פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות. הפרשה מתחילה בפרק ו', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ט', פסוק ל"ה.

פרשה זו היא פרשה חשובה עד מאוד בתולדותיו של העם היהודי, שכן בפרשה זו אלוהים מדבר לראשונה בהרחבה על עצמו ועל המונחים החשובים ביותר בעיניו – כלומר זה הפרק הראשון באוטוביוגרפיה של אלוהים, או בקורותיו של גיבור בלתי נראה, גיבור נצחי מדבר ונשמע, כל יכול, יודע כל, הנחלץ לישועת האדם בסבלותיו, בכוח ברית, שבועה והבטחה, החורגת מגבולות הזמן והמקום, או בכוח סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר, רעיון, חלום, חזון, זיכרון ועדות, ספירה וסיפור, גיבור על־זמני הפטור מכל מגבלות אנוש ומכשלותיו.

פרשה דרמטית זו היא אף ראשית העדות על לידתו של עם ועל ההתערבות האלוהית בהיסטוריה של עם ישראל בזיקה לברית שכרת עם אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב. ברית היא שבועה נצחית והבטחה נצחית, המתייחסת לגורלו של מיעוט משועבד הנולד בייסורי השעבוד של עם גר ונוכרי היושב גולה במצרים, והופך בשורה של אותות ומופתים הקשורים בחיים ומוות, מעם עבדים מיוסר, לעם שמובטח לו שבתום מאבק בין אלוהי ישראל הגואל ואלוהי מצרים המשעבד, יהפוך לעם משוחרר ובן חורין. יתר על כן מובטח לעבדים הבורחים, הגולים המשועבדים, שמשעה שיהפכו לעם ריבוני בארץ המובטחת הם יהפכו לעם הנוטה חסד לכל הגרים התושבים המתגוררים עמו.

ראוי לזכור שאלוהים הקדים ואמר לאברהם בברית בין הבתרים, בפרק ט"ו בספר בראשית, את כל העתיד להתרחש במסופר בספר שמות: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. [העם ששב לארצו היה דור שביעי או שמיני לאברהם, לא דור רביעי כמובטח, אבל מלבד עובדה זו כל שאר הכתוב מדויק בתכלית]

מה הייתה התכלית של השעבוד שנודע מראש אשר הייתה לו כוונת מכוון? יש אומרים שמשפט המפתח הוא: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – כלומר, ניסיון החיים המר כמיעוט המתגורר בארץ לא לו, כגֵר תושב, אמור היה להנחיל לקח מוסרי בלתי נשכח: לא תתייחס למיעוט הגר בארצך כגֵרים תושבים, כשם שהמצרים התייחסו אליך כאל מיעוט אשם, מסוכן ונרדף. מצוות אהבת הגֵר הגר עמדך, “וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” (דברים, י', י"ט), הנזכרת בתורה שלושים ושש פעמים!, מתייחסת לאדם במעמד גר תושב שזכאי לחוק שווה, לחירות שווה, להזדמנות שווה, לאחווה ולמשפט שווה כבני עמך. כאמור מצוות אהבת הגר היא המצווה הנזכרת יותר מאשר כל מצווה אחרת בתורה! והיא נגזרת מחוויית הגרות של בני ישראל במצרים. כלומר, השעבוד, הסבל והעבדות, הכרוכים כולם בהתאכזרות למיעוט נרדף של גרים תושבים, שראשיתה בעלילת שווא ובפחדי שווא, בהסתה ושיסוי, היו כרוכים בהנחלת לקח מוסרי בלתי נשכח בדבר האחווה האנושית המשותפת, החורגת מכל הבדלי דת, גזע, מין ולאום.

עם שחי כמיעוט זר ונרדף אמור היה לזכור לקח מוסרי נוקב זה על הפער בין המצוי לרצוי. למרבה הצער רבים מאתנו שכחו היבט זה של סיפור השעבוד הידוע מראש, החל על גֵר המתגורר בכורח הנסיבות בארץ נוכרייה, שאמור היה להוות בסיס מוסרי לחיי עם ריבוני בארצו, עם שוחר חוק, צדק, שוויון וחירות לכל תושבי הארץ. עם המקדש את החירות האלוהית שכל אדם זכאי לה וראוי לה, ודוחה מכל וכל כל שעבוד מעשה ידי אדם וכל צורה של דיכוי, כפייה והתעללות.

ההתערבות האלוהית בפרשה זו, הכרוכה בגאולה, חירות והצלה, מעצבת את כל המשכה של ההיסטוריה היהודית מכאן ואילך, בין קטבים של שעבוד וחירות, דיכוי ודרור, גלות וגאולה, עריצות וחופש, או בין כפיפות לעריצות האדם האכזר, המתנכר והמרושע, הנוטה לשעבד את הכפופים לו, לנשל אותם מרכושם, לגזול את חירותם ואת רכושם, להתעמר בהם ולשלול את כבודם, שוויונם וחירותם, לבין בחירה של בני־חורין ידועי סבל וייסורים, בחסד אלוהים, המעניק למאמיניו חירות חוק וסדר, דין ומשפט צדק, חסד, דעת, אמת וצדק, כבוד ושוויון, אם רק יאמינו בו, ילכו בדרכיו וישמרו את מצוותיו.

לפני פרשת וָאֵרָא אלוהים נגלה רק לבודדים שבחר בהם, מטעמים השמורים עמו. הראשון שזכה לכך היה חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, אשר נלקח על ידי אלוהים לעולמות עליונים (בראשית ה כ"א–כ"ד). על פי הספרות הכוהנית שהגיעה לידינו ב"ספר חנוך" וב"ספר היובלים", ב"צוואת השבטים" וב"צוואת לוי", שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה בקומראן, שכולן כתבי קודש, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שנודע בספר בן סירא, כ"אות דעת לדור ודור" וכ"סופר צדק", כראשון היושבים בגן עדן, שנאמר עליו ב’סדר עבודה' קדום מקומראן, “חנוך בחרתה מבני אדם”, נלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב, לזכור, להעיד ולכתוב עדות, וללמד את בנו מתושלח, שנמשח לכהן יודע ספר, בעל ספרייה שהנחיל לו חנוך אביו, 'סופר הצדק, ‘מרא רבא דאסהדותא’, ראשון המעידים על מה שראה בעולמות עליונים, ראשון יודעי קרוא וכתוב, זה שהנחיל לבנו ולבניו הכוהנים, את הדעת הכתובה על המקום המקודש, הזמן המקודש, הזיכרון המקודש והפולחן המקודש.

נינו של חנוך בן ירד – שהביא את לוח השבתות, השמיטות והיובלים משמים, אותו לימד את בנו מתושלח, אביו של למך – נוח בן למך, שהיה איש צדיק בדורותיו, קיבל הנחיות מפורטות מאלוהים באשר לבניית תיבה בזמן המבול, בזיקה ללימוד לוח השנה. שכן, נח שהה בתיבה שנה תמימה, המחולקת לתריסר חודשים ול־364 ימים, על פי הלוח בן 364 הימים ותריסר החודשים המפורש במגילות מדבר יהודה, וכמפורט ב"ספר היובלים", לפני שהתחיל מחדש את הסיפור האנושי עם שלושת בניו שם, חם ויפת. כל האחרים נספו במבול שנמשך 52 שבועות או 364 ימים המחולקים לתריסר חודשים שווים בני שלושים יום, ולארבעה ימים נוספים המפרידים בין ארבע העונות המתחילות תמיד ביום רביעי, בחודש הראשון, ניסן, בחודש הרביעי, תמוז, בחודש השביעי, תשרי, בחודש העשירי, טבת. היום ה־31 של החודש הקודם, השלישי, השישי, התשיעי או השנים עשר, הוא היום המפריד בין העונות, היום שהן פוגשות זו בזו, היום ה־91, הנודע כיום פגוע. פגע בעברית מקראית הוא פגש.

