושומע מישהו צועק: ומה על מיליון אנשי צבא שהיו ליהושפט, אנחנו צריכים לדעת שזה נכון או לא נכון, וחיים מוסיף: מיליון ומאה ששים אלף לבד מחיילי המצב בערי המבצר, ומירב כבר אחר הדלת, בחוץ, שמע או לא שמע מה שלא רצה לשמוע, ושמוקלר ממהר אחריו אל הדלת, מספיק להפטיר יפה יפה, הערב הזה יירשם בהיסטוריה של הפנימיה כערב תנ"ך בודד שנשאלה בו איזו שאלה. ובחוץ בתאורה הצהובה שמאירה חיורת את האפלה מתפזר גוש החניכים, שממהרים לצאת מן הדלת, מתפזר לגושים כהים בודדים, נפרדים, וחיים ואני יוצאים אחרונים בלי לדבר ואחר-כך, הרבה הרבה אחר כך, בחדר, בחדר המגורים, כשכל הצריף בא אלינו, מתפרץ חיים פתאום בלי סיבה נראית ובלי גורם נראה ואומר בשקט, שמרוב כבוד למקרא הוא מתכבד להשתין עליו ועל מי שמלמד אותו, ומישהו שולף מהארון את הספר ושואל מי מצטרף? ומי שמצטרפים עומדים חצי גורן עגולה במרחק עשרה צעדים ממלבן האור שתוחמת הדלת הפתוחה, שעליה אני נשען ומביט איך הם משתינים ואחר כך מתפזרים, מביאים ניירות וענפי ארנים, הצריף עמד בין ארנים בתוך חורש ארנים, מדליקים אש ויושבים סביבה להתחמם מעט, לשיר מעט בקולות צרודים ושמוקלר מופיע פתאום הולך לאורך המרפסת ושואל אותי למה אני עומד בודד בפתח הדלת ומתבונן בלי להצטרף ואני צוחק צחוק קל ואומר, אולי תשאל אותם והוא מצטרף לחצי המעגל שמסביב לאש הקטנה, ריח השתן נמוג הרבה לפני בואו, ושר אתם את שירי המולדת ואת השירים הגסים אחריהם, ואחרי הבדיחות הגסות, שאפילו אחד לא מוצא לנכון לצחוק מהן בגלל נדושותן הוא מתחיל לספר סיפורי מלחמה, לא, לא סיפורי מלחמה אלא סיפורי קרבות, משהו על שיירות, מחסומים, נשק, שהחביאו מתחת לבגדים, ומישהו אומר לו שכך כבר לא יילחמו עוד"…

עד כאן הדגמה א'.

הדגמה ב' – הקוטב – פלוס או מינוס – הכל לפי השקפת עולמו של הקורא. המקור: הרבעון “מנורה”, יוצא לאור בירושלים בלשון הרוסית, גליון מס. 4, שהופיע כחודש ימים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, עמ' 67. אני מתרגם:

"בימי חול המועד, בעיצומה של המלחמה נתפרסמה בעיתונות ידיעה בזו הלשון:

“יחידת תותחנים שבחזית הגולן ניצלה הפוגה קצרה בקרבות כדי להקים סוכה. החיילים קירבו תותחים זה לזה, כיסו את הקנים המורמים ברשת הסוואה ובסוכה מאולתרת זו חגגו את חגם מעל לארגזי תחמושת הפוכים, שהוגשו עליהם ואפלים, כמה בקבוקי מיץ ועוד מיני מאפה בלתי מוגדרים. אמנם, לא היו בידיהם ארבעת המינים, ואף לא יין לקידוש, אך מצב הרוח היה מרומם והתפילות הושרו ברגש רב, ולא עוד אלא בכמה נוסחים”.

ההיסטוריון לעתיד לבוא, שיחקור את תקופתנו אנו חזקה עליו שיקרא בעניין רב ידיעה זו, ואם היקף בקיאותו ההיסטורית ותנופתה יהיו רחבים למדי, מיד יצוף בזכרונו “מקור ספרותי” אחר מדברי ימי עמנו, שנשתמר ונתגלה באחת ממערות מדבר יהודה. המדובר הוא במכתבו של מנהיג המרד האחרון של היהודים נגד רומא, שמעון בר-כוכבא, לאדם ששמו יהודה בר-מנשה מקרית ערביה, שבו מצווה עליו המצביא לספק לצבאו את ארבעת המינים ־ “לולבין ואתרוגין, הדסין וערבין”. בר-כוכבא עצמו נמצא אותה שעה בירושלים. המצב היה מתוח. הרומאים ריכזו כוחות צבא גדולים מסביב לעיר, כדי להדביר את המורדים החצופים במכת מחץ מכריעה. ואף שבר-כוכבא היטיב לדעת שהמשימה שהוא מטיל על אחד מפקודיו כנראה כרוכה בסכנת חיים לשלוחיו, ראה צורך לדאוג לאספקת ארבעת המינים לחייליו כדי לקיים את מנהגי חג הסוכות כהלכתם.

משמעמידים אנו – אלו מול אלו – את לוחמיו של בר-כוכבא, שלא ידע פחד מימיו, המבקיעים להם דרך בין שורות לגיונותיה של רומי במדבר יהודה, כדי להשיג תשמישי פולחן כגון אתרוגים ולולבים, ואת חיילי צה"ל שפרשו סוכה על קני תותחים ברמת הגולן, מוחקים אנחנו במחי-יד תקופה של 1840 שנה, המפרידה בין שני מאורעות אלה ושוב הופכים את דברי עמנו ותולדות ארצנו לחטיבה שלמה אחת שאין לחלקה לשיעורים וקני-מידות, לתופעה שהיא מעל ומעבר לזמן ולחלל המתגלמת בסמלי מסורת, שבמבט שטחי נראים תמימים עד גיחוך, ואילו לאמיתו של דבר רוויים הם משמעות עמוקה, ומשמשים עדות חיה כי “נצח ישראל לא ישקר”.

עד כאן הדגמה ב', ומי שעדיין לא השתכנע, כי מתח ניגודים כה אדיר שומה עליו לחולל את קשת נוגה הגאולה בין שני הקטבים, אם נעמידם במרחק נאות זה מזה, אות הוא כי טפש כחלב לבו, עיניו טחו מראות ואזניו אטומות משמוע, שאם לא כן היאך אין הוא שומע את פעמי המשיח? אפשר, אמנם, שאין הוא שומע את פעמיו של זה, משום שבן דויד כבר בא. אינו עומד לבוא, כי בא, בא – פשוטו כמשמעו. אין לנו אלא להתבונן על סביבותינו בעין בוחנת; שהרי מצינו במסכת סוטה דף מ"ט, כי בעקבות משיחא חוצפא יסגא, (שימו לב! לא לפני שיבוא המשיח, כי אם בעקבות ביאתו תרבה החוצפה) ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת-בית, וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

משל למה הדבר דומה? לדברים שאמר בשעתו אותו חכם הודי אגדי, ששמו ידז’ניאוואלקיה, בבואו לתאר את מהותו של אטמן, מקורו ונושאו של כל היש, לאמור: כשם שמן האש, שהוטלו בה זרדים לחים, מתנשאות תמרות עשן בזו אחר זו, כך נפלטו מנשימתו של אותו אדיר ריגוודה, ידז’ורוודה, סאמאוודה ושאר כתבי הקודש ההודים – הלא הם כתובים באחת האופאנישאדות, דהיינו ספרי המוסר של חכמי הודו העתיקה.

ואני בקראי את הדברים האלה הרהרתי בסנה, שהיה בוער במדבר סיני ואיננו אוכל, שמא לח היה הסנה מטל הבוקר?

זכורני, ביום קיץ לוהט עליתי למצדה. צמא הייתי עד עלפון, כל עוד נפשי בי רצתי אל מיכלי המים לשתייה, המצויים שם בצל מתחת ליריעת אברזין. ספלי מתכת היו רתוקים אליהם בשרשראות. אכן, חסים על המים במצדה ואף על פי כן לאחר כל ספל שנתמלא מטפטפות מן הברז כמה טיפות. ובו במקום, מתחת לברז, באדמת טרשים שדופת עידנים וחרוכת שמש, בקע שיח, שפירותיו קטנים, רכים ועגולים, סופגים ונוצרים כל רטט של לחות. רעי, שנתלווה עמי לאותה עליית מצדה, אמר: “גם אם לא תרצו אין זו אגדה”, ואילו אני התחלתי מדקלם בקול רם את ישעיהו ל"ה:

“ישושום מדבר וציה ותגל ערבה, תגל ותפרח כחבצלת… אז תיפקחנה עיני עוורים ואזני חרשים תיפתחנה… כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים”… וגומר עד סוף אותו פרק, שהביאני הנה מארץ של צינת חורף משיבת נפש לאמור: “ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה”.

ולמען אלה, המחייכים כאן נכחי בבת-צחוק לגלגנית של איש נבון, רווי וחכמה וספקן, והמאשימים אותי ברגע זה – במידה לא מעטה של הצדקה – בבלבול יוצרות, באנדרלמוסיה של מושגים, בבלילת רעיונות, בקירוב רחוקים, בזלזול בתבונה, בהתעלמות מחוקי הגיון יסודיים ובהתעללות בתורת הלוגיקה, אסיים במעשה שאירע בי אי-שם בכפר נופש שוויצרי מנומנם ורגוע, שאפילו מאות הנופשים, שנהרו אליו בעונת הקיץ, לא הדירוהו מרגעונו ונמנומו. שתי כנסיות היו בכפר – האחת קתולית והאחרת פרוטסטאנטית. הקתולית היתה מוקפת בית-קברות פעוט – מטופח, מטופל ומרהיב עין בפסליו, אבניו וערוגות פרחיו. נוהג הייתי לרדת אליו ממלוני ולהביט במצבותיו, ששמות הקבורים תחתיה היו חרותים עליהן בצירוף כמה מילות שבח לאפיים ודברי צער על פטירתם. והנה אחת המצבות היתה ללא שם והכתובת שעליה תמוהה עד גיחוך: פה נקבר איש, אשר לא כתב שירים. על יד הקבר ניצב כומר עול-ימים ובריא-בשר, פניו שזופות, עיניו חייכניות וצווארונו – צווארון גבוה ושחור – עוטף את צווארו עד חנק. שאלתי אותו: “וכי כל שאר הטמונים באדמה זו כתבו שירים?” הוא ענה לי: “כאן, אדוני, לא אקדמיה לתורת ההגיון, כאן – בית קברות”.

ואם כברת ארץ שנועדה למתים כך, מים חיים המפכים במדבר להפרותו על אחת כמה וכמה. הבה, איפוא, נרים כוסנו, נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו, נקדש על היין, שהרי הגפן נותנת פריה, ומה לנו יוקר, אם יש תוספת יוקר ליין אשר ביוקר, וככל שיאמיר היוקר כן ימלאו אסמי כרסנו דגן, בתי-בדיה יצהר ויקביה תירוש.

ג

ואכן, המסובים היטו אוזן קשבת לנואם הראשון, לפחות לגבי הסיפא של נאומו, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. איש מהם לא ערער על דבריו ולא הקשה על קביעותיו, אפילו אותו גבר מרשים, שגילו בין זיקנה לשיבה, אשר קם לנאום אחריו, לא התייחס אל דבריו כלל. נפנף ברעמת השיבה שעטרה את קרחתו, עצם רגע קט את עיני התכלת הדהויות שלו, ובקול צרוד ונרגש פתח ואמר:

לפני מאה שנה כתב גאון סופריה של רוסיה, פיאודור מיכילוביץ' דוסטוייבסקי, מאויביו המשובעים של עם ישראל – דתו, תורתו ותרבותו – את הדברים הנמרצים האלה: “לייחס את ה-Status in statu (של היהודים) לרדיפות וליצר ההשתמרות בלבד אין די בכך. והרי לא היה די תוקף להשתמרות המשתרעת על פני ארבעים מאות שנה; נמאס היה להשתמר תקופה כה ארוכה. הציביליזציות החזקות ביותר בעולם לא הגיעו לכדי מחצית של ארבעים מאות שנה וקיפחו את כוחן המדיני ואת זהותם השבטית. כאן לא ההשתמרות היא הסיבה העיקרית אלא, רעיון מסוים, רעיון מניע ומושך, משהו היורד לעומק וחובק זרועות עולם, אשר האנושות עדיין אין בכוחה לומר עליו את דברה האחרון”.

ולאחר שציטט הנואם את דוסטוייבסקי עשה לו קפיצת דרך, הגיח אל הקוטב השני של ההגות האנושית במאת השנים האחרונות ובמשפטים קצרים וממצים קיפל את כל החשוב שבספרו של הרברט מארקוזה “האדם החד-מימדי”, שבו מתריע המחבר על ההתדלדלות הרוחנית של בן דורנו בחברה התעשייתית המפותחת, שהרווחה השיוויונית, אשר הביאה לה הטכנולוגיה המודרנית, ביטלה בה את מתח הניגודים הדיאלקטי, שהוא – והוא בלבד – הנו המניע הבלתי מונע והדחף הנצחי לשינוי, לשכלול, להתקדמות, לקידמה. חברה זו עלולה להגיע לנקודת קיפאון ולעקרות, שכן תוצרה העיקרי הוא ברייה נטולת מאוויים מעבר לעצמה, ברייה ששאיפותיה באו על סיפוקן ואישיותה איבדה את הממדים המשווים לה חיות יוצרת, וכל עצמה אינה מתקיימת אלא במישור אחד – בקיצור, אדם חד-מימדי. וכאן הגביה הנואם את קולו והטיל בחללו של האולם, שאפילו קישקוש הסכינים והמזלגות וחריקת הלעיסה והכירסום נדמו בו לכדי הרף-עין, את הכרזתו הנועזת:

תורתו של מארקוזה תורת אמת היא, אך כאמיתות רבות אחרות, אף תורה זו אין ליישמה אלא אליהם, אל עולם-הגויים; עלינו, עדת בני-ישראל, אין היא חלה אף כהוא זה, כיוון שהיהודי – אף אם ירצה – נבצר ממנו להיות אדם חד-ממדי, שכן עצם היותו יהודי מעניקה לו מימד נוסף: מימד הזמן; ולא סתם זמן, אלא גולת כותרתו של הזמן בקוסמוס – הזמן ההיסטורי. יהודי הוא יהודי משום שהוא מרכז בקרבו את העבר ההיסטורי כאותו עובר החוזר על ההשתלשלות הביאולוגית מן האמיבה ועד האדם, ויהודי הוא יהודי משום שסירב לקבל את הגירסה שהאנושות כבר נגאלה, והוא נושא את נפשו אל העתיד, אשר בו יתגשם החזון המשיחי, כאותו עובר ברחם אמו שמגמת פניו לצאת לאוויר העולם. על כן אין חשש לקפאון החברה האנושית כל עוד קיים בה יהודי אחד, ויהא שמו אפילו הרברט מארוקזה. על כן צדק היטלר מבחינתו שלו בהכריזו, שאין לו תקווה להשליט את תורתו על המין האנושי כל עוד מהלך עלי אדמות אדם אחד, שדם יהודי זורם בעורקיו.

– אני חוזר – הדגיש הנואם – אין חשש לקפאון החברה כל עוד משרך בה את דרכו היהודי הנצחי, אף אם כופר הוא ביהדותו, ואין סיבה לחשוש מפני ההתאבנות ההיסטוריה, כל עוד מתפקד בה בית-יוצר ליהודי באשר הוא יהודי, יהיו אשר יהיו תוכנו וצורתו של בית יוצר זה: מלכות בית-דויד המטילה ביצי ערכים חדשים לסל האנושות תוך כדי מאבקה הנואש נגד כליונה, חברת גיטו סגורה ומסוגרת, המתקיימת בכוח חוקיה האימננטיים ללא עם וללא ארץ, או מדינת ישראל הנצורה, שנגזר עליה להיות קיסרות בכל כורחה.

כה אמר הנואם השני, ולאחר שעשה אתנחתא קלה הציג למסובים שאלה נוקבת לאמור: כלום יכול אדם בן ימינו – יהיה אשר יהיה: יהודי או יווני, מאמין או כופר – למצוא את הגאולה האישית בתורתה של היהדות? בהזדמנות זו הזכיר את פירושו של רבי שניאור זלמן מלאדי על שאלתו של הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון: “איכה”, דהיינו היכן אתה בחלל ובזמן? סיפור זה מוכר לכם מכתביו של בובר – הוסיף לכאורה כהערת אגב, אלא שניכר היה בו שנתכוון בכך לעקוץ קמעה את הנוכחים, שרובם אינם נזקקים למקורות ושואבים את ידיעותיהם על הראשונים מדבריהם של האחרונים.

מכל מקום, כיוון שעמד בפרשת בובר, תיאר מפיו של זה את תפישת מהותו של הפרט האנושי ביהדות והזכיר את רבי שמחה בונם מפשיסחה, שאמר כי לא היה רוצה להתחלף בתפקידים עם אברהם אבינו, שכן כל אדם חייב להגשים את ייעודו היחודי שלו, ובהקשר זה הביא כמובן את דבריו המפורסמים של רבי זישא מהאניפול, שאמר על ערש מותו: בעולם הבא לא ישאלוני “מדוע לא היית משה רבנו?” אלא “מדוע לא היית זישא?”. והרי כולכם יודעים – העיר שוב, לא בלי אירוניה מוסתרת, כיוון שלפי כל הסימנים פקפק מאד אם אמנם לכל המסובים ידוע דבר זה – כי אין זה אלא אותו רבי זישא, שגרס כי האדם עשוי להיות ברייה יותר נעלה מן המלאכים; ובדברו הסתמך על הפסוק בבראשית י"ח “והוא עומד עליהם תחת העץ”. המדובר הוא באברהם אבינו, שעמד על המלאכים, שבאו אליו לשרתם. מכאן הפליג הנואם אל העבודה בגשמיות, ועוד דברים כהנה וכהנה, שהחסידות בהידורם המודרניסטי של מלומדי זמננו, מורה בהם כביכול את הדרך לאדם בן זמננו, וחתם את הרצאתו בבקשת רשות מן הנאספים הנכבדים לערוך נסיון צנוע של סיכום מהותה של היהודת בחמישה סעיפים דלהלן:

א. היהדות מושתתת על שיויון מוחלט של כל בני האדם בפני האלוהים.

ב. היהדות מכריזה ללא הסתייגות על העקרון, שהעדה-הקולקטיב ואישיותו של היחיד שוות-ערך הן.

ג. היהדות מכירה באדם לא רק כבנזר הבריאה של העולם הגשמי, אלא כבברייה העומדת על המדרגה הגבוהה ביותר של ההוויה הרוחנית, שמעליה ניצב רק האלוהים לבדו. משום כך האדם, אשר לעולם, בשום מקום ובשום דרך לא יוכל להיות לאלוהים, עשוי להגיע לידי מידה כה גבוהה של שלמות, שהוא הופך נעלה מן המלאכים. ולאו-דוקא בעולם האמת שלאחר המוות, אלא בהוויה החמרית, בחיי יום-יום, בלא שיתנזר מן העולם הזה ותענוגותיו; דהיינו לא בדרך של פרישה וסיגופים, אלא בדרך של אורח-חיים מוסרי בחברה הבנויה על אשיות המוסר.

ד. דרך השלמות המוסרית והקמת חברה על יסודות הטוב והצדק לא זו בלבד שאינה מובילה אל שלילה עצמית של היחיד בתור שכזה, כי אם להיפך: עיקר מטרתה – ביטוי מוחלט, ממצה של ה"אני" שלו, כלומר של אישיות ערכית, שקיומה הוא מאורע חד-פעמי בחלל ובזמן, בהיסטוריה ובקוסמוגוניה, מאורע שאין עליו חזרה עולמית.

ה. ביטוי כה חובק-כל של האישיות עשוי להתגשם הודות להכרה, שעל כל אדם מוטלת משימה אחראית בתכנית הכללית של קיום הבריאה כולה והתפתחותו של המין האנושי. תכנית זו נתונה להשגתו של השכל האנושי, אך לא תמיד ניתנות להשגה החוליות המקשרות חיי יחיד – את חיי, את חייך, את חייו – אל ההכוונה התכליתית של העולם.

– מה שניתן להשיג הוא החדרת ההכרה בדבר עצם קיומו של קשר כזה ובדבר המשימה המוטלת על האדם, שעיקר מילויה – היכולת למצות את כל כוחות הרוח באותה צורה מיוחדת, שבה גובשו בנפשי, בנפשך, בנפשו. הן לולא תכנית עולמית זו, לא אני, לא אתה ולא הוא לא היינו ניחנים דוקא בסגולות אלו, ולא אחרות. משום כך חייב כל האדם לנהוג בכל מעשה ממעשיו, כאילו הוא עובד עבודת קודש, כפי שמורה תורת העבודה שבגשמיות בתנועה החסידית.

ד

הנואם השני במשתינו לא התייחס, כאמור, אל דברי הנואם הראשון כלל ועיקר, ואילו הנואם השלישי – גבר נמוך-קומה ועגלגל, שלחייו בולעות את עיניו, ושערו גזוז קצר כדרך תסרוקתם של פקידי ממשלת המנדאט בארץ-ישראל של שנות השלושים – נואם שלישי זה פתח בהתקפת-מצח על דבריו של קודמו. בבאריטון נמוך ועמוק – שעמד בסתירה מוחלטת להופעתו החיצונית – הביע את פליאתו על שנאלץ היה לשמוע דברים תמוהים שכאלה מפיו של הוגה-דעות ישראלי, שכן מדינת ישראל היא תוצר של הציונות, שכל מגמתה לעשות את בני ישראל עם ככל העמים, הרוקמים את חיי החברה והתרבות שלהם במדינה משלהם, ולשים לאל את כל תורות-התעודה בישראל, הנס לגויים, המשיחיות וגאולת האנושות. מכאן התחיל סותר את קביעותיו של קודמו בזו אחר זו. כל בן-עם, שפיתח תרבות לאומית, הריהו ממילא גם בעל המימד של הזמן ההיסטורי, שכן תרבות לאומית, לשון לאומית, עבר לאומי – פירושו ממילא היסטוריה. כל סוציאליסט – יהודי ושאינו בן-ברית – שואף לגאולת העולם בעתיד, ואם מארכסיסט הוא, הריהו רואה את העבר כשלבי התפתחות לקראת חברה אידיאלית, המושתתת על יסודות של צדק, שכל תכליתה היא לאפשר ביטוי עצמי מלא לכל אישיות מהאישים, שהיא מורכבת מהם. כישלונם של המשטרים הסוציאליסטיים של היום בבניית חברה כזאת אינו הוכחה לכישלון התורה, כשם שחורבן הבית – הראשון והשני – אינו הוכחה לכישלון היהדות, לכל היותר הוכחה הוא לסטייה מעקרונותיה. על כל פנים: השאיפה לחברה אידיאלית קיימת בין כל הגויים, ועצם לידתו של השמאל החדש מעידה עליה. אשר לחסידות, הרי לדעתו של הנואם השלישי, אין זו אלא נטע זר ביהדות, וכל עולמה מצוי בדתות ותנועות מיסטיות שונות, החל במיסטריות גנוסטיות וטרום-גנוסטיות של העולם העתיק וכלה בתורותיהם של חכמי הודו וסין מבודהא עד לאו-טסה ועד רבים אחרים. אם נחפש, למשל, את המושג עבודת הגשמיות נמצאנו על נקלה הן בכתביו של קונפוציוס והן בהגיגיו של לאו-טסה שכל אחד מהם רואה על פי דרכו שלו בכל פעולת אנוש מעין עבודת קודש. הסיכום הוא, איפוא, שכל התחכמויותיו של היהודי האינטלקטואלי בן-ימינו, המשליך יהבו על דוסטייבסקי, שהוא מגדולי שונאי ישראל שבכל הדורות, או על מארקוזה, המתכחש ליהדותו מכל וכל, אינם אלא להטוטים וירטואוזיים בשדה הרוח, שהמלה רעות-רוח הולמת אותם. היהדות היא דת והיהודים הם עם. כל הרוצה להשתייך לעם, טוב יעשה אם יעלה לישראל ויחיה חיי עם תקין על אדמתו; כל הרואה עצמו בן דת משה מוטב שיחדל מהתפלספות ויקיים את תרי"ג המצוות של תורת משה. “ואני מבקש סליחה ומחילה – סיים הנואם השלישי – על שבאווירת התחכום המודרני בא אני עליכם באמרים בוטים ובדברים כדרבונות, שפשטותם עלולה להיראות כפשטנית בעיני מסובים כה נאורים ומלומדים”.

ה

עוד זה מדבר ופתאום נרעדו הכוסות והצלחות, הבקבוקים והצנצנות, המזלגות, הכפות והסכינים, שהיו ערוכים על גבי שולחנות המשתה. גביעים, שהיו מלאים, יינם נטף על פיותיהם והכתים את המפות הלבנות; וכותב השורות הללו, שהיה אחד מן המסובים, תדהמה גדולה נפלה עליו כשנוכח לדעת, כי הוא, הוא עצמו ולא אחר, הלם באגרופו על השולחן וגרם את כל המהומה הגדולה הזאת.

מדוע אני, שלא הוזמנתי למשתה אלא כדי לדווח על מהלכו, הלמתי לפתע על השולחן? לאלוהים פתרונים. על כל פנים, לא לי, שכן מכשיר הייתי בידי כוח עליון ממני, ועתה לא נותר לי אלא לדווח על מעשי ודברי כשם שדיווחתי על דבריהם – לאו דוקא מעשיהם, משום שלא היו מעשים – של אחרים.

ובכן, הלמתי באגרופי על השולחן וזעקתי זעקה גדולה ומרה.

– די! לא סימפוסיון הוא זה, רבותי, כי אם משתה להדברת הדֶבֶר! לא ויכוח אקדמי ולא הזיות מיתולוגיות-שגיוניות ידבירו את הדבר, כי-אם מעשים. שמענו על הגאולה ושמענו על בוא המשיח, שמענו על חזון האדם היהודי ושמענו על תרי"ג המצוות. אכן, שמוע שמענו. זה כשלושת אלפים שנה היטינו את אזנינו ושמענו, – והנה המאזן, רבותי המסובים: מחשבי-הקיצין למיניהם הולידו את ישו ואת מוחמד, חזון האדם היהודי הביא לידי מהפכת אוקטובר (מארכס, טרוצקי, קאמיניב, זינובייב), רוב מקיימי תרי"ג המצוות בעולם ניספו בשואה, וההרגשה שככל הגויים בית-ישראל ילדה את מלחמת יום-הכיפורים.

– מעשים! – צרחו כל המסובים בעוד פיותיהם מלאים נתחי המעדנים, שהוגשו באותו משתה – מעשים!

מעודד מן ההד, שמצאו דברי בלב המאזינים, פתחתי אני בהרצאתי שלי:

– בנוהג שבעולם בנאום נוסח “אני מאשים” של זולא, קונה הנואם את עולמו. ואילו אני אנהג בדרך הפוכה: אני מצדיק. מצדיק אני את ממשלת ישראל על שלא פתחה במלחמת מנע ועל שלא גייסה מילואים ערב יום הכיפורים. מצדיק אני ממשלה זו, משום שהעילית האינטלקטואלית של הארץ הזאת יצרה אוירת טירור שמאלני, מתוך הכרה שעמנו עם ככל העמים ומדינתנו מדינה ככל המדינות – עם שעמים פירושו – עמי אירופה, כמובן, ומדינות משמען – מדינות אירופה. ואם כן הדבר, אין לנו אלא למגר את הקאפיטליסם, לעודד את הפאנתריסם, לערער את המימסדיזם ולהעביר ממשלת זדון תוקפנית-גנרלית-מילטאריסטית – ממשלת גולדה-דיין מן הארץ. ואני, רבותי המסובים, במו אזני שמעתי מפיו של פרופיסור באוניברסיטה העברית – ועוד במוצאי יום-הכיפורים! – כי כל עניין ההתלקחות כביכול על הסואץ וברמה אינו אלא תכסיס של משה דיין, שבא להסיח את הדעת מבעיותיה האמיתיות של מדינת ישראל אל התחום הבטחוני, כדי לזכות בקולות בדרך זו. היזכרו נא בנחשול הזעם, שהציף את כל אניני-הנפש בארץ ובעולם, כאשר שבועות מספר לפני מלחמת יום-הכיפורים הופל מטוס לובי מתוך נסיון להקדים רפואה למכה אפשרית! והרי המטוס הלובי אות ודגם הוא למה שעשוי היה להתרחש במלחמת יום-הכיפורים, לוא נהגו בה באותה הדרך. אכן, גבירותי ורבותי, כל זה בא עלינו משום שלא לסדום היינו ולא לעמורה דמינו, כי אם – גרוע מזה! – לפאריס היינו וללונדון דמינו. ואולי אפילו לרומא, שהרי לבי סמוך ובטוח, גבירותי ורבותי, כי אי-שם במחסני הוואתיקן מוכנים כבר כמה דגמים של חצאי סהר, שנועדו להחליף את הצלבים בכנסיותיה של רומא ־ ובראש ובראשונה בסאן-פטרוס – תמורת כך וכך טונות נפט גלמי מקאדאפי ועדת מרעיו.

ומכאן, רבותי, אל תרי"ג המצוות. לשם קיום תרי"ג המצוות אין צורך במדינת ישראל. אדרבה, רוב רובן של המצוות נוצרו, כדי שעם ישראל יתקיים גם ללא מדינה, ומדינת ישראל נוצרה כדי שעם ישראל יתקיים גם ללא תרי"ג המצוות. כי בעולם, שבו נתנו בני אדם את נפשם על צלב ועל חצי סהר, פעלו המצוות כמלט חזק פי כמה מכל מדינה. אבל בעולם, שבו מוכנים יוצרי התרבות האנושית למכור נשמתם לבעלי שדות נפט, לא זה המלט.

מה הוא איפוא?

דומני, שבאחת מרשימותי, שנתפרסמה כחמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים וכשנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים, ניסיתי לתארה בדו-שיח אחד, לאמור:

– האמנם עוד מלחמה לפנינו?

– אני מקווה שלא.

– אם כן?

– אם כן, ננצח גם הפעם.

־ ואם לא ננצח?

– אות הוא שמלאו הימים: מחמדי העירום של השבועון הפורנוגראפי “בול” ייהפכו במרוצת הדורות ל"שיר השירים", ואחד הפנתרים השחורים יהיה לאלוהי הגויים.

– זה אבסורד.

– אמת, זה אבסורד, ועל כן ננצח.

ננצח משום שעם ישראל הוא השאור, שהופך את עיסת האנושות לגורם משמעותי במערכת הקוסמוס. לשם כך שומה עליו לשכון לבדד ולא להתערב בעמים. ולא נוצרה מדינת ישראל אלא כדי ליצור את הכלים, שבעזרתם ימשיך עמנו למלא את יעודו בעידן הטכנולוגי, כשם שמילאו בעידן הדתות המונותיאיסטיות. וסימנכם: האנטישמיות. חזונו של הרצל היה חיסול האנטישמיות בדרך ההקמה של מדינת היהודים והפיכתו של עם ישראל לעם ככל הגויים. וראה זה פלא: מדינת ישראל לא זו בלבד שלא פתרה את בעיית האנטישמיות, כי אם יצרה אנטישמיות חדשה – ארסית, חובקת-כל, פראית-אסייתית-אפריקנית – לא עוד עם רוצח אלוהים כי אם עם משעבד עמים, מנצל, משתלט, מדביר, משפיל. שנאה תהומית זו היא שנוסכת בי את הבטחון כי במדינת ישראל של ימינו – בה ורק בה – טמון עתידו של עמנו, שהרי כל בר-בי-רב יודע מה היה עולה בגורלו של עם ישראל אלמלא האנטישמיות והתלמוד: הוא היה נכחד ולא היה נשאר ממנו שריד ופליט.

אזי קם ממקומו הנואם השלישי – אותו גבר נמוך קומה ועגלגל, שלחייו בולעות את עיניו ושערו גזוז קצר כדרך תסרוקתם של פקידי ממשלת המנדאט בארץ-ישראל של שנות השלושים – שאל:

– האנטישמיות של ימינו ברורה לנו; מה הוא התלמוד של ימינו? – זאת היא השאלה, אם נשתמש בלשונו של האמלט.

עניתי לו:

– שאלה טובה, אלא שתקופתנו מקבילה לזו של דויד המלך, ולא לזו של התהוות התלמוד, אם כי לבי סמוך ובטוח, שאלמלא דויד המלך לא היה התלמוד נוצר לעולם. ודויד היה שואל, כידוע, באפוד. אם נוח אתה להירמז אספר לך, כי לפני שבועות מספר קראתי בעיתון על פרופיסור ישראלי המציע לתכנת מערכת מוסר נורמאטיבית שתעובד באמצעות מחשב. בין אביתר הכוהן, שהיה מגיש את האפוד לדויד המלך, לבין רב אשי ורבינא, שחתמו את התלמוד, מפרידה תקופה של כ-1500 שנה. אני מאמין שהזמן ההיסטורי ניחן בתאוצה פרוגרסיבית ומקווה שבגלגול זה יתקצרו המועדים.

מששמע הנואם השני – גבר מרשים, שגילו בין זיקנה לשיבה ושעיניו תכולות-דהות ורעמה לבנה עוטרת את קרחתו – את קושיותיו של הנואם השלישי נתרומם גם הוא ממקומו והקשה את קושיותיו שלו:

– בתקופת שקיעתה של מלכות בית דויד מצא יאשיהו המלך ספר תורה בהיכל; האם לעת שקיעתה של מדינת ישראל יימצא גם בהיכלה (היכן? בכנסת? במוזיאון ישראל? בהיכל הספר? בבנייני האומה? בתיאטרון ירושלים? בהיכל שלמה?) ספר-תורה, תהא מה שתהא משמעותו של המושג “תורה” באותם הימים שלעתיד לבוא?

– כן – השיבותי קצרות ונמרצות, והתחלתי מצפה לקושייתו של הנואם הראשון, זה שגבות לחייו עבותות, שערו מגודל פרע, על חטמו מורכבים משקפיים במסגרת מתכתית וכיפה סרוגה טובעת אי-שם בבלוריתו. הקושיה לא אחרה לבוא:

– אדוני – שאל, ספק בדחילו ורחימו, ספק בהתרסה לגלגנית – לפני שעה קלה זעקת זעקה גדולה ומרה לאמור: “לא הזיות מיתולוגיות-שגיוניות ידבירו את הדבר, כי אם מעשים.” לא כן? מה הם המעשים, איפוא? מה שומה עלינו לעשות? להתיישב ביהודה ובשומרון?

לא בבת ראש השיבותי לו. הרהרתי שעה קלה ורק לאחר מכן עניתי ואמרתי:

– לאו דוקא. כי אותה חברה, אשר תיצור את הכלים, שבעזרתם ימשיך עמנו למלא את יעודו בעידן הטכנולוגי, כשם שמילאו בעידן הדתות המונותיאיסטיות, תהיה חברה פתוחה וממילא תקלוט את תושבי יהודה ושומרון ותעכלם בקרב עם ישראל העתיד לקום, כשם שיהודה בתקופת בית שני קלטה את האדומים, גיירה ועיכלה אותם, מרצונה או בכל כרחה, עד כדי כך שהורדוס “העבד האדומי” הוא שבנה אותו בית מקדש, שבלעדיו במחציתו של התלמוד לא הייתה קיימת (קדשים וטהרות וחלק ניכר משאר הסדרים), ולא עוד אלא שהאדומים הם הם שלקחו את החלק הפעיל ביותר במרד היהודים נגד הרומאים ולא נפלו אלא מן הקנאים עצמם.

– אם כן, מה עלינו לעשות? היום, הערב, מחר, מחרתיים, מה עלינו לעשות? להדברת הדבר, מה עלינו לעשות?

הפעם שאל לא רק הנואם הראשון, שאלו כל שלושת הנואמים קול אחד.

לא היה מענה בפי. עברו כמה דקות עד ששלושת הנואמים נוכחו לדעת, שלא היה מענה בפי. לאחר זמן-מה נשתכנעו גם כל שאר המסובים בכך. ואז ניתכו עלי כל מיצרכי חברת השפע, שהמשתה נתברך בהם: החל בקליפות תפוזים, שמני שימורים ורוטבי בשר וכלה בקונכיות במיץ פורטוגזי, סרטנים במיונז, בף א-לה סטרוגנוף בשמנת ומרק של שריון צבים. הרבה אסוציאציות הצטופפו במוחי בעת הרגימה ההמונית הזאת, החל ב"עוד מעט וסקלוני" וכלה ב"אינם יודעים מה שהם עושים!". על כל פנים, לא התגוננתי אף כהוא זה. כדי הרף-עין חלפה בקרבי המחשבה, שמעדנים אלה, המבוזבזים על סקילתי, עשויים להקל על פרפורי הגסיסה מרעב של כמה וכמה ילדים מוכי כפן בהודו, בסין ובאפריקה, אך בו ברגע נצטיירה בדמיוני, כמו בראי, דמותי שלי: מעין יצירה של אמנות-פופ מודרנית ־ ערב-רב של צבעים “טבעיים”, החל בעגבניות ארגמניות מרוסקות וכלה בביצים סרוחות הצהובות זו לזו.

ומכל דברי החכמים מכל הדורות, העמים והתקופות שהצטופפו באותה שעה במוחי ייחדתי מקום בראש לקטע ממאמרו של הוגה-דעות רוסי גולה – הפילוסוף ברדייב, שנכתב בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), לאמור:

“כשעמדתי לנוכח תמונותיו של פיקאסו, נוכחתי לדעת, שלא הכל כשורה בעולמנו זה. יגון וצער מילאו את לבי על שהיופי העתיק של עולמנו – נגזרה עליו כליה; אלא שתוך-כדי-כך נתמלאתי חדווה רבה על שמשהו חדש הולך ונולד”.

א

המדובר הוא באברהם אבינו… אך לא אברהם אבינו הפרט, כי אם אברהם אבינו כדמות ייצוגית, ואף למעלה מזה: אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה.

עוד אפלטון עצמו ניסה לא אחת להגדיר את האידיאות שלו בדרך מתימטית או לפחות להציגן בצורה גיאומטרית. לוא היו בימיו נוסחאות אלגבריות חזקה שהיה משתמש גם בהן. אף אנו נעשה את כל אשר ביכלתנו כדי למצוא נוסחה מתימטית בתורנו אחרי האידיאה של אברהם כשלעצמה, דהיינו “האברהמיות” המופשטת. אם יעלה בידנו להגיע לידי נוסחה כזאת מה טוב. אם לאו נסתפק בהגדרה פחות מדעית ופחות מדויקת. מכל מקום, עוד בראשית דרכנו נצטייד במכשירים מתימטיים, או לפחות באחד מהם, אחד מכלי הצור הקמאיים שלה: המיספר.

המיספר, שבו בחרנו, הוא 10, שכן מיספר זה מסמל את דמותו של אברהם הן לפי מאמרי חז’ל והן על פי דבריהם של חוקרי המקרא בימינו בשל עשרת הנסיונות שאברהם אבינו נתנסה בהם לכל הדעות.

פרופסור קאסוטו פירט נסיונות אלה ותיארם. לפני שנביא פירוט זה כלשונו מספרו של פרופיסור קאסוטו “מנוח עד אברהם” נקדים ונאמר כי בהמשך סיפורנו זה נרבה במובאות מספרים ופרסומים שונים. ודומני כי יש צידוק לדבר: בהפליגנו למסע ההרפתקאות להשגת גיזת הזהב של הנוסחה האברהמית שומה עלינו לעבור בכמה וכמה דרכים לפני שניטול את הקרדום |(קרדום מתימטי או אמנותי) כדי לפלס בו נתיב עצמאי משלנו ביער הבראשית המקיף את הדרכים הסלולות.

"1) הנסיון הראשון, שהיה על אברהם לעמוד בו מיד לאחר ההבטחה, שניתנה לו בדברי אלהים בחרן, היה נסיעתו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ חדשה, לא ידועה לו. הוא האמין בהבטחה ועמד בנסיון, ולפיכך ניתנה לו ההבטחה השניה, הבטחת קניין הארץ תמורת ארץ מולדתו.

2) לאחר שעבר בכל ארץ כנען, וכאילו קנה אותה קניין אידיאלי, המסומל במזבחות, שבנה עליה לכבוד ה', מיד נאלץ לעזוב אותה מפני הרעב ולרדת מצרימה, ושם נמצאה שרה אשתו בסכנה. אבל ה' הגן עליה, ואברם חזר בשלום עם כל משפחתו אל מקום המזבח, אשר בנה על יד בית אל.

3) הארץ לא היתה מספקת לו וללוט בן אחיו יחדיו, והוא הוכרח להיפרד מלוט ולהשלים בלבו עם ויתור על חלק מן הארץ מפני דרכי שלום; אבל לוט בחר לו חבל אדמה, שלא היה שייך לארץ כנען ממש, וה' חזר והבטיח לאברם את כל הארץ כולה, וזרע רב, תמורת בן אחיו, שנפרד ממנו.

4) כדי להציל את לוט הוכרח אברהם להסתכן במלחמה קשה נגד מלכי המזרח, אבל ה' “מיגן” את צריו בידו, ואחר כך הבטיחו שהוא “מגן” לו, ואישר, ואף הרחיב ופירט עוד יותר, את ההבטחות על קניין הארץ ועל רוב הזרע.

5) בשעה שעתיד היה להיולד לו בנו הראשון מהגר, עמד בן זה להילקח ממנו מחמת מריבה במשפחה; אבל הסכנה חלפה, וה' הבטיחו שייצא ממנו המון גויים, לא רק על ידי בנו הראשון אלא גם על ידי בן שני, שתלד לו שרה, ובבן זה תתקיים ברית ה'.

6) שוב נתנסה אברהם במצוות המילה, ועמד בנסיון, ואז הוא זכה לביקורם של שלושת “האנשים”, והיעוד על לידת בנו הנבחר נתאשר ונתבאר לו ולשרה.

7) שוב נמצא לוט בסכנה בגלל רשעת שכניו, אבל גם סכנה זו חלפה, ולוט נושע בזכות אברהם.

8) בו בזמן שלידתו של יצחק מתקרבת, נמצאה שוב אשת אברהם בסכנה אצל אבימלך מלך גרר, אבל גם מסכנה זו היא נושעה, ויצחק נולד בשלום.

9) לידת יצחק גרמה לו לאברהם את הרחקת בנו בכורו, אבל תנחומים באו לו על־ידי כריתת ברית עם שכניו ובניין מקדש חדש בבאר שבע, והכרזת ה' שם.

10) לבסוף בא הנסיון העולה על כולם: עקידת יצחק; אברהם עמד אף בנסיון נורא זה וקיבל בזכותו את הברכות הנשגבות ביותר ואת ההבטחות הרחבות ביותר, הכוללות והמסכמות את כל אשר נאמר לו קודם לכן.

… יש לשים לב גם אל ההקבלה הכיאסטית, שבין עשר האפיזודות:

הנסיון האחרון מקביל לראשון (לך לך מארצך… לך לך אל ארץ המוריה; שם מצוות הפרידה מן האב, וכאן מצוות הפרידה מן הבן; בשתי האפיזודות ברכות והבטחות דומות אלו לאלו בתכנן ובביטוייהן); זוג הנסיונות שלפני האחרון מקביל לזוג הנסיונות שלאחר הראשון (שם סכנת שרי אצל פרעה והפרידה מלוט; כאן סכנת שרה אצל אבימלך ופרידה מהגר וישמעאל; גם שם וגם כאן ייסוד מקדש וקריאה בשם ה')."

עד כאן דברי פרופיסור קאסוטו. עברנו עם הפרופיסור הדגול כברת דרך זו על עשרת תמרוריה, והנה נוכחנו לדעת כי הגענו למטרה הפוכה מזו שאליה כיוונו פעמינו, שכן לא מצאנו מה שביקשנו ומצאנו מה שלא ביקשנו. יצאנו לחפש את נוסחת האברהמיות, את הייחוד שבכוחו עשוי האדם ליהפך לאברהם, ואלו מה שמצאנו הוא היסוד האנושי שבאברהם, אותה כוללות סוגית ההופכת את אברהם לאנוש, לאחד האדם.

בתחילה נישאר על קרקע המתימטיקה וניתן את דעתנו על ההקבלה הכיאסטית שבעשרת הנסיונות, שלנוכח השיטה, שבה נקטנו, דהיינו שיטת החיקוי למדעים מדויקים, רשאים אנו לקרוא להם בקורטוב של יומרה בשם עשרת הניסויים. הקבלה כיאסטית זו אינה אלא סימטריה. והרי הסימטריה היא אחת מסגולות היסוד של האדם באשר הוא אדם, ורבות דשו בה חכמי עולם מימי קדם ועד ימינו אנו בדברם על הגזע האנושי. גדולה מזו: רוב רובם של חכמים אלה סברו שסימטריה זו היא היא היסוד המשותף שבין האדם לבוראו, אלא שהראשונים סברו שהקדוש ברוך הוא, שהוא כליל השלמות של הסימטריה, (ועיין, למשל, באילן הספירות שבקבלה) האציל קורטוב משלמותו זו על ילוד אשה, ומתוך כך דוקא הסימטריה עדות חותכת היא לכך שבצלמו וכדמותו נבראנו; ואלו האחרונים סבורים שהאדם בבואו כדרכו להאניש את אלוהיו שיווה לו בין שאר השלמויות שהעניק לו בדמיונו, גם את הסימטריה בטהרתה. על־על־פנים, אין בה בסימטריה זו כדי להגדיר את האברהמיות או לייחד את אברהם משאר ילודי אשה. וכשם שאין בה בכולה אלא מה שיש בבן־תמותה ההולך על שתיים, כך אין בכל אחד מעשרת רכיביה אלא אות ודגם הבאים ללמדנו שבשר ודם הוא אברהם אבינו ותו לא.

הבה ונבחן את עשרת ניסויי הסימטריה אחד אחד. לשם כך שומה עלינו לצאת מתחום המתימטיקה (מיספרים, הקבלות סימטריות) ולעמוד על נסיונותיו של אברהם אבינו במישור הפסיכולוגי, הפיסיאולוגי והחברתי. נתחיל איפוא בניתוח הנסיונות ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ראשון ראשון. נסיונו הראשון של אברהם אינו עושה עלי שום רושם. נסיעה מארץ מולדת אל ארץ לא נודעת – היש מי שיראה בכך ייחוד או נסיון יוצא דופן? תולדותיו של המין האנושי הן היסטוריה של נדידות שבטים ועמים. ואפילו אדם הראשון עצמו נתכבד בצו “לך לך”, שלפי טיבו ומהותו היה גורלי יותר ואכזרי יותר מזה של אברהם. וקין שארץ שבתו היתה נוד ודאי שניידותו אף היא יש בה מן היסוד הטרגי במידה גדושה לעומת מסעו התכליתי והמכוון של אברהם. וכלום חייבים אנחנו לנבור בימי קדם ולהזדקק למיתוסים שעה שבמאתנו אנו עדים היינו לנדידה הגדולה בנתיב היסורים של צאצאי אברהם באירופה שלאחר השואה. האמנם נוכל להתרגש למקרא הדברים על הליכתו של אברהם “כאשר דיבר אדני”, והבטיח לו מכל הטוב שבעולם יחד עם הארץ אשר יראהו. כותב השורות האלו אף הוא נתנסה בעלומיו בהליכה מבית אביו, החם והמרווח אל ארץ לא נודעת לו על פי צו פנימי. ואביו עשה כן לפניו, ומשום כך נולד אביו בליטא, כותב השורות הללו בסיביר ובתו בירושלים. המסקנה ברורה היא, ואין מנוס ממנה. נסיונו הראשון של אברהם מלמדנו לא על המיוחד שבו אלא על המשותף, שבינו לכל אדם אחר בעולמו של הקדוש ברוך הוא מאז ומעולם.

