ארוחת הערב נאכלה בחפזון, בצפיפות ומבעוד יום. טרם הספיקו להישטף בקילוחי המקלחת המרעננים ולהשיל מהגוף חישוקי העיפות שלאחר יום עבודה מפרך – וכבר הזעיק הפעמון לארוחה. כל עוד שלט בכיפה הקיץ וימיו הארוכים נמשכו ללא קץ, עוד היתה השהות בידי מגישות האוכל להסיר את הכלים מהשולחנות ולהדיחם לפני בוא שעת ההאפלה. אך עם הפסיעות הראשונות של הסתיו קשה היה להספיק להאכיל את האוכלים המרוּבים ולכלות את העבודה לפני רדת החשכה. אור־לא־אור זה, כחלחל־אפל, שהסתנון מבעד עטיפות הנייר הכחול שעטו את מנורות החשמל ושיווה לכל חפץ ולכל גוף שיעור לא טבעי מבעית, גרם לסחרחורת ופיק ברכים. הנערות מגישו המנות, שבשעות היום התרוצצו בחדר־האוכל הגדול, כשהן מרקידות מתניהן ושדיהן הצעירים ופניהן מוצפים מאור־פנים שבשׂביעת־רצון מגמישותן המגרה, הפכו בשעות הערב, באור סומא זה, כשהן נחפזות אכולות חרון על מישהו, בתולות זקנות וכעורות, המנה הדלה הועמדה לפני המאחר במין מרץ מיוחד:

– זלוֹל!

כתום הארוחה התרוקן חדר־האוכל מיד, מסוערי חרדת אימה לעלול להתרחש שעה שעה, אצו אל אותה תיבה המשמיעה קבועות טירוף הימים והלילות, וכשהוארו קרבי התיבה ואחרי הזמזום המרגיז החלו נישאים מתוכה צלילי זימרה חדגוניים, שחלחלו ובעבעו בגרון המזמר צהבהבים־שמנים כמו הנרגילה, נתעותו פני המאזינים באי־סבלנות וזעף.

– אל אלהים! מהי זימרת־נדנוד מתוקה זו, כמו מתנדנד המזמר על דבשת גמל תחת פרוכת ליל מכוכבת? היכן שועת הכאב והיסורים של שבט זה הנתון מא ומתמיד בתוך פורענות, חרפה ועינויים אצל הגויים השמיים? –

וכשנדמה הזימרה והקול המתכתי החל מונה אחת לאחת, ללא שינוי גון כלשהו, את ההשמדות, ההריסות וההרג, היה כאילו פוקד את פגרי קרבנותיו המולך עצמו.

בשעות הערב המאוחרות החלו שוב דלתות חדר־האוכל נפתחות תכופות. אחד אחד הגיחו מתוך הבתים והצריפים השקועים בחשכה מעובה, מי שהקיץ מתוך חלום רע ומי שנמלט מסיוט בהקיץ, והחלו מתלקטים כנופיות כנופיות בתוך פינות החדר הגדול, גומעים תה בעמידה כשהם מוציאים מכיסיהם שיירי מנת הסוכר שחולקה בארוחת הערב ושהוטמנו במיוחד לשעה זו, שעת שתיית התה ושיחה על המצב.

עסקו בכנופיות אלו בניתוח המצב ובניחושים, העלו זכרונות מהמלחמה הקודמת שהדי זועותיה נעשו שוב מוחשים מאוד, כמו נתארעו זה עתה וכאילו לא הבדילו בינה ובין זו של עכשיו שנות אשליה מרובות; דשו בטלגרמות האחרונות ובהודעות השונות שהושמעו מתוך התיבה והתאמצו לדלות מבין השיטין של הפסוקים המעורפלים את זה שעתיד להתארע בימים הקרובים.

היה עתה ראש המדברים בכנופית הללו נחמן עמלי כפוף הגב, בעל ההליכה הנחפזת־מבוהלת, המשרת לפני התיבה בקודש כמו נמשח לה כוהן, מדליק אשה במועדיה הקבועים ומאזין לזמזומה בדחילו, כשפניו האפורים מרוכזים מאוד ושפתו התחתונה, העבה ביותר, משתרבבת למטה ומגלה שינים צהובות גדולות, נדחקו הכול לתוך המעגל שמסביב נחמן עמלי, חכם הפּוליטיקה והאיסטרטגיה, כשהם עושים אזנם כאפרכסת לקלוט הסברותיו וניחושיו. דיבר זה ארוכות ארוכות, הסביר ופירש, אך משהגיע לעיקר, המענה כה באי־בהירותו, נעשו הסברותיו סתומות ומעורפלות כאותן ההודעות היוצאות מתוך התיבה, ובטחנו את משפטיו במהירות, נתכעס פתאום מאוד:

– מה אתם רוצים ממני?!

התפזרו כולם מאוכזבים וחשו אל ברז התה למלא את הספל בשניה ובשלישית, כדי לרווֹת את הצמאון המציק מאוד מזמן שהחלו מחלקים את הסוכר מנות.

וכשנכנס לחדר־האוכל אחד שאיחר לתיבה והוא פורץ ישר אל עמלי בעוד על פניו המעוכים מרפרפים קורי שינה חטופה־מבוהלת וקולו מתחנן כמי שאיחר משהו חשוב שאין לו תמורה: – “מה הודיעו, מה?” זורק לו עמלי, שאפוֹ משוקע בתוך ספל התה שהוא סובא ממנו גמיעות גסות, זעופות:

– הפציצו –

השחיל הסתיו חוליות ימים מוזהבים בשוליהם, עם השקיעות והזריחות נבנו בפאתי הרקיע טירות והיכלי פלאים, שנבלעו באופק המדמדם כערים חוטאות ומיד הוקמו מעליהן חדשות. עננות שקופות שוטטו בשחקים הרמים, לבשו צורה ופשטו צורה, התאחו, נפרמו והתלכדו שוב. בחלל הסתוי רטטה הצפיה לזרע ולהריון, האנשים טרחו עתה מזריחה לשקיעה בהכנות לזריעה: חרשו, שידדו, זיבלו את השדות והכינו את הערוגות לזריעת המספוא. העבודה נעשתה בחפזון ובקדחתנות, אך בלי ההמולה הרווּיה והשמחה העצורה האופפת את הזורעים בעונה זו בבואם במגע עם האדמה המיחלת לפריון. החפזון הפך לבהלה ולחרדה של עצבנות.

במוצאי השבתות התכנסו בתוך חדר־האוכל שחלונותיו סגורים תריסי שקים צבועים כחול, שלא יבקע האור החוצה, והתדיינו כיצד לסיים את העבודות המרובות שאינן סובלות דיחוי ואיך לקדם פני השואה הצפוּנה בחביון הימים הבאים. רבו עתה הנואמים שהפליגו בתיאורים מה עלול לבוא ואיך והרבו עצות על עצות. היה מחנק בחדר־האוכל האטום מכל עבריו לפי חוקי ההאפלה החמורים ובחללו זחלו ענני עשן וריחות סיגריות זולות.

התפרץ אל שולחן הנואמים הגיזבר שמעוני, המתרוצץ כל ימות השבוע בבנקים ואצל הסוחרים, והחל מתאר את המצב כפי שהוא חש ורואה אותו שם בערים, כשהוא צועק ודופק בשולחן מדי הפליטו “שטרות”, “פּרוֹטסט”, כרוצה להמחיש פירושן של מלים אלו בשבילו.

צעק הגזבר שמעוני:

– קימוצים! קימוצים, אני אומר לכם! אין יודע מה ילד יום –

האסיפות נמשכו עד שעה מאוחרת בלילה. אפס בסופן של כל העצות והתחבולות כיצד לקדם פני השוֹאָה לא הוקל כלל ללב החרד, שעל אף ההכנות תינתך בודאי זו, בכל זאת, במפתיע.

על אף הנבואות השחורות לא הוצאו לפועל הקימוצים, ששמעוני נלחם להם בהתמדה ובשצף. בולמוס אכילה, מין רעב־מלחמה מיוחד במינו, תקף את הכל והמצרכים שנאגרו לשעה רעה נאכלו עוד לפני שהגיעה זו.

בימים אלה, כשהכל היה שטוף ויכוּחים פּוליטיים־איסטרטגיים סוערים ומתן עצות כיצד להתחמק מזה העלול להינתך בכל שעה, התהלכה רחל אמוראית, הממונה על העבודה התרבותית בנקודה, כשפניה עטויים דאגה וצער.

– הן לא ייתכן כך, – תפסה פעם לזה ופעם לזו – שבועות וחדשים לא נערכה הרצאה בשאלות החברה ולא שיחה ספרוּתית־אמנותית, רק פוליטיקה וויכוחים על קימוצים ורכילות, ככה אי אפשר יותר! הציבור יורד פלאים, מה יהיה?

דרשה רחל אמוראית ישיבה דחופה של ועדת התרבות.

לא נענו לה חברי הועדה.

– עניני תרבות פתאום! דאגה אחרת אין לה עתה לרחל אמוראית. בא לישיבה חיים תבורי בלבד.

היה הדיון בישיבה זו קשה ביותר. חיים תבורי עמד על שלו: –

אם כבר להוציא כסף מזומן בזמנים כאלה – אז למשהו קל, מבדח ומבדר. מין קונצרט של נגינה קלה, זימרה ודיקלום. לב הציבור לא הולך עתה אחרי קונצרטים “כבדים”, לא אחרי שיחות ספרותיות־אמנותיות ולא אחרי הרצאות בשאלות החברה; משהו קל ומבדח לגרש את המרה־שחורה לערב אחד לפחות, ככה –

ננעצו דברים אלה של חיים תבורי בבשרה של רחל אמוראית כשפודים מלובנים, לא יכלה לעצור עוד ברוחה והתנפלה עליו בדיסקנט קולני מקציף:

– “משהו קל, מבדח ומבדר” – דוקא עכשיו כשכל הבעיות נתחדדו בצורה כזו; כשסכנת הטשטוש והסילוף חדרה גם לכאן; כששוררת אנדרלמוסיה כזו; כשיש צורך דחוף ללבן פּרובּלימות רבות; כשיש צורך להסביר שוב ומהתחלה דברים מוסכמים שזוייפו וסורסו במזיד; כשיש לשמור מכל משמר ערכים מקודשים שצפויה להם התערערות והתמוטטות בעולם מבולבל ומטורף זה; כשיש צורך להכניס קצת סדר במוחות המשובשים – “משהו קל ומבדח”. זהו זלזול מפורש בציבור ובדרישותיו הרוחניות! זוהי ירידה! זוהי השפלה! זוהי –

היה הדיון בישיבה זו קשה ביותר. חיים תבורי עמד על שלו: היה עייף מאוד, עייף והמום משפע דברנותה השוצפת של רחל אמוראית, שניתך עליו בכוח כזה, ומהימים של עבודה מפרכת מזריחה לשקיעה בשדות, שמורות עיניו החלו מתעצמות ומסביב לגופו נלפתו חיבוקי השינה עד איבוד החושים. אינפף מתוך שינה למחצה מה שאינפף, אך על דעתו לא ויתר בשום פנים ולתוצאות מכריעות בעניני התרבות בשעה הטרופה לא הגיעו בישיבה דחופה זו. ושוב נמשכו הויכוחים הסוערים בפוליטיקה ובאיסטרטגיה ובמוצאי השבתות התנצחו על המצב ועל הקימוצים בעקשנות גוברת והולכת. שוב סבאו תה לרוות את הצמאון המציק, אולם עתה – בלי שיירי הסוכר, כי בינתיים אזל זה לחלוטין.

משהופיעו בנקודה באותו יום ששי שלושת הבחוּרים שהציגו עצמם כאמני “הרביו הזעיר”, התלקח הויכוּח בין רחל אמוראית וחיים תבורי מחדש וביתר שׂאת.

רחל אמוראית עמדה על דעתה: לא! היא לא תתן לערוך כאן נשפי רביו קלים.

השיל מעצמו חיים תבורי עייפותו התמידית ומשחש בציבור נטיה לבלות ערב קל, נלחם בה ברחל אמוראית, – וניצחה. בארוחת הערב התרוצץ בין השולחנות והאיץ באוכלים שיכלו ארוחתם ויפנו את חדר־האוכל כדי לאפשר הכנתו לקונצרט. השולחנות כוסו מפות לבנות ועוטרו פרחים, הכניסו לחדר־האוכל את הבמה המותקנת לקונצרטים המונחת כל ימות השנה מאחורי המטבח ומשמשת לילדים למשחק המחבואים, והעמידו עליה כסאות בשביל האמנים ובשביל רחל אמוראית, הנוהגת להציג בפני הציבור את האמנים והסופרים המזדמנים לכאן, כבא־כוחה הרשמי של ועדת התרבות בנקודה. סרבה רחל האמוראית לעלות על הבמה.

– מה – שלגרים קלולקים וקופלטים זולים?!

התלקח באחת מפינות חדר־האוכל הגדול קרב־דברים עז בין שני אלה, והקהל, שמילא את האולם צפופות, החל מראה סימני אי־סבלנות ורוגז. לא היתה לו ברירה לחיים תבורי אלא לעלות על הבמה להציג את האמנים בפני הקהל. עמד הוא שם למעלה כשרגליו מועדות ומסרבות לשאת עליהן גופו הרועד כולו באימת הציבור, ולשונו, שליקלק בה שפתיו שיבשו פתאום, מתנהלת כעל רגבי אדמה. עמד וגימגם כשהוא נותן בקהל מבט מלא מבוכה והתנצלות:

– אה, נו, קשים הימים, קשים, אבל, אה, אין להימנע משעה קלה. כן.

האמנים השתחוו לקהל שישב דומם והביט בהם בחשדנות. היו אלה בחורים גדלי־גוף בעלי ידים שריריות ושזופי פנים כמו חזרו זה עתה מעבודת שדה. אחד מהם היה מצויד בגתית, אחד במפוחית־פה והשלישי, שלא היה בידיו כלי־נגינה, מחבר הקופּלטים, המנגינות והדיקלומים והמזמר כאחד. זה האחרון הציג את הלהקה כמי שהיו אמנים שם, ועתה, בצוק העתים, פועלים העובדים בכל עבודה שהיא ובעת חוסר עבודה מתמסרים לטיפוח הוי פרולטרי־אמנותי. מיד לאחר פתיחה זו חיכחך גרונו, תמך בטנו בידיו והוציא מתוכה קול בס סדוק ככלי שנפסל מרוב שימוש.

ה"נומר" הראשון נסתיים. הזמר השתחוה לקהל שהתמיד בשתיקתו, החל מזמר שוב, מדקלם ושר חליפות. אחריו ניגן בעל המפוחית כשהוא מנפח לחייו הסמוקות ומתוך המפוחית פורצים צלילים מתחרים ורודפים זה אחר זה כלהקת כלבלבים משתוללים. זה סיים ופתח בעל הגיתית ברומנס כשהוא מלוה נגינתו שריקת שפתיים. הקהל ישב משוריין בשתיקתו, רק פה ושם ענו מחיאות כפיים חלושות לקידות ה"אמנים".

ישבה רחל אמוראית דחוקה בתוך הקהל הצפוף כשפניה מכורכמים, עיניה לחות וממצמצות – הנה תפרוץ בבכי.

הקונצרט נסתיים. חיים תבורי הזדרז והזמין את האורחים לארוחה באחד החדרים. וכשחזר לחדר־האוכל לאחר שהאכילם והמציא להם מקומות לינה, נסרה כבר בחללו זו ההמיה התמידית כזמזום צרעות מרוגזות. האנשים עמדו מעגלים מעגלים, גמעו תה והתוכחו. לא התנצחו הפעם לא בפוליטיקה ולא בקימוצים היו הכל עסוקים ב"קונצרט".

פרצה רחל אמוראית אל חיים תבורי: – ב"קונצרט", חשקה נפשו! ב"ערב קל ומבדח", מזון “רוחני” להנות את הציבור הנאה “אסטטית” הביאה ועדת התרבות. פוי, בושה וחרפה! שונד! קיטש! היא לא יכלה לשאת פניה לפני החברים. תיכף התנגדה לזה. לא, בשום פנים ואופן לא תוכל לשבת עמו יותר בועדה אחת!

עזרו לה מבין הקהל בהערות לעג שנונות על חשבון ה"קונצרט", ה"אמנים" ועל חשבון חיים תבורי. התלהבה רחל אמוראית והצליפה בו בדיסקנט המקציף כבשוט לח.

עמד חיים תבורי בין הקהל, כשעל ראשו ניתכות צריחות והערות לעג, וניסה להתנצל:

– מה יש?! – פועלים מחוסרי עבודה, פליטים, צריך לתמוך ביהודים מחוסרי לחם. הן כסף לא לקחו, רק אוכל ולינה. ובכלל, מה יש – היו כמה “נומרים” די מוצלחים. לא כלום יותר טוב – מה יש –

העצות כיצד לקדם פני הרעה, שנילחמו להן בעקשנות ובמרירות, גרמו לה לאוירה באסיפות הכלליות שתתלהט מאוד. ה"יועצים" המרובים שהבטיחו כי רק בעצתם יש משום הצלה, התעצמו ביניהם בלהט ובמרי ומדקרות – האמרות התעופפו מעל לראשי המתוכחים כצפרי־טרף שנוני־מקור. היו העצות־ההצעות אחת משונה מחברתה ובסופן, לאחר שבתוך קרבי השעון נעשתה עבודה מתמדת ושקודה מאוד והמחוגים, על אף זחילתם העצלנית, הספיקו בכל זאת להגיע לשעות שלאחר חצות ורוב הציבור נחל תבוסה בהתאבקותו הנואשת עם נפתולי השינה – נשארו השאלות תלויות ללא פתרון ממש כברגע פתיחת הדיון עליהן.

הציל את המצב שמואל אלוני דוקא, אם כי איננו נמנה בין ה"יועצים" ובעלי ההצעות. ניגש אל שולחן הנואמים, כשגופו הרחב מתנדנד על רגליו הכבדות שהוא גוררן אחריו לאטן וכשהוא ממצמץ בעיניו האפורות הזעירות שאינן מישירות להביט בפני הנאספים אלא מעליהם, אל שדות מוצפים שרב צהרים שהוא מבלה בהם רוב ימיו, פתח תוך רוגזה שגברה והלכה:

– פניקה עושים, בהלה! העולם לא נחרב עדיין. עוד יש, עוד יש מה לעשות! א, מה רציתי לומר – לא נגוע ברעב ירקות יש לעשות, גן ירק גדול.

