– להביא בנות מהחוץ, או לא להביא בנות מהחוץ?
– אני מתנגדת בכל תוקף בשם הבנות! אנחנו לא נבוא אם תזמינו בנות מהחוץ!
– מצפצפים עליכן, מי צריך לכן?!
– יש בנות יותר טובות!
לא אלאה אתכם זמן רב בויכוחים אלה מפני שמי יודע איזה מחשבות מוזרות יכולות לעלות במוחכם לשמע דברים אלה. לכן אגיד מיד מה כאן – כאן אספת המחלקה שלנו. אנחנו רוצים לסדר נשף בפורים. והיות ובכיתתנו אין “די” בנות, הרי נושא הויכוח הנו: שאלת הזמנת בנות שאינן לומדות בכיתה.
ועכשו לאחר ששקט לבבכם, אמשיך לספר את “קורות” אותו הנשף. מחלקתנו מבורכת ב־32 בנים (קרי: “בחורים”) וב־9 בנות (קרי: “בחורות”). וכיצד, באמת, יכול להתקיים נשף בפרופורציה כזו של “בחורים” ו"בחורות"? (אגב: “משבר” מעין זה קורה תמיד בשעה שהמחלקות מחולקות ללומדי ערבית וללומדי צרפתית. תמיד רוב הבנים בין לומדי שפת ערב, עת הבנות חושקות, כמאז ומתמיד בשפת צרפת). ועתה, נמשיך ונשמע את טענות המתווכחים למען תתבהר השאלה:
– איך אפשר “לבלות” כשמספר הבנות כה קטן – קם האחד וישא דברו – איך נוכל לשחק ב"רווק זקן" וב"קריצות"?…
– אני חושבת – פתחה אחת ה"בחורות" הנושאת תמיד ספר בידה ומתענינת בשאלות מין – כי אנחנו הבנות צריכות להבין את הבנים, הרי באמת יהיה להם משעמם. אני מציעה, שאנחנו נביא את החברות שלנו, כמובן את החברות ה"חברתיות", אלה שתוכלנה להתמצא גם בינינו.
בין הבנות – לחש־רחש. הן מכירות אותה, את זו ש"אוהבת להתחנף". מדברות ומדברות בינן לבין עצמן ומחליטות כנראה לא לאמר מאומה בציבור. אז ראינו אנחנו, כלומר “הבחורים”, כי באמת “נשים דעתן קלה” ולעולם לא תוכל לדבר אתן דברים רציניים. החלטנו בלעדיהן – מביאים בנות מהחוץ!
– מאי משמע מ"החוץ"? – בנות שלמדו פעם אתנו או ביקרו לפעמים אותנו.
כך גמרנו בסעיף הראשון והחילונו בשני – להזמין את המורה או לא. הדעות רבות: יש אומרים, שאין להזמינו בשום אופן – “הוא יקלקל את מצב הרוח”, “הוא יגרשנו בשעה שתים־עשרה הביתה, כמו ילדים קטנים. אחי לומד בחמישית והוא חזר בשלוש בלילה, ואני בששית – אבוא בשתים־עשרה? – לא! לא להזמין!” – “אני מציעה להזמין את המורה לאנגלית. הוא “מותק”! ובכלל הוא צעיר ויהיה “כמו שאנחנו””.
בקיצור, זמן רב לויכוחים בשאלה זו, שאינה “עקרונית” ביותר, לא היה לנו. מסרנו לועד הכיתה להחליט ב"בעיה" זו.
– ועכשיו – מודיע היושב־ראש – יש עוד ענין, מה יהיה בנשף?
– הא, זה לא חשוב, נעשה לביבות. נרקוד ו… ו… עתון היתולי!
– נכון. נכון, אין פה מה להתווכח!
– התכנית ברורה!
– ברורה!
ערב הנשף.
אולם מהודר בשרשרות נייר־צבעוני. שולחן מלא כל־טוב. ליד הקירות עומדים כסאות. הכל מוכן!