עשרה דורות לאחר מכן, אברהם בן תרח, צאצא ישיר של שם בן נח, זכה לגילוי אלוהי בחלום ובהקיץ, באור כשדים ובארץ ישראל, בברית בין הבתרים שבה נודע לו שעבוד צאצאיו העתידיים במצרים. אברהם זכה לגילוי אלוהי נוסף בעקדת יצחק, שבה עמד בניסיון שהעמיד אותו מלאך המשטמה לדברי “ספר היובלים”. גם יעקב, בן יצחק הנעקד, זכה לשמוע ולראות בחלומו בבית אל ועל נהר יבוק את אלוהים. כל אלה שזכו לגילוי אלוהי היו גברים בני חורין, קשובים לחלומות ולקולות על־זמניים המדברים ברוחם, נשמעים באזניהם ונגלים לעיני רוחם, כולם בנים לשושלות עתיקות רשומות וידועות בדורות הראשונים, אשר שמעו בחלומם את אלוהים מדבר באוזניהם ומשרטט את עתידם, בזיקה לארץ מובטחת בחלום ובברית להם ולזרעם עד עולם, כנגד כל הסיכויים. ארץ זו שצאצאי אברהם, יצחק ויעקב זכו לה, אמורה הייתה להיות באחרית הימים למדינה ריבונית שבה בני ישראל יהיו רוב ריבוני ולא מיעוט נרדף, שבה יישמרו חוקי האל ומצוותיו, משפטיו וחסדיו, צדקו ובריתו, ובה יאהבו את הגר התושב וישמרו על זכויותיו מכל משמר.

אולם, ב’פרשת וארא' אלוהים מדבר בהרחבה אל משה בן השמונים, דור שביעי לאברהם, [אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה] – שנולד להוריו עמרם ויוכבד, צאצאים לעם נרדף ומשועבד במצרים שחיו כגרים תושבים משועבדים בבית עבדים – וממנה אותו להיות איש אמונו, נושא בשורתו, שליחו ועושה דברו בכל הנוגע למעבר הנכסף מעריצות השעבוד האנושי אל חסד החירות האלוהית.

לא בכוח פיזי ולא בעוצמת הנעורים, לא בכוח היופי או הכריזמה, זקיפות הקומה, רהיטות הדיבור או התעוזה, לא בכוח האמביציה או בלהט הארוס או בכוח תאוות הכבוד, הכוח, הרכוש או הכסף, מחולל השליח האנושי העני, הבא בימים, והדל ממעש, אוהב הצדק, חסר הביטחון, החלש והמגמגם, בן השמונים, המיטיב להבין את הפער בין המצוי לבין הרצוי, את דבר האל ומשימותיו. אלא אך ורק בכוח האמונה, בכוח החסד האלוהי, בכוח החלום, ההשראה, החזון והרעיון שיכולים לחולל שינוי בין המצוי לרצוי. כמדומני שאין בכל תולדות האדם, גיבור היסטורי או ספרותי, המתחיל את המסע ההרואי של חייו נגד העריצות והשעבוד, בגיל שמונים, כשהוא מגמגם וחסר ביטחון, חסר כל מעמד או תמיכה ציבורית, בכוח הרעיון האלוהי של החירות – הדעת, האמת והצדק, החוק והחסד.

החירות לבדה, המכונה בעברית מקראית דרור, על הדעת, האמת והצדק, החוק והחסד, חופש התנועה, חופש הדיבור וחופש הבחירה הכלולים בה, היא תרופת הפלא היחידה בכל מקום ובכל עת נגד הרוע, האכזריות, הרשע הזדון והפשע, הכפייה, הגזל, הדיכוי והנישול, האיוולת, ההתעללות והעריצות האנושיים, שאין להם גבול ואין להם קץ.

החירות במיטבה חותרת תמיד לשוויון ולצדק, לאחווה ולחסד, לחוק וסדר, דין ומשפט, אך מעטים הם אוהבי החירות בכל דור ומעטים הם אלה הנכונים להיאבק עליה. לעומת זאת רבים מני ים הם המאמינים בחיוניות המוחלטת של השעבוד והכפייה של זולתם, ובחובת הדיכוי והניצול, העריצות והכיבוש של אדמותיו ומימיו, של גופו וכבודו וחירותו. רבים מספור הם גם חובבי הכוח, הכבוד והכסף, הנקנים בדרך כלל בכוח ההשתלטות, הנישול, הכוחנות, הכליאה המעצר, השעבוד וההתעמרות, העלבון, ההשפלה וההתאכזרות, ביחס לזולת, לאחר, לנרדף, לשונה, לגר ולזר, בכל דור ודור ובכל מקום ומקום.

עוד עוסקת הפרשה בתולדות שבט לוי, השבט הקנאי והנוקם, שאביו עז הנפש הקנא והנוקם, נולד לאישה שנואה ולבעל מרומה, וגדל בצל הקנאה באחיו הקטן האהוב על אביו, או באחיו הבכור השנוא עליו, השבט הקיצוני שאינו נושא פנים לאיש, השבט שאנשיו הם נושאי רעיון החירות האלוהי, המופקדים לבדם על הזיכרון הכתוב והנחלתו, הם שבט המורים הראשונים (“יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”), ונושאי בשורת החוק והצדק, החירות והשוויון. בני לוי לבדם נבחרו להיות המשרתים לפני האל במקום המקודש, מופקדים על שמירת מחזורי הזמן המקודש ועל הנחלת הזיכרון המקודש, כשהם שוללים רק מעצמם כל זכות לנחלה ואחוזה בארץ המובטחת. הלוויים חסרי הנחלה פטורים מעבודת אדמה ומעול הבעלות על נחלה. הם נאחזים רק בספרים ונוחלים רק עדות וזיכרון כתוב ושומרים את משמרת הקודש בשיר ובסיפור, במועד ועדות, בעבודת הקודש ובפולחן המקודש המיוסד על רעיונות מקודשים נצחיים. הם מקפידים על השוויון: כל בני אדם נבראו בצלם אלוהים; כל הגברים היהודים שווים אלה לאלה בכל דבר ועניין, מלבד בני לוי, כל הנשים היהודיות שוות אלה לאלה בכל דבר ועניין, מלבד בנות לוי, על בני לוי ובנותיו השייכים לשבט שנבחר בידי האל וקודש על ידו לעבודת הקודש, מוטלות מגבלות וחובות ייחודיות ומוטלים איסורים שאינם מוטלים על זולתם. בני לוי הם נושאי דבר אלוהים בדבר ההבחנות הברורות בין חירות לשעבוד, בין רשע לצדק, בין טוב ורע, בין טומאה לטהרה, בין אמת לשקר, בין ברכה לקללה, ובין דעת לבורות. בני השבט, שכולם לוויים וכולם מורים, חלקם כוהנים וחלקם משוררים, מצטיינים בכך שכמה מבניהם הם נביאים וחולמי חלומות, השומעים קול אלוהים וקול מלאכים, כמסופר בהרחבה ב"ספר היובלים" וב"צוואת לוי" וב"צוואות השבטים", שנמצאו כולם בספריית ספרי הקודש של הכוהנים בני צדוק, שהתגלתה במערות קומראן, בהן נמצאו מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש. בני השבט האמיץ וחסר הרתע, הם אלה המספרים בפרוט ובהרחבה את כישלונותיהם, מכשלותיהם ועוונותיהם, טעויותיהם וחטאיהם, ועושים זאת בתעוזה ובגילוי לב נוקב חסר רתע, שאין דומה לו.