נתקבלה הצעתו של שמואל אלוני ע"י קומץ האנשים הקטן, שהתגבר על פיתוי הישנה ונשאר עד סוף האסיפה. הוחלט כי עליו לגשת לביצוע הצעתו מיד.

הלך עתה שמואל אלוני אחרי הגזבר שמעוני ותבע צנורות להשקאה וזרעים.

רגז הגזבר שמעוני:

– שוב השקעות! מהיכן אשלם את השטרות?! מהגורן או מהגן?! הרבית אוכלת אותי, את הרגל אפשוט!!

אך את שמואל אלוני אין לדחות בצעקות ובאיומים. הלך אחריו ים אחר יום ותבע את שלו: – החלטה יש!

קימט הגזבר שמעוני את מצחו, רץ מבנק לבנק ומסוחר לסוחר – והצנורות והזרעים הגיעו לידי שמואל אלוני. ניצח הוא עתה על העבודה ועל העובדים שניתנו לו לשאת עמו במימוש מפעלו, מפעל גן הירקות הגדול.

אורי תלמי בוסס ברגליו היחפות את האדמה המושקית וחש צינה נעימה מתפשטת בגופו המיוזע והמחומם קרני שמש הסתיו, שניתכו בשעת הצהרים במאונך וצרבו כבימי הקיץ הלוהטים. מרופש כולו גחן על החבל המתוח לסימון השתילה בשורות ישרות ותקע לתוך האדמה את השתילים הרכים, שעלעליהם הזערערים המחודדים בקצותיהם הופשלו לאחור כמתעלפים לאחר שהוכנסו לתוך הגומה והודקו באדמה הדק היטב. ברטט הכניס את ידו לתוך הארגז הממולא שתילים, חיטט באדמה הלחה הנידבקת לאצבעות, הוציא צרור שתילים ונשאם בזהירות ובחרדה, שלא לפורר את גושי האדמה שעטו בצמצום את השרשים הארוכים והדקים, והיתה לו ההרגשה כאז בימי הילדות הרחוקים כשנשא בידיו גוזל נשור סערה, רך פלומה והמים גוף זעיר מרטט, ולבו נצבט ברוב צער ורחמים בחפשו אחרי הקן ההרוס.

טוב היה לו לאורי תלמי בימים אלה בשאתו יחד עם שמואל אלוני במפעל גן הירק הגדול והם שותלים את השתילים הרכים בשורות ישרות על פני שדות נרחבים. לא ניחושים פּוליטיים ולא ויכוּחים סוערים על קימוצים ולא אותה הרעבתנות המבצבצת מבעד חרדת האימים. מבוקר עד ערב עמל מבורך תחת שחקים רמים שזורים עננות צחור שקופות שמבעדן מבצבצת תכלת זוהרת.

אפס גם בשדות לא היה מפלט מהויכוּחים העצבניים. הנה הגיעה שעת צהרים ועמה הכדים הגדולים, הממולאים עוד לפי שעה מרק, דיסה ותה סמיך, ומכל העברים החלו מתקבצים העובדים לאכילת צהרים. מיד קם רעש ודוחק.

– מהר, מהר! – קח ותן לגשת לאחר! – נדחקו מסביב לכדים הגדולים.

משהושתקה הרעבתנות, פתחו מיד בויכוח שנפסק אמש כשאחד נכנס בדברי חברו, מתרתח ואץ להשמיע דעתו.

לא יכול אורי תלמי לכלכל זאת, השאיר את המרק ואת הדיסה שלא כילה לאכלם וחש אל שתיליו.

– יבוא מה שיבוא ובלבד שיבוא כבר, שיבוא!

ובינתיים, בעוד הסתיו עושה בלהטיו: מזהיב שקיעות וזריחות ומבזבז עליהן מיטב אונו – ורוח קדים הגיחה לפתע ממארבה, כשהיא נישאת בסופת ענני אבק, נושפת ולוהטת בתאות השמדה וכליון. הסתיו המעודן, שלא הספיק לעשות חצי מלאכתו באחוי עננותיו הצחורות והשקופות ששזרן בוקר וערב בהתמדה ובשקידה, נסוג בבהלה עם הנשיפה הצרובה של הקדים המשתולל כפרא מדבר. עננותיו הצחורות נפרמו ונתפזרו ללא שריד. האויר התלהט ורטט כשלהבת.

בימי שרב אלה עמד אורי תלמי גחון על השתילים הרכים והכה במעדרו באדמה השרופה, שממעמקיה פרצו ענני אבק חריפים צורבים כלשונות אש. הזיעה ניגרה מעל מצחו לתוך עיניו, צירבתן וסימאתן למחצה, חולצתו נתחספסה וגירדה את העור כאיספלנית זרויה מלח. כשהוא מתנשם רסוקות ובולע לקרבו להט השרב הניף מעדרו במין עקשנות למרות העייפות, השרב המשגע והעולם הנאכל באשו:

– הנהי! הנה הגיעה! הנה פשר האימה הסתומה –

אפס עתה לא חשב אורי תלמי על העולם המטורף המשמיד את עצמו לדעת תוך ענני אש ומתכת רותחת. עתה היה מקופל גורל העולם וגורלו הוא בשתילים הרכים, שזה עתה הזדקפו עולזים־רעננים בגבעוליהם הדקים־גמישים ובעלעלי כותרותיהם הזערערים שהתנוצצו בפניני טל בבקרי הסתיו המבורכים ועתה החלו כומשים ומשחירים. אזר שארית כוחותיו במלחמה נגד החמסין המשתולל, הניף מעדרו וכרה יחד עם שמואל אלוני תעלות והזרים בהן מי השקאה להחיות את השתילים הרכים.

בימים אלה, לאחר ימי הסתיו הצוננים ולאחר הפסקה זמנית בקרבות בשדות־הקטל הרחוקים, הובאו פתאום בעתונים ידיעות מרעישות ומהממות. זרזירי העתונים הזדרזו לשגר ידיעות דחופות ומבוהלות על פגישות, משא־ומתן והכנות סתר למשהו איום העומד להתחולל בכל שעה. הידיעות פורסמו לרוב בהוצאות הערב המיוחדות, למחרת הוכחשו או הומתקו ובערב הופיעו שוב מדהימות ומאיימות מבראשונה. מוכי־שרב ורצוצי עייפות אצו האנשים בשעות הערב מהשדות ומבלי להסיר בגדי עבודה רצו ישר אל חדר־האוכל לקרוא את הידיעות האחרונות המתפרסמות בעתון הערב מעל הקיר. במחנק חדר־האוכל אי אפשר היה לשהות שעה יתרה, אכלו בחטיפה ומיהרו לחצר, העטויה אור ירח מסתנן בקושי מבעד ענני האבק כמבעד רשת צפופה, לחפש מחסה ממחנק השרב במדשאות החרוכות מלהט החמסין.

היה עתה האולם המאכסן בתוכו את התיבה, הממולא תמיד המונים צפופים, ריק ומשמים ככנסיה עזובה. עמד לפני התיבה נחמן עמלי כפוף־הגב המשרת לפניה בקודש יחידי, דלקה האש בתוך קרביה וזמזום מסתורי נסר בתוך האולם. הקשיב נחמן עמלי כשפניו האפורים מרוכזים מאוד. נראה עתה בבדידותו על יד התיבה כמי שהופקד לשמור לבל תכבה הגחלת הלוחשת האחרונה.

עמד החמסין בתקפו ועוד התגבר והלך. נראה היה שלא יהיה לו לזה קץ ועמו ומתוכו תגיח זו השואה המאיימת.

אורי תלמי נלחם מלחמתו הנואשת להצלת חיי השתילים הרכים. לא ראה את הידיעות המהממות, לא שמע את הניחושים המחרידים – מדמדומי הזריחה עד דמדומי השקיעה עמד יחד עם שמואל אלוני בתוך השדות החרוכים, כרה תעלות והזרים בתוכן קילוחי מים רוננים. המים קלחו אגב המיה ערבה, התבעבעו ונקוו בשלוליות סביב השתילים שהשחירו והלכו ועלעלי כותרותיהם נתלו למטה עלופי שרב. הוא קפץ מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה, הניף מעדרו כשעיניו השזורות סיבי דלקת דולקות בלהט מאיים, כמתכונן לזנק על מישהו, וחש הנה ייחנק בלהט, – כרע וגמע מהמים הפושרים והדלוחים שבתוך התעלה, סובא לגימות גסות כחיה פצועה, וכשרצה לקום לא נשמעו לו רגליו, – ונצמד פשוט ידים ורגלים אל האדמה הצרובה: לא! לא לפי כוחותיו ולא לפי כוחות הכל להלחם בפרא מדבר זה הנישא על לשונות אש מכלות.

הוא שכב צמוד אל האדמה הבוערת מבלי יכולת להזיז אבר. מבעד לשמורותיו החרוכות והעצומות למחצה ראה את רגלי שמואל אלוני הנישאות מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה כמו מכרכר סביב מישהו ריקוד משונה, הכרתו התערפלה, לא חש דבר – אף לא נשיבת השרב.

– קום! מה פתאום? – קום! המים מתפרצים.

וכשאורי תלמי פקח שמורות עיניו הנפוחות ונתן בו מבט מטושטש, נתכעס הלה:

– התפרקד לו באמצע העבודה. המים פרצו את התעלות, קום!