לאט לאט מתאסף הקהל. הכל, או נכון מזה הרוב, ב"תלבושת־ערב" – מכנסים ארוכים עם קפל, ששעות רבות עמלו לקפלו. שמלות נשף מכחילות. באולם – רשרוש השמלות והמכנסים. בכל תכונה – נשף…
– הבאת? – פונה אחד ה"בחורים" לרעהו.
– ודאי! אנגליות!
– אני קונה רק מתוצרת־הארץ.
– נראה לבנות, שאיננו תינוקות יותר!
המדובר הוא בסיגריות. נהוג אצל “בחורינו” להביא לכל נשף סיגריות: לא חלילה מפני הצורך המיוחד לעישון, כי אם “סתם־ככה”. הרי “איננו תינוקות!” וכיצד יכירו זאת…
סוף סוף הולך המורה. הועד החליט בכל זאת להזמינו. מיד ניגשים אליו. אחד “חצוף” מכבדו בסיגריה. המורה צוחק ואומר שאינו מעשן. התלמיד מתפלא מאד: הכיצד? וכי תינוק הוא…
נו, מתי יתחילו כבר? – עובר רחש באולם. אז ישבו הכל על הכסאות ו–חיכו.
– נשחק קצת! – מודיעה אחת מחברות הועד ה"מרכזת" את הנשף.
– טוב נשחק, אבל לא משחקים “תינוקיים”!
– אני מציע “קריצות”!
– עזוב! עזוב! נמאס!
– “רווק זקן”!
– טוב, טוב!
אנחנו ה"בחורים" עזבנו את החדר והמשחק החל – – ודאי אין לכם מושג כיצד משחקים1 ב"רווק זקן". אוי לאותה בושה. אבל, מילא, הפעם אסביר את המשחק. במשחק משתתפים “בחורים” ו"בחורות". בהתחלה עוזבים ה"בחורים" את החדר ונשארות בו רק ה"בחורות". כל “בחורה” בוחרת ב"בחור" הנמצא בחוץ. על־פי־רוב אין הדבר נעשה בלי כל כוונה. אחרי הבחירה מתחילים ה"בחורים" להכנס אחד, אחד. בהכנס האחד, עליו למצוא את זו שבחרה בו. ולא סתם למצוא, אלא “בחשדו” כי פלונית או אלמונית היא זו שבחרה בו – עליו לכרוע לפניה כמנהג האבירים ולהצביע עליה. מותר לו גם לא לכרוע, אלא להצביע עליה במועל יד אחר, אולם הכל ב"עדינות" וב"טקס" כאנשים גדולים… הצליח בבחירה, כלומר מצא את זו שבחרה בו, הריהו יושב לידה. לא הצליח – מיד רומזת לו ה"בחורה" ואף היא בתנועה מאד “מעודנת”, בתוספת מספר מלים “מתוקות”: “לך לישון!” “לצערי הרב!” והלז עוזב בבושת פנים את החדר על מנת לחזור שוב ולנסות בשנית את מזלו במציאת “גבירתו”. ומאי “רווק זקן?” – מספר ה”בחורים" גדול באחד ממספר ה"בחורות" ובכן נשאר “בחור” אחד, שבו לא בחרה אף אחת. ו"עלוב־נפש" זה הוא הוא ה"רווק הזקן". עשרים פעם ויותר יכרע ברך לפני כל ה"בחורות" וכולן תשלחנה אותו “לישון” והוא ישאר “רווק זקן” לתרועת כל החוגגים. משחק חינוכי, הלא? – סמלי לחיים!…
נחזור עתה למשחק. יצאנו מהחדר ובתוכו נשארו רק ה"בחורות". אנו רצים מיד אל סדקי החלונות והדלתות – להציץ ולשמוע אל הנעשה בפנים – מאחרי הקלעים. הרבה דברים “מענינים” אפשר לשמוע פה.
הנה עומדת המפקחת על המשחק ומדברת:
– די, קחי את מ.
– לא, איני רוצה בו. הוא “נורא” לא סימפטי.
– קחי את ב.
