זוכרים את ‘חוברת הרובוטים’ שלנו (גליון מס' 8)? ובכן, למען הסיפור הקצרצר שלפנינו היה מיועד עוד לאותה חוברת, בתור תרומה ישראלית צנועה ל’תרבות הרובוטים'. מסיבות טכניות הוא לא הודפס אז, ואחר־כך (אוי לאותה בושה?) פשוט אבד לנו. לאחרונה ‘גילינו’ אותו מחדש, והרי הוא לפניכם.

* * *

הוא ישב נינוח בכורסא אשר הותאמה לכל קימור וקפל בתוכו. היה זה יום עבודה ארוך ומיגע. הוא שלח את ידו אל התלתוויזיה שמולו ונגע במתג הסנסור העדין, התמונות החלו להתחלף מול פניו במהירות ופניו הוארו מעט מן האור אשר בקע מן המכשיר. הוא התרווח בכורסא ופנה לטיפול היומי בגופו. בנגיעת מתג הפעיל את מכונת המזון ותוך שניה הופיע על מגש, ספל שקוף ובתוכו נוזל צהבהב. הוא גמע את המשקה באיטיות, נותן לנוזל לעשות את פעולתו המרגיעה בגופו. לאט, ללא כל חיפזון מתח את רגליו ופלט אנחת רווחה. לא חסר לו כלום ולפניו היו 8 שעות של מנוחה.

הוא עבד בחברה הבינלאומית ליצור חומרים רדיו אקטיביים. המפעל שכן הרחק ממקום ישוב בפאתי המדבר. למרות ההגנה המירבית מפני קרינה הוחלט במועצת בעלי המניות להרחיק את המפעל ממקום ישוב מפי דעת הקהל. במפעל עבדו עוד מאות פועלים כמוהו. ליתר דיוק 1287 פועלים. אך הוא הגיע כבר לדרגה של מנהל משמרת והיה אחראי על 46 עובדים. דבר זה זיכה אותו, שלא כמו את שאר העובדים, בחדר נפרד משלו. לאחר שהסתיימה תוכנית ה"רָבְיֶדָע" כיבה את התלתלוויזיה. הוא קם באיטיות על רגליו וניגש לפינת החדר, שם עמד מכשיר מוזר אשר על פניו הבהבו נוריות ומחוונים. בקידמת המכשיר היו שתי זרועות ובהן שקעים אשר התאימו בדיוק לכף ידו. הוא הניח את אצבעותיו על זרועות המכשיר, אנחת הנאה פרצה מגרונו כאשר נשמע זמזום חרישי וזרם חשמלי עדין עבר בגופו. זהו, יומו נגמר ומחר מחכה לו יום עמוס ומעייף. הוא שכב על המטה אשר עמדה בסמוך לקיר והעביר מול עיניו את יום העבודה, מנסה לשפר, לתקן, לשכלל וליעל. תוכנית ייצור חדשה עלתה במוחו. הוא חייך לעצמו ושלח את ידו אל המתג אשר כיבה את עצמו ל־8 שעות…

טיפות השמן המשובח חילחלו בגופו, משמנות את כל פרקיו, ציריו וגלגלי השיניים העדינים. מצבריו היו טעונים עד לנקודת המכסימום… למה עוד יכול רובוט לצפות…???