והיה רעב בארץ וירד אברהם מצרימה… אל ארץ השפע. הכלכלנים אומרים לנו כי עוד בימינו אנו שני שלישיה של האנושות רעבים ללחם. לוא יכלו אף הם לרדת אל ארצות השפע היו יורדים, אלא שארצות השפע היו אז הופכות מיד לארצות המחסור. אברהם נהג כפי שכל אדם היה נוהג במקומו לוא היתה לו אפשרות כזאת. נסיונו השני של אברהם היה איפוא אף הוא אנושי מאד. כל הפרשה יש בה נקודה אנושית מובהקת, Human touch כמו שנוהגים לומר האנגלוסכסים. נקודה זו בולטת ביחוד בעניינה של שרה. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים, ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא, אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.”

שני שבטי נוודים, שבראשם שייחים הקרובים איש לרעהו קרבת דם, פרצה ביניהם מריבה, ומשום כך נפרדו זה מזה. השייח האחד שמו אברהם והאחר שמו לוט. מתקשה אני להבין במה נבדל ריב זה מכל ריב משפחתי אחר? לבי סמוך ובטוח שאין לך בעולם אדם בעל משפחה גדולה וענפה שלא נתנסה בנסיון כגון זה. שוב רשאים אנו לקבוע בבירור כי נסיונו השלישי של אברהם אינו נבדל מקודמיו ולתת את דעתנו על הבא אחריו.

הפעם מדובר על השתתפותו של אברהם במלחמה. אכן, אין לזלזל בנסיון זה, אלא שגם בו אין מן הייחוד ולא כלום. לדאבוננו ולמגינת לבנו ההיסטוריה האנושית אינה אלא דברי ימיהן של מלחמות, ובתקופת חייו של הכותב שעדיין לא הגיעו לסיומו של העשור החמישי בשעת כתיבתם של דברים אלה, השתוללו שתי מלחמות עולם הרסניות ועשרות מלחמות מקומיות עקובות מדם. לפיכך יהיה זה אבסורד גדול אם נראה באדם היוצא למלחמה בראש פקודיו אחד מסימני ייחודו אל אברהם כדמות, כאידיאה, כנוסחה. רבבות רבות עשו זאת לפניו ומיליונים אחריו. מהם הובסו ומהם ניצחו, מהם ניספו ומהם נותרו בחיים. מבחינת הנסיון כשהוא לעצמו אין הבדל בין אלה לאלה. ואם נרצה לעמוד על חוויותיהם בעת נסיונותיהם הקשים, מהומירוס ועד טולסטוי, ודוגמה ישמש לנו לא אברהם אבינו אלא הקטור בן פריאם והנסיך אנדריי בולקונסקי.

בדחילו ורחימו מתקרבים אנו אל הנסיון החמישי, אל פרשת הגר וישמעאל, כלומר אל כל אותו המכלול המסובך של בעיות פסיכולוגיות הנעוצות בנבכיה הקמאיים של חוויית היחיד בחברה האנושית: אהבה וקנאה, חיבה ושנאה, נשים ופלגשים, אבות ובנים וכולי וכולי. אני מודה ומתוודה: משמגיע אני אל תיבת פנדורה זו, הריני מגייס את מלוא יכולתי למשול ברוחי ולהבליג על יצרי כדי להימנע מתיאורים של דמויות פלאסטיות והתפתחויות דרמתיות, עלילות גבורה וסופות תאווה, סערות רגש ולבטי רוח, כלומר מכל אותה מערבולת ספרותית־פסיכולוגית, שלתוכה נגרר אני בשל הפיתוי להזדהות עם אברהם ובשל עיסוקי במלאכת הכתיבה, שדרכה בימינו לפשוט את עורה של נפש האדם ולהציג לראווה את יצריו החשופים בעודם שותתים דם – של עצמם ושל זולתם – כגוויית בן בקר התלויה באונקל באחד האטליזים. אכן, לוא סבור הייתי כי תסביכים היוליים אלה, הקובעים לא במעט את מהלך חייו של אדם, מיוחדים היו לאברהם אבינו והסובבים אותו, הייתי מאמץ כוחותי, מפעיל את כשרוני ומנסה ליצור דמות ספרותית חד־פעמית, שטובי הפסיכולוגים בעולם יתחקו על שרשרי נפשה ומערכי לבה, ולא עוד אלא שהייתי מקיפה בדמויות שתהומות נפשותיהם ועצמת יצריהם אינן נופלות מאלה של אברהם. כגון הגר ושרי, יצחק וישמעאל, לוט ואליעזר. אך דא עקא, כל אותן תנועות הנפש ותהפוכות החיים מוכיחות את ההיפך מן המבוקש על ידנו, והוא: אברהם אבינו אינו אלא אחת הוואריאציות הרבות עד אין ספור על הנושא: אנוש. התר אחרי נושא זה יתדפק על שער לבו של עצמו. ואם חושש הוא מחדרי לבו שלו, יקיש על דלת הדירה של שכנו. אנו מחפשים נושא אחר.

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהימול בשר ערלתו. אפילו בימינו, שבהם לכל הדעות הוארך גילו הממוצע של אדם בשתי עשרות שנים לעומת התקופות שקדמו לתקופתנו, אין נימולים בני אדם בגיל זה, אלא על־פי רוב מתנסים בניתוח הערמונית, ואף זאת כעשרים, שלושים ואפילו ארבעים שנה לפני כן. יודע אני כי לא רק הגיל המופלג מעיד על תופעה חד פעמית, אלא עצם עניין המילה כרוך במושגי בראשית שעל סף גיבושן של תרבויות ודתות, אמונות ודעות, מנהגים ופולחנים – ברית בין אדם לבוראו ובין עם לאלוהיו, שעד היום הזה מסמלת היא את הייחוד, ההיבדלות, ולא את הכללי והמשותף. ואולם המדובר הוא בנסיון האישי ולא בתופעה המיתית או ההיסטורית. דווקא כאן הנסיון האישי הוא עניין של כאב פיסי. והרי מבחינה זו ודאי שאין הבדל בין מילה לניתוח הערמונית. ואם יש הבדל מובטחני כי ניתוח הערמונית כרוך בייסורים הרבה יותר קשים.

חושש אני שהנסיון השביעי מדומה הוא וכל כלו לא נוצר אלא על־ידי המפרשים, כדי לקיים את המספר 10 במלואו וכדי לשמור על ההקבלה הכיאסטית. ואם היה כאן נסיון הרי נסיונו של לוט היה ולא של אברהם, ואלו אברהם כל חלקו בפרשת סדום הצטמצם למעשה בדאגה. אכן, גם דאגה לשלומו של מכר, ידיד או קרוב, שסכנה נשקפה לו, הנה נסיון קשה, אלא שספק הוא אם היה בזמן מן הזמנים אדם עלי אדמות, שלא נתנסה בכך.

פרשת שרה ואבימלך הריהי כידוע חזרה כמעט מדויקת על עניין שרה ופרעה מלך מצרים, שלגביו אמרנו כבר מה שאמרנו. אולם, אני מוכן הפעם להשקיף על הפרשה מזווית אחרת, שונה לחלוטין מזו שמתוכה השקפתי על הפרשה הקודמת. מוכן אני לפרש את המילה “אחותי”, כ"אהובה", בחירת־לב, כמקובל בשירה הלירית של עמי הקדם, ביחוד במצריים העתיקה וכמובא במשמעות זו בשיר השירים: לבבתיני, אחותי כלה. אם ננקוט פירוש זה נלקחה שרה לארמון אבימלך לא משום שאברהם אמר אחותי היא, כי אם דווקא חרף אמירתו זו ואברהם אינו אלא בעל מרומה, בעל שאשתו ואהובת לבו נתנה את דודיה לאחר. ואפילו עשתה כך שלא מרצונה אלא בעל כרחה אין עובדה זו ממעטת את סבלותיו של הבעל המתייסר והמקנא, אלא מעט מזעיר, וכאן המקום להעיר שבתורה אין זכר להתנגדותה של שרה.

כשאני לעצמי הרי בפעם הראשונה בימי חיי נתקלתי בתיאור כזה בספרו של הסופר הרוסי הקלאסי טורגנייב “קן האצילים”. נער הייתי בן שתי־עשרה, ועד היום לא נמחה מלבי רושמם של הדברים. כיוון שכבר בראשית סיפורי איימתי על הקורא במבול של מובאות, מתגבר אני על היסוסי ומביא דברים אלה בתרגומי העברי:

"פעם אחת נכנס לנשכתה של ברברה פבלובנה בהיעדרה וראה על הרצפה פיסת נייר מקופלת בקפידה. הוא הרימה מיכנית, מיכנית יישר אותה וקרא את הדברים הבאים, כתובים בלשון צרפת:

" מלאכי הטוב בטסי (איני מרהיב עוז בשום פנים לקרוא לך ברה או ברברה). לשוא חיכיתי לך בפינת הכיכר. בואי מחר באחת וחצי לדירתנו הקטנה. הכרסתן טוב הלב שלך (Ton gros bonhomme de mari) בשעה זו נקבר על פי רוב בתוך ספריו; שוב נשיר שנינו את שירו של המשורר שלכם פוסקין (de votre poéte Pouskin), זה השיר שלימדתיני “אישי הזקן, אישי הנורא!” אלף נשיקות לידייך ולרגלייף. אני מחכה לך

ארנסט."

לא בבת אחת הבין לאברצקי מה הוא הדבר, שזה עתה קרא בו; הוא קרא בשנייה, וראשו הסתחרר. הרצפה החלה מהלכת מתחת לרגליו כסיפונה של אניה המיטלטלת בלב ים. הוא פרץ בצעקה, נחנק, ילל ומירר בבכי בעת ובעונה אחת.

בינתו נסתתרה. הוא האמין באשתו אמונה כה עיוורת שאפשרות של מרמה או בגידה מעולם לא עלתה על דעתו. ארנסט זה, המאהב של אשתו, היה עלם לבקוני וחינני בן עשרים ושלוש, שחטמו מורם כלפי מעלה שפמו דקיק, והוא עצמו אפשר שהיה האפסי שבכל מכריה. עברו דקות אחדות, עברה חצי שעה; לאברצקי עמד על עמדו, הידק בידו את הפתק הגורלי ונעץ מבט נטול משמעות ברצפה; בתוך מערבולת אפלה דמדמו לעיניו פנים חיוורות; הלב התאבן ביסוריו; דומה היה עליו כאלו הוא נופל, נופל, נופל… ואין לדבר סוף. רשרוש של שמלת משי, רשרוש קל ומוכר, הוציא אותו מקפאונו. ברברה פבלובנה, חבושה כובע ולבושה סודר, חזרה בחפזון מטיולה. לאברצקי נרעד בכל גופו, אץ החוצה; הוא הרגיש שברגע זה יכול הוא לקרוע אותה לגזרים, להכותה כמעט עד מות, כאיכר גס רוח, לחנוק אותה במו ידיו. ברברה פבלובנה נדהמה וניסתה לעצרו, אך הוא פלט בלחש “בטסי” ויצא במרוצה מן הבית.

לאברצקי שכר מרכבה וציווה להסיעו מחוץ לעיר. כל שארית היום וכל הלילה עד הבוקר היה מהלך בחוץ, נעצר בלי הרף וסופק כפיו. יש שהיה משתולל, יש שהיה נתקף במשהו מעין צחוק ויש שהיה חש אפילו עליצות. בבוקר אחזה בו צינה. נכנס לפונדק גרוע שמחוץ לעיר, הזמין לעצמו חדר וישב בו בכיסא שליד החלון. עוויתות של פיהוק תקפו אותו. במאמץ רב קם על רגליו; גופו לאה היה עד אין־אונים, ואלו הוא אפילו לא חש בעייפותו; אף־על־פי־כן עשתה העייפות את שלה. הוא ישב, הביט נכחו ולא הבין דבר; לא הבין מה אירע לו; מדוע נותר פתאום לבדו בחדר ריק וזר, אבריו בולי עץ, בפיו מרירות ובחזהו אבן. לא הבין מה כפה אותה, את וואריה, להתמסר לצרפתי זה, וכיצד יכלה, מתוך ידיעה שהיא אינה נאמנה לו, להיות שקטה, אדיבה כלפיו ורוחשת לו אימון. “איני מבין דבר – לחשו שפתיו החרבות – מי יערוב עתה לי כי בפטרבורג”… לא היה מסיים את שאלותיו ושוב היה מפהק עם שכל גופו רועד ומתכווץ. זכרונות נעימים וקשים, אור וחושך המשמשים בערבוביה, ייסרוהו במידה שווה. נזכר בארשת פניה, בברק המוזר שבעיניה ובסומק שבלחייה. הוא קם מכסאו. רצה ללכת ולומר להם: “לא היה לכם כדאי להתלוצץ עמי. אביו של סבי היה תולה את שניהם. ויש שהיה פתאם נדמה לו שכל הנעשה עמו אינו אלא חלום, ואפילו לא חלום, כי אם סתם הבל הבלים; אין הוא צריך אלא להתנער; להביט על סביבותיו… מביט היה על סביבותיו, וכשם שהנץ נועץ צפרניו בציפור שתפס, כן העמיק הצער להינעץ בלבו. למרבה הצער, קיווה לאברצקי להיות לאב בעוד חדשים מיספר… העבר, העתיד, כל החיים היו נגועים, פשה בהם הארס והרעילם”…

התיאור שהובא הוא משל טורגנייב אך ורק משום שכותב השורות האלה קיבל חינוך רוסי בילדותו ובנעוריו. לוא הייתי אנגלי הייתי ודאי מצטט אחד מהמונולוגים רבי הרושם של אותלו הכושי, ולוא חונכתי על ברכי תרבותה של צרפת חזקה עלי שלא הייתי יכול התעלם מייסורי הקנאה שאכלו בכל פה את גיבורו של פרוסט באהבתו לאברטין.

אשר לאברהם העברי סבור אני כי בשעה שנכנס האוהלה ונוכח לדעת כי שרה נלקחה אל אבימלך לאחר שאמרה כי אחותו היא (היה זה משחק מלים, שהעיד על גמישותה של שרה, שהרי אברהם, באמרו “אחותי” נתכוין, כאמור, למשמעות אחרת מזו ששיוו לאותה מילה האנשים שאבימלך שלחם לקחתה – עובדה ששרה יכלה בנקל לצפותה מראש), היו חוויותיו של אברהם דומות מאד ליסורי נפשו של לאברצקי, והעובדה, שהלה נדד בסביבות פאריס אף כי זר היה בצרפת, והלה בסביבות באר שבע, אף כי זר היה בכנען, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי בנפש של אדם עוסקים אנו ולא בנוף של ארץ.

נוף זה, אם יש לו משמעות בנסיונותיו של אברהם, הרי זה דווקא בנסיון הבא: נסיון הגר וישמעאל. המדבר, החמת, הצמא, אחד השיחים, באר המים – כל אלה יוצרים אותה אווירת מדבר מיוחדת הגוזרת על כל האיזור הזה של כדור הארץ את נופו הייחודי ומשווה לפינה זו של היבשת ששמה ארץ ישראל את גופה ולכל אשר עליה את נפשותיהם. ועיין בשירו של זרובבל גלעד “הרותם”, שמצויים בו, בין השאר, שני בתים אלה:

קשיות צרובה בשרב המדבר,

בזעף חמה ורוח,

עשתה את הרותם עקשני ומר,

כזעקה בגיא הפרוע.

שרביטיו אפורים, נחושים למגע

וצילו מתרסק בשמש.

ומכאוב עתיק בבשרו מקועקע,

זכר לנער וחמת.

ויש שנדמה לי כי אברהם עצמו הוא הרותם הזה, שהמכאוב העתיק נתקעקע בנפשו עוד באותו בוקר, שבו השכים ולקח לחם וחמת מים, “שם על שכמה ואת הילד וישלחה”. מכאוב זה ומכאוב עקדת יצחק מכאוב אחד הוא; ועל עקדת יצחק כתבתי כבר בספרי “אבות ובוסר” לאמור:

“וישם אותו על המזבח. עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי השמים, שהרי אין לך אב שלא התנסה בעקדת יצחק. בשעה שהניח לבתו לצאת מן העריסה, בשעה שנתנה לחצות את הכביש, בשעה ששלחה לגן, לבית ספר, לאוניברסיטה, לצבא, ללידה”…

אחטא לאמת ולצדק אם אסיים פרק זה בלי שאזכיר כי הדעה המקובלת, הן של קדמונים והן של בני הזמן החדש, דעה של גדולים וטובים על אברהם ונסיונותיו הפוכה היא מזו שהבעתי כאן אני, ומסקנותיהם מנוגדות למסקנותי. אביא כאן את דבריו של אבי אבות האכסיסטנציאליזם סרן קירקגור, שהיטיב לבטא את היפוכה של השקפתי במלים נאצלות ובהשראה נשגבת בזו הלשון:

“אברהם האב הנעלה! אתה העד הראשון של התשוקה הכבירה, המואסת בקרב הנורא באיתני הטבע ובכוחות הבריאה, כדי לשרות עם אל; אתה שהיית הראשון שידע את התשוקה הגבוהה ביותר, את הביטוי הקדוש, הטהור, הצנוע לטירוף האלוהי, שעובדי האלילים העריצוהו – סלח נא לזה שרצה לדבר בשבחך, אם לא עשה זאת כראוי – אבל לעולם הוא לא ישכח, שהיית צריך לחיות מאה שנה, כדי להשיג את בן זקונך, שהיית מוכרח לשלוף את המאכלת לפני שזכית ביצחק, הוא לא ישכח שבכל השנים הללו לא התקדמת יותר מאשר אל האמונה”.

כאמור, רגש נעלה שבוטא בעוז רב ובמלים נשגבות. ואף־על־פי־כן אני לשיטתי אלך, שכן עדותו של אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם, נאמנה עלי יותר מעדותו של קירקגור מעריצו. ומעדותו של אליעזר למדים אנו כי מלבד האמונה התקדם אברהם במידה ניכרת מאד גם בשטחים אחרים, והיו לו גם צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים. מתוך נאמנות לשליחותו העדינה – בחירת כלה ליצחק – נמנע אליעזר מלהזכיר את מספר נשיו של אברהם, אולם התורה עצמה מספרת לנו על אשה אחת – קטורה – נוסף על שרה, שכנראה כבר נפטרה אז, ועל מיספר פלגשים נוסף על הגר. ואף אם לעת זיקנה מופלגת נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם), הרי הכתוב עצמו אומר בפירוש, כי מת בשיבה טובה, זקן – בן מאה שבעים וחמש שנה! – ושבע.

ב

ארך מסענו על פני ארץ נסיונותיו של אברהם, ומשחזרנו משוט בארץ זו ומלהתהלך בה נוכחנו לדעת כי בסיורנו העלינו חרס בידנו. ואף אם לא העלינו חרס, את נוסחת ייחודו של אברהם ודאי שלא זכינו לדלות מן הבארות שפגשנו בדרכנו. אדרבה, דומה כי התרחקנו ממנה ונתקרבנו אל נוסחת כלליותו של אדם הראשון, שהוא אביו הביאולוגי של כל המין האנושי ולאו דווקא של עם נבחר, שאברהם היה לא רק אביו הביאולוגי אלא גם האידיאולוגי, ראשון הנבחרים. אף ההקבלה הכיאסטית שבעשרת הנסיונות עניינה, כפי שכבר הראינו לעיל, האדם באשר הוא אדם.

אף־על־פי־כן עדיין אין אנו מוכנים להניח את נשקנו. ואולם, מוכנים אנו להחליפו. מניחים אנו לנסיונות שבהם נתנסה אברהם ופונים אל הברכות, שנתברך בהן, שמא מהן תצמח הישועה.

מיד לאחר שצעדנו צעד זה נמצאנו עומדים בספירה אחרת. ראשית כל, החלפנו את התחום המיספרי. את המיספר 10 המרנו ב־7, זה המיספר המקודש של תרבויות הקדם משחר לידתן, שקדושתו נשתמרה בתורה ביום השביעי, אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את היום השביעי ויקדש אותו.

כמה וכמה דברים מעידים על אהבתו של הקדוש־ברוך־הוא למיספר שבע, וביניהם עניין חנוך שהוא השביעי ברשימת האבות מנוח ועד אברהם, אותו חנוך, שהתהלך עם האלהים, “ואיננו, כי לקח אותו אלהים”.

אין תימה איפוא שאברהם נתברך מפי הגבורה שבע פעמים בשבע ברכות, שכל אחת מהן מצויות בה שבע לשונות של ברכה.

ניטול את הברכה הראשונה (בראשית י’ב ב' ואילך) ונפרקה ללשונותיה – רכיביה:

1. ואעשך לגוי גדול

2. ואברכך

3. ואגדלה שמך

4. והיה ברכה.

5. ואברכה מברכיך

6. מקללך אאור

7. ונברכו בך כל משפחות האדמה.

והנה ככל שנעיין עיין היטב בלשונות ברכה אלו כן תפשה בנו ההרגשה שהדברים הם כלליים, מנופחים ואינם מחייבים עד כד טאטלוגיה נטולת משמעות: ואברכך… והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ונברכו בך… ואלו באותה מידה זעומה, שיש בהם משמעות, הרי היא באנלית, והיתה שחוקה ונדושה כבר בימים ההם. מי משליטי הקדמונים לא התברך – אם לא בפי אלהיו הרי לפחות בלבו – בכל הברכות הללו?

האל אמון־רע פונה אל מייסד הקיסרות השלישית של מצרים העתיקה ומברכו בזו הלשון: “אשכינך לבטח במקום שבתי… אעניק לך גבורה ותנצח את כל הארצות. אשכין תהילתך בלב כל העמים… אתן יראתך בכל הגופים” וכו' וכו'… אין צריך אדם להיות היסטוריון חוקר כדי להיווכח שלא רק הנעימה דומה, אלא גם התוכן אינו שונה. אף כי בברכתו של תחותמס מובלטים יותר המומנטים של כוח הזרוע, האימה והפחד, אלא שגיוון דקיק זה אין בו כדי לשמש גביש עּוּבָרִי להתהוות האברהמיות, שאנו רודפים אחריה בפה פעור ובלשון מלחיתה. אף־על־פי־כן דווקא עכשיו אין מקום לאכזבה. אדרבה, דומה כי זו לנו הפעם הראשונה שכריות אצבעותינו חשות בקצה אחד של חוט אריאדנה, העשוי להוציאנו מן המבוך, שאנו נתונים בו; שכן הברכות הללו משום גבישים אין בהן, אך משום חץ כיוון או תמרור יש בהן, אם נלמד לא לחתור אל משמעותן, אלא לעקוב אחר דרכי התגשמותן, כלומר: כיצד השתקפו ופעלו הברכות – תהיה אשר תהיה לשונן – בחייו של אברהם ומפעלו.

ברם, לשם כך שומה עלינו לצאת מתחום המקרא ולהזדקק למקורות מאוחרים. אנו נתחיל במאוחרים יותר.

באנציקלופדיה העברית בערך “אברהם” נאמר בין השאר: “אין לפקפק בדבר כי אברהם היה גדול באמונת אלהים ופותח דרך חדשה בדת. על סמך הרשמים הנראים כעיקריים ומקוריים יש להחליט כי אברהם הכיר אל עליון אחד, בורא שמים וארץ, ואותו בלבד היה עובד, ועליו היה מכריז נגד ריבוי האלילים בסביבתו. לפיכך יש לראות את אמונת אברהם כיסוד ובנין אב לדת משה וישראל”.

דומני כי הגדרות אלה קידמונו אל מחוז חפצנו כדי קפיצת דרך של ממש, ואם לא יכולנו להגיע אל קוויה של דמות מעין זו מתוך מה שנאמר על אברהם בתורה, הרי לא ייבצר מאתנו לעצבה על פי האגדות שרקמה על אישיותו היצירה היהודית הבתר־מקראית לדורותיה. הבה ונביא את עיקר תמציתן של האגדות הללו עם שנסתייע שוב באנציקלופדיה העברית:

לפני לידתו צפו האצטגנינים וראו כי עתיד להיוולד מי שיתקומם לנמרוד המלך. נמרוד, שחשב עצמו אלוה, ציווה להרוג כל בן זכר שיוולד. אמו של אברהם הסתתרה במערה ושם ילדה אותו. היא עזבה את הילד במערה, ובא גבריאל המלאך ופרנסו. בן עשרים יום כבר ידע אברהם לדבר והכיר את בוראו. לפי אגדה אחרת הסתיר תרח את בנו במערה שלוש שנים, כדי להצילו מידי נמרוד. כשהיה אברהם בן שלוש שנים יצא מן המערה. הרהר בלבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש; לערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח; כשראה את הירח וכוכבים מסביב לירח אמר: זה שברא השמיים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. לבוקר שקע הירח במערב וזרח במזרח. אמר: אין ביד אלו כוח, אדון יש עליהם, אליו אתפלל ואליו אשתחווה.

תרח מוכר פסילים היה ומסרם בידי אברהם למכרם. כשהיו באים לקוחות היה אברהם מוכר להם מה שביקשו, אבל בשעת מעשה היה מלגלג באזניהם על האלילים ועובדיהם, והקונים היו מחזירים את הפסילים. פעם אחת שיבר אברהם במקל את כל הפסילים חוץ מן הגדול שבהם; נתן את המקל של זה, ולשאלתו של תרח השיב כי הפסילים התקוטטו ביניהם. משום שכל אחד רצה לאכול ראשון עד שעמד הגדול ושיבר את כולם; וכשהעיר האב: “כלום יכולים הם?” אמר הבן “ולא? ישמעו אזניך מה שפיך אומר”. אז מסר האב את בנו בידי נמרוד. נמרוד ציווה להשליך את אברהם לכבשן האש; אבל העצים, שבהם הוסק התנור, הוציאו פירות, והכבשן נהפך לגן, שבו ישב אברהם עם המלאכים. לפי אגדות אחרות ניסה נמרוד להמית את אברהם גם בדרכים אחרות, אבל הקדוש־ברוך־הוא הצילו. כשהלך אברהם מאור כשדים לכנען עבר בארם־נהריים ובארם נחור וראה את אנשי הארצות האלה אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארצות אלו. וכשהגיע לסולמה של צור ראה את אנשיה עסוקים בעבודת אדמה. אמר: הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת! אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת. בכל מקום, שקבע בו דירתו, היה ביתו פתוח לרווחה מד' רוחותיו ואברהם עצמו היה מכניס את האורחים, מאכילם ומשקם וממריצם לברך למי שאכלו משלו, וכך היה מגיירם.

עד כאן האגדה היהודית. איני יודע אם האגדה המוסלמית הוסיפה משהו מהותי לרקמה זו, מלבד הפרט המעניין, שנמרוד ביקש להרוג את אברהם בעודו במעי אמו. בדרך זו מדגישה היא את המוטיב, המצוי גם בדברים שהבאנו לעיל, בדבר הרדיפה שלפני הלידה, שהיא תופעה משותפת לכמה וכמה בחירי היסטוריה ומיתולוגיה, מסרגון מלך אכד ועד ישו הנוצרי וממשה רבנו ועד אדיפוס, שעצם ההריון של אמותיהם היה בו איום לשלטון עריצים, אם משום שהעתידים להיוולד עתידים גם לתפוס את מקומם של השליטים הללו ואם משום שעתידים הם לערער את אשיותיה של העריצות באשר היא עריצות.

תרומה חשובה לאברהמיות הרימה השקפת העולם הנוצרית, שאת ניסוחה הקולע מוצאים אנו בסיכום גופי תורתו של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שנעשה ביד היסטוריון אחר בשם סומרוויל, לאמור:

“עלייתן ונפילתן של הציביליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוליך קדימה את רכב הדת. ההתקדמות הדתית, המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי ההתפוררות של החברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו חברותיהן של שומר, מצריים, בבל ויוון. האם איחוד העולם של ימינו העתיד לבוא, צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח קשה”.

דעתי היא כי לא לקח שומה עליהם ללמוד, כי אם לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה ברביעיה: אברהם־משה־נביאים־ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח ישומה של הנוסחה הזאת, דהיינו: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו, ומה היה טיבו של אברהם, שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על בימת ההיסטוריה, וכלום ייתכן שכמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו. גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית, אלא גם בהתפתחות הביאולוגית. אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו בדומם – פעלו אברהמים משלהם?

ספק אם נוכל להשיב על כל השאלות הללו. מכל מקום, אף לפני שננסה לענות על כמה מהן, שומה עלינו לחזור אל אברהם המקורי, אברהם אבינו שבתורה שבכתב, אברם המקראי ולהעביר את דמותו ואישיותו תחת שבט הביקורת של המדע ההיסטורי המודרני.

עוד לפני שנים אחדות היו רוב החוקרים רגילים לחשוב כי לסיפורי המקרא על אברהם אין ערך היסטורי. אחדים ראו בהם רמז למיתוסים על איתני הטבע (אב־רם, כלומר השמים). אחרים סברו כי דמותו של אברהם היתה מעיקרה דמות אל או אל למחצה, שנתמעטה עד לדרגת אנוש ונתפשטה בישראל כדמות אבי האומה; יש שהבינו את סיפורי אברהם ושאר סיפורי האבות כסמלים לתולדות השבטים; והיו שראו בסיפורים אלה בדיות עממיות מסוג סיפורי העם שמטיבם מהלכים הם ממקום למקום. כל ההשערות הללו חסרות היום נקודת אחיזה. התעודות הקדומות, שנתגלו בזמן האחרון במיסופוטמיה (ביחוד של מארי ושל נוזו) איפשרו לנו להכיר את החברה המסופוטמית על מנהגיה ותנאי חייה במחצית הראשונה לאלף השני לפנה’ס. והרקע התרבותי, החברתי, האתנוגרפי והגיאוגרפי של סיפורי ספר בראשית על אברהם דומה ממש לרקע שבאותן התעודות. החוקרים נוטים איפוא היום לראות באברהם אישיות שבמציאות ולחשוב כי התגליות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם המסורת הישראלית שלפיה באו אבותיהם הראשונים של ישראל מחרן.

אברהם אבינו היה איפוא חי וקיים. האם קיים גם מעבר מאשיותו של אברהם זה אל נוסחת האברהמיות, כשם שקיימת הזיקה בין הפירמידה של חפרע לבין מושג הפירמידה שבהנדסה האוקלידית? ואם כן, הנוכל עתה, לאחר נדודינו הרבים במדבר הנורא הזה של מובאות וקטעים, להצביע על כמה מרכיבה של נוסחה זו? אכן, הפעם בשורה בפינו: יכול נוכל. שניים מרכיביה נהירים לנו עכשיו: האחד הוא במישור הקוסמי והשני במישור החברתי.

נפתח במישור הקוסמי, הדו של זה נשמע עוד בכתביו של יוסף בן מתתיהו המספר כי אברהם אבינו, משירד למצרים, לימד את תורת התכונה לכוהנים מצריים. על אף הסתייגויותינו מהשקפותיהם של החוקרים, הרואים באברהם התגלמות מיתוסים על איתני הטבע, אין אנו רשאים להתעלם מן היסוד האסטראלי, (דהיינו הקוסמי לפי מושגי הקדמונים), שבו ספוגה האוירה האופפת את אברהם. מלבד האסוציאציה אב־רם=שמי־רום, שכבר הזכרנוה, עמדו פרשנים רבים על הקשר, הלשוני והמשמעותי, ועל כל הכרוך בקשר זה שבין שרה לשרת, שפירושה מלכה באכדית. השם שרת קשור בפולחן צבא השמים ובו היו מכנים את כוכב הנוגה. על השם תרח, שמוצאו מירח ועל נושאו הנודד על פני ארם נהריים כלבנה על פני הרקיע, נכתבו מחקרים רבים עוד במאה הקודמת, וסבורני שכמה ממחבריהם זכו בתואר דוקטור. יסוד התנועה, או בלשון מאונשת יותר ייצר הנדידה, אברהם קיבלו ודאי בירושה מאביו. תומאס מאן מכנה אותו בשם “הנודד הירחי”, ויש גורסים שהשם “עברי” אף הוא גזור מן השורש “עבור” כמשמעותו בבראשית י’ב ו', לאמור: ויעבור אברהם בארץ… עד אלו מורה" – כלומר הלך, נדד, נע בחלל. ואפילו המקום אלון מורה מתפרש לפי גירסה זו כמשהו המתקרב אל מושג החלל בימינו, שכן לפי תרגום אונקלוס (מישר מורה") ותרגום יונתן (“מישר דהוה”) אין אלון אלא מישור כהוראתו ביוונית ꜹγων, ואלו מורה פירושו גזור, חתוך (ומורה לא יעלה על ראשו"). הווה אומר שהחלל שבו נע אברהם חלל בר סיום הוא, שאינו משתרע עד לאין סוף, ולא זו בלבד אלא שאף מעוגל הוא כחללו של איינשטיין – דבר המסומל בברית מילה, שהנוטים לסימבוליקה מיתית רואים בה טבעת קידושין שהקדוש ברוך הוא משחיל באברו של בן בריתו, והרי הטבעת היא סמל של עיגול; הגבלה של שטח הסוגר על עצמו מסביב למרכז מסוים, בניגוד לחץ או לכל כלי בעל חוד, שהוא דרוך להבקיע את כל אשר בדרכו ולהתוות את הקו הישר ננעץ באין סוף.

כל האמור לעיל מוכיח לפחות את האסוציאציה עם המישור הקוסמי־אסטראלי, עם מושגי החלל הסופי בבריתו עם הזמן, שדמותו של אברהם היתה מעוררת ברוחם של חוקרים רבים הן מן הראשונים והן מן האחרונים. ואפילו חז"ל לא היו נקיים מחטאה של אסוציאציה זו (אם אמנם יש בה חטאה), אלא שחז"ל לא קשרו את האבות עם מסלול הלבנה, כי אם בנתיבות החמה שאמרו שאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה ויעקב תפילת ערבית: שחר, צהריים, ערב – זריחה, זנית, שקיעה.

ועוד אמרו חז’ל: אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם; כל חולה הרואה מיד נתרפא. כשמת קבעה הקדוש־ברוך־הוא בגלגל חמה.

מאמר זה עשוי לשמש לנו מעבר מן המישור הקוסמי אל המישור החברתי. האבן, שאברהם ריפא בה חולים, נקבעה בגלגל חמה, כשם שהאלהים, שהפעים את רוחו של אברהם, אלהי שמים וארץ היה. וכיוון שרוחו היתה נפעמת “הקריא אברהם אבינו שמו של הקדוש־ברוך־הוא בפי כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם משל אל עולם אכלתם; הודו ושיבחו ובירכו מי שאמר והיה העולם”.

הרי לפנינו אברהם, ששדה פעולתו החברה האנושית. אברהם המיסיונר העושה נפשות בדרך של גיור (“שהכניסן תחת כנפי השכינה – אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים” – רש"י), אברהם הפילוסוף המוכיח, כדברי הרמב’ם, במופתים עיוניים את דבר קיומו של אל אחד בלבד, ואברהם האידיאל המוסרי, שאת מידותיו התרומיות מסכם יחזקאל קויפמן בזו הלשון: רודף שלום, מכניס אורחים, מתפלל על אנשי סדום, מצווה לבניו לעשות צדקה ומשפט.

ג

אחד מגדולי הפיסיקאים והמתימטיקאים של מאתנו ארתור אדינגטון ניסה לתאר את טבעו של העולם הגשמי, כפי שהוא מצטייר בפיסיקה המודרנית. לאחר ששחה באוקיינוס של עקרונות המדע בין ימינו וחתר בו על פני כמה מאות עמודים אל מחוז חפצו הגיע לידי מסקנה בזו הלשון:

“גילינו בטבע עקב מיוחד במינו. כדי להסביר את מהותו המצאנו תורות עמוקות מני ים בזו אחר זו. סוף סוף עלה בידינו לשחזר את הדמות שהטביעה עקב זה. והנה – ריבון העולמים! – אין זו אלא דמותנו אנו”.

דומני שאף אנו אין אנו רחוקים ממצבו של אדינגטון. גילינו שני רכיבים לנוסחת האברהמיות, וככל שאנו מנסים להפעילה הרינו מידרדרים אל עצמנו ובשרנו. מעצבים אנו אישיות בצלמנו וכדמותנו, שמידת הבאנליות שבה הולכת וגדלה ככל שאנו מייחסים לה מידות תרומיות על פי מיטב העקרונות של המוסר השימושי הרווחים מימי ספרות החכמה של עמי הקדם – כגון משלי אמון־אם־אופה המצרי ושלמה העברי – ועד לסיפורי הילדים של טולסטוי בתקופת התנוונותו. רודף שלום, מכניס אורחים, מצווה על בניו לעשות צדקה ומשפט. יש להניח שאין הוא שוכח גם את כללי המוסר הפרוטסטנטי, שהסוציאולוגים תולים בו את רווחתה הכלכלית ושגשוגה של יבשת אירופה, ומלבד עשיית צדקה ומשפט מצווה הוא על בניו גם להשכים קום בבקרים ולהקדים לישון בערבים בחינת:Early to bed, and early to rise makes a man wealthy, healthy and wise. החריזה עוד לא היתה ידועה בימיו של אברהם. אף־על־פי־כן ייתכן שגם הוא השתמש בחרוזים למען ייקל לציווי להיכנס ללב הבנים ולמען ייחרת בזכרונם, לאמור: המשכים קום והשוכב מוקדם סופו להיות בריא, עשר וחכם.

אכן, פתגם זה הוא פרי נסיון חיים עשיר, אלא שכידוע לא את בעל הנסיונות אנו מחפשים (אותו מצאנו כבר בפרק הראשון ואף ניתחנו כל נסיון ונסיון לחוד), לא את בעל הנסיון בחיים, אלא את בעל הניסויים שמעבר לחיים. את אברהם, שעיקר עיסוקו הוא בתחום הקוסמי או האסטראלי, ואף־על־פי־כן – או דווקא משום כך – היה המין האנושי מקופח, גזול, שדוד, ואולי גם קופא על שמריו ואפילו מתנוון לולא היה אברהם חי וקיים בעולם. ולא עוד אלא שכל יחיד, כל פרט ופרט המשתייך לחברה האנושית, היה רואה עצמו בודד, גלמוד ועזוב לנפשו ללא אברהם. זה אברהם המקראי הטהור, שגדולתו בספירת כוכבים (“וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם”) ובמניית הגרגרים שבעפר הארץ “אם יוכל איש למנות את עפר הארץ”) ולכאורה אין לו עניין־על כל פנים לא יותר מאשר לכל אדם אחר בעולם – ביצירי אנוש על דאגותיהם, ייסוריהם וסבלותיהם, שאף הם לא ייספרו מרוב ואין איש בעולם שיוכל למנותם. מדוע איפוא חש האדם את עצמו גלמוד אלמלא היה אברהם אבינו בעולם?

הצייר הבאווארי יוסף שארל, שצייר בשנת 1927 את דיוקנו של איינשטיין, ברח בשנת 1938 מבית כלא נאצי והגיע לפרינסטון. כאן פנה אל זקן אחד ושאלו מדוע הוא מתפעל על כך מאיינשטיין, אף כי אין לו שמץ של מושג על תורתו ומפעלו המדעי. הזקן השיב: כשאני מהרהר בפרופיסור איינשטיין הריני מרגיש מיד ששוב אינני גלמוד.

מעשה זה מסופר בספרו הרוסי של ב.מ. קוזנייצוב “איינשטיין” ומשמש אפיגרף לפרק העשרים ושלושה בו. אין תימה איפוא, שתשובתי על השאלה שנשאלה לעיל ושאר מימצאי לגבי נוסחת האברהמיות סדורים וערוכים לפי טבלת העימות שלהלן:

טבלת העימות

ההתנגשות, שבין האמת המדעית לבין האמת הדתית, שימשה מאז ומתמיד נושא לוויכוחים והצמיחה תורות פילוסופיות מרובות ומישנות תיאולוגיות לא מעטות. בימינו ובארצנו נמנה פרופיסור ישעיהו לייבוביץ עם הדוברים המבריקים מבין העוסקים בסוגיה זו. פרופיסור לייבוביץ' גורס שהאמת המדעית, כלומר אותה אינפורמציה שבאה לספק את ייצר סקרנותו של בשר ודם בדבר הוויות העולם והתהוותו, הרי היא עניין לפרופיסורים לענות בו באוניברסיטאות, ואלו הקדוש־ברוך־הוא אינו פרופיסור ותורתו לא ניתנה לנו לשם קבלת אינפורמציה. ואם דיברה תורה כפי שדיברה וסיפרה מה שסיפרה לא עשתה כן אלא על פי בחירה, שתכליתה לכוון את לבו של עם עולם אל מי שאמר והיה העולם, ולא כדי שבניו יצברו ידע על דברים שאירעו ועל הדרכים שעל פיהם התרחשו.

לא נבוא כאן להכריע אם צודק פרופיסור לייבוביץ' או לאו. מכל מקום, אף הוא מודה שאנו בני תמותה סקרנים הננו לדעת את האמת כמות שהיא ומשום כך הקימונו את כל אותו הבניין המדעי הגדול, שפרופיסור לייבוביץ' הוא אחד מרבבות העובדים בו. ואם אמנם לא נתכוון הקדוש־ברוך־הוא לספק את יצרנו זה בסיפורי התורה שבכתב ובפירושי התורה שבעל פה אין לנו ברירה אלא לפנות מן האמת הדתית אל האמת המדעית.

היה מי שאמר כי עיקרו של המדע הוא למצוא את הדומה בשונה. בדרך זו הלכנו משערכנו את הטבלה דלעיל ורשאים אנו לציין בסיפוק שלא מעט התקדמנו בה אל מחוז חפצנו. עתה נחווה קידה לכל מה שהשמיעה לנו התורה האלוהית על אברהם אבינו וננסה להרים את תרומתנו לסקרנות האנושית עם שנביא ונספק נתוני מידע, שיחשפו לנו כמה פרשיות מחייו ופעולתו.

נעלה מכל ספק שחוקר עתיקות, היודע לצלול אל מעמקי ההתרחשות ההיסטורית, לקלוף ממנה את האירועים החיצוניים מאותו סוג ורמה, המשמשים בימינו נושאים לכותרות עיתונות, לחדשות ולמאמרים ראשיים, ולהגיע אל הגרעין שבתוך התרחשות זו ואף לפרקו לתהליכי יסוד גרעיניים, חוקר כזה בבואו לשקול את הגורמים, שקבעו את שדות המתח ההיסטורי בתקופתו של אברהם אבינו, יווכח על נקלה כי הכוח העיקרי, שפעל באותם הימים, היה המתח הגבוה עדי קֶצֶר של התפוצצות, ששרר בשיאה של התקופה בין אברהם אבינו לבין נמרוד הרשע. מתח זה עובר כחוט השני לכל אורך העידן ההוא ומשתרע הרחק מעבר לאורך ימיהם של שני האישים, שהיו מחולליו. דומה הוא למיתר שנמתח עד אפקיעה בשני קצותיו. המיתר רוטט ומכה גלים במרחביה, וכל אשר בה נסחף במערבולת, אלא שמפאת המתיחה היתרה תדירותם של הגלים היא מעבר לכושר קליטתה של האוזן, והבריות הנתונות במערבולת אינן קולטות את הצלילים, שמרחביה זו רוויה בהם והמערבולת היא תוצאתם הישירה.

אטימותה של תקופה ללחן הראשי של עצמה תופעה ידועה היא בהיסטוריה, וימיה כימי הציביליזציה האנושית. היא שגרמה לשתיקתו של המקרא על נמרוד בהקשר זה, כלומר בכל הכרוך באברהם אבינו. מאידך גיסא, האגדה המאוחרת, שאזנה כרויה למוטיבים העיקריים שבתקופות שקדמו לה מפאת המרחק המאפשר סינון והבלטה והפרדת העיקר מן הטפל, מגזימה בעניין זה, ואף דבר זה חזון נפרץ הוא דברי הימים.

ניטול לדוגמה את הסיפור על התנכלותו של נמרוד לאברהם בעודו בבטן אמו או עוד לפני כן, משנודע לו כי עתיד אברהם להיוולד. סיפור זה אין לו שחר משום שנמרוד צעיר לימים היה מאברהם. שנים רבות לפני מות אברהם מת נמרוד ושנים רבות אחרי לידת אברהם נולד.

לאמיתו של דבר שתי הלידות לא עשו כל רושם על בני הדור וודאי שלא נראו בעיניהם כמאורעות היסטוריים. תרח היה עוסק במסחר וכאחד הסוחרים נודד היה מעיר לעיר במסופוטמיה. ואף כי טרוד היה בעסקי פרנסה לא חשך חינוך והשכלה מבניו. ילדותו של נמרוד לוטה בערפל. מצויים בידינו קטעי טכסטים, שמתוכם רשאים אנו להסיק שבעוד תינוק נתייתם מאביו וגדל כפרא אדם שידו בכל ויד כל בו. אברהם אבינו אף הוא לא הצטיין בלימודיו בימי ילדותו בארם נהריים – לא בתכונה ולא בכהונה – על־כל־פנים כך מעידות התעודות שנשתמרו עד ימינו אנו. בסופו של דבר בחר בתכונה, אלא שתוך כדי לימודיו בחל בתורותיהם של מוריו ורבותיו שגרסו כי כל המתרחש בשמים – ובמקביל לו גם עלי אדמות – אינו אלא פרי רצונותיהם ועלילותיהם של גרמי שמים מואלהים, הדוחים זה את זה או נמשכים זה לזה, אוהבים או שונאים, מתחככים או מתנגשים. בא אברהם ועל סמך ניסויים של הוברים שקדמו לו קבע כי השמים והארץ וכל צבאם משועבדים לאל עליון קונה שמים וארץ – הוא שבראם, הוא שהתווה אורחותיהם ומסלוליהם והוא שחוקק חוקים לעצם קיומם.

