(1927)

א    🔗

בפאריס הופיע באידיש הכרך “אֶפּיזוֹדים” של ש. ש. יוּשקביץ' בהוצאת הועדה להנצחת שמו של הסופר המנוח. לספר צורף קלסתר־פנים מוצלח מאד, ביוגרפיה מפורטת, וכן מאמר קטן מאת א. קוראלניק “הטרגדיה של אֶפּיזוֹדים”, הכתוב בשנינוּת ובכשרון. לצערנו לא נזכר בספר שמו של המתרגם. – כידוע, זו רק ראשית המעשה: הועדה אומרת להוציא באידיש את כל יצירותיו החשובות של יוּשקביץ'. מעשה טוב ויקר הוא זה, הראוי שנברך עליו: אשרינו שסוף סוף הגענו לכך.

איולת תהיה להעלים את האמת הידועה לכל, כי בין יוּשקביץ' לבין הקורא היהודי שפניו ללאומיוּת היתה תמיד חציצה של איזה חילוּק־דעת. הקורא היה טוען כי יוּשקביץ' איננו צודק ביחסו לעמו, כי הוא מגדיש את הסאה בקולמוסים שחורים, אינו רוצה לראות את הצדדים הבהירים שבהווי שלנו ובורר לו בצדיה קווים שליליים.

דעתי היא, כי האשמה בחילוּק־דעת זה היתה כולה על צדו של הקורא. כמובן, יוּשקביץ' איננו סתם צייר של הווי, אלא מוכיחו על פניו: c’est a' prendre ou a' laisser ¹, כזאת היתה מהוּת כשרונו ותעודתוֹ כסופר. כך היה נגש אל ההווי שצ’דרין. כך כתב דוסטויבסקי את “האחים קאראמאזוב”. כאלו הן מיטב היצירות של זולא. בימינו יש באמריקה סופרים המשקפים דווקא כך את החולין האמריקניים. סינקלר לוּאיס נתן ברומנים “בּבּיט” ו"אַרוֹסמית" תמונה בהחלט מחניקה של אותה סכלוּת שטוחה, שממנה מורכבים שם חיי המעמד הבינוני; ובספרו האחרון “אלמר גאנטרי” נגש אל התופעה שהיא, לכאורה, אחד הגילויים ה"רוחניים" ביותר של המזג הלאומי האמריקני – אל החקרנות הדתית, המתבטאת ברבוי הכתות הדתיות – ועשה מזה ביב־שופכין המלא מחשכים של חילול־קודש גס־רוח עד כדי בהמיוּת. תאודור דרייזר כתב רומן “טרגדיה אמריקנית” – שקט, קר, מפורט, שאין למצוא בו, על־פני 1200 עמוד, אף אדם הגון אחד. כמובן, נמצאו שומרי־חומות יחידים, שגערו, ועודם גוערים, בסופרים הללו. אבל, אם נקח את הקוראים המשכילים בכללם, הרי שום חילוּק־דעת ביניהם לבין סופרים אלה לא היה ואיננו והם זכו להוקרה בשעה נכונה. ואצלנו עדיין יוּשקביץ' מחכה שיכירו בו כבסופר יהודי גדול.

הרבה סיבות לכך: כמה מהן טפלות ואחת ראשית. הרי אחדות מן הטפלות: ראשית, קבלו את יוּשקביץ' מלכתחילה כבן־בית ושווה־דרגה בספרות הרוסית הכללית ולכן נוצר אצלנו הרושם כי הוא “כותב בשביל נכרים”. זה היה דבר אחר מאשר סיפורי־המוסר שבקונטרסי “ווֹסחוֹד”; ולגמרי אחר מאשר נאומי־התוכחה של י. ל. גורדון וצחוקו המר של שלום־עליכם, החבויים מעֵין זר בחומות הכתב המרובע שמימין לשמאל. “הלשנה!” – התרגשו היהודים קוראי הכרכים הירוקים־אפורים של “זנאניה”. – שנית, סיגל לו יוּשקביץ' דרך־כתיבה, שלא דמתה לשיטתם הרגילה של שאר ציירי ההווי היהודי. הוא לא נתעכב כל־עיקר על התופעות המיוחדות, המציינות דווקא את ההווי היהודי, לא תאר לא סדר ולא שבת, ולא את השכיות שבחתונה נוסח־קדוּמים באולמו של דבוירה’ס: הוא נטל תהליכי האבקות סוציאלית והתפוררות מוסרית, שהן אנושיים־כלליים, ורק עקב אחרי פעולתם על רקע סביבה יהודית. וקוראים הרגילים לציורי־הווי כדרך־כתיבתם של זנגביל, או של קארל־אֶמיל פראנצוֹז, (ובשכחם, קודם כל שהתקופה כבר זמן רב אינה אותה תקופה) היו שואלים: והיכן כאן הילדים המגלגלים בחנוכה אגוזים על גבי קרש משופע? והסביבון והרעשן ו"אזני־המן" המתוקים בפורים? את כל אלה לא היו מוצאים: דעתו של יוּשקביץ' לא היתה פנויה לשכיוֹת יפות־מראה. והקוראים חרצו: אין אלה חיי יהודים.

אבל, הסיבה הראשית היא זו, שהקורא היהודי “שפניו ללאומיוּת” עודנו רחוק מלהיות קורא “לאומי־יהודי” במשמע המלא והבריא של מלה זו. אמנם, כבר שלושים שנה הוא משנן, כי עם ישראל חי לו בשביל עצמו ולא בשביל שכניו, כי איננו חייב למצוא־חן בעיני שום אדם, כי אין בדעתו למסור לשום אדם דין וחשבון ואין ברצונו להסתכל מה יאמר מי־שהוא. אך, הוא עצמו עודנו רחוק מלהיות חדור הכרה זו של עצמאוּת מוסרית. מסתכל הוא עדיין: מה יאמר פלוני. מסתבר, כי חסרון זה טבעי בהחלט בו, אולי אף מום קבוע: אם לאומיים ואם לאו, חיים אנו בקרב סמטה זרה ולא בנקל יוכל אדם להתעלם מן העובדה הזאת. אבל, דבר אחד ראוי וגם אפשרי היה להבין ולסגל אפילו בסמטה זרה: כי יחסם של השכנים אלינו תלוי פחות מכל במוניטין שיצאו לנו בתור אנשים “טובים”. אמיתוּת זו מחוּורת עכשיו, כמדומה, אף למתבוללים; לפיכך איני רואה צורך להוכיחה. לא כל שכן שיודעים אותה הלאומיים. ואף־על־פי־כן, גם הם נרתעים לעתים קרובות כשעולה על הקתדרה אדם מבני־ברית ומספר בנוכחות שכנים כי ישנו במציאות שלנו אחד ליאוֹן דריי. תכונה זו אצלנו – שריד מימי ההתבוללות והסנגוֹריוּת. וכבר הגיע הזמן להגמל ממנה.

ב    🔗

כל השאלה רק בכך: המצויים הם ליאוֹן דריי, “המלך”, וכל שאר המפלצות ללא־ספור מסדרת קלסתריו של יוּשקביץ'? באותה תקופה, כשהיו מופיעים הספרים הירוקים־אפורים של “זנאניה”, היה מקובל מאד להתווכח על כך; ומשונה היה להאזין, כיצד טוען בהתלהבות כי אין אצלנו ננסים כאלה לא איזה־מין מתבולל, אלא דווקא יהודי לאומי. משונה. משנת 1897 ומשנת 1898 – כשנשמעו בבאזל שני נאומיו הראשונים של נורדאו – היה אותו חלק מעם־ישראל שמחשבתו לאומית גם יודע וגם אומר בקול, כי ההתבוללות היא מחלה מוסרית חמורה, כי ההתבוללות משחיתה נפשות, – ובמקרים מסוימים, אך טיפוסיים, יוצרת סילופים וספּחות הראויים לזוועה וּלמיאוס. אבל, בשעה שמתבולל ישר וגלוי־עין ניסה להראות בעליל אחדות מן הספּחות הללו, נעלבו אותם הלאומיים עצמם וקראו: שקר! – משונה ואווילי. האם כל ה"זוועה" שבהתבוללות מסתכמת בכך, שבועדת “כל ישראל חברים” יש אדונים שאינם מאמינים בציוֹנוּת וסבורים, או שסברו עד לפני זמן קצר, כי השפה העברית היא שפה מתה? חי נפשי, “זוועה” זו איננה כל כך נוראה.

אנו, הציונים המשכילים, חיים ברוב המקרים בקומה העלית של ההאבקוּת הרעיונית וכמעט כל הסתכלויותינו ב"חיים" נטולות מן השטח הזה, המוגבל עד מאד והמאוכלס יסודות מסוננים יפה. אם נתקלים אנו כאן ביריב ומכתימים אותו ברוגזה בכנוי־גנאי “פרי ההתבוללות”, הרי המדובר הוא כמעט תמיד באדון הדומה לנו בטיפוסו ובדמותו, אלא שמחשבותיו אחרות. זוכר אני את הזמן, כשהיינו רואים – אנו, חוג ה"ראזסוויט" בפטרבורג – את מרום ה"זוועה" במובן של “פרי התבוללות” – בסופר טאן־בּוֹגוֹראז ובמערכת העתון “סווֹבּודה אי ראוונסטווֹ”².

לא ברמה זו היה עורך את תצפיותיו יוּשקביץ', הוא לא קץ לעבור על־פני ככר־השוק, על פני המבואות העניים, האמידים והעשירים אשר בה; להתבונן לא בהאבקוּת הרעיונות והאידיאלים, אשר בה משתתפים עשרות, אלא במצוּת על לחם ודלק וזוג מגפים, שמספר המשתתפים בה עולה למיליונים. שם, ולא בעזרת ההתפלמסוּת הרעיונית שבפה, חקר יוּשקביץ' את “פירותיה” של אותה התפוקקוּת חישוקי דורות, שהחלה ביהדות רוסיה כבר זמן רב לפני לידתו, אבל רק במוצאי המאה שעברה היא נתרחשה בכוח ממשי, בכל מלוא רחבה. ושם ראו עיניו “זוועות” של ממש, שאין לדמוֹתן לשלנו.

האם ישנו ליאוֹן דריי? שאלה תמימה. כלום באמת אין לנו, ליהודים, “נציגים” לא באותו מעמד של צעירים יפי־תואר החיים מאתנן של זונות ולא בכולל הסוחרים בסחורת־אדם? השואל “אם קיים כל זה” הוא כשואל: אם קיימות מחלות־סתר. כמובן, אין מציגים אותן בחלונות־ראוה שברחוב הראשי. אבל, אם תואילו לסור למרפאה…

גדולה ושופעת היא המרפאה של עם ישראל – זו שאתם ואני לעולם איננוּ סרים לשם. אולמו של ליאוֹן דריי הוא רק אחד בין רבים ואיננו האיום שבכל האולמות. גם ביהודים־גנבים אין אנו אוהבים להזכר; או שנזכר בהם במקרים מיוחדים, כאדם האוכל מגדנות, – למשל, כי בשנת 1919 הופיעו במטה ההגנה היהודית באודיסה נציגים מאת “ברית גנבים יהודים” והציעו את שרותה של ה"ברית" לעזרת ההגנה העצמית. זה נחמד מאד; אך הרי אותו איגוד מיוחד צריך, לכאורה, לעניין אותנו בראש לא רק מבחינה זו. אלה היו גנבים שגנבו את פרוטות־עמלם של אנשים חלכאים; טפילים זדים וציניים – ומספרם היה רב. ושמא לא היו לנו “נציגים” בחיל הלסטים של שנות –1907–1909, שהיו גוזלים באימת האקדוח שבידם רוּבל אחד ושבעים קוֹפיקות פדיון יומי מקופתו של חנווני אביון? ובמנגנון הריגול של המשטרה החשאית הישנה בתחום המושב? ואַזף עצמו? והטיפוס השחור עוד יותר, “זוועה” בכל פשוטה של מלה זו – טיפוס שגם יוּשקביץ' לא הספיק, עד כמה שאזכור, לנגוע בו אלא דרך אגב, כי לפריחתו הוא הגיע רק אחרי המלחמה: היהודי־הצ’קיסט, היהודי־התלין, או המסית את התלין?

חוזר אני ואומר: אין צורך “להרתע” מפני כל אלה. ראשית כל, אין כאן שום דבר להכלם בו – כי אין בפני מי להכלם. הן בפני השכנים בהחלט אין לנו סיבה להסמיק. כומר אחד בווייטצ’פּל אמר בנאום שנשא לפני יהודים: “בצער רב רואה אני כי הרמה המוסרית בין היהודים יורדת והולכת משנה לשנה. ידידי, נעשים אתם יותר ויותר רעים. כמעט כבר נהייתם רעים כמו שכניכם הנוצרים”. הכומר סבור היה, שהדברים טרם הגיעו לכך. אני לא אראה סיבה להסמיק, אפילו יגיעו הדברים עד “כך”. ובמיוחד לא אראה סיבה להסתיר את הדבר, לא כל שכן מאת עצמנו.

את האמת כתב יוּשקביץ'. לא את כל האמת, מסכים אני: אבל גם לא קבל על עצמו תפקיד־אשכולות כזה. אם תרצו, עושה היה אותה מלאכה שעשינו בזמנו אנחנו, הפּוּבּליציסטים הציוניים. גם אנו לא כתבנו את “כל האמת” על ההתבוללות. גם בה, כמו בכל תופעה המונית, היו הרבה צדדים יפים ונשגבים; אבל, אותן היינו עוקפים, וסוחבים היינו לאור העולם את הצדדים השליליים – ובהחלט צודקים היינו בכך, כי שליחוּתנו היתה ללחום נגד ההתפוררות והבריחה. יוּשקביץ' לא היה נמנה עם שום מפלגה, הוא לא נשבע לשום שליחוּת, אבל בלי משים היה גם הוא מסעד לאותה מגמה של זמנו. הוא עבר דרך הגטו ההרוס וצילם את חרבותיו; הוא עקב אחרי רעל ההתבוללות עד לתוצאות האחרונות, הקליניוֹת של פעולתו; הוא עשה עבודה רבת־ענוּת ובעלת ערך צבורי עצום; ומאותם שבשבילם עבד (בשנים האחרונות כבר במלוא ההכרה), כלומר מאתי־מאתנו, מאת הלוחמים זחוחי־הדעת בעבור עם־ישראל חדש, לא זכה אף למלת־הוקרה אחת.

ג    🔗

טוב שמוציאים עכשיו לאור את יוּשקביץ' באידיש. מקווה אני שיוציאו את כתביו גם בשפה העברית. יש מקום להתווכח על מידת כשרונו, יכול אדם לראות כמה תכוּנות מיוחדות לדרך כתיבתו כמעושות – אבל, הוא היה סופר יהודי גדוֹל וחשוב; ועבודתו, אם נתפוש אותה בכללותה, היא במפורש עלילת־מצוה צבורית. ומניח אני, כי הראשונים שיבינו את זאת כראוי יהיו אותם שיקראוהו בעברית. אצלם לא תהיה, עם קריאת כל “אֶפּיזוֹד” אותה הרגשה נוקבת, כאילו יחד עמך, מאחורי שכמך, קורא את הגלויים הפוגעים הללו גם שכנך סטיוֹפּה ולכן מוטב למהר לסגור את הספר ולכל הפחות לקום ולהכחישו בו במקום. הם יקראו את יוּשקביץ' לבדם, כביכול, ויוכלו להעריכו באספקלריה בריאה. ואז הם יבחינו, מן הסתם, גם באותה קורה, שעד כה לא הבחנוּ בה: כי הקולמוסים הלבנים מרובים אצל יוּשקביץ', בעצם, עוד יותר מאשר השחורים. מאד מאד כדאי לכתוב מאמר בשם: "טיפוסיו החיוביים של יוּשקביץ' ". ויתקבל מאמר ארוך. יוּשקביץ' ידע להפליא כיצד לגשת לחולה גישה של רופא, אפילו גישה של איש ביקור־חולים, להבחין בנפשו של אדם תחת אבק הסחי של חולין. אפילו הנבזים שלו, אם ניטיב להתבונן בהם, שייכים לעתים קרובות לסוג אותם החוטאים, שנכון להם מקום במלכות שמים.

את כל זה יעריכו ביתר קלות האנשים שיקראו את יוּשקביץ' בפעם הראשונה בעברית – יעריכו אותו כיהודי שכתב על יהודים בשביל יהודים. גם לשון הדוּ־שיח שלו, המיוחדת במינה, שבגוף הכתוב הרוסי היא המרגיזה רבים, תקבל סוף סוף את מלוא צבעיה וחיוּתה רק בתרגום יאֶה לעברית. אז יזכה יוּשקביץ' למקומו הראוי לו בשורת הסופרים־האזרחים של עמנו ודורנו: מוכיח אמתי ודואב של התהליך שמכנים אותו התבוללות והוא מאיים להפוך את היהודי ליֶלק בלי כנפים, לקריש תאבונות ערומים, אם לא תעכב אותו מהפכת התחיה הלאומית; ולכן – אחד הגדולים והרציניים שבמחנכי עם ישראל על סף תחיתו.