אל עלילותיהם של צוות החללית ‘סטארדאסט’ התוודעתם לראשונה באמצעות סיפורו הקודם של סטפן טול ‘הדובה עם הקשר בזנבה’, שפרסמנו בגליון מס' 11. מה שלא גילינו אז הוא, שהשם סטפן טול אינו אלא פסאודונים של אדם בשם קומפטון נ. קרוק, שנתגלה לראשונה ככותב מוכשר של מד"ב ברוח ‘הרפתקאות חלל’ הישנה והטובה, כאשר סיפורו הראשון ראה אור בכתב־העת ‘גאלאקסי’ בשנת 1955. אולם ההצלחה לא האירה לו פנים במיוחד עד שהחל, כעבור כעשר שנים, לפרסם את סיפורי ‘ססארדאסט’. סיפורים אלה קובצו יחדיו בקובץ ‘מסעות סטארדאסט’ שראה אור בשנת 1975.

* * *

הכוכב מתן נמצא במרחק עשרים ושלוש שנות אור ממערכת השמש. עובדה זו ידועה זה כבר לכל אסטרונום. מתן הוא כוכב צהוב מסוג ג’י, הווה אומר שיש בו סיכויים להימצאות יצורים חיים. גם דבר זה היווה עובדה כבר מאות בשנים. אבל עובדות אלה היו כל מה שידענו.

עכשיו אנו יודעים יותר.

הרהרתי בעובדות אלה, בעודי עומד ומביט בכלי המונח לרגלי. אפילו העובדה שהייתי כאן, שקרני השמש החמימות על פני, נושם את האויר הדחוס, לא נראתה לי ראויה לציון. כולנו עשינו זאת קודם. לא כאן, כמובן, אלא על פני הרבה כוכבים אחרים, המפוזרים בגלקסיה.

התכופפתי, והרמתי את החפץ. באופן מוזר, הותאמה הידית החלקה והממורטת לכף ידי. למי או למה שעשה אותו, היו כנראה ידיים דומות לשלי. אלא שידיו היו כנראה הרבה יותר גדולות ואני, כפי שהנכם יודעים, נחשב לאיש גדל מימדים ביותר.

החפץ היה פשוט אלה, אורכה כמטר, מחוטבת בגסות מאבן. האלה היתה כבדה מאוד, ושימשה כנראה ככלי מלחמה. בזאת לא היה לי כל ספק. הנעתי אותה קדימה ואחורה, כמו אלת בייסבול ענקית, עד שהרגשתי כאב בשרירי.

“פעם היו כאן ענקים.”

דיברתי בקול רם. כך אני נוהג, כשאני נמצא לבד בשדה. הנחתי את האלה על גוש אבן, והחלקתי על מתני, כדי להרגיש את אקדח הלייזר התלוי שם. מחשבה עברה במוחי, שמא קיימים עדיין אותם ענקים. הדבר לא נראה אפשרי. עמדתי גבוה על הרכס, והבטתי מסביב. לרגלי נערמו שדות גושי אבן, מדרונות סלעיים ושוניות קטנות. הרכס רחב המימדים נראה כאילו נשתל בתוך המישור האין סופי. היה בו מחסה ליצורים קטנים, אבל יצור שיהיה גדול דיו להניף את האלה יתקשה למצוא כאן מחבוא. עברתי פעם נוספת על הנוף, ודעתי זו התחזקה.

מכשיר הקשר בחגורתי השמיע זמזום. המדבר ניקה את גרונו.

“ד”ר קוסינגר! קורא לד"ר קוסינגר! דבר, רוסקו."

הפעלתי את המיקרופון.

“רוסקו, סטוני. מה קורה?”

סטוני פרייס הוא האחראי על הקשר, אחראי באופן מעשי על כל פעולות ספינת המחקר ‘סטארדאסט’ (אבק כוכבים).

לפעמים אנו נוטים לשכוח זאת. אחד הגורמים לכך הוא סטוני עצמו, העובד קשה על בניית תדמיתו המשונה.

“אתה באיחור של ארבעים וחמש דקות, זה מה שקורה, חבר! השטן יכול היה לחטוף אותך, ואנחנו לא היינו יודעים לעולם, כי לא דיווחת. מה שיותר גרוע, ד”ר רסמוסן יתרגז."

“מצטער, סטוני. הזמן פשוט חולף מהר, כשאתה נהנה. אני נמצא על הרכס, לא הרחק מכם. אני רואה אותך מכאן. אל דאגה, מיד אחזור.”

“אינני דואג,” רטן סטוני. “ככל שקטן מספרכם, יקל הדבר על עבודתי. להתראות!”

צחקתי צחוק רם – ומיד הרצנתי. קול עלה מהסלעים הקרובים. הקול נשמע כהד לצחוקי, אבל היה בטון גבוה יותר. כמו כן, היה בו משהו זר. זה לא היה הד, אך היה זה, כך חשדתי, חיקוי.

החלקתי את אקדח הלייזר מנרתיקו. התכופפתי אל גושי האבן המפוזרים, וניסיתי כמיטב יכולתי להסתיר את דמותי הגדולה. זחלתי לעבר הכוון ממנו נשמעו הקולות. לא היה שם דבר. אף לא סימן לנוכחות. חיפשתי את הסימנים של אבנים שהוזזו ממקומם, עקבות על־גבי החזזית שצמחה במקום – שום דבר. תמיד עסקתי במעקבים, וכל חיי עמלתי לשפר את מיומנותי זו.

אם היה כאן מישהו, הייתי רואה אותו בודאות.

“דימיון.”

שוב דיברתי בקול רם. ידעתי שאין זה נכון. מישהו צחק אל נכון. החזרתי את הלייזר לנרתיק. עברתי לאורך הרכס לנקודה שממנה אוכל לצפות בכל האיזור.

לא הייתי מודאג, אבל הזהירות היתה הרגל. בזכות הרגל זה הצלחתי לעבור ללא סכנות ארבעים עולמות חיים.

כפי שאמרתי לסטוני פרייס, צפיתי בו מהמקום בו עמדתי. לרגלי, על המישור, יכולתי לראות את הגוף הגלילי המתכתי של ה’סטארדאסט', חמישה עשר מטר של מיסתורין, מונחת לאורכו של מה שנראה ג’ונגל ירוק ונמוך. החיים בעולמות רבים, ראו והוקסמו מהמראה הזה. לא היה דבר כמוהו בגלקסיה.

אבל לי היה המראה הזה מוכר. כאן היה ביתי. ה’סטארדאסט' היתה ספינת כוכבים הראשונה של הכוכב ‘ארץ’. והיא היתה עדיין בעלת הטווח הגדול ביותר. הסיבות לכך הן טובות ומספיקות. הצמצום בבניית הספינות כגון זו, היה לדעתי מוצדק. כשיבנו ספינות דומות לזו על־ידי כל מי שיכול לבנות, תהיה הגלקסיה פתוחה בפני המין האנושי. והזמן לכך לא הגיע עדיין.

מיקדתי את המשקפת על הספינה וסביבתה. דמויות קטנות אצו כה וכה מתוך הפתחים. אבל מפאת המרחק לא יכולתי לזהותן. הצלחתי לראות את המבנה של דירים וכלובים, שנקרא על־ידינו – גן החיות של ג’ים פיטרס.

אך כאן, גן החיות לא היה גדול. החיים על מתן 2 היו פשוטים, פרימיטיביים וסרי גיוון.

ג’ים נאלץ להסתפק בצורות אחדות של חיים דמויי דגים, תולעים ומספר רכיכות. שום דבר לא עף באויר. הצמחיה היתה פרימיטיבית. הג’ונגל הנמוך לא הכיל משהו יותר מורכב מאזוב. מה שנראה מלכתחילה כדשא, לא היה דשא, אלא שטחים נרחבים של חזזית.

אבל נמצאה שם דוגמא אחת שהצדיקה את המראה וההרגשה שנתן כוכב מתן 2. עדיין לא החלטנו כיצד לקרוא לזה: ‘זה’ נמצא משוטט לאורך ערוגות חזזית, לועס עשב בעליזות, מגרגר ושר לעצמו. אנשי השדה של פיטר לא הפחידוהו. הוא לא נאבק, כאשר תפסוהו ושמוהו באחד הדירים הקרובים לספינה. הוא אכל את הצמחיה שנתנו לו ונתנדנד בשמחה על רגליו דמויות הסנפיר. הוא הוקסם במיוחד מלינדי.

“רוסקו,” אמרה אשתי, “היצור הקטן הזה מייצג את מתן 2 האמיתי. הוא לא נראה כיצור נבון, ואף לא התנהג כך. אבל הוא, ללא ספק, הדבר המתקדם ביותר ממה שג’ים מצא. ואפילו אתה לא ראית דבר כמוהו.”

לינדי תמיד היתה דפלומטית. תמיד דאגה לתת לי את ההרגשה שאני משהו מיוחד, למרות שאיסוף החיות אינו מתפקידי. אני האקולוג של ה’סטארדאסט', ומצטיין גם בתחום זה, כך אומרים.

ובכן, לא מצאתי יצור, אבל מצאתי אלת אבן, ושמעתי צחוק בלתי מזוהה. לרגע שכחתי את האלה. צעדתי חזרה למקום בו הנחתי אותה. היא היתה מרשימה כשלעצמה, וידעתי שויליאמס ישמח לקבלה.

האלה לא היתה שם. זכרתי במדוייק את גוש האבן שעליו השענתי אותה. חיפשתי בכל הסביבה בלי זכר לאלה או למי שעלול היה לסלקה. אבל אני ידעתי. האלה השתייכה לאותו דבר שהוציא את הקול המצחקק מבין הסלעים.

שוב דיברתי בקול רם.

“הם עושים ממני צחוק. אציין זאת בדוח – כיצד יכול להיות שאלה בגודל כזה נעלמה מתחת לאפי, ולאן?” פניתי לגוש האבן שוב. “אני מזהיר אותך, לבל תצחק שוב.”

אבל היתה דממה. מי או מה ששיחק איתי משחקים אלו החליט להפסיק. ירדתי בשביל, בין גושי האבן. ליתר בטחון, החזקתי את הלייזר בידי.

לינדי נשענה על רשת הפלסטיק של אחת ממכלאות גן החיות, מלאת חן, נמרצת, תלתליה האדמוניים זוהרים בקרניים האחרונות של שמש מתן. כשהתקרבתי, שלחה ידה לעברי. “ג’רלד ישן.” אמרה.

“עייפתי אותו כנראה. הוא בדיוק כמו תינוק, והוא לומד כל־כך הרבה דברים חדשים.”

שמתי את זרועי סביב כתפיה.

“תינוק מוזר למראה. נראה בדיוק כמו שק זבל, מעוגל ככדור. אינני סבור שלימודיו היו ברמה גבוהה. אילו ‘טריקים’ ניסית ללמדו?”

לינדי הביטה בי במבט רציני.

“ג’רלד,” אמרה, “הוא חיה אינטליגנטית מאוד. למעשה אינני חושבת עליו כחיה, אלא כאדם. הוא אמנם מפוזר ומבולבל, אבל מבין. הוא לומד אנגלית.”

“אך מדוע ג’רלד?” שאלתי.

לינדי ציחקקה.

“זה כל־כך מתאים. הפוך במוחך והיזכר. לפני יותר ממאה שנה היתה דמות ציבורית מפורסמת שנהגה תמיד להסתבך ברגליה ולדפוק את הראש בכל הזדמנות. אפילו החליק ממדרגות מטוס. אני רואה שאתה נזכר. ובכן?”

“אני לא תופס.”

“אתה תתפוס. א־אז אתה רואה שהשם היחיד האפשרי לבחור קטן זה הוא ג’רלד. הוא יודע זאת. הוא מנסה למלמל אותו.”

הבטתי בפניה היפות והמענינות של אשתי. בלי ספק היא המיקרוביולוגיה מסי 1 של הגלקסיה, אבל החיבה והדאגה שהיא רוחשת לחיות וצורות חיים מוזרות, הן ההופכות אותה למיוחדת.

בכל הכוכבים החיים שביקרנו, הצליחה ליצור קשרי ידידות. הכל אוהבים אותה.

“יקירתי,” אמרתי בנימת פטרונות, “אני חושב שהפעם את טועה. זו חיית מים, שאין בינה בקודקודה יותר משיש לכלב מים מצוי. ההבדל הוא רק בכך, שהיא פחות חיננית, וזוללת ירק בלי שובע. את אינך יכולה ללמדה לדבר.”

“הייתי מצפה ליתר הערכה מצידך.” עיניה הירוקות של לינדי הבריקו מזעם, ושפתיה המושלמות התהדקו בכעסה לקו צר. אך למזלי היא מחבבת גם אותי במקצת.

“רוסקו”, אמרה ברצינות, “ג’רלד הוא מפתח. הוא חשוב. אני לא צריכה ללמד אותו לדבר. הוא יודע לדבר. מה שאמרתי הוא, שאני מלמדת אותו אנגלית. שפתיו העבותות אינן מבטאות היטב, אבל בקרוב הוא יאמר לי דברים רבים אודות עולם זה.”

המתנתי בקוצר רוח. לינדי טרם סיימה.

“הנחתי שסנפירים אלו, משמעם חיה שדרה במים. אבל לא כך הוא. בקשתי את אחד הזואולוגים שישים אותו במיכל המים, והוא כמעט טבע.” היא חייכה. “ג’רלד היה אסיר תודה באופן פתטי על שהיצלנו אותו. הוא אפילו לא אוהב מים.”

“אני מצטער,” אמרתי. “דיברתי בלי לדעת. מה עוד גילית בזמנך הפנוי?”

“השאר עדיין בגדר רעיונות,” הודתה לינדי. “למרות זאת, אני ממליצה להתחשב בהם.” היא מנתה את רעיונותיה על אצבעותיה הרזות.

“קודם כל, אני חושבת שג’רלד הוא יצור לא מוגמר. שלב לא בוגר של משהו. בשבועיים שחלפו מאז תפסנו אותו, סנפיריו הקידמיים השתנו. הוא מנסה לתפוס חפצים באמצעותם. הם אינם בנויים לשחיה. נקודה שניה, שתומכת בנקודה הראשונה, היא שמנהגי האכילה שלו משתנים. הוא עדיין אוכל עשבים כמו החזיר שהוא מזכיר לך, אבל שמתי לב למבטיו המשתוקקים הננעצים ביצורים דמויי הדג שיש לג’ים ליד המכלאה. הוא מאכיל אותם בדגים. הצעתי לג’רלד חתיכה קטנה של בשר. רוסקו, הוא אהב את זה. כמובן, זה לא הזיק לו. למחרת חזר לגדר, כשהוא מתחנן לעוד.”

“כיצד את יודעת זאת?”

“משום שלימדתי אותו לומר ‘בשר’.”

“הבנתי. רעיונות נוספים?”

“רק עוד אחד.” אמרה לינדי. “רוסקו, אני חושבת שג’ים צריך לשלחו לחופשי. הוא תינוק, ומישהו דאג לו. אני משוכנעת שאותו יצור מודע לכך. זאת אומרת, שלכידתו נוגדת לחוקה הבסיסית של המועצה האינטרנציונאלית של החלל. זאת אומרת, שהוריו וחבריו עלולים לארגן מחאה, או אפילו משלחת הצלה שתיפגע בנו.”

“האם דיברת עם ג’וני?”

לינדי ניענעה בראשה.

