ביעוּתי הסיוּט הנמשכים זה חדשים רבים, פעם דחוסים־קודרים, מאיימים להינתך בבת־ראש כאותה הלבה ופעם מרופרפים ומעורפלים – ככל שהתמידו והלכו ניטל משהו מעוקצם, דומה לסופה ממושכת המגלגלת רעמיה בהרים רמים, פעם גוברים ופעם מנמיכים, וסופם נבלעים ונאספים לתוך נקרות ובקיעים אגב דרדור אטום רחוק. הבריות, שחרדו כה לזו הסכנה התלוּיה מעל הראש, משנתרגלו לה הוסחה ממנה הדעת במקצת ואף תקוה החלה מהבהבת בלבבות, כי לכאן לא תגיע זו, לא. פליטי ההפצצות מבועתי העינים ומכורבלי המגור, שנמלטו לישובים הכפריים הנידחים כשכל אחד מהם מספר על הנס שאירע לו בהתפוצץ הפצצה על יד ביתו ממש ובביתו לא פגעה – אף אלה מיהרו לחזור לערים מיד עם השתרר הפסקת־מה בהפצצות.

רצופים עמל יום־יום, טרדות ודאגות התנהלו החיים בישוב הקיבוצ כמעט כמימים ימימה. אמנם פעם ופעמים בחרו בועדה לשעת חירום ומסרו לה סמכוּיות בלתי מוגבלות לפעולה. זו, הועדה, ניגשה לעבודתה במרץ ומתוך הכרת האחריות הכבדה שהוטלה עליה; פרסמה הוראותיה ופקודותיה מעל קירות חדר־האוכל – יום יום והוראותיו־פקודותיו החדשות. אפס סופה, בדלוג הסכנה פעם נוספת לאחר שכבר ברוּר היה אליבא דכל, כי הפעם לא יהיה מנוס ממנה בשום פנים ואופן, שפעלתנותה התנדפה חיש. רפיון ואזלת יד השתררו ונשארו לזכר ולאות־אזהרה רק אותן ההוראות־הפקודות על הכתלים ועל הדלתות, שנעשו בינתים דהוּיות, מוכתמות צוֹאת זבוּבים ואבק למכביר… באסיפות בתוך חדר־האוכל המואפל התדיינו שוב בענייני משק וחברה שוטפים באותו החום והמרירות כבכל הימים. אניני הרגש התלוננו על אדישות זו שאינה הולמת את הימים הגורליים, ברם, אף אלה לא הצביעו על משהו מיוחד שיש לעסוק בו כדי שיהיו ראוּיים והולמים את גורל הימים.

מפעם לפעם היו מפירים את החד־גוניות הכפרית חיילים אוסטרליים שבאו בקבוצות לבלות כאן ימי נופש אחדים. רמי קומה, רחבי כתף ופעורי עינים אפורות־ירוקות, התפרצו לישוב סוערים וגדושי אוֹן. פרומי חולפות ומגבעות רחבי שוליים סוככות על פנים סמוקים, שטופי חיוך־רצוֹן רחב – אצל אחדים קצה אחד של השוליים מורם כלפי מעלה ואצל אחרים מוּרד, כלל שלא כדרך החיילות הבריטיים הנוקשים־רציניים מכופתרי הכפתורים הנוצצים – כבשו מיד חיבתם של הכל.

בהתנהגותם דרך חירות פשטנית רחבת לב העלו אלה את ה"איבנובים" וה"מדביאדובים" שהלב רחש להם חיבה נסתרת – על אף מעקשי דרכיהם הנלוזות בהגשמת החירות המפוללה והכמוהה במשך דורות, המאוימת־מאיימת במדינתם הגדולה והרחבה – –במשך ימי שהוּתם בנקודה עמדה בה אוירה של עליצות, בטחון וסעד נצחון שצררו אלה בגויותיהם המוצקות והשריריות ובעיניהם, עיני־ים אפורות ירוקות. אך משחזרו למעלליהם בחזית השתררו שוב ימים אפורים, רצופים לעתים אימה סתומה לבאות.