אברהם יצאו לו מוניטין בזכות תורתו החדשה, וכשהגיע לפסגת תהילתו עדיין היה נמרוד בן בלי שם, חייל אלמוני בצבאותיו של אמרפל מלך שנער, בן בריתו של אריוך מלך אלסר, זו אלסר שבה נולד נמרוד. ואולם, לא ארכו הימים ונמרוד השתלט על אור כשדים. מיד פשטו קלגסיו על כל ארם נהריים, הכריזו מלחמת השמד על אברהם ותורתו ושבועה נשבעו לעשות כלה בתורתו ולמגר את אברהם ואת זרעו עד אשר לא יישאר להם שריד, שהרי לדידם אין אלהים קונה שמים וארץ, המפלס נתיבים לכוכבי שחקים ומחוקק חוקים ליושבי כרכים, אין ולא היה אל, כי אם רק מלך וגיבור ושמו נמרוד. על פיו ישק כל אשר בשמים ובארץ, קשתו וחרבו תעשה את כל אלה.

יעקב, נכדו של אברהם אבינו, ברגעי איתערותא־דלעילא, שזכה לה על ערש מותו, התפאר לאמור: אשר לקחתי מיד האמורי בקשתי ובחרבי. כיוון שדמותו של יעקב המקראי היא היפוכו של דורך קשת ותופש חרב, פירש רש’י: זו חכמתו ותפילתו. אפשר שפירוש זה נכון ואפשר שאינו נכון לגבי יעקב, אך ודאי שהולם הוא את אביו זקנו, את אברהם אבינו. כנגד קשתו וחרבו של נמרוד העמיד את חכמתו ותפילתו אל האלוהים, שגילה ברוב חכמתו.

כל דורך קשת עושה מלאכתו במהירות, ואלו פעולת החכמה הריהי תהליך איטי, שהאבות זורעים, הבנים קוצרים והנכדים אוכלים את פריו. לפי שעה נאלץ אברהם אבינו לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אביו ולערוך גלות. נמרוד לא רדף אחריו. מי שתיכן בלבו להתמלך על העולם כולו קטן היה אברהם בעיניו מכדי שירדפנו אישית. זאת ועוד: לבו של הרשע, המוכה שגעון גדלות, היה סמוך ובטוח כי בבוא השעה היעודה תשיגנו ידו; והשעה היעודה – כך היה סבור – ממשמשת ובאה, כי קרוב היום בו תיכון מלכותו של נמרוד על תבל ומלואה.

ואכן, לא ארכו הימים ומלחמת אימים פרצה בעולם, זו המלחמה היחידה, שבה לקח חלק אברהם אבינו עם שהריק את חניכיו.

התורה, כידוע, מייחסת את השתתפותו של אברהם לא למלחמת נמרוד כי אם למלחמה הראשונה: מלחמת אמרפל ושלושת בעלי בריתו נגד הקואליציה של חמשת המלכים. גם כל שאר הקונפרונטאציות בין אברהם לבין נמרוד התורה מתעלמת מהם התעלמות מוחלטת – ואני בכוונה משתמש במילה קונפרונטאציה, שכן פגישות של ממש, עימותים פנים אל פנים לא נתקיימו בין שני האישים. על מקצת מגורמיה של התעלמות זו עמדנו כבר לעיל דרך אגב, ועתה נייחד את הדיבור עליהם.

הנטייה למחות את זכרו של אחד העריצים האיומים ביותר, שקמו למין האנושי מיום שהתחיל להיבדל מן הפרימאטים ואולי עוד לפני כן, רשע צמא דם, שפגיעתו היתה רעה ביחוד באברהם אבינו, בתורתו ובחכמתו, בשבטו ובמשפחתו, בגזעו ובענפיו, שהשתער עליהם במלוא העצמה של משטמת השאול שבו וניסה לעקרם מן השורש – נטיית השכחה הזו מובנת לנו בהחלט ואף אהודה עלינו. תורה, המנסה להציג את דברי ימיה של האנושות כהתגשמות הרצון האלוהי, ודאי שנוח לה להעמיד את נמרוד מחוץ להיסטוריה, להקצות לו מקם בתחום הזואולוגיה ולהפכו בדרך זו משופך דם האדם לגיבור ציד – “על כן ייאמר כנמרוד גיבור ציד לפני יהוה”.

ניתנה האמת להיאמר: התורה היתה פחות קיצונית מהרבה אסכולות היסטוריוגרפיות אחרות, החל במצרים שמלפני שלושת אלפים שנה, שבה מחקו כוהני אמון את שמו של פרעה איחנאתון, זה המלך אשר ניסה לשוא להנהיג בארצו פולחן אל יחיד – אתון המתגלה בדיסקוס השמש – וכלה בברית המועצות של ימינו אנו, שההיסטוריוגרפיה הרשמית שלה מתעלמת מדמותו של טרוצקי, אשר חולל את מהפכת אוקטובר יחד עם לנין ובשנותיו הראשונות של השלטון הסובייטי היה מן הדמויות הראשונות במעלה בצמרת המנהיגות הבולשביקית.

על־כל־פנים, המלחמה, שבה הריק אברהם את חניכיו, לא היתה מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה בעמק השדים אלא מלחמה שבאה אחריה. אמנם, גם במלחמה זו לקחו חלק כמה וכמה מלכים וארצות, אך המאבק המכריע נטוש היה בין נמרוד לבין שני אויביו הגדולים: הקיסרות המצרית, שפרעה שלט בה ביד רמה, והברית הצעירה של הערים הפלשתיות, שבראשה עמד נשיא נבחר. נשיא זה הוענק לו תואר “אבימלך”, כפי הנראה כדי להודיע בעמים, שאף־על־פי שהעם בוחר בו ושלטונו אינו שלטון מלכות, אפשר שגדול הוא מכל מלכי העולם.

אלוני ממרא, מקום מושבו של אברהם בתחומה של פלשת היה. אפשר שנתקרא ממרא על שום שאברהם, המורה הגדול ישב בו.

היה זה בעיצומה של המלחמה. אברהם ישב פתח האוהל כחום היום, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו… השלושה מחניכיו היו, אך אברהם לא הכירם, לא משום ששכח את מראיהם אלא משום שמעולם לא ראם. לא חניכיו הישירים היו אלה, כי אם שילשים וריבעים. מתלמידי תלמידיו ומן התלמידים של תלמידי תלמידיו.

שלושתם היו עייפים ויגעים. סבורים היו שאברהם שוכן באחת מעריה הגדולות של פלשת, חיפשוהו בגרר, חיפשוהו בערים אחרות ולא מצאוהו, עד שנודע להם שאברהם מתייחד עם קונו במדבר. מיד כיתתו רגליהם לשם – חמת מים אחת לשניהם¹ וגמל אין להם להסיעם בחולות.

לאחר שלוקח מעט מים ורוחצו הרגליים חילק אברהם עם שלושת החניכים את הצידה שלקח עמו לאלוני ממרא. בדחילו ורחימו סעדו השלושה ולא פצו פיהם לדבר. המתין אברהם עד שסיימו ומשסיימו שאלם:

– מה הביאכם הלום, אנשי נוד?

– חניכיך אנו, אברהם.

– המאור כשדים נמלטתם?

– עד אשר נטה נמרוד ידו באור כשדים היינו, ועתה שוכנים אנו בפלשת.

– מה מעשיכם בפלשת?

– הוברים אנחנו… לדעת מערכי לב אלוה…

– השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

– את כתב השמים קראנו ואת אותות הרקיע שנינו.

– התכבד המלחמה?

– תכבד עד מאד.

– את קשתו נתן אלוה בענן. זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר.

– מבול לא יהיה. מהפכת אלהים תהיה.

– במה?

– לא במים, באש. באש ובגפרית.

– מי יתיך אש וגפרית מן השמים?

– נמרוד.

– איך?

– ידרוך הקשת.

– הקשת אלהים קשתו?

– לא את קשתו ידרוך נמרוד. אכן, קשת אלוהים ידרוך. הקשת אשר בענן.

השמש עברה את הזנית. בעודה לוהטת זזה קמעה מערבה, אל האופק.

כשאכלו אורחיו הצעירים היה החיוך נסוך על פניו. משהתחילו לדבר נגוז החיוך. עתה חזר והופיע.

– מי הוא נמרוד כי ידרוך את קשת אלוה? מי הוא נמרוד כי יירה חיצי גפרית מן הקשת אשר בענן?

אברהם לא ראה את נמרוד החי. אך ככל אחד מבאי עולם שבימים ההם היו פניו של המלך מוכרות לו מן הפסלים הרבים שעיצבו את דיוקנו. לא היה מנוס מפסלים אלה. אפילו במצרים ובפלשת היו הקדרים והפסלים עושים תרפים ופסילים – במצרים את שת אלוהי הרע ובפלשת את מולך הניזון מפרי בטן – בצלמו וכדמותו של נמרוד: שפם מרובע מתחת לחוטם וציצת שיער מלוכסנת על המצח. השפם והציצה הפסלים צבעום בגחלים מפוחמים כדי להשחירם.

– אלהים לבדו ידרוך את קשתו.

החניך, שעד כה ענה כמעט על כל השאלות, נשתתק. שרטט באצבעו על פני החול וכבש עיניו בשרטוטו. עתה פתח את פיו חברו, שישב מימינו. הלה הישיר מבטו באברהם ואמר:

– כל מי שילמד דרכי אלוהים יידע לדרוך את קשתו. ואשר יידע לדרוך את הקשת יוכל להמטיר חיצי אש וגפרית על האדמה למען תהיה כמהפכת אלהים. נמרוד יידע. וגם אנחנו לא ייבצר מאתנו לדעת, אם נאבה… אם תאבה… אם אתה תאבה.

אברהם הזדקף. קרב אל החניך שדיבר, אחז בידו והקימו על רגליו. שעה ארוכה הביטו זה בזה הזקן והצעיר. החניך לא צידד פניו, לא הסטה מבטו. אדרבה, דומה כי קשתו שלו נדרכה בקרבו וירתה את החצים שנזרו מעיניו.

בא החניך שלישי וניצב ביניהם. משכמו ומעלה גבוה היה מחברו, ואפילו על אברהם, שהיה גבה־קומה ותמיר, עלתה קומתו של זה. מגולח היה כפלשתי, וטיפות זעה הבהיקו על פניו הנשיות.

– אבינו מורנו! – פתח בנחת – מפי תלמידיך למדנו כי אלהים אש־דת הוא. והנה אם אש דת הוא הבה ונהפכנו לדת אש.

– ומי גבר יהפוך אש דת לדת אש?

– אשר ידע למזג את האש אשר בשמים – אש השמש, הירח וכל צבאם – עם האש, אשר מתחת לשמים – אש העץ הבוער, אש החול הלוהט – ועם האש אשר בלב, הוא יהפוך אש דת לדת אש, הוא ימטיר גפרית ואש על ערי אויביו וכפריהם עד אשר ישחיתם כלה, יהפוך את יושביהם ואת צמח האדמה. וראשונים יכחיד את אברהם ואת עמיתיו, את חניכיו ואת בית אביו, את זרעו ואת צאצאיו. אך אם נקדימו אנחנו, והיתה ישועה לעולם.

– את קשתו נתן אלהים בענן לא למען יירו בה חיצי גפרית ואש. את קשתו נתן למען לא ישבות זרע וקציר. ההופכים אש דת לדת אש, למה באתם אלי? הפכו את אשר תהפכו. לא אתן ברכתי לכם.

רק עתה קם על רגליו גם ראשון הדוברים.

– לא את ברכתך באנו לבקש – אמר בהדגישו הדגשה יתרה את המלים “ברכתך” ו"לבקש" – את עזרתך לקבל באנו – הפעם הדגיש רק מלה אחת: “לקבל”.

– עזרתי? גם אם אחפוץ במה אוכל לעזור לכם?

– מקדש, קודש קדשים, צאן ובקר, קרבנות, מזבחות – כל הדברים האלה נחוצים לנו כמים לצמא במדבר. נמרוד נותן לכוהניו את הכל. איכה נקלוט את אש השמים, במה נדלה את אש האדמה, איך נמצה את אש הלב, איך נמהול את כל אלה בלעדי כוהנים וקדשות, מזבחות וצאן, מקדשים ובמות? ואתה… נשיא אלהים אתה בעיני אבימלך… את כל אשר תאמר לו יעשה…

לפתע שלה מכיסו מגילת גומא, פרשה והתחיל קורא בקול רם:

– לאבימלך נשיא ברית הערים שלום. יאציל אל עליון ברכתו עליך ועל כל אשר ייצא מחלציך. מטל השמים ומשמני הארץ. תהילה לערי פלשת, ואבדן לאויבי דגון ומשנאי בחירו אבימלך. חניכי דיברו אלי לאמור: אם נאבה יהיה אלהים־אש־דת לדת־אש־אלהים. אז תודרך הקשת אשר בענן וגפרית ואש יומטרו להשחית ארץ. נמרוד דורש באוב, הולך אל מעשים, שואל במעוננים ויצוום: הפכו מהפכת אלהים! אני אומר: עשה כמוהו פן תאחר, תישחת ארצך וייכחד עמי. אל תתמהמה! צו ללבון לבנים ולשרוף שרפה למען ייבנה מקדש ההפיכה. אתה תדרוך את קשת אלהים. אתה תמטיר גפרית ואש על אור כשדים ובנותיה עד אשר תעשה כלה בנמרוד ומלכותו…

– די! – שיסע אברהם את הקורא – מי כתב אגרת זאת?

– אתה!!! – זעקו כל השלושה פה אחד.

אחד מהם כופף עצמו לפני אברהם, השני הניח את הגומא על גבו של הרכון והשלישי תחב צנצנת דיו בידו האחת של אברהם וחרט מצרי בידו האחרת.

מיכנית נטל אברהם את הכלים בידיו, הדקם בכפותיו, מש ממקומו והלך. אל השמש השוקעת, אל הים, אל המקום, שממנו באה הרוח. רוח משיבת נפש. מן האופק האדום… אדום כדם. כאש. אש־דת, דת־אש… אש… אש…. ובתוך האש לובנים לבנים ושורפים לשרפה… לבנים אדומות. מקדש… מקדש… לאלהים־אש־דת… אש־דת־דת־אש… לא. לא מקדש הוא זה כי אם כבשן. ויהי השמש לבוא ועלטה שחורה, סמיכה, צמיגה, לפפנית…והכבשן בוער בעלטה. ובני אדם לרבבות – זקנים ותינוקות, אנשים ונשים, שלדי אדם, חצאי אדם, סכופים, דוויים, עגולי עיניים עמוקות ועבי שפתיים תפוחות ניצבים דומם ומחכים לתורם.

למה מחכים הללו?

המחזה עוועים הוא זה או תרדמה, שנפלה על אברהם?

בפתח הכבשן עמד נמרוד. ציצתו מלוכסנת על מצחו, שפמו מרובע כאחת הלבנים, שמהן נבנה הכבשן, ובלהט האש הבוערת – אש יקוד השקיעה החורצת לשונותיה מפי הכבשן – מבהיקות עיניו השחורות בברק הרשע הגדול, הרשע הקמאי, ההיולי, הרשע שלפני היות תבל.

אחד אחד נוטל הוא בזרועותיו את העומדים בתור, מבתרם בתרים בתרים ומשליכם אל הכבשן. הבתרים נחרכים והתנור עשן, מדמיע את העיניים, מגרה את האף, זבח, אשה, קרבן עולה… כליל.

כליל תפארת גזעו של אברהם לדורותיו.

כשחזר אברהם אל חניכיו הבהיקו כוכבי המדבר כגולות זהב מלוטשות. השלושה חיכו לו. הגוויל היה פרוש בידיו של הראשון. אברהם חש את החרט בידו. טבלו בצנצנת הדיו וחתם בקצה הימני של המגילה: אב־המון־גויים, אברהם העברי, אב־רם נשיא אלהים.

השלושה הרכינו ראשיהם.

– ברכנו, אברהם, בניך אנחנו.

– בקלף הזה ייקרא זרע לפרי רוחי. כל אשר ייצא ממעי אותיותיו הוא יירשני ומלכי עמים ינקו חיותם ממנו. מי מילל לאברהם כי הרה אש־דת וילד דת אש. ח־ח־ח!

ויפול אברהם על פניו ויצחק. והיה נדמה לחניכיו כי אחד מן הצבועים יושבי המדבר מרטיט בשאגתו מרחבה שוממת. אילן גדול שנגדע לארץ מפאת דליקה, שפרצה ביער לוא יכול היה לצחוק היה צוחק כך ומנפנף בענפי צמרתו האדירים שנשארו עוד לפליטה.

ה

² במקור חסר פרק ד'.

המרד של דור הפלגה מוסבר בזוהר בכך, שהשתמשו לרעה בחכמת הסוד שהשיגו, שהרי משום שהוריד הקדוש־ברוך־הוא רזי החכמה לעולים, התקלקלו בה בני האדם וביקשו להתגרות בו. חטאיהם של אדם ונוח נגרמו בידיעת הסודות, ואפילו אברהם, יצחק ויעקב נכשלו בהם. “רק משה היה שמש נאמן בכל המדרגות ולא סטה לבו בתשוקה של אחת מהן, אלא עמד באמונה עליונה כיאות. ולעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא יעיר חכמה בעולם ויעבדו אותו בה… ולא כראשונים שהשחיתו בה את העולם”

י. תשבי. “משנה הזוהר”.

עברו שנים ושוב ישב אברהם בפתח האוהל כחום היום. קטורה, אשתו עולת הימים, הגישה לו ספל משקה ריחני ומהביל – מאבות אבותיו של הקפה בן ימינו – השתפלה על החול סמוך לבעלה הישיש, פרשה על ברכיה בד שחור, קצתו רקום ארגמן, ונטלה מחטה בידיה כדי להמשיך במלאכת הרקמה. אצבעותיה עושות במלאכה ועיניה מפזילות מבטים לעברו של אברהם. וכל אימת שמבט כזה נורה בו, היה הישיש מקרב שפתיו אל הספלון המהביל ומרטיבן קמעה. לאחר מכן היה מניח את הספלון על היריעה, שנפרשה לפניו על החול, קופץ ידו ומקנח שפמו באגרוף. היו כתמי המשקה החומים ניתקים מזיפי השיער הלבן ונתקעים בגומה, שבין האצבע והאגודל. בין גמיעה לגמיעה היה שוקע בהרהורים, כלומר חוזר אל עיסוקו היחיד בשנים האחרונות.

אכן, זה המקום וזה הזמן. באלוני ממרא ובעונת הקיץ באו אליו שלושת החניכים, שנעשו מלאכים. מלאכי אלוה דת האש ומלאכיו של אברהם אל אבימלך. מלאכים נושאי גוויל גומא חתום בידי אב־המון־גויים, אברהם, אב־רם, נשיא אלהים. ואף־על־פי־כן נבצר מהם להגיע אל ארמונו של אבימלך הטרוד בעסקי מלחמה. לפיכך הביאו את הגוויל אל לוט, אחד העברים, מגדולי הסוחרים אשר בפלשת ומרואי פניו של אבימלך, שהיה יוצא ובא בארמון הנשיא. ובבוקר בהיר שמש, כטוב לב אבימלך ביין, אשר לוט הביא לו ממיקני, נקרא גם לוט אל שולחן הנשיא לטעום מן היין. בעודם אוכלים מפת הנשיא ושותים מיין הסוחר מסר לוט בידי אבימלך את המגילה הכתובה. הנשיא מאצילי פלשת היה. קווי פניו עדינים, עיניו עצובות ורגליו ענוגות עד נכות. אפילו בעתות מלחמה לא היה נוהג לקרוא גווילי גומא בשעת סעודה. לפיכך קרא אליו את שר צבאו פיכל, נתן את הקלף בידו, העלה על שפתיו את בת צחוקו, שהיה בה כדי לשבות לבבות של זולתו אך לא כדי לעקור את העצבות מעיניו שלו, והגה את המלים, שנכנסו להיסטוריה:

– אחוז בזה, פיכל, ואל תנח ידך.

בתרגום ללשון ימינו הדברים נשמעים כך:

– דבר זה דורש פעולה פיכל.

ופיכל פתח בפעולה. אחז במגילה ולא הניח ידו. הלבנים נלבנו, השרפה נשרפה, המקדש נבנה, האש אשר ממעל נמזגה באש אשר מתחת ונתמזגה עם האש אשר בלב, וכל ההוברים העובדים בעבודת הקודש למדו לדרוך את קשת האלהים למען תירה חצי גפרית ואש. היתה אש הדת לדת אש.

אך בעוד הוברי פלשת וכוהניה חוזים בכוכבים ובוחשים באשים כבש נמרוד ארצות והחריב ערים, ומקומות יישוב הפך לעיי מפולת, ובכל אשר דרכו רגלי צבאותיו הובערה אש בכבשנים, וכל אשר דם אבותיו של אברהם בעורקיו ואלוהי אברהם בלבו הושלך אל האש והיה לשרפה.

בימים ההם כתב אברהם על ספר את הדברים האלה:

"ויכרות נמרוד ברית עם מלך סדום ועמורה ויבוא בחיל גדול להשמיד את ארץ מצרים, למען יהיו יושביה מס עובד לאור כשדים, למלכה ולאלוהיה.

ופרעה מלך מצרים גם הוא מתנשא לאמור: לא נמרוד אלהים, אני, פרעה מלך מצרים, אני האלהים, אין עוד מלבדי. והמצרים עובדים את פרעה מלכם ואלוהים שנים אלפים, גם כאשר קשתה ידו עליהם אין פוצה פה ומצפצף. ככל אשר יעבידם בפרך, יהרוג כל בחור וטוב בהם, יקח לו את נשיהם, ואת בניהם יתן לרוץ לפני מרכבתו, ככל אשר יענם וייסרם, כן, ירבו להללו בכינור ועוגב, לשיר גדולתו ותפארתו ולעבדו בלב שלם.

ובבוא נמרוד עם צבאותיו ויכבוש את ארצם וירדה בהם ברמה. ויקומו המצרים כאיש אחד, ויגרשוהו מארצם וירדפוהו עד חרמה, ובחרמה בא חיל פלשת ויכהו מכה רבה.

ותהי אור כשדים כלא היתה וקרנה נגדע עד עפר. אז יבואו תלמידי אל אבימלך ויאמרו: שלמה המלאכה. ידענו גם לדרוך את קשת האלהים אשר בענן ולהמטיר על הארץ חיצי אש וגפרית".

אברהם לא הוסיף לכתוב על ספר. כפי הנראה נמנע מלהעלות על הכתב את אשר התחולל בנפשו לשמע הבשורה כי חיצי האש והגפרית הומטרו על סדום ועמורה, שעדיין לא פתחו את עריהם בפני חילה של פלשת. לא על נמרוד, לא על כבשוניו, לא על עריו ובני עמו, שריטשו נשים הרות וניפצו עוללים בסלע, כי אם על אנשי סדום ועמורה.

על כן ייאמר: כנמרוד גבור ציד לפני יהוה וכאנשי סדום רעים וחטאים ליהוה. מה לא יעשו כותבי העתים כדי לטהר את המעשים אשר נעשו תחת השמים!