שבט לוי הוא השבט היחיד המספר את קורותיו בתעוזה ובאומץ־לב מבלי להסתיר את סיפורי השכול והכישלון, ובלי להטיל אשמה על זולתו. זה הוא השבט היחיד המספר את סיפורו ואת סיפור העם כולו המורכב מתריסר השבטים האחרים, מספר שמות ואילך. שבט לוי הוא השבט שבו משה, נכדו של לוי בן יעקב, מצד אמו, יוכבד, ואחיו הבכור, אהרון בן עמרם הכהן, הופכים למנהיגי העם ובו הם עצמם יחיו חיים מיוסרים וכואבים, הכרוכים בחטאים ועונשים, בשכול וכישלון, במבחנים ובהחמצות, והם גם אלה שצאצאיהם שלהם וצאצאים אחרים מבני השבט, ישביעו ייסורים את מנהיגיו, כמפורט בהמשך החומש. שני האחים בני שבט לוי, משה ואהרון, שניהם אנשים באים בימים, בראשית העשור התשיעי לחייהם, אשר גדלו בעולם שהעבדות הייתה נוכחת בו כעובדת תשתית, לגבי הוריהם ובני עמם. משה הוא האח הצעיר, אדם מגמגם ערל שפתיים, בערוב ימיו, ואחיו הבכור, רהוט הדיבור, פועלים בשם האל השולח אותם כשליחיו, כדי לשלח את העם ממצרים ולגאול אותו מבית עבדים, ומביאים את בשורת החירות לעם המשועבד.

הפרשה מסתיימת במאבק בלתי נשכח בין אלוהי ישראל לאלוהי מצרים, או בין האותות והמופתים האלוהיים שעושים בני שבט לוי, משה ואהרון, בשם אלוהי החירות, הברית וההבטחה, לבין הלהטים והכשפים של החרטומים, העובדים את אלוהי מצרים, אלוהי השעבוד, הכוח, הכבוד והכסף, ואת ממלכת השעבוד והעריצות האנושית. זו תשתיתו של סיפור עשרת המכות.

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואעיר את הערותיי אחרי כוכבית בכתב רגיל.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה.

* אלהים מציג את עצמו בשם המפורש בפני משה ומספר לו את קורותיו לפני שבעה שישה וחמישה דורות, כאשר התגלה לאבות אבותיו

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

* אלוהים מבחין בין השם הקודם שבו התגלה לאברהם יצחק ויעקב, אל שדי, ובין השם המפורש אשר בו הוא מתגלה למשה, אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה שקיצורו הוא יהוה, אולם אין הוא מחלק עם שומעיו את צפונות שמותיו ואת ההבדלים ביניהם

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

* כאן אלוהים נוקט במושג המפתח החוזר ונשנה בפרק זה, הוא מושג הברית, המגלם את השבועה האלוהית וההבטחה הנצחית בדבר הקשר הבלתי ניתן להתרה בין האל לאבות האומה ולצאצאיהם, המסופר בעולם שנברא בסֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר, החורג מגבולות הזמן והמקום. דהיינו, מה שסופר בהרחבה מפרשת לך לך בספר בראשית ועד ראשית ספר שמות, נזכר עתה בקצרה כדי לכונן את רצף הדורות בסֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר, ולספר את סיפורה הרצוף של משפחה בת חורין מבני שם, שירדה למצרים, ארצם של בני חם, בעקבות הבצורת והרעב לשבור שבר ולגור במצרים כגרים תושבים, והפכה שם, כמה דורות אחרי שישבה שם, לעם עבדים. עובדת היות המשפחה גולה בארץ לא לה, וחיה כמיעוט בן גזע אחר ודת אחרת ולשון שונה, במעמד של גר תושב, הוא שהפך אותה לעם עבדים, ועל כן אלוהים קושר את השחרור מעבדות עם החזרה לארץ כנען, היא ארץ מגוריהם לפני שירדו מצרימה, היא הארץ המובטחת האמורה להפוך למדינת מופת שבה יזכרו המשועבדים את לקח השעבוד המר וינהגו בהיפוך מוחלט, בחסד ובצדק, בהגינות, בחוק אחד ומשפט אחד, באחווה, אהבה, שלום ורעות עם כל גר תושב המתגורר עמהם בארצם.

[*המושג גר convert אדם המשנה את דתו מבחירה ועובר גיור ורוצה להצטרף לעם ישראל, איננו מוכר במקרא כלל!, המילה גר בחומש ובמקרא מתייחסת אך ורק לגר תושב אשר לגביו חלה מצוות ואהבת את הגר החוזרת ונשנית שלושים ושש פעמים. היום ההלכה רואה את מושג הגר בצורה שונה לחלוטין וקיימת מחלוקת בעניין הלכתי זה החורגת מתחום הדיון בפרשת השבוע]

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

* לא רק אתם המשועבדים, זועקים ושומעים איש את זעקתו של רעהו, שאין שומע לה באזני המשעבדים והמדכאים, אלא גם אני שמעתי את מצוקתכם הזועקת. אלוהים קושר בין הנאקה של הסובלים הנאנקים תחת עול השעבוד, לבין זיכרון הברית שכרת עם אבותיהם בני החורין, ואומר:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

* אלוהים המדבר בשמו המפורש יְהוָה, המבטא את הצירוף המקודש העל־זמני של אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה, שהוא עבר הווה ועתיד בעת ובעונה אחת, שם המותר בכתיבה אך אסור בהגייה ונסתר מהבנה, הקובע הבדל בינו לבין כל מילה אחרת בשפה העברית, משרטט באזני משה את תכניתו – הוא מכיר בסבלו של העם במצרים ושומע את זעקת המשועבדים והוא יהיה זה שיגאל אותם מידי משעבדיהם רבי העוצמה ויצילם משעבוד לחירות. האל קובע כאן את הניגוד ההיסטורי בין העבדות לעריצות האנושית לבין הגאולה בידי שמים, הכרוכה בשעבוד מרצון לחירות האלוהית. הוא מוסיף שהגאולה תעשה בזרוע נטויה, באותות ומופתים, ובשְׁפָטִים גְּדֹלִים, כלומר במעשים שיזכרו לדורות. התיעוב האלוהי המוחלט ביחס לכל אדנות אנושית הגורמת סבל וייסורים לזולת, והפסילה המוחלטת של כל שלילת חירות וריבונות מאדם, מקהילה, ממשפחה או מעם, הגורמת לאכזריות, עריצות, דיכוי, לחץ, השתלטות, כיבוש ושעבוד, בשם תיוג בהאשמת שווא ובסכנת שווא ובבגידת שווא, לצד הסתה, מרמה, שנאת חינם, האשמת חינם ופחד חינם, הניחו את המסד להומניזם ולזכויות האדם.

כאן, בפרשה זו, נזרעו הזרעים הראשונים של רעיון החירות החומלת, הוא רעיון ההומניזם הליברלי של הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, האחווה והשלום, שהאיר את האפלה האנושית של העריצות והשעבוד, ההתאכזרות והדיכוי, באור הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום, האחריות ההדדית, החמלה והחסד, כבוד האדם וזכויות האדם.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

* אלוהים מחדש את הבטחת הברית עם העם כולו במשפט אהבה נפלא:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים.

* יש כאן הדדיות והבטחה, אני לוקח אתכם כעמי היחיד ואתם תיקחו אותי כאלוהיכם היחיד, שכן אין מלך בלא עם ואין עם בלא מלך.

* בכל מקום במקרא שבו אלוהים מציג את עצמו הוא תמיד מזכיר את ייחודו כמשחרר וגואל או כמי שהוציא את עמו מבית עבדים. כמה היה אלוהי החירות מצטער לדעת שיש היום רבים מבני עמו, שנולד לפני אלפי שנים על ברכי החירות האלוהית, הששים ושמחים לשעבד את שכניהם הגרים התושבים, ללא קורט של אנושיות, צדק, שוויון, חירות, חמלה וחסד.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה.

* אלוהים חותם את דבריו בהבטחה שיביא את עם העבדים הנגאל משעבודו לארץ שהבטיח לאבותיהם. הוא זה שהבטיח את הארץ למורשה לאבות האומה ולצאצאיהם, והוא זה שיקיים את הבטחתו, כי הארץ היא ארצו, ארץ אלוהי החירות, כשם שהעם הוא עמו, עם שזכה לברכת החירות האלוהית. במציאות העת העתיקה שבה רוב בני האדם היו משועבדים, משקלה של בשורת החירות האלוהית היה יקר מפז.