אפס לא לאורך ימים ניתן לשבת בתוך אוירת־עורף משמימה. מפעם לפעם זועזעה זו על ידי הקריאות, שנשנו והלכו, להתנדבות. כאן, בישוב הקיבוצי לא היה כמעט איש שישלול אותה וגם לא היה צורך שיבוא מישהו ויאחז בלהטי התעמולה כדי להוכיח את הכורח שבהתנדבות, אולם משזו נעשתה מוחשית מאוד ומדי פעם צריך היה להוציא את פלוני ואלמוני ממקצועו ומענפו – נתפלגו הדעות. חלק דרש להתנדב בהמונים:

– מלחמה! – צעקו ואין באים עתה בנימוקים משקיים ובשום נימוקים אחרים. וחלק עמד על דעתו:

– מלחמה – מלחמה. צריך לשלוח מתנדבים, אך בהתחשב עם המשק שהוּקם במאמצים על־אנושיים. בשום פנים אין להרוס משק. מלחמה זו אף שונה מאלה הקודמות: אלה היוצרים תוצרת ראשונית ממלאים אף הם תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי.

והיו עוד נימוקים ונימוקים – – הויכוח החריף והלך. אלה ואלה הריקו אשפתם ושילחו חצי־אמרות שנונים מחנה במחנה. האוירה נתלהטה ואף נעכרה. אפס כשאלה הדואגים למשק שלא ייהרס שילחו ביריביהם את החץ השנון ביותר:

– יש גבול! המכסה שהוטלה עלינו נתמלאה במילואה, בזמן שבערים משתעשעים אלפי צעירים בצ’רלסטון ובג’ז. ילכו גם אלה המבלים ימיהם בהבל ובתענוגות, שעה שהעולם שותת דם! יש לפרוץ לקלובים, לבתי הקפה ולשאר מקומות השעשועים להוציאם משם בכוח! אל יעיזו לפחות לעשות מעשיהם בפרהסיא, אל המאורות ואל החורים יימלטו אלה החמקנים! נשארו האחרונים ריקים פתאום מכל הוכחות ונימוקים שכנגד. אולם אף פגיעה קטלנית זו לא עמדה להם שמחייבי ההתנדבות ההמונית יירתעו ויניחו את נשקם. לעתים קרובות סערו עתה האסיפות בענין ההתנדבות, ובעקבותיהן – עתרת דברים וצעקות בעבודה, במקלחת, בשעת האכילה ובכל שעה אחרת.

בעוד הויכוח מתגעש ומתערבל קמו בינתיים אלה, שבחלו בכל הדיבורים והצעקות, ארזו חפצים מעטים ונסעו להתיצב בפני ועדת הגיוס. ביחידות ובקבוצות נסעו ובחזרם כעבור זמן מה לחופשתם הראשונה כשהם לבושי מדים והלמטים, היתה כבר ישותם רחוקה מזה אורח־החיים האזרחי המלוּוה שפע דיבורים. רובם של המתנדבים היו מבין הצעירים שבישוב שעדיין אין עליהם עול אהבת אשה וילדים ולא דאגות וצרות אחרות. הנערים האלה, שהתנדבו לצבא כשכשות רכה רק זה החלה עוטרת לחייהם הרעננות ובעיניהם הצלולות מהבהבת נהית הנעורים, משחזרו עתה לחופשה לבושי מדים וקרקפותיהם הגזוזות קצר מבהיקות מאוד, בגרו בבת־ראש. בטיוליהם עם הנערות, שדבקו עתה מאוד, בם ובמדיהם, לא גמגמו במבוכה כשהם נותנים בהן עינים הוזות עטוּיות הדוק ההמסוני הורדרד… אלה נעשו פתאום עזי פנים ותוקפנים.

מסיבות־פרידה תכפו עתה זו אחר זו. במסיבות אלו כמו השלימו היריבים בשאלת ההתנדבות והתחרו ביניהם בהדגשת חשיבותה וחיוּניותה ובהענקת עתרת איחולים להולכים למערכה, אולם למחרת, לאחר שהמתנדבים נסעו, חזרו הויכוחים ביתר עוז.

בראש התובעים גיוס המוני עמד בן־ארצי, מותיקי הישוב. תביעתו היתה מופנית בעיקר אל הותיקים שלא יצאו עדיין מכלל גיל הגיוס. הם, לדעתו צריכים להיות הראשונים, ההולכים בראש; עליהם לשמש דוגמא לחלוציות מתמדת בכל הנסיבות והזמנים שאינה פוסקת גם לעת שיבה. בן־ארצי השמיע תביעתו באסיפות ובמסיבות ללא ליאות. לא אחת, בהיותו אחוז כולו אש התלהבות ודבריו הלוהטים נחצבים ממעמקיו, נזרקה מתוך שורות הקהל הצפופות קריאה של אחד הנאספים שלא מצא די עוז להתריס דבריו מאצל שולחן הנואמים:

– למה כל ההתרגשות הזו – יקומו התעמלנים הנלהבים ויראו דוגמא, יתנדבו הם. אדרבא.

