ידידי,
כותב אתה לי: "אולי נאמנו דבריך מאוד ואמת היא ללבבך אתה, אך כלום ניצוק את כל האנשים בדפוס אחד? הלא לכל אחד מורשת נטיותיו ומערכי נפשו שלו, הן לא בבית אחד נוצרנו כולנו ולכן גם יפרדו דרכינו למאוד. הנה לך יאתה עבודת השדה ואני אמצא סיפוק רב בעבודת הרוח. הן תבין מה יקשה עלי עתה, אחר שטיפחתי וריביתי בעצמי את מאויי זה – להמשיך וללמוד, לקנות עוד דעה וחכמה, (וככל שאני נכנס לפרדס זה של מדע הרוח רואה אני יותר ויותר מה רב עוד לפני ומה מעט הוא שאני יודע) לנטוש כל זה, לזנוח את מיטב שאיפותי ותקוותי, וללכת אל ארץ לא לי, להתחיל בחיי עבודה גופנית אשר, תאמר מה שתאמר, היא משקיעה את1 האדם לאדמה, ומכפיפה קומתו ועושה אותו “אכר” פשוטו כמשמעו אשר כל הגותו וענינו אך במה שלפניו: בעץ הצומח, בעשב השדה והדאגה ליום המחרת. הרי זה כאילו אתה מראה לי פלטרין גדולה מלאה כל טוב – מזה ואהל דך מזה, ואומר לי: בחר!
אגיד לך שאם אתה אומר לי, בחר באחרון, אתה גוזר עלי כליה וקוטם את מעט האושר שיכול אני לנחול בימי חלדי. אינני יודע אם תבינני, אולי גם תבוז לי, אבל למען תחוש מה הדבר בשבילי אמשול לך כאילו יאמרו לך היום: לך ותהיה רוכל ותסובב בשווקים. היכול היית לעשות זאת, ולא היית גוזר בזה מות על עצמך?" –
עד כאן עיקר דבריך ועליהם רוצה אני להשיב לך. משלך האחרון נתן לי לחוש הרגשתך האמיתית. אוכל לומר לך קודם כל: טול קורה מבין עיניך. טעות גדולה ומרה מערפלת את בהירות מבטך ומכהה את הרגשותיך האמיתיות. ויודע אני שטעות זו, לא באשמתך נתפשת בה אלא באשמת גורלנו האומלל והחולה ש"מפני חטאינו נתרחקנו מאדמתנו".
עוד במכתבי הקודם יצאתי מהנחה זו ששנינו קורצנו מחומר אחד, וזאת אינך יכול להכחיש לי, ולכן מסיק אני גזרה שווה לשנינו, שאותה “ריאקציה”, אותה תגובה תרשם בכל אחד מאתנו בהכרעות שוות.
כלום אין אתה זוכר את שיחותינו המשותפות על שאיפותינו והמשך דרכנו, במשך שנים? האינך זוכר שכמוני כמוך עוד מגיל בית הספר חונכתי על כך על ידי הורי ומורי ואחר כך טיפחתי רעיון זה בתוכי – להמשיך ללמוד באוניברסיטה, לקנות דעת לשמה, וכמה היינו משיחים על כך יחד ורוקמים את עתידנו במסגרת הזאת?
ואיך עקרתי את השאיפה הזאת מלבי? אליבא דאמת במשך כל הזמן, בכל השנים האלה, ביחוד בשנים האחרונות, לא היה מצפוני נקי ולא היה לבי שלם עם מחשבתי. בורח הייתי מבחינת אמיתותי ומקול ההכרה הפנימית, כל פעם כשהייתי חושב על הדברים לא רק מבחינת טובתי אני, אלא מבחינה מקיפה יותר, לאומית־ציונית – הייתי מוכרח לחנוק את הקול הזה בתוכי כי הוא פקד עלי: לא זה הדרך!
אך זה לבד לא היה בכוחו להניא אותי משאיפה שהייתי אמון עליה מילדות. דבר אחר הכריע את הכף, והוא דוקא אותו דבר שאתה נוגע בו.
התחלתי לחשוב אם באמת יהיה לי כפי שאתה כותב “מעט אושר” בדרך הזאת וככל שהרביתי לחשוב על כך, הלך ונתברר לי שלא. והדבר התבהר לי לחלוטין, כפל כפליים, לאחר שיצאתי להכשרה.
כי כל מה שאדם עושה יונק מאיזו קרקע שעליה הוא עומד. וברור היה לי שהקרקע שעליה אעמוד בעיר – לא תנחיל גם “מעט אושר”. אותו ההווי, רקב ומסוס, אותה האוירת העירונית של בתי הקפה, של ריקודים סלוניים, של פזמוני רחוב, אותם כווני החן והאהבהבים, אותם הריקות והשממון, מלל נבוב וחוסר מעש פורה, כל היחסים בחברה שממנה מוצאנו – שהם שקר וזיוף וכסות ומעטה, שאין בהם חופש, אמת ופשטות – כל זה איננו קרקע לשאיפות נעלות.
ואם על “אושר” נסבים דבריך, הרי לא על נקלה אעלה את המלה הזאת על דל שפתי, ואין אדם שיתהדר בה ויאמר: ראה, זה נפל בחלקי! אך מעט מזה אני טועם דוקא עכשיו, דוקא כשאני “אכר פשוטו כמשמעו”, כי נגעה בי חדוות היצירה. ואין אושר בלי יצירה. רק מתוך הרגשה שאתה עושה משהו, בונה, מצמיח, הופך ומשנה ובורא חדש – אז אפס קצהו של מה שאתה קורא “אושר” יגונב גם אליך.
לא, אין העבודה מכפיפה קומתו של אדם. להיפך, העובדים אשר פרי עבודתם להם הוא – זקופים יותר מכל בני האדם. חברינו גאים על יצירתם, לכן גם על עצמם, לכן הם נכונים להגן ולהילחם על ערכים שהם יוצרים.
חברינו יוצרים גם חיי תרבות, תרבות שצומחת מתוך העבודה ולה יסודות חדשים ובריאים ומוצקים יותר מבכל מקום אחר, הווי חדש וארחות חיים חדשות. ויצירת המשטר החדש הזה דורשת כל כך הרבה כוחות נפש וכוחות רוח שלשוא אתה מפלה בין עבודת השדה ועבודת רוח. להיפך, כאן יש לעבודת הרוח קרקע מוצקה, בסיס איתן, היא נובעת וצומחת מתוך חיים בריאים, יש לה שרשים עמוקים ביסודות לאומיים וחברתיים, ולכן פה שבעתיים מנחילה היא “אושר” למחזיקים בה.
לא ידידי, אין העבודה מנוונת את בעלי הכשרונות, אלא היא מפתחת אותם ומגלה לפניהם אפקים חדשים. אדם בעבודתו אצלנו מוכרח לחשוב, הרבה לחשוב, לגלות יזמה, להמציא חדשות, לשכלל ולקדם. עבודת הרוח ועבודת האדמה אצלנו, לא רק שאינן סותרות זו את זו, אלא שהן משלימות אחת את השניה.
יכול להיות שכל דברי נאמרו על אוזן אטומה, או שלא תאמין לי, או שאמונך בלבד לא יספיק עד כדי תחושה. לכן רק אחת עוד אומר לך: בוא וראה, לך ונסה, חיה בעצמך את מה שעבר עלי והפך בי את כולי, צא ולו לשנה אחת ותיווכח בעצמך.
הנה ערכנו “סדר” של פסח כבשנה־שנה. לא כסדר הזה שעורכים הורינו בבתיהם, אלא שונה ממנו לגמרי, דומה אולי יותר ל"סדר" שהיו עורכים אבות אבותינו בשבתם על אדמתם: קציר העומר, יציאות מצרים שבכל הדורות, המלחמה לחירות – ביטוי לכל אלה נשתלב בהגדה וב"סדר" שערכנו. טקס, שירה וריקוד, מקהלה ונגינה, קריאה והצגה, כל אלה שוזרו יחד. היודע אתה כמה כוחות רוחניים הושקעו בזה? ולולא ראיתי את הגיחוך על פניך, הייתי אומר לך פשוט: בוא וצרף כוחך אתה לכל זה – סופך שתהיה מאושר אז!
חשבתי לראותך בין הבאים אלינו לעבודה בימי פגרתם (עזרתם היתה רבה מאוד. לולא הם, אינני יודע כיצד היינו מספיקים את כל העבודה. ודאי היינו עובדים 13–14 שעות ליום, אך היו מעטים), יכולנו להידבר פנים אל פנים והיית נפגש מעט עם כל הדברים שעליהם אני מדבר, ונוכח בעצמך. אני מקווה שעוד תתקן את המעוות בימי החופש הגדול.
תבוא ואז נשוחח ארוכות –
ידידך – עודד
-
במקור “את” נדפסת פעמיים – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות