(1927)

במשך שנים מספר הרצה ז’בוטינסקי על הנושא “ביאליק שותק” בערים שונות באירופה.

הנוסח שלפנינו נרשם בגרמנית במונקאץ' (צ’כוסלובקיה) בשנת 1927.

 

א    🔗

רוצה אני לנסות לתאר כאן את קורות חייו של משורר אחד. לא את המאורעות החיצוניים של חייו, אלא את הביוגרפיה של נשמתו, אשר בה משתקפות כל תולדות עם־ישראל שבמזרח אירופה. המשורר שאליו כוונתי הוא – ביאליק. עודנו איש חי ולכן קשה לומר, איזה מקום יוקצה לו בתולדות הספרוּת העברית. יש אומרים, כי הוא גדול המשוררים העבריים שהיו לנו מאז גלינו מארצנו. ואם אבוא להשוותו לגדולי המשוררים של אומות אחרות, כי עתה אומר: מאז נפטרו האיטלקי קארדוּצ’י והבלגי וֶרהֶרֶן לא היה משורר בעל שעור־קומה כמותו. בשבילנו דיינו שנדע, כי יש לנו משורר גדול, או, בעצם – היה לנו. כי ביאליק בתור משורר שותק, כידוע לרבים. תופעה מוזרה היא זו, שאדם שעודנו גם היום במלוא כשרונו משתתק, ובהיותו רק בן 40 חדל מליצור דברי־שירה. במשך זמן רב קווינו, כי אין זו אלא תופעה חולפת. אבל, כיום יודעים אנו: היה לנו משורר גדול.

וחשוב היום, לפי דעתי, שנבחן מפני מה שותק אצלנו משורר כמו ביאליק. כי סבור אני, שיש לדבר סיבות נכבדות, אשר שרשיהן נעוצים בפסיכולוגיה של עם ישראל ושל הגטו היהודי.

אם נתלווה אל המשורר בדרך חייו נוכל להבחין בהתפתחותו ארבע תקופות נבדלות.

כל אחת מן התקופות הללו בחייו של ביאליק מקבילה לתקופה בעלת אופי מובהק בחיי הגטו. ביאליק נולד ברבע האחרון של המאה הי"ט בכפר אחד בפלך ווֹהלין. בחיי היהודים ברוסיה ובגטו המזרחי היה זה זמן קודר, אפור, ללא שמחה. אבל, לא רק בגטו היה כך, אלא גם בעולם החיצון. הרוסים מכנים עתים אלוּ של שנות השמונים והתשעים בכנוי מיוחד, קוראים הם להן “בֶּזוורֶמֶניֶה” “חדל־זמנים”, זמן שאין מתרחש בו מאום, לא גדול ולא קטן, לא עצוב ולא שמח. זמן שבו היו חיים ללא תקוה וללא יאוש. זמן זה היה במוצאי תנועות־המרי של שנות השבעים ולפני שגאוּ הזרמים המהפכניים של המאה העשרים.

ועוד גרוע מזה היה אז המצב בגטו. בשעה שביאליק הצעיר, והוא אז בן 17 שנה, הכיר את העולם הכּרה ראשונה, ראה עולם ללא גיל וללא רצון. שככה ההתלהבות שבראשית “חבּת־ציון”, הראשונה לתנועות השיבה לארץ־ישראל. אחד־העם כבר כתב אז, אך את תורתו לא הבינו ובני הזמן ההוא לא ראו שום כוכב בשמי עם־ישראל. ושיריו הראשונים של ביאליק, בהם תאר את רגשותיו, היו קודרים ונכאים. כותב הוא בהם על מצוקתם של אנשים ישרים, של אנשים שאינם מכירים אלא את הדרך הישרה. ביאליק מדבר על מצוקה זו בדמוֹתוֹ אותה ליער, שעציו חדלו מקוות כי יבוא האביב. שואל הוא: התדע מאין נחלתי את שירי? ואחר מספר הוא, מה היתה צורת בית הוריו. המשפחה היתה חיה בדחקות נוראה. אביו מת בעודו נער ועל אמו האלמנה הוטל לדאוג לפרנסת שבעה ילדים קטנים. כל היום היתה טורחת בשוק ו"בערב היא שבה כל־עוד בה נשמה". עד חצות הלילה לא כבתה את נרה בעסקה במלאכת הבית. מאלה הדמעות הוא שאב את שירתו.

וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גוּפָהּ הָרָפֶה

נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָהּ הַפְּרוּקָה,

כְּמוֹ חִשְּׁבָה הִתְמוֹטֵט מִנֵּטֶל הַמְּצוּקָה –

וּלְחִישָׁה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע בַּאֲנָחוֹת טְרוּפָה

זְמַן רַב עוֹד הִגִּיעָה אֵלַי עַל־מִשְכָּבִי.

אך נפש צעירה מבקשת גם כאן נחמה. וביאליק מוצא רק נחמה אחת, רק דבר אחד שיוכל להאמין בו: את הדמעה. כמעט בכל שיר משיריו מוצאים אנו את הדמעה, את עשרו היחיד, אשר בו מוצאת נפשו פּוּרקן לענוּתה, את התקוממותו נגד האלהים.

נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִפֹּל קַו־אוֹר

וַיַּכֶּנָּה

צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –

וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה.

וּבְּחֹסֶר כֹּל אֵלֵךְ. וְצַר־לִי מְאֹד –

הִיא דָלָלָה.

בשיר אחד מדבר הוא על עמו ועל תקוותיו.

מַאֲמִין אָנֹכִי כִּי־נָבִיא עוֹד נָקִים,

שֶׁיּוֹרִיד לְעֵינֵי הָעוֹלָם עוֹד דִּמְעָה,

וְהִרְעִים עוֹד קִינָה לְהַרְגִּיז שְׁחָקִים

וְאָחַז כָּל בָּשָׂר פַּלַָּצוּת לְשִׁמְעָהּ.

אחר זמן מוצא ביאליק בחיפּוּשיו נחמה חדשה. הדבר היחיד, שיכול אדם להוקירו בחיים הללו, הוא ספר הגמרא, הגמרא הישנה, הקדושה, והאוירה האופפת אותה. באותן השנים הוא כתב שיר גדול “המתמיד”. בשיר זה אינו מתאר אלא את קורותיו של נער שטרם היה לבר־מצווה והוא תלמיד חרוץ בבית־המדרש. אבל מן הילד הזה עושה ביאליק גבור. ישנו בשיר זה מחזה אחד הנוגע עד לבי בכל עת שאני קורא בו. בהשכמת הבוקר, עוד לפני זרוֹח השמש, הולך לו הנער אל בית־המדרש. עודנו עייף ונדמה לו שלא רק הצפרים, הפרחים והדשאים פונים אליו ומזמינים אותו לנוח ולשחק עמהם, אלא גם עיניו וגם ידיו מבקשות: “חננו,… שוב, שכב ותנוח” בעשב הרענן. אבל, הנער כובש את יצריו, איננו רוצה להסתכל ביופי ואינו מטה אוזן לקולות גופו. הולך הוא אל בית־המדרש ולומד שם. ומעבר לחלון יוריק לו היקום ותלבש הארץ את תכריכי החורף וכל הדרו של הבורא יעבור על פניו, והנער לא ייהנה מכל זה מאומה.

וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי־אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?

שואל ביאליק. אבל, הוא גם שואל לשם מה?

הַכּוֹחוֹת הָאֵלֶּה עַל־מָה הֵמָּה כָלִּים?

בשיר אחר הוא אומר:

אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת־הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אֲחֶיךָ הַמּוּמָתִים

בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה…

… לִפְשֹׁט אֶת־הַצַּוָּאר

אֶל־כָּל־מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה…

אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת־הַמָּעֹז

אֶל רֹאשׁוֹ מִלְּטוּ אֲבוֹתֶיךָ מַשְׂאַת נַפְשָׁם,…

אִם תֹֹאבֶה דַעַת אֶת־הָאֵם הָרַחֲמָנִיָּה

שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד…

וּמִדֵּי שׁוּבו נִכְלָם, עָיֵף וְיָגֵע…

… תִּמַּח אֶת דִּמְעָתוֹ,… תְּיַשְּׁנֵהוּ עַל־בִּרְכֶּיהָ –

… אֶל בֵּית־הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנֹּושָׁן,

… אוּלַי גַּם־כַּיּוֹם תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ…

שִׁבָּלִים בּוֹדְדוֹת, כְּצֵל מִמַּה־שֶאָבַד,

יְהוּדִים קוֹדְרִים, פָּנִים צוֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,

יְהוּדִים בְּנֵי הַגָּלוּת,…

… אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,

כִּי רַגְלְךָ עַל מִפְתָּן בֵּית־חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,

וְעֵינְךָ תִּרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.

אבל, כבר אז הוא ידע: מעוז זה יתמוגג בקרני אורו של אביב־נכר. בשיר אחד מספר הוא לנו את החוויות האחרונות במעוז זה, בביתה של השכינה:

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת־בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה:

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

ונדמה לו כי שומע הוא, כיצד השכינה רואה בו את בנה־יחידה האחרון, כיצד חרדה היא, שמא גם הוא ילך, כיצד מרגישה היא בכל עת שלבבו כלה לחלון, כיצד מנסה היא לשמור עליו ולשוֹך בעדו בכנפיה השבורות ובוכה בכי חרישי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

אבל, גם המשורר עזב את מעוזה הישן של השכינה, יחד עם חבריו. כאן, במפנה מן המאה התשע־עשרה למאה העשרים, נפתחת תקופה חדשה… כאן בא הקץ לעיפות ובוקע תור חדש, שמצא את בטויו ברוסיה בשורת מהפכות, אשר מהפכת שנת 1917 היתה האחרונה בהן. אבל, גם בשביל עם־ישראל היתה זו תקופה של עלית כוחות חדשים: הרצל וההתלהבות הראשונה של הציונות המדינית והתנועה היהודית הלאומית בשדה המהפכה הסוציאלית, התנועה הנודעת של “הבּוּנד”.

ובכן, אביב, מרד! מרד היהודים בכל השטחים. ועם המפנה הזה רואים אנו שנוי גם בנעימת שיריו של ביאליק. מעתה נעימתו של ביאליק היא נעימה של מרידה. אין זו מרידה פוליטית ואף אין זו התקוממות במובן ציוני טהור, כי שיריו מסוג זה אינם טובי שיריו באותה תקופה. זו מרידה מבחינה אחרת. ביאליק חרג מן הגטו הישן, המעוּות, והוא מורד בכל אחד מאיסוריו של גטו זה וקורא להלחם נגדם. אף הוא עצמו נלחם בהם. האיסור הראשון של הגטו היה – איסור הטבע. כי יפיו של הטבע היה בגדר “מוקצה”, ולא רק מאימת צוררים, אלא גם בנפשם של היהודים בני הגטו הישן. היה בנפשם כעין שאט־נפש לכל דבר יפה, לכל מראית־העין, שאינה חשובה, לדעתם, מאומה. אבל, ביאליק מכריז: מרד! לכו וקראו לטבע! ויקשה למצוא בעולם השירה פולחן כל־כך אלילי של האורה, כמו בשירי ביאליק מאותה תקופה. בשיר אחד – “זוהר” – מספר הוא את קורותיו של ילד אחד, בכור־שטן, המקיץ עם הנץ החמה, כשחבריו הקטנים דופקים על חלונו, והוא נחפז לברוח מביתו ולהעלם בשדות. שם מוצא הוא את אלה חבריו הקטנים, משתעשע ומתרחץ עמהם, והם מכרכרים, מזמרים ומספרים יחדיו, ורק לבסוף מגלה הוא כי אין חבריו ילדים, אלא הם צפרירים, קרני אור השמש.

יוצא ביאליק אל השדה, אל תוך הקמה, כובש את פניו בקרקע ומקשיב לשיח השבלים הבשלות, מרגיש בכל אבריו וגידיו

מַה־יִרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיז שָׂדַי, מַה־יִפְעַל בּוּל־הָרִים בִּדְמָמָה.

כמיהה כה חזקה, כה מלאת־רעבון לחרות ולטבע, אין, אולי, למצוא כמותה בשום ספרות אחרת.

צד אחר של המרד הם יֵצר, אהבה ונוער – שלושת הדברים שהגטו היה מסוגר בפניהם. לאהבה לא היה בו מקום. כיום נוהגים לומר: נוער יש לו זכויות משלו, נוער הוא תקופה חשובה בחיים. אבל, אז היה נוער רק התכוֹננות לחיי הקשישים, רק הזדמנות שניתנה לאדם להכשיר את עצמו לחיים כאלה. נוער לא היה אז אלא מצב שלילי. בני־הנעורים היו אז לא צעירים, אלא אנשים שטרם בגרו די צרכם. אבל, ביאליק הכריז כאן על מרד והוא היה הראשון בספרות העברית החדשה, שהשמיע ניבי חשק עמוקים ומלאי־אונים.

מענינות בתקופה זו הסתירות הפנימיות בנפש המשורר. פעם אחת אומר הוא: “אולי כל זה לא היה, אך מלבי בדיתיהו” וביפה שבשירי תקופה זו מתוודה הוא לפני הנערה, שאיננה אהובתו, ואומר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ..

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרַי:

אוֹמְרִים ישׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרַי?

ועוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה־זֹאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

באותו זמן כתב ביאליק שיר אבטוביוגרפי “ואם ישאל המלאך”, בו הוא מספר למלאך את תולדות נשמתו, נשמת־המשורר. היה בעולם כפר שאנן, מוקף יערים, ובשדה שחק שם ילד. נמשכו עיני הילד לשמים וירא שם עב לבנה קטנה ונפשו יצאה אל העב הנחמדה. עם העב שטה נפשו בכל העולם, ראתה את הכל, השתעשעה בקרני פז של השמש, עד שפעם עברה שוב על פני אותו כפר וראתה את הילד הקטן. אז חזרה נשמתו אליו ויחד עם הילד היא שחה על גבי ספר גמרא ישן, ספר ישן ובלה ומעוך, אשר “באותיותיו המתות שירי חיים הקרוּ”. והנשמה החלה לשורר על כל מה שראתה: על קרני השמש ועל ספר הגמרא.

אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה…

וַעֲדַיִן הִיא טָסָה וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם,

מְשׁוֹטֶטֶת וְתוֹעָה וְאֵינָה מוֹצֵאת תַּנְחוּמִין;

וּבַלֵּילֹות הַצְּנוּעִים שֶבְּרֵאשִׁית כָּל חֹדֶשׁ,

בְּהִתְפַּלֵּל הָעוֹלָם עַל פְּגִימַת הַלְּבָנָה,

הִיא מִתְרַפְּקָה בִכְנָפָהּ עֲלֵי שַעַר הָאַהֲבָה.

אין הנשמה מעיזה להכנס אבל היא

מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָה בַחֲשָׁאי,

וּמִתְפַּלְּלָה עַל הָאַהֲבָה.

אך, למרות דברי נהי אלה, העניק לנו ביאליק שירים, שהיו לגבי רוח הגטו, מה שהיו בזמנם סיפורי בוקאצ’יו לגבי רוח ימי־הבינים, בראשית הרניסאנס.

אולם, השלב העליון במרד היה פולחן הכוח הגברי, כלומר מרד במלוא משמעות המלה. כי לדברים אלה לא היה בגטו שום יחס־הבנה, כי אם בוז בלבד. ולתקופה זו שייך שירו הנודע של ביאליק, והוא היפה בין כל שיריו: “מתי מדבר”. יסודו של שיר זה בדברי־אגדה, שקצתם במדרש וקצתם במקרא. נודד אגדי למחצה, – מסופר בתלמוד, – עבר במדבר וראה שם את גוויות היהודים, אשר העפילו לפנים בהר, כדי ללחום בעמלק למרות אסורו של האלהים. האלהים ומשה אסרו עליהם להעפיל. אבל, חלק מעם ישראל שיצא ממצרים המרו את פיהם, נחלצו למלחמה ונפלו חללים לפני העמלקי. את מתי המדבר הללו ראה הנודד: מוטלים הם בחולות, רבוצים פרקדן, וקומתן כה גדולה, עד כי תחת ברכם הכפופה יכול לעבור סוס ורוכבו. ביאליק יצר ממעשיה קטנה זו חזון בעל כוח נשגב. מתאר הוא את מתי־המדבר הללו, את ענקי־אדם שגוויותיהם כמו חצובי חלמיש ושיש ופלדה. שוכבים הם בלי ניד, אך הטבע כולו מסביבם מרגיש כי אלה הם דור־גבורים. בבוא נשר לדרוס את חזהָה של אחת הגוויות, נתקל הוא לא בבשר־אדם, אלא בברזל. ושום אחד אינו רשאי להקיצם משנתם. רק פעם בכמה מאות שנים מתרחשת במדבר סערה, הסוחפת את הכל לערבוביה של גלגל־הסופה החוזר. ואז מקיצים גם מתי־המדבר וקוראים:

"הִנְּנוּ וְעָלִינוּ!

אִם אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמוּשׁ –

נַעַל־נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!

יודעים אנו, שהאלהים אסר זאת עלינו ומשה נביאו אינו הולך בראש מחננו, אבל אנו נצא לקרב למרות צו האלהים ולמרות רצונו של משה. והם קמים בסערה ומעפילים לעלות אל ההר. אך הסער גובר. המדבר משתתק מזעפו ושוב נחים מתי־מדבר וישנים יובלות ארוכים. ואין איש יודע את מקום מנוחתם. רק יש שעוברת במדבר אורחת ערביים, ואחד הבדואים, אולי הצעיר שבהם, שעדיין איננו מלומד־נסיון, מרתח את סוסו האביר הדוהר הרחק אל לב הערבה, עד שפתאום הוא רואה לפניו את מחנה האדירים הללו. אז הופך הוא את סוסו ודופקו,

וְחִתַּת אֱלֹהִים עַל־פָּנֵיהוּ,

עד שידביק את האורחה וסח ל"שייך", זקן החבורה את כל מה שראה. והישיש עונה לו ואומר:

רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת־מֵתֵי הַמִּדְבָּר!…

… עַם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתִּיק יוֹמִין,

אָכֵן עַז־נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְסַלְעֵי עֲרָב עַם־זֶה הָיָה:

הִמְרוּ אֶת־נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ –

וַיִּסְגְּרֵם אֶל־בֵּין הֶהָרִים וַיַּפֵּל שְׁנָת נֶצַח עֲלֵיהֶם…

זה היה ענשו של עם גדול זה על מריו. אבל, עוד נותרו לו עד היום צאצאים בעולם והם המכונים “עם הכתב”.

את השיר הזה כתב ביאליק בשנת 1902. אם בכלל יש כוונות למשוררים, היתה כוונתו של ביאליק בשיר זה להזכיר לבני “עם הכתב”, מי היו לפנים אבותיו. עברה שנה אחת ונתרחש דבר, שהראה בעליל מה רב ההבדל בין הדורות הראשונים לבינינו. מאורע זה ידוע לנו בתור הפוגרום של קישינוב. במשך 20 שנה שכחו מה פרושם של פוגרמים. ולאחר שנודע מה קרה, פשט בכל רחבי העולם היהודי מין רגש מוזר. רק קצתו של הרגש הזה היו אימה וחמלה. קשה היה לומר מדוע – נוסף על הבכי עוד היו הלבבות מלאים מחשבות אחרות – עד שהגיד זאת ביאליק. הוא הטיח בפנינו את שירו הגדול “בעיר ההרגה” ובשתי השורות המפורסמות של שיר זה נתן את התשובה על השאלה הכללית:

וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

וּמַה מִשְׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן־אָדָם!

הפרעות היו שלשלת איומה של מעשי אונס ותועבות נוראות. אבל, ביאליק בז לנרצחים יותר משהוא בז לרוצחים. אין לאלהים חפץ באנשים חלשים, – כתב, – אין עוונכם אלא זה, שאתם חלשים.

הֲיֶחֱטָא עֶצֶב נָפוּץ וְאִם שִׁבְרֵי חֶרֶשׂ יֶאֱשָׁמוּ?

וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלַי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!

יָרִימוּ־נָא אֶגְרוֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת־עֶלְבּוֹנָם…

לשיר זה נודעה ברוסיה השפעה עצומה. הוא השפיע על כל הספרות המהפכנית ומרוחן של השורות הללו ינקו שרשיה האמתיים של תנועת ההגנה העצמית.

שיר זה היה נקודת־השיא במסילת־המרד של ביאליק.

ומרידתו של ביאליק השפיעה עלינו, הצעירים, באותו כיוון שהשפיעו עלינו הרצל ואחד־העם. כל מה שקלטוּ אזנינו מן ההשפעות הללו, כל החינוך הלאומי של מוצאי המאה שעברה, נסתכם והיה לשנוי־ערכין ביהדות, בנוער היהודי, והצמיח תוצאות מעשיות מרחיקות־לכת. אנו, המסתכלים הפשוטים שברחוב, נוכחים כיום כי הדברים נשתנו בהרבה. לפני 40 שנה היתה האידיאולוגיה השוררת בציבור היהודי – ההתבוללות. כיום, בראשית המאה החדשה, נוצח במזרח אירופה רעיון הטמיעה. הנהלת עניני עם־ישראל מסורה עתה לידי אנשים הדוגלים בלאומיות. בארץ־ישראל התפתח בינתים דור דוברי עברית. גם במקומות רבים בגולה בונים בתי־ספר עבריים. את כל זה ראו עינינו, ואנו, ההולכים עלי אדמות, רשמנו כל זאת ושבענו נחת. אך, כפי הנראה, רב הבדל ההשקפות בינינו, החיים עלי אדמות, לבין המשורר, השוכן במרום. ומה שאנו מכנים אור, נראה בעיניו רק כמין בהרה קטנה באישון לילה אפל.

 

ב    🔗

ביאליק לא היה מרוצה. וסבורני, כי גם לא היה לו שום יסוד להיות מרוצה.

