ירדו מהצריף לאחר “יום עבודה”. הלכו בצוותא ושוחחו בקול. נכנסו איש לדברי רעהו. ערב קיץ היה, והאויר צלול ומשיב נפש. העבודה הסעירה קצת את הרוחות הצעירים. הלכו הלוך וירוד במדרון, מתוך דילוגים וריצה.

למטה, בכביש, פגשה בהם מרים, שהיתה מדריכה בשכבה זו.

– מנין, חבריא? – שאלה.

– יום עבודה – קיבלה תשובה קצרה ופסקנית.

– ומה הספקתם? שאלה בלהיטותה לדעת כל פרט וכל צעד בחייה של השכבה.

התשובה באה כחתף, בשאון, בערבוביה. גם הם, הצעירים, רגילים לספר למרים כל מעשה, כקטן כגדול. ידעו, ששותפת היא להם בכל. ומתוך דבריהם המעורבים הבינה, שנסתימה מלאכת קיר האבן לערוגה, והוחל במילוי החול, ונשתלו כמה שתילים, ונתקדם הכביש הקטן בין הצריף למחסן. והעיקר, העיקר! נוסף עוד קיר ביניים לבנין המשק, ונמתחה בו עוד רשת לתפארת, וקרשים “נסחבו” והובאו די כסות את כל הגג.

קולו של בנימין עולה ומנצח:

– בשבוע הבא ביום העבודה נסיים את הגג, ועוד בשבת יבואו השפנים, היונים, הגדי והגדיה, וכעבור חודש יהיו לנו שני זוגות יונים וארבעה שפנים! ובכל בוקר, בהשכמה, יבואו שני חברים, תורנים, להאכיל את בעלי החיים!…

– אוהו! פנתה מרים אל הנער שנתקל באבן תוך התלהבותו – הזהר לבל יהא הסוף כסופה של אותה נערה שנשאה על ראשה את כד החלב.

ורחל, זו רחל החיננית, השובבה והרצינית כאחת, משכה בקולה כלתומה:

– כן, לדבר אתה יודע – – –

בנימין נבוך רגע: האמנם תקנטר אותו רחל? אך משהציץ בה וראה את הזיק השובב בעיני השקד הצוחקות שלה, צהל בו לבו ורגע, ידע: כיון שנתנה בו רחל עיני שקד שלה בהציצה בו הצצה זו – סימן טוב הוא.

– ומתון הפטיר:

– אתן הגיבורות! הן ראינו כבר איך אתן תוקעות מסמר!

הוא פגע. אימרה כזו לא תחטיא את המטרה. הנערות נתלהטו כאחת, וערמו גלי דברים וצעקות. ברוריה, בעלת הקול והרצון התקיף, הרימה קולה והשתיקתן: – אתם מפירים את החלטת השכבה. עוד בשנה שעברה שוחחנו על זה – את זוכרת? – פנתה אל מרים – אז, כשהצטרפה ועדת העבודה למועצת השכבה, עוד אז החלטנו שגם עלינו לעבוד בעבודות הנגרות. למדו אותנו ונדע כמוכם – אם לא יותר מכם. אתם, נוח לכם להשאיר לנו תמיד את עבודת ניקוי הצריף וסידור האוכל, וכשאחת מנסה ליישר מסמר או לדפוק לוח, אתם לועגים: מחט תקעי ולא מסמר!

הנערות הסכימו אתה בתרועות. החרישה רק רות, הפשילה בתנופה את צמתה הבהירה אל כתפה, חייכה אל עצמה חיוך כבוש, מתאפק, ונתנה שתי עינים אפורות טובות ברחל רעותה, זו שעוררה שלא במתכוון את כל המריבה. זו הלכה, ובעיניה לא היה כבר כלום מאותו השביב הזדוני והחיוך השובב. עתה הקשיבה מתוך רצינות וריכוז לויכוח, וריסיה הארוכים, השחורים, חפפו בעצב על עיני השקד החומות, הטובות.