גם אברהם ניסה לטהר את מעשיו. עשרות אגרות הריץ לאבימלך וביקשו שיהרוס את אשר בנה על פי בקשתו, ינתץ את המקדש, אשר הקים על פי עצתו, אך אבימלך לא שעה לו. אדרבה, כיוון שלפני המלחמה וגם אחריה היו הפלשתים עוינים את המצרים ואת פרעה מלכם, חושש היה אבימלך שמא גם פרעה ילבון לבנים וישרוף שרפה ויקים מקדש לדת האש, שבו ילמדו אף חניכי אברהם המצריים לדרוך את קשת האלהים וישחיתו את פלשת כשם שפלשת השחיתה את סדום ועמורה בהמטירה חיצי אש וגפרית מן הקשת אשר בענן; לפיכך עוד הגדיל והאדיר את מקדש דת האש, הושיב בו את כל ההוברים והכוהנים, שילשים וריבעים לחניכיו של אברהם והקיפם חומה בצורה וגבוהה לבל ייצא החוצה שמץ דבר מרזי תורתם. ואפילו אברהם בכבודו ובעצמו לא נוקה. בו אישית חשש אבימלך לפגוע בשל יוקרתו הרבה בעולם כולו, אך שרה אשתו, אף כי נכה היתה ורתוקה למיטת חוליה זה שנים רבות, נלקחה אל ארמון אבימלך ונחקרה שם. ורק לאחר שחוקריה נוכחו לדעת כי אכן המבעיר את אש הדת אינו יודע את סוד הפיכתה לדת אש, שחררוה והחזירוה אל ביתה.

ברם, כל אמצעי הזהירות, שנקט בהם אבימלך, לא הועילו לו. פרעה מלך מצרים ציוה לאסוף את כל חניכיו של אברהם, אשר בגבול ארצו, מהם שנמלטו לשם מפחד נמרוד ומהם שהיו בה מאז ומתמיד. גייס אלפים מעבדיו, העמיד עליהם נוגשים וכרף עין בנה מקדש לתפארת והקים מזבחות, שכמוהם לא נראו בכל רחבי פלשת. ועל חניכי אברהם ציווה לגלות את סוד מהפכת האלוהים ודריכת קשתו, ולא – אחת דתם להמית. על־כל־צרה שלא תבוא עקר את לשונותיהם שלא יודיעו סודם לאחרים. לא יצאו שנים מעטות והקשת נדרכה.

מאז רבו מקדשי דת האש גם בפלשת, ועתה יש לאל ידם לא רק להמטיר גפרית ואש מן השמים, כי אם להתיך ארצה מטר כוכבים מכוכבי הרקיע. מקדש פלשת מתיימר כי לא ייבצר ממנו להפיל את הירח ארצה, והמצרים אומרים, כי השמש בכבודה ובעצמה, זו השמש שהמשילוה על השמים ועבדוה כשם שהמליכו את פרעה על הארץ ועבדוהו, גלגל החמה הזה כגלגל היוצר בידיהם ואם יצוום פרעה יצניחוהו ארצה על ראש פרעות אויביהם. אם למדו בני האדם לדרוך את קשת אלוה – טוענים המצרים – למה יירו בה רק חצים ולא בליסטראות מגרמי השמים?

כזאת היתה מצרים. מאז ומתמיד כזאת היא. עוד לפני ששמו של אברהם נודע ברבים היה רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדני. והנה פשטה השמועה כי אכן במצרים נשמע דבר אדוני. קם מלך חדש, אשר לא ידע את כל אלילי מצרים, החריב את מקדשיהם, ניתץ את פסיליהם ושיבר את מזבחותיהם, רק לאל אחד, לדיסקוס השמש השולח קרניו לכל אדם עלי אדמות – יהיה מי שיהיה – לו עבד פרעה, לו השתחוה ולו התפלל, לאמור:

יפה עלותך על כנף השמים

אטון חי, מחולל החיים…

קרניך תחבקנה כל הארצות,

כל אשר יצרת, עשית…

באהבתך תאסרם כולם,

רחקת וקרניך על פני אדמות…

מה רבו כל פעליך…

הוי אל אחד ואין אחר בלעדיו…

ושרה, כמוה כאברהם צמאת אלהים היתה. אלא שאברהם מצאו בסופו של דבר, ואלו שרה לא חדלה מלחפש עד סוף ימיה.

ירדו השניים מצרימה. אברהם הוחזר מן הגבול, ושרה נלקחה בית פרעה ונחקרה שם. לא הרי החקירה בפלשת כהרי החקירה במצרים. חקירה זאת יסודית לאין ערוך היתה מזו, ששרה עתידה היתה להתנסות בה בפלשת, ואף ארכה זמן רב הרבה יותר. עד יום מותה בזאו את גופה פסים כחולים – עקבות שבטי סריסיו של פרעה.

על כן לא הרתה שרה אלא לאחר שנים הרבה, וכשחזר אברהם מאלוני ממרא סר וזעף אחרי שחתם על האגרת לאבימלך אמר לה כי הקריב את בנו, את יחידו אשר אהב עולה לאלהים־אש־דת, – והוא התכוון אל תורתו, היא פרי רוחו – קיבלה שרה את דבריו בכובד ראש וכפשוטם, כשם שקיבלה כל דבר בחיים – בכובד ראש וכפשוטו. לפיכך לקתה בהלם ולא נתרפאה ממנו כל ימי חייה. וכשהלכה לעולמה היו עיניה רעבות לאלהים, שפתיה זועפות, עורה מתוח על לסתותיה, ידיה צמודות לירכיה ורגליה מאובנות כפי שהיו כל אותן השנים, מיום שהוכתה באותו הלם. וכך הובאה אל מערת המכפלה.

כזאת היתה שרה, אשת חיקו ורעיית נעוריו באור כשדים ובחרן, בגרר ובבאר שבע, בכנען ובמצרים. בעשר שנים צעירה ממנו היתה, ואלו קטורה זו, היושבת לימינו, במאה וחמישים שנה צעירה ממנו. מאה וחמישים…

מצאצאיה של הגר היא, דור שלישי או רביעי. הגר, ששולחה למדבר, הגיעה למצרים ונישאה שם. זה לה שנים רבות שהיא הלכה לעולמה. אחד מבניו של ישמעאל בא לבקר את אברהם והביא עמו שארת בשר צעירה זו, כדי שתהיה לו לאברהם לאשה – בת עשרים וחמש לבן מאה שבעים וחמש. למען יחם לו בלילות כבימים יושבת היא עמו במדברה של פלשת ואינה זזה ממנו. מאכילה אותו ומשקה אותו, רוקמת, כותשת וטוחנת… ואין איש עמו במדבר מלבדה ומלבד הילד הקטן, שהביאה עמה ממצרים. לדבריה משתה אותו מן המים, מן היאור, מנוּן האוקינוס הקדמוני, שבורא העולם יצא מתוכו.

יפה היא קטורה, אולי יפה כהגר ואולי אף יפה ממנה. קלסתר פניה של הגר אינו זכור לו לפרטי פרטיו ודיוקנה של קטורה מעולם לא נקלט בעיניו, שכהו מראות. אף משוי זה ודאי תינוק נאה הוא.

כשבעים נפש שארי בשר יש לו לאברהם. נתלקטו ובאו מפוט וכוש וגם מארם נהריים, ככל שנותרו לפליטה מכבשוניו של נמרוד. אף הם הקימו מחנה בסביבותיה של שכם העיר ואוהל מועד לדת האש. ולא עוד אלא ששיגרו אליו משלחת וביקשוהו שימלוך עליהם… “נשיא אלהים אתה בתוכנו והיה כי תמלוך עלינו, ורמה קרננו בין גויים”.

אבל אברהם סירב ולא זז ממדברה של פלשת.

היה בין בני המשלחת איש אחד גבה־קומה, שבלורית שיבה מתנפנפת בראשו ופיו מדבר גבוהה גבוהה, ראש וראשון הוא לאותם שבעים נפש שנתלכדו סביב המשכן לדת האש אשר על־יד שכם. איש זה פתח במפגיע:

– אתה, שלא חשכת את בנך את יחידך…

ח־ח־ח… יצחק מת בענין רע. כרבים אחרים נספה באחד מכבשוניו של נמרוד, שרה הלכה לעולמה בשל המחלה שפקדה אותה. והוא, אברהם אבינו, חי וקיים עד היום הזה. אף־על־פי־כן הכל מאמינים לשרה, שקיבלה כפשוטו דיבור שיצא מפיו. הכל סבורים שהוא, אברהם, הקריב לעולה את בנו. לא, לא בן אחד, כי אם שניים. גם את ישמעאל הקריב. את יצחק לאלהים־אש־דת ואת ישמעאל לאלהי המדבר; והוא שסופר לקטורה אשתו, שאלמלא כן לא היתה מסתירה ממנו את ילדה המשוי. ודאי חוששת היא שמא גם אותו יעלה לעולה.

באותו יום, שבאה המשלחת, הלכה קטורה ללוות את החברים ולהראות להם את הדרך הקצרה. התינוק המשוי נשאר זו הפעם הראשונה עם אברהם. צמצם אברהם את עיניו הכהות בו וראה כי משחק הוא באותה אבן שקופה ומבהיקה הקרויה זכוכית, שהמצרים ידעו לעשותה מחול. זכוכית מיוחדת היתה זו, עבה ומעוגלת.

נתקרב התינוק אל אברהם, נטל את ידו והגביה את הזכוכית למעלה. עיגול קטן נתהווה על גב ידו של אברהם משל השמש בכבודה מיעטה עצמה ובאה לשבת על ידו. לפתע חש כוויה בבשרו. פרץ בצעקה ואסף ידו.

הילד צחק.

כששבה קטורה מלוות את המשלחת לא אמר לה אברהם דבר וחצי דבר. ראתה שאברהם זועם והילד צוחק, והזדרזה להביא את משוי־המים אל האוהל.

מאז לא חדל אברהם מלהתבונן בכווייתו, כל אימת שלא היה במחיצתה של קטורה. וככל שהרבה להתבונן בה כן היה מאמץ מוחו ומעלה מחשבות רבות ועמוקות, אם אמנם בכוח הזכוכית המצרית הובאה השמש אל ידו, הרי שצודקים המצרים באמרם כי אכן יש לאל ידם להוריד את החמה. ילד זה, המשוי ממי מצריים, אפשר שעתיד הוא בלהטי זכוכיותיו לא רק להכוות את הבריות, כי אם גם להדליק אש במדבר. להט זה שהכווה את ידו אפשר שהיה שורפה אלמלא אסף אותה בעוד מועד³. ואם יד כך, מי ימנע ממנו להבעיר אש בקוצי הסנה שנשדפו בחמה.

וככל שיגדל הילד תגדל ותתעבה הזכוכית אשר עמו, וכאשר תגדל ותתעבה הזכוכית כן ירבו כוחה ועצמתה עד כי יעשה האדם זכוכית ענק שבכוחה יהי לא רק להכוות בשר חי כי אם לחרות על אבן ולא רק את אשר מקרינה השמש בלהטה כי אם את אשר אומר אדוני־אלהים־אש־חיה.

זכוכית ענק שכזאת מי ישאנה?

… ניסה אברהם להרים את ספלון המשקה ולא יכול. נדמה היה לו, שכל אבריו נתאבנו כרגליה של שרה, זכרונה לברכה, לאחר ששמעה את דבר ההקרבה המדומה של בנה, שגם לאחר מכן, ביחוד לאחר שיצחק נספה, היתה קוראת לה בשם עקדת יצחק. חש כאלו נתלהט ראשו, משל זכוכיתו של אותו משוי יאור לא בידו, אלא בראשו פגעה. ומבעד ללהט הגדול – הדומה למחזה הכבשן, שנתגלה לו במדבר בשעת ביקורם של שלושת החניכים־המלאכים, ושונה ממנו תכלית שינוי בעת ובעונה אחת – מבעד ליקוד הלהט נגלה לעיניו מחנה והיו ובניו, בני אחיו ובני בניו וצאצאיהם המרובים. והנה כל המחנה הגדול, אשר על־יד שכם העיר, נושא על כתפיו זכוכית ענק זאת, כשֵאת עבדיו של פרעה את פסל אמון אלהיהם הנעתק ממקדש למקדש. וילד קטן נוהג בהם, ילד שנמשה ממי תהומות ומשה את אש השמים. הילד מחזיק שני לוחות אבן. יהוה־אש־דת הוגה דברותיו, והזכוכית קולטתם על הלוחות; אש שחורה על אש לבנה.

ויוצא אותו החוצה ויאמר לו: הבט נא על זרעך וספור את בני עמך, אם תוכל לספור אותם.

ויאמר אברהם: למה לא? ודאי שאוכל. הרי זו פעולה פשוטה של כפל: מכפלה. עד עכשיו רק שרה היתה במכפלה, ועכשיו גם אני צועד אליה, אל מערת המכפלה, מכפלת עשרה בשבע; עשרה נסיונות ושבע ברכות. שבעים נפש נושאי־זכוכית־חורכת־דבר־אלהים־בבשר־לוחות־אבן. שבעים – זאת היא המכפלה. ואלה ימי שני חיי אברהם, אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ויגווע וימות בשיבה טובה זקן ושבע, וייאסף אל עמו, ויקברו אותו… בניו אל מערת מערת המכפלה.

א

בתעודת הזהות של אהרון תורן, זו התעודה השמורה בבית גנזיה של אשתו עד היום הזה, כתוב: המקצוע – נסח. ואכן, במשך שלושים שנות חייו האחרונות עסק בניחוח דברי חקיקה. לאו דוקא חוקים, כי אם דברי חקיקת משנה כגון צווים, תקנות והוראות הנובעים מחוקים.

בן ששים ותשע היה ביום פרישתו לגימלת זיקנה, וארבעים שנה – עוד מימי הבריטים – עבד בקביעות בשירות המדינה, הרי שהגיע לשיעור גימלה מירבי עוד לפני חמש שנים ויכול היה לפרוש כשהיה בן ששים וחמש. כלום עד כדי כך מסור היה לעבודתו ולהוט אחריה שלעת זיקנה – כרבים אחרים – לא מצא ענין בחיים בלעדיה?

לא ולא. אדרבה, עייף ויגע היה ואף לקה במחלה שהרופאים מגדירים אותה כמחלה קשה ומסוכנת ושנים על שנים השתוקק לגימלה. בכל אותן השנים היה מתאר בדמיונו את היום הראשון בחייו, שלא יהיה לא יום חופש, לא יום חג ולא יום מחלה, ואף־על־פי־כן לא תרבץ עליו החובה לקפוץ ממיטתו על פי צלצול פעמונו של השעון המעורר (למעשה היה צלצולו של השעון ענין של מנהג מקודש ותו לא, שכן בכל בוקר היה תורן מתעורר שעה ארוכה לפני הצלצול, ויש שהיה מחכה לו בכליון עינים), לשתות את הקפה בחיפזון ותוך כדי כך להציץ בעתון ולרוץ אל האבטובוס שיסיעו אל המשרד. ביום ההוא לא ינסח אהרון תורן צווים שציוו אחרים על פי חוקים שחוקקו גדולים וטובים מהם, כי אם הוא עצמו יחוקק את החוקים לעצמו ואולי גם ל…

והנה כחצי שנה לפני שהגיע לגיל 65 נקרא אל השר בכבודו ובעצמו. הסביר לו השר פנים, אמר לו שעבודתו חיונית וביקשהו שייאות להמשיך בה על פי חוזה מיוחד גם לאחר שיהיה זכאי לגימלה. נתמלא לבו של אהרון כעס גדול; ולא כעס אחד כי אם שלושה כעסים: אחד על השר על שהוא מציע לו הצעה כזאת, אחד על החיים, אשר מיום שבו עמד על דעתו, אינם נותנים לו מנוח, ואחד על עצמו על שהחליט – והוא החליט עוד לפני שהשר סיים את דבריו – להיענות לבקשתו של השר ולדחות את פרישתו.

משחלפו שנתיים אלה שוב נקרא אל מי שנקרא, אלא שהפעם לא היה זה השר כי אם המנהל הכללי. המנהל הכללי צעיר היה מתורן בעשרים שנה. זה מקרוב בא וכמעט לא היה עדיין סיפק בידי השניים לבוא במגע של ממש זה עם זה. כאות הערכה לגילו או לאישיותו קם המנהל מכורסתו שעה שתורן נכנס אל חדרו, פסע כמה פסיעות לקראתו, לחץ את ידו ולא חזר לשבת אלא לאחר שישב תורן ממולו. אז העלה חיוך רחב על פניו ואמר:

רבות שמעתי עליך, מר תורן, וכבר מתוך המגע המועט שנתקיים בינינו הגעתי לידי מסקנה, שכל אשר שמעתי לא זו בלבד שאינו מוגזם אלא שיש בו משום המעטת דמות. העברית שבפיו של זה נאה היתה, עסיסית ושרשית, אך הסרבול שבמשפטיו נבע כפי הנראה ממוצאו הגרמני. מוצא זה נשתקף גם במבטא, אם כי במידה לא בולטת כל עיקר.

המחמאה, אף שנאמרה בנעימה מתונה ומאופקת, היתה צעקנית מדי, על־כל־פנים, לטעמו של תורן. הוא אמר:

– אני מניח כי התרשמותך נובעת דוקא ממיעוטו של המגע.

שניהם פרצו בצחוק ואז הובא הקפה.

תוך כדי לגימה אמר המנהל:

– על אף העובדה שגיל העמידה מאחוריך, מר תורן, הרי לכל מי שמכיר אותך אין שמץ של ספק שעוד לא נס לחך ולא כהתה עינך. האמנם תוכל להסתגל לחיי הבטלה של אדם שפרש לגימלת זיקנה? בנוהג שבעולם גימלת זקנה פירושה שתש כוחו של אותו אדם, ואלו אתה…"

המנהל סיים את שתיית הקפה הטורקי, נטל את המקטרת ושקיק הניילון, שהיו מונחים על שולחנו, והתחיל מפטם את בית קיבולה של המקטרת. תחילה התקשה במקצת בהדלקתה, אך בסופו של דבר התגבר על הקשיים ובעודו מהדק בקופסת הגפרורים את סיבי הטבק הפורצים החוצה ומצייץ בשפתיו מסביב לקנה, המשיך:

– האם יש לך תכניות עיסוק לשנות הגימלה?

– לא.

– אם כן נוכל שוב להאריך את המועד לשנתיים נוספות, אם רצונך בכך.

לא שר, כי אם מנהל כללי, לא חיוני כי אם רצוי, ולא רצוי למשרד כי אם רצוי לתורן, לו לעצמו. לכאורה דוקא הפעם היו לו סיבות רבות להתמרמר ולכעוס, ולא היא. תורן לא כעס. על־כל־פנים לא על המנהל ולא על החיים. רק על עצמו כעס ושוב משום שגם הפעם השיב בחיוב.

וכשחלפו גם השנתיים הנוספות לא נקרא תורן לא אל השר ולא אל המנהל. המשרד כולו ערך לו מסיבת פרידה נאה, והכל דיברו על האבדה הגדולה שהוא גורם למשרד עם צאתו לגימלה.

משנסתיימה המסיבה לחצו את ידו ושאלו מה הן תכניותיו. השיב להם כי אין לו תכניות.

ניתנה האמת להיאמר כי תשובתו לא היתה מדויקת. היו לו תכניות. לפחות תכנית אחת היתה לו: משחק השחמט. עוד בימי נעוריו נמשך אל משחק זה ועשה בו חיל. לימים כשנעשה טרוד בעיסוקיו ובעבודתו כמעט חדל לשחק פרט להזדמנויות מיוחדות, שלא אירעו אלא לעתים רחוקות ביותר, ומיום שחזקה עליו פקודת הרופא וחדל לעשן משך ידו מן המשחק כליל, ולא עוד אלא שאף את הכלים ואת הלוח נתן במתנה לחתנו.

עתה גמר אומר להתחיל בו מחדש, ועוד באותו יום שבו נערכה המסיבה לכבודו נכנס לחנות וקנה לו מערכת כלי שח עשויים עצם ולוח עץ דק מן הדק. לאחר מכן הלך אל חנות ספרים וקנה ספר אנגלי: Modern ideas in chess by Richard Reti.

ב

עשרים ושש שעות חלפו מן הרגע, שבו קנה אהרון תורן את הספר על הרעיונות המודרניים בשח מאת ריכארד רטי, ועד לרגע שבו היה לאל ידו לעיין בו.

עיכוב זה לא באשמתו חל. אדרבה, מוכן היה תורן לעיין בספר מיד לאחר שובו הביתה מחנות הספרים, אלא שבאותו יום – יום פרישתו לגימלת זיקנה – עדיין לא ברשותו שלו היה אלא ברשותם של אחרים. עד לצהרי היום ברשות חבריו בעבודה ומשבא הביתה ברשותם של בני ביתו. נתברר כי לא רק עובדי משרדו כי אם גם בני ביתו נמנו וגמרו לחוג יום גדול זה בחייו. לפיכך בשעה ארבע יגיע חתנו ויסיעו לביתו לפייף או קלוק, שבו יסוב בחברת בתו, נכדיו ושתיים מרעותיה על בעליהן.

שתי הרעות חברות בתו הן עוד מימי בית הספר העממי. יחד למדו, יחד סיימו גימנסיה, יחד שירתו בנח’ל, כמעט בעת ובעונה אחת נישאו ועד היום הזה לא נתפרדה החבילה, כשם שעד היום הזה נקרא אהרון לתורן בפיהן בשם “אבא של דפנה”. שתיים אלה מזכירות לו את הימים היפים שבהם היה מטייל עמן על פני סלעיה של ירושלים, שהיו אז חשופים ועתה מכוסים הם פארקים ובניני פאר מתנוססים על פסגותיהם. בעת הטיולים היה אבא של דפנה מספר להן סיפורים ומשחק עמן במשחקי צופים עוד לפני שהגיעו לגיל החברות בתנועה זו. בתוקף נסיבות אובייקטיביות ובשל גילו המכביד עליו כיום הרבה יותר משהכביד לפני שלושים שנה, לא היה תורן רואה את נכדיו לעתים קרובות ביותר ולא היה משחק עמם במשחקי צופים, אף־על־פי־כן היה אהוב גם עליהם, ואף הם לא היו מוכנים לוותר על חלקם במסיבה לכבודו. מתוך כך נקבעה המסיבה לשעה 4, ואלו בערב – כך הודיעה לו אשתו כשבא לביתו עם שבתיקו חבויים כלי השח, הלוח והספר של רטי – הוזמנו כמה מידידיו הותיקים לביתו.

– לארוחת ערב? – שאל קדורנית.

– כן.

ג

כלתה המסיבה, חלפה ארוחת הערב על כל הכרוך בה, לרבות רחיצת הכלים עד שעה מאוחרת בלילה, ואף־על־פי־כן למחרת בבוקר ניעור תורן כמימים ימימה¹ בשעה 5.45. פקח את עיניו ומשראה את מחוג השעון המורה כפי שהוא מורה עצמן שוב וכדרכו זה עשרות בשנים המתין לצלצול. השעון לא יצלצל, משום שאין כל טעם לצלצולו. יכול תורן להיות שרוע במיטתו ככל אשר תאבה נפשו. עד עשר, עד שתים־עשרה. כן, יכול הוא ורשאי… אך לא איש כתורן יעשה כדבר הזה. פרישה לגימלה אין פירושה התנוונות. אדרבה, ייתכן כי פירושה ראשית חדשה – אמנם באיחור זמן רב מאד – ראשית העיסוק בדברים שלמענם נוצר ולהם נועד פלוני ילוד אשה. אף אם לא יצלצל השעון קום יקום בשעה 6.15 – בדיוק באותה שעה שבה הוא קם ממיטתו זה עידן ועידנים, בשנים הראשונות מתוך כורח ובאחרונות מתוך הרגל – ישתה קפה (אולי קצת יותר בנחת), יעיין בעיתון (ממש בנחת) ויצא מביתו. לא לשם ריצה אל האבטובוס כי אם לשם… לשם… טיול. כן, זה טיול הבוקר שהרופא מצווה עליו זה כחמש עשרה שנה (עוד לפני שנתקף לבו) ותורן אינו יכול לעמוד בו ויוצא ידי חובתו בסיבוב בשעות הערב. ולאחר הטיול הארוך – ואכן, ארוך יהיה הטיול, לפחות בימים שהחמה אינה קופחת ללא רחם, שהרי איש איננו דוחק בו – בו יישב תורן ליד שולחן הכתיבה שלו וישקע במשחק המלכים, זה המשחק שניתן להמשילו לאהובת נעורים שלא זכה לאמצה אל לבו אלא בימי זיקנה.