הציץ אורי תלמי בין רגליו המפושקות של זה, העומד עליו מרופש כולו כשפניו שחורים מזיעה מעורבבת טיפות בוץ ושפתיו שסועות ושותתות דם, וראה ערוגות מוצפות מים זדונים פורצים בעוֹז – קפץ על רגליו ורץ אחרי שמואל אלוני מערוגה לערוגה, כשהוא סותם בעפר זרמי המים הקוצפים.

עודו קופץ מתעלה לתעלה סותם פה ופותח שם, ומטה את הזרם לרצונו ומשהו התחולל באויר המלוהט, השרב נזדעזע, לסירוגין קמה רוח משתוללת, נושפת בזעף ובילל ונישאת בדהרה שוטפת, ופתאום נעצרת, מסתחררת ומתערבלת במהירות שטנית סביב עצמה בתוך ענני אבק סמיכים, ומיד – דומיה. שוב הזדעזעות־השתוללות – ושוב דומיה. חש אורי תלמי בקרב איתנים מתחולל בסמוך לו, הפסיק מעבודתו וציפה עצור־נשימה להתרחשות פלאית, הבחין בתוך השתוללות החמסין במשבים מקוטעים המנסים לפרוץ מהמערב, ומיד נרתעים. החמסין זעף, התערבל וניסה להיאחז בענני האבק הסמיכים שהקים לו למחסה. אך מיד נסוג מנוסת בהלה ואחריו דולקת הרוח המערבית, המתגברת והולכת, תוך דהרת נצחון שוטפת. אורי תלמי פער פיו, ריאותיו התרחבו ושאפו לקרבן לחות הים, שצררה בכנפיה הרוח המערבת, המלווה המיה ערבה כנגינת עוגב.

קורי החשכה נשתזרו כבר ברשת סמיכה ובפרוכת הליל ורשפו כוכבים ראשונים כשאורי תלמי ושמואל אלוני פסעו בצעדים מאוששים הביתה.

אורי תלמי כילה לאכול ארוחת־הערב, מיהר לחדרו ושכב מיד במטה. גופו המפורך ערג לשינה, אך זו לא פקדתו הפעם. מין עירנות כוססת התפשטה באבריו הרצוצים וגירשה את השינה מעל עפעפיו הכאובים. אחרי מאמצים נואשים לכפות עליו את השינה – התלבש, ושם פניו לחדר־האוכל.

הוא ישב, גמע תה והסתכל במעגל שהצטופף כרגיל סביב נחמן עמלי ושתה דבריו בצמא. נעשה לו פתאום צר על האנשים המגודלים האלה, שחרדת הבאות הפכתם ילדים אוילים המרטטים לכל תקוה מדומה ואשליה מתוקה.

– מה היא חרדה זו לבאות, מה יבוא, – מה בעצם יכול לבוא? – תהה בהרהורו בקול.

עתה, לאחר ששרה עם איתן משתולל ויכול לו; לאחר שנפגש פנים אל פנים עם כליון המוות והציץ לתוך עיניו החלולות; לאחר שהציל מצפרני חמסין שתיליו הרכים – עתה היה אורי תלמי משוחרר כביכול מזו חרדת האימה הסתומה.

הגזבר שמעוני טרוד כל השבוע בבנקים ואצל הסוחרים בעיר הסמוכה. כל הימים הוא מתרוצץ שם, מחליף שטרות בשטרות, נושא ונותן, מוציא ומכניס ודואג שהגלגלים בנקודתו לא ייעצרו חלילה גם בצוק העתים האלו… רק לשבתות ולחגים הוא חוזר אל הנקודה ואל משפחתו. אפס גם אז הוא רץ כל היום מישיבה לישיבה, כשמשקפי הקרן הגדולים צונחים לו על אפו והוא מרימם מדי פעם בתנועה שבהרגל ועל מצחו הגדול מתקפלים ונפתחים חליפות הקמטים המרובים כבמפוחית־יד. רק יום אחד בשבוע ניתן למנוחה, אך לא בשביל הגזבר שמעוני. יש לשבת עם ההנהלה ולמסור דין־וחשבון כספי; יש להפגש עם מנהלי הענפים, המחסנאים והמחסנאיות; לעבור על רשימת ההזמנות הגדולה ולמחוק מה שאיננו הכרחי לדעתו בימים אלה. קמטיו מתישרים לשעה קלה משהוא נפגש אגב ריצה נחפזת באחד מילדיו הפעוטים הרודף אחריו תקוף געגוּעים עזים:

– אבא, אבא!

על פניו משתפך אז חיוך רחב ומבעד זכוכיות משקפיו העבות מהבהבות עיניו קצרות־הראות הבהוּב אבהי מאיר ורווּי נחת. אך מיד נזכר שעוד לא עשה דא והא, קמטיו מתקפלים שוב והוא עוזב את הפעוט לאנחות ולבכי.

טרם הספיק לקבל ולתת את ההוראות הדרושות לשבוע הבא ודמדומי יום הסתיו הקצר הגיחו כבר מעבר ההרים העוטרים את הנקודה: יש לרוץ, לרוץ…

אך משנתקל אגב ריצתו באשתו שכרסה בין שיניה והיא חוסמת לו את הדרך, כשבטנה מזדקרת לפניו כסימן אזהרה, הוא מרים משקפיו: יהיה מה שיהיה! ורץ לבית הילדים למלא חובת אב: לשעשע מעט פעוטיו ולהשכיבם לישון פעם אחת בשבוע, לפחות.

הגזבר שמעוני יושב בבית הילדים ומשעשע את פעוטיו העוטרים אותו בצהלה, מפטפט בפטט, מזמר ומספר מעשיה שעלתה במוחו ברגע זה. מספר ומספר, ולפתע נזכר כי עליו להשכים קום מחר לרכבת והוא לא סיים חצי עבודתו אפילו – חוט דמיונו ניתק ואינו יודע כיצד לסיים ולפטור פעוטיו. מפצירים הפעוטים ותובעים:

– אז מה יהיה?

עובד הגזבר שמעוני עבודת מוח מאומצת, אפס חוט המעשיה שניתק אין בידו לאחותו בשום אופן. בינתיים, אגב ליטופי הפצרות, הסיר אחד הפעוטים מאפו של אבא משקפי הקרן הגדולים כדי להשתעשע בהם. יושב שמעוני נטול־משקפים כשהוא ממשמש בידיו ומחפש אחריהם, ועיניו, המתרוצצות תמיד ובורקות בברק חי, לאות ככבוּיות והוא נראה עתה כה עלוּב, חסר אונים ומעוֹרֹר רחמים. אין להכיר בו עתה בושם פנים את הגזבר שמעוני, שעל ראשו דאגת הישוּב כולו והוּא הוּא המוֹציא ומכניס ובשלו לא יעצרו גלגלי הנקוּדה גם בצוק העתים האלו אפילו רגע אחד.

השכיב פעוטיו והלך לאכול ארוחת־הערב בחברת אשתו. אולם משהוא פותח באכילה מיד באים ועוטרים אותו מכל צד, זה מזמין וזה מטיח טענותיו על שההזמנה לא נתקבלה עדיין על אף הבטחותיו המרובות. עומדת לו הלגימה בבית הבליעה:

– גם לאכול לא נותנים! מה נטפלתם אלי? מהיכן אקח לכם כל זה, מהיכן?!

אפס אלה העוטרים את הגזבר שמעוני מכירים אותו לא מתמול שלשום; יודעים כי הכרח לו לשפך פעם זעמו המצטבר בהתרוצצו שם בבנקים ואצל סוחרים, וההזמנות – אלו תתקבלנה, תתקבלנה. הן לא לחנם מצח גדול כזה לגזבר שמעוני, שקמטיו המרובים מתקפלים, ונפתחים חליפות כבמפוחית־יד.

אך פתאום נתרחש משהו בערים שם. הגזבר שמעוני חוזר לנקודה גם באמצע השבוע ונשאר בה יום יומיים. חדל גם להתרוצץ מישיבה לישיבה ולגעור במזמינים העוטרים אותו מסביב: מהיכן אקח לכם, מהיכן?!

שותק לרוב ומצחו הגדול קמטיו המרובים נתישרו לפתע והוא עתה כגליון חלק. עתה הוא רושם בפנקסו ההזמנות כולן ואינו מוחק אחת אפילו, חוששים המזמינים כי הפעם לא תתקבלנה אלו, לא.

הפסיקו שם בערים לקבל שטרותיו של הגזבר שמעוני לחלוטין. נצטמקה הארוחה והלכה. מלאי הכלים להחליף את אלה הנשברים אזל וצריך היה לחכות אד שיתפנה ספל לרוות בו את הצמאון המציק. נאלמו דום ה"יועצים" המרובים. עלזו רק פעוטיו של הגזבר שמעוני שנעשה אצלם אורח תכוף.

משהופצצה העיר הסמוכה, החלו באים לנקודה פליטים שמעיניהם המבועתות הציצה זו האימה הסתומה שנעשתה פתאום ברורה מאוד. לפי שעה היוו אלה מיעוט בתוך הישוב הגדול, אך בצפיפות חדר־האוכל בלטו דוקא הם.

התהלך הצייר אשרי בחדר־האוכל הגדול, בתוך המחנק והצפיפות, ונעץ מבטו, מבט טורף, בפרצופי האנשים ובעיניהם המבועתות, כמו ניגלו לו מחדש. הפרצופים האלה שהוא רואה אותם יום יום, שלבו כבר נעשה גס בהם ואותו רטט־התשוקה שנתלהט בו בשעתו פג כבר מזמן לאחר שהעלה אותם על בדיו המתגוללים באבק האטליה שלו עטויים קורי־עכביש – הפרצופים האלה הלהיטו בו שוב את התאוה לתפוס את זה שצף עתה עליהם, העלול להתחמק ולחלוף. התהלך, הפציר והתחנן שישבו לפניו, וכשעלה בידו לפתות את מישהו מבני הישוב או מהפליטים, אחז בכן־הציור, כשבעיניו ניצת ברק זר וידיו הגדולות מרטטות בהעלותן את הצבע על הבדים, שיתגוללו בודאי, אחר־כך, באבק האטליה שלו מחוסרי ענין בשבילו, פרצופים ריקים בתכלית.

אשרי הצייר זנח את ה"דומם", את ציורי הנוף, וצייר רק פרצופים, כמו אחוז פחד שבקרוב לא יישאר מהמין הזה זכר.

– מבין אתה? – הסביר לאורי תלמי כשנפגשו בשתית התה – רק עתה קיבלו הפרצופים שלהם ביטוי.

אשרי הצייר לא שם לב לטלגרמות האחרונות ולשמועות המחרידות, לא לקח חלק בויכוחים ובניחוּשים – רק העלה בקדחתנות את הפרצופים על בדיו, כשבעיניו דולק אותו הניצוץ הזר: יבוא מה שיבוא! הוא עושה את שלו.

אורי תלמי ישב עתה שעות רצופות באטליה והסתכל בפני הצייר הרחבים בעלי הלסתות הבולטות, שצבען אפור־כהה כצבע האדמה, בעיניו שננעצו בזה היושב לפניו ובבד חליפות, בידיו המרטטות בנוען בבד, ועל זה היושב לפניו מכוּוץ ונכנע כקרבן עקוּד.

ימי הסתיו הצוננים חזרו מיד לאחר שהחמסין נחל תבוסתו. אפס עתה פסקו מלהשתעשע בצבעי זהב וארגמן ובשזירת עננות־צחור עקרות. הימים נעשו עטוּיים עבים שהשתרכו בשמים הנמוכים כתהלוכת אבל. מפעם לפעם קמה סוּפה משתוללת, שוטפת בילל וחוצה את העבים בסיפי אש, ומטר קלוש, כלנסיון ראשון, הסתנן דקיק ובאלכסון.

העבודה בגן־הירק נעשה דחופה מאוד. שמואל אלוני ניצח על מחנה גדול של עוזרים ועוזרות. לאחר יום עבודה מפרך ישב עד שעה מאוחרת בלילה אצל הגזבר שמעוני ופרש לפניו חשבון ההוצאה והכנסה המקוּוה, כשהוא משתדל להוציאו משתיקתו ומרפיון ידיו ע"י הבלטת ההצלה העלולה לבוא מצד זה, מצד המפעל שלו.

הקשיב לו הגזבר שמעוני בסבלנות לא שכיחה אצלו כלל, לא חטף מידיו את העפרון להראות לו כיצד עורכים חשבון “הוצאות” ו"הכנסות", אלא הקשיב דומם, כשהוא מנגב זכוכיות משקפיו ועיניו נטולות המשקפים כבוּיות ללא זיק אמונה.

אורי תלמי המשיך לשאת בעול המפעל של שמואל אלוני, אך בלי אותה חרדת מסירות שחרד בשעה שהשתילים היו רכים עוד ועלעליהם הזערערים רטטו לנשיפת השרב המכלה. אלה גדלו והלכו מיום ליום. גבעוליהם התעבו וכוסו כותרות עלים גסים ומחוספסים עם שער סומר שנתפרעו לרוח כבלוריות מסוכסכות שלא נוקו ולא רוחצו עידן ועדנים. עתה לא דרשו טיפוּל מיוחד, חוּטי שרשיהם שהתעבו אף הם העמיקו בתוֹך האדמה וסבאו את המים שניתנו להם בשפע. לבו נעשה גס בהם והעבודה על ידם הפכה לו לטורח. וכששמואל אלוני פרש גם לפניו חשבון ההכנסה והריוח, כשעל פניו הרחבים והשזוּפים האכוּלים סופות ושרב מתפשט חיוּך הנאה בעת שהוא רומז רמזים ברוּרים למדי כי כל זה ממנו בא ורק הודות לו – נעוֹרה בלבו משהו משנאה אל זה השטוּף הנאה מעצמו וממפעלו.

ימים משונים הגיעו לוֹ לאוּרי תלמי. העמל המבורך שהשכיח את הויכוּחים והניחושים, את ההפצצות שנעשו קבועות ורצוּפות יותר, את חרדת אימת הבאות, את הכל – טעמו ניטל ממנו והוּא הרגיז רק את הגוּף הרצוּץ. מראוֹת ותמוּנות מהילדוּת הרחוקה צפו אי־מזה והתיצבו לפניו, כשהם ממלאים אותו נהיה כוססת. כל אימת שעצם עיניו הופיעו בני משפחתו, הנמקים אי־שם בארצות הנכבשות, בדמוּת הפליטים שהתהלכו בנקודה. כל השנים הללו שכה קל היה לבוא עמם בקשר – צריך היה רק לשבת ולכתוב ומיד נתקבלה התשובה, אז לא חש כל צורך וענין בבני משפחתו וקרוביו, שזכרם ניטשטש בו והלך, ורק עתה, משניטלו כל האפשרויות, קמו עליו יסוּרי הגעגוּעים לענותו. החליט אורי תלמי כי עליו לקבל מהם ידיעה כלשהי ויהי מה, וכשקרא בעתון כי הצלב האדום" קיבל עליו את התפקיד לקשר קשר עם הארצות הנכבשות, ישב וכתב מכתב.

הוא עבר על הכתוב, רשם על המעטפה את הכתובת וחש בהקלה: המעשה נעשה וכששכב במטתו, שקע מיד בתוך שינה כבדה כבתוך מרתף אפל. נאבק אורי תלמי עם זקיפי גבול מכודני רובים, הערים עליהם, הסתתר ביערות וזחל בשדות מושלגים כדי לחדור אל עמקי מכרות האוּרל, שהתחלפו מיד במכלאת החנק, שחיות צהובות בדמוּת קלגסים מזויינים שומרים עליה לבל יימלט אחד מתוך שעריה האטומים. –

יהלה המתוקה, ששערה הריחני סרוק לה חלקות על ראשה הקטן והצר כראש הזקית ושני פרפרי עיניה הזהובות מוֹּצפות אור שצבעו כעין הדבש, ממשיכה חייה כמימים ימימה. בוקר בוקר היא יוצאת משער בית הילדים, כשאחריה מגיחה בצהלה רוננת להקת פעוּטוֹתיה. יהלה פוֹסעת בפסיעותיה הקטנות הטופפוֹת, כשהיא מתנדנדת משהו ומלפניה ומאחוריה להקת פעוּטוֹתיה. האנשים העובדים בתוך הסדנאות השונות שבנקודה נעצרים בלכתם לעבודה וּמלווים את הלהקה הצוהלת בעינים נוֹצצוֹת מבעד שחור הפנים המפוּייחים. הנה פרץ אחד הפעוטות בריצה שובבה, מיד מנתרת אחריו יהלה ואחריה הלהקה כוּלה. טופפות רגלי הפעוטות על הכביש החלק, כשהם מצטהלים כסייחים שלוּחי־רסן על אפרים ירוקים. יהלה שכחה כי מחנכת היא ויחד עם פעוטותיה רצה, קופצת, מנתרת ומצטהלת בקולה הערב. הפעוטות התעייפו. יהלה מושיבתם בצל אילן רחב־צמרת והיא בתווך. מחטט אחד באצבעות זעירות בעפר התחוּח וחופר מחילות. אחד מסנן דרך כף־היד אבק זהוב ואחד מלקט חלוקי אבנים, נושאם בשקידה ובמאמץ רציני ומערמם צבורים. יהלה פוערת עיניה הזהובות בעקבה בתמהון אחרי נמלה זעירה סוחבת אחריה משא גדול פי כמה מגופה הקט. שכה כי גננת היא, מחנכת – עד שזעקה מרה פורצת מפי שנים מן הפעוטות הנצים על שבר זכוּכית מצובעת, קמה בבהלה, משקיטה ומשדלת את הנצים, אוספת להקתה ומובילתה לארוּחת הצהרים.

בערב לאחר שהאכילה והשקתה להקתה היא רוחצת בשרה הצח, מחליפה בגדיה ונכנסת חרש במצעדה המתנדנד משהו לחדר האוכל. אין יהלה שמה לב להמיה המגורזת המנסרת בחללו ולא למעגל המתנצח סביב נחמן עמלי, אוכלת מנתה הדלה כשעיניה הזהובות נתונות בצלחתה. אין היא נחפזת – ילדים אין לה והילל שלה שוהה בעיר טרוד בעסקנותו. רק לשבת יבוא לפקוד את יהלה שלו. יושבת ומשוחחת עם האמהות הצעירות ומשביעתן נחת בסיפוריה על תעלולי פעוטותיהן ומשובותיהם.

רבים בנקודה שואפים צלה של יהלה המתוקה, וגם אורי תלמי ביניהם. יושב הוא בחדר האוכל הגדול, כשמסביבו מתגעש הכל, ועיניו הכואבות מחמת האור הכחלחל־אפל, הדוקר כבמחטים דקיקות, תרות אחרי דמותה כעיני התועה במדבר אחרי נוה דשא מבצבץ באופק, מצפה למקרה להזדמן עמה. וכשמזדמן המקרה – יושב אפוף ריח גופה המשכר, כשקולה הערב מתרונן כקילוחי הזרמים בתעלות הערוגות. יהלה משיחה על להקת פעוטותיה, תעלוליהם ומשובותיהם – כי על מה תשוחח יהלה המתוקה הממשיכה חייה כמימים ימימה?

יושבים שניהם בפינה ואין לה להמיה המנסרת שליטה עליהם – עד שפיה נפער בפיהוק שהיא מחפה עליו בחיוך־התנצלות:

– עת לישון, אורי, עייפתי היום מאוד.

אורי תלמי מלווה אותה לחדרה. בדרך תוֹקפת אותו תשוקה עזה לקלוט בתוך כפותיו המיוּבלות את פרצופה הצח ואת ראשה הריחני הצר כראש הזקית. אך יהלה, כשיצאו לחשכה המעובה, מתרחקת ממנו קמעה. משהוא נתקל בה אגב הליכה יחוש ברטט העובר את כולה וברתיעה. על סף חדרה הם משתהים קצת, ואורי מנסה להגיד משהו, משהו חשוב בשבילו ביותר, אך מה שנפלט מפיו הוא נלעג וחסר שחר. עומדים שניהם זה מול זו בתוך החשכה המעובה וסערת החשק מחתלת את אורי תלמי בערפל לח, חמים ומחניק. וכשהוא אוחז בידיה החמימות, היא נרתעת ומתחילה פתאום לספר על הילל שלה.

חש אורי איך גרונו נלחץ ומתהדק, וכשהוא עושה מאמץ גדול, פורץ לתוך החשכה קולו שנצרד פתאום:

– לילה טוב לך, יהלה, שינה מתוקה, יהלה.

אחר־כך התהלך בתוך החצר השוממה והוא גורר אחריו גופו הממולא עופרת. הלם באחת מרקותיו קורנס כבד ולפני העין של אותה רקה הסתחררו גלגלי אש. רגליו גררוהו בין הבתים והצריפים הנמים עד שהביאוהו אל האולם הגדול העומד בטבור הנקודה.

כשפתח את דלת חדר־האוכל נשאר עומד על המפתן תוהה ומשתאה: אסיפה! חדר־האוכל היה מלא מפה אל פה. האנשים ישבו כשפניהם עטוּיים עייפות וקדרוּת והקשיבו לנואם. אחד סיים ומיד פתח הבא אחריו. היתה התעוררות רבה בחדר־האוכל. קריאות־ביניים ותשובות־מניה־וביה נזרקו מהקהל אל הנואם וחוזר חלילה כחצים. היושב־ראש צעק והכה בשולחן להשתיק את הקהל המתרגש. שעה רבה עברה עד שאורי תלמי תפס סיבת ההתעוררות המיוחדת. וכשנתבררה לו זו – תהה להתנצחות שאינה שונה מזו שבכל השנים, עת עומדת על הפרק בחירת הנהלה חדשה בנקודה: אותם הויכוחים המלוּוים מרירוּת, חשדנות, רוגז ורדיפה אחרי שלטון. כולו היה עוד אפוף ניחוח עלוּמיה של יהלה שהתחמקה ממנו לתוך חדרה הריק, ועיניו, שהסכינו לרכות קטיפת החשכה, מצמצו ולא יכלו להכיל את האור, שהסתנן מבעד עטיפות הנייר הכחול. וכשאחד הנואמים, שדבריו הסעירו ביותר את הקהל, גרם לכך שתקום מהומה וצעקות והכאות בשולחן – הופיעו לפתע לפני אורי תלמי אותם הכדים הגדולים וההידחקות מסביב להם: “קח ותן לגשת לאחר!” פניו התעותו וכשהדי הצעקות הבוקעים את תריסי השקים רודפים אחריו, רץ כאילו רודף אחריו מישהו לתפסו.

כשפשט את בגדיו כדי לשכב לישון, נתקל בחפץ קשה שהיה נתון בכיס מכנסיו. פשפש והוציא מעטפה מעוכה ומחוספסת עם כתמי זיעה יבשים על גבה. הסתכל בשיירי האותיות שנטשטשו בזיעה, לא יכול לצרפן ותהה: מהיכן בא זה לכיסו? הפכו מצד אל צד, עד שעלה בידו להבחין באותיות שנצטרפו ל"צלב האדום". פניו הסמיקו מבושה, הוציא מעטפה אחרת, וכשהוא רושם עליה את הכתובת מחדש החליט: מחר יש לשלוח את המכתב. כן!

בין הפליטים שהגיעו לכאן היה גם המוסיקאי הזקן מגולי גרמניה. הוא בא לנקודה אחרי שמעריציו, שזכרו לו חסד נגינתו המהוללת בכרך המערבי הגדול, העתירו עליו בקשות שיבוא לשבת עמם עד יעבור זעם. בימים הראשונים היה לו קשה מאוד להסתגל לדוחק ולצפיפות ולזה הזמזום המנסר תמיד בחללו של חדר האוכל הגדול, אך משהושג בשבילו פסנתר, שכח את כל התלאות, התנפל עליו כעל ידיד נעורים שחזר מארצות ים רחוקות, וכשהוא מנער רעמת השיבה, הכה על המנענעים באוֹן נעורים.

חבורה קטנה נתלקטה סביבו ואיחרה שבת בלילות בחדרו הצר, כשהם נישאים על הצלילים אל עולמות האשליה המתוּקים.

אורי תלמי נעשה מבאי ביתו ומשומעי נגינתו הלילית. טוב היה לשבת כאן הרחק מהויכוחים וההתנצחות על בחירת הנהלה חדשה, אפוף חמימותה הריחנית של יהלה המתוקה היושבת בסמוך לו ולהינשא על צלילי הקוסם הזקן, ההופכים את הבלתי אפשרי לודאוּת מוחשית.

כשהקונצרט מסתיים, נאנחת יהלה אנחת רווחה כלאחר תענוג חריף מהמם, נתלית ומתרפקת על הילל שלה, שהתפנה מעסקנותו ובא לפקוד אותה, ועיניה היפות להפליא, העטוּיות עתה אד הזיה, מעין הפירות המטוללים בבוקר סתיו זוהר, נעוצות בו כמחפשות אצלו מה שחמק זה עתה עם הצלילים המכושפים.

כשקמים לצאת, פונה יהלה אל אורי תלמי:

– אורי, תלווה אותנו קצת.

אורי מתלווה אליהם בלי חשק, כשהוא משתריין בשתיקה קודרת, כשהם יוצאים לחשכה לא נרתעת יהלה בהיתקל בה אורי תלמי אגב הליכה. שיחה שוטף קל וצוהל.

– מה בעיניך הנגינה שלו? – היא פונה להילל שלה.

וכשזה ניהם משהו ספק רוגז ספק שקוע במחשבות, פורצת היא בצהלה:

– חַה־חַה־חַה, אינך יודע, אורי עד מה מבין הילל במוסיקה. בקונצרט שלפני האחרון היה מלא התפעלות. “אני חש כמתנדנד על מים שקטים בליל ירח זך, ואני נהנה כל־כך, ואני – אני רוצה כל־כך לישון” חַה־חַה־חַה!

יהלה אוחזת ביד אוּרי תלמי ונשענת עליו מפרפרת בצחוקה.

לא ניחה לו לאורי תלמי והוא נרתע קצת.

הילל מפהק פיהוּקים רחבים אדישים ושם ידו על שכם יהלה:

– נו, די! צריך לישון. מחר עלי להשכים לרכבת.

וכשהוא זורק לעברו של אורי תלמי “שלום” פושר, הוא נושאה עמו כרכושו הודאי. כשאורי תלמי ננס לחדר־האוכל, פרץ אליו הצייר אשרי:

– אני מוכרח לצייר אותו! השמת לב לזוהר הזה? זהו פרצוף יוצא מגדר הרגיל!

בעיניו של הצייר אשרי מהבהב כבר שוב הברק הזר. עתה, לאחר שמילא בדיו בפרצופים המבוהלים ובעינים המבועתות, יש לו צורך להעלות את המנוּגד להם. תאותו נתלהטה ולא יכוֹל לכלאה יותר. הלך אחרי המוסיקאי הזקן והפציר והתחנן שישב לפניו.

היסס הלה וניסה להתנצל, כי קשה עליו הישיבה, כי עייף הוא, איננו חש עצמו בטוב, אך אשרי הצייר לא הרפה ממנו, הכביד הפצרותיו בהתמדה ובעקשנות – עד שהמוסיקאי נעתר לו.

אפס הפעם נתקל הצייר בקשיים גדולים. הנה הנה תפס את זה המיוחד, השקוף אורירי, הנאצל, אך משנגע בבד בידיו הרוטטות הפך זה הנאצל מגושם. מבעד לרוּחניות הזוהרת בצבצה זו הרעבתנות וחרדת האימה הסתומה. פעמיים ושלוש צייר את דמות דיוקנו של המוסיקאי הזקן, אך מיד זרק את הבד.

– עוד פעם אחת – התחנן – משהו לא כשורה אצלי. יותר מדי שקעתי בפרצופים ההם, הנני חש עצמי לא בטוב. רק עוד הפעם הזו. –

היה כבר המוּסיקאי הזקן שבוּי כולו ללהט התאוה של הצייר אשרי, לא עמד בו הכוח לסרב לו, ישב לפניו כקרבן עקוד.

הדיון בבחירת ההנהלה החדשה נמשך ללא קץ. האנשים הוזעקו לאסיפות, לא רק במוצאי השבתות, כי אם גם באמצע השבוע, ולפעמים – גם בשישי בערב, שאין נוהגים לעסוק בו בעניני חול. בשעה מאוחרת בלילה, כשנראה היה, הנה הנה הגיעו לקץ – צריך רק להציג מועמדים וההנהלה החדשה קום תקום, – היה קם אחד מתך הקהל ומבקש רשות:

– שתי מלים רק –

ומשניתנו לו “שתי המלים”, הפליג בדרשה ארוכה לצד שלא נגעו בו כלל, הדורש בירור יסודי מהתחלה ומחדש. לא הועילו דפיקותיו של היושב־ראש וצעקותיו:

– אינו מדבר לענין, ובכלל דיבר כבר יותר מ"שתי מלים", כבר…

אחוז בולמוס דברנות מיהר הלה להתפרק מכל מה שנערם שם בנבכיו ולא שעה כלל לצעקות ולדפיקות בשולחן. וכשהקהל הגיב בקריאות רוגז אף הוא, הסמיק ברוב כעסו והסתלק אגב ריטון:

– גם להתבטא באופן חפשי לא נותנים! דיקטטורה!

וכשניגש אחר להגיה ותקן מה שקלקל קודמו – נסתכסך הדיון בצורה כזו, שקשה היה למצוא מוצא כלשהו.

קם שמואל אלוני, שישב כל העת וראשו הגדול מורד על חזהו, ספק מקשיב מתוך התרכזות ספק מנמנם, וצעק:

– הקץ ללהג הזה! מספיק! ומי יעבוד מחר, הא?!

הוחלט לדחות את הדיון לאסיפה הבאה. נמשכו “האסיפות הבאות” ללא סוף אף הן – וההנהלה החדשה לא קמה. נתברר כי אין קופצים להירתם בעול הנהלת הנקודה בזמן שהפורענות מאיימת להינתך יום יום ושעה שעה, נאלמו דום גם המבקרים המושבעים ששלחו בקורתם השוצפת בהנהלה הקודמת, שאין לבחור בה שנית בשום פנים ואופן. משום ש.. משום שהיא נכשלה בחוסר כשרון ויזמה; משום שנתנה דוגמה בולטת לקוצר השגה ודלות מעשים, משום, משום – לא! בשום אופן לא יסכימו להיכנס להנהלה החדשה –

ישבה רחל אמוראית באסיפות כשפניה עטוּיים צער תהומי.

– וכי יש פלא בדבר – ציבור ששקע בפוליטיקה ובהתנצחות שאין לה סוף; שלא נעשית בו עבודה תרבותית־אמנותית מעמיקה, וכי יש פלא בדבר –

נתכרכמו פניה ועיניה הרכות מצמצו, מצמצו – הנה תפרוץ בבכי.

החליטה רחל אמוראית לקרוא שנית לישיבה בעניני תרבות. היתה הפעם הישיבה ללא ויכוחים וללא חילוקי דעות. חיים תבורי לא הציע קונצרטים קלים ומבדחים לגרש את המרה־שחורה לערב אחד לפחות. הסכים עתה לרחל אמוראית בכל, עמד בפני הועדה רק קושי אחד: איך להשפיע על הגזבר שמעוני, שיפריש סכום כסף להזמנת אמן, סופר או מרצה נודד. הציעה רחל אמוראית הצעה שנתקבלה מיד:

– למה להוציא כסף מזומן בזמנים כאלה – ויש די כוחות תרבותיים בנקודה, יש. נטפלה אל יוסף שרירא הפועל החקלאי המושך בשבט־סופרים בשעות שאינן לא יום ולא לילה ומפרסם לעתים מאמר או רשימה ספרותית. ניסה הלה לדחותה:

– אין הלב הולך עתה אחרי דברים אלה. מי זה מתענין עתה בספרות? ובכלל אין השעה כשרה לכך. יש לחכות עד שיתברר משהו –

אטמה אזניה משמוע והפצירה כשפניה עטוּיים צער וכאב.

לא יכול לראות בצערה – ונעתר לה.

ביום ששי בערב סודרה בחדר־האוכל הרצאתו הספרותית של יוסף שרירא, עתה התרוצצה רחל אמוראית בין השולחנות והאיצה באוכלים שיכלו את ארוחתם, כדי להסיר את הלכים, העמידה פרחים על שולחן המרצים וכיסתה אותו מפה צבעונית, שהוציאה מארגזה השמור עמה מבית אבא.

יוסף שרירא ניגש לשולחן המרצים, ואף כי זו לו לא הפעם הראשונה להרצות דברים לפני הצבור, חש מיד בקרבו זו החלחלה התוקפת אותו בעמדו לדבר בפומבי. קהל המקשיבים לא היה גדול ביותר, אך פניו החוירו והסמיקו חליפות. מיד בפתחו במשפט הראשון נעצר פתאום, כמי שנקרה למקום זר, פתח במשפט אחר ושוב הפסיקו באמצע. היה דומה בפתיחתו המרוסקת והמגומגמת, כשעיניו תועות בחלל חדר־האוכל מלאות מבוכה וצער, כמתדפק על שערים כבדים של גן נעול. היתה הרצאתו לא בנויה רובדי משפטים סדוּרים, כי אם נשימה חטופה רצופה השתלהבויות־פתאום. עיניו נתלהטו מאוד וידיו צרו צורות בחלל, כשאצבעותיהן מעוּותות במאמץ לבטא את מה שלא ניתן לבטא בשפתיים. יקדו מתוך הגמגום המרוסק הגוּת כבדה ורגש איתן.

אורי תלמי ישב בעת ההרצאה סמוך ליהלה ועקב אחרי ראשה הריחני, שלא עצרה כוח להחזיקו זקוף על כתפיה העגולות והוא מתנדנד מצד אל צד כפרי שבשל. היה צר לו מאד על יהלה המתוקה, שהגוּת יוסף שרירא היא לה כשער חתום בשבעה חותמות.

אחרי ההרצאה טיילו שניהם בחשכה המבושמת. השמים עמקו מאוד והכוכבים הבהבו ורשפו רחוקים. אורי תלמי הרחיב נחיריו ושאף אל קרבו את הבושם המשכר ולא ידע אם נישא הוא מתוך חיק הלילה או מגוף יהלה הצח. ניסה לחזור לפניה על אילו הברקות שברקו בהרצאתו של יוסף שרירא כאבנים טובות, אך משלא יכול לראות הבעת פניה בחשכה – נאלם דום. התהלכו שניהם שעה ארוכה, וכשנשתהו על סף חדרה, כרגיל, לא פתחה הפעם בהילל שלה – עמדו ודממו וכשיהלה פתחה את הדלת, עבר אורי תלמי את מפתן חדרה בפעם הראשונה.

שמו של המוסיקאי הזקן ונגינתו נתפרסמו בכל הישובים הסמוכים. משלחות החלו נוהרות לכאן לעתים תכופות.

היו המשלחות, באי־כוח ועדות תרבות בישובים – אלה הבחורים הממושקפים בעלי הבלוריות הפרועות שלא סופרו זה עין ועידנים והבחורות המסופרות קצר בתלבושתן הרשלנית, הגברית, שמבעד שזפון פניהן האכולים שרב, קור ועמל מפרך, בצבצה הנהיה ומסירות הנפש לדברים שבעיון וברוח – מעתירות הפצרותיהן:

– יבוא נא, יבוא נא לקונצרט אחד, הציבור כולו מצפה –

נעור במוסיקאי הזקן זכר השנים בהן ערך מסעי־נצחון רפודי פרחים ואוֹבציוֹת סוערות – ונעתר למשלחות האלה. בשובו מהקונצרטים טבל כולו באושר ובהתלהבות:

– הקשבה כזו למוסיקה! הבנה כזו! התרגשות נפשית כזו!

נפשו של אוּרי תלמי דבקה בו באהבה, שמר עליו וטפל בו בחרדה ובמסירוּת וליוָהו בכל הקונצרטים שערך בסביבה. הוא המשיך לשאת בעול מפעלו של שמואל אלוני, אך עתה לא היה איכפת לו הנאתו של זה מעצמו וממפעלו שיביא את ההצלה. בבין הערבים טייל עם המוסיקאי הזקן בשדות ובגנים, כשהלה מסתכל בכל בהתפעלות, שואל וחוקר לזני העצים, מיני התבואה ומכביר עליו שאלותיו התמימות.

– ראה נא שם באופק – הוא מצביע על השמש השוקעת בתוך עננים סמורי רעמות פרועות שותתות דם – מיני צורות מופלאות –

הוא לא יכול לגרוע עין ממחזה הדמים המתחולל שם באופק הרחוק. וכשהוּרד מסך הדמדומים על התאבקות האיתנים ועצבות חיורינית החלה גוֹאה ומציפה את ישימון שמי הערביים, נשקף מתוך עיניו של המוסיקאי הזקן יגון תהוֹמי.