שמו של אחד משיריו: “אכן חציר העם”. בו אומר המשורר: יהי כן, אולי ירעים רעם משמים ויקרא את עם־ישראל החלל להתלהבות, למעשי־גבורה. אבל, כלום יענה החלל? היכול הוא לשמוע? כעבור 15 שנה שוב הציג אותה שאלה: הרעים הרעם, נשמע הקול, העולם כולו תר אחרי חיים חדשים. הרצל הוא הקול המבשר תחיה, קול הנשמע ברמה. הנענה לקול חלל־עם־ישראל? אנו, הקטנים על־גבי־אדמות, אומרים: כן, שמענו תשובה כל־שהיא. אבל, אל מרומיו של ביאליק לא הגיעה התשובה הזאת. גם בחיי־המעשה יש לו עין חדה להפליא וקשה לשטוֹת בו. כן, באה הגנה עצמית. חרפת־קישינוב לא נשנתה עוד, כי נמצאו מגינים על כבוד עם ישראל. אבל, ביאליק שואל את עצמו: מה מספּרם? ומדוע הם כה מעטים? את כבודנו הצילו, אבל את חיינו לא יכלו להציל. והיכן הם השאר? נצחנו את תורת הטמיעה, אבל את הטמיעה במציאות? מדי יום פּוֹחת מספר המדברים אידיש, החיים חיי יהודים. מדי יום מתקדמת ההתבוללות ומוסיפה לחדור אל חיינו. ביאליק האיש ביקר בארץ־ישראל ושמח על מה שמצא שם. אבל, ביאליק המשורר שאל את עצמו: האם זה הכל? האם די בכך בשביל האומה הפזורה בכל ארצות העולם, בשביל עם־ישראל, שיכול היה ליצור פי כמה מזה – ולא יצר?

וכאן מתחילה להשמע בקולו נעימה מוזרה: הוא מתביש. משתדל הוא לסגת אחור, מבקש הוא מחילה על שדיבר דברי־רעם כאלה אל עם כמותנו. מתביש הוא כאדם, החושש שמא יחשבו אותו למתעתע. הוא השתמש במלים שאינן הולמות כלל חברה כעין זו. הוא הוביש. נעימה מוזרה היא זו, שאין למצוא כדוגמתה בשום ספרוּת אחרת.

ביאליק לא טעה מעולם. לא כל המשוררים מעור אחד הם. אבל, משורר הקורא כל הזמן לעמו ושואל: שמא אינו אלא חלל? הייענה לקריאתי? האוכל להרים בשמו את נס המרד? – משורר כזה לא יוכל ליצור בלב שלם, אלא כל עוד ידע, כי מדבר הוא אל עם השומע את דבריו. ורגש זה אבד לביאליק. מעתה מתחילה אצלו תקופתו השלישית, תקופת היאוש. בבעיטה אחת שובר הוא את מזבחו, את מזבח נביא השקר. אינו רוצה ליתן עוד את אש קדשו לנבלים

• לִצְלוֹת עָלֶיהָ צְלִיָּם וְלִשְּׁפּוֹת סִירָם

ואת נימי כינורו, שמהם ארג “שיר תחיה וחזוֹן ישועה”, רוצה הוא לנתק ולזרות לרוח. ואת פטישו הכבד, אשר בו אמר לחשל את הברזל בטרם מצאוֹ, רוצה הוא למסור לאחר, למען יכתתוהו למעדר לכרות בו לו קבר. והוא אומר לעצמו: נקל הדבר לשיר שירי מרד ונקל הדבר ללמדם לאחרים. את תפלתך, את שירך, את מרדך, את כל מה שהבאת לאנשים אלה, נושאים הם בפיהם. בכך הם מדברים, על כך הם שרים. אבל, בלבם מחכים הם למפלתך.

…הִנֵּה הֵם בָּאִים

וְהַתְּפִלָּה אֲשֶׁר לִמַּדְתָּם עַל לְשׁוֹנָם,

כּוֹאֲבִים אֶת מַכְאוֹבְךָ וּמְקַוִּים תִּקְוָתְךָ – וְנַפְשָׁם

אֶל־הֲרִיסוּת מִזְבַּחֲךָ יִשָּׂאוּ.

בשיר אחר פונה הוא אל משורר העתיד ומבקשו: שמא תמצא את ספרי, תפתחם, תקרא בהם את מה שאמרתי בצעירותי לבני עמי – אל נא תבוז לי, כי לא ידעתי כל זאת, לא היה ברצוני לשאת שם אלוה לשוא. לא היה כל זה אלא חלום.

ומאז כותב הוא אחרת. בשקיעת החמה אין עוד שמחה ואורה. כסבור היית, שוטה שכמותך, כי אלהים בונה עולמות חדשים ומחריבם?

לֹא, אֵין נִבְנֶה שָׁם דָּבָר וּכְלוּם לֹא־יֵחָרֵב,

וְעֵינִי הָרוֹאָה:

זֶה הָעֶרֶב הַטֻּמְטוּם בָּא וּמְפַזֵּר אֶת־אֶפְרוֹ

עַל אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ.

