בהשלמת ששת כרכי הסדרה “היכל הכלים השבורים” השקיע דוד שחר עשרים שנה והם עיקר מפעלו הספרותי, כי בהם הטמיע את רוב עלילות סיפוריו הקצרים שקיבץ בספריו הקודמים ואשר אותם איחד תחת השקפת עולם אחת. על השקפה זו רומז השם שבחר למתכונת הסיפורית השלמה אשר בה המשיל את העולם החושי להיכל שכליו הגשמיים מתקשים להכיל את אין־הסופיות של הרוח.

ואם מצמצמים את היקפו היקומי של ציור־תשתית זה למידותיו של בן־אנוש יחיד - מתקיים הפער זה בכל אדם בנפרד: כוחותיו הרוחניים של האדם: המחשבה, הדמיון, הרצון, הזיכרון, ההזייה והחלום - פורצים בקלות מתוך כלא־גופו. פער זה בין הגוף לנפש הוא סוד בניינו של האדם, מהותו המיוחדת, ולהדגמתו הקדיש שחר את כרכי הסדרה “לוריאן”.

החישוק שמהדק את כרכי “היכל הכלים השבורים” הוא ללא ספק “המספר”, אשר בכרך הזה, האחרון, כבר ויתר לחלוטין על זהותו הבדויה וחשף את עצמו כדוד שחר עצמו. בתפקיד “המספר” שוזר את עצמו כאחת הדמויות, שיש לה מקום ברור בתוך מערך הדמויות בעלילת “לוריאן” (השם המקוצר של הסדרה).

“המספר” הינו מבני הדור השלישי, מתוך ארבעת הדורות המיוצגים בעלילה. שורשיו של הדור הראשון, דורם של הבֶּק הזקן וג’נטילה אשתו, נעוצים בתקופה העות’מנית. שנותיו העיקריות של הדור השני, דורם של גבריאל לוריא, אוריתא לנדאו, סרולק שושן וברל רבן, הם בימי המנדט הבריטי. בדור השלישי אנו מוצאים, בנוסף ל"מספר" את גם את נינגל (גיבורת הכרך הרביעי בסדרה) ואת תמוז עשתורת (המכנה את עצמו כעת בשם תומס אסטור), שילדותם בתקופת המנדט ושנות בגרותם בשנותיה של המדינה. יעלי לנדאו (אחותה הצעירה יותר של אוריתא) ושאר הצעירים ארוכי־השיער ומעורפלי המבט הינם בני הדור הרביעי, דור שחייו חופפים את שנותיה של המדינה.

מקומו של “המספר” במערך הדורות מגוון את צורות־הסיפר שהוא מפעיל בכרכים השונים של “לוריאן”. לפעמים הוא מספר־גיבור, המציב את עצמו במרכז העלילה, לפעמים הוא מספר־עֵד, המוסר עֵדות על הדמויות האחרות, שבאותה עת הן מוצבות במרכז האירועים. ולרוב הוא פועל כמספר יודע־כל, המספר מידע שהוא מוצנע בחביון לבם של הגיבורים. כל שלוש צורות הסיפֵּר מופעלות בכרך הנוכחי - ב"חלום ליל תמוז" - שבו ניתן להיווכח באיזו קלילות וחֵן מחליף “המספר” את מצנפתו כדי להשיג את תכליתו: להאיר את כפל מרכיביו של האדם, כיצד רוחו לועגת לגופו. “המספר” מפרש תכלית זו הן בקורותיו והן בקורותיהם של שאר הדמויות.

את רציפותה של העלילה משיג “המספר” בכרך הזה של “לוריאן”, באמצעות הפעלת שלוש צורות הסיפֵּר הללו. אילו פעל רק כמספר יודע־כל, יכול היה לגלגל את ההתרחשויות בדרך כרונולוגית, אך מרגע שבחר לספר עלילה מורכבת יותר, היה עליו להוסיף לעצמו סמכויות של מספר־גיבור ומספר-

עֵד, ולבחור בדרך־סיפר אחרת, שהיא טבעית לתודעת ה"אני", ואשר מאפשרת לשזור חלקי־עלילה מזמנים שונים ברצף אחד.

