מקובל על כולם שאין זה הדבר הנעים ביותר להישאר בעולם שאחרי־מלחמת־עולם־שלישית, כשהאשה האחרונה ביקום כולו היא קשישה ומכוערת. אך מתברר שהדבר בלתי נעים עוד יותר, כשהיא בתולה זקנה ויראת שמים, למעשה – בלתי נעים עד כדי סכנת מוות.
* * *
עשרה חדשים חלפו מאז עבר מעל ראשו המטוס האחרון. עתה ידע רולף סמית מעל לכל ספק שרק יצור אנוש נוסף אחד נשאר בחיים. שמה היה לואיז אוליבר והוא ישב מולה בבית־הקפה שבחנות הכל־בו בסולט לייק סיטי. הם אכלו נקניקיות וינאיות משומרות ושתו קפה.
אור השמש חדר דרך שמשה שבורה, נח כמו פסק דין על אוירו הדחוס של החדר. בפנים ובחוץ לא נשמע כל קול. רק תחושה מחניקה של העדרותו. לעולם לא ישמע עוד קשקוש הכלים הנשטפים במטבח ורעמה הכבד של החשמלית.
היו שם אור שמש; ושקט; והעיניים המימיות והדהומות של לואיז אוליבר. הוא גחן קדימה מנסה לצוד את תשומת הלב של עיניים דמויות דג אלו. “יקירתי,” אמר, “אני מכבד את השקפותייך, כמובן. אבל אני מוכרח לגרום לך להבין שהן אינן מעשיות.”
היא הסתכלה עליו בהפתעה קלה ולאחר רגע חזרה והפנתה את מבטה ממנו והלאה, והנידה ראשה קלות: “לא, לא, רולף. אני לא אחיה איתך בחטא.”
סמית חשב על הנשים של צרפת, של רוסיה של מכסיקו, של ימי־הדרום. שלושה חודשים בילה באולפנים ההרוסים של תחנת הרדיו ברוצ’סטר, מאזין לקולות עד שפסקו. היתה מושבה גדולה בשוודיה, כולל שר מושבה אנגלי. הם דווחו שאירופה הלכה. פשוט הלכה; לא היה דונם שלא נוקה כליל על ידי נשורת רדיו אקטיבית.
היו להם שני מטוסים ומספיק דלק לקחת איתם לכל מקום ביבשת; אבל לא היה מקום ללכת אליו. שלושה חלו במגיפה, אחר כך אחד עשרה, אחר כך כולם.
היה טייס של מפציץ שנפל קרוב לרדיו ממשלתי בפלשתינה. הוא לא נשאר בחיים הרבה זמן משום שנשברו לו בהתרסקות כמה עצמות; אבל הוא ראה את המים הריקים במקום שהאיים הפסיפיים היו צריכים להיות. לפי השערתו, שדות הקרח הארקטיים הופצצו. הוא לא ידע האם זו טעות או לא.
לא היה שום דווח מוושינגטון, מניו־יורק, מלונדון, פריס, מוסקבה, צ’ונג־קינג, סידני. לא יכולת להגיד מי הושמד על־ידי מחלה, מי על־ידי נשורת ומי על־ידי פצצות.
סמית עצמו היה עוזר־מעבדה בקבוצה שנסתה למצוא אנטיביוטיקה למגפה. האחראים מצאו אחת שעבדה לפעמים, אבל זה היה כמעט מאוחר מדי. כאשר עזב, נטל עמו סמית את כל מה שהיה מזה – ארבעים קפסולות, מספיק כדי להחזיקו בחיים במשך שנים.
לואיז היתה אחות בבית חולים מכובד ליד דנבר. לדבריה, קרה משהו מוזר מאוד לבית החולים כשהגיעה אליו בבוקר ההתקפה. היא היתה די שלווה כאשר ספרה זאת, אבל אותו זמן היו עיניה מטושטשות, והבעתה המעורערת היתה מתגברת. סמית לא לחץ עליה לקבל הסברים.
כמוהו, מצאה גם היא תחנת רדיו שעדיין פעלה, וכשסמית גילה שלא נדבק במחלה, הסכים להיפגש איתה. היא היתה כנראה מחוסנת באופן טבעי. חייבים להיות אחרים כמוה, לפחות אחדים. אבל הפצצות והאבק לא פסחו עליהם. ללואיז זה נראה מאוד משונה שאף כומר פרוטסטנטי לא נשאר בחיים. הבעיה היתה, שהיא באמת התכוונה לזה. לקח לסמית הרבה זמן להאמין בכך אבל זה היה נכון. היא גם לא ישנה איתו באותו מלון. ציפתה למלוא הכבוד והאדיבות וקיבלה אותם. סמית למד את השיעור. בהולכם ברחוב נמצא תמיד בצידה הפונה לרחוב של המדרכה רצופת ערימות החצץ; פתח בפניה דלתות, הסיט למענה את הכסא ונמנע מלנבל את פיו. הוא חיזר אחריה.