ראשו של בן־ארצי העטור כולו שיבה שח על חזהו כמו הלם בו קורנס כבד, עיניו האפורות הזעירות דולקות בצער ושני הקמטים הדקים שבזויות פיו מתרחבים על פניו האכולים סופות וחמסין, המשפט נשאר תקוע לו בגרונו. אך מיד מתאושש וממשיך כשאינו מזכה את בעל קריאת־ הבינים בתשובה כלשהי. רק אחר־כך, לאחר האסיפות המסתיימות לרוב בשעה מאוחרת בלילה, כשגופו מפורך העמל מתלבט מצד אל צד וזו ההתרגשות אופפתו כולו ומגרשת מעיניו את השינה הטובה – מחריפים הכאב והצער:

– כן אליו היתה מכוּונת הקריאה של הלז; דורשים להראות דוגמא. האם לא ידוע להם כי איננו כבר בר־גיוס; כי נסתיים כבר העשור החמישי במעגל חייו" –

בן־ארצי שעבר כל מדורי התלאות בארץ זו: התגלגל שנים ב"הוטל" המפורסם במושבה שביהודה עת עבד ב"בחר" בין ערב רב נכרי תחת השגחת משגיחים־נוגשים; שישן באוּרווה על יד פרדותיו במשך שנות היותו פלח אצל האכרים הדלים בגליל החרב; שהיה בין ראשוני השומרים באותו הגליל הזעום והזעוף, עבד וקדח ושמר; שאחרי פרוץ השיירות המתרוננות שערי הארץ התנער מהעייפות רבת השנים שרבצה על כתפיו הכפופות קמעה, לבש עור חדש והצטרף לשיירות האלו, סלל כבישים ומסילות ועלה אחר־כך עם הבחורים והבחורות לכבוש שממת־בראשית ולהקים בה קיבוץ גדול וחברה חדשה, ומיד היה יסוד מוסד בחברה זו והועמד בראש הנהלת ענפים ומוסדות משק; שהתעקש לבסוף לאקלם כאן זני מטעים בני מולדת זרה, נדד למרחקים כדי לרכוש את הזנים הבלתי מצויים, שארצות מוצאם שומרות מאוד שלא יועברו וישתלו בארצות אחרות מחשש התחרות בפרי־המונופולין שלהן. עשה לילות כימים בקריאה בספרות מקצועית בחקירות שונות, בנסיונות שיטת השקאה חדשה, במשברי־רוחות מכל המינים כדי להקל על קליטתם של הזנים האלה – בן־ארצי זה מוכן עתה להתחיל מחדש, להיפרד מעציו היקרים לו מכל, כדי להיות איש צבא, אפס, רצונו זה המתנחשל בקרבו ומסעירו איננו עשוי להשפיע אפילו במשהו על אותם הקצינים שם שבועדת הגיוס. הוא כבר פנה אל חבריו בעלי ההשפעה ולמנהיגים שונים ואף מאמציהם לא הואילו במאום. חוק יש, חוק כתוב בדפתראותיהם והוא, בן־ארצי למוד־התלאות, נופל לפי חוק זה מאותם הפרחחים ופסול לשירות הצבאי. כל המאמצים לא יכלו לה לחומת השיגרא הרשמית.

בלילות מיטלטל בן־ארצי טלטלת־הרהורים מעיקה ומיגעת ובימים משתרך במגפי הגומי, שבוץ אדמת חמרה צהבהבת מונח עליהם בשיכבה עבה ומכביד מאוד על רגליו הכבדות בלאו הכי, בתוך המטע הנסיוני שהוא מקדיש לו את ימיו. המטע מגודר גדר מחצלאות וחוץ ממנה חוצצים בין חלקה לחלקה ברושים נטועים בצפיפות כדי לחסום בעד רוחות הסער השכיחות בבקעה זו בקיץ ובחורף. הטיפול והעיבוד, שדורשים העצים הרכים והמפונקים, מרובים מכדי יכולתן של שתי ידי בן־ארצי, ברם, הוא מוותר על כל עזרה ואינו מוכן בשום פנים להתחלק עם ידים זרות בטיפוח עציו היקרים לו מכל. זמן רב עבר עד שאלה התגברו על המזיקים והמחלות המרובים שבתקופת ילדותם, עד שהתאקלמו בקרקע זרה להם ועטו את הצבע הירקרק־כהה שהעיד כי סוף־סוף נקלטו יפה ושרשיהם מעמיקים חדור והעמק. יום־יום מדד גבהם, מנה את הבדים והדליות שנתווספו והלכו וחרד להרווֹתם בזמנם שלא יתקפלו עלעליהם הענוגים מוכי צמאון שרב. רק עינו החדה יכלה לחדור לסוד שגשוגם וגידולם ורק ביכלתו להקל השתרשותם של בני־מולדת־זרה אלה.

בן־ארצי מטה את הזרם הקולח בתוך התעלה הראשית ומכניסו לחריצים שלאורך שורות העצים. פותח, סוגר ועד שאלה מתרווים גוזם במזמרה את הסורים ומשוה צורה נאה לעצים במידה לרוחב ולרום ולא יהווּ פקעת ענפים מסוכסכה, מנכש עשבים שוטים ועודר.

הימים – ימי חמסין. הבקעה קלוּיה כולה להט צורב. ההרים המעוטרים אותה מעברים חשופים וחרוכי שרב. האויר דחוס. אף נדנוד עלה וזיע גבעול. בן־ארצי נושם רסוקות. עיניו עטויות קרום דלוּח כאותו החלל הקלוּי. טיפות זיעה עבות מבצבצות על מצחו ומבין שפמוֹ העבות, פוקעות ונשפכות בשלוליות על סנטרו, צוארו ולתוך חזהו החשוף. בהגיע שעת הצהרים הוא מפסיק מעבודתו ויושב בצל הברוֹשים לאכול ארוחתו, אוֹפפים אותו הרהוּרים בהמוֹן. אפס, הרהוּריו של בן־ארצי אינם נתוּנים עתה, כבכל הימים, לעציו הרכים שהתעקש לאקלמם באדמה זרה להם, ולא לחברה זו החדשה שאף חבלי גידולה והתפתחוּתה עצוּמים לאין שיעור, כאילו נשתלה אף היא באדמה זרה – כל מעייניו עתה בגיוס. ודאי אין בן־ארצי נלהב למלחמות. כל ישותו בוחלת בסיוּט הדמים ובזוועת החורבן. די לו במלחמה זו שבשממה מסביב שהוא עומד בה מיום עלותו לכאן.

"מי זה מדבר כאן על התלהבות – פה משהו אחר לחלוטין. על אדמה זו היקרה מכל ועל חיי אלה המקריבים בעדה את הכל. על חיי מיליונים אומללים ועלוּבים המפוזרים על ארצות וימים, שאותו שטן יצא לבער אחריהם באשר הם שם, יש לעמוד כאן. המלחמה הזו שונה בתכלית מכל אלה שקדמו לה. כמה תפלים הם הויכוחים, ההוכחות והנימוקים “בעד ונגד”.

אותו להט שטילטלו לפנים מפרדסי יהודה אל הגליל החרב ומעבודת הפלחה אל יגע השמירה בלילות אפלים, מהקבוצה הקטנה אל הקיבוץ הגדול על סבך בעיותיו, התלבטויותיו וחיבוטיו; שלא נתן לו להסתפק בזה שהושג וטילטלו למרחקים להעביר משם זנים בני מולדת זרה – הלהט הזה מטלטלו שוב ומאלצו לקום ולהיות המתנדב הראשון מבין הותיקים. עליו להיות המתחיל בדבר. בן־ארצי בטוח כי אחריו יבואו ותיקים אחרים. ואחריהם – רבבות הצעירים.

“חוק יש” – וכי הכל נעשה לפי חוקים? האין כל זה שהוקם כאן בניגוד לכל החוקים והשיגרות – צריך לפרוץ חומת חומת השיגרא הרשמית! בכוח הרצון אפשר לערער ולקעקע את זו!"

אפס, לא פעם מתעורר בו גם ספק, שמא לא יוכל לעמוד בגילו בכל התרגילים האלה. וכי יבין אותו ג’וני הסרג’נט ללהט זה שהביאו לצבא – האם לא יעורר לעג בתנועות ידיו ורגליו שהסכינו מאז עם טוריה ורגבי אדמה נוקשים.

בן־ארצי לקח כבר דברים עם המתנדבים הצעירים שבאו הביתה לבלות יום חופשתם חקר ודרש לאופן ולצורת התרגילים.

– התרגילים – השיבו אלה – איך שהוא. את אלה אנו רוכשים במהרה. אך ההתעמלות הזו, הקפיצות והניתורים על פני מכשולים שונים עד כדי חשש ריסוק אברים – זו מוציאה את הנשמה. אבל, – הוסיפו – הצעירים מתגברים על זה.

"הצעירים – מהרהר בן־ארצי – כאילו נופל הוא מאותם הפרחחים בעבודה, בהגנה ובכל מאמץ אחר. –

בן־ארצי יושב בצל הברושים ולועס ארוחתו בלי תיאבון. מבעד בדי העץ מציץ בו הבלבל שחור הראש וצהוב הבטן, שהוא וזוגתו איווּ להם מטעו הנסיוני של בן־ארצי לקן דגירה ולמקום גידול לאפרוחים, במבט עינו החצוף־חרד, כשהוא משמיע מדי פעם קול “בלבולו” החזיי הרווּי, שנימה של רוגז רצופה בו. הבלבל כועס מאוד על בר־נש זה שאינו חושב, כנראה, לכלות ארוחתו, ללכת מזה ולתת לו לעוט על שיירי המזון הטעימים.

– “ביל”, “ביל” – גולשות קריאותיו הגדושות בקפצו מבד אל בד ואינו גורע מבטו בחצוף־חרד מבן־ארצי השקוע בהרהורים.

בן־ארצי מתעורר מהרהוריו, קם, לוקח את הטוריה וגוחן על תעלת המים. המים מבעבעים בהיקווֹתם בתוך החריצים. האדמה הלחה מבהיקה בשמנוניתה החומה. הענפים הרכים בורקים בירקותם הכהה הגדושה ובשברירי הקרנים האצורים בתוך עלעליהם המחודדים כזהב מותך. בן־ארצי קופץ ברגליו הנתונות במגפי גומי מרופשים מתעלה לתעלה, מטה את הזרם לכאן ולכאן ובבין הזמנים, עד שמתרווים החריצים, גוזם סורים ומנכש עשבים שוטים. בעמדו לפוש מעט ולנגב זיעתו השוטפתו בשלוליות עבות, נתקל מבטו בבלבל המנקר וחוטף שיירי מזונו, חיוּך עוטה פניו המיוזעים, בעיניו האפורות הזעירות מרצדות גצי־רצון בהסתכלו בתנועות המצחיקות של הבלבל, מיודעו מאז שאיווה מטעו לקן לו. הבלבל הסכין עמו. בעבור בן־ארצי אגב דילוג מתעלה לתעלה, סמוך לו, אינו עוקר בטיסה מבוהלת, אלא מנתר ניתור קצר, מתרחק קמעא משיירי המזון, מצדד ראשו השחור כשעינו החצופה־חרדה מתגלגלת לכאן ולכאן והוא “מבלבל” “בלבולים” קולניים קוצפים על שאין נותנים לו לכלות את השיריים במנוחה.

עם רדת הכדור המותך בלהבות מאחורי ההרים העוטרים את הבקעה קלוּית להטי השרב, כשהעובדים המפוזרים בשדות ובכרמים מניחים כלי עבודתם וחוזרים למחנה, נשאר עוד בן־ארצי שעה ארוכה בתוך מטעו, רוחות ערב קלילים נוסכים מצלילותם לתוך החלל הדלוח. משביהם המרעננים חודרים מבעד סדקי גדר המחצלאות, מנענעים את בדי העצים נענועים רפוּיים מפנקים וגולשים גלישת־ליטוף על חזהו החשוף של בן־ארצי. תנועותיו זריזות עתה ומלאות און, הוא מתקין את החריצים שהמים לא יפרצו אותם במשך הלילה, פותח פתחיהם לקבל את הזרם המרווה לכשיגיע אליהם. האפילה מגיחה בבת־ראש, העצים הצעירים והבקעה כולה נבלעים בתוך משי אדרת הערב השחורה. בן־ארצי זוקף גופו הכאוב מרוב גחינה על עציו היקרים, שולח בהם מבט אחרון ממושך, כחרד להשאירם לבדם לתהפוכות המאפליה… יוצא את המטע ומשתרך לאטו בדרך למחנה. אין דרכו להיחפז עתה, בבוקר הוא ממהר אל עציו, אך עתה השהוּת בידו. ומה גם שאותם ההרהורים עודם אופפים את כולו. הזיק ההוא מתנחשל בקרבו ומסעירו. לבו תובע לעשות מעשה.

“ואם חוק כתוב שם בדפתראותיהם – האם יוכלו למצוא בו מום או פסול כלשהם – האם יש צל צלו של ספק שיוכל לעמוד בתלאות המלחמה כאותם הצעירים – מעשה יש לעשות, ומיד!”

בקלוח זרמי המים הצוננים על גופו המפורך אופפתו שמחה גדולה. בן־ארצי חש בכל אבריו וגידיו נעימות המים המרעננים, שנמהלה בה עתה חדות ההחלטה שתבוצע בקרוב, בקרוב.

אם כי רק מעטים ידעו על נסיעתו של בן־ארצי להתייצב בפני ועדת הגיוס הצבאית, התפשטה הידיעה בקיבוץ מיד וגרמה תמהון והידהמות כללית:

– מה, הוא מתנדב, הוא –

אך היו גם כאלה שמצאו עתה הזדמנות ללעוג לו מאחורי גבו:

– את הקיסרות חש להציל. בכבוד יחזירוהו הביתה. עדיין, ברוך השם, אין זו זקוקה לחיילים מסוגו ומגילו. אל הטוריה יחזירוהו, אל מטעו הנסיוני.

רבים הצטערו שנסע מבלי שייוודע תחילה. אם יתרחש הנס ויתקבל – מה יהא אז על מסיבת הפרידה? הנה קם ונסע מבלי שיוכלו להעניק לו ברכות ואיחולים בדרכו המסוכנת, כנהוג וכמקובל. אפס, כולם, גם אלה שלעגו למעשהו הנחפז וגם אלה שהתרשמו מאוד מעוז רוחו והחלטתו הנחושה, היו בטוחים משום מה כי באחד הימים הקרובים יחזור לכאן בהיחבא כשם שהסתלק בסתר, יעמיס טוריתו על גבו ויתחמק אל מטעו הנסיוני.

אך משעבר יום ועוד יום ובן־ארצי לא חזר עוד מנסיעתו המדהימה, החלה כפירתם של המפקפקים מתערערת והולכת:

– מי יודע, אולי –

וכשהופיע לבסוף לחופשו הראשון, היתה האפתעה גמורה:

– חייל!

– בן־ארצי – תקעו לו כף ברחבות – ובכן, חייל אתה, באמת –

– כפי שעיניכם רואות – חייך במקצת מבוכה כמי שנתפס במעשה משוּבה ילדותי.

המדים הבליטו ביתר עוז את רזון גופו. רגליים דקיקות, כרגלי תימני בצבצו מבעד המכנסים הקצרות והבהיקו בלבנן, שלא התאים כלל לשיזפון פניו אכולי הסופות ורוחות החמסין. הלמט עמוק הליט את פניו ונראה רק שפמו העבות. עתה בא זה על תיקונו…

– נו, ואיך שם? והאימונים, התרגילים, ההתעמלות? – ניתכו עליו השאלות מכל עבר.

– זה “הולך” – פטר את הסקרנים.

בערב סודרה ארוחה חגיגית וגם הכינו מסיבה אחריה. אמנם התחמק זה בלי קחת ברכות הפרידה מחבריו, אך זה ייעשה עתה. אין דבר, לגבי ברכות ואיחולים אין מוקדם ומאוחר.

לאחר הברכות־הנאומים על הכוס וההערכות על בן־ארצי האיש, החבר, הפועל החקלאי הותיק, החלוץ ההולך בראש וכו' (בן־ארצי בשרו נעשה חידודין חידודין, כמו עירטלוהו והציגוהו לראוה לעיני כל), הגיע תורו לענות למברכים ולמעריכים. אפס, הפעם, שלא כבמסיבות ובאסיפות בשאלת ההתנדבות שבן־ארצי חצב בהן להבות, היה עליו הדיבור קשה ביותר. הוא נשא נאום קצר ומגומגם במקצת. רק בהגיעו לסוף דבריו נשתלהבה התלהבותו:

– אין דבר – סיים חומת השיגרא הרשמית הובקעה. עתה אני מקווה, יבואו ותיקים הרבה ואחריהם – רבבות הצעירים.

חופשת מעת־לעת ניתנה לו לבן־ארצי. הנה כבר עבר הערב הראשון ועדיין לא הספיק לבלות כראוי עם משפחתו. עוד מחצית היום ועליו לנסוע להתייצב לפני מפקדו. אך על ביקור במטעו, שנעדר ממנו שבועיים כמעט, לא יוכל לוותר בשום פנים.

עם שחר קם וירד לבקעה לעבר מטעו.

בן־ארצי מתהלך במטע, עובר את החלקות, בודק כל עץ ועץ בהעמיקו להסתכל בעלעליהם המחודדים שהנצו בזמן היעדרו אם לא הצהיבו ואם לא התקפלו מוכי צימאון שרב, מחטט באצבעותיו בקרקע אם לא נתקשתה מחמת עידור מוקדם בעודנה לחה, אם הוסרו הסורים ונוכשו העשבים השוטים כשזה מחליפו, חבר ותיק ומנוסה במטעים אף הוא, נגרר אחריו חרד למוצא פיו – אם כי עשה את עבודתו באמונה ובמסירות.

בגחון בן־ארצי אל אחד העצים, פרצה מבין בדיו בשקשוק כנפים מבוהל צפור חרדה.

– הבלבל! קרא בשמחה בעקבו אחרי מיודעו הישן.

הבלבל נתר מעץ לעץ, עמד רגע בהתנדנדו על בד דק וצידד ראשו השחור כשעינו מתגלגלת לכאן ולכאן ועוקבת אחרי זה הלבוש מדים משונים – ומיד השיק כנפיו וב"בלבל" חרד עקר הרחק מעבר לגדר המחצלאות.

בן־ארצי בודק עציו, מלטף בחרדת־אהבה בדיהם ודליותיהם ומודד גובה צמרתם הענוגה ופתאום מסיר ילקוט־החיילים התלוי לצדו, ואת ההלמט, מוציא מידי מלווהו את המזמרה ואת הטוריה, גוזם, משפר ומטה את הזרם לתוך החריצים.

– הנה ואעשה – מתחנן מחליפו הנגרר אחריו נבוך.

אפס, בן־ארצי, שהחרדה־האהבה לעציו שלא ראה אותם ולא טיפל בהם זמן כה רב כבר, אופפתו כולו, כמעט ששכח כי רק לביקור קצר ירד לכאן, כי עוד מעט ועליו לחזור למחנה האימון לתורת־ההליכה “לפט”, “רייט” ולשאר התרגילים שהוא לומדם בשקידה גדולה – הטוריה מונפת בידיו באון, הזיעה מבצבצת על מצחו ומבעד שפמו העבות. הטיפות פוקעות ונשפכות בשלוליות על צוארו ולתוך חזהו החשוף. קרקפתו הגזוזה קצר כדרך התספורת החילית מבהיקה מאוד בתוך החלל הקלוי שרב.

“ביל”, “בל” – גלשו־תכפו לפתע הקריאות הרווּיות המוכּרות.

– הכירני – מיהר בן־ארצי להרים ראשו מעל העצים כשעיניו הזעירות, השלוחות לעבר הצפור שחזרה אל מטעו, רושפות גצי־חדוה.

הבלבל נתר מעץ לעץ כשהוא נותן בבן־ארצי עינו החצופה־חרדה ומתוך גרונו גולשים “בלבוליו” הרווּים. פעם ופעמיים ירד אל המקום בו היה מניח בן־ארצי שיירי ארוחתו. כשלא מצא שם מאומה, חזר לניתוריו כש"בלבוליו" נעשים קולניים יותר, רצופים רוגז ותביעה.

אפס הפעם לא בא על סיפּוקו.

הבלבל שחור הראש וצהוב הבטן לא ידע, כנראה, כי בן־ארצי, מכּרוֹ ושכנו במטע זה שנים, הוא כאן רק לביקור קצר וכי הוא עתה אחד ה"פרייווטס" בצבא הקיסרי שיצא לכרות ראש האפעה המפעפע ארס וחורבן. – – –