“קודם עלי לדבר עם ג’ים. אני לא רוצה להיראות כאחת הדוחפת את אפה לעניינים לא־לה. נוסף לכך, שניהם ירצו יותר פרטים, מאלה שיש לי עכשיו.”

“ג’ים פיטרס יקבל בברכה כל מה שיש לך לומר. את יודעת זאת. הוא לא רק צייד ובעל גן חיות, הוא אחד המבריקים והמבינים ביותר מבין העוסקים באנליטיקה של האוכלוסיה.”

“אני יודעת,” אמרה לינדי. “הוא בודאי יודע את אשר אני יודעת, אבל אדבר איתו.”

לרוע המזל, לא הספיקה לעשות זאת. המודעות שלנו לנושא התחדדה כששאר משלחות השדה הגיעו בערב. עובדות חדשות התערמו. כאילו ניטלו הקורות מבין עינינו ופתאום נראה העולם מורכב ומסובך יותר ממה שהיה בראשונה. כמעט כל משלחת התנסתה בחויה חדשה ומרעישה.

“פסעת פעם על כוורת דבורים, רוסקו? פסעת פעם על קן צרעות, כשכל החרקים פורצים מתוך האדמה על פני השטח, כל אחת עם עוקץ ארסי? כך הרגשתי שם היום.”

“מה ראית?”

פגלג ויליאמס לגם לגימה קטנה. הוא התרווח על הכורסא הנוחה ביותר שבמעבדתי, אוחז בידו כוסית מהבורבון המשובח ביותר שלי. הוא אוהב בורבון חזק וחמים, וחושב לערבב אותו בקרח. זוהי דגנרטיות ממדרגה ראשונה. פגלג הוא הגיאולוג שלנו – גיאולוג הגלקסיות היחידי שקיים. הוא נכנס לפני כמה דקות.

“שום דבר. אבל אני נכון להתערב שמישהו ראה אותי. לא צורות הקיום הירודות שראינו כל הזמן. הרגשתי סכנה באויר, משהו שעשינו עורר חיים ביצורים שאיננו מכירים.”

מחשבה חלפה במוחי. פגלג עבד בודאי בין הסלעים ולקח דוגמאות קרקע – דבר שיגרתי בעבודתו.

“אולי לא ראית משהו, אבל מה בקשר לשמיעה? האם לא שמעת קולות, שם במגרש המשחקים שלך? הצחקוקים הקטנים, אולי? משהו מסוג קולה של לינדי, אלא באריטון?”

כוסית הבורבון נעצרה בדרך לפיו של פגלג. עיניו החיוורות הביטו בי בצורה מוזרה. אחר הרטיב שפתיו במשקה, העביר לשונו כדי לתפוס טיפה שנשרה, ונאנח. “רוסקו,” אמר, “אתה איש טוב. אני חשבתי שאני שומע דברים במוחי.”

סיפרתי לו על האלה.

“אתה חצבת אבנים,” אמרתי, “אני בטוח שהיית תחת מעקב וחציבת האבנים עוררה פליאה. משום שהם עובדים באבן בעצמם. האלה היתה דוגמא לעבודה יפה.”

פגלג סיים את הבורבון והתרווח בכורסא.

“איזה ביש מזל אני. חובב מוצא דבר שחוקר מדעי היה מוצא לו שימוש רב. אם תמצא עוד אחת – ובכן, עכשיו אתה יודע מה אני רוצה ליום הולדתי.”

הוא עמד וחשב לרגע. “רוסקו, כל התופעות האלו צצו עכשיו. לא יכול להיות שרק אנו שמענו את הקולות. בוא נבדוק אצל האחרים.”

“אורסולה,” אמרתי.

“כמובן,” חייך פגלג. “והאספנים של ג’ים פיטרס, וחוקרי הבוטניקה, ואני אביט בצילומי המיפוי. לפעמים ההגדלות של הצילומים מגלות דברים רבים ומענינים.”

ביליתי את הערב לבד. לינדי עסקה בניסויים, ונשארה לבד במעדה. את פגלג ראיתי, אבל ידעתי שהוא עסוק. הוא לא יעזוב את הבעיה עכשיו, עד שימצא לה פתרון המניח את הדעת. מאוחר יותר קרה עוד משהו שנתן לנו חומר למחשבה. האינטרקום שלי נהם, ומנורת ה’כוננות הכללית' נדלקה.

“הקשיבו כל הצוות.” קולו של סטוני פרייס, נשמע רציני יותר מתמיד. “כוננות נעדרים. ד”ר ג’ימס פיטרס לא חזר לספינה. מכשיר הקשר שלו לא עונה. שתי משלחות חיפוש כבר נשלחו לאיזור שבו הוא נראה לאחרונה. אנו סבורים שהוא יצא לטיפוס הרים. למי שיש מידע כלשהו על תנועותיו של ד"ר פיטרס היום, מתבקש להתקשר לד"ר ראוסמן."

דקות אחדות לאחר מכן, צפצף מכשיר הקשר, וקולו של פגלג נשמע מתוך המכשיר.

“עדיין ער רוסקו? יש לי כאן משהו שעליך לראות. יכול להיות שזה יתן לנו רמז על ג’ים.”

“אם זה נייד, הבא אותו לכאן.” היתי עייף, אבל מודאג מהכוננות הכללית, למרות שציפיתי שמשהו יקרה.

נקישות חלשות נשמעו בדלת. לחצתי על הכפתור המשחרר את המנעול. פגלג צלע פנימה, כשהוא פורש גליון צילום אויר. “הבט בזאת,” אמר.

אכן, הוא מצא משהו. הגליון היה הגדלה של צילום שנעשה באחת מספינות המחקר בצבעים חיים. במבט ראשון, הוא נראה כעוד אחד מאותם צילומים של מרחבים אין סופיים של שלוליות קטנות, וחזזית ירוקה.

פגלג הצביע.

“ביליתי את הערב בבדיקת הצילומים באמפליפרוז’קטור לבסוף מצאתי את זה. לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל ראוי לתשומת לב.”

הסכמתי לכך. זה לא היה בדיוק מה שציפיתי לו, אלא שלינדי היתה מוצאת זאת מעניין באופן מיוחד. מפוזרים על קצהו של שדה חזזית, היו תריסרי יצורים חומים מלעיטים עצמם בעשבים הירוקים. עדר, עדר בשעת אכילה. החיות היו מוכרות, וכולן דמו זו לזו.

“ג’רלדים!” אמרתי. מליון יצורים קטנים. וראינו רק אחד לפני־כן.

“ישנם עוד רבים,” אמר פגלג. “אחרי שזיהיתי קבוצה אחת, מצאתי עוד כמה. אנשי המיפוי הסתכלו רק על השטח, ולא שמו לב אליהם. כך שהם תגליתי הבלעדית.”

בדקנו את התמונה והירהרנו.

“היינו צריכים לראות אותם מספר פעמים,” אמר פגלג. “אתה היית צריך למצוא עדויות לכירסום, עקבות של רמיסה בבוץ, סמני סנפירים סביב כל האיזור. מדוע לא?”

“כנראה, משום שלא חיפשתי,” הודתי. “ביליתי יותר זמן בין הסלעים. אבל עשיתי תצפיות מפיסגות הסלעים עם משקפת. אתה יודע איך אני עובד. אם הייתי רואה משהו בלתי שיגרתי, הייתי בודקו. ‘פיספסתי’, וזהו.”

“סלחנו,” אמר פגלג. “אין אדם מושלם, אבל אני בטוח שג’ים וציידיו מצאו דברים. אולי זוהי הסיבה שאינו כאן. מה דעתך?”

“יכול להיות,” אמרתי. “סביר למדי. אבל הג’רלדים לא פגעו בו. הם יצורים עדינים ופשוטים, אם הג’רלד שבידינו, מהווה דוגמא.”

“אני מסכים.” פגלג נשען על כסאו אחורה, ומישש את ברכו הפלסטית. בדרך כלל היה זה סימן למחשבה עמוקה. אבל המחשבה, כשבוטאה במילים, לא נראתה לי כל־כך נשגבה.

“אני יודע שזה מאוחר, רוסקו, אבל אולי נמצא אצלך בהישג יד קצת מהבורבון שלך, אולי לגימונת?”

לקחתי את הבקבוק, וכוסית. במחשבה שניה מזגתי גם לעצמי.

“לאן הם נעלמו? הם רבים מכדי להיעלם כפי שעשו, לתוך השלולית. אני בעד ההנחה שהם חיים במים.” פגלג לקח לגימה הגונה מכוסו.

“אתה תשאר בנושא הסלעים,” יעצתי. “יצורים אלו אפילו לא אוהבים מים.” סיפרתי לו על נסיונותיה של לינדי. “יש לה חוש לדברים כאלה,” הזכרתי לו. “לפעמים אינני מצליח להבין את ההגיון שבמעשיה, אבל בדרך כלל, היא מצליחה.”

“או, אני מסכים,” אמר פגלג. “היא מצליחה יותר, על ידי שימוש באינטואיציה, מאשר אתה בתבונה. אם היא אומרת שהם אינם יצורים החיים במים, אני מקבל. אבל אינני יודע עדיין לאן הם נעלמו.”

הסתכלתי בתמונה כדי למצוא משהו שאינני רואה. אינני חושב שיצורים אלה ידעו לרעות מיוזמתם. מישהו הביא אותם לכאן ולקח אותם מכאן. חיפשתי איזה רועה, או משהו בעל תפקיד דומה, ולא היה סימן לכך.

“בכל זאת, הם נעלמו.” אמר פגלג בעקשנות. “מספרם רב, הם מוחשיים ומוצקים, ותופסים מרחב בחלל. ברצוני לדעת היכן.”

ככל שכמות המשקה בכוסו פחתה, גברה דברנותו של פגלג. לאחר מכן הוא מילא את כוסו מחדש, וגם אני לקחתי טיפה.

כשלינדי נכנסה, שעה מאוחר יותר, מצאה אותנו מתווכחים בעליזות, אבל קשה היה לעקוב אחר חוט מחשבה מסויים, או לדעת בבהירות, מה היה הנושא. למותר להוסיף שלא הגענו לכל מסקנה.

ובכל זאת, בעזרת הבורבון, ישנתי טוב בלילה. כנראה שהתת־מודע שלי המשיך לעבוד, כי מספר דברים נראו ברורים כשהתחלתי לחשוב על הנושא שוב בארוחת הבוקר.

בעת שסיימתי את שתיית הקפה, הייתי בטוח בשתי עובדות. ראשית, העלמותו של ג’ים פיטרס, קשורה איכשהוא להעלמותם של הג’רלדים. שנית, אם נמצא רמזים לאן נעלמו, סביר למדי שנמצא רמזים בקשר לחוקר הנעלם. לא חשבתי שהג’רלדים אחראים לכך.

לא נראה לי הגיוני שהם יודעים שהזואולוג הראשי שלנו אסר אחד מהם במכלאה. הג’רלד שלנו היה פשוט ומלא אמון. אחיו בתמונה נראו בדיוק כמוהו. הפעלתי את מכשיר הקשר, הנורה הירוקה האירה והיבהבה.

“פרייס.”

“רוסקו, סטוני. מה חדש בקשר לחיפוש?”

“שום דבר כרגע, רוסקו. ג’ים עדיין ברשימת הנעדרים. הוא נראה אתמול אחר הצהריים, כשפניו מועדות לרכס הסלעי שבצפון. כנראה שעשה סקירה על האיזור לצורכי לימוד, וכיסה איזור נרחב. מכשיר הקשר שלו חדל מלפעול בשעה 7. אחת מקבוצותיו נמצאת באיזור, בפיקודו של ויילדקאט. אם הוא שם, הם ימצאוהו.”

“אם הוא שם. מי עוד יצא?”

“שתי ספינות מחקר משוטטות. הן תכסנה איזור נרחב מאוד וכמובן יצלמו אותו. הנוהג הרגיל.”

“הממם!” חשבתי לרגע. “סטוני, הם לא ימצאו אותו, מפני שהוא לא שם. תן לי לדבר עם המפקד.”

מכשיר הקשר השמיע זמזום. לבסוף נדלקה הנורה הירוקה.

“רסמוסן, רוסקו. מר פרייס אמר שיש לך רעיון.”

ד"ר רסמוסן, המפקד של ה’סטארדאסט', הוא אדם רציני וקפדן, מעין טיפוס של ג’נטלמן ויקטוריאני. זקיפות ראש והתנהגות נכונה הם הדברים החשובים ביותר בעיניו.

כלפי חוץ, אולי אינו נראה מתאים לתפקיד. אך אנחנו ידענו שכן. אפילו הגאון, מו דאנג, האיש המוזר והקטן, המתכנן את הקורסים לטיסות בין כוכביות, וקפטן גולס גריפין, הסולידי וחסר הדמיון, המארגן את הצוותים, שניהם כיבדו מאוד את ד"ר רסמוסן. אין שום אדם שיכול היה לבצע את תפקידו כמוהו.

“לא רעיון,” אמרתי עכשיו. “עובדה.”

“אני אקבלה בברכה. דיברתי כרגע עם ג’ורג' ויילדאקט, והוא אומר שעיקבותיו של ד”ר פיטרס נעלמו. האיזור הסלעי מקשה על המעקב, אבל דבר כזה מעולם לא היקשה על ויילדקאט. הוא אומר שאין שם כלום. שום דבר. מעודי לא שמעתיו כה מתוסכל."

“הוא צודק,” אמרתי. “זוהי העבודה שלי.”

מכשיר הקשר המהם ברכות בשעה שהמפקד חיכה.

הצהרתי הצהרה, ועתה, היה עלי להסבירה.

הסברתי. ספרתי לו על עדרי הג’רלדים שפגלג מצא בהגדלות של צילומי המיפוי. הצבעתי על הנקודה, שבה נעלמו זמן קצר ולא נראו עוד בשטח. עקבותיהם – שיחים רמוסים ושבורים בערוגות נראו בבירור בצילום האחרון שנלקח.

“אין הם הולכים לתוך המים. הם אינם בין הסלעים. מאות מהם נעלמים במהירות. כך שיש מקום אחד, אליו הם יכולים ללכת. מתחת לאדמה. מתחת לקרום הכוכב.”

נתתי לג’והני לחכות. ואז בתורו, הוא דיבר.

“תיאוריה טובה, רוסקו – עם מספר הסתייגויות. העיקרית היא – על מנת לאפשר למספר רב של יצורים להיעלם במהירות, צריכות להיות כניסות ויציאות רבות. כאלה שגם אני ואתה נראה. לויילדקאט הן היו ברורות לעין, והוא היה רואה אותן מיד. הוא לא ראה מאומה בינתיים.”

“אני יודע,” אמרתי. “הוא חיפש את הדברים הלא נכונים במקומות הלא נכונים. הוא ראה ללא ספק את מה שאנחנו מחפשים, אולם לא זיהה אותו.”

“ומהו שאתה מחפש? מה אתה רוצה לזהות?”

“אינני בטוח,” הודיתי. “ג’והני, היצורים המדאיגים אותנו, אינם הג’רלדים. אלה יצורים פשוטים, למרות שלינדי מתעקשת שהם אינטליגנטים. הם חיות עדריות, ומונהגות, כפי הנראה, עלי־די מישהו בעל כושר יותר משוכלל. הכניסות לאותו עולם תחתי אכן קיימות, אולם, הן מוסוות בצורה מושלמת. אם ויילדקאט יכיר בכך, אני משוכנע שימצא אותן כניסות.”

מכשיר הקשר המהם וזמזם. רסמוסן עסק בבדיקת הנקודות שהצגתי בפניו, באותה דרך יסודית שלו.