כרכי ה"לוריאן" הם אכן מיפגן מרהיב לקסמי פעולת־הסיפור שבה “המספר” קושר התרחשויות מזמנים שונים ומצדיק את פעולת הקישור הזו באסוציאציות הפועלות בזיכרונו. שיטת סיפר זו מסמיכה פרשיות המאירות זו את זו ומעניקה הצדקה סיבתית להן לא רק מאלה שמופעלות בממשות (כגון: סיבות פסיכולוגיות, סוציולוגיות, ואידיאולוגיות), אלא גם את זו ששחר מעדיף להבליט אותה, והיא הסיבה שביסוד בניינו של בן־אנוש, המצרף בהווייתו גוף ורוח: עבדות נרצעת לגשמיותו עם כמיהת רוחו “אל משהו מעל ומעבר לו” (עמ' 90).

הרצאת דבריו של “המספר” מצטיירת לכאורה כשחרור זיכרונו מנטל הזיכרונות הגודשים את מוחו, אך לאמיתו של דבר הוא מבקש להוריש לקוראיו את חוכמתו המגובשת, פרי הניסיון ופרי ההתבוננות, על הטבע שלנו כבני־אנוש, שבו לפותים הנשגב עם המגוחך. כדי להפריד בין שני אלה, שבפועל אי־אפשר להפרידם זה מזה, וגם כדי להבליט את הניגודים ביניהם, נוהג “המספר” לתאר אותם בנימות שונות.

הנימה ההומוריסטית בצורותיה השונות (מקריצת העין השובבה ועד הסאטירה העוקצת־לועגת) מתארת את מלכותנו הארצית, את מלכות החושים המתעתעת, שבה שולטת הגשמיות שלנו נפוחה מגאווה עצמית. והנימה המיסטית בצורותיה השונות (מפלאי התבונה ועד קסמי השיכרון הסוחף שלה) מתארת את מרחבי רוחנו המשוטטת חופשית מכל תלוּת ופטורה מכל מחסור בעולמותיה. מיסטיקה והומור הם שני התבלינים העיקריים של “המספר”, ובעזרתם אנו מתוודעים אל גיבורי הסדרה “לוריאן” וגם אל עצמנו.

בשלב זה ראוי לסמן את קו־ההפרדה בין מסקנתו ההגותית של “לוריאן” כיצירת סיפורת, לאפשרות הצגתה על־ידי שיטה פילוסופית כל־שהיא, החל מהקבלה וכלה באחת התורות האידיאליסטיות בפילוסופיה, מאפלטון ואילך, בהתפתחות התרבות. אין זה רק ההבדל בין מסירת הדברים דרך העלילה, כמקובל בסיפורת, לבין מסירת המסקנה בהרצאה עיונית, כמקובל בפילוסופיה.

כל פילוסופיה מציבה בהכרח את מסקנתה כמצוות־עשה לאנושות, כפתרון למצוקה הקיומית. “היכל הכלים השבורים” מצלם את המצוקה הקיומית עצמה. הסיפור אינו דורש לשנות את מה שאינו ניתן לשינוי: כפילות היסודות היא בטבע שלנו, ועלינו להשלים עם קיומם הסותר בתוכנו. תורות פילוסופיות יכחידו זו את זו כדרכן מאז ומעולם, והספרות במיטבה תמיד תקלע אל האמת אשר תעמוד במבחן הזמן. כרכי “לוריאן” מדגימים את התביעה היחידה של הספרות: להתבונן בעצמנו בכֵנוּת, כדי שנוכל לדרוש מעצמנו רק את האפשרי.

