את שבעת כרכי “היכל הכלים השבורים” ניתן לקרוא כסדרה של ספרים, שכל אחד עצמאי בתוכנו - או לקרוא את כרכי הסדרה, על-פי הצעתי, כשתי טרילוגיות שהושלמו, והן הטרילוגיה הנוסטלגית שכרכיה מתרחשים בשנת 1936, ואשר נדפסו בהוצאת ספרית פועלים, והטרילוגיה הביוגרפית שכרכיה מתרחשים בשנת 1991, שנדפסו במסגרת “ספריה לעם” של הוצאת עם עובד, ועוד טרילוגיה אחת ששחר לא הספיק להשלים אותה וממנה נותר רק הכרך “על הנֵר ועל הרוח” שהופיע ב-1994 ב"הוצאת השעות" של העיתון ידיעות אחרונות.

כדי לבסס בעזרתם את אבחנתי ששחר השלים שתי טרילוגיות במסגרת סדרת “היכל הכלים השבורים” בעשרים שנותי חייו האחרונות (1988–1969), החלטתי להוסיף בפרק המסע הזה מידע ביוגרפי על חייו של דוד שחר (1997–1926), מידע המסביר כיצד ניתבו אותו האירועים של חייו לכתוב את כרכי היצירה המורכבת הזו.

מכל הראיונות שהעניק שחר בעיתונות העברית על חייו, בשלב הנעורים והבחרות, בחרתי לצטט את הקטע מהראיון שהעניק לעיתונאי מנחם מיכלסון, אחרי השלמת הטרילוגיה הנוסטלגית, ראיון שהתפרסם בעיתון “ידיעות אחרונות” ב-24.1.1977, ואשר בו סיפר שחר על שנות ילדותו, נעוריו ובחרותו לפני שהפך את כתיבת הסיפורת ליעוד של חייו:

“נולדתי ב-1926. אני דור חמישי בירושלים מצד אמא ודור רביעי מצד אבא. אבי “התפקר” בזמנו, עזב את הישיבה, והתגייס לגדוד העברי של ז’בוטינסקי. ובדור שאחרי אבא היו כאלה שהיתה להם נטייה כנענית-ישראלית אנטי יהודית. - - - אני גדלתי, בגלל סיבות כלכליות-משפחתיות בבית של סבתא שלי במאה-שערים. סבתא היתה יהודיה דתית מיליטנטית, אנטי-ציונית - אבל למדתי בבית-ספר חילוני-ציוני בשכונת עוני מחוץ למאה שערים, והייתי התלמיד האשכנזי היחיד בכיתה. כך שמגיל צעיר הייתי בהרבה עולמות, אבל לא הייתי חלק אינטגראלי מאף אחד מן העולמות שחייתי בהם. - - - החיים בעולמות שונים הם אולי שאיפשרו לי לראות את הזרמים השונים שקיימים פה מעל ומעבר לכל הסתגרות בתוך איזושהי אידיאולוגיה כזאת או אחרת. עוד בתיכון נכנסתי לאצ”ל, בהשפעת אבשלום חביב, חבר שלי שבינתיים תלו אותו, אבל זמן קצר אחרי זה הוסבר לנו, כי המחתרות הללו הן אסון שעתיד להחריב את היישוב העברי, ואז עברתי ל’הגנה'. זאת אומרת שנחשפתי בנעורי לשתי דעות - לא רק בענייני חילונים ודתיים, אלא גם בשאלות פנימיות ספציפיות".

בעדותו זו אישר שחר שעשרות שנים לפני שהתרכז בכתיבת כרכי הסדרה “לוריאן” ובהוצאתם לאור בהוצאות ספרים אחדות (בין השנים 1988–1969), כתב סיפורים שבהם סיפר על יחסי היהודים עם הערבים כפי שהכיר בשנות נעוריו ובחרותו בירושלים העות’מנית-תורכית והמנדטורית-אנגלית, שנים שבהן החזיק בפתרון של “העברים הצעירים”, פתרון מרחבי לסכסוך הערבי-יהודי, שנודע כחזונה של התנועה הכנענית (כהגדרתו הלעגנית של המשורר אברהם שלונסקי על חזונה של תנועה זו).

שחר ריכז סיפורים אלה בקובץ “על החלומות” שהופיע ב-1956 בהוצאת עם עובד, והם שהבדילו אותו מסופרי “ילקוט הרעים” (החוברות משנות 1946–1943) שביטאו בספריהם את ההשקפה הציונית-סוציאליסטית. בזכות הופעת “על החלומות” נאלצו סופרי הדור, לכלול את הסיפור שלו “על הצלילים ועל הצלם” באנתולוגיה “דור בארץ” (האנתולוגיה משנת 1958), שייצגה אותם, אך בתוספת הערה שהעלימה את חריגותו הרעיונית מהשקפתם: “גיבוריו עיקר הווייתם בעולם-החלום ולא בהמונם של החיים”.