כך הרהר תורן בלבו שעה שעצם את עיניו מתוך צפיה לצלצול שלא יבוא. בעוד עיניו עצומות חש שאשתו אינה על ידו. האמנם כבר קמה ממיטתה?

פקח עיניו ונוכח לדעת שאשתו לא זו בלבד שהיא קמה ממיטתה אלא שהביאה לו כוס קפה אל מיטתו שלו בחינת מידה שאדם מודד כן מודדים לו, שהרי מיום שגדלה הבת – דהיינו זה כעשרים שנה – מאחרת אשתו לקום ממנו, והוא שמשאיר כוס קפה סמוך למיטתה לפני צאתו מן הבית.

– האמנם לשם כך, ורק לשם כך השכימה קום? – תמה תורן בלבו, ושבעתיים גדלה תמיהתו משראה אותה נכנסת לחדר לבושה שמלת שבת.

– ישן עוד? – שאלה כאלו תמוה הדבר שאדם שפרש לגימלה שרוי במיטתו בשעה שש בבוקר.

– פנסיה– אמר תורן.

– שום פנסיה. יש לי הפתעה.

– עוד הפתעה?

– מה פירוש “עוד”?

– אתמול היו לך כבר שלוש הפתעות.

– אילו הפתעות?

– המסיבות.

– והיום זה… – היא הוציאה מתיקה שתי פיסות נייר כחול, מרובעות, ועליהן מודפס דבר־מה.

– מה זה?

– כרטיסים.

– למה?

– למוזיאון הממלכתי. דחיתי את הביקור עד יום פרישתך. אם כן… עד שתשתה קפה תתגלח, תתרחץ, תתלבש יהיה קרוב לשבע. לפנינו כשעה אחת הליכה ברגל. הכל בכביש, יש רק קטע אחד בשביל הכבוש יפה, נשהה שם עד שעה שתיים וחצי בערך – מה שנספיק נספיק, מה שלא נספיק לא נספיק – אחר כך ניסע העירה, נאכל במסעדה – פנסיה או לא פנסיה? – ומשם הביתה.

ד

עיקר מהותו של משחק השח הוא כידוע המאבק בין הלבן לשחור. אפשר שמתוך הנהייה אל העיסוק בשח והגעגועים אל ספר השח, שלגבי תורן היו עתה בבחינת מאוויים שלא באו על סיפוקם, ואפשר שמתוך סיבות אחרות, למן הרגע שבו יצא יחד עם אשתו מפתח ביתו, הפך כל העולם בעיני רוחו לזירת מאבק בין לבן לשחור. בתחילה נטוש היה המאבק בתוכו פנימה. הוגה היה בלבו ומהפך בנפשו בשני הצבעים המנוגדים, שהאחד מהם פירושו מבחינה פיסיקלית־אופטית שגוף פלוני סופג את כל האור שמשפיע עליו העולם ואינו משאיר קרן וחצי קרן לזולתו, והשני פירושו שגוף אלמוני מסרב לקלוט לתוכו נוגהה של תבל והוא מחזיר את כל קרני האור הפוגעים בו ומפזרן שוב בחללו של עולם. ומאחר שהמין האנושי כולו מחבב את הפזרן שידו נדיבה ועוין את הסופגן האוצר את הדברים בתוכו, קבעו הבריות– עוד מימי קדם רחוקים – את הלבן לסמל של הטוב ואת השחור לסמל של הרע, וכדרכם משחר ההגות האנושית הפכו דברים שבטבע למושגים שבמוסר ותהליכים בפיסיקה לערכים בתורת המידות; כך, למשל, העתיקו את היושר ואת העקמומיות מתחום המרחב הקוסמי אל תחום המרחב החברתי. אין תימה, איפוא, שמשחק המאבק שבין שחור ללובן מוצאו בפרס, זו הארץ, אשר יצרה את דת המאבק בין טוב לרע, דת מלחמת הנצח בין הורמיז ואהרימן, דת שהעניקה מעמד שווה לאלהים ולשטן, לשחור וללבן.

ומשהשתלט המאבק על רחבי פנימיותו כולה, עבר על גדותיה, פרץ החוצה, פשט על פני כל אשר ראו עיניו והציף את העולם, ועל כל אשר בו הטביע את חותמו הדו־צבעי.

לפיכך היו קוביותיו המרשימות של בניין המוזיאון הממלכתי לבנות ואלו הקיר שמנגד להיכל הספר שחור היה. מגילת ישעיהו כתובה היתה בדיו שחורה על קלף לבן. האשה שבתמונתו של פיקאסו היתה לבנה ומשה של רמבראנדט העומד לשבור את לוחותיו שחור היה או נראה לו לתורן כשחור. ומה שלא היה או לא יכול היה להיראות בעיניו כשחור ולבן לא היה קיים. לפיכך משיצאו מן המוזיאון ראה תורן שכל בניני האוניברסיטה אשר על הגבעה הנמוכה לבנים הם, ואלו כל הפסלים שבגנו של בילי רוז שחורים. ולאור לובנה של כיפת בית הכנסת הצטייר שחורו של פסל, שהוא ספק פסל ספק מכונה, וקשת שחורה הצמודה אל גלגל תנופה מתנענעת כעריסה. ומשום מה נדמה היה לתורן כי הקשת של המכונה היא היא קשתה של כיפת בית הכנסת, אלא שזו שחורה וזו לבנה, זו קמורה וזו קעורה, זו מתנענעת וזו יציבה. זו נתמלאה אבן והפכה לקמרון וזו אין בה אלא הקשת עצמה ומילויה אוויר ורוח.

בדרכם אל האבטובוס תפסה אשתו בידו ועמדה מלכת.

– לא טוב לי – אמרה וקינחה את פניה בממחטתה.

כפי הנראה נתייגעה מן הטיול הארוך, מן ההתרוצצות באולמות המוזיאון ומן הסיור בגנו של בילי רוז – והכל בצהרי יום קיץ לוהט. פניה חוורו מאד, אלא שגם חיוורון זה היה לו תפקיד במשחק השחור־לבן.

משראה תורן את הלובן שפשט בפניה נטה זרועו ועצר מכונית שחורה ומבריקה כמכוניותיו הראשונות של פורד מלפני שלושים שנה. ליד ההגה ישבה אשה שראשה עטוף מטפחת לבנה.

– רצונכם בטרמפ? – שאלה באנגלית. תורן נד בראשו.

הם נכנסו למכונית. אכן, היה זה פורד מימי מתושלח שנצבע מחדש לפני ימים מספר ונהגה בו אשה כושית. לא אפריקנית, אי אם כושית מארצות הברית שבאה ארצה כתיירת. פניה היו שחורים.

– הביתה או למסעדה? – שאל תורן את אשתו.

נסעו למסעדה והכושית הצטרפה אל סעודתם. היא התפעלה ממדינת ישראל. האוכל, השתיה והמנוחה השיבו לאשתו של תורן את רוחה.

החומוס היה לבן, לוח הפורמייקה שעל השולחן – שחור. האורז היה לבן והבשר שחור. אכן, בשר שחור, ממש שחור.

בבית קינח תורן את נעליו השחורות בסמרטוט לבן.

– מה אתה עושה? – שאלה אשתו.

– מקנח את האבק מנעלי.

– במה?

– בזה – תורן הושיט לה את הסמרטוט.

– אתה יודע מה זה?

– סמרטוט. מצאתי אותו בידי.

– לא. זוהי מטפחתה של הכושית.

– מה?

– מה שאזניך שומעות.

תורן הזדקף.

– איך נוכל להחזיר לה?

– אינני יודעת. היא לא אמרה לנו היכן היא גרה.

– היא נוסעת היום לתל־אביב ומחר טסה חזרה.

– חבל – אמר תורן ולאחר שעה קלה של היסוס המשיך לנגב את נעליו המאובקות במטפחתה של הכושית. אשתו כיהתו בו:

– זו מטפחת משי. מוטב שתתננה לי.

תורן נתן לה את מטפחת ונכנס לחדרו. הוא פתח את התיק שלא נגע בו מאתמול. שלה מתוכו את לוח השח ואת הקופסה שבתוכה נמצאו כלי המשחק, והניחן על שולחן עבודתו. לאחר מכן נטל את ספרו של רטי והשתרע במיטתו.

ה

הלויתו של תורן נערכה למחרת בצהרי היום. אשתו דרשה במפגיע שידחו את ההלויה ליום אחד כדי שיוכלו להגיע קרובים וידידים מחוץ לירושלים. אולם שלטונות הבריאות סירבו, שכן הרופא קבע כי תורן מת מהתקף לב יום לפני ההלויה בשעות שלאחר הצהרים, ואלו אשתו לא הרגישה בדבר אלא בשעות הבוקר למחרת היום.

אשתו של תורן הכחישה בכל תוקף את קביעתו של הרופא והיא מערערת עליה עד היום הזה. אמנם, טוענת היא, כשנכנסה לחדר עבודתו לאחר הטיול מצאה אותו שוכב אפרקדן במיטתו וספר אנגלי על משחק שח, שנשמט כפי הנראה מידו, מתגלגל על הרצפה סמוך למיטה, אך לא היה שמץ של ספק כי אהרון תורן היה שקוע בשינה עמוקה. ועד כדי כך עמוקה היתה שנתו שבשעות הערב נמנעה אשתו מלהעירו ושכבה לבדה בחדר המיטות. גם היא היתה עייפה מאד לאחר הטיול המייגע שערכו באותו יום ולא קמה ממיטתה עד אור הבוקר. בשנתה – בשנתה ולא בחלומה – שמעה נים ולא נים שמישהו צלצל בפעמון דלת הכניסה ושאהרון קם לפתוח אותה. לאחר מכן הגיעו לאזניה לחשים מקוטעים, ובעיצומו של הלילה – זכור לה היטב – פקחה את עיניה ומבעד לפתח הדלת הפתוחה לרווחה ראתה אותו יושב בכורסתו רכון מעל ללוח שעליו עומדים כלי שחמט. מוכנה היא להישבע כי פעמיים קראתו בשמו ושאלה מה השעה; כיוון שלא נענתה חזרה ונרדמה.

מחלוקת זו שבין הרופא לבין אלמנתו של תורן אין לה כל ערך מעשי, שהרי אין איש מיחס חשיבות מעשית לשעת מותו המדויקת של אדם שלא נרצח ולא איבד את עצמו לדעת, אלא מת מיתה חטופה ממחלת לב. אף־על־פי־כן סבורים אנו כי אין להתעלם מדבריה של הגברת תורן וכמה עובדות יש בהן משום אישור לטיעונה:

א) על שולחנו של תורן נמצאו רשימות שכללו ציטוטים מדבריו של איינשטיין על עמנואל לאסקר, אחד מאמני השח הנודעים ביותר בעולם בראשית מאתנו, תרגום עברי מדברי ריכארד רטי על לאסקר וקטעים מסיפורו של ביאליק “ספיח”. לפחות דבריו של רטי על לאסקר תורגמו והועתקו באותו לילה, שהרי רק באותו לילה היתה לו לתורן ההזדמנות היחידה לעיין בספרו של שחמטאי אמן וחוקר זה.

ב) מלבד הרשימות האלה נמצאה בעזבונו של תורן מחברת דקה – מחברת־משבצות של הכיתות הנמוכות בבית ספר עממי – ועל עטיפתה היה כתוב" מה סיפר לי המלך הלבן". כל הכתוב במחברת זו מבוסס על משחק שנערך בין לאסקר לבין מארשאל. דבר זה לא היה קשה לגלות משום שהמשחק מובא בספרו של רטי רק עד מהלך הארבעים ואחד. לאחר מכן מצויה בספרו של רטי הערה: “והשחור זוכה”. כפי הנראה החליט תורן לשחק את המשחק עד סופו. על שוליו של אותו העמוד בספר מסומנים בדיו עוד כ 11 מהלכים עד למט של הלבן. ספק הוא אם אמנם כך נסתיים המשחק למעשה. יש להניח כי סיום זה הוא פרי השערתו של תורן המנוח. על־כל־פנים מי שירצה לקרוא את וידויו של המלך שיובא להלן תוך כדי מעקב אחרי המשחק ימצא את המשחק, כמובן בלי הוספותיו של תורן, בספרו של רטי שהוזכר לעיל בהוצאת Dover Publications’ New York בעמודים 58־62. ייתכן כי שילוב זה של קריאה ומעקב יש מי שימצא בו ענין. אשר לעניננו אנו הרי מצד אחד משמשת גם מחברת זו הוכחה לכך שתורן לא מת בצהרי היום, אלא למחרת בבוקר לאחר שהיה ער במשך כל שעות הלילה ועבד, נוסף על הרשימות שפורטו לעיל, גם על רישום סיפורו של המלך הלבן במשחק לאסקר־מארשאל. מצד שני קשה לתאר שאת כל הכתוב במחברת ובדפי הרשימות כתב תורן בלילה אחד בלבד, אם כי במאמץ עילאי ניתן הדבר לביצוע מבחינה פיסית. דרך אגב, שלא כדפי הרשימות, נמצאה המחברת לא על שולחן עבודתו אלא במגירה שבארון הבגדים.

ג) חדשים מיספר לאחר מותו נתקבלה מאמריקה חבילה על שמו של תורן ובה תדפיס מתוך כתב־עת אמריקני המכיל פואמה מפרי עטה של משוררת כושית אמריקנית רבקה תורנתון. בעמוד הראשון של התדפיס מצויה הקדשה מודפסת ל"מיסטר אהרון תורן, שהפגישה החטופה עמו בישראל באותו לילה היתה לי מקור השראה לכתיבת יצירתי זו". הגברת תורן טוענת שרבקה תורנתון הוא שמה של האשה הכושית אשר נתנה להם טרמפ באותו יום גורלי, והיא שלפי מיטב שיפוטה צלצלה באותו לילה בפעמון דלת הכניסה, כפי הנראה כדי לקחת את מטפחתה שתורן נטלה עמו מתוך פיזור נפש. וזהו לדעתה של הגברת תורן פשר המלים: “הפגישה החטופה בישראל באותו לילה”. שאם לא כן אין למלים אלה כל מובן, שהרי הפגישה ביניהם נתקיימה ביום. עובדה היא שהמטפחת נעלמה ולא נתגלתה מאז.

אנו לא נכניס, כאמור, ראשנו במחלוקת שבין הגברת תורן לבין הרופא שנקרא אל תורן לאחר מותו, שכן, כפי שכבר הדגשנו קודם, אין חשיבות לקביעת השעה המדויקת למותו של אדם שנפטר ממחלת לב. לעומת זאת נביא להלן במלואן ובזו אחר זו את הרשימות שעליהן הסתמכה הגברת תורן, משום שנודעת להן חשיבות מרובה להבנת אישיותו של בעלה המנוח, אהרון תורן, שלאחר שלושים ושלוש שנות עיסוק חובה בניסוח צווים ותקנות זכה לילה אחד לעסוק בתחביב שערג אליו מימי נעוריו. על־כל־פנים לדברי אשתו כך, ואלו לדברי רופאו אפילו ללילה זה לא זכה. ומי שסבור, במידה רבה של צדק, כי אינו חייב לבזבז זמנו על הבנת אישיותו של אהרון תורן, נאמר לו כי ייתכן שלאותם הדברים נודעת חשיבות־מה גם להשגת עניינים החורגים מתחום אישיותו של תורן ואף מתחומה של כל אישיות ואולי אפילו של כל המין האנושי, כלומר ענינים שהם מכבשונו של עולם.

דברי איינשטיין על לאסקר

לאסקר היה בלי ספק אחד האנשים המעניינים ביותר מבין אלה שנזדמן לי להיפגש עמהם בימי חיי. מקרה נדיר הוא שעצמאות המחשבה מצויה באדם בד בבד עם התעניינות חמה בכל השאלות הגדולות המסעירות את האנושות. אינני שחמטאי ואין אני יכול לחרוץ משפט על עצמת כוחותיו השכליים במשחק השח. משחק זה דחה אותי ברוח הלחימה המפעמת בו למען זכייה.

מדברי ריכארד רטי על עמנואל לאסקר

בתקופת הגישה המדעית למשחק השח מצויים היו לא רק חוקרים דקדקנים מסוגם של שטייניץ וטאראש, שהיו משתיתים את תורותיהם על הנסיון; בימים ההם התהלך עלי אדמות פילוסוף שהיה משחק שח ושמו לאסקר. לאסקר החזיק תקופה ארוכה בכתר של אליפות העולם בשח. משאני בא לצייר את דיוקנו של לאסקר כאישיות רמת מעלה בעולם השח איני רשאי להתעלם מחיבתו היתרה לפילוסופיה. ראשית דרכו מסות ופרסומים קטנים, שבהם היה עורך השוואה בין השחמט לבין החיים. לאחר מכן חיבר מסה בשם Der Kampf, דהיינו “המאבק”. להיאבק משמע להתגבר על הקשיים העומדים בדרך להשגת המטרה. הוא ניסה לגלות חוקים כלליים להתמדת המאבק. את השח, שהוא דוגמה למאבק אינטלקטואלי טהור וישר לב, ייחד לאסקר כמבחן לאמיתות תורתו.

פעילותו של לאסקר בשח לא היתה מטרה בפני עצמה, כי אם שימשה לו הכנה לתורתו הפילוסופית. מופלא ומתמיה הדבר: לאסקר, שהיה אלוף העולם בשח, לא העמיד תלמידים. שטייניץ ייסד אסכולה, כמעט כל האמנים בני זמננו למדו מטאראש; בנוהגים, שהיו מקובלים בשח בשנים מאוחרות יותר, ניתן להבחין בבירור ברוחו ושכלו של רובינשטיין. רק לאסקר לבדו אין לחקותו. מדוע? ואנו שואלים: כלום ייתכן שלא תרם תרומה בת־קימא להתקדמות משחקנו?

רבי אמנים אחרים ניסו ליצור טכניקה ספציפית במשחק השח. הם חקרו את סגולות הלוח והורו כללים כגון: “שני רצים חזקים משני פרשים”. או “את הצריח יש להציב מאחורי החיילים שעברו את הקו”. כללים אלה אין להם ערך מוחלט, אך לגבי אדם קצר ראי הרי הם משקפיים הראויים לשימוש. לאסקר לא הכיר אלא בחוקי מאבק אוניברסליים, ובאמצעותם ניצח את שטייניץ ואת טאראש והוכיח את השגיאות והליקויים שבטכניקה שלהם במשחק השח. בדברים אלה טמונים זכויותיו בשטח השחמט. לשכלל את הכוחות שברשותו כך שההגנה וההתקפה ישתלבו זו בזו – משימה זו לא היתה לגבי לאסקר עקרון של שח בלבד. על השח כשלעצמו נתן אך מעט את דעתו. עצם המאבק הוא שהעסיק אותו. אך כנגד הטכניקה המושלמת ביותר אפילו ענקים אדירי אימים לא יכלו לעמוד בכוחם החשוף בלבד. לאסקר הובס על־ידי קאפאבלנקה. עידן הגיבורים חלף בעולם השח כבעולמות אחרים. אף־על־פי־כן משמשים משחקיו עד היום הזה סמל לנצחון גאון הרוח על העדר דמיון, נצחון האישיות על החומר.

קטעים מסיפורו של ביאליק “ספיח”

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח האלף בית – שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפני חילות חילות של אנשי צבא מאלו העוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתופף עמם בראש: טרם טררם.

ביותר דומות לכך שורות האלפי’ם והגימל’ים עם הקובוצים שלמטן. הרי הם אנשי חיל ממש, מזוינים מכף רגל ועד ראש. אלו האלפי’ן תרמיליהם מופשלים להם מאחוריהם, והם הולכים כפופים קצת מתחת למשאם, כפורשים למניברות. ואלו הגימלין ניצבים פשוטי רגל מלפניהם מוכנים למארש. עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח ובשוליו.

– את מי אתה מבקש?

– את המתופף.

כל אותו היום הרהרתי בגייסות ובאנשי צבא…

“אלף – אסל ושני דליים”…

וכשירדתי… פרחה מיד האלף מלבי ובמקומה באה מארוסיה זו השיקצה השואבת מים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא, בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות ובאסל הדליים שעל כתפה.

צורות שאר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להם עדין דוגמא בעולם הזה. השין הרי זה מין שפיפון בעל שלושה ראשים; הלמ’ד הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת; מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו. הגימ’ל הרהו מגף כזה שמצויר על גבי הקופסאות על משחת נעליים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה. הדלת – בחינת קרדום וכן כולן. ופעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זאת ומחר בדמות צורה פלונית. דבר זה נעשה מאליו בלא כוונה ובלא יגיעה מצדי. צורה שנתיישנה עלי – נסתלקה ובמקומה באה חדשה.

כשהגעתי לצירוף אותיות – והנה ערב־רב של בריות שונות ומשונות, כתי כתות הן הולכות ובאות, זו בצד זו וזו מאחורי זו, עורף כנגד פנים ופנים כנגד עורף. הן' הפשוטה והפ’א החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ’ד הולכת קוממיות בגרון נטוי ובראש זקוף, כאומרת: ראו נא, משכמי ומעלה גבוהה אני מכולכן. בינתיים מזדקר ובא היו’דן, בריה קטנה זו שאין לה כל דמות בעיני, ואין לה על מה שתסמוך. ואף־על־פי־כן אני מחבבה יותר מכולן. תמיד היא נראית כאלו היא צפה באוויר או כאלו היא נמשכת אגב־גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני שלא תיאבד בקטנותה בין חברותיה ושלא תירמס ולא תתמעך, חס ושלום, בין כולן.

מה סיפר לי המלך הלבן

אני יודע: החוק הוא עצם קיומי. נולדתי יחד עם החוק. אלמלא נקבעו החוקים לא הייתי קיים. על־כל־פנים לא כפי שהנני קיים. לא אני. מישהו… משהו אחר היה קיים, אך לא אני, לא אני לא אני… אני, המלך הלבן. היה מי שאמר: אני קוהלת מלך הייתי בירושלים. כפי הנראה היה מלך וחדל להיות מלך. ואם הגיע זמן, שבו חדל להיות מלך, משמע היה זמן שבו לא התחיל להיות מלך. כאן ההבדל הנוקב שביני לבין קוהלת, שכן אני הנני מלך מבטן ולידה. ברגע שאחדל להיות מלך בו ברגע אחדל להיות… מלכות או אפס.

והנה גם מכסימליסם זה – בחינת הכל או לא כלום – אינו אלא חלק מן החוק שבראני. העולם נברא במאמרו של הקדוש־ברוך־הוא. ולא במאמר אחד כי אם בכמה מאמרות.

אף אני לא נבראתי, כמובן, בחוק אחד אלא במערכת חוקים. ולא לבדי נבראתי כי אם יחד עם עוד חמישה עשר ברואים לבנים כמותי וששה עשר ברואים שחורים שלא כמותי. על שכמותי הומלכתי מלך בתוקף אותה מערכת החוקים שעימה ובזכותה נבראתי. ואף־על־פי־כן קיים הייתי לפני החוק אלא שקיומי נטול משמעות היה ולא היווה אלא פירור אנונימי בן בלי שם בכלל הבריאה, כשם שגופו של האדם או חלקיו קיימים גם לאחר מותו. הרי שאותה מערכת חוקים ששיוותה לי את קיומי לא בראתני יש מאין אלא יש מתוהו ובוהו. היא שבראתני והיא שהמליכתני, אף כי מלכותי אינה שלטון ללא מצרים, שהרי ילוד חוק אני, ואין חוק אלא ריסונו של הרצון.