כראייה ליחס הענווה שעלינו לדרוש מעצמנו, מבליט “המספר” בכל כרכי “לוריאן” את שכיחותו של המקרה בחיי בן־אנוש. המקרה פועל הן בעולם הגשמי והן בעולם הרוח. לכוחו של המקרה בעולם הגשמי מוקדש כמעט בשלמותו השני מבין ספרי הסדרה - “המסע לאור כשדים” - המתאר כיצד משתבשת שוב ושוב תוכניתו של סרוליק שושן, לממש את המסע לאור כשדים, על־יד מקרים מפתיעים המכים בו וחובטים בחלומו ממקומות בלתי־צפויים במציאות חייו בירושלים. ולכוחו של המקרה בחיי הרוח מוקדש עיקרו של הרביעי בכרכי “לוריאן”- “נינגל”, המספר כיצד חוזר ומתחייה בעיני רוחו של “המספר”, רגע מופלא שחווה עם נינגל, ממש כהלכתו, במקומות בלתי־צפויים ובמרחק זמן מאז שאירע בפועל. עריצותו של המקרה הוא אסונו של בן־תמותה, אך היא גם ברכתו המסתורית ומתנתו העלומה של המקרה בחייו.

ההסתמכות רק על התבונה נתפשת ב"לוריאן" כעדות מובהקת לשחצנותם של בני־אנוש, ובפרשיות שונות של כרכי הסדרה היא מובלטת כמופרזת על־ידי תעלוליו של המקרה בחייהם. לאחר שאימצו את מחשבתם, שקלו אפשרויות והחליטו החלטות, צץ המקרה וממוטט את כל בניינם המחשבתי. משום כך הבליט “המספר” ברוב כרכי “לוריאן” את זרותה של התבונה בתחומי הרוח המובהקים, בתחומי היצירה האמנותיים, כאשר תיאוריות בנויות לתלפיות מתאמצות להצדיק “יצירות” חסרות־חן שנעשו על־פיהן בידי חסרי־כישרון. גם ב"חלום ליל תמוז" משולב קטע סאטירי על אמנות גרוטסקית מסוג זה (עמ' 55–52).

סדרת “לוריאן” מציעה לצרף לדרגת הנעלה של התבונה את ביטויי הרוח האחרים, הדמיון, ההזייה והחלום. ב"חלום ליל תמוז" מגיעה העלילה אל שיאה בחלקו האחרון של הרומאן, בחלום שחולם גבריאל לוריא בלילה מלילות תמוז. מופלאותו ומתיקותו של החלום הזה עולים על הנפלאות וההנאות שטעם קודם לכן בחברתה של בֶּלה, אשתו של פסח הבריא, מבעלי “קנקן” בירושלים. אף כי החלום לא היה נחלם כלל אלמלא קדם לו העניין הגשמי של גבריאל עם אותה בלה.

אף שסיפור־המעשה, שהינו פתוח בסיום ועדיין מאפשר המשך טוויה של העלילה, נחתמת סדרת “לוריאן”, להרגשתי, ב"חלום ליל תמוז", כי מבחינה הגותית הושלמה בו המתכונת של “היכל הכלים השבורים”. הן אחרי שבכרכים הקודמים הוארו דמויות שונות במצבים מגוונים, המדגימים עד כמה מביכה ונלעגת היא אי־ההתאמה בין היסוד הגופני ליסוד הרוחני בבנינו של בן־אנוש, מבהיר הכרך האחרון של הסדרה “לוריאן” שיסוד אחד איננו יכול להתקיים בלעדי השני, וכי כל הפרדה בין הדבקים והלפותים לנצח - פשוט לא תצלח.

על כך רומז המוטו בפתח הספר האחרון, שחיבר שני פסוקים: את הפסוק מספר איוב ל"א־26 “אראה אור כי יָהֵל, וירח יְקָר הולך”, המוסב על התחזקות אורם של שני המאורות ומציין לפיכך את החיים, ואת הפסוק מספר קוהלת י"ב־6 “עד אשר לא יֵרָחֵק חֶבֶל הכסף, ותָרוּץ גוּלַת הזהב”, המתאר את דעיכת המאורות ומציין לפיכך את המוות.