אלוהים מוסיף ומבאר באופן ברור וחד־משמעי בספר ויקרא כה את החוזה שבין האל לעמו:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ

כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי":

"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי

אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"!

* כך אומר אלוהים בנחרצות, שום בעלות אנושית ושום אדנות אנושית איננה מותרת לכם ביחס לאחיכם בני האדם. אתם כולכם רק גרים תושבים עמדי. זכרו את אחיכם בני האדם הגרים תושבים בכל מקום בו תגורו בארץ המובטחת. הכול שלי לבדי, רק לי הארץ ורק לי בני ישראל עבדים.

כצפוי, דבריו הנפלאים של אלוהי החירות והחסד, המתווים את הפער בין הרצוי למצוי, נפלו על אזנים ערלות, כאז כן היום.

בני האדם, תמיד ובכל מקום, תאבי כוח, כבוד וכסף, שואפים להבטיח לעצמם בכוח הזרוע את האדנות והבעלות, באמצעות כפייה, התעללות, עריצות ושעבוד. רבים מהם תמיד מעדיפים כפרעה, לשעבד את זולתם, או להישאר משועבדים בעצמם, כבני ישראל במצרים, לתבניות השגרה וההרגל של הרע הידוע והמוכר, ולא לאזור עוז ולהטות אוזן לפעמון החירות הבא לשחרר מאכזריות אנושית המצויה מכל עבר, ולהעז להאמין שהכול יכול להיות אחרת. תעוזה זו לחרוג מגבולות המוכר, המגביל, הכופה, המנצל והמשעבד, ראשיתה באמונה בהשגחה אלוהית ובהבטחה אלוהית המתמקדת בחירות מכל שעבוד אנושי.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

* פסוק קצר זה הוא דוגמה מצוינת לאמנות הסיפור המקראית. אחרי דברי אלוהים רבי העוצמה, המובאים בפירוט מהדהד, מובא קוצר היד האנושי לצד קוצר הדעת ואטימות הלב כתוצאה מקשיי היום־יום. משה דיבר בפני העם ואמר להם את מה שאלוהים אמר לו בדבר הבטחת הגאולה מהשעבוד והשיבה לארץ המובטחת, אולם לא היה לאל ידו להביע את השגב האלוהי או את עומק חזון החירות בשום דרך שתזכה בתשומת לבם של העבדים התשושים והעייפים. הפער בין גודל האופק האלוהי של אלוהי הברית המצרף בין ההיסטוריה למטא־היסטוריה ומתווה את הפער בין זוועת השעבוד לברכת החירות, לבין דלות הרוח וקוצר הרוח וכבדו של עול הקיום האנושי, השולטים בחיי היום־יום, מוצג כאן בתמציתיות תכליתית המבארת את המשך העלילה.

* אלוהים מיטיב להבין את המתרחש בכל הנוגע לפער שבין הנאמר לנשמע, ואומר למשה, נניח לפי שעה לעם העייף מסבלותיו או לעם העבדים נכא הרוח מדורות השעבוד, ונפנה דברינו כרגע רק אל המשעבד רב העוצמה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם

וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

* הפועל שאלוהים בוחר בו ביחס למשה, אתה דַבֵּר, לעומת הפועל הנבחר ביחס למלך, הוא ישַׁלַּח, מצביע על החלוקה בין דיבורים למעשים. משה דובר בשם אלוהים ופרעה אמור להיענות לפנייה של אדם שאיננו מכיר ואיננו חייב לו דבר, מי שאין אימתו מוטלת עליו, ולעשות מעשה. הסיכוי לסבירות של חלוקה זו אינו גדול לדעתו של משה, העונה לאלוהים:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי

וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה

וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

* משה נוטל את האחריות על עצמו ואומר שמשום שנולד ערל שפתיים, או מי שדיבורו אינו בשליטתו, כי הוא לוקה בגמגום בלתי נשלט, בני עמו לא שמעו לו, ולומד מקל וחומר, אם בני עמי, המכירים אותי, סירבו להקשיב לי, מדוע שפרעה, אשר איננו מכיר אותי, יאזין לדבריי?, יענה לפנייתי ויעשה את בקשתי?

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם

לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

* כאן מובא סיכום הפרשה בפי מספר כל יודע המבאר מה הפתרון שמצא אלוהים לקושי שהציב בפניו משה ערל השפתיים שעמו, עם בני ישראל, אינו רוצה להקשיב לבשורתו: אלוהים דיבר אל משה ואל אהרון אחיו וציווה עליהם לדבר אל פרעה ולומר לו שעליו להוציא את בני ישראל ממצרים. כלומר משה יעביר את דבר האל לאהרון אחיו הבכור, ואהרון, שחונן ברהיטות דיבור ובהדרת פנים, יפנה הן לבני ישראל, הן למלך מצרים, כנושא מצוות האל בדבר היציאה ממצרים.

מכאן עוברת הפרשה למסורת המקראית החשובה בעיני המספר הכוהני בדבר מניין שבטי ישראל, בכלל, ושל מניין בני לאה, בפרט, מסורת חשובה בשל היותה השלד ההיסטורי הוודאי של הסיפור המקראי, ומכאן ריבוי אזכוריה בחומש. המילה העברית להיסטוריה היא תולדה או תולדות. הדבר הוודאי היחיד ביחס לכל אדם הוא מי ילד אותו או מי היא אמו? אולם המספר המקראי אינו מתעניין בזהות האימהות, בדרך כלל, אלא רק בכאלה המקדמות את הסיפור. לעומת זאת המספר מתעכב בפירוט חוזר ונשנה על תולדות האבות שהולידו את הבנים, אבות ובנים בני אבות והורים לבנים, שתולדותיהם הפטריארכליות מהווים את חוט השדרה של ההיסטוריה המקראית שמן הנמנע לערער עליה. פטריארכיה בשפה היוונית משמעה שלטון האבות, פאטר pater הוא אב וארכה archē משמעה שלטון או מקור סמכות, אולם למילה ארכה משמעות כפולה הן מלשון ארכון שליט/שלטון הן מלשון ארכאי, עתיק, קדום, ראשוני. כלומר לשלטון האבות מיוחס תוקף בראשיתי עתיק וקדום שאינו ניתן לערעור. ההיסטוריה של התולדות, מי הוליד את מי? או מי בנו של מי? ומי אביו של מי? היא הציר הכרונולוגי הבלעדי, הוודאי והעקבי בחומש. ברשימה המובאת בפרשת וארא, נמנים שלושת הבנים הראשונים של יעקב ולאה בלבד, כדי להגיע לפירוט קורותיו של שבט לוי, השבט הנוטל את מטה ההנהגה בדור המדבר, שראשיתו בסיפור תולדות השבט בספר שמות בפרשת וארא. בכל חיבור מקראי או בתר מקראי שמצויות בו שושלות הקשורות בבני השבטים, בכלל, ובבני שבט לוי, בפרט, שם נמצא טביעת יד כוהנית. (החלוקה לשבטים השתבשה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפני הספירה וגלות עשרת השבטים בתקופה זו (מלכים ב י"ז), ומאז החזרה מגלות בבל, שאז נמנו השבים רק לפי משפחות הכהונה (עזרא ב, נחמיה ז'). חכמים לא התעניינו בשושלות היוחסין השבטיות, אולם השבט היחיד ששמר על ייחוסו השבטי מהעת העתיקה ועד ימינו הוא שבט לוי! השבט שהיה מופקד על ההוראה, ההנחלה והזיכרון). טביעת אצבע כוהנית מובהקת מצויה תמיד הן באשר למושג הברית והן באשר לידע הקשור במלאכים. גם עניין מובהק בתאריכים ובמועדים קבועים וידועים מראש הקשורים במחזורי הזמן המקודש וגם עניין רב בהגדרת ייחודו של המקום המקודש הקשור במסורת מרכבת הכרובים ובגבולות טהרה וטומאה מחמירים ובסדרי עבודת הקודש, מציינים טביעת אצבע כוהנית.

בשכבה הקדומה של מסורת חכמים במשנה ובתוספתא, עברו בשתיקה על תולדות שבט לוי ועל מקומו המכריע בשלשלת מסירת התורה. חכמים נמנעו לחלוטין מלהזכיר את המושג ברית שהיה מרכזי בכתבי הכוהנים, ונמנעו מלהזכיר את המלאכים או את שירת הקודש, את לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ואת חנוך בן ירד, מביא הלוח, והתנגדו לדרישה במסורת המרכבה הכוהנית ברבים. כלומר, כל אושיות הסדר הכוהני בוטלו בעולמם של חכמים אחרי החורבן.

הסדר הכוהני נשמר בהקפדה בספרות המיסטית הכוהנית שכפרה בקביעת חכמים שהנבואה פסקה ושאסור להמשיך לכתוב ספרי קודש. ספרות כוהנית חתרנית זו אשר סירבה להישמע לחכמי התורה שבעל פה שאסרו על המשך הכתיבה של ספרות קודש, נוצרה סביב בתי הכנסת שהפכו למעוזם של הכוהנים מורי התורה שבכתב ויוצרי שירת הקודש הקשורה בעולם המלאכים, הנודעת בספרות ההיכלות והמרכבה ובפיוט, וקשורה למחברי התרגום הארמי לתורה שבו שילבו מלאכים וכוהנים בכל מקום שרק אפשר.

אחרי חורבן בית שני וסיום עבודת הקודש במקדש, שהייתה מופקדת מאז ומתמיד רק בידי כוהנים ולוויים, נוצרה מפה חברתית תרבותית חדשה שהעדיפה למחוק חלקים ניכרים מהמורשת הכוהנית של קודמיה. ספריית המגילות שנמצאה במערות קומראן מייצגת את היצירה הכוהנית הרבגונית, שכולה כתבי קודש מהאלף הראשון לפני הספירה, אלה שהפכו לספרות חיצונית שאסור לקרוא בה בעולמם של חכמים, כנאמר בפי ר' עקיבא ‘הקורא בספרים חיצונים –אין לו חלק לעולם הבא’ (בבלי, סנהדרין, צ ע"א).

ראוי להזכיר שבני לוי, הסופרים והכותבים מספרי הסיפור המקראי, מכירים ביוחסין רק מצד האב ועד היום מימי משה ואהרון, כוהנים ולוויים, שמיד אבאר את ההבדל ביניהם, שומרים על ייחודם, בעוד ששאר שבטי ישראל איבדו את צביונם השבטי. הכוהנים הקפידו על קריאה בתורה ממגילה כתובה גם אם הקורא יודע את כל הפרשה בעל פה. המגילות נשמרו בבתי הכנסת כספרי קודש שאותם היו הכוהנים מעתיקים, ומהן היו מלמדים את הילדים לקרוא בלשון הקודש כפי שנאמר להם ורק להם, בפי משה בן שבט לוי בפרשת וזאת הברכה בספר דברים לג י:

"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם

בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן.

* המניין המקראי הפטריארכלי נמנה תמיד לפי סדר הולדת השבטים.

כנזכר לעיל בקצרה, המילה פטריארכיה ממנה נגזר המושג פַּטְרִיאַרְכָלִי, כמו פטריארך או פטריארכיה, πατριάρχης, היא צירוף של המילה היוונית פטר, Pater אב, והמושג היווני העתיק, אַרְכֵה archē, ἀρχαι, αρχη ἀρχαῖος, או ארכאי, שמובנו המדויק הוא ההתחלה, הראשית, יסוד הדברים, ומה שקיים תמיד באופן נורמטיבי נצחי שאין לערער עליו. מושג זה, המתאר קדמוּת, ראשוניות, התחלה וראשית [המילה המקראית בראשית מתורגמת ליוונית כ εν αρχη, אֶן אַרְכֵה], קרוב מאוד למושג archein άρχειν, שמובנו לשלוט, שהוא שם הפועל הנגזר מהמושג שלטון, ומהמילים המקבילות לו ממשלה, סמכות, שליטה, הגמוניה, סדר קבוע, פיקוח ומקור תוקף, הקשורות כולן במילה אַרְכֵה. פטריארך, כפשוטו, הוא אב שליט, ופטריארכיה, היא שלטון האבות, המצוי ביסוד הדברים, קיים תמיד, מראשיתם, כבעל תוקף הגמוני, נצחי, נורמטיבי, שמן הנמנע לערער עליו.

ראובן הוא בנם הבכור של יעקב ולאה. אשתו אינה ראויה להיזכר. בניו מונים ארבעה במספר, נשותיהם אינן ראויות להיזכר. דהיינו שבט ראובן נמנה לפי משפחות ארבעת בניו. בנותיו, אם היו לו כאלה, אינן ראויות להיזכר. בהיסטוריוגרפיה הכוהנית הפטריארכלית, בדרך כלל נזכרים רק הזכרים כאבות ובנים, מולידים, נולדים ויולדים. עד היום מקובלת ברבים הפנייה מר לוי ורעייתו או אדון יעקב כהן ואשתו, רק הגברים זוכים לשם וזכר ואילו נשים נידונות לנשייה ושכחה. די להן שהן יולדות בנים זכרים לאבות השבט. כאן בדיוק מצויה תשתית הסדר הפטריארכלי המבדיל בין הראויים להיזכר, שרובם המכריע רק ממין זכר, ובין הראויות להישכח בתהום הנשייה, שכולן אימהות, בנות ונשים. [ראו ספר בראשית פרק ה, “זה ספר תולדות אדם” שרק חוה נזכרת בו בין כל עשרת הדורות הראשונים, שבהם לכאורה גברים ילדו גברים, שהרי אין אף אם או בת הראויות להיזכר. עד דורו של אברהם, הדור העשרים ושניים לדורות האדם, אין כמעט אף פעם אימהות הראויות להיזכר. גם שם אמו של אברהם אינו מפורש בתורה.]

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן.

* אם נזכרת אישה היא חסרת שם. היא כנענית, דהיינו אישה מבנות הארץ שאסור היה להתחתן בהן. כאן אחד מהקווים הראשונים המכשירים את פסילת שבט שמעון בחומש.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.

* לוי זכה להוליד שלושה בנים ובת אחת. שם בתו אינו נזכר כרגע וגם לא שם אשתו, כאמור נשים נועדו לנשייה, זכרים לזיכרון. שלושת בניו שמותיהם רבי חשיבות. כל בני גרשון הם לוויים. כל בני מררי הם לוויים. רק בני קהת, הבן האמצעי הם כוהנים.

בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם.

* בני גרשון בן לוי, לבני ושמעי, ישרתו כלוויים כפי שיפורט להלן בדור המדבר.

וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.

* כל בני קהת הם כוהנים. רק הם. בין מגילות קומראן אשר כולן כתבי קודש, מצאנו את “צוואת קהת” ואת “צוואת עמרם” ו"מגילות משמרות הכוהנים" בני מאות שנים, אשר מונות את מחזורי השירות של כ"ד משמרות הכוהנים שכולם צאצאי בני קהת.

וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם.

* כל בני מררי הם לוויים

מכאן ואילך מתפענח הפסוק הסתום בפרשה הקודמת בספר שמות פרק ב פסוק א: “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”:

וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה

וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.

* עמרם הוא בנו של קהת, בנו האמצעי של לוי. הוא לוקח לאישה את דודתו, אחות אביו, בתו הצעירה של לוי, יוכבד, שנולדה במצרים. נישואי דודה ואחיין אסורים במפורש על פי חוקי העריות בספר ויקרא י"ח, י"ב, ובפרק כ, י"ט, אולם נישואי עריות אסורים אלה (שלא נודעו כאיסורים בימי ספר שמות אלא רק מימי ספר ויקרא ואילך), הביאו ללידתם של כהן, נביא ומשוררת, או ללידתם של אהרון, משה ומרים, הבת הבכורה, משוררת ונביאה, שאיננה נזכרת, כמקובל בהיסטוריוגרפיה הכוהנית. יוכבד הוא שם ראשון במקרא הכולל את שם האל יו או יהו ומשמעות שמה הוא כבוד אלוהים בהוראה של לכבד את האל ולהעניק לו כבוד.

וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי.

וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי.

* יצהר ועוזיאל הם אחיו של עמרם, אביו של משה. כלומר הם דודיו.

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

* כאן נוצרת הברית ההיסטורית המכרעת בין שבט לוי לשבט יהודה: אהרון בן עמרם משבט לוי לוקח לאישה את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון משבט יהודה. שבט הכהונה ושבט המלוכה משיאים את בניהם ובנותיהם אלה לאלה ומסייעים אלה לאלה בהקשרים שונים. הן הכהונה, הן המלוכה, עוברת רק מאבות לבנים. דוד המלך יהיה מצאצאי אחיה של אלישבע (במדבר ב, ג; רות ד, כ–כ"ב). לאהרון ואלישבע נולדים ארבעה בנים. הכהונה הגדולה תעבור רק דרך אחד מבנים אלה. מאבי הכהונה, אהרון כהן הראש, לבנו אלעזר, ממנו לבנו פנחס, ממנו לבנו אבישוע, ממנו לבנו בוקי, ממנו לבנו עוזי, ממנו לבנו זרחיה, ממנו לבנו מריות, ממנו לבנו עזריה, ממנו לבנו אמריה, ממנו לבנו אחיטוב וממנו לבנו צדוק שכיהן ככהן הראש, צדוק בן אחיטוב, בימי דוד ושלמה. צאצאיו של צדוק בן אחיטוב היו הכוהנים הגדולים בשרשרת רצופה (ראו עזרא פרק ז) מראשית ימי בית ראשון ועד לכוהנים הגדולים בימי חוניו בן שמעון (ראו ספר בן סירא, פרק נא). חוניו בן שמעון הודח מכהונת כהן הראש בימי אנטיוכוס אפיפאנס ואתו נפסקה שושלת הכהונה הגדולה הלגיטימית לפי הסדר המקראי בשנת 175 לפני הספירה.

המגילות של בני צדוק הכוהנים אשר נמצאו בין מגילות קומראן, שכולן כאמור כתבי קודש, הן בעלות צביון כוהני מובהק, המתאפיין בעיסוק מורכב בזמן מקודש, מקום מקודש, זיכרון מקודש, ופולחן מקודש. בין המגילות הרבות המצטיינות באופי כוהני מובהק, אזכיר רק את מגילת “מקצת מעשי התורה”, “מגילת המקדש”, “מגילות משמרות הכוהנים”, “צוואת עמרם”, “צוואת קהת” ו"צוואת לוי", “שירות עולת השבת” ו"מגילת הסרכים", הכוללת את סרך היחד, סרך העדה וסרך הברכות.

וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי.

* משפחה זו תמרוד במשה ובבחירתו.

וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס

אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם.

* אלעזר בן אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם, לקח לו לאישה את בת פוטיאל [אשה שאיננה מבנות ישראל ושם זה נחשב לשם מצרי מובהק] והם הוריו של פנחס הכהן הגדול בדור המדבר, עמו נכרתה ברית כהונת עולם.

הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם

הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

* כאן חוזר המספר לנקודה בה הפסיק לפני שפרש את תולדותיו של שבט לוי. כדאי לשוב ולתת את הדעת על הטיעון הנזכר לעיל, שבעברית תולדות היא מילה המקבילה להיסטוריה, משמעה הראשוני הוא מי הוליד את מי, מי הוא בנו של מי, על כן ההיסטוריה הכוהנית המספרת את הגנאלוגיה של שבטי ישראל, שוזרת את הסיפור המקראי מראשיתו סביב העובדה הפשוטה – לכל גיבור מקראי, מלבד לאדם הראשון, יש אב נודע בשם הקשור במשפחה, הקשורה בשבט, הקשור באחד מתריסר בני יעקב, נכדו של אברהם אבינו. האימהות אינן נחשבות לצורך הגנאלוגיה המקראית הפטריארכלית, ההולכת ומסתעפת רק דרך האבות ובניהם, לצרכי זכויות ירושה, נחלה, כהונה, בעלות ורישום שארות וזכויות היסטוריות נוספות.

כל אחד ואחת מהקוראות והקוראים יכול לשאול את עצמו היכן עובר לגבי דידו הגבול בין ספרות להיסטוריה, אך כדאי לחשוב על כך שעל פי הטענה הכוהנית כל אדם ששם משפחתו לוי או לוינזון או סג"ל, או כהן או אזולאי או כגנוביץ, כהנא, כהנוב, קאן, לוי־הורוביץ, קפלן או כ"ץ, הוא צאצא של לוי בן יעקב בניו ונכדיו, והוא יעלה לתורה בבית הכנסת או במקום קריאת התורה, ככוהן או לוי, לפני בני ישראל האחרים, והכוהנים שביניהם, על מכלול שמותיהם, יעמדו יחפים, עטויים בטלית המכסה את ראשם וכתפיהם, ויברכו את ברכת כוהנים מספר במדבר, מאז ועד היום. עד היום כל אדם מישראל אינו יכול להסיר משמו, או להוסיף לשמו, את שני השמות כהן או לוי – הוא נולד כזה רק בזכות אביו, ואביו בשל אביו וסבו וסב סבו עד לוי בן יעקב. כל השבטים התבטלו במהלך הדורות, מלבד שבט לוי, שרק לו נאמר בפי משה נכדו של לוי, “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.” כדי ללמד וכדי להורות חייבים ללמוד לקרוא ולכתוב, להעתיק מגילות ולשמור ספרי תורה, וגורלם הייחודי של כל בני שבט לוי, שהיו נטולי אחוזה ונחלה, בהוראת אלוהים, שרק הוא לבדו אחוזתם ונחלתם, היה תלוי בעובדה זו כפי שיפורט בהמשך.

הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.

אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

* עד כאן אלוהים חוזר על מה שנאמר לעיל, אולם כאן הוא מוסיף מפנה דרמטי, המבקש לחולל סיפור בלתי נשכח שייחרת בזיכרון הדורות לעדי־עד. הוא מודיע למשה על הקשיים שיעמדו בפניו ובפני פרעה, שכן בדעתו לחולל סדרת מאורעות בלתי נשכחים, המכונים שְׁפָטִים גְּדֹלִים, הכרוכים באותות ומופתים, כדי לחרות בזיכרון לנצח נצחים את המעבר מעבדות לחירות, ואת המאבק בין אלוהי ישראל לאלוהי מצרים, ובין שליחיהם הארציים, משה ואהרון בני לוי, מכאן, וכל חכמי מצרים, המכשפים והחרטומים, מכאן.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם

וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ.

וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה.

* כפי שציינתי לעיל העוצמה הדרמטית של הפרשה קשורה בבחירה האלוהית בגיבור בא בימים, העומד להתחיל מסע נדודים בן ארבעים שנה במדבר, בדרכו אל הלא־נודע והלא מוכר, כשהוא בשנתו השמונים, והוא כבד פה וכבד לשון ויודע שאין מקשיבים לו. הוא יוצא למסע זה אל המאיים והלא־מוכר כשהגיע לגיל גבורות, אחרי שהוא נאבק בפרעה, סמל העריצות האנושית והעוצמה האנושית הריקה והמתאכזרת, המאפיינת את העריצים הכובשים והמשעבדים מאז ומעולם, כאז כן היום, כנגד כל הסיכויים, בכוחם של אותות ומופתים ושפטים שבהם נאבק אלוהי ישראל, אלוהי החירות, באלוהי מצרים, אלוהי השעבוד.