מכאן הפרדת הרשויות. כשאני לעצמי ברור לי כי על אף היותי מלך מבטן ולידה אין אני נמנה עם הרשות המחוקקת ואף לא עם הרשות המבצעת. רשות חדשה אני: הרשות המבוצעת. עד שלא נוצרתי לא הייתי כדאי. ועכשיו כשנוצרתי איני אלא כלי שרת בידי הרצון הבא על סיפוקו בתחום המיגבלות שקבע לו החוק. לוא היה עולמי עולם מונותיאיסטי לא היה הביצוע כרוך בבעיה כלשהי. אין זו רבותא לשמש רשות מבוצעת לישות שמרצונה הטוב נטלה על עצמה את מיגבלות החוק שהיא עצמה חוקקה. ואולם, ברור הוא כשמש בצהרי יום שעולמי אינו מונותיאיסטי. ואם כי אינו פוליתיאיסטי הרי הוא לפחות דו־אלי. שני רצונות נאבקים בזירה: הורמיז ואהרימן. אני הוא מלכו משיחו של הורמיז, אני, המלך הלבן. ואלו המלך השחור מלכו ומשיחו של אהרימן הוא, אל הרצון השני.

שני רצונות וחוק אחד. את שני הרצונות יצר פרסי בשם צרטוסטרא. ואלו את החוק חוקק יהודי בשם אלברט איינשטיין.

כארבעים שנות חיים הקדיש איינשטיין לנסיונות הגילוי של חוקי חלל וזמן, אשר יחולו לא רק על השדה הגראביטציוני כי אם גם על השדה האלקטרומגנטי. יש אומרים שכל עמלו היה לריק ויש סבורים שעוד עתיד העולם לאמת את תורתו, שרק את גופי הלכותיה התווה, ולהוכיחה נבצר ממנו. וזאת התורה בניסוח פשטני־סכימתי: הוכח כי החומר והאנרגיה בנויים מיחידות זעירות סופיות, שאינן ניתנות לחלוקה נוספת, כגון חלקיקי גרעין האטום שמשך קיומם הוא מנה זעומה של שניה, הפוטונים של האור והקוואנטים של כל אנרגיה אחרת. ברם, אין די בכך. יש להוכיח שגם החלל־זמן עצמו מורכב מיחידות זערוריות, סופיות ומוחלטות שאינן ניתנות לחלוקה נוספת. לא חלל רצוף וזמן מתמיד כי אם חלל־זמן מעשה רשת. ועצם קיומו של העולם אינו אלא שרשרת טבילות של חלקיקי חומר או אנרגיה במשבצות של חלל־זמן וקפיצתם ממשבצת למשבצת. כל טבילה היא לידה ומוות, כל קפיצה היא כליון ותחיה.

כך קיומו של עולם וכך קיומי אני. ממשבצת למשבצת. ממשבצת זו שאין לחלקה מונע אני ביד חזקה, בזרוע נטויה ובכוח החוק אל המשבצת הסמוכה עד אשר יסגרו עלי חלקיקיו של אהרימן ושוב לא אוכל לנוע. אז תיסתמנה המשבצות אשר סביבי ושוב יבוא האי־קיום… או תוהו ובוהו שבו אהיה כגולם קטן עשוי עצם ונטול משמעות. אבל עד אז מלך הקיום אני. מלך הקיום הלבן שבו הנצח וההרף־עין משמשים בערבוביה… ממשבצת למשבצת. מטבילה לטבילה עד אין משבצת, עד אין מלך, אין אל, אין גיבור, עד אין אני לי ולהורמיז. כי הורמיז ואהרימן נאבקים זה עם זה על פי חוקי השדה האחיד של איינשטיין: ממשבצת למשבצת בחלל־זמן מעשה רשת. והנה רוח לחימה זו, שדחתה את המחוקק, היא שמשווה לכל המתרחש את ההיבט הביאולוגי, החי או כפי שהבריות נוהגים לומר את הנקודה האנושית. שכן על אף היותי מלך מוכתר בכוח החוק התקף אין אני נלחם. איני מנהיג את המאבק, כמעט שאיני נאבק כלל. אדרבה, אחרים, חזקים וחלשים ממני, הם הנלחמים והנאבקים למעני. ממש למעני. דומה כי אני, שלומי, בריאותי והעיקר בטחוני הוא בראש דאגתם. ייתכן כי דבר זה נובע מתכונותי האישיות: רודף שלום אני, חלוש, חולמני, אנין נפש ועדין גוף. ואולי משום כך המאבק, שהוא עצם מעצמי קיומי, לבש את צורתו המיוחדת במינה ושוב אינו מאבק, שאני עומד בראשו, אלא מאבק של הכל למען שלומי ובטחוני.

אכן, לא אני פתחתי בו, במאבק קיומי זה. לא מלחמת קיום שפירושה מלחמה למען הקיום, כי אם מאבק־קיומי, שהרי עצם המאבק הוא הקיום והקיום הוא המאבק.

כן, לא אני פתחתי בו. פתח בו בני, בני הקטן.

הוא זז, לא לאיטו זז מדלת אמותיו שלו אל דלת האמות הסמוכות אליהן, אלא קפץ, ניתר. בני הצעיר, שתמיד נהגתי להחזיקו ממש על ידי. אפילו כשהיה מתייצב בשורה אחת עם חיל המשמר שלי לבוש מדי צבא ומעמיד פני חייל, אפילו אז הייתי מתייצב מאחוריו לראות מה ייעשה לו ולהתערב במהלך הענינים כדי למנוע כל מאורע העלול להזיק לו. מכל מקום, באותו רגע – והרי היה זה הרגע, שבו יצאתי לאוויר העולם המיוחד של זירת מאבק הרצונות, שקיבלו עליהם את עול החוק ושמוני מלך, ראש וראשון ברשות המבוצעת – באותו רגע נדמה היה לי שכך נהגתי עד כה או לפחות שכך הייתי נוהג לו הייתי קיים לפני כן. כן, כפי הנראה הייתי נוהג כך עד כה, אך עתה החמצתי את ההזדמנות. בני, בני אהובי קפץ את קפיצתו. רציתי לרוץ אחריו, אך רצונו של הורמיז גבר על רצוני שלי וריתקני אל מקומי. נער שחרחר, זריז וחסון, רץ לקראת בני. אז בא החוק ועטה עלי שריון בלתי נראה לעין, אך שבעתיים חזק מכל ברזל ופלדה. אפילו להלום באגרופי על קירות האוויר של תא מאסרי המלכותי נבצר ממני, כי אזיקים סמויים אסרו את ידי ושלשלאות אוויר כבדות מנשוא כבלו את רגלי, שהרי זה דרכו של החוק לכבול את הרצון בשלשלאות ולאסרו באזיקים, ואפילו מלך לא ניצל ממנו. הדממה שמסביב רעמה: יחי המלך. מלך מלכי הרשות המבוצעת. עצמתי את עיני. וכשפקחתין היה ברור לי כי נטושה מלחמה. צבאות השחור, שלוחיו של אהרימן, על טנקיהם ותותחיהם נעו לקראת צבאותי שלי.

אחד מחיילי כרע ונפל. יד נעלמה טאטאתו משדה המערכה כטאטא הרוח את האבק. אותה יד נעלמה אחזה בי והוציאתני ברוח והניחתני בתוך בקעה משל הייתי יחזקאל הנביא. ואף כי צבאותי היו עשויים עצם לא היתה בקעתי מלאה עצמות יבשות כי אם פינת מבטחים שקטה. “פינת מבטחים, פינת מבטחים” – לאטה באזני הדממה לאחר שחדלה לזעוק “יחי המלך”. מלך הייתי, מלך לבן, ומשיחו של הורמיז הטוב, ראש וראשון לרשות המבוצעת, ואף־על־פי־כן עד כה לא ניהלתי את הקרב. מעתה לא יכולתי אפילו לעקוב אחרי מהלכו מפינת המבטחים שלי. ידעתי רק כי המלחמה מתנהלת למעני. אנשים צעירים, יפים, נבונים, מוכנים להקריב את חייהם למעני. “למעני אך לא בגללי” – התנחמתי. לא אני פתחתי בה. בני הוא שפתח בה, ואולי שני הרצונות… ולולא היו אלה נלחמים למעני היו נלחמים למען מישהו או משהו אחר. רשאי אני, רשאי אני, איפוא, להרגיע את מצפוני ולהירגע בעצמי. ואכן, נרגעתי. ומשנרגעתי היה רגעוני רגעון של ממש. ואפילו לאחר שמאפס מעשה קרבתי אל חלוני וראיתי מולי טנק העולה לאטו וברוב טרטור על ביתי – בית אצילים קטן בכפר נידח – לא חשתי קורטוב של דאגה או ריגוש. נער מאנשי הכפר, שהיה דומה לבני כאח תאום, הטיל בטנק בקבוק מולוטוב ועצרו. נפנפתי לו לנער נפנוף של עידוד וקרבתי אל החלון השני. לוע ארוך מתותחי האויב נע לאטו ימינה ושמאלה כקרני מישוש של זרקור בלילה. לא הרחק ממנו ניצבה אשה שחומה, דשנה וחייכנית, שפניה רעולות והילוכה היה בו קורטוב מאותה מלכותיות המאפיינת את הילוכן של נשי המזרח השחרחרות כל עוד העמל והזיקנה ללא עת לא כופפו את גוון. מבעד לרעלה השקופה קרצה לי באחת מעיניה השחורות. אשה זו באה להדיחני. דבר זה היה ברור לי, ולא פחות ברור לחייל שעמד על המשמר. הוא חסם לה את הדרך. היא נסוגה ונעלמה מטווח ראייתי. מוזר: באותו רגע נצבט לבי משום מה. רגש של בדידות נוראה, אותו רגש בדידות, שתקף אותי כשקראתי באחד מספרי האסטרונומיה שכל הערפיליות, כל העולמות שבחלל הקוסמי מתרחקים מארצנו, מכוכב הלכת שלנו.

פתאם נדמה היה לי שכולם מתרחקים ממני. קצין המשמר שלי נהרג. רק החייל הכפרי הדומה לבני (בני הוא שהתחיל בכך. בני שבזכותו, בשל צעדו הראשון נולדתי. מי אמר כי העבר יולד את העתיד, ההיפך הוא האמת) זה החייל שהביס את הטנק בבקבוק מולוטוב נועץ בי שתי עיניים בהירות, חולמות, יגעות ואינו זז ממקומו.

פתאם ראתה עיני את אשתי. צעירה, אמיצה, זריזה, מלאת מרץ, אלגנטית, תמירה… היכן היתה כל הזמן? למן הרגע שהובאתי אל מקום המבטחים לא ראיתיה. עתה עמדה מול חייל מחיילי האויב. תקיפה, איתנה וגאה. החייל קרץ לה, ממש כפי שהאשה השחורה קרצה לי מאחורי הרעלה. אכן, תכנית שטנית: לשלוח אשה נאה, שחרחורת, מנשי המזרח אלי, וחייל צעיר אל אשתי.

אשתי לא זעה. מבטה ריחף מעבר לראשו של החייל משל היה מקום ריק. הקשתי באצבעי על זגוגית חלוני ורמזתי לאשתי, שתיכנס פנימה. היא לא השגיחה בי. עיניה היו נעוצות במרחק ונתרשפו מזעם. הכרתי זעם זה, ולא תמיד ידעתי לנחש את סיבתו. גם הפעם לא ניחשתי. עקבתי אחרי מבטה וכמו ברק מרקיע מעונן נגלתה לעיני האשה השחרחורת. עתה נתתי את דעתי לא רק על הילוכה וגזרתה, שהיה בהם מהוד המלכות, כי אם גם על לבושה המלכותי. היא היתה מלכת האויב. מלכת האויב עמדה מול אשתי. מלכה מול מלכה.

את אשתו שלח מלך האויב לפתותני. את אשתו המלכה. איני יודע להגדיר את טיבה של הציפיה המתוחה, של ההתרגשות המתוקה שהסעירתני באותם הרגעים. דומה הייתי לצופה במחזה רגע לפני השיא הדרמתי שבו. ואולי לא לצופה אלא לסטאטיסט באותו מחזה. ושמא לא סטאטיסט אלא דוקא הבמאי העומד מאחורי הקלעים ויודע את העתיד לבוא, ואלו על הבימה ניצבות זו מול זו שתי שחקניות: אחת אשתו בפועל ואחת אהובתו בכוח.

הרשות המובצעת. החוק. הרצונות, הכבלים, האזיקים…

שוב עצמתי את עיני. בו ברגע רעמו התותחים, נשמעו צווחות נשים, שוב נשבה רוח זלעפות והיד הנעלמה חזרה וטאטאה את הזירה.

מוכן הייתי להיטאטא גם אני. גדולה מזו: לאחר זעקותיהן של הנשים־המלכות שאפתי להיטאטא, השתוקקתי לכך, התקנתי עצמי לטאטוא, אף כי בעמקי נפשי ידוע ידעתי כי לא אטואטא. משבצת אחר משבצת אחיה את משבצות חיי, חיי החוק החדיש של החלל־זמן המרושת… לידה ומוות, כליון ותחיה, משבצת אחר משבצת עד אין משבצת.

ואכן, פסחה עלי היד ושבה הדממה כשהיתה.

ובדממה נשמעו צעדים. מצעדי און, מצעדי גבר הצועד בטוחות, צעדיו של המלך השחור. המלך השחור פסע לקראתי. משבצת אחר משבצת התקדם לעברי, בועט בכל אשר עמד לו לשטן בדרך, נולד מחדש בכל משבצת ולאחר כל לידה שבעתיים אדיר, מאיים, ומלא עצמה יותר משבמשבצת שקדמה לה, עד אשר ניצב מולי פנים אל פנים. פנים שחורים אל פנים לבנים.

משבצת מול משבצת עד אין משבצת. לא פקחתי את עיני. לא ראיתי את אימת השחור. אדרבה, פסים אדומים ריצדו לנגד עיני העצומות. ואנכי לא ידעתי אם אודם זה הוא אודם שקיעה כי בא השמש, או אודם זריחה כי עלה השמש. ואם בא לעיני בשל הדם שגח לראשי ומילא את עורקי עיני, כפי שהוא גח לראשו וממלא את עורקי עיניו של כל מי שנגזר עליו להיספות במיתת חנק. כי במשבצת היחידה שנותרה לי לא נותר אוויר וכל שאר המשבצות אטומות היו בפני.

ושמא היה זה האודם של ספקטרום האור. זה האודם, שהוא הצבע הראשון בספקטרום. מעין מעבר שבין אור ללא־אור. וזה האור שמהירותו הקבועה, שאינה משתנה בשום מערכות תנועה, היא שהביאה את הפיסיקאי הדגול לחוקק את חוקי החלל המרושת ואת האל הטוב לשבצני במשבצות הרשות כדי שאני, המלך הלבן, אשמש רשות מבוצעת לאותה זירה שרשותה המחוקקת הוא אלברט איינשטיין, אשר נרתע בפניה בשל רוח הלחימה שבה.

ארגוון

פואמה בת ששה שירים מאת רבקה תורנטון

שיר ראשון

– מה לך, בת מלך, בעומק היאור? –

סחה אֶמה אל גברת.

– זו הזריחה בין הלובן לשחור

תווי של שני התוותה.

מה לך, בת מלך, עיניך ביאור

ואמתך הכושית

על שחור כתפה חשה צבת המגור,

שאת ידך כה מרטיט.

אף כי שחורה אמתך הילדה,

הדק שפתיה מקשי.

אל נא תגורי: סודך הוא סודה…

משי נא, בת מלך, משי.

כל עוד הקדם עוטה ארגמן

משי, בת פרעה, משי עד תום.

– ברק שחור עורי ועורך הלבן

בעין הרך האדום.

שיר שני

כאחד האלים הוא פרעה.

רב חסדו לרעו ויראו.

בימינו משה, בראשו עטרת,

בשמאלו בזיך, ובו אש בוערת.

והאש, ככל אש, אדומה,

אך שחור הוא עורה של אמה.

והילד זרועו מושיט,

ולוחשת, כורעה, הכושית:

– לי אליך, הילד, דבר־סתר.

– אל תגע, ילד חמד, בכתר,

– צרוב וכווה אצבעותיך, ילד.

– משוי בת־מלך, אחוז בגחלת.

ממורק שחור עורה של כושית,

בת פרעה צחור פניה כסיד.

בבזיך לגחלת אור אודם,

כפטדה, כברקת, כאודם.

מלבינות אז שניו של פרעה,

והילד מושיט את זרועו,

על פרעה מבטו זך יעיף

ופתאם… הגחלת בפיו.

שח פרעה אז לילד: לשבע

אכלת שני ושחור לובן

כי תכבד הלשון שבפיך.

זכור, משוי: הצגה זו הצליחה.

שיר שלישי

ויהי בימים ההם

ויגדל משה

ויצא אל אחיו

וירא בסבלותם.

וירא איש מצרי

מכה איש עברי מאֶחיו,

ויפן כה וכה

וירא כי אין איש

ויך את המצרי

ויטמנהו בחול.

לא טוב ראית משה.

אכן, לא היה איש,

היה היתה אשה,

אשה כושית היתה.

עורה היה שחור,

החול היה לבן,

וסילון הדם המצרי

היה אדום אדום.

החול לא נודע כי בא

בקרבו האדם ודמו,

כי בלעוֹ וספגוֹ עד תום

לובן צהבהב,

לוהט ומחוספס.

ורק בחורון לחייו של משה

כצלקת הטביע הסומק

שני פסים: ארגמן־ארגון.

צלול, משה, בנבכי הבשר השחור

החרוך באשי תאוה יוקדות

כאשי האשה לאלי אהבה.

טבע בעומק השחור,

במצוּלה הכהה,

כגנב הצוֹלל באפלוֹ של הליל

בנוסו מחמת הרודף.

שקע בבשר העוטה את שלמת השחורים

עד יומו האחרון, עד אולם,

ולא ידע איש את קבורתך

עד היום הזה.

ויצא ביום השני

והנה שני אנשים עברים נצים.

ויאמר לרשע למה תכה רעך.

ויאמר מי שׂמך

לאיש שר ושופט עלינו

הלהרגני אתה אומר

כאשר הרגת את המצרי.

ויירא משה ויאמר

אכן נודע הדבר.

וישמע פרעה את הדבר הזה

ויבקש להרוג את משה.

ויברח משה מפני פרעה.

– מפני פרעה ברחת, משה,

המפני תסתר?

בצאת החמה ממזרחה

ליצוק שני בשחור אדמת שיחור,

על פני רקיע־תכלת עב־ענן

צחרחר, קליל ואורירי יצוף.

אזי אדע: כמוהו כמשה.

ממרחקים יבוא,

ככרוב לבן־כנפים צוף יצוּף.

ואל אָמה כושית

כאל שגל המלך

שוב ישוב.

שיר רביעי

ויהי בשוב משה אל פרעה ויבוא אל הכושית

ויקחנה לאשה. ובצאת ישראל ממצרים יצאה

גם הכושית עמם.

ובצלאל בן אורי בן חור איש צעיר לימים,

יפה תאר ודגול מרבבה, וידיו רב לו

במלאכת המשכן וכליו.

ויהי היום ותרא הכושית והנה בצלאל פוסל

שני כרובים באבן. ותאמר לו: דעני. וידענה.

וישמע משה ויתאנף. ויצו ליסר את הכושית

בשבטים עד זב דם לעיני כל ישראל.

ותבוא הכושית אל אהל מועד חרש, ותכרע

ברך לפני הכרובים ותאמר: עוד לא יבש הדם

האדום על עורי השחור. הביטו וראו: האומנם לא

תכתים דמעה אפרורית את לבן בשרכם האֵבני?

ויחשו הכרובים ולא ענו דבר והם חופים

על פרוכת שחורה, רקומת פסים אדומים.

ועין התכלת הצופיה בכל לא ידעה להבדיל בין הפרוכת לבין הכושית.

שיר חמישי

על נקמתה של אָמה מבנות כוש, בת השיר, אנא שירי,

כי נקמה נוראה במשה בן עמרם היא נקמה,

זו הנקמה של אשה מייסרת־נסערת־אוהבת

אין לה אחות בתבל בעזוּז עצמתה המוֹחצת.

________________

תמו שנים ארבעים מן היום שהוליך המדברה

בחיר ד' בן עמרם שנמשה מן היאור לעת שחר

את העובדים בפיתום ורעמסס בלבנים ובחומר,

עם עבדים שבע עמל ובצלים ושומים נותני ריח,

ויעשהו ממלכת כהן, עם סגלה, עדת קודש,

גוי מצורף ומזוקק בכורים להיתוך הסגסוגת

עד כי היה כברזל מלובן באשה היוקדת

של מרחבית החולות צוהבי אלוהות וברואיה,

גוי הלוּם רעם קולות וברקים מעל הר האלוה

המתגלה בלבנת הספיר ובאש־סנה הבוערת,

כדי לשבץ כל תנועה, הבל־פה ונשמת כל אפים

במסגרות, תבניות, ותאים ודפוסים, דפוסי קבע

של הלכה, חוק, משפט ותורת החיים והנצח.

_______________

תמו שנים ארבעים. בעוז רוח וכח הזרוע

עם ישראל אל חוף ארץ נכספת־מובטחת הגיע,

למרגלות הר נבו לארכה ולרחבה משתרעת

כנען כלוח תשבץ לובן־שחור, לכל שבט משבצת

ומשבץ בן־עמרם השבטים על הלוח, הפעם

לוח יחיד שנהר הירדן יחלקהו לשנים,

כדי שידמה ללוחות זוגיים שפוסלו פעמים

על הר סיני…הר נבו לא עשן בעלות בן בן עמרם בו.

לא כהתה עינו של משה, עוד לחו בו,

אך פתע…

שיר שישי

דום! ליקוי חמה!

השחור כיסה הארץ.

אבוי! כי על האדמה

בא קרץ.

כושית באצבעות גרומות צואר משה חנקה

ותמיתהו בנשיקה.

____________

בן נון ידע להשתלט על הענינים.

____________

כבר נשתכחו קרני שקיעה אחרונים.

הלילה צמיג כדונג.

זגזג

פעוט

בכתב רהוט

שרט שרטת ברקיע.

ומי שיעפיל להר

מחר,

הוא יעלה והוא יבוא והוא יגיע

אל המקום שבו אשה שוכבת

דומם, לא מתנועעת,

ועל בשרה כנבט

של צרעת

בועות מקצף פיו של בן אדם חנוק.

עפר שחוק

סתם את חור הבור.

בועות הקצף הלבן על זרוע עור שחור

כהיפוכן של אותיות תורה,

שנכתבה באש שחורה

על אש לבנה בזרוע

האלוה,

שלא היה לו קלף לכתוב את התורה

כי העולם עוד לא נברא.

“הניחה הקדוש ברוך הוא לפניו והיה קורא בה”

(מדרש ממדרשי היהודים שחכמתם רבה)

וזה זגזג חזיז האש באופק,

שכה דומה לקוקוי קרדיאוגרמה,

נדלק באדמומית אוֹרוֹ

למען יקראוּ

בבוא

הזמן את כתב הפנורמה

שעל הר נבו.

²: “ימיה” במקור – הערת פב"י.