אף שחריגותו זו של שחר בין סופרי המשמרת שלו התפוגגה עם השנים, וכבר לא ניתן לה ביטוי בולט ביצירתו מאז מלחמת סיני ב-1956 ועד מלחמת ששת הימים ב-1967, הוא בחר להבליט את לידת העבריוּת כתורה חברתית ומדינית בטרילוגיה הנוסטלגית, כאשר החליט לבסס אותה על חייו כנער בן עשר שנים ב-1936, השנה שבה נחשף להשקפת “העברים הצעירים”. ואכן, גיבור “לוריאן”, גבריאל לוריא, המגלם בחריגותו כגבר לבנטיני את דמות-השלמות של העבריוּת (הכנעני בן המרחב החילוני) בטרילוגיה “הנוסטלגית”, והוא זה שהטמיע ב"מספר", שהיה אז נער בן העשר, את תורתה והוריש לו את שליחות הפצתה בעתיד בין בני דורו ובקרב הדורות הבאים.

מאחר שחריגותו הרעיונית של דוד שחר עוררה בי עניין, כינסתי במשך שנים כל פרט אוטוביוגרפי שהתפרסם עליו ועל יצירתו. בפרק זה על מסעי עם יצירתו, אני מרכז חלק מהמידע הזה.

אחרי שהופיע קובץ הסיפורים “על החלומות” ב-1956, הכיר שחר במסיבת סטודנטים את שולמית (שהיתה אז כבר גרושה עם ילד). ואחרי למעלה משנה שבה התגוררו יחד הם נישאו ונולד להם הבן מאיר.

ב-1959 נסע שחר עם שולמית (לבית וינשטוק) ועם בנם מאיר אל פריז, כדי שרעייתו תשלים שם ב"סורבון" את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של ימי הביניים. ב-1966 חזרו שחר ומשפחתו לישראל, אחרי ששולמית הוכתרה בדוקטורט עבור מחקריה בתחום התמחותה. וכאן נולדה להם ב-1968 הבת דינה-אורית.

שחר היה בן 37 כאשר התלווה לאשתו ויצא בפעם הראשונה מהארץ. ובהגיעו אל פריז למד צרפתית, שפה שעד אז לא שלט בה במידה מספקת, ושם גם המשיך בכתיבת ג' הכרכים של הטרילוגיה הנוסטלגית.

ובעודו לומד בפריז צרפתית, הכיר שחר בספריית “הסורבון” את מדלן נז' - צרפתייה קתולית שלמדה עברית ובזכות שליטתה בשפה העברית נבחרה לעמוד בראש המדור העברי בספריה הצרפתית הלאומית בפריז.

עד מהרה פנתה אליו מדלן ביוזמתה וקיבלה ממנו רשות לפרסם תרגום של שניים מסיפוריו הקצרים. ואכן, במאי 1968 הופיע בצרפתית ספר תרגומיה של מדלן נז' לסיפוריו. (באותה שנה הגיע לשיאו גם מרד הסטודנטים בהנהגתו של “דני האדום”, צעיר יהודי יליד גרמניה שלמד בסורבון). לימים הפכה מדלן נז' למתרגמת של כל כרכי “לוריאן” לצרפתית, התמידה להרצות על יצירתו גם אחרי פטירתו של שחר בגיל 70 בשנת 1997, ועסקה בהפצת יצירתו עד שנפטרה בגיל 86 בשנת 2011.

הידידות האישית עם המתרגמת מאדלן נז' והצלחת תרגומיה לצרפתית של כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית - שבה פיתח את עלילות חייו של גבר מא"י, גבריאל לוריא, שחזר מצרפת לירושלים בשנת 1936 ופגש את הנער בן ה-10 של שוכרי הדירה מאמו ג’נטילה לוריא (נער זה יתגלה בעתיד כדוד שחר, מחבר הכרכים של “היכל הכלים השבורים”) - הן שהניבו את החלטתו של שחר להמשיך ולטוות גם את כרכי הטרילוגיה הביוגרפית (כרכים ד'-ו').

הכרך השביעי “על הנר ועל הרוח” הופיע ב-1994 בהוצאת ידיעות אחרונות במסגרת “ספריית השעות” והיה מתוכנן על-ידי שחר להיות כרך ראשון של הטרילוגיה השלישית שלו. בזכות היוזמה של ידידו, המשורר הירושלמי, אבנר טריינין, אשר הדפיס מן העיזבון את הפרק שנותר בכתובים מחלק זה, קיימת בידינו ההוכחה כי שחר אפילו התחיל לכתוב את הספר השני של הטרילוגיה השלישית שלו. הספרון הזה מתוך העיזבון הופיע ב"מוסד ביאליק" ב-1988 תחת הכותרת “אל הר הזיתים”.

בשנת 2026 העבירה משפחתו של דוד שחר את הארכיון שלו למכון “גנזים” בת"א, ולכן שסביר שתימצא שם עֵדות שתכריע במחלוקת על תחילת כתיבת כרכי הסדרה “היכל הכלים השבורים” על-ידי שחר: אם בהגיעו לפריז כבר תיכנן את הטרילוגיה הנוסטלגית ואפילו הספיק להשלים בארץ את הכרך הראשון שלה, “קיץ בדרך הנביאים”, או שרק בהגיעו לפריז ב-1959 ובהשפעת ההיכרות והידידות עם מדלן נז' החליט שחר על כתיבת טרילוגיה המתבססת על האירועים והדמויות שעליהם סיפר בסיפוריו הקצרים, ואף ניצל את שהותו בצרפת להשלמת הכתיבה של הכרך הראשון שלה - את “קיץ בדרך הנביאים”.