בעולם המקראי גילו של אדם אף פעם איננו מגבלה לשום עניין ולשום צורך. גם סגולותיו הפיזיות או מגבלותיו הגופניות וחזותו הגשמית, כולן חסרות כל חשיבות, הן חיוביות הן שליליות. רק הנשמע משמים בחלום או בהקיץ, רק הנודע בחזון לילי או בברית בחלום, המכוננת את תודעת השליחות והאמונה בשולח, של זה שזכה להתגלות בחלום או בהקיץ, ושותף במשמעות הברית האלוהית, הנודעת תמיד בספר, מספר וסיפור, היא לבדה המכריעה.

מכאן משתלשל הסיפור הידוע על עשרת המכות, אשר כולו עוסק באותות ומופתים שנחרתו בזיכרון הדורות בשל סיפורם מחדש בצורה תמציתית בהגדת פסח, הנאמרת ומסופרת כל שנה מחדש מזה אלפי שנים בכל קהילות ישראל, כדי לחרות בזיכרון הקהילתי את המעבר משעבוד לחירות ומעבדות לריבונות ואת תלותו המוחלטת של מעבר דרמטי זה, בחסדו של האל הגואל והמשחרר מבית עבדים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין.

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.

וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם.

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ.

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר

שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה.

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית הִיא שְׂפַת עֵבֶר וּלְשׁוֹן הֶעָבָר

* אלוהים אומר למשה להציגו כאֱלֹהֵי הָעִבְרִים, אלה שבאו מֵעֵבֶר לַנָּהָר בימי אברהם העברי, עם של גרים תושבים משועבדים דוברי עִבְרִית, היא שפת עֵבֶר, שפת הֶעָבָר הגאוגרפי וההיסטורי של אבות אבותיהם הרועים הנודדים. על משה לומר לפרעה שבא אליו בשליחות אלוהים ולמסור לו שעל בני עמו להחליף את עבודת המלך בעבודת אלוהים. כלומר, מלך מצרים נדרש לפטור את עבדיו העבריים מחובותיהם ומחויבותם למלך, ולשלח אותם לעבוד את אלוהיהם, הוא אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, במדבר. המשחק בין שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, המציין את משה כשליח אלוהים, ובין שַׁלַּח את עמי, המשפט שבו מצווה אלוהי העברים על מלך מצרים לשלח לחופשי את העבדים העבריים, יהווה את חוט השדרה של הסיפור. בשם השליחות האלוהית על המלך לשלח את עבדיו. המלך ערל הלב מקשה את ערפו ומסרב מול משה ערל השפתיים, כדי שאלוהים יוכל להעניש אותו ואת עמו בשלל אותות ומופתים שייחתמו בזיכרון המיתי הקיבוצי של העם כביטוי לכוחו הכול יכול של אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, העולה אלף מונים על כל כוחם וגבורתם וחכמתם של כל אלוהי מצרים ושל כל בני אנוש הבוטחים באיוולתם בכוחם ועוצם ידם.

עובדה רבת עניין היא שבעולם הפוליתאיסטי לכל עם יש אל ולכל אל יש סימן זיהוי הקשור בדרך כלל במקום גיאוגרפי התחום בגבול ידוע או בשם מקום גאוגרפי, ואילו לאלוהי העברים יש סימן זיהוי הקשור רק בלשון ובזמן. המילה עֵבֶר ממנה נגזר שמו של אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, היא רבת משמעות. היא קשורה בשפה העברית, בעָבָר בניגוד להווה, בביטוי מעל ומֵעֵבֶר, באברהם העברי שבא מֵעֵבֶר לַנָּהָר, שלדברי “ספר היובלים” למד עברית מפי מלאך הפנים כשישב באור כשדים, לפני שבא מעבר לנהר אל ארץ כנען, וקשורה בעם דובר עברית, מצאצאיו הישירים של אברהם העברי, שנפוצו כבני יעקב או בני ישראל, ברחבי הארץ, עד שהשתעבדו במצרים כגרים דוברי עברית.

מכאן ואילך סיפור עשר המכות, שהוא סיפור ערעור הסדר והיציבות של משטר המיוסד על כוח ועל עוול. המכה הראשונה עוסקת בפער בין חיים ומוות. המים מקור החיים מייצגים שפיעה ופריון, ריבוי והתרבות, מחזורי זיווג והולדה, רציפות ושמחה, שובע, הנצה ופריחה, טבילה ורחצה, קדושה וטהרה, ריח ניחוח וחסדי שמים. לעומת זאת, הדם הנמצא בכל מקום, מלבד במסתרי הגוף, בוורידיו ועורקיו, שם ורק שם ‘הדם הוא הנפש’, מייצג שפיכות דמים ורצח, טומאה ואלימות, צחנה ובאשה, חידלון וכיליון. הפיכת המים לדם היא הפיכת החיים למוות בכל מקום, וביתר שאת בארץ היאור היא ארץ הנילוס,התלויה לחלוטין במי היאור למחייתה, כי לא יורד בה אף פעם גשם. היאור, מקור השפע והשגשוג, הוא מקומה של האלוהות המצרית הקשורה במיתולוגיה של ארץ היאור, המתייחסת לאלות שמושבן במי נהר הנילוס, היאור, באגמים ומקווי מים. כך למשל, חקת האלה המצרית הקדומה שהייתה מפוסלת בדמות צפרדע במי היאור, הייתה מופקדת על הגנת האימהות היולדות ותינוקותיהן, האלה בס שנדמתה להיפופוטם שוכן אגמים ונהרות, הייתה קשורה אף היא לפריון ולידה, ותאורת, אלה בדמות תנינה, הייתה שוכנת בנהר אף היא.¹ לעומת אלוהי מצרים הקשורים במקווי מים, יאורים, נהרות ואגמים על פני היבשה, אלוהי ישראל הוא אל הנגלה במדבר בהזדמנויות שונות לדברי משה ולדברי דויד (" וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ", דברים לג; “כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ: יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן”, דברים לב י); “אֱלֹהִים, בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה…”, תהילים סח), אל אשר ממטיר גשם משמים בארץ צחיחה, שאין בה נהרות גדולים ואין בה הרבה אגמים עתירי מים חיים.

כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם.

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָהטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת.

וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר.

וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים.

וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.

וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָהטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

* המכה השנייה היא מכת צפרדע, מייצגת את הכאוס המוחלט שבפריצת הגבולות בין טבע לתרבות. הצפרדע בביצה או ביאור היא יצור דו־חי המתרבה ריבוי עצום והיא חלק מסדרי הטבע ומחזוריו, אולם הצפרדע הרטובה בתחומי הבית היבש, דוגמת צפרדע על המיטה, באמבטיה או על מדף האח, היא מחזה מערער, משבש סדרים או מעורר אימה. התרבות האנושית כולה מיוסדת על תחימת תחומים וגבולות בין ניגודים: בין טבע לתרבות, ובין החוץ והפנים, בין זכרים לנקבות או בין יום ולילה, אור וחושך ובין חיים ומוות. מכה זו המחישה עד כמה קל לעורר כאוס ומהומת אלוהים כשדבר מה אינו במקומו אלא שורץ מעבר לו.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה.

וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ.

וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה.

וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָהטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

* המכה השלישית, מכת כינים, מתקיפה את גוף האדם וגוף הבהמה במתקפת רמסים זעירים הנדבקים לשיער הגוף והראש, הנחשבים כטפילים מלוכלכים, מגרדים ומציקים. הכינים הן טפילים חיצוניים המוצצים את דמם של בעלי דם חם ומסתתרים בחלקים השעירים של גוף האדם. הם פורצים את גבולות הסדר והניקיון הקבועים שבין עולם החי ועולם האדם, שכן הם מייצגים טינופת ולכלוך וחוסר שליטה ומטשטשים את הגבולות בין התרבות לטבע וגורמים למצוקה ולייאוש, לגירוד ולפצעים שקשה מאוד להיפטר מהם. בתרבות המצרית העתיקה נשים וגברים גילחו את כל שיער ראשם וחבשו פאות קלועות מפוארות ששילבו שיער אדם וסיבי דקל, וסיבי פפירוס, קש ופשתן, כדי להימנע מכינמת, כנודע מציורי הפירמידות ומעדויות כתובות של תרבות מפוארת זו. כוהני מצרים היו חייבים בגילוח כל שיער גופם וראשם מטעמי טהרה.

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ.

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה.

וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.

* מכה זו, מכת הערוב, המכה הרביעית, עניינה לא התבאר בוודאות. פרשני העת העתיקה חשבו שמדובר בתערובת של חרקים ורמסים וציפורי טרף שהתקיפו את היונקים, חיות המשק ובעלי החיים השונים ואת בני האדם. חכמים חשבו שמדובר בחיות טרף, אולם בכל מקרה מדובר שוב בשיבוש סדרים וערעור גבולות בין הבית והחוץ, בין היישוב והמדבר, ובביטול ההפרדה שבין תרבות לטבע.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה.

וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד.

וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם.

הִנֵּה יַד יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד.

וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר.

וַיָּשֶׂם יְהוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד.

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

* המכה החמישית היא מכת הדבר. דבר הוא השם למגיפה קטלנית המאיימת על כל משק החי. בכל חברה חקלאית בעת העתיקה, משק החי היה תשתית הרכוש והערך ותנאי החיים. פגיעה קטלנית במשאב זה, הייתה עונש כבד. פרים היו חיה מקודשת במצרים העתיקה ופרות סמלו את אלות הפריון ועל כן מגפת דבר הפוגעת בבעלי חיים אלה, הייתה גם פגיעה באלוהי מצרים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.

וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם

וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם.

* המכה השישית, מכת שחין, היא המגפה הקטלנית המקבילה, הפוגעת בבני אדם, כעין זו הידועה לנו בשם ‘המגיפה השחורה’ שקטלה שליש מתושבי אירופה במאה ה־14, שיבשה את כל הסדרים וחוללה מהפכה בסדרי עולם.

וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ.

כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ.

וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.

עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם.

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה.

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים.

וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.

וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.

רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד.

* המכה השביעית, מכת הברד המלווה בברקים ורעמים, היא תופעה אקלימית מעוררת אימה שנתפשה כשיבוש קשה של סדרי הטבע. בהיסטוריה של רדיפת המכשפות באירופה ידוע שסערות ברד כבדות שגרמו לדליקות ולחורבן, עוררו פחד ואימה וגרמו לחיפוש אשמות. במקומות רבים, שכנים חמדנים מרושעים ואנשי הכנסייה שרצו להרחיב את אחוזותיהם, האשימו נשים בודדות בעלות רכוש דל או רב, כמכשפות בנות בריתו של השטן, שעוללו בכשפיהן סופת ברד קטלניות כדי לפגוע ביבולים. האשמות הבל אלה כמו עלילות בדים והאשמות שווא רבות אחרות שמקורן היה בחמדנות גברית, בגזל, קנאה, גניבה ומרמה, הביאו לשריפת אלפי מכשפות או לתלייתן. עדויות מפורטות על כך יש במחקר ציד המכשפות ובספר “פטיש המכשפות” שכתבו האינקוויזיטורים הדומיניקנים יעקב שפרנגר והיינריך קרמר בגרמניה, כמדריך לרדיפת כופרים ההולכים בדרכו של השטן וציד מכשפות הפועלות בשמו. שם הספר הלטיני הוא Malleus Maleficarum ‘פטיש המכשפות’, הנקרא בגרמנית Der Hexehammer, שראה אור בשנת 1487 בתקופת הרנסנס! על העוולות הרבות מספור הקשורות בשעבוד נשים לסדר הפטריארכלי, בכלל, ועל רדיפת המכשפות, בפרט, כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, ירושלים: כרמל 2018

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים.

הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ.

וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים.

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

נכתה משמעו הוכתה

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

פסוקים אלה מלמדים אותנו על החקלאות המצרית העתיקה סביב היאור.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

ספר היובלים מספר בתמצות את פרשת המכות, בלי הכשפים והלהטים, ומגלה בפי מלאך הפנים, המספר למשה על הר סיני, זווית חדשה של הסיפור מנקודת מבטו, שעיקרה נקמה אלוהית על אכזריות ורהב אנושיים:

“ותעש אות ומופת אשר נשלחת לעשות במצרים, לפרעה ולכל ביתו ולעבדיו לעמו. ויעש אלוהים בהם נקם גדול על ישראל ויכם בדם ובצפרדעים ובכנים ובפרעושי כלב ובשחין הפורח אבעבועות ואת בהמתם במות, ובאבני ברד השמיד כול אשר צמח להם, ובארבה אשר אכל את השארית אשר הותיר מהברד, ובחושך, ובמות בכורי האדם והבהמה. ובכול אלוהיהם עשה אלוהים נקם ויבעירם באש. והכול נשלח בידיך בטרם נעשה, לעשות, ובאת להגיד למלך מצרים ולפני כל עבדיו ולפני עמו. והכול היה כדברך, עשר מכות גדולות וקשות באו על ארץ מצרים למען תעשה בה נקם על ישראל. והכול עשה אלוהים למען ישראל ועל פי הברית אשר כרת עם אברהם לנקום בהם כאשר רדו בהם” [היובלים, פרק מ"ח 4–8; ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, ירושלים: יד בן צבי תשע"ה, עמ' 533–534]

מזמור ע"ח בספר תהילים מספר מחדש את סיפור עשרת המכות בנוסח מתומצת המספר רק על הנסים האלוהיים שעשה אלוהים בארץ חם, היא מצרים, תוך פסיחה על המעורבות האנושית של הדיאלוג בין משה ואהרון לבין פרעה:

מב לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר. מג אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן. מד וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן. מה יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם. מו וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה. מז יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. מח וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים. מט יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. נ יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר. נא וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם.

מגילה עתיקה שנמצאה בקומראן הידועה בשם -4QParaGen-Exod, או בשם מגילה 4Q422 המספרת מחדש אירועים בספר בראשית וספר שמות, מתארת את עשר המכות בנוסח תמציתי המדגיש את מקומו של אלוהים בפרשה ולא את הדיאלוג של משה ואהרון עם פרעה.

כך מתוארות המכות במגילה 4Q422, טור ג', שורות 7–11:

“ויופך לדם[ מימ]יהמ֯ה וצפרדעים בכול ארצ֯[ם] וכנים בכול גבול֯[ם ]ערוב [בב]תיהםה ו֯[…ע] בכול פ[??]הםה ויגוף בדב[ר כול] מקניהםה ובהמתם ל֯[מו]ת הסגיר ישי[ת חו]שכ בארצם ואפלה ב֯[בתי]הםה בל ירא[ה] איש את אחיו[ ויך] בברד ארצם ואדמת[ם ב]חנמל לה֯[אביד כו]ל֯ פרי אוכ[ל]ם ויבא ארב֯[ה] לכסות עין ה֯א[רצ] חסל כבד בכול֯ גבולם לאכול כול ירוק בא[רצם]”.

פרשה זו מציבה שאלות מוסריות נוקבות ביחס לגורלם של המצרים שלא חטאו ונענשו בשל ערלות הלב של מלכם שחטא, ומעמידה בעיות מוסריות רבות נוספות ביחס ליחסי הכוח בין הנגאלים והמשתחררים לבין הרודפים הטובעים בים, שידונו בפרשה הבאה שבה מסתיימות מכות מצרים.