לואיז היתה בערך בת ארבעים, מבוגרת מסמית לפחות בחמש שנים.
לעתים קרובות תהה בת כמה חשבה שהיתה. חשב שמראהו של מה שקרה לבית החולים ולחולים בהם טפלה, הוא שגרם לה להימלט חזרה לילדות. היא הודתה בשתיקה בעובדה שכל אדם אחר בעולם מת, אבל נראה שראתה זאת כמשהו שאסור להזכירו.
מאות פעמים בשבועות האחרונים, חש סמית דחף כמעט בלתי ניתן לכיבוש, לשבור את צווארה הדק וללכת לדרכו. אבל זה לא עזר במאום. היא היתה האשה היחידה בעולם, והוא הזדקק לה. אם היא תמות או תעזוב אותו, הוא ימות. הכלבה הזקנה! חשב בחימה, הוא נזהר שמחשבותיו לא יתגלו על פניו.
“לואיז מותק,” אמר לה בעדינות. “אני רוצה לחלק עימך את רגשותייך במידת האפשר. את יודעת זאת.”
“כן, רולף,” אמרה, בוהה בו בארשת של תרנגולת מהופנטת.
סמית אילץ עצמו להמשיך. “עלינו להכיר בעובדות כל כמה שאינן נעימות. מותק, אנחנו הגבר והאשה היחידים הקיימים. אנחנו כמו אדם וחווה בגן העדן.”
הבעת גועל עלתה על פניה של לואיז. היא בטח חשבה על עלי התאנה.
“חשבי על הדורות שלא נולדו,” אמר סמית, וקולו רעד. "חשבי עלי לפחות פעם אחת. את אולי טובה לעוד עשר שנים, אולי לא. מתחלחל, חשב על השלב השני של המחלה, נוקשות אין אונים המופיעה ללא אזהרה. כבר היתה לו פעם התקפה כזאת, ולואיז עזרה לו לצאת ממנה. לולא לואיז היה נשאר כך עד מוות, כאשר הזריקה שיכולה להציל את חייו, מונחת סנטימטרים ספורים מידיו הנוקשות. הוא חשב ביאוש, אם יהיה לי מזל אקבל ממך לפחות שני ילדים לפני שתתפגרי, ואז אהיה בטוח.
הוא המשיך, “אלוהים לא התכוון שהגזע האנושי יעלם בצורה כזאת. הוא הציל את שנינו, אותך ואותי, כדי –” הוא עצר; איך יאמר בלי לפגוע בה? “הורים” לא מתאים, נראה יותר מדי כהצעה. – “להמשיך את שלהבת החיים.” כן, זה היה מתקתק מספיק.
לואיז בהתה בעוורון מעבר לכתפו. עפעפיה מצמצו ופיה התעוות בתנועות ארנבת בקצב דומה. סמית הסתכל למטה, על רגליו ההרוסות שמתחת לשולחן. אני לא מספיק חזק כדי לאנוס אותה, חשב. אלוהים, אילו רק הייתי מספיק חזק. הוא חש שוב בחימה חסרת התועלת הגואה בו והחניק אותה. היה עליו לשמור על ראשו צלול משום שזו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלו. לבסוף דיברה לואיז, באותה לשון מעורפלת בה דיברה על כל דבר, על ההליכה להרים להתפלל לעזרת האל. היא לא אמרה “לבד”, אבל היה ברור שכך ראתה זאת. היה עליו להאריך בויכוחים בטרם תהפוך את החלטתה נחושה. הוא התווכח כמטורף, וניסה שוב.
המלים התגלגלו כרעם מרוחק. לואיז שמעה מילה פה ושם. כל מילה עוררה בה שרשרת של מחשבות שהצטרפו לחלומה. “חובתנו לאנושות,” אמא אמרה זאת לעתים קרובות. היה זה בבית הישן ברחוב ווטרבורו לפני שאמא חלתה. היא אמרה, “ילדתי, חובתך היא להיות נקיה, אדיבה ויראת אלוהים. יופי לא משנה. יש הרבה נשים הגונות שהשיגו לעצמן בעל נוצרי טוב.”
בעל… בעל ואשה… עד שהמוות יפריד ביננו… תפרחת תפוז… שושבינות כלה; ומוסיקת אורגן. מבעד לערפל ראתה את פניו הכחושות, הזאביות של רולף. כמובן, הוא היה היחיד שתוכל להשיג אי פעם. היא ידעה זאת היטב. ריבונו של עולם, כשנערה עוברת את גיל עשרים וחמש עליה לקחת מה שהיא יכולה להשיג.
אבל לפעמים אני תוהה אם הוא אדם נחמד, חשבה. “בעיני האל…” היא זכרה שוב את חלונות הזכוכית העתיקה, ואיך תמיד חשבה שאלוהים מסתכל עליה למטה, דרך השקופית הזוהרת. יתכן והוא עדיין מסתכל עליה, אם כי לפעמים נדמה לה ששכח. טוב, היא נוכחה, כמובן, שמנהגי החתונות השתנו. ואם אי אפשר למצוא כומר… אבל זו באמת בושה, שערוריה כמעט, שאם היא הולכת להנשא לאדם כזה, לא יהיו לה כל הדברים הנחמדים האלה… לא יהיו אפילו מתנות חתונה, אפילו לא זה. אבל רולף ודאי יתן לה כל מה שתרצה. היא הסתכלה שוב בפניו, מבחינה בעיניים השחורות והצרות המביטות בה בכוונה אכזרית, בפה הדק שנע בעווית איטית וקבועה, באונות השעירות של אזניו מתחת לשיער השחור והסבוך.
אסור לו לתת לשערו לצמוח ארוך כל־כך, חשבה. זה אינו מספיק מהוגן. טוב, היא תוכל לשנות את כל זה. אם היא תתחתן איתו, היא תגרום לו בוודאי לשנות את כל דרכיו. זו היתה פשוט חובתה. כעת דיבר על חווה שמחוץ לעיר. בית גדול וטוב עם אסם. לא היה שם מלאי, אמר, אבל הם יוכלו להשיג זאת מאוחר יותר. והם יכולים לשתול צמחים, ולאכול אוכל שלהם, לא ללכת למסעדות כל הזמן.
היא חשה מגע בידה המונחת חיוורת על השולחן שלפניה… אצבעותיו חומות ועבות, בעלות שיער שחור מעל ומתחת לפרקים, נגעו בה. הוא הפסיק לדבר לרגע, אבל כעת דיבר שוב, ממשיך ביתר דחיפות. היא שמטה את ידה הצידה. הוא אמר… ולך תהיה שמלת הכלולות היפה ביותר שראית מעולם, עם זר פרחים, כל מה שתרצי לואיז, כל דבר…
שמלת כלולות! פרחים, אפילו אם אי אפשר שיהיה שום כומר. טוב, למה הטיפש לא אמר זאת קודם?
רולף עמד באמצע המשפט, שם לב שלואיז אמרה די בבירור, “כן רולף, אני אנשא לך אם אתה רוצה.”
המום, רצה שתחזור על זה, אבל לא העז לשאול “מה אמרת?” מפחד שיקבל איזו תשובה פנטסטית, או שום תשובה. הוא נשם עמוקות ואמר, “היום, לואיז?”
היא אמרה, “טוב, היום. אני לא יודעת בדיוק, כמובן אם אתה חושב שתוכל לארגן את כל הסידורים בזמן, אבל זה נראה…”
גל נצחון עבר בגופו של סמית. יש לו כעת הזדמנות והוא ינצל אותה. “אמרי שתסכימי, יקירתי,” דחק בה. “אמרי כן ותעשי אותי האדם המאושר ביותר…”
אפילו אז בלבל את ההמשך, אבל זה לא היה חשוב. היא הניעה בראשה נכנעת. “כל מה שאתה מוצא לנכון, רולף.”
הוא התרומם והיא הניחה לו לנשק ללחיה החיוורת והצמוקה. “אנחנו נעזוב מיד,” אמר. “אם תסלחי לי לרגע, יקירתי?” הוא חיכה ל’כמובן' שלה, ואז עזב ופנה לעבר סוף החדר, מותיר את טביעות רגליו על השטיח השעיר והמאובק. רק עוד כמה שעות יצטרך לדבר אליה בצורה כזו, ואז, בעיניה היא התחייבה כלפיו לנצח. לאחר מכן יוכל לעשות מה שירצה – להכות אותה אם ירצה, לספק לה כל הוכחה להיותו כופר ונתעב, ולהשתמש בה. אז זה לא יהיה נורא כל־כך להיות האדם האחרון בעולם, בכלל לא נורא. יכול להיות אפילו שתהיה לה בת.
מצא את דלת חדר השרותים ונכנס. צעד פנימה, ונעצר, מאוזן על־ידי תנועה מאחזת עיניים, זקוף אבל חסר אונים.
בהלה לפתה אותו בגרונו, כאשר ניסה לסובב את ראשו ונכשל, ניסה לצעוק ונכשל.
הוא שמע מאחוריו את התקתוק החלש, כאשר הדלת, בטריקה מרוככת על־ידי בלם הידראולי, נסגרה לנצח.
היא לא היתה נעולה, אבל צידה השני נשא אזהרה: גברים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות