שנים רבות טרח אסימוב לרפא את האנושות מ’תסביך פרנקנשטיין', וכלל לא בטוח שהדבר עלה בידו. והנה, בסיפור הקצרצר שלפנינו הצליח הסופר היהודי־אמריקני אברהם דוידסון לחסל אחת ולתמיד את אימת המפלצת. והרי למה כבר אפשר לצפות כשלשם כך מגוייס זוג יהודים אמריקניים קשישים ויראי־שמיים, אשר מעשה ‘הגולם מפראג’ זכור להם היטב?
* * *
האיש אפור־הפנים התקדם במעלה הכביש, במקום בו התגוררו מר וגברת גמבינר הישישים. היה זה בערבו של יום, באחר מימי הקיץ, כשהשמש החמה והמרגיעה ליטפה את עצמותיהם הישישות ביושבם ליד הבית. היה זה אחד מאותם רחובות שכל חובב סרטי שנות השלושים ראה חמשת אלפי פעמים. עוטה שלווה נצחית, רחוב ששום דבר לעולם אינו קורה בו, מתחת לצמרותיו הזעות חרש.
גב' גמבינר ציינה את האיש אפור הפנים בפני בעלה.
“אתה חושב, אולי יש לו משהו לא בסדר?” אמרה “הוא הולך קצת מצחיק, אתה לא חושב?”
“הולך כמו גולם.” מר גמבינר השיב בלי להקדיש כל תשומת־לב נוספת.
האשה הזקנה נעקצה.
“אוה, אני לא יודעת,” אמרה. “אני חושבת שהוא הולך כמו הדודן שלך, מנדל.”
האיש הזקן קפץ את פיו ברוגזה, ונגס במיקטרתו בחוזקה.
האיש אפור־הפנים הסתובב ודרך על שביל האספלט, צעד לעבר המדרגות המוליכות אל הפתח, עלה בהן, והתיישב בכסא. מר גמבינר הזקן התעלם ממנו כליל. אשתו נעצה בו מבט.
“אדם בא בלי ‘הלו’, ‘ערב טוב’, או ‘מה שלומך’, ומתיישב ישר על כסא, כאילו זה הבית שלו… הכסא נוח לך?”
שאלה. “אולי ירצה אדוני כוס תה?”
היא פנתה לעבר בעלה. “תגיד משהו, גמבינר,” דרשה. “מה אתה, עשוי מעץ?”
על פניו של האיש הזקן עלה חיוך ניצחון, איטי וזדוני.
“למה שאני אגיד משהו?” שאל את האויר הריק. “מי אני בכלל? שום דבר. זה מה שאני.”
הזר פתח פיו. קולו היה צורם ומונוטוני, “לכשתלמדו לדעת מי, או, למען הדיוק, מה הינני, יימס הבשר מעצמותיכם, מרוב מורא!” הוא חשף שיני חרסינה.
“אל תדאג לעצמות שלי!” קראה האשה הזקנה. “יש לך הרבה חוצפה – לדבר ככה על העצמות שלי!”
“תיתחלי מרוב יִראָה!” אמר הזר. גב' גמבינר אמרה, שהיא מאחלת לו שיחיה הרבה שנים. היא שבה ופנתה לבעלה. “גמבינר, מתי אתה הולך לגזום את הדשא?”
“האנושות כולה…” התחיל הזר.
“ששש!! אני מדברת עם בעלי… הוא מדבר, אֶפֶּס, קצת משונה, גמבינר, לא?”
“כנראה מחו”ל," אמר גמבינר בשאננות.
“אתה בטוח?” גב' גמבינר הציצה בזר. “יש לו צבע פנים חולני מאוד, נֶעבֶעך. אני חושבת שהוא בא לקליפורניה כדי להתרפא.”
“מחלה וצרי, כאב וערגה, אהבה ויגון – כל אלה אך הבל הם בשביל…”
מר גמבינר קטע את משפטו של הזר.
“גינזבורג, שם בשוּל,” אמר הזקן. “נראה בדיוק אותו דבר לפני הניתוח שלו. שני פרופסורים היה צריך בשבילו, ואחות פרטית, ביום וגם בלילה.”
“אין אני יצור אנוש!” אמר הזר בקול רם.
“שלושת אלפים שבע מאות וחמישים דולרים, זה עלה לבן שלו, כך גינזבורג סיפר לי ‘בשבילך, פאפא, שום דבר לא יקר מדי, רק תהיה בריא’. הבן אמר לו.”
“אני איני יצור אנוש!”
“איי, זהו בן!” האשה הזקנה אמרה, מנענעת את ראשה. “לב של זהב, זהב טהור.” היא הביטה בזר. “בסדר, בסדר שמעתי אותך בפעם הראשונה! גמבינר, שאלתי אותך שאלה! מתי אתה הולך לחתוך את הדשא?”
