(1927)

לרגל מלאת 25 שנה מיום מותו, ערך העתון הפריסאי “קוֹמדיה” משאל: “מה נשאר מזולא?” ליאוֹן דוֹדֶה ענה: “השפעתו כאפס. כבר עשרים שנה לא שמעתי את שמו בקשר עם הספרות”. רוני־האב אמר בערך אותו דבר. הסופרת הגב' ראשילד מצאה כי גם בשנים קודמות תלויה היתה הצלחתו במידה מרובה במסירוּת המו"ל שארפּאנטיה. לעומת זאת, הודה קאמיל מוֹקלֶר כי המנוח “היה מכל מקום אדם דגול” וגוּסטאב גיש צרף אותו עם הוּגוֹֹ ועם באלזאק ל"שלישית האלמוות"…

בעתוני פאריס נערכו כמה משאלים כאלה, אבל לא נעשה המשאל החשוב, וכמדומה הפשוט ביותר: משאל בספריות, אם קוראים עדיין את ספרי “רוּגוֹן־מאקאר” ומי הם הקוראים. בכל אופן, אפשר לראות מראש כי היתה מתקבלת תשובה מצערת בשביל מעריצי המנוח. הוא כבר קלאסיקון – ומי קורא סופרים קלאסיים? הקשישים אינם קוראים; בכלל יש להם מעט זמן לספרים, וכאן יוצאים המון חדשים לבקרים. בדרך כלל, קוראים סופרים קלאסיים רק תלמידים ותלמידות של בתי־הספר. אבל, דווקא בצרפת עוד מוסיף הדור הזה לשמוע במקצת בקול ההורים וספק אם ההורים מאמצים אותם לעשות הכרה דווקא עם מין זה של ספרות ריאליסטית. הרבה יותר קוראים, בודאי, את זולא בגרמניה. אבל, בדרך כלל נתקיים בו, כפי הנראה, גזר דינם של כמעט כל “שליטי המחשבות” שבדור הקודם: הוא נשכח.

חבל שנשכח. אמנם, גאון לא היה. אלוהים לא חנן אותו בכישופם העיקרי של הכשרונות הגדולים: ביכולת ליצור טיפוסים אנושיים חיים לגמרי וכל כך מיוחדים, שייחרתו לצמיתות בזכרון הצבור. משונה הדבר, לעתים ניתן כשרון זה גם לאנשים שכלל אינם גדולים: יוצרו של אוֹבּלוֹמוֹב ויוצרו של סיראנוֹ – שניהם לא היו סופרים גדולים. אבל – ספק אם מסַפּר יאריך ימים אחרי מותו בלי יכולת זו. ספק, למשל, אם יאריך עוד ימים מוֹפּאסאן, כי אפילו בּל־אַמי יצא אצלו חיוור במקצת; וכן אנטול פראנס, כי בסדרת קלסתריו יש, בעצם, רק אדם חי אחד (אומרים, כי הוא דמות אבטוביוגראפית) – לעתים כולו מידות טובות ושמו סילווסטר בּוֹנאר, לעתים הוא קצת נוכלן וכנויו ז’רוֹם קואנייר, אבל, הדמות אחת היא. ואף־על־פי־כן, חבל יהיה אם יחדלו לגמרי לקרוא את מופּאסאן ואת פראנס; וחבל, אם כבר חדלו לקרוא את זולא.

לעצב בני־אדם הוא לא ידע, אבל מעטים ידעו כמותו לתאר את הסביבה ואת האוירה. “תצלום”, גדפו אותו מתנגדיו. אבל, יש גם תצלומים אמנותיים. והסביבות שהוא היה מצייר – ויהי אפילו מצלם – היו כולן כאחת מצוינות מבחינת הענין האנושי־כללי. “התעשרו!” נאמר לצרפתים בראשיתה של אותה תקופה שזולא תארה בעשרים הרומנים הממשים שלו (האחרים, שמחוץ לסדרה זו, כלומר “לוּרד”, “פוריות”, וכו' – הם באמת תבן). וצרפת החלה להתעשר, כל מעמד על פי דרכו. אחד החל לכבוש את העיירה פלאסאן אחר נהפך להוד מעלתו; שלישי יסד את מבצרו ברובע ה־ ¹Halles רביעי היה לבעל־גוף בכפרו, את החמישי קלעו החיים למכרות; הששי הלך לבקש הצלחה באמנות; עוד מי־שהוא – בהזיות דתיות; והבתולה נַנה – במקום היאֶה לה. כל איש כמיטב יכלתו לקח חלק ב"טרף הכלבים": וכמעט כולם היה סופם רע. אין עוד, כמובן, בספרות העולמית תמונה כה כוללת של החברה הקפּיטאליסטית. ואילו בא עכשיו זולא שני וצייר תמונה חדשה, כבר היא תהיה תמונה אחרת. אמנם, גם עכשיו אוהבים בני־האדם “להתעשר”, אבל כבר הם יודעים על כך, שהמשק הקפיטאליסטי הוא משק עברין ושבתחתונים רותחת כנגדו רוגזה עצומה ושבכל עת תלויה מעליו אימת מהפכה. משום כך מתעשרים הם בבושת־פנים, במבוכת־לב ובצנעה. אבל, בימי נפוליאון הקטן טרם היה מקום לרפיון־רוח כזה. בני־אדם היו מתעשרים בהתלהבות, הם קרעו לנתחים את טרף־הכלבים בהרגשת חובה לאומית. בכל הכעור של מצוּת זו היה גם קורטוב של גדלוּת. אף זו רומנטיקה, אשר את אחורי־פניה נוכל למצוא במתכוֹנוֹתיו הנאות, ולוּ גם דמיוֹניוֹת, של מארכס. ואחד גם אמר באיזה מקום, כי הטוב שבפרשני מארכס היה זולא – ולהיפך.

חבל, אם כבר שכחו את זולא.

אנו, הדור היהודי שנתבגר בימי משפט דרייפוס – אנו, כמובן, לא שכחנוהו. אך גם בשבילנו תעודה קשה היא – להסביר לאחינו הצעירים, או לבנינו, מה היה טיבו של משפט דרייפוס ומה היה בשבילנו זולא. אפשר לספר על כך במשך שעות: השומעים הצעירים מבינים – ואינם “מבינים”: אינם “מממשים” את הדבר, כפי שאומרים האנגלים. להם ברור רק זה, שנידון איש חף מפשע, שהאיש היה יהודי וסביב זה נתרחשה התנגשות בין אנשי־הריאקציה ובין המתקדמים בצרפת והדבר עורר התענינות רבה בעולם כולו. מבחינה מלולית – אכן, כך היה הדבר; ואף־על־פי־כן, זה לגמרי לא מה שהיה. במשך כמה שנים רצופות חיו באותו זמן בני־אדם בליסאבון ובוולאדיבוסטוק בהכרה שעניניהם, הפרטיים ואף הצבוריים, אינם אלא שמץ של מה־בכך: והענין הראשי של חייהם נחרץ אי־שם בפאריס או ברֶן או באי־השדים. מסתבר, מעולם לא היתה עוד האנושות התרבותית שרויה בצורה כה נמרצת וזמן כה ממושך בחרדה כללית נעלה ורחוקה מבצע. המעורבים ביותר במלחמה עליה היו… היו… משונה, מרגיש אני כי כבר שכחתי כמעט את כל שמותיהם: לאבּוֹרי – פיקאר – פרֶסאנסֶה – ומי עוד? אך זה הדבר, שעל כל השמות הללו האפיל אז שם אחד – זולא. מדוע? כיצד אירע הדבר? אף אחד מאתנו אינו זוכר אף מלה אחת מתוך מאמרו “אני מאשים”. אילו מצאוהו והדפיסוהו שוב, כי עתה גם אנו משכנו בכתפינו: וכי מה, בעצם, המיוחד שבמאמר זה? ודאי – לא כלום. מלבד דבר אחד: שהוא פוצץ אוצר עצום של דינאמיט תתקרקעי, זעזע מוסדות הארץ, ויצר את התנועה שהיתה לגורם החינוכי הראשי בחיי דורנו, שהפכה אותנו למאשימים, למעיזים, ללוחמים, שלימדה אותנו לצאת יחידים נגד עולם מלא, שהכשירה את כל המהפכות של עשרים השנים האחרונות; ושנתנה לנו את הרצל…