בריאן אולדיס הינו, אולי, סופר המד"ב האנגלי הנודע ביותר (מלבד ה.ג'. וולס, כמובן), ואחד המעטים הפעילים מאוד גם בשדה הספרות ה’תקנית': מלבד כתיבת מד"ב הוא עוסק רבות בביקורת־ספרות, עריכת אנתולוגיות וכיוצא באלה.. (במשך שנים שימש כעורכו הספרותי של העיתון ‘אוקספורד מייל’). בסיפור המבדח והמוזר שלפנינו מוכית אולדיס את כוחו גם בכתיבת פנטסיה ‘זרוקה’, אם אפשר להתבטא כך, והפעם יש בה חלק אפילו לרובוטים…

* * *

רוברטה הקטנה והזקנה הורידה את השעון מהמדף והניחה אותו על הכיריים החשמליות. אחר־כך לקחה את קומקום המים וניסתה לכוונו. השעון כמעט רתח לפני שהבחינה מה עוללה. צווחה בשקט, כדי שלא להעיר את רובין הזקן, נטלה את השעון בעזרת מטלית אבק והניחה אותו על השולחן. הוא תיקתק בזעם. היא הביטה בו.

למרות שרוברטה נהגה לכוון את השעון כל בוקר כאשר התעוררה, הפסיקה להסתכל בו מזה חודשים. כעת היא הביטה בו וראתה כי הוא מורה על השעה שבע ושלושים ביום חג המולד, 2388.

“הו אלוהים,” הזדעקה. “כבר הגיע חג המולד! נראה שהוא הקדים לבוא אחרי ימי הצום שלפני פסחא השנה.”

היא אפילו לא הבחינה שהשנה היא 2388 – היא ורובין חיו שנים כה רבות בבית החרושת.

הרעיון של חג המולד ריגש אותה, משום שאהבה הפתעות, אך גם הפחיד אותה, משום שחשבה על ‘אבא חג המולד החדש’, וזה היה דבר שהעדיפה לא לחשוב עליו. אבא חג המולד החדש נודע בנהגו לקיים סיוריו בבוקר חג המולד.

“אני חייבת לספר לרובין,” אמרה. אולם, רובין המסכן היה פגיע מאוד לאחרונה; סביר בהחלט שבואו הפתאומי של חג המולד יעורר את כעסו. רוברטה לא היתה מסוגלת לשמור דבר לעצמה, כך שהייתה חייבת לרדת למטה ולספר לנוודים.

היא שָפתה את הקומקום על התנור, עזבה את מגוריהם ונכנסה לבית החרושת, כמו עכבר קטן היוצא מקינו המדיף ריח עוגה. רוברטה ורובין התגוררו בדיוק מעל בית החרושת, והנוודים גרו בביתם הבלתי חוקי שנמצא בתחתיתו. רוברטה החלה לרדת על קצות אצבעותיה לאורך מספר רב של מדרגות פלדה.

בית החרושת היה מלא קולות אשר רובין כינה אותם ‘רעש שקט’. זה נמשך יום ולילה, ושני בני האנוש חדלו לשמעם מזה זמן רב. בבוקר זה היו המכונות עסוקות כתמיד, ולא נראו ‘חג־מוֹלָדיוֹת’ כל עיקר. רוברטה הבחינה במיוחד בשתי מכונות אותן שנאה יותר מהשאר – האחת בעלת התנועות המעורפלות, אשר הערימה באופן בלתי אפשרי חוט דק אל תוך קפסאות קטנות בלתי אפשריות, ואחת אשר דשה סביב, כאילו נלחמה באויב בלתי נראה, ואשר לא נראה היה שהיא מייצרת דבר כלשהו.

הגברת הזקנה עברה אותן וצעדה בעדינות למטה, אל תוך המרתף. היא הגיעה לדלת אפורה והקישה עליה. מיד שמעה את שלושת הנוודים קופצים לעבר צידה הפנימי של הדלת ונצמדים אליה בהשמיעם צעקות צרודות איש לרעהו.

רוברטה לא יכלה לצעוק, אך היא חיכתה עד שהשתתקו ואז קראה דרך הדלת בקול רם ככל שיכלה, “זו רק אני, חברים.”

לאחר רגע של שקט, נפתחה הדלת בחריקה. שלוש דמויות לבושות בלויים ניצבו שם, פניהם מלאות חרדה; ג’רי, הסופר לשעבר וטוני ודאסטי אשר מעולם לא היו ולעולם לא יהיו דבר זולת נוודים. ג’רי, הצעיר שבהם, היה בן ארבעים. היתה לו, איפוא, עוד מחצית החיים מונחת לפניו כדי לעברה. טוני, היה בן חמישים וחמש, ולדאסטי היתה אדמומית חום.

“חשבנו שזה המטאטא הנורא,” הזדעק טוני.

ה’מטאטא הנורא' טאטא את בית החרושת כל בוקר. כל בוקר נאלצו הנוודים להתבצר בחדרם, אחרת היה המטאטא צורר אותם ואת חפציהם הזולים גם יחד לתוך קרשי ההשמדה.

“מוטב שתיכנסי פנימה,” אמר ג’רי, “סלחי לנו על הבלגן.”

רוברטה נכנסה והתיישבה על תיבה, יגעה לאחר המסע. חדרם של הנוודים גרם לה לאי־נוחות, מאחר שחשדה בהם כי נהגו להביא לכאן נשים מדי פעם. כמו כן, היו שם מכנסיים תלויים בפינה אחת.

“יש לי דבר לומר לכם,” אמרה. הם המתינו בנימוס ובציפיה. ג’רי ניקה את ציפורניו בעזרת מסמר.

“שכחתי כעת בדיוק מה זה,” התוודתה כעבור רגע.

הנוודים נאנחו ברווחה. נפל עליהם הפחד, כי זה משהו אשר איים להפר את שלוותם. טוני נעשה חביב.

“זהו חג המולד היום,” אמר, מסתכל סביבו בגניבה.

“באמת? אכן!” הזדעקה רוברטה. “כל־כך מהר אחרי ‘40 ימי הצום’?”

“הרשי לנו,” אמר ג’רי. “לאחל לך ‘חג מולד’ בטוח ו’שנה חדשה' חופשית מרדיפות.”

טקסיות זו הביאה את חששותיה האחרונים של רוברטה אל פני השטח מייד.

“אתם – אינכם מאמינים באבא חג המולד החדש הלא כן?” היא שאלה אותם. הם לא השיבו, אבל פניו של דאסטי הצהיבו כצבע קליפת הלימון, והיא ידעה שאכן הם האמינו. כך גם היא.

“מוטב שתבואו כולכם למעלה לדירה ונחגוג את היום המאושר הזה,” אמרה רוברטה.

“ככלות הכל יש בטיחות בשפע.”

“איני יכול לעבור דרך בית החרושת. המכונות גורמות לאדמומיות החום שלי.” אמר דאסטי. “זוהי מין אלרגיה.”

“למרות זאת נלך,” אמר ג’רי, “לעולם לא תפסח על הצעה נדיבה.”

כמו עכברים כבדי תנועה, הזדחלו ארבעתם במעלה המדרגות ודרך בית החרושת הנרחב. המכונות עשו עצמן כמתעלמות מהם.

בדירה. מצאו מהומה ומבוכה. הקומקום רתח וגלש ורובין זעק לעזרה. רשמית, פטור מעבודתו, יכול רובין לקום רק בעיתות משבר; בדיוק כעת עמד בדלת חדר השינה, ועל רוברטה היה להסיר את הקומקום לפני שפייסה אותו.

“מדוע הבאת הנה את היצורים האלה?” שאל בלחישה רמה.

“משום שהם חברים שלנו. רובין,” אמרה רוברטה כשהיא נאבקת להחזירו למיטה.

“הם אינם חברים שלי!” אמר. הוא חשב על משהו באמת נורא לומר לה; המאמץ השאירו חלש ועצבני. כמה תיעב להיות נתון לשליטתה! בתור קברן של בית החרושת הגדול, היתה זו חובתו לשמור שהבלתי מוזמנים ישארו בחוץ. ברם – כפי שהתנהלו עתה – לא יכול לגרשם שעה שאשתו עמדה לצידם. החיים אכן היו מרגיזים.

“באנו לאחל לך חג מולד בטוח, מר פרוטקטור” אמר ג’רי, מחליק לתוך חדר השינה עם שני חבריו.

“חג מולד ולי יש אדמומית חום!” רטן דאסטי.

“זה לא חג מולד,” ילל רובין כאשר רוברטה דחקה את רגליו מתחת לסדינים. “אתם אומרים זאת רק כדי להרגיז אותי.” לו רק יכלו לנחש את הזעם שהסתער כמו מחלה דרך עורקיו.

ברגע זה ציפצף קרש המשלוח ומעטפה הוחדרה לתוך החדר. רובין נטלה מרוברטה, ופתחה בידיים רועדות. בתוכה היה כרטיס חג המולד מהשר לענייני בתי־חרושת אוטומטיים.

“זה מוכיח, כי ישנם אנשים אחרים החיים עדיין בעולם,” אמר רובין. שוטים אחרים אלה לא היו חשובים מספיק כדי לקבל כרטיס חג מולד.

רעייתו הביטה מקרוב בחתימתו של השר.

“זה נעשה על ידי חותמת גומי, רובין,” אמרה. זה לא מוכיח דבר."

כעת היה באמת נזעם. לסתור אותו לפני חלאה שכזאת, ולחייה של רוברטה נעשו מקומטות עוד יותר מאז חג המולד האחרון – דבר שהרגיזו לא פחות. בדיוק כאשר עמד לפשוט עורה מעליה, נפל מבטו על הכתובת שעל גבי המעטפה! היה כתוב: ‘רובין פרוטקטור, א.פ. X 10’

“אולם בית חרושת זה איננו ב־X 10!” מחה בקול רם. “כתובתנו היא אס.סי. 541.”

“אולי אנחנו נמצאים בבית החרושת הלא נכון משך שלושים וחמש שנים?” שאלה רוברטה. “האם זה בכלל משנה?”

השאלה היתה כל כך חסרת משמעות עד שהגבר הזקן הוציא את בגדי השינה מקרקעית המיטה.

“ובכן, לכי ותבררי, אשה זקנה וטיפשה שכמותך!” צווח. “מספרו של בית החרושת חרות על פני התוצרת ביציאה. לכי ותראי מה כתוב שם. אם לא אס.סי. 541, נאלץ לעזוב כאן מייד. ומהר!”

“אני אבוא איתך,” הציע ג’רי לגברת הזקנה.

“אתם כולכם תלכו עימה,” אמר רובין. “איני מוכן שתישארו כאן איתי. אתם תרצחו אותי במיטתי!”

שוב מצאו עצמם בקומת בית היציאה של בית החרושת, עושים דרכם אל המקום בו העבירו חגורות הובלה את התוצרת המוגמרת החוצה, אל כלי הרכב הממתינים.

“איני אוהבת את המקום הזה כל כך,” אמרה רוברטה באי נוחות. “אפילו הצצה אל החוץ מחמירה את האגרופוביה שלי.”

למרות זאת, נעצה מבט במקום שרובין ציין. מעל היציאה הורה שלט X 10 – “רובין לעולם לא יאמין לי כאשר אספר לו,” יללה.

“הניחוש שלי הוא שבית החרושת שינה את שמו,” אמר ג’רי בקור־רוח. “יש לשער שהוא שינה את תוצרתו גם כן. ככלות הכל, אין עליו כל פיקוח. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. האם תמיד יִיצֵר ביצים אלה?”

הם נעצו מבטם בשקט בשורה הנעה האינסופית של ביצי פלדה. הביצים היו חלקות וגדולות כביצי בת יענה. הם שטו אל המרחב הפתוח, היכן שרובוטים העמיסו אותם על גבי משאיות.

“מעולם לא שמעתי על בית חרושת להטלת ביצים,” צחק דאסטי כשהוא מגרד בכתפו.

“כעת מוטב שנחזור, לפני שהמטאטא הנורא יתפוס אותנו.”

לאט לאט עשו את דרכם חזרה אל המדרגות המרובות.

“אני חושבת שבית החרושת נהג לייצר מכשירי טלוויזיה,” אמרה רוברטה.

“אם אין יותר גברים – לא יהיה צורך יותר במכשירי טלוויזיה,” אמר ג’רי בזעף.

“איני זוכרת בבירור…”

כאשר סיפרו לו, היה רובין חולה מעצבנות, מתגלגל החוצה ממיטתו ברוב זעמו. הוא איים לרדת למטה ולהסתכל בשם בית החרושת בעצמו, אולם נמנע מכך משום שהיתה לו תיאוריה פרטית שבית החרושת עצמו אינו אלא אחת מהזיותיה של רוברטה.

“ובאשר לביצים…”

ג’רי נבר בכיס קרוע, הוציא אחת מהביצים והניחה על הריצפה. בשקט שהשתרר יכלו כולם לשמוע את הביצה מתקתקת.

“לא היית צריך לעשות זאת, ג’רי,” אמר דאסטי בצרידות “זוהי המטרדה¹.”

כולם נעצו מבט בג’רי, נפחדים אף יותר משום שלא ידעו ממה בדיוק הם נפחדים.

“הבאתי זאת משום שחשבתי שבית החרושת צריך לתת לנו מתנת חג מולד,” אמר להם ג’רי בחולמנות, מתכופף כדי להביט בביצה. “אתם מבינים, לפני זמן רב, לפני שהמכונות הצהירו על כל הסופרים כמוני כמיותרים, פגשתי רובוט־סופר זקן. ורובוט סופר זקן זה נשלח החוצה כדי לקרצף רחובות אך לפני כן הוא אמר לי דבר אחד או שניים. הוא אמר לי כי המכונות השתלטו על חצובותיו של האדם, כך שהם השתלטו גם על המיתוסים שלו. כמובן, הם מנצלים את המיתוסים לאמונותיהם שלהם, אך איני חושב כי הם היו בעד הרעיון של חלוקת מתנות חג המולד.”

דאסטי נתן לג’רי בעיטה אשר שילחה אותו לריצפה בפישוט רגליים.

“זה בשביל הרעיון שלך!” הוא אמר. “אתה מטורף, ג’רי נערי! המכונות כולן יבואו לכאן כדי לקחת את הביצה חזרה. איני יודע מה אנו צריכים לעשות.”

“אני אשים את התה בשביל קצת קומקום,” אמרה רוברטה בהברקה. ההערה הטיפשית גרמה לרובין להתפוצץ.

“קחו את הביצה חזרה כולכם!” הוא צרח. “זה נקרא גניבה, זה מה שזה ואני לא אהיה אחראי, ואתם – נוודים, חייבים לעזוב את בית החרושת!”

דאסטי וטוני הביטו בו באין אונים, וטוני אמר, “אבל אין לנו לאן ללכת.” ג’רי אשר סידר עצמו באי נוחות על הריצפה, אמר בלי להסתכל למעלה, “איני רוצה להפחיד אותך, אבל אבא חג המולד יבוא בשבילך, מר פרוטקטור, אם לא תהיה זהיר.”

המיתוס הישן של חג המולד היה אחד המיתוסים שהמכונות השתלטו עליו ושינוהו. אבא חג המולד החדש הוא כולו מתכת וזכוכית. ובמקום להשאיר צעצועים חדשים הוא לוקח אנשים זקנים ומכונות. רוברטה, בעודה מקשיבה בפתח, הפכה ללבנה כסדין. “אולי באופן זה הפך העולם כה חסר אנשים באחרונה,” אמרה. “מוטב שאכין עבורנו מעט תה.”

רובין הצליח לצאת ממיטתו, כשרוגז איום מדרבן אותו. שעה שהוא התנודד כושל לעבר ג’רי, הביצה נבקעה.

היא נבקעה באופן נקי לשני חצאים כשהיא מגלה חבילה של מכונות מבריקות. ארבעה גברים זעירים קפצו החוצה ונרתמו לפעולה. בזמן קצר מאוד, כשהם משתמשים במרתכים, הפכו את הקליפה לכיפה כפולה; קולות פטישים באו מתחתיה.

“הם הולכים לבנות בית חרושת נוסף, בדיוק כאן, היצורים הקטנים!” הזדעקה רוברטה. היא הביאה את הקומקום, הפילה אותו על הכיפה, ולא הצליחה אפילו לבקוע בה חור. מיד מלאו קולות דקים את החדר.

“אלוהים אדירים, הם משוועים לעזרה!” ג’רי הזדעק. “אנחנו מוכרחים לצאת מכאן מיד!”

הם יצאו החוצה, רובין מדדֶה בזעם. ואבא חג המולד החדש תפס את כולם במדרגות.

"אני מצטער, יש לי חיי־פנטסיה עשירים"