משכן הכנסת, י"א באייר תשל"ג, 13.5.73

מורי ורבותי, זכות היא לכם, שנקבצתם מארצות שונות ובאתם להיוועד בשערי הכנסת – במלאת לה כ"ה שנים, – שהן שני־דור, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. וזכות כפולה ומכופלת לכם, שתכלית התוועדותכם – בשעריך ירושלים – היא לימוד התנ"ך, ספר המצווה, הקדושה, התפארת והחזון אשר לעם־ישראל, לקיים מה שנאמר “ודברת בם, ושננתם לבניך…”

וזכות היא לי כיושב־ראש הכנסת לומר לפניכם, – לכבוד המאורע, – דברים מעטים מעניין הכנסת, כפי שהיא נראית לי באספקלריה של תולדות עם־ישראל;

הכנסת שלנו, במתכונתה ובתבניתה, היא מה שאומות העולם המתוקנות קורין פרלמנט, שעל־ידו מתקיימת הדימוקרטיה, אשר תכנה וממשותה הם כפי שניסח זאת לינקולן: שלטון העם בידי העם למען העם;

* * *

הפרלמנט שלנו הוא אמנם צעיר לימים לעומת הפרלמנט האנגלי הקיים יותר מ־700 שנה או הפרלמנט האיסלנדי הקיים יותר מ־900 שנה אולם מי שיאמר, שכאשר זכינו לקומם משטרנו הריבוני והדימוקרטי לא היה לנו ממי וממה ללמוד ולפיכך עשינו לנו פרלמנט ככל הגויים, על־פי נסיונם וחכמתם בלבד, – אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: דוקא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו, ומעשה אבות סימן לבנים, ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם לא שאסור לנו ללמוד דברי חכמה מן הגויים; חז"ל כבר קבעו: חכמתם – האמן תורתם אל תאמן, ואמנם למדנו מנסיונם ומחכמתם של אומות העולם נוהגים ונוהלים והוספנו הרבה משלנו ככל שמתאים לאופיינו, למאויינו ולצרכינו.

אולם קיומה של דימוקרטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל על אבותינו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן; אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים בתקופות שונות, גם במעמדו סמכותו ותפקידיו חלו שינויים, תהפוכות והסתעפויות; הוא פשט צורה ולבש צורות בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים; דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ושופטיו;

אנו פוגשים מוסד כזה או מעין זה, בתולדות ישראל, שהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור, ופעם כמוסד מדיני, שעל־פיו ישק השלטון בישראל; פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות ופעם כבית־דין עושה משפט; פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ; פעמים שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון מונטסקייה בסבר הפרדה בין שלש הרשויות המחוקקת, השופטת והמבצעת;

* * *

יושם לב לכן, שבימי משה רבינו היו קיימות כמה וכמה רשויות שלטון, הוא עצמו היה נביא ומחוקק וגם מנהיג ומושל: “ויהי בישורון מלך”; והיו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם והם שנים־עשר במספר, והיו שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מינהל, ולצרכי משפט בדרגה קמא שנתמנו עפ"י עצת יתרו; והיו אהרן ובניו הכהנים שומרי משמרת הקודש ואיתם כל בני שבט לוי;

נוסף על כל אלה אנחנו מוצאים שמשה נצטווה מפי הגבורה – נוכח סכנת התמרדות של העם: –

מי שמעיין בפירוש רש"י על הפסוק הזה ימצא דברים מאלפים מאד שתמציתן היא כדלקמן:

(א) גם קודם לכן היה קיים מוסד של “זקני ישראל” אלא שהם נספו באש תבערה משום שבמעמד הר־סיני נהגו קלות ראש “ויאכלו וישתו” כ"נושך פתו ומדבר בפני המלך".

(ב) האנשים שנבחרו לאספת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם, שנאמר “אשר ידעת כי הם”; ורש"י מוסיף: “עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן”.

(ג) שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה והיה צריך לשדל אותם, לאמר: “ולקחת אותם” קחם בדברים אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום;

(ד) “והתיצבו שם עמך” – כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב"ה;

(ה) משה היה דומה באותה שעה לנר שמונח ע"ג מנורה והכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום;

(ו) “ונשאו אתך” – התנה עמהם ע"מ שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים; (ע"כ תמצית רש"י).

אם לתרגם את הדברים למונחי זמננו הרי שהיתה זו אספת נציגים, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלוק עם משה במנהיגות בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו;

* * *

אותו מוסד, שניתן לכנותו גם אספת הזקנים, או מושב הזקנים, (או בלשון לעז סנט') ליוה את העם בימי יהושוע; וכאשר אחרי מות יהושוע הלך ונידלדל – באה תקופת השופטים, שאי־אפשר לראותה כתקופת זוהר בתולדות ישראל על אדמתו – אולי דוקא משום שחדל להתקיים המוסד המרכזי והחשוב הזה: אספת הזקנים.

אך כנראה שחזרו וחידשוהו בימי מלכות בית דוד; היינו, גם כשכבר היתה מלוכה לא חדל הצורך בקיומה של אספת הזקנים; בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באספת הזקנים, שכן המונח “סנהדרין” נקלט מיונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית־שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”, מכאן, שהכל היו כפופים למרותו של מוסד נכבד זה, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא, באחד המדרשים נאמר ש"עובדיה וישעיה לא נתנבאו אלא מפי הסנהדרין" “ואלו היתה סנהדרין זזה מהם לא היתה להם רשות להתנבאות”.

* * *

מתקופת בית שני ידועה כנסת הגדולה, שאת שמה ואת מספר אנשיה אימצנו לנו כאשר קראנו לפרלמנט הישראלי: כנסת, וקבענו מספר חבריה 120, כמספר אנשי כנסת הגדולה; כפי הנראה היה להם צורך להרחיב את הייצוג ולכן עברו על המספר שבעים,¹ שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים שהרי גם בימי יחזקאל (ח' 11) נאמר “ושבעים איש מזקני ישראל” ולאחר מכן היה זה מספר בסיסי של הסנהדרין, שהוגדל לשבעים ואחד כדי שלא יהיה המספר זוגי;

לאחר כנסת הגדולה באה תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה סנהדרין באה במקום “כנסת הגדולה” וכפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית־דין בלבד אלא בסוף ימי בית־שני ולאחריו; אך בתקופה שהיתה ידה רמה – מילאו אנשי הסנהדרין תפקידים שונים; הם היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בענינים של חול, פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ לרבות בעניני מלחמה ושלום;

נראה לי, שאספת הזקנים, כנסת והסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אספת נציגי האומה, ושנתקיים במסורת הדורות ובצורות שונות, כדי לדון בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם לא רק בעניני דת ומצוות, ולא רק בעניני משפט אלא גם בעניני ציבור ומדינה; אלו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית־דין היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש"ישבו כסאות למשפט" בלשכת הגזית, שעה שהיו קיימים בתי־דין של כ"ג ובתי־דין שלשה, ויתכן שהיו קיימים גם בתי־דין של מלכות, נוסף לבית הדין שישב בלשכת הגזית, שהרי בימי דוד ושלמה היו קיימים בתי דין ממלכתיים נפרדים שעסקו בין השאר – כדברי הרמב"ם – בגיור – תפקיד שהוא דתי מעיקרו;

* * *

ויש עוד להוסיף שהזקנים היו יושבים בשער כידוע יש למונח שער, בפסוקים רבים במקרא משמעות של מוקד השלטון החוק והמשפט; על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום “הנה המלך יושב בשער” השם מצווה על ירמיהו: “הלוך ועמדת בשער בני העם – אשר יבואו בו מלכי יהודה ובכל שערי ירושלים” המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים לבין השערים הרגילים של העיר מרדכי “יושב בשער המלך”, ויש להניח שלא היה שוער, שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואלו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה בתפקיד ייצוגי, עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר השער באותה משמעות – “ישר והפוך”: אחת –בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”; שניה – “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ”;

ומי יושב בשער העליון הזה? – הזקנים ומי הם הזקנים? בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה; היתכן שהיתה קבועה קואליפיקציה גילית, שרק בני ששים ומעלה יכולים לשבת בשער. ואם כן – האם היתה זו זכות מוחלטת של כל מי שהגיע לגיל ששים – בלי שיוכרו בו סגולות נוספות? אכן, מקובלנו מפי חז"ל ש"אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו אם צעיר הוא או ישיש, אין אנו יודעים מהי אמת־המדה, שנקטו בה, כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במושב הזקנים מעלה אני על דעתי שהיה זה ייצוג של שבטים, כיתות ישובים וכיוצא בזה; נמצא שאסיפת הזקנים היא מעין פרלמנט שחבריו הינם נציגות העם הריבוני כלפי פנים וכלפי חוץ, מדברים בשמו ומביעים דעתו ובשעה שהדבר נחוץ הם גם מחליטים ופוסקים;

לא באתי לומר שהכנסת יורשת הסנהדרין; אבל – אני משוכנע, שהיא יורשת את אספת הזקנים; יתירה מזו: הסנהדרין היתה גם בית משפט; ואלו אנחנו מקובלת עלינו הנוסחה של הפרדת רשויות. לפיכך הכנסת אינה מתערבת בעניני הרשות השופטת; עד כדי כך מגעת ההתקדמות, שהיא פרי נסיונם וחכמתם של אומות העולם; אך גם בימי קדם היתה כבר רגישות לענין זה של הפרדת רשויות; במדרש מסופר, שכאשר הגיע מרדכי היהודי למדרגת “משנה למלך אחשורוש” נעשה “רצוי לרוב אחיו” ולא לכל אחיו, שכן חלק מן הסנהדרין פרשו ממנו; סבורני שסיבתה של אותה פרישה היא כדי שלא לערבב שלטון עם חקיקה ושיפוט, שהם מסמכותה של הסנהדרין בלבד;

ולבסוף מן הראוי לציין שהתחייה, בת דורותינו, התחילה להתממש ע"י הקמת אספת “זקני העם”, הלא הוא הקונגרס הציוני, שהוקם לפני 75 שנה ע"י חוזה מדינת היהודים ד"ר הרצל; ומאז, צעדה והתקדמה התארגנות המנהיגות והנציגות של העם היהודי, באותה דרך עצמה, עד שהגענו לכינון הכנסת, שגם היא נכנסה כבר לשנתה הכ"ה;