הלכו ופטפטו. מרים הביטה לאחוריה, אל החבורה המתרחקת. עתה היו הם בגבול האור של פנס הרחוב. ראתה את הגופות הדקים של הנערים שהחלו לגבוה במהירות פלאים, ראתה את הגזרות אשר לנערות. לא עוד היו אלה עיזות קלות ועזות. מיום ליום הפכו להיות נערות שגופן הולך ומתמלא, הולך ומתגמש. הלכו זקופות, בפשטות שאין לה מה להסתיר, כניצנים שלא פותחו.

הם הלכו, איש מהם לא הפנה את ראשו לעברה. שקועים היו בעצמם. הם הלכו בתוך חוג האור. הביטה בהם עוד. היא נשארה מאחור.

באחד מימות השבוע, היום היחידי שבו אין בצריף כל פעולה, באה רות אל רחל כדי ללמוד יחד אתה לבחינה הקרובה. נכנסה. מצאתה יושבת וכותבת במחברת עבה, זרה לה.

– מה את כותבת, רחל?

רחל האדימה כולה, הרימה את ריסיה השחורים, אך הורידתם מיד, וענתה במבוכה, כשהיא משפילה להביט:

– סתם, ככה… לעצמי…

רות הבינה. הן גם עליה עוברות שעות שבהן אין לה מפלט אלא בנייר, בעט. עם כל הבוז שרחשה לכתיבת היומנים של הנערות בכיתתה, זו הכתיבה המכריזה על עצמה, הבאה להתגנדר ולהתראות, לא יכלה להמנע מכתוב מדי פעם בפעם משהו מרחשיה. גם הפעם סלדה ברגע הראשון אינסטינקטיבית, אך כשעלתה מבוכה תמימה וכנה בפני חברתה, נדלק בעיניה מבע רוך וידידות.

– יומן? – אמרה, ותיקנה מיד: רשימות?

רחל תפשה את הטון החברי, והשיבה:

– את מבינה, רות, יש פעמים שאני מרגישה דברים שונים וחושבת מחשבות שונות, ואין עם מי לשוחח – ואני כותבת.

– כך – ניסתה רות לעמוד על טיבו של היומן ונשתתקה. כיווצה שפתיה וקבעה עיניה באיזו נקודה נראית־לא־נראית.

גל של חמימות הציף לפתע את רחל. פתאום נעשתה רות קרובה לה כל כך. בטוחה היתה, שהפעם מצאה את הידיד, את הרע הנאמן.

– בואי, – אמרה – נצא החוצה.

לקחה את המחברת ומשכה רכות את רות. הן יצאו.

היתה שעה שלפנות הערב. לים ולמרחקים היה גון כחול עמוק. ההר שמנגד האפיל, בהסתירו מאחוריו את השמש השוקעת. היתה זו השעה שבה הלב נוהה ביותר אחר חלומות וכמה ביותר לריעוּת. הן ישבו תחת עץ חרוב כבד. לרחל היה לא נוח משום מה. לא ידעה במה לקשור את חוט השיחה שנתקתהו ההליכה הקצרה. הפכה עצבנית במחברת. רות העיזה:

– למשל, על מה כתבת היום, רחל?

הרוך שבו נאמרו הדברים, והפניה החברית “רחל”, הולידו שוב את הגל החמים.

– היום… היום כתבתי על מכתבו של אורי אלי.

– מכתב מאורי! רות שמחה. חביב מאד היה אורי על כל החברים בשכבה. אורי זה, עם מסירותו הנפלאה לתנועה, עם בטחונו הגדול והעמוק, עם עיניו תכלת־בהירה, תוהות ונוגות, עם “ידי־זהב” אשר לו לעשות בכל מלאכה. אורי שהיה “המשוגע” לבנין המשק של הצריף. אורי זה, חברה הטוב של רחל, שעזב את המקום ועבר לעיר אחרת. אורי הטוב!

– שמעי, – אמרה רחל מתוך החלטה פתאומית – שמעי:

והיא התרוממה קלות על מרפקה כשהיא שכובה על גחונה, פתחה את המחברת, והחלה:

– "שעת אחר הצהרים.