“אתה מניח,” הוא אמר, “שד”ר פיטרס נחטף לתוך עולם משוער זה על ידי יצורים בלתי נודעים?"

“אינני יודע בדיוק, יכול להיות שהוא הלך פנימה בעיקבותיהם. יתכן שצפה בהם כשהפעילו את אחת הכניסות, וניסה לעשות כך בעצמו. אינני יודע. אבל בין אם מניעיו היו נבונים או לא, אני חושב שהוא נמצא שם.”

רסמוסן נאנח.

“בסדר גמור, רוסקו. שמור על קשר. יש לי ספינות סיור באיזור, אבל הן בגובה כזה שלא יפריעו. שיהיה בהצלחה.”

“תודה,” אמרתי. “אקח עימי את פגלג, אם בריאותו כשורה. ככלות הכל הוא היה זה אשר גילה את הג’רלדים.”

מכשיר הקשר הבהב, ולאחר מכן השתתק.

חצי שעה לאחר מכן, עמדנו פגלג ואני על רכס תלול, כ־10 מטר מעל לשדה החזזית. מהמקום בו עמדנו ניתן היה להבחין בכל הנעשה במרחב הארץ הירוקה, המנומרת בברכות קטנות. הרכס הסלעי נראה כאילו חתך אותה לאורך, והתמשך למרחק רב בצפון. הסתכלנו במפות, כדי למקם את עצמנו. פגלג הצביע.

“הדבר היחיד המוכר בעולם המוזר הזה, רוסקו. משהו שניתן לסמוך עליו. כל פעם שאני רואה אותו, אני יודע שאני בעסק.”

הדבר היה, כמובן, מטרייתה האדומה של אורסולה פוטס. הכתם האדום בלט על פני הקרקע, במרחק של קילומטר, במקום ש’הבחורה' שמה את כסאה ואת כן הציור שלה לרגלי הסלע. מהמשקפת ראינו שהיא עסוקה מאוד בציור.

“אם מסקנתנו נכונה, עלולה להשקף לה סכנה שם,” אמרתי. “אם הם חטפו אחד מאיתנו, מדוע שלא יחטפו עוד אחת?”

פגלג נענע בראשו.

“לא את אורסולה. הם לא יעיזו, ואינני יודע אפילו, מי זה ‘הם’. בכל אופן, אם היה משהו חריג היא היתה מרגישה בו. אם היתה מרגישה שיש סכנה, היא לא היתה נמצאת שם. היא מכשפה, זוכר?”

“אולי,” אמרתי בספקנות. “אבל בוא נעבור ונזכיר זאת, על כל צרה שתהיה.”

ירדנו מהמקום בו היינו, לשדות. דלגנו על הסלעים אל המקום שבו אורסולה ישבה וציירה. באנו בשקט ובקלות, אולם היא שמעה אותנו, כמובן. היא לא הסתכלה לעברנו. נעמדנו מאחוריה. בדרך כלל, זה אסור בתכלית.

אף אחד לא מסתכל על ציוריה של אורסולה, לפני שהם גמורים. אבל אנחנו מיוחדים. בצוות הכולל יותר מ־400 איש, חבריה של אורסולה מונים פחות מחצי תריסר. כולם מכבדים אותה. רבים מפחדים ממנה. אולם היא יודעת, שרק מעטים מאיתנו מסוגלים להתעלם מדמותה החיצונית המראה פנים מקומטות, רזות, עינים חוורות וקרות, ושפתיים צרות וכחולות.

אנחנו רואים בה זקנה בודדה, אסירת תודה על כל גילוי ידידות, שבמקרה היא גם אחת הגאוניות של הגלקסיה. בלי האנליזות המצויירות שלה, היינו יודעים הרבה פחות מאשר עכשיו.

ובכן, בהינו מעבר לכתפיה, והיינו בהלם ממה שראינו. היא ציירה קנבוס גדול למדי, ועליו דיוקן כמעט גמור. צפינו בו בשקט, זיהינו בו את מה שחיפשנו – ובכל זאת, היה קשה להאמין לכך בתחילה.

איש מוזר, בדמות אדם, עמד לבדו על הסלעים. גופו הארוך והמפותל, היה מנומר בכחול ואדום. היו לו רגליים קצרות ושריריות. כפות רגליים גדולות ושטוחות, וידיים גדולות וחסרות צורה, שהחזיקו אלת־אבן גסה. האיש לא היה אנושי, אולם האברים מוקמו בו בצורה דומה. היו לו עיניים גדולות, בולטות ומוארות, אף דמוי כפתור, עם נחיריים גדולות. האוזניים היו ענקיות, צורתן כצורת עלה, רזות, ובעלות סלסול משונה בקצה. בתמונה, אוזן אחת כוונה קדימה, והשניה אחורה. כלומר, עדות ליכולתן בתנועה נפרדת. היה לו פה רחב, עם שפתיים עבות ומשורבטות. אכן היתה לאיש צורה מופלאה. ובכל זאת הזכיר לי במעורפל משהו שראיתי לפני־כן.

אורסולה הרשתה לנו להביט בתמונה מספר דקות, לאחר מכן הסתובבה, והבעה חמוצה על פניה. דיברתי במהירות.

“אנו הסתובבנו ושיחרנו לטרף, וצפינו בכל, אורסולה. ובכל זאת, לא ראינו דבר שידמה לזאת. האמנם ראית אותו?” אורסולה הנידה בראשה.

“עמד לפני,” אמרה.

“רצונך לומר, שהדבר הזה היה כה קרוב, שיכולת להביט בו לפרטים?”

“מדוע לא? זה הג’וב שלי, נכון? הוא היה שם, בכל אופן.” העניין עורר מחשבות. אורסולה לא דיברה בלי סיבה.

אם היא הצהירה משהו, ראוי היה להתיחס אליו ברצינות. “את רוצה לומר, אם אני מבין נכון, שהיצור הזה ידע מה את עושה, וחשף עצמו בפנייך בכוונה, אבל רק בפנייך? מאין בא?”

“לא יודעת. הסתכלתי, ושם הוא עמד.”

“המממ. כמה זמן נשאר?”

“מספר דקות. מספיק.”

“ואז ראית אותו הולך. לאן?”

אורסולה חייכה. היא נהנתה מהמשחק, היא תאמר לנו הכל, אבל בזמנה שלה.

“לא. הסתכל על הרישום, הוא היה שם. הבטתי למעלה, והוא התאדה. כמו הקוביות הנעלמות של סירין 4.”

הבטתי עליה בכעס. היא נטלה מברשת שהיתה תקועה בשערה, האסוף מאחור בפקעת, לקחה מעט צבע ושפרה במקצת את הציור.

פניה היו מעורפלות.

“לזה איני מאמין. היתה לו דרך להתחבא במהירות. כנראה מאחורי ערימת הסלעים. את לא שמת לב, אני מניח.”

“התפקיד שלך,” אמרה אורסולה, “אני מציירת.”

לא יכולת להתווכח איתה, לפיכך עזבנו אותה מציירת. לא חיפשנו בסלעים שמהם יצא הדוגמן של אורסולה. שם לא היינו מוצאים אותו. זאת ידענו.

האיזור הנוח ביותר היה האיזור הירוק, השטוח. צעדנו וצעדנו, בקצב של ק"מ לשתיים או שלש דקות. אחרי כעשרים ק"מ, הגענו שוב לאיזור הסלעי. הכתם הקטן מעלינו בשמיים העיד על ספינת המחקר שסקרה את האיזור בסיבובים איטיים.

לחצתי על מכשיר הקשר.

“קורא לויילדקאט, קורא לויילדקאט, שידר ג’ורג'.”

מכשיר הקשר המשיך להמהם. הפסקתי אותו.

פגלג ואני עצרנו לנוח. אולי היה ויילדקאט רחוק מאיתנו וגבוה בין גושי האבן. את הביפר הוא ישמע בטוח.

מספר דקות עברו ומכשיר הקשר שינה טון, רטן וניקה את גרונו. אולם לא קולו של ויילדקאט ענה.

“גובאל.”

“קיסינגר, גובאל. האין זה האות של ויילדקאט?”

הצחוק הרך שהקדים את דיבורו של האפריקני, נשמע שקט.

“נכון, ד”ר קיסינגר. ויילדקאט נמצא כק"מ וחצי למעלה ברכס, כנראה בעקבות משהו. אני רואה אותו מכאן. שמא אקרא לו?"

“לא, ספר לי אתה.”

“היינו כעוורים,” אמר לי גובאל. “אנו יודעים להיכן נעלם ד”ר פיטרס, אך דבר זה אינו עוזר לנו במאומה. ישנם עקבות בשדה החזזית, שהיו יכולות לעשות עדרי פילים. ד"ר פיטרס הלך בעיקבותיהם. אולם במרחק קצר, פונות העקבות לתוך הסלעים, ונעלמות. אין שום דבר."

“אנו יודעים,” אמרתי. “ד”ר ויליאמס ואנוכי דנו על כך אתמול בערב. אבל לאן הם נעלמו, ואיך? כשפים? וודו?"

גיחוכו של האפריקני נשמע בשנית.

“אין לנו רמז לכך, ד”ר קיסינגר. ובאשר לוודו – רחקתי משורשי. אבל, אולי תחקור את העלמה פוטס."

“עשינו זאת.” אמרתי. “והיא עזרה. היא מלאה משבצת ריקה. תן לנו אות, גובאל, אנחנו במרחק לא רב מכם.”

עשינו קיצור דרך בין שדות האבן. האות התחזק. עלינו על רכס סלעי וירדנו במדרון היכן שהציידים עברו. נחתנו ליד ויילדקאט.

אבות אבותיו של ג’ורג' ויילדקאט עקבו אחרי הבופאלו לאורך החזית המזרחית של הרי הרוקי אשר בכוכב ארץ במשך אלף דורות. איש צעיר ושקט זה הביא את כל חכמתם לחלל, ואל עולמות שהם ודאי לא חשבו על קיומם. לפי דעתו, הוא הצייד הטוב ביותר בגלקסיה.

“ובכן, פגשת בשווים לך, ויילדקאט,” אמרתי. “הם הערימו עליך.”

פניו האמיצות של בן שבט הסיו לא הגיבו. אבל עיניו החומות נראו משועשעות.

“לא עלי, ד”ר קיסינגר, עליך." אמר ויילדקאט. “הבעיה אינה של עיקוב. זוהי בעיה טכנולוגית. אנו ידועים לאן הם נעלמו. הם הלכו לתוך הסלעים ולא נעלמו. ד”ר פיטרס הלך בעיקבותיהם. למרות שהלכו לתוך הסלעים, שדה הסלעים לא השתנה. עליך למצוא כיצד עשו זאת."

“אני אקולוג ולא טכנאי,” רטנתי. “ד”ר ויליאמס מבין בסלעים. הבה נעביר את התפקיד אליו."

אין לפתרון הבעיה דבר עם הסלעים. "דחייתו של פגלג היתה כמו שלנו. “הם רק מונחים שם. ואני רק צופה.”

אבל אף אחת מהצהרותיו לא היתה נכונה לגמרי.

ירדנו למרגלות המדרון. ויילדקאט החליק אחרינו. ארבעתנו נהלנו ויכוח קצר, שלאחריו קראתי לגוהני רסמוסן. עדכנתי אותו בנוגע לעובדות שהתגלו לנו עד עתה, והצענו כיצד להמשיך.

“זהו המקום שבו נעלם גדול עדרי הג’רלדים. וכאן הסתיימו גם עקבותיו של ג’ים. הם הלכו יחדיו, אין כל ספק בכך, ג’והני. פגלג ואני היינו רוצים להשאר כאן ולהביט. אנו מציעים שגובאל וויילדקאט יבדקו את המקומות בהם נראו שאר עדרי הג’רלדים. הם עשו כל מה שביכולתם כאן. מסכים?”

“אתה נמצא בשטח, רוסקו. אתה יודע יותר ממני. אני אנסה להחזיק את הראש מעל המים. ורוסקו,” קולו של רסמוסן אבד לרגע מקשיותו. “שמור על קשר! עבור!”

כשהעוקבים נעלמו לעבר המישור, פגלג ואנוכי התישבנו על מנת לצפות בנעשה. אחרי זמן קצר, פקעה סבלנותו של פגלג. “אם אנו כבר כאן, כדאי שניקח כמה דוגמאות סלע. אינני חושב שנזכה לראות משהו. אולי זה יעזור, כמו שאמרת. הם ואנשי הסלעים.”

הוא נטל את פטישו ואת שק הסלעים, הסיר את מקטורנו ואת אקדח הלייזר.

“אני אסתובב כאן מעט, הדבר יפיג את עייפותי, אם תראה משהו, צעק.”

הנעתי ראשי. ישיבה וצפיה היו השיטה הטובה ביותר שלי ללימוד. אני עושה זאת באופן אוטומטי. דמותו של פגלג במדרון ההר שמשה לי כנקודת התיחסות. את נקישות הפטיש הקצובות שלו, שמעתי אפילו כשהבטתי למעלה, למקום המצאם המשוער של הג’רלדים. ואז שמעתי את קריאתו של פגלג.

“מצאתי עובדה, רוסקו. עובדה מצחיקה. בוא לכאן לאשר אותה.”

נאנחתי.

“אני מאמין לך,” צעקתי חזרה. “ציין זאת ברשימותיך!”

“למעלה, לעזאזל! העובדה שמצאתי תפקח את עיניך!” היה בקולו טון זר שהכרתי. פגלג היה נרגש. בכל זאת התקשיתי לעלות על הערימה הגדולה של שברי אבן מפאת עייפותי. הורדתי את המשא הכבד, ותליתי את חגורתי יחד עם החליפה והציוד.

פגלג עסק בגלגול אבנים. פתחתי את פי על מנת למחות. רק טיפש מגלגל אבנים כשאדם אחר נמצא תחתיו במדרון ההר. לא הספקתי להשמיע קול, כי מיד הבנתי הכל. הוא אכן זרק אבנים בגודל ראש אדם, והשליכם במורד המדרון. אך הן לא הרחיקו. מיד כשפגעו באדמה האיטו, עצרו, ואז – התגלגלו במעלה המדרון בעצמן. כל אבן תפשה בדיוק את המקום ממנה הושלכה קודם.

“אם הייתי מציין זאת ברשימותי, האם היית מאמין לי?”

“אינני בטוח שאני מאמין למראה עיני.”

הרמתי אבן קטנה והשלכתי אותה. היא התגלגלה במורד המדרון בצורה הצפויה והטבעית. הבטתי בפגלג שעמד במרחק של עשרה מטר ממני.

“יש כאן משהו לא ברור. מה אתה עושה לה?”

“זהו עניין של מיקום,” אמר פגלג. “היכן שאתה עומד, עקבות הג’רלדים ברורים. ואילו כאן, שום דבר. אין כאן שום הוכחה שעבר כאן פעם משהו.”

“מגוחך.”

טפסתי למעלה וכשהתקדמתי לכיוון פגלג, כל אבן שהוזזה לרגלי שבה אל המקום ממנו נזרקה. מאז ומתמיד לא הצטיינתי בטיפוס על סלעים בלתי יציבים, אך הפעם הייתי מובס לגמרי.

“יפה, אה? ממש גאוני. אני חושב שאני יודע מה הם עושים, למרות שאיני יודע כיצד.”

פגלג הניף את פטישו וחצב גוש מהסלע. הוא הצביע על מבנה השכבות.

“יש כאן הרבה ברזל,” אמר. “הייתי חושב על מגנטיזם, דבר שאינו נראה הגיוני כלל. אנחנו נמצאים במרכזו של שדה אנרגיה מצורה כלשהי. האנרגיה אינה אחידה, אלא משתנה. האבנים אינן נדחקות לסלע. לא קשה להרימן, הן פשוט חוזרות.”

“מקורות כוח.” אמרתי. “גנרטורים. ואינטליגנציה כדי ליצרם ולהשתמש בהם. ואנו עומדים פה ומפטפטים, כאילו המדובר הוא בבעיה פילוסופית. מהר, אני רוצה את הלייזר בידי, ואת ג’והני במכשיר הקשר. בוא נחזור למכשירים שהשארנו!”

היה זה רעיון טוב, חבל שבא מאוחר מדי.

הם הקיפו אותנו מסביב. הם נראו כמו ערב רב, אך כשספרתי אותם היו רק ששה במספר. כולם נראו כמעט אותו הדבר, וכל אחד היה דומה ליצור שבציורה של אורסולה. כל אחד מהם הניף אלת אבן כבדה, קדימה ואחורה, בעדינות. פניהם הלא אנושיות היו חסרות הבעה. העיניים הבולטות, דמויות האגס, לא משו מאיתנו. אך האוזניים דמויות העלה התנופפו והסתובבו ללא הרף.

“אנו לעולם לא נלמד לקח, רוסקו,” אמר פגלג בצער. “כל טיפש היה יודע שהם כאן באיזשהו מקום.”

“כל טיפש חוץ מאיתנו,” אמרתי בשאט נפש. “אין אנו טיפשים, אלא רשלנים! וחסרי זהירות – ועייפים. אני חש שהעייפות פגה בשלב זה.”

ידי נעה באופן אוטומטי אל המקום בו היה מונח בדרך כלל הלייזר, אולם הוא היה מונח עם שאר חפצי במרחק ראיה במדרון ההר. כלי הנשק היחיד שהיה ברשותי היה הסכין. לפגלג היה פטיש הסלעים. המצב לא היה מעודד. השווינו זאת לאלות האבן שהתנופפו בידיים שגודלן פי שתיים מידי. ברור למדי שרק תווך כלשהו יכול היה לעזור, אולם לא היה לי ברור כיצד אעשה זאת.

“נסה לדבר איתם.” הציע פגלג. “אתה טוען שאתה טוב בכגון אלה. האשמה הכבדה ביותר שהם יכולים לתלות בנו היא הסגת גבול. לא עשינו מאומה.”

כשאנו בצרה אנחנו חושבים טוב יותר כשאנו מדברים. אך מאחורי המילים והדיבורים אנו מחפשים פתרון בלהיטות. ספינת הסיור היתה נקודה קטנה ברקיע. ידעתי שמכשיר הקשר בחגורתי לא יגיע אליה, אך בכל זאת הפעלתי אותו.

היד הענקית של היצור שעמד בקרבתי הפסיקה אותי. הפרצופים הזרים לא שינו את הבעתם, אך משפתותיהם העבותות נשמעו קולות. הקולות היו גבוהים ומצחקקים. היו אלה הקולות ששמעתי כשמצאתי את האלה. הקולות התערבו למעין עליצות קלה ומכאנית. מעין פס־קול של צחוק שדי ומתועב.

“הם יודעים, נערי. למרות האלות והלבוש הבלתי רשמי, הם מזהים ציוד מכאני וטכני. הם אינם יודעים מה תפקידו בדיוק, אך הם משערים שיש לו תפקיד כלשהוא. והם מזכירים לך לא להשתמש בו.”

“הציחקוק הזה,” הפטרתי, “יכול להרגיז. אני משער שזה נשמע כצחוק במקרה. מסופקני אם הם משועשעים. הם אינם נראים כך.”

“הצחוק משתנה,” אמר פגלג. “יכול להיות שזו צרות דיבור, או דרך ליצירת קומוניקציה.”

“אם זה היה כך, אינני מבין מדוע כולם מדברים בבת אחת. אני חושב לנסות משהו.”

פניתי ליצור שעמד בקרבתי, בהיתי לתוך עיניו הבולטות והתחלתי לצחוק. בתחילה חייכתי חיוך רחב ולאחר מכן השמעתי סדרה של ציחקוקים מאופקים, ולבסוף השלכתי ראשי לאחור ופרצתי בצחוק אדיר. אינני שחקן מצטיין, ואני יודע שהצחוק היה מזוייף במקצת, אך הם לא שמו לב לכך. לדעתי ניסיתי לצחקק כמוהם במידת האפשר.

ואז הפסקתי פתאום והשתתקתי, כשאני מסתכל על כל יצור בתורו.

מאחר שלפרצופיהם לא היתה הבעה יותר מאשר לסלמנדרה, לא יכולתי לקבוע את מידת ההשפעה שהיתה להצגה עליהם. לפחות השגתי מידה מסויימת של פעילות.

אחד היצורים הסתובב, דחף את בטנו תחת גוש אבן, ושם זרועותיו סביבו ככל שהרחיק להגיע. לא ראיתי דבר זז, אבל הוא סובב ודאי או הדף את הסלע.

מטרים מספר במעלה הסלע, אבנים קטנות וחול החלו לזוז מערימת גושי האבן. חלקה שלמה של סלעים מלמטה החלה להתרומם מעט.

“אה,” אמר פגלג. “אז כך הם עושים זאת. זוהי ידית הדלת הגדולה ביותר שראיתי מימי.”

הפתח שנתגלה לעינינו היה מספיק כדי להכיל את הג’יפ של פגלג. מאחורי הפתח היה מדרון תלול שהוביל למעמקים החשוכים. היצור הקרוב הוביל אותנו קדימה, בשעה שהאחרים השתרכו מאחורינו, כדי למנוע נסיונות בריחה. האיתות ששלחו היה ברור לנו – ‘אחריכם’.

הבטתי בפגלג כדי לראות מה שרציתי לראות. פניו היו מוארות בחיוך של ציפיה. פגלג ממש משוגע להרפתקאות. רעדתי.

“איזו ברירה יש לנו? כל פעם שקורה לי דבר כזה אני נשבע שאם אני יוצא חי, אני עוזב את העבודה.”

“אבל לעולם אינך עושה זאת,” אמר פגלג. “רצינו למצוא היכן ג’ים פיטרס, נכון? ובכן, נראה שהם מובילים אותנו לשם. בוא, לא ניתן לאדונים לחכות. לא הייתי רוצה שאחת מהרגליים הענקיות האלה תבעט לי בתחת.”

הוא החל לצעוד, ואני בעיקבותיו. הפתח מעלינו נסגר לאט, החשכה לא היתה מוחלטת, אבל שמחתי שאיני יכול לראות בבירור, כי אז המראה היה מקפיא את עצמותי. השביל נמשך למטה, לכיוון בלתי נודע. מהקירות בקע מעין אור עמוק בצבע אדמדמם, אשר מקורו לא נראה, אך היה מספיק, כדי לראות את הצלליות סביבי. הבנתי את הסיבה לעיניים הבולטות.

“הראיה היא אחת התכונות הבולטות ביצורים אלה, רוסקו. יש אפילו יתרון לעיניים הבולטות.”

נגררתי אחריו, כאשר את עיקר ההתרשמות עושות רגלי.

“הם מותאמים לסביבתם,” אמרתי. “הם לא סבלו גם כשהיו בחוץ.”

אחרי חצי שעה התחזק ההבזק האדמדם. יכולנו לראות כיצד הפך השביל לדרך סלולה היטב, שהתפתלה רחוק בנוף הצללים.

“אני מקווה שאתה מציין לעצמך סימני דרך,” אמר פגלג, “או מפיל פיסות ניר כדי שנמצא דרכנו חזרה.”

“הגעתי במהירות כה גדולה, לא הספקתי לאסוף את כל הדברים הדרושים.”

“כן – כמו לייזר, או פנס. מעודי לא הרגשתי את ידי כה ריקות. רוסקו, האינך חש שיצורים אלה חוששים לבאות, כאילו הם מצפים לצרות? הבט על אוזניהם, הן לא מפסיקות להסתובב ואני מוכן להתערב שהן חשות בסימני אזהרה.”

שמתי לב לכך. שמתי לב גם לעובדה שקצב ההליכה הוגבר. הצחקוקים באו בתדירות נמוכה יותר. פתאום נעמדנו. שומרינו יצרו מעגל סביבנו, כשאוזניהם מוטות כלפי חוץ. אוזניהם נמתחו ורטטו. אחרי רגעים מספר, הן התקפלו בחזרה ליד הראשים המנומרים. שמיעה מיוחדת לא נדרשה עוד, הקולות באו מכל הכיוונים. צחקוקים, כאילו מישהו סיפר בדיחה מגעילה במיוחד. חומה אנושית יצאה מתוך החשכה והתקדמה בכיווננו. היצורים שכבו אחרי האבנים שסדרו על פני השטח. זו היתה מלכודת, ושובניו עלו עלינו במספרם, ביחס של עשרים לאחד.

מלחמת פנים מול פנים בעזרת אלות, היתה ודאי מעניינת, שכן, כולם הכירו היטב את כליהם. אבל לא כך היה. הם חטפו מקלחת אבן, וגם אם הצליחו להטות הצידה אלה או שתיים, הכוחות פשוט לא היו שווים.

שובינו הפסיקו להתקיף למספר שניות. הוקפנו בקהל יצורים שנראו כמותם, עם אותו כלי אבן, ועם אותו צחוק. במבט ראשון לא ראיתי כל הבדל, אבל היה.

“הם יודעים עלינו,” אמרתי. הם לא יטפלו בנו באלותיהם, כל זמן שנתנהג יפה. שמת לב שהם נזהרים לא לנגוע בנו? כך עשו גם האחרים."

“זה עדיין לא אומר ששוחררנו מעבדות.” אמר פגלג.

“כנראה שפירוש הדבר הוא שיש עוד דרך ארוכה לפנינו. זוהי קבוצה כובשת. הם אינם נמצאים בטווח ביתם.”

“הגיוני למדי,” הנעתי ראשי. “שובינו המקוריים נעו בסביבה מוכרת להם. הם משתמשים באיזור זה; הם לוקחים את הג’רלדים שלהם למעלה ליציאה. הם לא ציפו להתקפה זו.”

“ביחוד לא לחלק האחרון שלה. רוסקו, האם הם עושים מה שאני חושב שהם עושים?.”

הם אכן עשו זאת, ובצורה יסודית ויעילה. לכובשים היו סכינים חדים, דמויי עלה, ותוך דקות מספר לא הכרנו את שובינו המקוריים.

הם נחתכו לנתחים והשוקיים, הצלעות, הירכיים ושאר החלקים הוצעו לחברי הקבוצה הכובשת. רק הראשים ושיירים נותרו.

האוזניים דמויות כנף העטלף היו כנראה שלל מבוקש. הן נחתכו קרוב לגולגולת ושישה מבין המנצחים נשאו אותם על חגוריהם.

היצורים הסתובבו הלוך ושוב, אולם מיד ראיתי שהם לא נעו ללא סיבה. היה רעש קבוע, מעורב בציחקוקים וגיחוכים. העיניים הבולטות התגלגלו בחוריהם כשאינן מפסיקות להביט בנו. אנחנו היינו בשבילם הסתבכות לא צפויה. אחרי מספר דקות, נראה היה שהם פתרו את הבעיה. הם התפרשו והחלו לצעוד. אנחנו היינו באמצע, ומתנועותיהם הבנו שמוטב שנצעד עימם. מכיוון שלא יכולנו במצבנו להתווכח בנושא, צעדנו.

“אני חושב שחיבבתי את האחרים יותר,” אמר פגלג. “היה להם מן טוהר שאין באלה. כמו־כן, יש לי הוכחה שהם קניבלים.”

“אל תתערב על כך.” הערכתי שהעובדה שרגליהם שטוחות, מקילה עליהם את הטיול.

“יש הבדל נוסף, הבדל פיזי. האם שמת לב?” פגלג נענע בראשו.

“אוזניים,” אמר. “בדיוק רציתי להפתיע אותך בכך, בשעה שהתאמצו כל־כך לכרות את המניפות הגדולות מהגולגולות המתות. הם בעצמם אינם מגדלים שלל כזה.”

הבטנו בעיון על הראשים המנומרים שבלטו מכל עבר. במקום כנפי העטלף של הקבוצה הראשונה, לאלו היו תוספות מחודדות שהיו קרובות מאוד לראש. כפי הנראה, לא יכלו אפילו להזיזן. הבטתי מקרוב כדי לראות אם היה כאן ניתוח, אך הן נראו טבעיות. כולן היו זהות.

“שני גזעים,” הרהרתי. “כנראה קרובים מאוד, אולם עם הבדל משמעותי אחד, שבו כל אחד מהם גאה.”

פגלג הביט בי במבט חוקר.

“מדוע?”

משכתי בכתפי, ונתקלתי בסלע.

“חייבת להיות סיבה? פגלג, לפני זמן רב קבענו שכל גזע מגדיר את היחוד שבו. זה הופך ליתרון את מה שאינם יכולים לשנות. תכונה זו אינה אופיינית לתושבי הארץ בלבד. ראינו אותה בעולמות רבים. אנו רואים אותה כאן.”

פגלג כחכך בגרונו, והשמיע מעין צחקוק. הוא נשמע כמעט כמו היצורים סביבנו.

“אהמ־ם – אוזניים קטנות, זה טוב. אוזניים גדולות ומתנענעות, זוהי העמדת פנים, כמו פאות מפוזרות, ומלחי הרחה. אוזניים גדולות מייצגות דגנרטיות – התמחות־יתר – וכל אחד יודע שדבר זה, רצוי שיימחה. נוסף לכך הם מקור טוב לבשר.”

“הנימוק האחרון יכול להיות גם ראשון.” אמרתי. “בארץ כזו, מה אוכלים היצורים? אין איזורי אור, צמחים לא יכולים לגדול. חוץ מידידינו המסתובבים כאן, דבר לא זז. הם חייבים להשיג את האנרגיה שלהם מבחוץ.”

פגלג הקיש באצבעותיו ועיניים בולטות הופנו אליו מכל הכוונים.

“הג’רלדים; הם מגדלים אותם למאכל, הם מוציאים אותם למרעה בחוץ, ואחר כך מחזיקים בהם מתחת לפני השטח ליתר בטחון.”

זה נשמע הגיוני, אך משום מה לא התקבל על דעתי.

“בטחון מפני מה? אם היה משהו על פני השטח שיגרום להם סכנה, היינו יודעים על כך. וכאן למטה המצב הרבה יותר קשה. עדיף היה שישארו למעלה בשמש, היכן שהחיים קלים. לא ולא, יותר מדי חלקים חסרים.”

“בכל אופן ניסיתי,” אמר פגלג. “בוא נפסיק לדאוג כיצד הם מתקיימים, ונתחיל לחשוב קצת על עצמנו. אובייקטיביות היא תכונה נחמדה, אבל גם אני רוצה להתקיים. עם לייזר בידי, לא היו לי ספקות בנושא. בלעדיו אני מרגיש כנכה.”

“ובנושא זה, האם אתה חושב שהם יטרחו להאכיל אותנו? ואם כן, במה? היית מסוגל לאכול חתיכת בשר רכה משומרינו הראשונים? בודאי לא מבושלת וללא מלח?”

אפילו באפלולית נראה פגלג אחוז בחילה, אולם הוא שמר על קור רוחו.