וְעוֹד אַחַת אֶרְאֶה: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם

וַיֹּאבַד דִּינָרִי –

וְאַשְׁמְדַי עוֹמֵד מֵאַחֲרַי וְשׂוֹחֵק

הַשְּׂחוֹק הָאַכְזָרִי.

והאחרון בשיריו: לא אברח מכם, לא אעזבכם. רועה אני ורוצה להשאר עם עדרי. “הלוֹך בּלאט למדני בקרי”. אבל, אין זה פשעי שכוחי תם לריק.

לֹא מָצָא תַּחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,

קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם גּוֹרָלִי…

אָשׁוּבָה לִּי בַּלָאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל־נָוִי אָשׁוּב וְאֶל־עֲמָקָיו

וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יַעַר

וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב

וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

וכך עזב אותנו המשורר ואחרי שיר זה (משנת 1910) לא כתב עוד אלא מעט מזער. אין לומר בשל כך, כי ביאליק הזניח את העבודה הלאומית. הוא הוסיף לעבוד הרבה מאד. הוא פעל כמוציא־לאור וכעורך, הוא פרסם ספרים בעברית, ספרי למוד של הסטוריה ושל גאוגרפיה בלשון עברית, דברי ספרות והרבה ספרים אחרים. הוא חולל מהפכה בספרות הפדגוגית שלנו. אבל, יכול אדם לשאול: כלום היתה זאת עבודתו? כלום לא יכול היה לעשות זאת גם אחר במקומו? האם לא דרוש היה לנו בשביל דבר־מה אחר, האם לא דרוש היה לנו ביאליק המשורר? והמשורר נאלם. בכל השנים האחרונות מיעט ביאליק לכתוב. אבל, כל שיר נוסף שפרסם, היה עדות לכך, שכוחו כמשורר גדל והולך. ובכל זאת: איננו עובד כמשורר. בימי המלחמה הרצה ביאליק פעם הרצאה על אגדה והלכה. אלה הם שני כיוונים בתורה שבעל־פה, שתי דרכי הסברה המצויים בתלמוד. האחת מלמדת בעזרת דוגמאות, מעשיות, האחרת מהווה את הסוגיות המשפטיות, היבשות. ואלה היו דברי ביאליק: ידידי, עד עתה היינו משתעשעים בחלומות הנאים של האגדה. מאמינים היינו, כי חיים אנחנו בתקופת רומנטיקה. אבל, אין הדבר כן. אין לנו זכות לשעות באגדות. הזמן לכך טרם בא והריני קורא אתכם חזרה אל ההלכה הפרוזאית. עלינו ללמוד את מצווֹת ה"עשה" וה"לא תעשה". שומה עלינו לעשות עבודה מלוכלכת, קטנה, לעשותה בידים מלוכלכות. כי העולם אינו נבנה על־ידי כך, שמשוררים גדולים קוראים לבניה, אלא על־ידי שהחוטבים חוטבים עצים ושואבי־המים עושים את מלאכתם, והדברים הללו הם העיקר. לקריאה זו מפי המשורר ביאליק צריכים היו לקום אלפים ורבבות חוטבי־עצים וקרדומות בידיהם. ואם אלה לא באו, לא נותר אלא יאוש. המשורר שאינו אלא משורר עוצם את עיניו ונאלם. המשורר־האיש אומר: אם לכם אין כוח, יעמוד לי כוחי ואני אעשה את המלאכה במקומכם.

יום מלאת לביאליק 50 שנה הוחג בכל קצווי העולם היהודי, אבל הוא לא אבה לקחת חלק בחגיגות הללו. הומטרו עליו מברקי ברכה. והוא ענה עליהם בשיר אחד, שנשאר עד כה האחרון בשיריו:

שָׂחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר

תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם;

אַלְלַי, כִּי הָיִיתִי

אִסְתְּרָא בִלְגִינַתְכֶם!

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל־נָוִי?

מַה חַטָּאתִי? מַה־כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי.

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.

שְׂכִיר יוֹם קָצָר אָנֹכִי,

פּוֹעֵל נָטָה לִגְבוּלְכֶם;

וְלֹא עֶת־דְבָרִים לִי עַתָּה,

וְלֹא יוֹם תְּרוּעָה לְכֻלְּכֶם.

אֵיכָה נִשָּׂא פָּנֵינוּ?

בַּמֶּה נְקַדֵּם יוֹם יָבוֹא? –

אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ!

אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!

זהו, לפי שעה, קצה־המסילה בהתפתחותו של המשורר שחפצתי לתאר. כל אחד מעמנו מכיר ספרויות אחדות. אבל, מסופקני אם ימצא באחת מהן עוד דוגמה של שירים כמו אלה ושל שתיקה כזאת, של שתיקה שאף היא עצמה כעין שיר, אולי העמוק והמזעזע בשיריו. וחייבים אנו ללמוד את הלקח הזה. כי הנה בא אלינו איש, שלעיתים רחוקות זוכה אומה באחד כמותו, והאיש הלך מעמנו וכך אמר לנו: אומה כמותכם עדיין אינה זכאית לקבלני! פָעלי הוא לריק. אין לכם הזכות לתפנוק זה שיהא לכם משורר, כי משורר הוא אחד מרבבה ומקומו יחד עם כל שאר האלפים. עליו להיות במקום שיוכל לקרוא ואלפים יענו לקולו – מזבחו של המשורר נשבר. ואנחנו שברנוהו.

סבורני, כי ביאליק כבר אבוד בשבילנו. הוא כבר לא יחזור אלינו. אך רוצה אני לומר לכם לגבי העתיד: מן הסתם נוצרים משוררים על־ידי כך, שנמצאים בני־אדם בשביל המלאכה הפשוטה של חטיבת־עצים. מן הסתם טמון הרז של כל שירה – בנו, שאין אנו משוררים ואין אנו יודעים שירה מה טיבה.

אבל, עתה יודעים אנו, כיצד מכשירים את העם לגדל משוררים כאלה בדור שיבוא: עלינו, עלינו שומה לקבל על עצמנו את העבודה הקשה, את טרחת העשיה הקטנה.

והדבר האחרון העולה אלינו משירתו של ביאליק ומשתיקתו היא הקריאה לנוער. הנוער – זוהי אחרית תקוותנו. הנוער שהיה צעיר בימי ביאליק – גרשוֹ מעל פניו. כי משורר שאינו זוכה למענה – הולך לו. מקווה אני, כי הנוער החדש יטיב להבין את הלקח הזה ובעמל כפיו יכשיר את הקרקע לבואו של משורר חדש. ואין זו שאלה של משורר בלבד. זו גם שאלתם של כל המרובים הקטנים מקומתו, הנושאים היום מעיר לעיר את הבשורה, בשורה כל־שהיא, וכל אחד מביא עמו מזבח קטן ומרשה לעצמו להזדקק למלים שיש בהן בת־קול ממהותו של ביאליק. כי גם הם שואלים את עצמם לעתים קרובות: למי אנו עמלים? וכל מורה בבית־ספר, כל אחד מן האנשים הללו, אינו אלא נציגם של ביאליק והרצל ובן־יהודה, העושה בשמם את מלאכתו אצל ילדים אלה, שיהיו מחר אנשים צעירים.

ידידי: עבודה, עבודה! לכל קריאה יש לענות במעשה, בהישג כל־שהוא. זו אינה רק חובה, לא זו בלבד – זה גם התנאי הקודם לכך, שאומה תזכה ויהיו לה אנשים גדולים. כי לא המנהיג דווקא הוא שעושה את הצבא, אלא אלפי האנשים העמלים, הם הבונים את הבמה בשביל מנהיגיהם. אנו הקדמנו לבנות את הבמה וביאליק חזה זאת מראש. באחד משיריו הוא אומר: עצי היער כמו חדלו מקוות לאביב ולצפות לשמש. והוא אומר: ממעמקי היער שיר זמיר מתגנב לאטו. “שירה יתומה”, מכנה הוא את השירה הזאת, שיר שאין לו שומעים. כך הבין את תפקידו העלם בהיותו בן 17 שנה. מאחל אני לנו, לכולנו, כי בדור הבא לא יהיה עוד כמצב הזה. לכן: עיבדוּ, עיבדוּ בעדי או עיבדוּ נגדי, אבל עיבדוּ! אין זו קריאת תועמלן. גם אני אחד מכם, כמוכם כמוני, גם לי אבד משורר, וחושש אני, שיאבדו לנו כמוהו גם הרבה נכסים יקרים אחרים, ואינני רוצה שחיי עם־ישראל, שאף אנחנו חלק מהם, יהפכו כמו אותו היער, שעציו חדלו מלקוות לאביב. עניים נשארנו, ערומים נשארנו, אבל אין אנו צריכים להשאר כן, כי עוד יש בקרבנו דברים רבים שיאֶה להראותם לעולם ולעצמנו. יכולים אנו לשוב ולהעניק לאומות העולם, כאשר הענקנו להן בימי קדם. אבל, את זה לא יחוללו הגדולים. כי הם אינם צומחים אלא מתוך החיים, מתוך מה שעושים אנו הקטנים בעבודתנו מדי יום ביומו.