– פוי, את ה"שעמום" הזה?!
– תני לה את צ. – צועקות יתר הבנות מתוך שמץ לעג וקנאה גם יחד. אותו היא תקח!
וזו מתאדמת ואומרת: טוב, יהא צ.
ואצלנו, בחוץ, ששון ושמחה. רק עכשיו נודע לצ. כי ד. “אוהבת” אותו והוא הרי “שונא” אותה. והוא, להכעיס, יכרע ברך לפני ש. ולא לפניה. תראה ותתפקע… ובעוד אנו לומדים בצורה זו את “סודות” הבנות, נפתחה הדלת והמפקחת על המשחק קוראת לנו: בבקשה!
הראשון נכנס. הדלת נסגרת. מיד שמענו צהלות צחוק ושמחה פורצות: לישון, לישון! וזה נדחף החוצה חיוור ועלוב. – “נדמה לי, שאני הרווק. אני כבר מרגיש”. כן פנה אלינו, עת בחור אחר נכנס לנסות את מזלו, אולם גם הוא נשלח כעבור רגע “לישון”.
בקיצור: המשחק נגמר: אם הנכם סקרנים גם לדעת מי היה “הרווק”, וכי אינכם מבינים? – המורה! אב לשלושה ילדים. תמיד אנו מתנקמים במורים בנשפים…
שוב חזרנו לאולם. טעמנו מהמטעמים והתחלנו לרקוד. אך הריקודים לא נמשכו זמן רב, כי בפינה הצטופפו חבר בנות העומדות ורוחשות: “סלוניים, רוצים סלוניים!” – “לא, לא יפה!” – “ראו נא אותה, כאילו לא ראו אותך רוקדת עם…” המדובר הוא על ריקודים סלוניים. אי שם בפינה עומד כבר פטיפון המוכן לשרות אלה הרוצים לרקוד. חברת הועד מודיעה, כי בפנים רוקדים רק ריקודים “עממיים” וכל הרוצה ב"סלוניים" ילך למסדרון. מיד פנו הכל למסדרון ואותה חברת הועד בתוכם. מיעוטם לרקוד. השאר – “להביט”.
– משעמם… מפהק האחד.
– מה השעה? – אחת עשרה.
– יש עוד זמן. לפני שתים־עשרה לא אלך הביתה. עתון היתולי יהיה?
– לא. לא הוכן. חבל, מילא…
בפינה עומדים חבר תלמידים עם המורה ורוצים להוציא מפיו בשעת שמחה זו רמז על הציונים העתידים. אך המורה – נאלם כאבן ואינו מוציא הגה.
מתיאשים. פונים ללכת. ה"בחורים" מוציאים את הסיגריות, ובתנועת יד “ארטיסטית” מדליקים אותן ומעשנים. האחד מתחיל להשתעל קצת. שני נחנק בשעולו ואינו מוציאו החוצה ושלישי כרגיל וותיק יודע כבר להוציא עשן “דרך העינים”…
כך נמצא ענין לענות בו. הבנות מוחות נגד העישון. “הבחורות הללו, כילדות קטנות, תמיד מפריעות הכל!” אולם לאט לאט נשתתקו אף הן, ובדיעבד גם שמחו על שאנו ה"בחורים" כבר מתבגרים…
כך “חגגנו” עד שתים־עשרה בלילה. מישהו התחיל מדבר בדבר “הליכה הביתה”, אולם אנו השתקנוהו מיד. היתכן, שנבוא הביתה בשתים־עשרה כמו ילדים קטנים?!" והמשכנו ל"חגוג"…
בשתים בלילה נגמר הנשף והחילונו ל"לוות". הן אי אפשר לתת ל"בחורות" ללכת לבד הביתה. והלכו ה"בחורים" ללוותן. הלכנו ודיברנו על הנשף שהיה "קצת מענין, היו בו לביבות טובות ורקדו “סלוניים”…
אחת הבנות אמרה תוך פהוק: “אבל היה קצת משעמם וריקני!”
האמנם?…
שלמה
- “משקים” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות