הִנֵה הֵם לִפְנֵיכֶם, שְׁמוֹנָה־עָשָׂר בָּנִים וּבָנוֹת מִכִּתַּת “פְּלָגִים”, שְׁזוּפִים וּמַרְעִישִׁים עוֹלָמוֹת. בַּקַיִץ – יְחֵפִים, בְּגוּפִיָה וּבְמִכְנָסַיִם קְצָרִים, וּבַחֹרֶף – תָּמִיד בְּסוּדָר, דֻבּוֹן וּמַגָפַיִם. תָּמִיד בְּיַחַד. קָמִים בְּיַחַד בַּבֹּקֶר וְהוֹלְכִים לִישֹׁן בְּיַחַד בָּעֲרָבִים. תְָמִיד בְּיַחַד, אוֹכְלִים בְּיַחַד, מְשַׂחֲקִים בְּיַחַד וְלוֹמְדִים בְּיַחַד.
מוּבָן, שֶׁלְכָל אֶחָד מֵהֶם אִמָא וְאַבָּא מִשֶׁלוֹ. כָּל יוֹם, בְּשָׁעָה אַרְבַּע אַחַר־הַצָהֳרַיִם, נִפְרֶדֶת הַחֲבִילָה וְכָל אֶחָד הוֹלֵךְ לַחֲדַר הוֹרָיו וְאֶחָיו וּמְבַלֶה נִפְלָא עַד הַלַיְלָה. בַּלַיְלָה חוֹזְרִים כֻּלָם לִישֹׁן בִּקְבוּצַת “פְּלָגִים”.
בָּנוֹת יֵשׁ בִּקְבוּצַת “פְּלָגִים” רַק חָמֵשׁ, אֲבָל כָּל אַחַת – טִיפּוּס: דְבוֹרָה הַמְמֻשְׁקֶפֶת, רַקֶפֶת הַסְפּוֹרְטָאִית, עָפְרָה הַמְתֻלְתֶּלֶת, אַלוֹנָה בַּעֲלַת הַצַמוֹת וְיַסְמִין, שֶׁאוֹתָהּ כֻּלָם אוֹהֲבִים.
לְעָפְרָה הַמְתֻלְתֶּלֶת שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת הָעוֹטְרוֹת אֶת רֹאשָׁהּ בְּתַלְתַּלִים קְטַנִים וּסְבוּכִים, וְהִיא – אֵינָהּ אוֹהֶבֶת אוֹתָם. עָפְרָה הָיְתָה רוֹצָה שֶׁיִהְיוּ לָהּ צַמוֹת, כְּמוֹ לְאַלוֹנָה, אֲבָל זֶה לֹא מַצְלִיחַ לָהּ. תַּלְתַּלֶיהָ צְפוּפִים צְפוּפִים, אַךְ לָאֹרֶךְ אֵינָם צוֹמְחִים, וְזֶה מַרְגִיז אֶת עָפְרָה כָּל הַיָמִים. לְאַלוֹנָה שֵׂעָר חָלָק וְאָרֹךְ וּשְׁתֵי הַצַמוֹת הַתְּלוּיוֹת לָהּ עַל גַבָּהּ יְפֵהפִיוֹת, בְּהִירוֹת וְעָבוֹת כָּאֵלֶה. עָפְרָה מָקַנְאָה בָּהּ. “מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת לָהּ,” אוֹמֶרֶת עָפְרָה בְּלִבָּהּ, “מִתְהַלֶכֶת כְּמוֹ מַלְכָּה עִם הַצַמוֹת שֶׁלָהּ!” בְּפוּרִים, כַּאֲשֶׁר הִצִיעוּ לְאַלוֹנָה אֶת תַּפְקִיד אֶסְתֵּר הַמַלְכָּה וְהִיא פָּתְחָה אֶת צַמוֹתֶיהָ וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ גָלְשׁוּ סָבִיב סָבִיב וְעָטְפוּ אוֹתָהּ כְּמוֹ צָעִיף, לֹא הָיָה גְבוּל לְקִנְאָתָהּ שֶׁל עָפְרָה.
“מַה יֵשׁ?” אוֹמֶרֶת אַלוֹנָה לעָפְרָה, “לָךְ יוֹתֵר קַל לַחֲפֹף רֹאשׁ. בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמְטַפֶּלֶת אוֹ אִמָא חוֹפְפוֹת לִי אֶת הָרֹאשׁ, הֵן מַצִיעוֹת לִי לְקַצֵץ אֶת הַצַמוֹת. אַתְּ יוֹדַעַת אֵיזוֹ עֲבוֹדָה זֹאת? תִּשְׂמְחִי שֶׁיֵשׁ לָךּ תַּלְתַּלִים קְצָרִים וְיָפִים כָּאֵלֶה.” אֲבָל עָפְרָה אֵינָהּ שְׂמֵחָה. “אִם כָּל כָּךְ קָשֶׁה לָהּ לַחֲפֹף אֶת הָרֹאשׁ, אָז לָמָה הִיא לֹא מְקַצֶצֶת?” חוֹשֶׁבֶת עָפְרָה. וְהַמֻשָׂג “לְקַצֵץ” קוֹנֶה לוֹ שְׁבִיתָה בְּרֹאשָׁהּ, מְכַרְסֵם בָּהּ.
יוֹם אֶחָד נָפַל לְיָדֶיהָ סֵפֶר בּוֹ מְסֻפָּר עַל חֲבוּרַת יְלָדִים בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה. מְסֻפָּר שָׁם, אֵיךְ כַּמָה יְלָדִים הָלְכוּ בַּלַיְלָה לַעֲשׂוֹת תַּעֲלוּל וְגָזְרוּ לְיַלְדָה אַחַת, בַּעֲלַת צַמוֹת מְפֹאָרוֹת, צַמָה אַחַת. פָּשׁוּט עָזְרוּ לָהּ לְהַחְלִיט. וְלֹא הָיתָה לָהּ בְּרֵרָה, אֶלָא לְקַצֵץ גַם אֶת הַצַמָה הַשְׁנִיָה. זֹאת הַדֻגְמָה שֶׁעָפְרָה חִפְּשָׂה כָּל הַיָמִים. הַאִם לֹא אָמְרָה לָהּ אַלוֹנָה שֶׁקָשֶׁה לָהּ לַחֲפֹף רֹאשׁ? אוּלַי הִיא דַוְקָא תִּשְׂמַח לְהִפָּטֵר מִן הַצַמוֹת שֶׁלָהּ?
בְּלִבָּהּ יוֹדַעַת עָפְרָה שֶׁאַלוֹנָה כְּלָל לֹא תִּשְׂמַח, וְשֶׁאֲפִלוּ תִּהְיֶה עֲצוּבָה מְאֹד, אֲבָל הִיא אוֹמֶרֶת לְעַצְמָהּ: “אַלוֹנָה דַוְקָא תִּהְיֶה מְרֻצָה. צָרִיךְ לַעֲזֹר לָהּ לְהַחְלִיט.” רַק, שֶׁלְבַד אֵין לָהּ אֹמֶץ לְבַצֵעַ אֶת מְזִמָתָהּ וְהִיא מְחַפֶּשֶׂת לָהּ עוֹזְרִים. וּמִי אִם לֹא הַגִ’ינְגִ’ים הַתַּעֲלוּלָנִים, מוּצִי וּבּוּזִי, מַתְאִימִים לִהְיוֹת שֻׁתָּפֶיהָ?
מוּצִי הוּא אָמוֹץ וּבוּזִי הוּא בֹּעַז, וְהֵם דוֹמִים זֶה לָזֶה כְּמוֹ אַחִים: שְׁנֵיהֶם נְמוּכֵי קוֹמָה, לִשְׁנֵיהֶם פּוֹנִי גִ’ינְגִ’י וְאָזְנַיִם גְדוֹלוֹת וּשְׁנֵיהֶם צַחְקָנִים וְתַעֲלוּלָנִים. בַּהַפְסָקוֹת הֵם נוֹהֲגִים לָשֶׁבֶת עַל מַעֲקֵה הָרְחָבָה שֶׁלִפְנֵי הַכִּתָּה, לֶאֱכֹל יַחַד פְּלָחִים מֵאוֹתוֹ תַּפּוּז וְלִצְחֹק.
בּוּזִי!" אוֹמֵר מוּצִי, “מָה?” עוֹנֶה בּוּזִי. וְזֶה כְּבָר מַצְחִיק אוֹתָם. מַבִּיטִים הָאֶחָד בְּפַרְצוּפוֹ הַמְנֻמָשׁ שֶׁל הַשֵנִי וּמִתְפּוֹצְצִים מִצְחוֹק לְזֵכֶר הַתַּעֲלוּל שֶׁל אֶתְמוֹל, אוו לִקְרַאת הַתַּעֲלוּל הַמְתֻכְנָן לְמָחָר.
לֹא קַל הָיָה לְשַׁכְנֵעַ אֶת בוזי ומוצי. עָפְרָה יָשְׁבָה אִתָּם כַּמָה יָמִים עַל הַמַעֲקֶה וְדִבְּרָה עַל לִבָּם. “אַלוֹנָה דַוְקָא תִּהְיֶה מְרֻצָה,” אָמְרָה לָהֶם. “גַם לְאִמָא שֶׁלָהּ נִמְאַס לַחֲפֹף לָהּ. רַק קָשֶׁה לָהּ לְהַחְלִיט, אָז אִם אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה אֶת זֶה, תִּהְיֶה לָהּ הַפְתָּעָה.”
“חֲבָל עַל הַצַמוֹת,” אָמַר בּוּזִי, “הֵן יָפוֹת.”
“וַאֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁהִיא רוֹצָה אֶת זֶה,” אָמַר מוּצִי.
אֲבָל עָפְרָה לֹא הִנִיחָה לָהֶם. “זֶה תַּעֲלוּל נִפְלָא,” אָמְרָה. “עוֹד אַף פַּעַם לֹא עֲשִׂיתֶם דָבָר כָּזֶה. נֵלֵךְ בַּלַיְלָה, עִם מִסְפָּרַיִם – הוֹפ! – אֵין צַמָה. וּבַבֹּקֶר יִהְיֶה שָׂמֵחַ… וְאַף אֶחָד לֹא יִדַע מִי עָשָׂה אֶת זֶה. אֲנַחְנוּ לֹא נַלְשִׁין זֶה עַל זֶה, נָכוֹן?”
וְכָךְ, מִלָה וְעוֹד מִלָה, שִׁכְנְעָה עָפְרָה אֶת הַגִ’ינְגִ’ים. מָתַי יְבַצְעוּ אֶת זְמָמָם? בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת כַּמוּבָן. בְּשַׁבָּת הַיְלָדִים מְבַלִים כָּל הַיוֹם עִם הַהוֹרִים, מְטַיְלִים, רוֹכְבִים עַל סוּסִים וְאופַנַיִם, לֹא יְשֵׁנִים בַּצָהֳרַיִם וּמִתְעַיְפִים, מִתְעַיְפִים…
עָפְרָה דָאֲגָה לְהָכִין מִסְפָּרַיִם גְדוֹלִים בִּמְיֻחָד. כָּל הַשַׁבָּת הָיְתָה עַצְבָּנִית וּמְתוּחָה. אִמָא חָשְׁבָה שְׁהִיא חוֹלָה. וּבֶאֱמֶת, כְּשֶׁמָדְדָה לָהּ אֶת הַחֹם, הִסְתַּבֵּר שֶׁהַחֹם עָלָה. “הַיַלְדָה חוֹלָה,” קָבְעָה אִמָא. “נַשְׁכִּיב אוֹתָהּ הָעֶרֶב מֻקְדָם וּמָחָר נֵלֵךְ לַמִרְפָּאָה.” טוֹב מְאֹד. עָפְרָה דַוְקָא הָיְתָה מוּכָנָה לָלֶכֶת לִשְׁכַּב מֻקְדָם. כָּךְ לאֹ יַחְשְׁדוּ בָּהּ לְעוֹלָם. הָיְתָה חוֹלָה, יֹאמְרוּ, הָלְכָה לִישֹׁן מֻקְדָם. אֲבָל הִיא יוֹדַעַת שֶׁאֵינָהּ חוֹלָה כְּלָל. חֻמָהּ עָלָה מֵרֹב הִתְרַגְשׁוּת וּמֶתַח.
בְּמוֹצְאֵי שַׁבָּת, רֹב הַיְלָדִים חוֹזְרִים מְאֻחָר לַכִּתָּה, הוֹלְכִים מִיָד לִישֹׁן וְנִרְדָמִים מַהֵר. גַם אַלוֹנָה נִרְדְמָה, אַחַת וּשְׁתַּיִם. הַצָרָה הָיְתָה, שֶׁגַם בּוּזִי וּמוּצִי נִרְדְמוּ מִיָד. רַק עָפְרָה נִשְׁאֲרָה עֵרָה. בַּחֲצוֹת, אַחֲרֵי שֶׁשׁוֹמֶרֶת הַלַיְלָה עָשְׂתָה אֶת הַסִבּוּב שֶׁלָהּ בַּכִּתָּה, קָמָה עָפְרָה וְהָלְכָה לְהָעִיר אֶת שֻׁתָּפֶיהָ. אֲבָל הֵם לֹא רָצוּ לְהִתְעוֹרֵר. וּכְשֶׁהִתְעוֹרְרוּ, לֹא רָצוּ לָקוּם. עָפְרָה נִעֲרָה אוֹתָם וְטִלְטְלָה בְּכָל הַכֹּחַ, עַד שֶׁיָצְאוּ מִן הַמִטוֹת וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בְּפִּגָ’מוֹת, בַּמִסְדְרון, רוֹעֲדִים מִקֹר וּמֵהִתְרַגְשׁוּת.
הָיָה זֶה לֵיל אָבִיב, בֵּין פּוּרִים לְפֶסַח. בַּחוּץ הֵחֵל לָרֶדֶת גֶשֶׁם אַחֲרוֹן. לְפֶתַע הִבְרִיק בָּרָק וְאַחֲרָיו רַעַם. רַק שֶׁאַלוֹנָה לֹא תִּתְעוורֵר מִזֶה, חָשְׁבָה עָפְרָה וְהַשְׁלֹשָה, מְהַלְכִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, פָּנוּ אֶל חַדְרָהּ שֶׁל אַלוֹנָה.
אַלוֹנָה גָרָה בְּחֶדֶר עִם יַסְמִין וְאִתַּי. מִטָתָהּ הָיְתָה לְיַד הַחַלוֹן. אֲבָל אֵיךְ מַגִיעִים אֶל הַצַמָה? אַלוֹנָה שָׁכְבָה שָׁם, מְכֻרְבֶּלֶת עַל צִדָהּ, מְכֻסָה עַד מֵעַל הָרֹאשׁ. הַשְׁלֹשָׁה, עָפְרָה עִם הַמִסְפָרַיִם הַגְדוֹלִים, עָמְדוּ לְיַד הַמִטָה. מִן הַחַלון פָּרְצָה רוּחַ מַעֲרָבִית, הַבָּרָק הֵאִיר עֲלֵיהֶם וְהָרַעַם נִשְׁמַע מְאַיֵם. לְבוּזִי וּמוּצִי כְּבָר בִּכְלָל לֹא הָיָה חֵשֶׁק לְהַמְשִׁיךְ בַּמְשִׂימָה. “זֶה בִּכְלָל לֹא כִֵף!” לָחֲשׁוּ.
