(1928‎)

א    🔗

שמו של ליאון פויכטוונגר ודאי ידוע יפה לקרוא – אחרי מחמאה זו לקורא כבר מוּתר בהשקט לספּר לו, ליאון פויכטוונגר מיהו: זה יוכל להועיל, כי אני, על כל פנים, מכיר המון יהודים שלא שמעוּ את שמעוֹ. ספריו יצאו לאור בגרמנית ובאנגלית, אבל שתי “השפות העולמיות” הללו כלל אינן נפוצות באירופה כמו שסבורים הגרמנים והאנגלים. כאן, בפאריס, הזכירו פעם את פויכטוונגר בחברה של יהודים משכילים למדי ושלושה רבעים מהם תמהו מאד לשמוע כי זה סופר חשוב, אולי אחד הטובים שבסופרי גרמניה בימינו, – וכי “היהודי זיס” שלו הוא אולי הספר הטוב ביותר שהופיע בספרוּת־הרומנים של העולם כולו בשנים האחרונות.

“הדוּכּסית המכוערת” לא זכתה להד כזה, אבל גם ספר זה כתוב יפה. ואיני יכול להסתלק מן הרושם, כי גם זה “רומן יהודי”. המדובר שם, אמנם, בנסיכה טירוֹלית במאה הי"ד, כל הנפשות הפועלות הן מלכים ונסיכים ורוזנים ובישופים קתוליים, ויהודים נזכרים רק בפרק אחד (כמובן, פרעות), – ואף־על־פי־כן איני יכול להשתחרר מן החשד, כי אין זה אלא ההמשך ל"יהודי זיס".

איני מכיר את שאר יצירותיו של מחבר זה: לפי שני הרומנים הללו מרוכזת התענינותו האמנותית בבעיה אחת: “שלטון”. המעשה ב"יהודי זיס" אופּנהיימר מתרחש בוירטנבּרג בראשית המאה הי"ח; הגיבור הוא בעצם יהודי שנתעשר, שעלה לגדולה, אדם חסר־יחוס אפילו מן הבחינה היהודית, שהגיע לשלטון בכוח תאוותו למרות מכשולים חזקים ביותר. הדוּכּסית המכוערת מארגרטה היא, להיפך, נסיכה־מלידה בתקופה אשר בה עוד נשתמר בתואר זה מלוא קסמו: אולם מכוערת היא כיעור בלתי־אנושי – והמחבר הצליח להפליא בהוכיחו, כי פגם זה עשוי לשתק את כל ברק היחוס המלכותי, עשוי להפריע לרכישת השלטון אפילו יותר מיהדוּתו של זיס: אבל, מארגרטה חוננה ברצון ובפקחוּת ובכשרון לא פחות מן ה"יהודי זיס", וכמותו כן גם היא זוכה בנצחונות ארעיים – וגם היא, כמותו, סופה מר, אם גם אינו גרדום.

“חוננה בכשרון” אמרתי; אולי מוטב שאומר – קוללה בכשרון? לשני הגיבּורים אין הכשרון מביא אושר. בשני הספרים מתאר פויכטוונגר את הניגוד שטיפל בו פעם איבּסן ב"הטוענים למלוכה": כי בשביל השלטון דרוש לא כשרון, אלא משהו אחר – אמונה עיוורת בעצמו, וככל שהאמונה עיוורת יותר, כן מוּטב. איבּסן סבור כי אמונה זו תוכל ליתן לאדם רק עוּבדת ה"דם", היחוס; אצל פויכטוונגר זה יותר מסוּבך – אפילו ה"דם" אינו עוזר – אולם לא הסיבה חשובה, אלא הניגוד כשהוא לעצמו. הנה הולכים להם בני־אדם ללא כשרון וללא רצון וללא כלום, אבל מזלם נתמזל לשלטון, הם מושלים או משפיעים על ממשלה ואינם נכווים בכך כלל: והנה יש בני אדם כמו מארגרטה וכמו היהודי זיס, שכאילו אלהים בחרם להנהגת עמים – ומזלם מזל ביש.

יש ענין להסתכל מקרוב בפילוסופיה שעליה בנויים שני הספרים: אבל, לא זו כוונתי היום. אותי מענינת תעלומה אחרת: מה פרושו של דבר, שסופר יהודי בוחר לו פעמיים רצופות אותו נושא ודווקא נושא כזה?

כמדומני שאינו זוכר, כי סופרי־רומנים יהודיים התענינו לפנים בצורה מופשטת בבעית השלטון, בבעית השלטון “בפני עצמה”. כמובן לעתים קרובות היו עוסקים בקורות־חייהם של מדינאים, לא בלבד ד’ישראלי, אלא אפילו זאַנגביל ( “מעילו של אליהו הנביא”): ואם נפנה אל החדישים – מאכּס ברוד ב"ראובני" גם הוא עוסק באדם המבקש להגיע לשלטון. אבל, אם זכרוני לא בגד בי היו סופרים יהודיים עד עכשיו מטפלים בטפּוּס על סולם־השלטון כאילו זה אמצעי בלבד, אחד הפרטים בעלילת־הספר – לא כ"דבר בפני עצמו". ספריו של פויכטוונגר הם, בראש וראשונה, חקירות במהוּת השלטון, העוּבדה שאופּנהיימר היה יהודי אינה בכך אלא מקרה, בדיוק כמו העוּבדה שמארגרטה מכוערת. את המחבר מעניין, כפי הנראה, העיכוּב עצמו, ה"הנדיקפּ", כפי שאומרים בחוגי־האספורט, עצם העובדה שאדם אנוס לרדוף אחרי השלטון כשידיו קשורות או כשרגליו נתונות בתוך־שק, בין ששק זה שמו יהדות ובין כיעור ובין מה שיעלה על דעתכם…

אולי גם זה מקרה, שיהודי מחבר־רומנים בזמננו בחר לו נושא כזה. אבל, לי נדמה, כי יש בכך משהו מאותות הזמן. עוד לפני עשרים שנה היתה השאלה, כיצד מגיעים לשלטון ומה מחיר משלמים בעבורו, בעיה בלתי־יהודית לחלוטין – אחת הדאגות המעטות שהקדוש ברוך הוא פטר מהן את עמו ישראל לגמרי. אבל, זה נשתנה. אני, על כל פנים, לא אתמה כלל אם בעוד עשר או חמש־עשרה שנה יהפך הנושא האהוב על פויכטוונגר לבעיה החמורה והטראגית ביותר בשוויון הזכויות האזרחיות של עמנו.

ב    🔗

המושג שוויון־זכויות התקדם במאה העשרים התקדמות מיוחדת במינה. כדי לעמוד על כך אין כלל צורך למנות כרוכל את כל המיניסטרים היהודים, שהבריקו בשמי־העולם במשך 25 השנים האחרונות: דיינו שנציין בפשטות, כי היום לא איכפת לנו עוד, אם נעשה יהודי למיניסטר או חדל מהיות מיניסטר. התרגלנו: הדבר נעשה חולין, כמו אצל שאר האומות. תכוּפות אף אין אנו יודעים בדיוק, אם מר פלוני בממשלתו החדשה של פוֹאנקארה באמת יהודי הוא או רק מוצא יהודי – אין זה מעניין אותנו עד כדי שנחקור ונדרוש. ואם יהודי הוא, מה אז? לא נראה בכך משום מחמאה וכן גם לא נראה עלבון בכך, אם לאו.

ראיה נצחת, עד כמה “נורמאליים” נעשינו מבחינה זו, הוא יחסו של היהודי הבינוני אל הטראגיקומדיה של טרוֹצקי־זינוֹבֶיב־קאמֶניב. כמובן, עמד כל אחד מאתנו על כך ששלושת ה"יורדים" הללו יהודים הם ורבים מאתנו העירו על כך, כמובן (ואולי לא כיוונו לבוריה של האמת), כי זה אוֹת נוסף לאנטישמיות המצויה ברוסיה הסוביטית. אבל, אף יהודי בעולם לא ראה את הפרשה כמאורע בתולדות־ישראל. והרי לפני דור אחד, בשעה שאוֹטוֹלֶנגי נתמנה למיניסטר־המלחמה באיטליה, ראינו זאת כולנו כמאורע דווקא בהיסטוריה שלנו. אין ספק, נעשינו נורמאליים, נורמאליים בהחלט. אפילו יותר־מדי נורמאליים: כי שמא הענין כולו אינו כל־כך בריא, כפי שהוא נראה בעינינו.

אינני פחדן יותר מכל שאר היהודים, אך עלי להודות: היה זמן של חמש שנים רצופות, כשהייתי רועד מדי יום ביום. אלה היו אותן חמש השנים, שבהן משל בהוֹדוּ הלורד רידינג. איני מכיר את לורד רידינג הכרה אישית; גם בהודו לא הייתי מעודי – אולם יש עובדות שאי־אפשר להטיל בהן ספק, בין שראה אותן אדם במו עיניו ובין לאו. במקרה זה היו אלה שתי העובדות הבאות, האחת על אודות הודו והאחת על אודות הלורד רידינג. על אודות הודו: במוקדם או במאוחר צריך להתרחש בהודו שינוי – ודווקא שינוי שיחרה מאד למרבית האנגלים. ועל אודות הלורד רידינג: יתכן שהוא מדינאי דגול, אבל אינו אלהים ויכול להיות שהפצצה תתפוצץ בימי ממשלתו. – ועתה שווּ נא בנפשכם, מה היו אומרים באנגליה ובעולם כולו, אילו נתרחש האסון תחת משנה־למלך יהודי! וכן הייתי רועד גם באותם הימים, כאשר היה יהודי – אֶדוין מונטגיוּ – המזכיר לעניני־הודו בממשלת לונדון. דאגות לא חסרו לנו, אבל – שיוּכלו עוד לומר, כי זו תודת היהודים לאנגליה בעבור הצהרת־בלפור; שעזרו לה לאבד את הודו… יודע אני, כי זו תהיה לשון־הרע, דיבה ללא רגלים, ולא רידינג ולא מונטגיוּ אינם יכולים לשנות את חוקי ההתפתחות הלאומית בארץ של 300 מיליון נפש, וכו' וכו'. אמת ויציב – אבל, האומה האנגלית עלולה לעשות חשבון אחר. בקיצור – אבן נגולה מלבי מששמעתי כי הלורד רידינג חזר בריא ושלם אל ביתו.

מדבּר אני בקורטוב של צחוק, אבל איני בטוח, אם אין זה מן הראוי, שנשוחח על כך פעם גם ברצינות. סיר הרבּרט סמואל, למשל, קיבל בשעתו על עצמו את תפקיד המתווך בשביתה האנגלית הגדולה בשנת 1926. והריני מתוודה: שוב רעדתי. אמנם, עד כה לא נכשל בתפקידו אף אחד מהם – אך הן אין זה תרוץ. אפילו מומחים מוכשרים ביותר אינם מובטחים מפני טעות, ויכול לקרות שזו תהא טעות טראגית. צ’רצ’יל טעה טעות טראגית בפרשת הדרדאנלים בשנת 1915; אף על קיצ’נר עצמו טפלו זמן קצר לפני מותו את האשמה בשורה של שוֹאוֹת דמים ואלמלא סילקוֹ הגורל, ודאי היו כופים אותו להתפטר בקרוב. את אסקוית אף כפו להתפטר, בטענה שהוא מפריע לנהל את המלחמה כדבעי. – ועתה, שווּ נא בנפשכם מקרה של שטות, – אילו היה זה לא צ’רצ’יל אלא סמואל, לא קיצ’נר אלא מונטגיוּ, לא אסקוית אלא רידינג. קראו לי מוּג־לב, אבל איני רוצה בכך: איני רוצה שאסון, כמו שהיתה, למשל, תבוּסת קאפּוֹרֶטוֹ לאיטליה, יהיה קשור בשמו של אוֹטוֹלֶנגי וכך ישאר בזכרון הלאומי. מוחל אני להם על השלמות של שוויון־זכוּיותי ומודה לקדוש־ברוך־הוא, על שבאותה שעה אוֹטוֹלנגי כבר זמן רב לא היה מיניסטר.

ג    🔗

לא, אין זה מקרה שמר פויכטוונגר כה מרבה להפוך בפילוסופיה של השלטון: כאן לפנינו יהודי שדעתו נתונה לאחד החזיונות של עם ישראל. להגיע לשלטון מדיני זה היה כיום לחזיון יהודי, כמעט לחזיון באנאלי. סמואל, רידינג, מונטגיוּ; בּוֹקאנוֹבסקי, שראמק, לוּצאטי, נתן, אוֹטוֹלֶנגי, טרוֹצקי, ראטנאוּ… הדבר נראה כאפנה, כמו האחרונה בהרפתקותיו של עם ישראל…

ועם זה, פני הדברים אחרים לגמרי מאשר אצל פויכטוונגר: ה"הנדיקפּ" של יהדוּת אינו כל־כך נורא בימינו. שוב אין זה זמנו של זיס אופנהיימר, ואף לא זמנו של ד’ישראלי, כשה"נכרי" היה אנוס להמתין עד שתששה אצלו לא בלבד “נכריוּתו”, אלא יחד עמה גם כוחו היוצר. היהודים בעלי־השלטון בימינו לא יוכלו לקבול שכופים אותם להמתין זמן רב מדי, כי היותם יהודים היא בבחינת אותו “כיעור” שהפריע לדוכסית מארגרטה למשול בטירוֹל. כולם צעירים עדיין, באופן יחסי: ואין שומעים כלל שירבו לטעון כנגדם כי הם “מכוערים”. בשעה שמר שראמק היה מיניסטר בצרפת, גידף אותו רק עתון אחד, יחיד, ולא מן החשובים. וה"מורנינג פוסט" היה נוהג לדבר על כך, שבהודו מושלים “פוטאש וּפּרלמוּטר” – אבל רידינג ומונטגיוּ היו צוחקים לכך. לא, פני הדברים אינם טראגיים כלל. וגם על סופם המר של השואפים לשלטון אצל פויכטוונגר אין שומעים לעתים כה קרובות. את ראטנאו רצחו, אבל הן זה ענין מפּרשה אחרת לגמרי; טרוצקי הוֹעמד בצל, אבל מי יודע אם זה כבר סופו; והאחרים – סופם כלל לא מר ביותר: מהם נפטרו בכבוד ומהם חיים ברוב טובה.

ואף־על־פי־כן ירא אני, שמא צדק פויכטוונגר. אלא שעלינו להסתכל לא ב"יהודי זיס" הבודד שבימינו: עלינו לקחת את ישראל־סבא בכללו, את עם ישראל שבגולה כקיבוץ, ולהסתכל כיצד תתפתח וכיצד תסתיים הרפתקתו. מאליו מובן, שבשביל כך יש צורך בזמן. סוף כל סוף הרי עומדים אנו רק בראשית תחילתה של הרפתקה גדולה זו.

ואם נתפוש את הדבר ונעיין בו מבחינה קבוצית זו, יתכן שבהשכמת יום בהיר אחד נגלה כי הקַריֶרה של אותו אב־הטיפוס מלפני מאתים שנה, או כי הדוּכּסית המכוערת – זו בעצם האומה היהודית וגורלה במאה העשרים איננו נבדל ביסודו מגורלה במאה הארבע־עשרה. ה"הנדיקפּ" ישנו, אפילו היחיד המגיע־למחוז־חפצו איננו מרגיש בו (סוף כל סוף, גם היהודי זיס משלה לעתים את נפשו, כי שכחו לו את יהדוּתו; וגם מארגרטה מטירול היתה זמן־מה חולמת כי הצועֵר רואה בה יפהפיה). ואולי ישנו גם אותו יחס מצד עולם החוץ, שפויכטוונגר כל כך היטיב לציירו: את הטוב שאדם עושה מיחסים לאויביו, את הרע שעושים הם מיחסים לו. ואולי נחיה עוד ונגיע גם לסופו המר של המעשה: לא, חס וחלילה, מבחינתו של היחיד, אלא מן הבחינה הקבוצית, – כי יטענו לעומתנו שטעינו בהבנת המושג שוויון־זכויות או שמעלנו בשמושו ועל כן יש לחזור ולבדוק את המושג הזה מחדש…

לאחר שסיימתי את המאמר וקראתיו, נזכרתי כי כלל איננו “הולם את השעה”, כי דווקא עכשיו, בחודש מאי 1928, אין בשום מדינה חשובה שום מיניסטר יהודי. והריני אומר בכל לב: תודה לאל, הלוואי גם להבא.