“ביום רביעי, אוֹדֶר, ביום חמישי, מגיע היפני אל השכנים. לגזוז דשא זה המקצוע שלו. המקצוע שלי הוא זגג־בדימוס.”
“ביני לאנושות כולה, ניטשת שינאה בלתי נמנעת,” אמר הזר. “כשאגלה לכם מה הינני, הבשר יימס…”
“אמרת, אמרת כבר,” הפסיקה אותו גב' גמבינר. “בשיקגו, איפה שהחורף היה קר ומר כליבה של רוסיה הצארית,” אמרה הזקנה. “היה לך כוח לסחוב את המסגרות והזכוכיות ביחד, יום אחרי יום. אבל בקליפורניה, איפה שהשמש הזהובה זורחת, לחתוך את הדשא, כשאשתך הזקנה מבקשת, בשביל זה אין לך כח. האם אני קוראת ליפני כדי לבשל לך ארוחה?”
“במשך שלושים שנה שיכלל פרופסור ארארדיס את התאוריות שלו. אלקטרוניקה, נאורוניקה…”
“תקשיבי, איך הוא מדבר כמלומד!” אמר מר גמבינר, בהערצה. “אולי הוא הולך כאן לאוניברסיטה?”
“אם הוא הולך לאוניברסיטה, אולי הוא מכיר את באד?” הציעה אשתו.
“אולי הם באותה כיתה, והוא בא לבקר אותו בשביל השעורים, מה?”
“בלי ספק! הוא באותה כיתה. כמה כיתות יש שם? חמש אִין גַאנְצֶען; באד הראה לי את תכנית הלמודים שלו.”
היא ספרה על אצבעותיה: “טלויזיה, שידור וביקורת, בניית סירות, התאמה חברתית, המחול האמריקני, המחול האמריקני… נו, גמבינר…”
“קראמיקה מודרנית,” אמר בעלה, חותך את ההברות. “נער טוב, באד. תענוג להחזיק אותו כדייר.”
“…אחרי שלושים שנות התעסקות בלימודיו אלה,” הזר, שהמשיך בדיבורו בלי שישגיחו בו, המשיך. “אחרי שלושים שנה פנה מהתאוריה לפראקטיקה. במשך עשר שנים הגשים את התגלית הטיטאנית ביותר מכל שהומצא אי־פעם – הוא הפך את הגזע האנושי, הגזע האנושי כולו, למיותר. הוא עשה אותי.”
“מה כותבת טילי במכתב האחרון שלה?” שאל האיש הזקן.
הזקנה משכה בכתפיה. “מה היא יכולה לכתוב? אותם דברים תמיד. סידני ביקר בבית מהצבא, לנעמי יש חבר חדש…”
“הוא עשה אותי!”
“תקשיב, אדוני מה־שמך,” האשה הזקנה אמרה בהתרסה. “אולי במקום שאתה בא משם זה שונה, אבל בארץ הזאת, אתה לא מפסיק אנשים כשם מדברים… היי, תשמע מה אתה מתכוון, שהוא עשה אותך? איזו צורת דיבור זו?”
הזר חשף את כל שיניו שוב, מגלה לעין חניכים וורודים יתר על המידה.
“בספרייתו, שאליה היתה לי גישה חופשית יותר לאחר מותו הפתאומי, ועם זאת הטבעי לגמרי, מצאתי אוסף מושלם של סיפורים אודות אנדרואידים, מ’פרנקנשטיין' של שלי, דרך ‘ר.ו.ר’ של צ’אפק, ועד לאסימוב…”
“פרנקנשטיין?” אמר האיש הזקן, מגלה עניין. “היה פרנקנשטיין אחד שמכר סוֹדָה־וַאסֶר ברחוב הלסטיד, ליטבק אחד, נֶעבֶּעך.”
“מה אתה מדבר?” חקרה גב' גמבינר. “השם שלו לא היה פרנקנשטיין, זה היה פרנקנטאל, וזה לא היה בהילסטיד, אלא ברוזוולט.”
“…אשר הראה, בוודאות, שלאנושות כולה יש נטיית איבה בלתי נמנעת כלפי האנדרואידים, ולא יתכן אלא מאבק שסופו השמדה מוחלטת…”
“כמובן! כמובן!” נעץ מר גמבינר הזקן שיניו במקטרתו. “אני תמיד טועה, את תמיד צודקת. איך את סובלת להיות מחותנת לאיש טיפש כזה כל הזמן הזה?”
“אני לא יודעת,” אמרה האשה הזקנה. “לפעמים אני מתפלאת בעצמי. זה מוכרח להיות בגלל המראה היפה שלו.”
היא החלה לצחוק, מר גמבינר הישיש עיפעף, ואז התחייך, ונטל את ידה של אשתו.
“אשה זקנה סכלה,” אמר הזר. “מדוע את צוחקת? האם אינך מבינה שבאתי על מנת להשמידך?”
“מה!” הזדעק גמבינר. “תסתום את הפה שלך, אתה!” הוא זינק מכסאו והכה בזר בכף ידו השטוחה. ראשו של הזר נחבט בקיר שמאחוריו, וקיפץ חזרה.
גב' גמבינר הזקנה, לחייה וורודות מאוד, דחפה את בעלה הנזעם חזרה לכסאו. אזי נשענה קדימה ובחנה את ראשו של האורח. היא הקישה בלשונה והזיחה בידה את הרצועה האפורה, דמויית העור.
“גמבינר, תסתכל! הוא כולו ברגים וקפיצים בפנים!”
“אמרתי לך שזה גולם, אך לא, את אף פעם לא תקשיבי למה שאני אומר.”
“אתה אמרת שהוא הולך כמו גולם.”
“כיצד ילך כמו גולם אלא אם כן הינו גולם?”
“בסדר, בסדר… אתה שברת אותו, עכשיו תתקן אותו.”
“זקני, יזרח אורו בגן עדן, סיפר לי שכשהמהר”ל, מורינו הרב ליב, יהא זכרו ברוך, עשה את הגולם בפראג, לפני שלוש מאות, ארבע מאות שנה? הוא כתב על מצחו את השם המפורש".
מחייכת לעצמה ספוגת זכרונות, המשיכה הזקנה את דבריו, “והגולם חטב את עצי הרבי, ושאב לו מים מהבאר, ושמר על הגטו.”
“ורק פעם אחת סרב למלא את מצוות הרבי ליב, והרבי ליב מחק את השם המפורש ממצחו של הגולם, וזה נפל כמו מת. והם שמו אותו בעליית הגג של השוּל, והוא עוד נמצא שם היום, אם הקומוניסטֶען לא שלחו אותו למוסקבה… זה לא רק סיפור.” הוסיף.
“בטח לא!” אמרה האשה הזקנה.
“אני בעצמי ראיתי את השול וגם את קברו של הרבי!” אמר בעלה בפסקנות.
“אבל אני חושבת שאולי זה סוג אחר של גולם, גמבינר. הסתכל על מצחו; שום דבר לא כתוב שם.”
“מה הבעיה? יש חוק שאני לא יכול לכתוב אותו דבר שם? איפה הגיר שבאד הביא לנו מהכיתה?” האיש הזקן רחץ בקפדנות את ידיו, תיקן את הכיפה השחורה הקטנה על קדקדו, ובאיטיות זהירה שירבט ארבע אותיות עבריות על פני המצח האפור.
“עזרא הסופר בכבודו ובעצמו לא היה עושה טוב יותר,” אמרה האשה הזקנה בקול מעריץ. “אבל שום דבר לא קורה,” העירה, משקיפה על הדמות חסרת החיים השטוחה בכסא.
“טוב, בכל זאת, אני הרי אינני הרב ליב,” ענה בעלה בתוכחה. “לא,” מלמל לעצמו. הוא גחן ונבר במכניזם החשוף, “הקפיץ הזה הולך לכאן… והחוט הזה, כנראה, מגיע לכאן…” הדמות זעה. “אבל לאן הולך החוט הזה? ומה עם הקפיץ…”
“תעזוב אותו,” אמרה אשתו. הדמות התיישבה באיטיות ופילבלה בעיניה המטושטשות.
“תשמע, רייב גולם,” האיש הזקן אמר, מנופף באצבעו. “תקשיב טוב למה שאני אומר לך, אתה מבין?”
“מבין…”
“אם אתה רוצה להישאר כאן, אתה צריך לעשות כמו שמר גמבינר אומר.”
“לעשות כמו שמר גמבינר אומר…”
“זוהי הדרך שבה אני אוהב לשמוע גולם טוב מדבר. מלכה, תני לי את הראי שלך מהתיק. תסתכל. אתה רואה את הפרצוף שלך? אתה רואה את המצח, מה כתוב שם? אם אתה לא עושה כמו שמר גמבינר אומר לך, הוא ימחוק לך את מה שכתוב על המצח ואתה לא תחיה יותר.”
“לא תחיה יותר…”
“זה נכון. עכשיו, תשמע, מתחת לפנס תמצא מכסחת. קח אותה ותחתוך את הדשא. אחר כך תחזור. לך.”
“לך…” הדמות קירטעה במורד המדרגות. כעבור זמן קצר נשמע קול המכסחת מזמזם בשלוות הערב היורד.
“אז מה את כותבת לטילי?” שאל מר גרבינר הזקן.
“מה אני אכתוב?” גב' גמבינר הזקנה משכה בכתפיה. “אכתוב שמזג האויר נפלא כאן, ושאנחנו שנינו, בעזרת השם, בבריאות טובה.”
האיש הזקן נד בראשו באיטיות, ושניהם ישבו שם יחד, בשמש בין־הערביים החמימה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות