הרוקח היה יהודי גבוה, לבוש הדר, בּעל פּנים אַריסטוקראטיים ופּטריארכאליים.

לפני המלחמה החזיק אפתיקה באחת העיירות שבּפּלך קובנה ומזה התפרנס בכבוד. זוגתו הראשונה לא ילדה לו בנים, וכשמתה נשא עלמה צעירה, והיא ילדה לו בּן זקונים, אשר שמר אותו כבבת־עינו, ומאז חשב את עצמו למאושר בּחייו.

פתאם פרצה המלחמה, וכשנגזרה גזרת גרוש על כל היהודים מקובנה והפלך לא נשכח גם הוא.

מרוב בּהלה ומהומה אבדה לו אשתו בדרך ויבוא הוא לבדו עם בן־זקוניו נדכא ורצוץ וילנאה.

בתור פּליט קבל תמיכה כל שהיא מאת ועד־העזרה. בּהיותו איש נכבד ובעל הדרת פנים הוזמן מהר מאת איזו חברת בית־מדרש לגובה, ולשם העתיק גם את ביתו.

כך השלים מעט מעט עם גורלו. אנחותיו וגעגועיו לאשתו הלכו אף הם ונתמעטו ויהי לבנו אב ואם גם יחד.

ובכל בקר ובקר ראו המתפללים בּבית־המדרש כשהוא מציץ לעיני־התכלת של בּן־זקוניו, מחבק ומנשק אותו, מחליק בּאהבה את ידיו הקטנות והרכות ואינו זז ממנו גם בתפלתו גם בתלמודו בין בּיום ובין בּלילה.

כשהגיעו ימי הכבוש פסקה פּעולת ועד־העזרה וגם מצב החברה נתדלדל, כי נתמעטו הנותנים ולא היה ממי לגבות, ואז התחיל הוא ובנו לרעוב ללחם.

לבקש נדבות, – לא נתן לו רגש־הבושה. אך בּשביל בּן־זקוניו ועיני־התכלת העצובות שלו היה מעביר אמנם על דעתו ונגש בלב קרוע ומורתח ובעינים מלאות דמעות פּעם ליהודי זה ופּעם לאחר וללחש לו באזניו.

אבל גם מהרה הסכינו לסודותיו ושוב התחיל הוא ובן זקוניו לרעוב, וכשהיו בני־אדם טובים נותנים לו דבר־מה, היה תיכף ומיד נושא ומביא לבנו כדי להחיות את נפשו הרכה, והוא בּעצמו רעב ורעב עד שחלה. בימי רעבונו חטף ואכל אותו הרוקח והד"ר למחצה פרוסת לחם חם של ויקה, מה שגרם לו מחלת שלשול קשה.

שני ימים ראוהו כשהוא רץ ושב מתכוץ מרוב יסורים מן הדיוטה השלישית אל בּית המחראה והילד נגרר אחריו. לבו הדוי של הילד נתמלא רחמים על אביו ולא יכל לסור מעליו אף רגע.

ביום השלישי כבר ניטלה מאת הגובה יכלת הדבור. הוא התחיל כבר גוסס, ובכל זאת לא חדל מחבק ומנשק בּאהבה רבה את בּן־זקוניו ומעיניו הסגורות השתפכו נהרי נחלי דמע שהתערבו עם דמעות־הפנינים של הילד, שהיה מצעק בּקולו הדק והצלול: אבא… אבּא.

לפני יציאת נשמתו צעק פתאם הגובה צעקה גדולה ומרה: ילדי! יתומי!… ומת..