– איזו עצבות נסוכה שם! יודע אתה, אורי, – הוא מתלהב פתאום – כל זה אפשר לבטא בצלילים.

יהלה המתוקה אף היא שקועה עתה בעולם הצלילים ונמנית עם מבקרי ביתו הקבועים של המוסיקאי הזקן. יהלה מתכנסת בפינה, משלבת ידיה על ברכיה ומשקיעה ראשה בתוכן, דמותה מצטמצמת. היא נראית כה קטנה, קלה ואורירית בהקשיבה לנגינה. הנה תפרח ותינשא על הצלילים. משמסתיימת הנגינה, נשארת היא עוד שעה ארוכה מכונסה בתוך עצמה. וכשמרימה ראשה הקט עטויות עיניה הזהובות ערפלים חמימים.

אוּרי תלמי משתמט עתה מלהיפגש במבט עיניה הממולאות הכנעה על גדותיהן. כשמזדמנים לפעמים, מטיילים שניהם דוממים, רנן פטפוטה הערב נכלא בתוכה, כמו הוּצק בה משהו מכבדו של אורי תלמי. וכשמשתהים על סף חדרה, מחזיקה יהלה בכף המנעול ומחכה ואוּרי תלמי פורץ לתוך החשכה:

– לילה טוב לך, יהלה, שינה מתוקה –

הצייר אשרי עובד על תמונתו של המוסיקאי הזקן בתאוה גוברת והולכת. עלה בידו לתפוס את זה האורירי, הנאצל־זוהר, שהתחמק ממנו זמן רב, והוא מחזיק בו עתה בכפותיו הגדולות, המרטטות, בבטחה. אין הוא חס על המוסיקאי הזקן והלה נאלץ לשבת לפניו כל אימת ששעתו פנויה – על אף תשישוּתוֹ ורזוֹנוֹ שהחלו נותנים בו אותותיהם, לאחר שהוא ניזון עתה לפי תכנית הקימוצים של הגזבר שמעוני.

– יודע אתה אורי, – תופס הצייר אשרי את אורי תלמי – תענוג־יצירה כזה עוד לא חשתי מעודי! כולי שכור הזיו והזוהר של הפרצוף הזה! איזה פרצוף!

אורי תלמי חש עתה טינה אל הצייר אשרי, שבלהט תאותו מוצץ מקרבנו את הלשד כולו. הוּא דואג מאוד למוסיקאי הזקן.

הקונצרטים נעשו תכופים יותר ובשובו עייף ונרגש, נאלץ לשבת לפני זה השטוף הנאה מהצלחת מעשה ידיו כשמואל אלוני במפעלו. אורי תלמי משדלו להימנע מבזבוז כוחות מופרז, אך המוסיקאי הזקן אוטם אזניו לשידוליו.

התעוררות מיוחדת תקפתו, התעוררות חשק וחרדה למהר ולהתפרק מכל זה השמור עמו בנבכיו, שמא יאחר ותקדימו זו השוֹאָה התלוּיה מעל הראש. אכילתו בחפזון, נוגע ולא נוגע במנה הדלה, טועם פירור מזה ומזה, מניח את הכף ונחפז אל הפסנתר. בשעות הנופש הוא יושב לפני הצייר אשרי. עתה הולך הוא אליו מבלי שהלה יפציר בו.

אורי תלמי מקבל עתה את המשלחות הנוהרות לכאן, והוּא עושה הכל שתחזורנה ריקם עוד לפני שהגיעו למוסיקאי הזקן.

אך הנה הם יושבים הבחוּרים והבחורות, באי־כוח ועדות התרבות בנקודות, ואינם חפצים לזוּז מכאן, כל עוד לא דיברו עמו עצמו. וכשנכנס הוא בעצמו, שחזר עתה מישיבתו לפני הצייר אשרי בפעם האחרונה, היו פניו חיורים־שקופים ועיניו עששות.

– סוף סוף! התמונה נשלמה. – צנח על הכסא.

אפס משהעתירו עליו ההפצרות: הציבור כולו מחכה בכליון עינים… פגה עייפותו בבת־אחת, פניו הזדהרו וכולו שקע בהתפעלות והתלהבות. שוחח ושאל שאלותיו התמימות על הישוב, אנשיו ומשקו. בעיקר לקח את לבו בחור אחד מתוך המשלחת, שבתוך פניו הבלתי יפים, המכוסים נמשים, היו קבועות שתי עינים אפורות מאירות באור־אהבה חם שננעצו במוסיקאי הזקן בהערצה נלבבת. קולו השקט הרווי מסירות ליבבו מאוד. אורי תלמי לא יכול לגרוע מבטו משתי העינים האפורות, שברק האהבה החם והמסירות שקרן מתוכן שיוה להן זוהר לא שכיח.

– באמת יש עוד עתה כאלה, באמת –

אפס תשובתו של המוסיקאי לא נעלמה מעינו החרדה – על אף התעוררותו ועליזותו.

– אולי בכל זאת נדחה לפעם אחרת – ניסה להשפיע על הבחור הנלהב והנלבב.

אך המוסיקאי הזקן קם בזריזות ובמרץ. מוכן לנסוע מיד.

– ובכן, אורי, אנו עורכים קונצרט – עלצו עיניו.

אורי תלמי עמד דחוק בתוך האולם הממולא מפה לפה והשתאה לתנועותיו המזורזות של המוסיקאי הזקן, שקפץ על מושבו עלה וירוד והכה במנענעי הפסנתר בלהט ובסערת־נעוּרים, כשעיניו רושפות ושיבת רעמתו מתפרעת מסוערת סופת הצלילים. הקהל המצופף עצר נשימתו ועל הפנים החרושים קמטי עמל וסבל ריחפה תהיה, כמו הוטלו בכוח לתוך עולם מופלא ומוזר. המוסיקאי הזקן נענה בהתרגשות לקריאות “הדרן” וסוּפת הנגינה געשה בלי הרף.

עם סיום הנגינה, הופיע הבחור הנלבב, כשעיניו שופעות התלהבות, דבקות והודיה אין קץ והפציר להישאר למסיבה שתיערך מיד לכבוד האורח. הוא טרח ועשה מאמצים להסב לאורח קורת־רוח, אולם אי אפשר היה להערים על המציאות האכזרית והמחסור והעוני הזדקרו בחוצפתם. אפס התרגשותו של המוסיקאי הזקן עלתה מעלה מעלה: רק עתה חש את הקשר האוֹרגני בין האמן והקהל שהתפלל לו כל השנים. דוקא כאן, במשכנות העוני, מצא התפעלות־אמת לדברי אמנות!

בדרך חזרה לנקודה לא פסק מהתרגש ומהתפעל. בהיכנסו לחדרו ובפגשו שם את מעריציו שחיכו לו, הביע גם בפניהם את חוויתו העמוּקה בנקודה השכנה. אוּרי תלמי עקב אחרי התעוררות הרגשנית, כשלבו מרטט בחרדה כמוּסה. ולפתע, עודו משתא להליכתו הנחפזת־נרגשת בתוך החדר הלוך ושוב, והמוסיקאי הזקן נעצר כשהוא אוחז במסעד הכסא וכשפניו עוטים צבע אפור־צהבהב, הוציא מפיו הברה חלוּשה:

– מים…

ומיד צנח, כשעיניו המופלאות הזוהרות נדלחות ופיו מתעוות בהבלטת שיניים. ההתעלפות ארכה רק רגע, מיד פקח עיניו שתעו בחלל החדר עטוּיות הטשטוּש שמעבר לכאן.

אוּרי תלמי עמד מסומר למקומו ובקרבו מחלחל ריקניות ולא יכול להשיג את המתרחש פה. הסומק החל חוזר ומבצבץ לאטו מתוך לחייו הנפולות של המוסיקאי הזקן ובעיניו הבהב רפות ההבהוּב הנאצל, אך אורי תלמי לא יכול לגרש מלפניו את העינים שנדלחו והפה המעוּות מובלט השיניים שלפני שעה קלה.

הכל החל מתמוטט בו ומתערער. כל זה שהוּקם בסיוּט העכור מסביב, תוך אימת השוֹאָה התלויה מעל לראש, נגרף ונסחף בבת אחת. חרדה גדולה תקפתו, והוא חש כי עליו לעשות מעשה הצלה דחוּף כדי להציל את הגוּף הזה המכיל בתוכו עולמות מוּפלאים שופעים אצילוֹת, זוהר ויופי אין קץ, שבלעדיהם לא יוּכל אוּרי תלמי להתקיים רגע. הוא פרץ החוצה ורץ בין הבתים והצריפים כאז ברוצו מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה במלחמתו הנואשת בחמסין המכלה, ולא שמע שצועקים אחריו:

– אורי! אורי!

רגליו החלו מועדות ונשימתו נכלאה מחמת ריצת טירוף, נכנס לחדרו, התנפל על המטה והשקיע פניו בכר לעצור בעד העומד לפרוץ מתוך גרונו המכוּוץ.

יהלה המתוקה עמדה עליו, כשעיניה הזהובות פעורות בפחד וחזה עולה ויורד ממאמצי הריצה אחריו, ולטפה ראשו השקוע בכר:

– אורי, ענה לי. מה לך, אורי – אמור מלה אחת, אורי –

ואוּרי תלמי פרץ ביבבה גוברת והולכת.