“קיבלתי היום מכתב מאורי…”

והפסיקה. שוב הציפה אדמומית את פניה. קולה הפחידה. צלצול המלים המוחשי, המהדד באויר ונשאר תלוי וקפוא, הבעית. צרידות־מבוכה תקפתה, והיא לחשה:

– איני יכולה, קראי בעצמך.

ומסרה את המחברת, סגורה, ליד רות.

רות פתחה את המחברת אי־שם, ועיניה נתקלו במלים:

“מתוך “מהתחלה”, מאת י. ח. ברנר”.

– קראת את “מהתחלה”? – שאלה.

כן, רחל קראה. עוד בשנה שעברה, כשקראו חברי השכבה הבינונית את הסיפור, סיפּרה לה זיוה עליו, ויעצה לה לקרוא אותו. והיא קראתהו מתוך ענין. מבלי העמק הרבה בדברים חשה קרבת־מה בין עולמה לעולם שבספר, ועם זה התקוממה בה כל הויתה נגד אופי החיים והיחסים שבחברת אותם התלמידים. גאה היתה. פתאום נגלו לה הפשטות והאמת שבחיי התנועה בכל יפים וקסמם. רחמים נעורו בה על אותם המתלבטים ועל אותם גסי הרוח שלא ידעו את רוח הפשטות והכנות החברית.

עולם השאלות שבין הילדים והילדות שבספר עבר עליה ללא רושם מיוחד. הרגישה משהו מגרה בסיפור, אך כל אותן החוויות חיו בה עדיין במצב של גולם שספן הכל בתוכו. עוד יבוא יומו!

רק דבר אחד דובב אליה במיוחד: אותה הרגשת היתמות הגדולה, אותה הבדידות, כליון הנפש לרע שיבין את כל המעיק עליך, אותה הרגשה של מרחק הכוכבים בין אדם לאדם. ושמחה היתה, שאותה נחמה, בעלת הנפש היפה והנוגה, חשה גם היא כמוה, כמוה בדיוק. אחות נעשתה לה זו הרחוקה, הדמיונית. ואף היא העתיקה ליומנה את אשר העתיקה ההיא:

"יש אשר כל העצב שבעולם יניח ידו החזקה עלי, בשבתי לבדי, בחדרי, הרחק מחברי ורעי, הרחק מנפש אדם קרובה לי. הכל כמו מתעצב עמי על בדידותי הרבה מבלי יכולת להושיע לי. ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידות. הנני מפחדת מהריקות אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלא את הריקות, המוציאה אותי כמעט מדעתי. – – –

ולצעוק יכולתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:

– הבו לי רע, קרוב לנפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה – –"

רות קראה תמהה. היא לא היתה מעיזה לעולם לתת דף כזה למקרא – הן כה קרובים הדברים, כה כואבים. היא לא יכלה לתת את הביטוי להרגשה זו – ולו גם במחשבותיה. המלים – אלה נראו לה מחוללות ומחללות כל כך! וצר נעשה לה על עצמה, על כליאותה זו, על אי יכולתה למצוא את המלה הגואלת, על פחדה מפני ניב כלשהו. חפצה היתה לחבק לרחל ולקרוא: “אחותי, אחותי!”, אך ידיה לא משו. פחד טבעי הוא בה בפני כל פרץ חיצוני של רגש יתיר. כבשה את רוחה, הפשילה צמתה הימנית לאחור, והשהתה עיניה על רחל, מתוך רצון לתפוס את מבטה.

זו המשיכה לשכב, גחונה על הקרקע, כשהיא ממוללת באצבעותיה מתוך עצבנות. לא עמד בה לבה לתת עיניה ברות. ידעה שעתה נחשפת נפשה לפני רעותה ונתבישה. לבסוף, הרימה קצת־רוח, עיניה, לראות מהו הרושם שעושים הדברים על זו – ונתלו בזוג העינים האפורות, הגדולות והנבונות התלויות בה, ובחיוך הדק והמתאפק, המלא סבר פנים. הוקל לה. רות זו מבינה הכל.

עתה דפדפה רות – שקועה במחשבות – במחברת, עדי הגיעה לעמוד האחרון, זה שנכתב היום. וקראה שוב:

קיבלתי היום מכתב מאורי. ושוב התעוררה בקרבי השאלה: מהו בשבילי אורי? האם חבר שכבה רגיל, שאני מעריכה אותו ומחבבת אותו רק בגלל היותו חבר תנועה מסור? הרי יש משהו מיוחד ביחס שלי אליו. הן כה שמחה אני בבואו, כה טוב לי להמצא בקרבתו או לרקוד עמו בצריף, או להניח ראשי עליו כשאנו יושבים־שוכבים מתחת עץ האורן הגדול ושרים, האם זהו המכונה אהבה? האם זוהי?

אך הנה גם בנימין הולך ונעשה קרוב לי, וגם על ידו טוב לי כך. היתכן לאהוב שני אנשים? ואולי? אולי די מקום יש בלבו של אדם לאהוב ולאהוב את כל היקום כולו, ולא להצטמצם באדם אחד דוקא.

לו היה אדם בוגר, מבין, שיכולתי לדבר אתו ולשאול את פיו על כך! רפי רק רפי. הוא יכול היה לעזור לי. הוא – המדריך הקרוב, המבין. אך לעולם לא אעיז לדבר אתו על כל זה. הן שאלות אלה מציקות לי לא מעט גם ביחס אליו – ואיך אדבר אתו עלי ועליו?

החיים שוטפים אותי. אני רוצה להרגיש בכל גל שלהם, לקלוט כל רושם, לא לאבד דבר. אך כל כך רב הוא הבלתי ברור ומי יעזור?"

רות קראה בקדחתנות. ראתה פתאום שסבך השאלות אינו מיוחד רק לה. כנראה שגם נערות אחרות מתלבטות כך בתוכן. בטוחה היתה, אמנם, ששאלותיה ניצבות בחריפות יתירה, מיוחדת, אך בכל זאת – לא יחידה היא בזה.

ורחל זו – כל כך בנקל נותנת היא לעצמה רשות לחשוב: אולי יכול אדם לאהוב את היקום כולו, ולא אדם אחד דוקא. רחל, רחל הסתפקי לך את באורי ובבנימין הטובים, הרוחשים לך חיבה רבה כל כך. אך ברפי – בו אל־נא תגעי! השאירי אותו! השאירי אותו!

כך ביקשה לזעוק. רחל עקבה בלהיטות אחר הבעת פניה. ראתה את השפתים המתכווצות בתוקף, מתוך עוית קלה, ראתה את העינים האפורות כשהן נדלחות במעמקיהן וצופות למרחק, תלויות בהרים ואינן רואות מאומה.

– מה, רות? – שאלה.

– לא כלום… זה יפה… וזה… גם נכון.

והניפה בהחלטה את צמתה אל כתפה. השפתים נקפצו שוב. רק אל תדע זו מאומה, רק אַל ימלט הסוד.

היה ליל־שבת בצריף. ערב זכרון למשוררת רחל. היתה הרבה צהלה בפנים המוארים ובלובן חולצות השבת. הצריף רחש כולו שבת – ברצפתו השטופה מקרוב, בזר העלים שעל הקירות, בסיסמא החדשה.

החבריא הצעירה התגודדה יחד, שקועה בעניניה. אי־מי טיפס לבנין המשק. אחרים עסקו בקריאת יומן השכבה החדש.

רות באה במאוחר. לבושה לבן, רחוצה ומבהיקה. בלשה וחיפשה מיד את ראשה השחרחר של רחל. זו לא באה. רווח לה. כה קשתה עליה הפגישה אתה. כה חששה להביט בה פנים אל פנים. נדמה היה לה שתתפס בקלקלתה ויתערטל סודה.

כשסיפר אחר־כך מישהו על רחל, וכששרו, וכשקראו משירי רחל – כמעט שלא שמעה. לא הרגישה גם כשנכנסה סוף סוף רחל המאחרת לצריף, בשקט, שלא להיות נראית ומפריעה.

