א.    🔗

בכנסת, כ"ב באדר ב' תשל"ג, 26 במרץ 1973

חברי־הכנסת, אתמול לווינו למנוחת עולמים את הסופר חיים הזז נשיא אגודת הסופרים.

חיים הזז – סופר גדול, יוצר גדול ואמן גדול, אחד הגדולים בסופרי ישראל בדורותינו.

חיים הזז – סופר האומה כולה, סופר כל העדות והשבטים, סופר לדור ולדורות, שיצירתו המפוארת חובקת זרועות עולמם הווייתם, מאורעותיהם ועלילות חייהם של שלושה דורות, דורנו זה ושני דורות שקדמו לו, ובאספקלריה של יצירתו נשקפים, באדיר, ההיסטורה רבת התלאות והפגעים של עמנו; כיסופי הגאולה האפופים ערפל, מסתורין ומרידות; תקופת המעבר שבין גלות וגאולה על ציפּיותיה, אכזבותיה וקרבנותיה; ועל כולן משאת הנפש לעתיד שכולו טוב לישראל ולעולם.

חיים הזז – סופר עברי כביר־כוח ומושל ברוח; עשיר־אדיר בעוז הביטוי, בכושר הדימוי ובאמנות התיאור. לשונו של הזז, עברית רהוטה ומלוטשה, שופעת חן וחכמה ואורות צבעונין של אסוציאציות, מבושמת בכל מיני בשמים ונובעת ממקורות היצירה של ספרותינו הקדומה, ולא עוד אלא שתחת קולמוסו החד והחריף של חיים הזז חידשה הלשון העברית את נעוריה והיתה לה עדנה.

בימים של תסיסת המהפכה ברוסיה, בעיצומה של מלחמת האזרחים באוקראינה, עקר הזז ממחוז הולדתו קייב, נדד לקושטא, שם החלו להתרקם סיפורי המהפכה שלו. ומקושטא לברלין, ומברלין לפריס וממנה לירושלים, בית הציפיות והתקוות, ומרכז קיבוצם והתקבצותם של שבטי ישראל, ממזרח וממערב, עם שבעים לשונות בפיהם ושבעים תרבויות בידיהם, שכאילו מבדילות ביניהם, פעמים דוחות ופעמים מקרבות. ירושלים זו של מטה וזו של מעלה, של ההווה והעבר והעתיד, היתה לו להזז כמצפה גבוה, שממנו אפשר לראות בעליל את העם כולו, את תולדותיו ותרבויותיו, לוחות ושברי לוחות, משבּריו וגליו, מאבקיו ותהפוכותיו. וכאן התוודע הזז אל אחיו: כל שבטי ישראל. לא רק האשכנזים הוותיקים והחדשים, ציונים ושאינם ציונים, לא רק אנשי העליה השניה מרוסיה, אלא גם כורדים היוצאים מכורדיסטאן, ובוכרים העולים מבוכרה, ופרסים הבאים מפרס, וספרדים אצילים ומיוחסים, ותימנים צנועים וצנומים, שכולם משמשים חומר ולבנים לבניינו מחדש של העם, שנחרב בגלות, וכולם עמלים ללחמם ושומרים אמונים לכל שקיבלו בירושה מאבותיהם, בין שהוא הלכה למשה מסיני ובין שהוא ממנהגי העולם, שבקרבו חיו חייהם מדורי דורות.

סופרים הרבה יש לאומה זו ולדור הזה. מהם שמקור השראתם נובע ממחוז ילדותם – העיירה היהודית בגולה מהם שהחיים והמאורעות בארץ־ישראל, לפני קום המדינה ואחרי קומה, משמשים סדן ליצירתם, ומהם המתבסמים בציצים ובפרחים של ספרות העולם.

אך לא נודע ביניהם סופר כחיים הזז, שהעז לחדור לתוך הווי רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, וכאילו זר לו, והצליח לעשותו כמיכרה זהב של ספרות עברית דשנה ורעננה. הוא פרץ מעגלים והרחיק מחיצות, על הספרות העברית, והרחיב תחומיה ואופקיה על ארבע כנפות העם היהודי וההווייה היהודית כשבמרכזה יהדות רוסיה, אוקראינה ופולין – מזה, ויהודי אסיה ואפריקה מזה עד שנעשתה לו הווייתה של כל הגולה היהודית כמדורה אחת וכל שבטי ישראל בארץ־ישראל כעיסה אחת.

הוא מדד והביא את שבטי ישראל ועדותיו אל עולמה של ספרות ובכך הביא את ברכת תבואתה של הספרות העברית אל כל שבטי ישראל ועדותיו, ולא עוד אלא שמכאן ואילך החלו להיראות ניצנים יפים של סופרים מקרב אותם השבטים והעדות, שעד כה לא היו מצויים בה.

הייתי מדמה את יצירתו של הזז למתים שהחייה יחזקאל. הוא נראה כמי שעמד בתוך הבקעה של הוויית עם־ישראל בדורות הללו, וראה והנה היא מלאה עצמות, יבשות מאד. הוא עבר עליהן סביב־סביב, קירב עצם אל עצם והקרים עליהן עור וגידים, ומארבע רוחות של ספרות ואמנות הביא רוח והפיח בעצמות הללו, עד שחיו וקמו על רגליהם והנה הם חיל גדול מאד, לתפארת לו ולהנאת הכלל כולו.

כך פתחו סיפורי המהפכה וסיפורי העיירה של הזז עולמות רחוקים וזרים גם לפני קוראים צעירים שהם עצמם, או הוריהם, באו מארצות אסיה ואפריקה. וכך טילטלה את כולנו סערת הנפש “בקץ הימים”, ורטט אחז בנו למקרא תיאורי הגבורה הנוראה־הוד של לוחמי המחתרת שעלו “בקולר אחד” ואתו יחד התבשמנו “בחגורת מזלות” – תיאור קליטתם והתיישבותם של עולים מגלויות שונות בחבל לכיש; אך בולטים בהיקפם ובכמותם סיפוריו התימניים של הזז: “יעיש” על שלושת כרכיו, וה"יושבת בגנים", ועוד סיפורים בודדים אחרים, הינם גולת הכותרת של יצירתו הבין־שבטית והבין־עדתית, שעליה תפארתו ותפארת העם כולו.

ביכורי סיפורו “יעיש” נתפרסמו ב"מאזנים" לפני כשלושים־וחמש שנה, תחת שם מושאל “זכרי אוזלי”. תהיתי על השם הזה, הנראה כשמו של יהודי מתימן, אך אינו מוכר לי. לימים ניגלה לי הסוד. התוודעתי אל הזז ונתיידדנו. באחת השיחות שאלתי אותו: אם אינך מן התימנים ובתימן לא היית מעולם – מניין לך כל הידיעות והפרטים, הרשמים וההתרשמויות, שכך עלה בידך לתאר ולצייר אותן ולהאירן באור גדול כזה. אמר לי: עד שאני משיב לך, ענה לי תחילה על שאלתי: האם אמת סיפרתי ותיארתי. אמרתי לו: יעיש, גיבור סיפורך, בעיני ראיתיו ומבשרי חזיתיו. ואז השיב ואמר לי: מולדת יש לנו ושמה יהדות. הווייה משותפת יש לנו – היא ההווייה היהודית. מורשת אחת לנו, שאף על פי שנתפזרה לבין האומות, ואף על פי שעברו עליה גלי־גלים של רדיפות ותלי־תלים של תהפוכות – נשארה כמות שהיא, זכה וברורה, כמטבע של זהב, שאפילו מעפרים אותה בעפר ומבוססים אותה בבוץ נשארת זהב כמות שהוא. היא שעמדה לנו, והיא שעמדה לי לבוא בשערי חייה של גלות תימן ולהתהלך במשכנות שבטי ישראל ממזרח, כאילו אני בביתי ובמשפחתי; אותה הווייה ואותם רחשי־לב ורגשי־נפש וארחות־חיים, הכל דומה ודומה לדומה.

אותה שעה ניגלתה לי, אני, דמותו של הזז בכל גדולתה היהודית ובכל העוצמה האמנותית והחווייתית שלה.

בהסתלקותו של חיים הזז נחתמה תקופה, שהייתי מכנה אותה “תקופת המלכים והמלוכה” של הספרות העברית בדור התחיה. מי יתן שיצירתו של הזז תאציל מהודה הרוחני ומהדרה הפנימי לא רק על המשך היצירה הספרותית והאמנותית, אלא גם על כל מעשינו, דברינו וארחות חיינו.

* * * *

ב. בטקס קריאת שמו של הזז על שדרה בירושלים    🔗

י"א בחשון תשל"ו, 16.10.75

שבח ותודה לעירית ירושלים, חברי מועצתה, ועדת השמות שלה, ראש העיר המכובד וסגניו, שהחליטו לקרוא על אחת משדרות ירושלים את שמו של הסופר הגדול והדגול, חיים הזז ז"ל, שבה חי ויצר מיטב יצירותיו, ואותה אהב מכל אהבה שבעולם.

מנהג נפוץ הוא לקרוא שמות של אנשי־שם, סופרים ומנהיגים ונדבנים, על רחובות ערים ועיירות בישראל ובעולם, ושמא אנו מפריזים בכך.

אך אין כירושלים, עיר הנצח, שכל מי שזוכה ששמו יהא חקוק על כתלי בתיה ורחובה, ונשמע לעתים קרובות מפי עוללים וזקנים, רחוקים וקרובים, הריהו כמי ששמה של ירושלים נקרא עליו, ונותנת מהודה ומנצחיותה על זכרו, והריהו בכלל אותם שנאמר עליהם ונתתי להם יד ושם בביתי ובחומותי וכו'.

חיים הזז, ענק הספרות העברית בדור האחרון, שירושלים ויושביה התכבדו בו, ורבים בישראל ראו בו אחד המאורות הגדולים בעולמן של ספרות ורוח, כל שכן שהוא ראוי להנצחה הזו, שכולה אומרת כבוד.

שמו של חיים הזז ז"ל אינו רק שם שיתנוסס מעל קירות האבן ושלטי הניאון בלבד, שכן שמו מתנוסס מעל יצירתו הספרותית העשירה, רבת ההשראה והחן, ובעלת ייחוד, שאין כייחודה, הן מצד רוח; ותכניה והן מצד לשונה המקורית והעסיסית.

חיים הזז החל דרכו בשדה הספרות כסופר המהפכה ברוסיה, על גילגוליה ותהפוכותיה; הוא עלה והגיע לירושלים, בירת כיסופיו ותקותיו של עם ישראל, ונעשה סופרה ושופרה של הציונות, תנועת התחיה והשחרור, של העם היהודי, הטהורה במעשיה והצודקת במטרותיה מכל תנועת שיחרור אחרת בעולם.

למרבה האירוניה אנו עדים לכך שבעצם הימים האלה נשפכים עליה, בזירה הבינלאומית קיתונות של שיטנה ונאצה, על היותה כביכול תנועה גזענית וזאת מפי גזענים ומדכאים וסוחרי עבדים כסעודיה, אוגנדה ולוב, והם נתמכים על ידי צבועים מזה ומתרפסים מזה.

וכשאני אומר שהזז היה סופרה ושופרה של הציונות אני מבקש שלא תהיה טעות בידי מישהו לראות את הזז כמי שעוסק בשליחות ארגונית, הסברתית או תעמולתית של המוסדות הציוניים. אמנם כשנדרש לכך נענה, אבל זאת רק לעתים רחוקות ביותר, כיון שהוא הקפיד מאד שכל זמנו וכל חייו ופרי רוחו יהיו קודש ליצירתו הספרותית האמנותית.

הזז לא הסתפק בתיאורי העיירה היהודית בפולין וברוסיה, הם ובניהם שהגיעו ובאו לא"י, אלא הלך אל התימנים, והכורדים, והפרסים והבוכרים, וצייר את הווייתם, מרחוק ומקרוב, על אורותיה וצלליה, חשף את המשותף והדומה, ואת השונה והמשונה, ומסיפור לסיפור ומספר לספר העמיד אלו לצד אלו וקירבם אלו לאלו כמי ששוזר פרחים בידיו ונעשו הסברים שמחים ונלבבים.

כך נעשתה יצירתו המונומנטלית של הזז כפסיפס ססגוני, מרהיב עין ולב, שאין כיפיו וכעצמת קיסמו בכל הספרות העברית.

וחבל שלא די הבענו להזז בחייו את התפעלותנו והוקרתנו, ולא די הללנו אותו בפניו, כדי לגרום לו מעט נחת רוח בעולם הזה.

מי יתן, שדוקא עכשיו, תשוב ותאיר יצירתו הספרותית במלוא אורה, ויתבשמו בקריאת ספריו זקנים ועוללים, קרובים ורחוקים; ואז יכירו וידעו כולם, מי היה הסופר המופלא ששמו יתנוסס, מעתה ועד עולם, על השדרה היפה הזאת.

* * * *