קודם שכָּבים המאורות, מהרהר גבריאל לוריא, אין דוחים מָאוֹר זה בפני זולתו: “האם חייבת עבודת השמש ביום למנוע את קידוש הלבנה בלילה?” (עמ' 205), אלא נהנים מטובם של השניים. בחייו של גבריאל מסמלות שתי נשים, בלה ואוריתה, את ירח הכסף ואת שמש הזהב. את הימשכותו אל שתיהן - אל זו הגשמית והעמומה יותר, ואל האחרת, הזוהרת באור עז שרוחו נכספת אליה - הוא רואה כמשלימה את חייו: “המעבר מהווית ליל־הירח אל הווית יום־השמש היא כמעבר מתמונת־רגש אחת לתמונת־רגש אחרת באותה נפש - המעבר מן השמיים הנמוכים, הקודרים, מעל למעילה האפור של איילת־השחר (והיא: בלה), אל השמים הגבוהים, הזוהרים מעל כתפיה החשופות, השזופות של אוריתה” (עמ' 208).

ה"לוריאן" נחתם, לפיכך, ברגע מפוייס זה בין הגופני לבין הרוחני, בין הנמוך לגבוה, השמה קץ למלחמה הממושכת והמיותרת שהתקיימה בגבריאל עד כה. גבריאל בוחר בחיים שלמים, המושתתים על ברית־שלום בין היסודות הסותרים שבו, לפני שהמוות ישבית את חייו.

כעת, אחרי שההיכל וכל אגפיו כבר הושלמו, ניתן למנות בצד תכונותיו המאחדות (“המספר”, הדמויות, דרכי־הסיפר והמסכת ההגותית) גם את בקיעיו השונים. המתכונת הארוכה של הסדרה הציבה בפני דוד שחר קשיי מבנה מיוחדים במינם. הראשי שבהם: הבטחת המעברים מכרך לכרך, מאגף אחד בהיכל למשנהו. קשיי מבנה כאלה בלטו במיוחד בשלושת הכרכים האחרונים - שבהם לא הצליח שחר לקיים קשר הדוק של רציפות עלילתית והגותית זה לזה בחלקים שונים של העלילה.

כמו כן, ניכרת גם בעיית כוח העמידה העצמאי של כל אגף בתוך המתכונת השלמה. וזוהי, למשל, בעייתו של הכרך הנוכחי, האחרון, שמחציתו הראשונה לא תובן לקורא שאיננו בקיא בתוכנם של הכרכים הקודמים (כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית). יותר ויותר נאלץ שחר בכרכים המאוחרים (כרכי הטרילוגיה הביוגרפית) להפנות את הקורא אל פרשיות שסופרו בכרכים הקודמים. לפעמים חסרו לשחר גם חומרי־בניין להקמתם של כל־כך הרבה אגפים בהיכלו. ואחת התופעות המביכות ב"לוריאן" היא התופעה של מיחזור החומרים, כאשר שחר סיפר פעמים נוספות, עלילות שכבר סופרו בחלקים קודמים של הסדרה, או ששילב קטעים בניסוח זהה מתוך הכרכים הקודמים בכרכים שבאו אחריהם.

אלא שעל בקיעים אלה מפצָה אותנו פיצוי מלא, טבעיות פעולת־הסיפור של שחר. לא רבים הם המספרים בסיפורת הישראלית שהתברכו ביכולת־סיפֵּר טבעית כזו, שמסוגלת להתמודד עם נופים כה מגוונים, עם דמויות נשים וגברים מתקופות שונות, תרבויות שונות והשקפות־עולם שונות ועם סצינות כה רבות במצבים בלתי־שכיחים כיכולת הסיפר של דוד שחר.

יכולת זו של שחר מסתייעת היטב בדמיון יוצר מיוחד במינו שזכה בו, המסוגל לבדות ללא הגבלה דמויות ומצבים מפתיעים ומעניינים לאין שיעור, ולהמחיש אותם בלשון דשֵנה ועסיסית, המסוגלת לתאר הכל וגם לספר בכל הנימות של המבע, הנחוצות לביצוע פעולת־הסיפור. לפיכך, אין ספק: השלמת “היכל הכלים השבורים” היא לא רק ציון־דרך מרכזי ביצירתו של דוד שחר, כי אם גם אירוע חשוב בתולדותיה של הספרות הישראלית.

קטע מעבר ו'    🔗

כפי ששחר חתם את כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית ברומאן החיצוני “סוכן הוד מלכותו”, כך בחר לחתום גם את הטרילוגיה הביוגרפית ברומאן החיצוני “לילות לוטציה” (1991), שאותו הגדיר שחר “השער הסתום”, הגדרה שהובנה כחתימת הסדרה הביוגרפית, אך גם כאפשרות להתחיל אחריה בכתיבת טרילוגיה שלישית בעקבותיה, כפי שאכן קרה: שחר התחיל בכתיבת הטרילוגיה השלישית של “היכל הכלים השבורים”, שממנו הספיק לפרסם רק את הכרך “על הנר ועל הרוח” ופרקים מוקדמים של “בדרך אל הר הזיתים”.

עובדה זו קבעה סופית את גורלו של הרומאן “לילות לוטציה” אשר עלילתו העצמאית מתקשרת יותר לעלילת “סוכן הוד מלכותו” מאשר לכרכי הטרילוגיה הביוגרפית. תעיד על כך עלילתו של הרומאן “לילות לוטציה” המספרת על סופר ישראלי שנשאר בפריז בתום שליחות מטעם ההסתדרות הציונית בלי יכולת לממן את שיבתו לארץ. למזל הכיר בשדה התעופה סוכנת ספרות אמריקאית בשם הלן, שקצבה לו את שכרו ואספה אותו אל דירתה וגם אל מיטתה בתנאים משפילים.

המזל שיחק לגיבור העלילה בשנית כאשר הכיר בשדה התעופה סופר צועני שהזמין אותו לביתו וגאל אותו מחרפת מעמדו כמאהב להלן. בבית מארחו פגש את לוטציה, אשה בלבוש צוענים שהיא צרפתייה בת־טובים בשם ז’נבייב שמזדהה בהווה כצועניה, ואשר נישואיה לבעלה הצועני אינם מונעים ממנה, אשה בת ארבעים, להיות מאהבת לעיתונאי צרפתי מצליח בשם תומס אסתור, המתכחש לזהותו היהודית, אך הסופר הישראלי מזהה אותו כתמוז עשתרות, בנו של המשורר הכנעני אשבעל עשתרות שאת חוברת השירים שלו מצא וקרא לפני שנים, כאשר היה נער בן 10 שהתגורר ברחוב הנביאים בירושלים, ואשר אחר־כך נודע לו כי אשבעל עשתרות היה השם הספרותי (פְּסֵידוֹנים) של ברל רבן, שהיה עוזרו של רופא העיניים הקשיש ד"ר לנדאו, בעלה של אוריתא הצעירה והיפה, שהעדיפה על פניו את גבריאל לוריא, ולכן התפטר ממשרתו אצל ד"ר לנדאו ויצא לחֵרות המשוררים.

אף שהאורח הישראלי מקווה שלוטציה תחלוק גם לו מחסדיה, מסתכם הקשר שלו איתה בצפייה איתה, במהלך סיור בכנסיות של פריז, בציור של דלקרואה על המאבק של יעקב במלאך, ובהסבר שלה למשמעותו הסמלית, כי כבר באותו ערב, כאשר הצטרפו מחופשים לקרנבל שהתקיים ברחובות פריז היא נעלמה לו, ומאוכזב מהתקווה שרקם ביחס לכיבושה באותו ערב, הוא מממן למחרת בשארית כספו כרטיס המחזיר אותו בטיסה לארץ.

גורלו של הרומאן “לילות לוטציה” היה דומה לזה שפקד את הרומאן “סוכן הוד מלכותו”. גם הוא לא התקבל ככרך חותם של הטרילוגיה הביוגרפית, אלא נדפס ככרך עצמאי בהוצאת “מעריב”, ולכן לא נכלל במארז של “היכל הכלים השבורים”, שהפיק משרד החינוך כדי לחלק אותם לספריות של בתי הספר התיכוניים. במקומו נכלל במארז הזה הכרך “על הנר ועל הרוח” (1994) שהיה אמור לפתוח את הטרילוגיה השלישית של “היכל הכלים השבורים”, שאותה לא הספיק שחר להשלים, עקב פטירתו הפתאומית בפריז ב־1997, והוא רק בן 70 שנה.