“אם נוכל להזמין מה שנרצה,” אמר, “אני חושב שאסתפק בסלט.”

חייכתי, אולם המצב לא היה מצחיק. מאחורי דברי השטות ידענו שמצבנו היה מדכא ביותר.

מחשבה היכתה בי.

“פגלג: מה קרה לבשר?”

לכל יצור מסביבנו היו שתי ידיים פנויות. רק אלותיהם הכבידו עליהם. הבטנו סביב באור האדמומי, העמום. פגלג התעורר לחיים.

“הם לא החביאו אותו, וגם לא אכלו אותו,” התעקשתי. ובכל זאת, לאן הוא נעלם?"

“לא עקבתי אחריו,” אמר פגלג. “הוא גם לא יחסר לי. אך הוא חייב להימצא איפה שהוא. הוא לא נעלם.”

היו לפחות מאה יצורים בקבוצה, ושישה פגרים נחלקו ביניהם. תארתי לעצמי שכל אחד קיבל חלק. לא שמתי לב למעשה הקצבוּת, אבל הנתח שקיבל כל אחד מהם לא היה יכול להיות גדול. וכפי שאמר פגלג, הבשר לא יכול היה להיעלם. זאת אומרת שהוא עדיין נמצא.

שמתי לב ליצור שצעד לידי. הוא היה ערום, עם חגורה רחבה של מה שנראה כעור עבה סביב מותניו, ורצועה ממנה הקיפה את כתפו האחת. הסכין, שעוצב בצורת עלה, היה תלוי על לולאה בחגורתו. זוג אוזניים משומרינו הטבוחים היה מחובר ברצועת עור. וזה היה הכל, או שמא לא הכל?

הסתכלתי מקרוב אל אחד אחר. לא יכולת להבחין ביניהם. היה הבדל, ופגלג הביע דעתו עליו.

“הבט על בטניהם, רוסקו, לכל אחד מהם פרופיל שונה מתחת לחגורה. הנימור האדום־כחול מסווה אותו, אך יש קו דק מקדימה, עם תפיחה מתחתיו. ליצורים אלה יש כיסי עור, והפתחים סגורים חזק. שם נמצא הבשר, במיכלים הבנויים בתוכם. שמור שם ודאי ערב רב של דברים.”

כשהתחלנו לשים לב, הדברים נראו ברורים למדי. לא היינו מופתעים. מצאנו התפתחות דומה בעולמות אחרים. אבל עכשיו, כשהתנאים היו דומים למדי לתנאים שעל פני הארץ, צפינו לחיים דומים, אפשרויות דומות לשינוי. לעיתים רחוקות טעינו.

“השתמשנו בכינוי ‘הוא’ באופן אוטומטי. אבל אולי אלה הן הנקבות? שמא שבתה אותנו קבוצת גברות?”

“אם אני רואה מה שאני חושב שאני רואה, הם גברים במאה אחוז.” אמר פגלג ביובש. “ובכלל, מושגי הארץ אינם רלוונטיים כאן.”

“אבל אין כל הצדקה לא להשתמש בהם.” התעקשתי. “אולי הם גבר ואישה גם יחד.”

פגלג הביט סביבנו בעיון. הוא נענע בראשו.

“אני מתמחה בסלעים,” אמר. “אינני יכול להתווכח איתך בנושא זה, אולם אני מקווה שאתה טועה. תאר לעצמך אמא כזאת!”

צחקתי בקול רם, ומסביב החלו לצחוק כל היצורים, כאילו הבינו את הבדיחה.

פני השטח נהיו יותר ברורים. לעינינו התגלה מדבר סלעי עם גושי אבן מפוזרים פה ושם. מחוץ לקבוצתנו הצועדת בקצב, לא נראו כל סימני חיים.

לפתע פסקה אשליה זו. שמענו קולות חלשים, מצייצים בטון גבוה, ושובינו נעמדו בשקט. גלי צחקוקים נמשכו ברכות למשך דקה. שובינו נשכבו כשצבעיהם המנומרים משמשים להם כהסוואה. היצורים שבקרבתנו אותתו לנו להתכופף גם כן. התכופפנו כפי שהראו לנו. אך כיוון שלא היינו מוסווים, בלטנו על פני השטח. שכבתי על גבי ערימת חצץ, החלטתי לראות כל מה שיהיה.

הציפצוף התחזק. קבוצה של משהו חלפה בטיסה מתוך האפלה, כשכנפיהם שורקות, ועברה מעלינו. אני התחלתי לזוז, אבל אנשי האלות עדיין שכבו, כאילו היו מתים. הם ידעו. חצי שעה לאחר מכן שמענו את הקולות, והלהקה הייתה שוב מעלינו, אלא שהפעם הייתה הרבה יותר נמוך. הם הסתובבו סביבבנו כמו עטלפים, והציוץ התחלף לסירוגין בקריאות רמות שנשמעו כמו חלליות, אלא שהם לא נראו כה מרשימים.

בכנפיים דמויות מֶמְבּרָנוֹת עיניים רחבות וחדות מבט, גופות שעירים וזנבות רזים וארוכים, נראו כאילו הוטלאו משאריות אברים של יצורים שונים. ובכל זאת אין לי כל ספק שהתאימו לגומחא שבה התגוררו בעולם זה. הם היו זריזים בתעופתם, ובעלי ראיה חדה מאוד, וראו היטב את קבוצתנו. דאגתם של קצרי האוזניים לא היתה ברורה לי. העופות לא היו יותר גדולים מעורבים.

הם זנקו ועפו יותר ויותר נמוך, ואז, לפתע, בהשמיעם קולות גבוהים, עפו במהירות למקום ממנו באו.

קצרי הרגליים קמו על רגליהם השטוחות. הם אותתו לנו, ולאחר מכן המשיכו כמעט בריצה. אחרי מספר דקות הקבוצה התפזרה לכל הכיוונים. ארבעה מהם נשארו איתנו, אבל גם הם הראו סימנים של חוסר סבלנות ורצון להסתלק.

הם הראו על ערימת סלעים במרחק בינוני, שאליה היינו אמורים להגיע. מכיון שהאופק היה קרוב, כל המרחקים התקצרו, והגענו לסלע האמור תוך דקות ספורות. שומרינו הראו על הסלע בתנועות שסימנו להישאר שם. אחר כך עזבו אותנו כשכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

“יפה!” פגלג התישב בנוחיות על גוש אבן, מבט חוקרני בעיניו, מעך את רגל הפלסטיק שלו, ואמר שוב, “יפה!” זו היתה תגובתו המוכרת.

“אמן הדיבור, כרגיל,” אמרתי. “במה השתפר מצבנו? אין לנו ליווי, אבל גם אין לנו שום דבר אחר. לא מזון, לא מים, לא רובים, אף לא מושג היכן אנחנו נמצאים.”

קצרי האוזניים שערו בודאי שננסה לחפש מוצא. בכל מקרה, הם לא חיכו הרבה להראות לנו מה שהיה די בולט. ערימת הסלעים לא היתה ערימת סלעים מלאכותית, היא פשוט לא היתה ערימת סלעים. היה זה מבנה גדל ממדים, במחצית היקפו נמצאה הכניסה. היא נראתה כמו כניסה למערה. ללא דלת, רק פתח חשוך. קראתי לפגלג.

“המלון שלנו,” אמרתי. “קצרי האוזניים מצפים שנתחפר כאן עד שהמשבר יחלוף. לפיכך, אינני מניח שיש כאן משהו המזיק לבריאות, אבל חשבתי כי ראוי שתדע שאני נכנס פנימה.”

פגלג התבונן בכניסה.

“איזה ברכה היה מביא לי פנס־מגנה, אפילו פנס ישן היה מתקבל בברכה. אולם אין לנו שום דבר שבוער. טוב, בעיקבותיך. מה משנה חור שחור אחד פחות או יותר?”

הוא החליק את פטיש הסלעים מחגורתו והניע אותו קדימה ואחורה. חייכתי והוצאתי את סכיני.

“אולי זוהי פעולתו של הצדק, בדרך כלל יש לנו מכשירים כה רבים וליריב אין סיכוי. הפעם יש מזל למקומיים. אם יהיה קרב וננצח בו, ננצח בו בצדק.”

“אני אהבתי יותר את הצורה הישנה, כשהיתה לטובתי,” נאנח פגלג. “אבל אדם לא מקבל תמיד כל מה שהוא רוצה בגלקסיה. הבה נלך!”

בפנים הופתענו לטובה. הכניסה הובילה לפרוזדור שנמשך לאורך קיר של עשר או שמונה פסיעות שנהפך לאולם בעל מימדים רציניים.

היה שם אור, קרינה צהובה וחמימה, שבאה מכמה נקודות זוהרות במרומי הקיר. מדוע הן זהרו, לא יכולנו לראות. והיה שם פלג מים קטן, שזרם מהרצפה במורד החדר. הוא נאסף בגומחא מלאכותית, ולאחר מכן זרם לאורך הקיר, ונעלם במעמקי האדמה.

הייתי צמא, אולם טעמתי מהמים בחשש. הם היו קרים ומתוקים.

“נחמד מאוד,” הערתי. “אור, נוחיות, מיזוג אויר. אני מסופק אם זהו מבנה של קצרי האוזניים, אבל הם ידעו אודותיו. רק אם היה פה אוכל.”

“איזה מיזוג אויר?” נכנס פגלג לדברי. “האולם הזה למרות מה שהוא נראה, אינו אלא מערה גדולה. אני מסופק אם התנאים משתנים, כיצד הם יכולים?”

“מערה גדולה מאוד,” אמרתי. “אולי מאות קילומטר. איכשהו, המילה מערה לא מתאימה למרחב תת־קרקעי בקנה מידה כזה. זהו מקום מחייתם של גזעים שונים שהכרנו עד עתה, וכנראה ישנם נוספים. התנאים הפיזיים יכולים להשתנות, במידה ולגזע השליט, ישנה הטכנולוגיה הדרושה. אני חושד שיש להם. אז כנראה יש מיזוג אויר.”

פגלג לגם מים ישר מהבריכה הקטנה.

“אתה חשבן,” אמר, המים מטפטפים על סנטרו.

“אני קולט עובדות. ועד עתה אני קבור במערה עם קבוצה של יצורים מהתקופה הניאנדרטאלית, האוכלים איש את רעהו.”

“הם בנו את החדר הזה, הזרימו לתוכו מים טובים, יש להם מקור אנרגיה שמפיק אור טוב, הם בנו את השביל היורד מהאדמה, הם גרמו לסלעים להתגלגל במעלה המדרון, וזוהי רק ההתחלה. פגלג, עדיין אינני רוצה לחזור לספינה.”

“הסיכויים לכך מועטים כרגע, זוהי הגישה הנכונה,” אמר פגלג ביובש. הוא העיף מבט מסביב. “אני מניח שכולם מתים במוקדם או במאוחר, אך כרגע, שנוא עלי הרעיון למות מרעב.”

הוא חיפש לאורך הקיר מחדש, מקיש בפטישו בנקודות מסוימות. זה נראה לי רעיון טוב, ומיד הצטרפתי אליו מצידו השני של החדר. ואז שמעתי את פגלג אומר, “אה!”

הוא הפריד מה שנראה כפלח קיר, לוח סלע דק, הרים והניח בצד. הוא חייך אלי. “כאן מונחות ההקצבות. זוהי מעין תחנת מנוחה, לכן ידעתי שמוכרחות להיות פה כמה. אם נרצה לאכול אותם לאחר מה שראינו, זוהי בעיה אחרת.”

הוא הזיז את הדלת שכסתה סדרה של מדפי אבן. על חלק מהם היו מונחות עוגיות דמויות דיסקית בגודל כף ידי. הם נראו כמזון. ריח טוב וטרי עלה מהם למרות שההתרשמות הויזואלית לא היתה טובה. היה להן צבע מסליד וירקרק.

“בכל אופן, אין זה בשר.” פגלג הרים את אחת העוגות והריח אותה.

“טרי בכל אופן. במבט ראשון חששתי שהן מלאות עובש.”

“הספציאליטה של הבית,” אמרתי. “ביסקויט של מתן, פגלג, אני הולך לנסות אותם אפילו אם זוהי פעולתי האחרונה. אני רעב.”

“דבר שאינו יוצא־דופן אצלך.”

פגלג הקדים אותי, ולקח נגיסה הגונה מהעוגה שבידו. הוא לעס בזהירות, מגלגל את החומר בלשונו. פיו נעשה כולו ירוק.

“לא רע, פריך, ומזכיר קצת אגוזן. וודאי מלא במינרלים וויטאמינים.”

ניסיתי אחד בעצמי. כמו שדיווח היה זה טרי ומלא טעם.

“כמה מינים של צמחים מיובשים מסוגים לא מזוהים מעורבים עם זרעים טחונים שנילושו לעוגה ונאפו,” לעסתי וניתחתי. “אתה עדיין חושב שהם ברמה ניאנדראטלית?”

“מעודי לא חשבתי כך.” פגלג לקח ביסקויט אחר. “אני רק אוהב שאתה מנסה לשכנע אותי. זה גורם לך לחשוב – ולפעמים שנינו לומדים מכך.”

אחרי שלקחנו את הסיכון, וראינו כי טוב, הכנו ארוחה שלמה, שתינו עוד מים מהגומחא ואז התמתחנו על הרצפה העשוייה אבן ונרדמנו. תוך נמנום חשבתי לעצמי שחוסר שינה הביא אותנו למצב מעיק זה.

כשהתעוררנו לבסוף, לא היינו לבד. לפני שפתחתי את עיני יכולתי לשמוע אותם מסתובבים, כשרגליהם היחפות טופחות בסלע. היו שם צחקוקים קלים ושקטים. נתנו לנו לישון בנחת. הצצתי עליהם מבין עפעפי הכמעט סגורים. אלה לא היו קצרי אוזניים. שוב החלפנו ידיים. יצור בעל אוזן שרירית וגדולה, כשצבעי הכחול אדום המנומרים בולטים באור חזק, ישב על האבן, לידי.

עיניו הבולטות בהו בי בעניין. התישבתי והוא השמיע צחוק מאופק. היו לו כמה חברים בחדר. הם התאספו במהירות, מצחקקים כאילו העיר איזו הערה מבדחת. אך פרצופיהם הבצקיים לא הראו שום רגשות. השפתיים המשורבטות והעבות כמעט לא נעו כדי להשמיע קולות. זה היה מוזר.

פגלג התרומם על מרפק אחד, בדק את המצב וחייך.

ארון האוכל נשאר פתוח כמו שעזבנו אותו, וכמה מהיצורים אחזו בידיהם מהעוגות הגדולות. כשקמתי והתמתחתי, הראה אחד מהם לכוון האוכל.

“תודה לך,” אמרתי. “לא הייתי מתנגד.”

הם נתנו לנו זמן לאכול, כשהם צופים בנו נוגסים לועסים ובולעים. הם העירו הערות מבדחות בינם לבין עצמם. אחרי שגמרנו ולגמנו עוד מהמים, אחד מהם סגר את הארון, והם הניפו ידיהם לכיוון היציאה.

בחוץ, באור האפלולי הנצחי, התפרסה משלחת האוזניים הגדולות סביבנו, משתרכים לאט ומנענעים את אלות האבן קדימה ואחורה, כמו קצרי האוזן.

“עדיף על טביחה בידי אחד הסוגים האחרים.” הסכים פגלג. “הקבוצה האחרת עלולה להוסיף אותנו לערימת הבשר.”

“אם יפגעו בנו, אני מקווה להיות קשוח.”

לא עברנו יותר מקילומטר, כשמלוינו הצטמצמו סביבנו, אוזני העטלף שלהם מתפתלות כאנטנות.

“מה אמרתי?” אמר פגלג. “נראה שזוהי ארצו של אף אחד, ככלות הכל. הם גילו משהו.”

תוך רגע, שמענו אותם בעצמנו. היה זה קול הציוץ שבגללו התחבאו קצרי האוזניים. בו רגע ראינו את הכנפיים השורקות, והעכברים המעופפים שוב עפו מעל לראשינו. אך גדולי האוזניים הגיבו בצורה שונה מחבריהם. הם האזינו בקשב רב, ואז פרצה מקהלת קולות וציחקוקים, ולהקת העופות עפה לה לדרכה.

“שכה אחיה, הם יוצרים קומוניקציה. העכברים המעופפים משמשים כעיניים לבעלי האוזניים הגדולות. רוסקו, זה כמעט משעשע יותר מהסלעים.”

“אל תתלהב,” הזהרתי אותו. “זה נראה כשיתוף פעולה, אבל אם לעופות העכברים אין תועלת מכך, זה לא סביר.”

“ובכל זאת, לא הייתי עוזב אם היית מראה לי את השביל החוצה. כאן למטה נעשית הפעילות המענינת.”

זה היה נכון. משלחת גדולי האוזניים שינתה כיוונה בצורה חדה והתקדמה לכוון רכס סלעי נמוך, מודגש בהפסקות על יד גבעות קטנות. אפילו בקצב ההתקדמות של שובינו, ראינו שהארץ קשה ושוממה בצורה שלא תאמן.

אבל הילידים ידעו היכן הם נמצאים ולאן הם הולכים.

הם נעו במעבר צר בין שתי הגבעות. האבן מתחת רגלינו היתה משופשפת ומבריקה. כנראה שהמעבר הזה היה בשימוש רב. גלי ציחקוקים נשמעו בין השורות, כל האזניים נמתחו קדימה. שמענו קולות נוספים בנתיב.

פגלג השמיע ציחקוק, כמעט כמו יליד.

“ניצלנו ממה? ולשם מה? רוסקו, מעולם לא נמצאתי במצב שהקו הנמתח בין ידיד לאוייב היה כל כך מטושטש. איננו יודעים באיזה צד אנו. אינני יודע מתי להריע.”

“הפתרון בוא יבוא!” אמרתי. “מיד נדע מי הם ידידינו.”

המעבר הצר הפך לחדר מעומעם. שם חיכתה לנו משלחת מרשימה של גדולי האוזניים, ויצור אחד, קטן ומדובלל. זה האחרון בא לעברי, מדדה, מוציא קולות מבעבעים ומוזרים, שנשמעו כמעט כמו דיבור. אנשי האלות פסעו הצידה ונתנו לו להתקדם.

“ווסקו,” גרגר היצור. “לינדי ווסקו! טוב! טוב!”

המילים יצאו מקוטעות, וכמעט שלא ניתן להכירן. אבל היו אלה מילים. היצור הכיר אותי וכמובן שהכרתי אותו.

“זה ג’רלד! הם שחררו אותו. לינדי שלחה אותו לחפש אותנו.”

היצור טפח על ברכי בצורה ידידותית, בידו דמויית הסנפיר, והביט בי בעיניו הגדולות והמאמינות.

“גיאלד. ווסקו. לינדי. טוב!”

“טוב, כן:” אמרתי והתכוונתי לכך. “לינדי, היכן?”

“לינדי,” אמר ג’רלד. המילה ‘היכן’ לא היתה מוכרת לו. אך הוא מצא אותי והיה מאושר. הוא התחכך ברגלי והביט בי ללא הפסקה. החזרתי לו מחמאה. לא ראיתי מעולם מישהו כמותו, אולם הוא הזכיר לי מישהו. נזכרתי בדבריה של לינדי: “ג’רלד לדעתי, הוא שלב בלתי מוגמר של משהו.” ולפתע, כשהבטתי למטה, בגוף הגושי המרופט, בפנים חסרות ההבעה, בעיניים הבולטות ובשפתיים המשורבטות, ידעתי שהיא צדקה. ג’רלד היה מגזע האוזניים הגדולות, אבל בשלב מוקדם של התפתחות. הוא השתנה כל הזמן. אזניו החלו לבלוט ולהתנועע. על פרווותו נראו סימנים קלושים של אדום וכחול, כמו סימני מים. הוא יגדל, סנפיריו יהפכו לידיים גדולות והוא יאחוז באלת אבן ענקית.

“פגלג,” אמרתי. “הוא גור. הגור של גדולי האוזניים. והוא חושב שלינדי נפלאה – ואני חושב שאנחנו חופשיים, שיש לנו חבר.”

“הממ!” מבטו של פגלג נדד מג’רלד לחבריו הגרוטסקיים.

“חשבתי שהם שמרו אותם בעדרים, כמו כבשים. ומה ראינו בתמונות שהוגדלו, פיקניק של שבת?”

“אין לי נתונים על כך. ואפשר שלעולם לא נדע. אבל ג’רלד מתנהג כגור מיוחד. הבחורים הגדולים פסעו אחורה לכבודו.”

פגלג נענע בראשו.

“זה מתאים. הם חטפו את ג’ים פיטרס כי חטפנו את הגור המיוחד שלהם. אבל זה היה יכול להיות אחד מאיתנו. הוא היה הראשון שהם יכלו לתפוס.”

“אנחנו מנחשים, אולם התאוריה טובה עד שיהיו לנו עוד עובדות. עכשיו ג’רלד הוחזר להם והם ישחררו את ג’ים, ואותנו כמובן.”

“כמובן.” אולם פגלג לא נראה כה בטוח.

שומריו של ג’רלד לקחו את האחריות עלינו. הם היו מועטים, אבל היו העילית: יותר גדולים ושריריים מהאחרים, וצחקוקיהם הופנו אל ג’רלד. הוא גיחך בתשובה, ומשך את ידי בסנפירו.

“ווסקו,” הוא אמר, והניף סנפירו בכוון הנתיב. אחרי דקה הביט בי בהתרגשות, לראות אם הבנתי.

“‘איזו דרך, איזו דרך,’ כמו שאמרה עליסה בארץ הפלאות.” אמר פגלג. “כמו שאני רואה, ישנן שלוש דרכים; קבלת פנים לבבית, כלא, או סיר בשר. רוצה להמר?”

“הכל תלוי בג’רלד. אך העובדה שהוא כאן היא לטובתנו. הוא נשלח לחפש אחרינו.”

נראה לי שהאור הלך והתעמעם ככל שהתקדמנו בקניון המפותל. הקירות משני הצדדים נעשו גבוהים יותר ויותר, וגושי אבן היו פזורים לאורך כל הדרך.

להקה של מה שפגלג כינה העכברים המעופפים, עפה עמוק בקניון, מצייצת משהו שהיה ודאי אזהרה. שומרינו היקיפונו במעגל, ובדיוק בזמן. קצרי האוזן שהתחבאו מעבר לעיקול זרמו החוצה. צחוקם הגבוה היה מקפיא בנוף האפלולי. שומרינו גדולי האוזניים הניפו אלותיהם, אך ללא תועלת. האחרים עלו עליהם במספרם, הם נלכדו והלכו למוות.

“כמה פשוט,” אמרתי. “לו היה אקדח הלייזר בידי!”

פגלג העביר את פטיש הסלעים שלו לעבר כף ידו השמאלית. “כשאצא מכאן, אלך ללמוד להעביר עצמי באמצעות ריכוז. חמש עשרה דקות ביום. אתה יכול ללמוד כל דבר, אם אתה מתאמן באופן קבוע.”

“מאוחר מדי הגעת למסקנה הזאת,” אמרתי. “לעולם לא תזדקק לכך כמו עכשיו – נסה להעביר רובה מה’סטארדאסט', הוא יותר קל ממך. העברה באמצעות ריכוז צריכה לעבוד בשני הכיוונים.” ג’רלד עמד בינינו והקשיב לשיחה. הוא צפה בנו ואוזניו התארכו.

“רובה,” אמר לפתע. הוא הכיר את המילה. “לינדי, רובה.” לא האמנתי למראה עיני. הוא שחרר את קבוצת השרירים שכיסתה את כיס הבטן שלו. אצבעותיו הלא מאומנות תפסו והוציאו לייזר, לייזר אמיתי ויפה. הוא נתן לי אותו. עיניו הבולטות זהרו באמונה. “רובה,” אמר.

“למען השם,” אמר פגלג. “איזו הצלחה! ולא ניסינו אותו עדיין!”

בדקתי את הרובה ככל שיכולתי באפלולית. לינדי שלחה אותו, כך שידעתי שהוא בסדר. הפעלתי אותו על קרן נמוכה. קצרי הידיים הקיפו בדיוק את שומריו של ג’רלד בטווח יד. הם התכוננו להתקפה. הדיבור המצחקק התגבר. גדולי האוזניים הרחיבו את מעגלם. ג’רלד כרע לרגלינו, מהמהם, שם ידיו מעל ראשו וכידר עצמו. הוא נראה כיודע למה לצפות.

“שים לב, רוסקו.” הזהיר פגלג. “הם הולכים להתחיל בתהליך השלכת האלות. שומרינו אינם יכולים להסיר את אלותיהם משום שיהיו חסרי הגנה.”

קצר אוזן אחד סובב את אלתו והשליכה כמו פטיש אולימפי כבד ומדוייק.

שומר אחד תפס אותה באלתו. חתיכות סלע התעופפו כששתי האלות התנגשו. השומר היה חסר הגנה, רק גוש אבן קטן נשאר בידיו המדממות. אך הוא לא נפל. צחוק של שמחה לאיד נשמע בבירור מקירות הקניון. היינו נשבעים שזוהי עליצות אילמלא ידענו שזוהי התרסה. האלה הבאה תשיג אותו. לא היה לו במה להדוף.

קצר אוזן אחר סובב את אלתו.

“רק רגע,” אמרתי. “הדברים האלו מסוכנים.” כוונתי את הלייזר, לחצתי על הגולה, וקונוס אור בקע מהמכשיר. נחתנו על הרבה עולמות, אולם רק פעמיים הוכרחתי להשתמש בכלי זה. התוצאה אינה נחמדה. היצור שעמד לשלוח את האלה זהר לרגע ואחר הפך לערימה חסרת צורה שעליה היבהבו להבות כחולות. אפילו ריח של בשר חרוך לא הגיע. לרגע שררה דומיה. כולם היו כמשותקים. קצרי האוזן הסתלקו בציחקוק, או שכך לפחות זה נשמע.

שומריו של ג’רלד התרחקו בשקט מאיתנו. הם התאספו ביחד לערימה קטנה, ידיהם חסרות הצורה אוחזות בחזקה את אלות האבן, עיניהם המוזרות זוהרות באפלה. אך הם נשארו.

הבטתי למטה אל ג’רלד, המונח לרגלי ככדור. ראשו העגול מונח בין ברכיו, העבות, ידיו דמויות הסנפיר מונחות מעליו. הושטתי ידי לעברו, לרוע המזל עם הרובה. אנשי האלות נרעדו, ואחד אפילו פסע קדימה. הרחקתי את הרובה מיד.

“סליחה בחורים, לא התכוונתי לפגוע בכם. הם תחת פקודה, פגלג. ג’רלד הוא האחראי להם. הם יגינו עליו עד מוות, והם כנראה חושבים שיגיעו לכך מהר.”

“הגור החביב על המושל? הוא חייב איפוא להיות מאוד מיוחד, כדי לשמש השראה לנאמנות מסוג זה.”

“מדבריה של לינדי, אני חושד שהוא יותר מכך.”

בהיתי אל היצור הגרוטסקי שלרגלי.

“או.קיי. ג’רלד, קום! כל קצרי האוזניים הלכו. הכל בסדר. או.קיי.! או.קיי.! טוב!”

ג’רלד קם לאט. הוא הביט בי בפחד. אחר כך החל לזהור.

“בסדר? או.קיי.? טוב?”

“היא היתה אומרת את זה אם היא היתה כאן. היא שלחה את הרובה. אתה הבאת אותו. תודה, חבר.”

ג’רלד נצמד לרגלי עם סנפיריו, מביט בי בהערצה. שפתיו המדולדלות הפיקו הברות בלתי ברורות.

“תודה חבר, לינדי רובה. בסדר, או.קיי., טוב.”

קולות החלו להשמע מהשומרים, קולות דקים ונכנעים. אחד מהם פסע קדימה ודיבר אל ג’רלד בביטחון. הקולות היו בעלי ניגון מיוחד. הדובר היה מלא כבוד, וג’רלד הבין אותו. הוא ענה לו ושוב הביט בו.

“תודה חבר, או.קיי.?”

בטחונם של השומרים שב אליהם. הם התפרשו סביבנו, שריריהם נעים מתחת לגופם האדום־כחול כשהניעו את אלותיהם. בעיניהם הבולטות נשקף האור העמום. כל זוג אוזניים דמויות עטלף נע בחוסר מנוחה, כמו אנטנה.

“מה אתה חושב, פגלג?”

פגלג משך בכתפיו.

“איזה סיכוי יש לנו? אנחנו יכולים לשלוח אותם להתגלגל באפר, אולם אנו זקוקים להם כדי להסתלק מעולם עגום זה. אנו יכולים להסתובב פה עשר שנים ולא למצוא את היציאה. בוא לא נעשה רושם. בוא נלך איתם.”

הנעתי ראשי.

“בדיוק כך חשבתי. ג’רלד חשוב לגדולי האוזניים, והודות ללינדי הוא מחבב אותנו. היא זאת ששיחררה אותו, או שכנעה את הזאולוגים לשחררו. מעשה טוב אחד גורר שני. בכל אופן, איננו בסכנה הודות ללייזר.”

גדולי האוזניים חיכו. הם צפו בשיחתנו כשהם מצחקקים בשקט בשיפתותיהם המשורבטות. הם צפו בג’רלד, כשנגע לבסוף במעילי.

“טוב? או.קיי.?” הוא נשמע מתוח.

הנעתי ראשי קדימה.

“אנחנו באים,” הסכמתי. “הראה לנו את הדרך! הבה נלך!”

עזבנו את הקניון, והגענו שוב לאיזור פתוח. על המישור החלק והסלעי, המואר באור עמום, לא נע דבר. זה היה מרגיע לא לראות סימנים של קצרי אוזניים או קבוצה אחרת. כמו כן לא נראה שום יצור חברותי. רק מרחבים שוממים.

האויר לעומת זאת השתנה. הוא נעשה טרי וטוב לנשימה. רוח קלילה ריחפה. שמתי לב שכיוון הנתיב פונה לאותה רוח.

“הכיוון הוא לתוך האויר, פגלג.” הערתי. “חברינו, אם כן, הולכים בעקבות זרם אויר.” פגלג שאף נשימה עמוקה.

“זהו זה,” אמר. “ידעתי כל הזמן שזה היה צריך להיות משהו בולט וברור. הם ידעו כל הזמן לאן הם הולכים, למרות שלא היו סימני דרך. אפי הגומי האלה ודאי יותר רגישים משלנו.”

הרהרתי מעט בנושא.

“זוהי רוח טובה וטריה,” אמרתי. “משהו חייב לגרום לכך. חשבתי שהם נמצאים עמוק בקליפת הכוכב. אבל יכול להיות שאנו בכיוון היציאה? אולי עכשיו, מאחר שג’רלד הוחזר, הם משחררים אותנו?”

המשכנו ללכת. קולות ה’פלאפ־פלאפ' של רגליו השלומפריות של ג’רלד ונשימתו הכבדה היו כמעט הקולות היחידים שנשמעו.

ואז: “פשוט מדי,” אמר פגלג. “העולם הזה גדול ממה שחשבנו. הכל כאן הרבה יותר מסובך ממה שראינו עד עתה. ג’רלד חשוב לנו מכדי שנשחררו ב’תודה רבה לך'. אנו הולכים לפגוש כאן מספר נכבדים לפני שנצא. למזלנו, הבחור הקטן מחבב אותנו, במיוחד אותך. וזה כנראה, כיון שהוא מקשר אותך עם לינדי. זה לא יכול להיות פשוט בגלל יופייך.”

“אני מתעלם מהעלבון ומקווה שאתה צודק. ובאשר ליופי, לג’רלד אין כל זכות להיות ביקורתי. גם לא לשאר חבורתו, באותו נושא.”

האור התגבר. היו סימנים שהאור לא היה מקרי. סימני צמחיה החלו לשבור את מונוטוניות הנוף הסלעי. הסלעים נדפו לחות. הרוח הקלה הפכה להיות חמימה ולחה. למעלה, בשמיים המלאכותיים, נעו ערפילים.

אור. מים. טמפרטורה נסבלת. אלו התנאים להווצרות צמחיה. בנוסף למשהו לגדול עליהם, ומשהו להיאחז בו. עצרתי ליד הערוגה הירוקה הראשונה שהופיעה לנגד עינינו. היו שכבות דקות של אזוב על הסלעים ומספר חזזיות שצמחו בערימה. כולם פנו לכיוון שאליו הלכנו: אל האור.

האור הלך והתחזק עד שנדמה לאור שמש, למרות שלא היתה שמש מעלינו. קירות הסלעים הקיפו את קרני האור והחזירוהו כמו מראות.

פגלג התבונן באיזורים המבהיקים במשקפתו.

“יכול להיות שאני טועה,” אמר. “אולם שוניות הסלעים נראות כמו זכוכית וולקנית. זה כשלעצמו אינו יוצא דופן או לא צפוי, אבל ישנו דבר מה נוסף. פני הסלע אינם נראים נורמליים כפי שהיית מצפה מסלע וולקני. הן מלוטשות ומשקפות את האור ממקום שאינני מבחין בו, ומעבירות אותו לפני הארץ. מראות גדולות, גדולות, רוסקו.”

“אני מבין את הצורך בהן, אבל הדבר מצריך עבודה רבה.”

הבטתי בצידי ההרים החלקים ובגדודי גדולי־האוזניים הצועדים להם כשכל אחד מטלטל אלת־אבן, ועירום כביום היוולדו. הם לא נראו לי מיומנים לעבודות מדעיות מסובכות. “האם אתה סבור שאלו היצורים שלטשו את מחזירי האור האלו?”

“אלא מי? שני הגזעים נראים לי כשתי האפשרויות היחידות. לא מצאנו עוד צורות חיים עם אפשרות פוטנציאלית לכך.”

“זה עדיין לא אומר שעוד סוג קיים. זה רק מוכיח שלא מצאנו אותו.”

המשכנו לכיוון ארץ יותר מוארת, השכבה הירוקה התעבתה. אולם סוגי החיים אחרים לא נראו. בארץ הסלעית היחידים שנעו היו בני קבוצתנו הקטנה.

ואז, הופיעה קבוצת מעופפים קטנה בשריקה מעלינו. הם נראו מתקדמים לעבר הרכס שממנו באנו. עוד להקה זינקה מעלינו, ועוד להקה. תוך כמה דקות התמלא האויר מעלינו בציוץ בלתי פוסק ובצפצופים.

“משהוא גדול קורה,” אמר פגלג. “הבט בשומרינו.”

הם כולם היו נרגשים. מבע פניהם לא השתנה אומנם, אולם הציחקוקים והגיחוכים הורמו באויר. הם נופפו באלותיהם במשנה מרץ ופסעו בצעדים מהירים. ציחקוק ארוך מפי ג’רלד הפסיק את המהומה. הוא לא יכול היה לעמוד בקצב שלהם. הם האיטו את צעדיהם, אולם ההתרגשות חישמלה עדיין את האויר.

את קצב צעדיהם של הרגליים היחפות שמענו לפני שהתקרבנו לקו האופק. הם באו מתוך האור, ובתחילה נראו כדמויות קטנות הצועדות קדימה. אך תוך דקות נראו בגודל טבעי. הם הקיפו אותנו מכל הצדדים, באגודות, בגדודים, ובחבורות. כמו רובוטים צועדים יצאו עוד ועוד ולא נראה סוף למספרם.

קשה להרשים את פגלג, אך אני חושב שההתפתחות עשתה זאת.

“תנועה כללית, רוסקו. מלחמת תקופת האבן! זה לא יכול להיות משהו אחר. מי יכול היה לדמיין לעצמו בהביטו על הכוכב הזה, שכל היצורים האלה קיימים כאן?”

“שאלותי יותר מעשיות,” אמרתי. “מה גרם להתפרצות הזו דווקא בזמן הזה? מה גרם לתוקפנות? האם אנחנו גרמנו לכך? האם משלחת ה’סטארדאסט' גרמה לשינויים שהולידו התפוצצות זו?”

“איכשהו, אני מסופק.” פגלג נשען על גוש סלע והתבונן בצבאות הצועדים. הם נפרדו ליד קבוצתנו הקטנה וסגרו רווחים כשעברו. “הם אינם מתייחסים אלינו. ג’רלד אוהב אותך כתמיד, ואם אנחנו היינו האוייב, הוא היה יודע.”

“אם־כן,” אמרתי שקוע במחשבות, “הם יוצאים נגד קצרי האוזניים. קצרי האוזניים הרבו כנראה לתקוף לאחרונה. אנו ראינו כיצד הם פועלים. נניח שהם התקיפו קבוצה גדולה של ג’רלדים שחזרו מהחוץ. זה יכול להיות דוחה מאוד, הייתי אומר. אף יצור לא אוהב כשאוכלים את ילדיו. הנסיון להרוג כאן את הג’רלד, היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. גדולי האוזניים החליטו על מלחמה שתסיים את המלחמות. הם הולכים להוציא את הרשעים מחוץ לעסק אחת ולתמיד.”

פגלג הניע ראשו.

“נשמע מתקבל על הדעת. נוסף לכך, כשאני חושב, נשמע מוכר.”

“זה אמור להישמע מוכר. בהיסטוריה של הכוכב ארץ, מוכרות מספר דוגמאות לנסיונות דומים, אשר מעולם לא עבדו. ככל שהאוכלוסיה הולכת ומתרבה, מתמעטים מקורות המזון והמחיה ושוב פורצות המלחמות.”

“אבל מעולם לא,” אמר פגלג. “מהסיבות המוצהרות הללו.”

“טבעי שלא. כל צד טוען שיש לו סיבות נעלות – בארץ אנחנו שומרים בהחלט את הטיעונים האידיאליסטיים לשימוש גלקטי, כשכוכבים חדשים נכבשים והופכים למושבות. תמיד צריכה להיות הצדקה מוסרית לפלישה, הכנעה ואפילו מחיקת התושבים המקומיים מעל שטח המחיה היפה והחדש.”

“החיים הקשיחו אותך,” נאנח פגלג. “אתה רואה את הדברים בפרספקטיבה מעוותת. הנה, אפילו כאן, איננו יכולים להילחם לצידו של צד זה או אחר. ישנו חוק של האיי.אס.סי. נגד זה. אתה יודע זאת אל נכון.”

“אסור להתערב בעינייניהם ובחיים של הגזעים המקומים,” ציטטתי את החוק. החוק שהיווה את הבסיס לכל פעילותנו. ג’והני רסמוסן לא רק שתמך בו, אלא האמין בו. היו כמובן כמה פרצות בחוק.

“אנו יכולים להגן על עצמנו, בכל אופן. אין סיבה טובה מזו להתנהגות מלחמתית.”

פגלג חייך את חיוכו החמוץ.

“אני אתמוך בך. לפני שנים רבות הרגת את הפליסזיאור שאכל את רגלי לארוחת הצהריים, ואיש לא חשב זאת לפעולה דרסטית. אני חושב איפוא, שאם קצרי האוזניים יכולים להרגנו, גם אנחנו יכולים להרגם.”

“הרג הוא דבר קבוע למדי,” אמרתי. “בכל אופן, ה’סטארדאסט' היא בפירוש ספינת מחקר. לפולשים ולתושבים האחרים שיבואו יהיו בהחלט חוקים אחרים.”

“הכל שייך לעתיד,” אמר פגלג. “הייתי שמח כרגע, לולא הייתי נקלע לכל המהומה הזאת. למעשה אינני יכול להבחין בין הצדדים במידה שתיטה לצד זה או אחר. כל מה שהייתי רוצה הוא למצוא את ג’ים פיטרס ולהסתלק מכאן. הם נלחמים ללא ספק כבר מספר דורות. לי אין התנגדות.”

“גם לי לא. כפי שכבר אמרנו, ההבדל מסתכם בשאלת האוזניים. הכוחות התדלדלו במקצת, אולי נוכל לזוז מכאן.”

נעתי לכיוון אנשי האלות הגדולים, ופסעתי מספר צעדים. הם היססו, ואז הצטופפו סביב ג’רלד, כשהם מצחקקים בקול נמוך. ג’רלד היה לטובתי. היה זה מגוחך לראות את היצור הקטן והעגול מנופף בסנפיריו, כשהענקים המנומרים מצייתים לו.

צעדנו תחת קרני השמש הבורקות. הכתמים הכחולים אדומים על אנשי האלות נצצו. צעדם המשתרך נראה רובוטי מתמיד. למרות התנועה שמסביב חשתי שאני שוב לבד, לבד בחלום בלהות.

השמש היתה חמימה, אולם זרמי אויר קרים שמרו על יציבות הטמפרטורה. היה ריח קלוש שבא מהגופות הצועדים וריח חזק יותר מהצמחיה שנדרסה תחת כפותיהם השטוחות והיחפות.

“שמש במערה,” אמר פגלג. “רוח נושבת במקום שאינה אמורה לנשוב. יש כאן איזו טכנולוגיה מפותחת מאוד. אך בכל זאת הם הולכים עירומים למלחמה ומנופפים באלות. פתור לנו את הבעיה, רוסקו.”

“ברור שאינני יכול, אולם חשבתי על כך. העובדה האחרונה שציינת יכולה לשמש כעדות לכך שהם יצורים נעלים. מתורבתים, אם אתה רוצה להשתמש במילה משומשת.”

“אני מודה שאיני מבין כיצד.” פגלג הביט למטה אל ג’רלד, שצעד בגבריות, כפותיו טופחות ונשימתו שורקת. “לי נראה שבמלחמה עליך לנצל את מיטב כוחותיך, להשתמש ברובים הגדולים ביותר שיש לך. יצורים אלה בונים ומתפעלים שדות אנרגיה גדולים, יוצרים מחזורי אור במקומות הדרושים להם. למעשה, כל האנרגיה שלהם היא אנרגיה סולרית. הם למדו כיצד לתפוס באור ולהישתמש בו. אני מתערב שהם יכולים להציף את שדה הקרב באנרגיה מורכזת ולחסל את אוייביהם.”

“חסר טעם,” הערתי. “זוהי השיטה הברברית והפראית. אולם בדרך זו, רק האנשים המשתתפים בהרכב המקורי של הלוחמים נהרגים. וישנם הרבה כאלה. תמיד יהיו. לכל אחד מהם ישנו סיכוי להשתתפות אישית, ואולי לתהילה. הפטריוטיזם נשמר, הגבולות נשארים יציבים, וכל אומה, שבט, או כל מה שיושב בשטח מסויים, שם את לחצי המבנה הכלכלי שלו תחת פיקוח.”

“הקו בין ציניות לריאליות הוא קו דק,” חייך פגלג. “אינך חושב שהזכויות של ‘אדם אחד, זכות הצבעה אחת’ תופסות כאן. אני מקוה.”

“ברור שלא. זה היה עלול להיות טפשי. ואז היה לך הרס אוניברסלי. רק מוחות בעלי סמכא יכולים לתכנן מבצע כזה. ספירת אפים לא פתרה שום בעיה, אלא אם כן אתה מחלק את האפים לקבוצות. ובאיזשהו מקום נמצאת קבוצה שולטת, קבוצה עם האינטליגנציה להחליט החלטות.”

“והם אינם נמצאים כאן, בין מניפי האלות, מיד תאמר לי.”

“אתה כבר אמרת זאת. הם מעטים ודאי, אך בעלי ערך רב. הם וצאצאיהם.”

“וג’רלד'?”

“נכון, הוא אחד מבניהם – בעל גנים נעלים במיוחד. היה זה ממש מקרה שאספניו של ג’ים תפסו אותו במקום את הסוג הרגיל. מיד נתגלה חסרונו. אם היה זה מישהו אחר, אולי לא היו מרגישים.”

“נשמע טוב,” אמר פגלג. “אינך יכול לדעת, אך אני אוהב לשמוע אותך מדבר בבטחון.”

“זה הגיוני,” אמרתי. “הסקת מסקנות דדוקטיביות. הוסף לכך את תכונותי המיוחדות…”

פגלג ציחקק.

צעדנו בסך, בקצבו של ג’רלד, ליד גדודי הלוחמים שהלכו והתמעטו. דיברנו והעלינו מיני ספקולציות תוך כדי הליכה. קו האופק הלך והשתנה בצורה קיצונית, לפני שחשנו בכך. קצוות המבנים השתנו וגבהו, שכבה אחרי שכבה, נראו כצומחים מחוץ לנוף הסלעי. משהתקרבנו, נראה הנוף ממש ארצי. היתה זו עיר. עיר די גדולה.

אור שמש זהוב זהר והאיר את הסלע הצבעוני. מגדלים התרוממו אל־על, מדגישים מסות של מבנים שטוחים. כשעברנו אל איזור מוגבה יותר, ראינו שזוהי חומה עבה, המקיפה את העיר. האפקט הכללי היה של עיר מזרחית על כוכב ארץ, אולם עם משהו מוזר, שנבע מהעובדה שלא האדם בנה מבנים אלו.

פגלג הוציא את משקפתו וצפה קדימה.

“שערים,” אמר. אני רואה ששה, שמהם עדיין נשפכים לוחמים. והחומה המתמשכת ומתמשכת. הכפר הזה גדול למדי, רוסקו."

“אני מתאר לעצמי,” אמרתי. “זוהי אומה של מליוני יצורים, וכמובן שגם מספרם של קצרי האוזן גדול עד מאוד. שתי תרבויות בעלות טכנולוגיות מתקדמות, ובכל זאת עסוקות בפעילויות פרימיטיביות למדי. מלחמה! פלישה! לעולם לא יחסרו לנו.”

“אולי,” אמר פגלג בזהירות. “אולי הן הכרחיות. אולי תפיסתנו על שלום ואחוות אחים הן למעשה שליליות. רק הצורך הוא הגורם לפעולה. ורק פעולה מפתחת כוח. התחרות גורמת לגידול והתאמה. שום דבר לא יכול לנצח אם אין תחרות.”

הוא חייך אלי. “כיצד אני מתקדם?”

טפחתי על כתפו ואנשי האלות התקרבו, אלותיהם מתנופפות.

“התנועה לשלום תתלה אותך,” אמרתי. “אולם אחוות האחים של האקולוגים של הגלקסיה תיתן לך חברות כבוד.”

“הכל בזכות החוכמה שלי,” אמר פגלג. “למדתי על קשר עם החוכמה.”

“הגיוני למדי,” הסכמתי. “בוא נתקדם לעבר הקיר וניצור עוד כמה קשרים. עדיין אינני שקט בקשר למה שיעשו איתנו. אין טעם להתעלם מהבעיה. מכל העולמות בהם ביקרנו, מקום זה מתקרב ביותר לעיר מאורגנת.”

“דבר שעלול לכלול שיטה מאורגנת לחיסול, או דרך ללא מוצא לכלא.”

התקדמתי וג’רלד השתרך על רגליו הקצרות והמעוקלות באנחה. הבטתי אל היצור הקטן, הוא ציחקק בעייפות. “יצור קטן ומסכן. הוא אינו מתאים לפעילות מעין זו. הוא נופל מרוב עייפות.”

הוא התקדם עד החומה, והמראה שם הסיר כל פיקפוק. מהשער המקומר יצאה חבורה של נושאי אלות ענקיים בקפיצות ובדילוגים. קולות הציחקוק הקיפו אותנו, מודגשים בציחקוקים שהעידו על עליצות, למרות שזה לא היה כך. ארבעה גדולי אוזניים שריריים, שהצבע האדום שלט בגופם, יצאו מתוך הקשת, והרקדנים הופרדו כדי לתת להם לעבור. לכל אחד מהם היתה מחוברת רצועת חבל למעין ערס נשיאה שאחזו במרכזם. הם הניחו את המבנה, על הארץ, לפני ג’רלד. היצור הקטן הביט במבט מכובד כה וכה, ולאחר מכן עלה. הוא נפנף בסנפיריו והם הרימו אותו. ראינו אותו נשען לאחור בהכרת תודה.

נושאיו פסעו חזרה מתחת לשער. נושאי האלות המקפצים הלכו בעיקבותיהם. ואז, להפתעתנו, השערים הגדולים נסגרו, ואנו מצאנו עצמנו עומדים לבד, פיותינו פעורים בתמהון.

“יפה,” אמר פגלג. הוא התיישב ליד גוש האבן הקרוב ובדק את ברך הפלסטיק שלו. “מכל הדברים להם ציפיתי, פחות מכל ציפיתי להישאר כחתלתול יתום, פה בשמש. מהו המצב, רוסקו?”

“אנו לא מוזמנים. זה ברור, אולם לא הגיוני. הם הרשו לג’רלד ללכת לחפש אותנו. כפי הנראה מצוי ג’רלד בידיהם. הם יודעים היטב שאין אנו מסוגלים למצוא את דרכינו חזרה לבד. וכנראה יחסמו בעדנו אם ננסה.”

טפחתי קלות על הלייזר שבחגורתי, והמרגש היה טוב ומוכר, כי כבר בדקתי ומצאתי שזהו הלייזר שלי. סמכתי על כוחו. אם יהיה ברצוני לפתוח שערים אלה, ידעתי שאוכל. אבל לא הייתי יכול להצדיק פעולה זו. לא לפני הועדה של האיי. אס. סי. התיישבתי על גוש אבן אחר.

“בוא נשב פה ונראה מה יקרה,” הצעתי. “ארזתי מספר מהעוגיות הירוקות האלה לשעת חרום. בוא נאכל אותן באיטיות ונמשיך לדבר, תוך כדי צפיה דרך המשקפת. יתכן ויעשו משהו לבסוף.”

פגלג לקח מהעוגה ונגס בה.

“אני רק מקווה,” אמר בחמיצות, “שאם ייעשה דבר מה, יהיה זה מעשה טוב.”

אולי לא היה זה צודק כלפיהם, לעולם לא נדע, אולם לבסוף היתה פעולה.

מאחד השערים הגדולים יצאו שלושה אנשי אלות. היצורים התקרבו אלינו באיטיות, וכפי שנדמה לי, במידה של כבוד. פגלג חש מהר במשמעות הדברים.

“זהו טכס,” אמר. לראשון ביניהם אין אפילו אלה. זוהי מחווה מיוחדת."

היצור הראשון עצר מספר פסיעות מאיתנו. עיניו הבולטות סקרו אותנו. לבסוף נחו עלי. הוא הביט בי ביציבות למשך רגע, כשפניו נשארות ללא הבעה. ואז נפתחו מעט שפתותיו העבות וקול צחוק רם ומתפרץ נשמע.

“לא יכול להיות שאני כה מצחיק,” רטנתי, “גם לך בעצמך אין יופי עוצר נשימה, אתה יודע.”

היצור החווה בידו, ואחד מאנשי האלות פסע קדימה. הוא הניע את אלתו בצורת שמונה, כמו שכולם עשו. לאחר מכן החזיר את האלה למקומה ומסר לי אותה, כשהידית מופנית כלפי חוץ.

הססתי. ברור היה שציפה שאקח את האלה, אבל לא ידעתי מה לעשות. על־ידי קבלתה, למה אני מתחייב? קשרי משפחה? אתגר? לא היתה שום דרך לברר זאת.

“קח אותה,” אמר פגלג. “אני חושב שהוא מציע אותה לך במתנה. זו לא אלה רגילה, שיעודה לשבור את העצמות, זוהי מלאכת מחשבת.”

כשאצבעותי נסגרות סביב האלה, יכולתי לאשר את העובדה. עיני הביטו ביצורים, אך אחזו באבן הקרה. שעוצבה להפליא לכף ידי, והוחלקה בצורה מפליאה. האלה היתה דקה מהאלות שראינו עד כה, אולם עדיין כבדה.

נענוע בידו של המנהיג ואיש האלה השניה צעד קדימה, נעמד מול פגלג והמשיך בטקס.

פגלג קיבל את האלה המוצעת ללא היסוס. לא יכולתי לעצור בחיוכי כשניסה לנופף אותה.

“אוהו! תאר לך לשאת כזאת כל היום. אבל האין הן יפות?” הן אומנם היו. איש הסלעים יעריך את העבודה שהושקעה בהן יותר ממני. אך ידעתי להעריך עבודת אומן כשראיתי כזאת. הן היו עשויות משכבות קוורץ לבנות ואדומות, ללא פגם. הידיות שהתרחבו לבסיס האלה, זרמו האחת לתוך השניה, בזמן שפני האבן היו חלקות כקטיפה. בקצה כל ידית נצצה אבן יקרה, צחה כמים.

“יהלומים, רוסקו. אם נתקע כאן ללא מזומנים, תמיד נוכל למשכן אותן תמורת כסף רב.”

“בתנאי, כמובן,” אמרתי. “שנגיע למקום בו ישנו שוק לדברים כגון אלה.”

“איכשהו,” אמר פגלג, “אני מעודד. אינני חש התנגדות כלל. יכול להיות כי נהגנו נכון בג’רלד. אולי הבוס הוא אביו.”

אנשי האלות הסתובבו, מנהיגם החווה בידו. פסענו לכיוון השער. “הבה נלך!” אמרתי. פסענו בעיקבותיהם. האחרים המשיכו לאורך החומה והורו לנו לבוא. נבוכים, לא היתה לנו ברירה. השערים נסגרו אחרינו בקול.

לא הצטרכנו ללכת רחוק. במרחק מטרים ספורים אחרי השער, פנו אנשי האלות ונכנסו לאחד המגדלים דמויי הצילינדר שהפרידו בין הבתים שטוחי הגגות. לא הייתי מופתע מהאור האדמומי, ולא מהשביל המתעגל שפנה כלפי חוץ.

“אין לנו מעמד של כבוד, פגלג. אני חושב שמסלקים אותנו מהארץ, רוב תודות.”

ציחקוקו של פגלג הדהד בפיהם של מובילי הדרך שלנו, אשר דמויותיהם נראו באור המעומעם. הם נעו בכיוון מעלה ומיד היינו כולנו קצרי נשימה מהטיפוס. כשאור היום בקע פתאום מעל ראשינו, הינו כולנו אסירי תודה.

אנשי האלות נתנו לנו לעבור אותם, הכניסה נסגרה מאחורינו, והשדה שב להיות שדה גושי אבן כמקודם. היצורים לא יצאו בעיקבותינו וציחקוק רפה בין הסלעים הרחוקים היה הדבר האחרון ששמענו מהם.

היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת. קרניה הצהובות של שמש מתן השתפעו באופק בצורה שהיתה מוכרת מהקרניים הקצרות שבעולם מתחתינו. ובמורד המדרון, במרחק של פחות מקילומטר, נחה לה ה’סטארדאסט' בקצה ג’ונגל הצמחיה.

“בחזרה בבית,” מילמל פגלג. “זהו מראה מרהיב. מתחתינו בדיוק נמצא המקום בו ציירה אורסולה את ציוריה.”

למשך כמה דקות עמדנו והתבוננו מסביב, מחכים שנשימתנו תחזור אלינו. מצאתי עצמי מסתכל, כלא מאמין, למראה מעשה האמנות שבידי. זו היתה העדות המוחשית היחידה מהעולם ממנו באנו. אחרת, שניים או שלושה הימים שעברו – כמה זמן עבר? – יכולים היו להיות דמיון או חלום.

“ג’ים,” נזכרתי לפתע. “נשלחנו לגלותו ולא מצאנו רמז לקורות אותו.”

פניו הצרים של פגלג הפכו חוורים, אולם רק לרגע. הוא נרגע מיד.

“אנחנו מגיעים,” אמר. “הם שלחו אותנו בחזרה, לא?” הוא הסיט את כפתור מכשיר הקשר. הזמזום המוכר נשמע, ומיד בקע קול מהמכשיר.

“פרייס.”

“הלו סטוני. וויליאמס, האם אנחנו בזמן לארוחת הערב?”

“פגלג!” שמענו את סטוני נושם במהירות, כשהוא מנסה לשלוט בעצמו. הוא לא אהב להראות מופתע. “היה לכם חופש נעים? ג’ים פיטרס בא הביתה בלעדיך, ומספר שקרים שלא יאמנו. אתה אומר אנחנו, רוסקו עמך?”

“נוכח, סטוני.” הפעלתי את המכשיר שלי. “אמור ללינדי שאני בסדר, טוב? אני חושב שהיא עשויה למצוא בכך עניין.”

“היא תשמח לדעת שהניסוי שלה עבר בהצלחה. היא שלחה לך את הרובה. האם קיבלת אותו?”

“למרות שהטווח נראה גדול, קיבלתי אותו. אמור לה שאני חושב שהיא גברת נחמדה, ובקרוב אהיה בבית. אנחנו במרחק קילומטר מהגבעה.”

תוך כמה דקות שלחה ה’סטארדאסט' כמה מספינות הסיור שלה באויר, והם חגו מעלינו. ידעתי שקרני הלייזר שלהם סוקרות את כל האיזור. שינוי הדעת של הרגע האחרון על ידי גדולי האוזן עלול להיות הרה אסון לגביהם. זוהי דרך החשיבה של ג’והני רסמוסן. הוא אינו משאיר מקום ליד הגורל.

“לא אפריונים, לא רקדנים.” רטן פגלג, כשטיפסנו במעלה המדרון. “הם נהגו בג’רלד טוב יותר, והרי אינם אלא פראיים.”

“חוששני שאינני יכול לתמוך בהצהרתך האחרונה.” אמרתי.“אחרי שאוכל ואנוח אצטער על כך שלא היתה לי הזדמנות לתור את העיר. לא הפראים בנו אותה.”

“עוד נקודה,” מלמל פגלג. “הם נלחמים כמינים מתורבתים. אני עדיין תוהה מדוע אוזניים גדולות או קטנות מהוות סיבה להרג. אין להם הבדלים אחרים כפי שאיתי. מדוע אינם חיים כאחים ואחיות, ואולי מפתחים במשך הזמן אוזניים כמו שלי?”

התחלתי לצחוק, אולם החנקתי את הצחוק והסתפקתי בחיוך. יעבור זמן רב עד שאסבול הבעת שמחה בקול.

“לא האוזניים מהוות סיבה. זהו התרוץ, כפי שאתה יודע.”

“ובאשר למלחמות, הן הכרחיות, וגם זאת הינך יודע.”

“בכדי להיות אקולוג, עליך להיות רשע, מעשי ובעל אינטליגנציה נמוכה.” מלמל פגלג. “אני יודע מה תאמר: אוכלוסית העולם צריכה להתאזן, ומלחמה היא השיטה העתיקה והפרימיטיבית. המחלות והרעב עוזרות אף הן, אך טכנולוגיות מפותחות מצמצמות את השפעתן. ובכל אופן, אי אפשר להגיע לתהילה ממיתה ברעב.”

“כאילו שאיני יודע!” אמרתי בחום. “אני מתקרב לרגע זה יותר מאשר חברינו בעלי העיניים הבולטות היו מאמינים. אני מקווה שהשולחן ערוך והעגל בתנור. זוהי הסיבה לכך שאיני מתנגד לטיול האחרון זה.”

“אני רעב מאוד,” אמר פגלג. “אך אם הארוחה איננה מוכנה, לא הייתי מתנגד לכוסית בורבון קטנה להסדרת העיכול.”

“נראה לי שבמקום זה אני נכנס לתמונה.” בנקודה זו למעשה, נסגר המעגל. ידענו שהרחק מתחתינו, במרחבים אפופי הצללים, עדרי פטריוטים מנופפי אלות טובחים איש את רעהו, בשל אוזניים גדולות ושטחי־מחיה. לא יהיה, כך חשבתי, מנצח. הסיכויים הם שגם לא יהיה מפסיד. היה זה מצב, שנמשך כנראה דורי דורות.

כל תוצאה תגרום לשחרור המתח, ליצוב הגבולות, ותחושת איחוד בכל אומה. רבים משני הצדדים יאבדו את חייהם ואפילו אלו לא יבוזבזו. בעולם הזה אין עוד מקום לבשר.

כשפסעתי במורד המדרון, לא חשבתי על כך שזה מה שנדע. אין לנו האפשרות להתערב בקיומם של גזעים קיימים. למרות שבילינו שבועות בתאור ודווח על פני השטח, התרבויות היותר מפותחות נשארו חתומות בפנינו. היה זה מתסכל, אך היינו רגילים לכך. כל מה שראינו, כל מה שלמדנו, דווח ונרשם, (שנתון איי. סי. אס., כרך 106–107 ע"מ 2128, דו"ח ה’סטארדאסט'.)

ה’סטארדאסט' נראתה קרובה. גליל אפור ומתכתי בקצה שדה החזזית. ליצורים של עולם זה היה זה דבר שלא יאומן. אולם בשבילנו היה נהדר ויפה, מכל.

דבר יפה נוסף חיכה לי בכניסה הקרובה לרבעי המגורים. היא התקרבה בצעד חינני, כשהיא בטוחה שהיא האישה המקסימה ביותר בכל העולמות.

אחזתי בה וחיבקתי אותה רגע ארוך. נשיקותיה של לינדי הן תמיד דבר חדש. היא יודעת שלא משנה לעולם לאן אלך, תמיד אחזור אליה, איכשהו.

“רוסקו,” אמרה בחומרה, אולם הדמעות התגלגלו מעיניה. “האם לא אמרתי לך? לעולם אל תלך לאיזה מקום בלי הרובה!”

הסטתי תלתל הדוק מתנוך אוזנה והבטתי בו כאילו לא ראיתיו מעולם.

“אני אוהב את אוזנייך,” אמרתי.