גם זו חיפשה את הצמות הזהובות של רעותה. גם היא התפללה בתוכה: מי יתן ואיננה. היא העבירה עיניה על פני מעגל היושבים. חייכה בעיניה העורגות אל מרים ורפי היושבים זה בצד זו, נענתה בראשה קלות מאד ובמבוכת־מה אל בנימין, ונתקלה פתאום בעינים האפורות, שהיו דלוחות גם הפעם, כבשעה ההיא. לבה פעם. פחדה לפגוש בעינים אלה, נרתעה מפני היותה חשופה לפני חברתה. כשקמו כולם, שיחקו ורקדו – אי אפשר להשתמט מהפגישה. ניגשה והפטירה רפות:

– שלום, רות – וחייכה בבושה.

זו נרתעה, התאפקה והסתירה מבוכתה, ואמרה לאט כבאדישות:

– שלום.

ותו לא.

אחר־כך רקדו. רות ישבה מן הצד. לפתע, באורח פלא צפו בזכרונה שתי שורות מאחד השירים שנקראו:

– – – ידעתי מלים אין מספר,

על כן אשתוק – – –

היא נטרדה ממנוחתה לגמרי. רצתה לדעת את ההמשך, את ההתחלה. נחפזה, עצבנית, אל החברה שקראה קודם אותו שיר, ובקשה ממנה את הספר. מהרה לחדר צדדי, דפדפה, חפשה והמשיכה לקרוא:

"התקלט אזנך אף מתוך שתיקה

את ניבי השח?

התנצרהו כרע, כאח,

כאם בחיקה?"

נגשה אליה מרים, נטלה את הספר הפתוח.

– ומה – שאלה – יפים שירי רחל?

רות חייכה. יפים? כלום מבטאה מלה זו את אשר אומרים לה השירים? ישבו זו ליד זו והביטו אל מעגל הרוקדים. לפניהן, כשגבם אליהן, עמדו עמדו רחל ורפי, מוחאים כף לקצב השיר. כשגבר לחץ הרוקדים, הוסחו השנים אל מחוץ למעגל, עמדו זה ליד זו ושוחחו. רחל הניחה זרועה על כתפו מתוך לטוף־מה ותלתה בו את שתי עיני השקד במבט כמה ונוהה ביותר. דברו מתונות וקצובות. הריסים השחורים לא גילו כלום. רק היד שנחה על הכתף והשתעשעה בכפתור הכיס, היתה עצבנית משהו.

רות חשקה שפתיה והפשילה את שתי צמותיה, בזו אחר זו, אל גבה. עכשיו זמזמו במוחה מלים אחרות:

– – – התקלוט אזנך אף מתוך שתיקה

את ניבי השח? – – –

זמזמו חזור וזמזם, חזור וזמזם, כזבוב טרדן. בקשה להשתחרר ולא יכלה. נטלה מבלי משים את הספר מידי מרים. גם זו ישבה שקועה כולה בשניים שלפניה. שוב לא היתה לה הרגשה של נשארת מאחור. זו ההבטה מלאת האמון שהיתה נתלית בה לעתים קרובות כל כך, זו הנחת היד הצמאה ללטוף – רק שחסרה בה אז העצבנות הקלה – אלה העינים העורגות, השואלות, הנוגות. כמה היה ידוע לה כל זה! נזכרה אף היא באחד השירים שהוקראו הערב: “חוני המעגל”. דומה היה עליה, שהנה זה הקיצה לאחר שינה ארוכה־ארוכה, והנה – עברו כולם ממנה והלאה, והיא – נשארה מאחור. זכרה רק את המלים האחרונות:

– – – צלו העגום של חוני

פרוש על פני משעולי…

בקשה אף היא למצוא את השאר ונטלה שוב את הספר מידי רות. האגמים האפורים, שהיו נוגים היום כל כך משום־מה, הוסבו אליה. הציצו אשה ברעותה, וחייכו….

הדסה