אֲבָל עָפְרָה לֹא וִתְּרָה: “בּוּזִי, תָּרִים אֶת הַשְׂמִיכָה!” “לֹא,” סֵרֵב בּוּזִי – “יוֹתֵר טוֹב שֶׁאֶשְׁמֹר לְיַד הַדֶלֶת וּמוּצִי יָרִים אֶת הַשְׂמִיכָה!”
“אוּף, אַל תְּדַבְּרוִ עַכְשׁו! מִיָד כֻּלָם יִתְעוֹרְרוּ,” לָחֲשָׁה עָפְרָה. “תָּזִיז כְּבָר אֶת הַשְׂמִיכָה, נוּ!”
מוּצִי, בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת, הֵרִים אֶת הַשְׂמִיכָה מֵרֹאשָׁהּ שֶׁל אַלוֹנָה וְצַמָה עֲבֻתָּה אַחַת הִתְגַלְתָה לְעֵינֵיהֶם. עָפְרָה קֵרְבָה אֶת הַמִסְפָּרַיִם. הַבָּרָק הִבְזִיק שׁוּב וְיָדָהּ רָעֲדָה. עַכְשָׁו כְּבָר הַצַמָה אֲחוּזָה בִּצְבַת הַמִסְפָּרַיִם, צָרִיךְ רַק לַחְתֹּךְ. “מַהֵר! לָמָה אַתְּ לֹא חוֹתֶכֶת?” לָחַשׁ מוּצִי.
פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל שָׁקֵט, מַרְגִיעַ כָּל־כָּךְ, מִמִטָתָהּ שֶׁל יַסְמִין. “מָה אַתֶּם עוֹשִׂים?” זֶה הִבְהִיל אֶת הַשְׁלֹשָׁה יוֹתֵר מֵהָרַעַם וּמֵהַבָּרָק. עָפְרָה הִשְׁמִיטָה אֶת הַמִסְפָּרַיִם מִיָדָהּ וְהֵם נָפְלוּ אַרְצָה בִּצְלִיל צוֹרֵם. וְעַכְשָׁו, אוֹי! – גַם אַלוֹנָה הִתְעוֹרְרָה.
“מַה קוֹרֶה פֹּה?” שָׁאֲלָה אַלוֹנָה, “מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן? לָמָה לֹא נוֹתְנִים לִישֹׁן?” אֶפְשָׁר הָיָה אוּלַי עוֹד לָסֶגֶת בְּכָבוֹד, אַךְ מוּצִי הַפַּטְפְּטָן קִלְקֵל הַכּול. “חָשַׁבְנוּ שֶׁתִּשְׂמְחִי לְהִפָּטֵר מִן הַצַמָה,” אָמַר לָהּ.
“מָה? לָמָה?!” – אַלוֹנָה תָּפְסָה בְּצַמוֹתֶיהָ בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ, כֻּלָהּ רוֹעֶדֶת. מוּצִי הֵרִים אֶת הַמִסְפָּרַיִם מִן הָרִצְפָּה וְכֻלָם רָאוּ אוֹתָם. רַק זֶה עוֹד הָיָה חָסֵר. שׁוּב הֵאִיר הַבָּרָק אֶת הַחֶדֶר. “אַתֶּם רְצִיתֶם לִגְזֹז אֶת הַצַמוֹת שֶׁלִי?” – אַלוֹנָה הִתְקַשְׁתָה לְהַאֲמִין. אֲבָל הֵם, עָמְדוּ לְיָדָהּ עִם הַמִסְפָּרַיִם בַּיָד וְשָׁתְקוּ.
עָפְרָה הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִתְאוֹשְׁשָה. “קָשֶׁה לָךְ לַחֲפֹף רֹאשׁ, נָכוֹן?” פָּלְטָה בִּמְהִירוּת, “רָצִינוּ רַק לַעֲזֹר לָךְ…”
אַלוֹנָה פָּרְצָה בִּבְכִי. “אַתֶּם רָעִים!” הִתְיַפְּחָה – “לְכוּ מִכָּאן, לְכוּ! שֶׁלֹא תָּעֵזוּ לָגַעַת בַּצַמוֹת שֶׁלִי! אֲנִי לֹא אִישַׁן. אֲנִי אֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶן!”
"לֹא נָבוֹא עוֹד פַּעַם. אַתְּ יְכוֹלָה לִישֹׁן, אָמַר בּוּזִי. “אֲנִי בִּכְלָל לֹא רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה. רַק עָפְרָה רָצְתָה.”
“כֵּן, כֵּן,” אִשֵׁר מוּצִי, “הִיא אָמְרָה שֶׁזוֹ תִּהְיֶה הַפְתָּעָה בִּשְׁבִילֵךְ. אֲבָל זֶה בִּכְלָל לֹא הָיָה נָעִים לָנוּ. לֹא נַעֲשֶׂה אֶת זֶה יוֹתֵר. סְלִיחָה.” וּשְׁנֵיהֶם הִסְתַּלְקוּ מֵהַחֶדֶר.
רַק עָפְרָה נִשְׁאֲרָה לְיַד מִטָתָהּ שֶׁל אַלוֹנָה, הַמִסְפָּרַיִם עוֹד בְּיָדָהּ. וְאָז יַסְמִין אָמְרָה: “לְכִי גַם אַתְּ לִישֹׁן, עָפְרָה, וְאַל תְּנַסִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה שׁוּב. זֶה לֹא יָפֶה.” אֲבָל עָפְרָה נִשְׁאֲרָה עוֹמֶדֶת עַל עָמְדָהּ. לֹא יְכוֹלָה לָזוּז. בּוּשָׁה כִּסְתָה אֶת פָּנֶיהָ. פִּתְאֹם צַר הָיָה לָהּ עַל אַלוֹנָה, הַשׁוֹכֶבֶת מְפַחֶדֶת בְּמִטָתָהּ וּבוֹכָה. גַם עָפְרָה רָצְתָה לְבַקֵשׁ סְלִיחָה כְּמוֹ בּוּזִי, אֲבָל הִיא אֲשֵׁמָה יוֹתֵר, וְהָיָה לָהּ קָשֶׁה.
אַלוֹנָה הִמְשִׁיכָה לְהִתְיַפֵּחַ. “אֵיךְ רָצִית לַעֲשׂוֹת לִי דָבָר כָּזֶה? אַתְּ כְּבָר לֹא תִּהְיִי חֲבֵרָה שֶׁלִי אַף פַּעַם.”
גַם לְעָפְרָה בָּא לִבְכּוֹת. בַּחוּץ יוֹרֵד גֶשֶׁם. קַר לָהּ וְהִיא מִסְכֵּנָה מְאֹד. הִיא פָּרְצָה בִּבְכִי וּמִתּוֹךְ הַבְּכִי הַגָדוֹל, בֵּין הִתְיַפְּחוּת לְהִתְיַפְּחוּת נִפְלְטוּ הַמִלִים: “אֲנִי מִצְטַעֶרֶת אַלוֹנָה, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת.” יַסְמִין שׁוּב הִתְעָרְבָה, בַּקוֹל הַשָׁקֵט שֶׁלָהּ, הַמַרְגִיעַ: אִם אַתְּ כָּל כָּךְ מִצְטַעֶרֶת, אָז גַם אַלוֹנָה תִּסְלַח לָךְ," הִיא אוֹמֶרֶת. “הֲרֵי בְּעֶצֶם לֹא קָרָה שׁוּם דָבָר. הַצַמוֹת בִּמְקוֹמָן. מָחָר נְדַבֵּר עַל הַכֹּל. עַכְשָׁו צָרִיךְ לִישֹׁן. תַּגִידוּ לַיְלָה טוֹב.”
וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא, עָפְרָה הִצְלִיחָה לוֹמַר “לַיְלָה טוֹב” וּ"סְלִיחָה, אַלוֹנָה," וְאַלוֹנָה הֵשִׁיבָה לָהּ בְּ"לַיְלָה טוֹב". כַּעֲבֹר שָׁעָה כְּבָר הָיוּ כֻּלָם בַּמִטוֹת וְיָשְׁנוּ. בְּיוֹם הַמָחֳרָת הֵאִיר בֹּקֶר בָּהִיר וְרָחוּץ, וּקְבוּצַת “פְּלָגִים” יָצְאָה לַטִיוּל הַשְׁבוּעִי שֵׁלָהּ אֶל הֶהָרִים מִמוּל. עָפְרָה הָלְכָה לְיַד אַלוֹנָה וְנוֹרָא רָצְתָה לְדַבֵּר אִתָּהּ, אַךְ אַלוֹנָה עֲדַיִן שָׁתְקָה וְלֹא הִבִּיטָה בָּהּ כְּלָל. הֵם טִפְּסוּ יַחַד עַל הָהָר. שָׁם עָשׂוּ חֲנִיָה וְאָכְלוּ אֶת הַתַּפּוּזִים שֶׁהֵבִיאוּ אִתָּם. וְכַאֲשֶׁר יָשְׁבוּ לָהֶם כָּךְ, עַל גַב הָהָר וְהִבִּיטוּ בַּחֻרְשׁוֹת הַיָפוֹת, בַּמַטָעִים וּבַשָׂדוֹת שֶׁמִמוּל, פָּנְתָה פִּתְאֹם אַלוֹנָה אֶל עָפְרָה: “אַתְּ יוֹדַעַת מָה, בַּקַיִץ יִהְיֶה לִי בֶּאֱמֶת קְָשֶׁה עִם הַצַמוֹת הָאֵלֶה. אוּלַי בֶּאֱמֶת אֲבַקֵשׁ לְהִסְתַּפֵּר.”
“חֲבָל לִגְזֹז אוֹתָן,” אָמְרָה עָפְרָה, “הֵן יָפוֹת. אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁלֹא הִצְלַחְתִּי.”
“אִמָא שֶׁלִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֶצְלִי הַשֵׂעָר גָדֵל כָּל־כָּךְ מַהֵר, שֶׁעַד הַחֹרֶף הַבָּא שׁוּב יִהְיוּ לִי צַמוֹת, אִם רַק אֶרְצֶה,” אָמְרָה אַלוֹנָה, “וּבִכְלָל, בְּעֵינַי הַתַּלְתַּלִים שֶׁלָךְ יוֹתֵר יָפִים…”
“בֶּאֱמֶת?” תָּמְהָה עָפְרָה, “וַאֲנִי דַוְקָא לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתָם.”
כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ קִצְצָה אַלוֹנָה אֶת צַמוֹתֶיהָ עַד לַכְּתֵפַיִם וְהָיְתָה יָפָה מְאֹד בְּתִסְרָקְתָהּ הַחֲדָשָׁה.
“כָּכָה זֶה,” צָחֲקָה יַסְמִין, “תָּמִיד חוֹשְׁבִים שֶׁאֵצֶל הָאֲחֵרִים יוותֵר יָפֶה. אֲבָל כֻּלָם יוֹדְעִים שֶׁבִּ”פְלָגִים", הַבָּנוֹת הֲכִי נֶחְמָדוֹת. מַסְכִּימִים?" הַבָּנוֹת הִסְכִּימוּ. הַבָּנִים – לֹא כָּל־כָּךְ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות