פרדריק בראון (1906–1972) הינו, ללא ספק, אחד מאשפי הסיפור הקצר, ולעתים אף הקצרצר, שרבים מהם רוויים הומור שחור, אפור, וכל גווני הביניים. בכך נוכח כל מי שקרא את סיפוריו הקצרצרים שראו אור על דפי ‘פנטסיה 2000’. הסיפור שלפנינו, כמו גם ‘הכיפה’ (גליון מספר 13), מהווה דוגמא לעוצמת כתיבתו של בראון ורבגוניותו. עם זאת, קיים דמיון לא מועט בין שני הסיפורים – שניהם עוסקים, בין היתר, ביכולת האשלייה העצמית של האדם, בהיקלעו לנסיבות מיוחדות במינן. הפעם – על קורותיו של ניצול התרסקות חללית על עולם שומם ומוזר..
* * *
השמש הגדולה היתה ארגמנית על רקע השמיים הסגולים. בקצה הערבה החומה, מנוקד בשיחים חומים, השתרע הג’ונגל האדום.
מקגארי פילס דרכו בכיוון זה. היתה זו עבודה קשה ומסוכנת כאחת, לחפש בג’ונגלים האדומים הללו, אבל הדבר חייב היה להיעשות ומאחר והוא חיפש כבר באלפים רבים, הרי שזה לא היה אלא אחד נוסף.
הוא אמר, “יוצאים לדרך, דורותי. הכל מוכן?”
היצור הקטן בעל חמשת הגפיים, אשר נח על כתפו, לא ענה, כתמיד. הוא לא היה מסוגל לדבר, אבל בכל זאת היה אפשר לדבר אליו. הוא שימש חברה. בגודלו ובמשקלו דמה באופן מדהים ליד הנחה על כתפו של מקגארי.
דורותי היתה עימו כבר… כמה זמן? כארבע שנים, העריך. הוא היה כאן בערך חמש שנים, ככל שהצליח לחשב, ובערך שנה חלפה עד שמצא את דורותי. הוא הניח שהשתייכה למין היפה. קרוב לודאי בשל התנוחה העדינה בה נחה על כתפו, כמו מגע יד של אישה.
“דורותי,” אמר. “סבורני שעלינו להתכונן לצרות. עלולים להיות פה אריות ונמרים.”
הוא התיר מעט את נרתיק העור של השמשן, והניח ידו על קת הנשק, מוכן לשליפה מהירה. בפעם האלף לפחות, הודה לכוכביו שהנשק אשר הצליח לחלץ משברי חלליתו היה אקדח־שמש, הנשק האחד והיחיד שאפשר להפעילו לנצח בלא צורך במחסנית או תחמושת. השמשן נזקק רק לחשיפה לקרני השמש – כל שמש קרובה ובהירה – לשעה־שעתיים ביום. האקדח אצר בתוכו אנרגיה, ובעת לחיצה על ההדק שחרר אותה. עם שום נשק אחר, מלבד השמשן, הוא לא היה שורד כאן, על קרוגר 3.
בטרם הגיעו לקצה היער האדום הוא ראה אריה. כלל לא דומה לזה הנראה על כדור־הארץ, כמובן. צבעו היה אדום כהה, בוהק, אולם מספיק בולט כדי להבחין בו על רקע השיחים הסגלגלים שמאחוריהם רבץ. היו לו שמונה רגליים גמישות וחזקות כחדק של פיל, וכן ראש מכוסה קשקשים עם מקור כשל טוקן.
מקגארי קרא לו אריה. באותה מידה היתה לו הזכות לקרוא לו בכל שם אחר, מאחר ושום בן־אנוש לא העניק לו שם קודם לכן, וגם אם עשה זאת הרי שאותו בן־אנוש מעולם לא חזר לכדור־הארץ לדווח על הצמחיה ועולם־החי של קרוגר 3. רק חללית אחת נחתה כאן אי־פעם לפני מקגארי, לפי הדווחים, והיא לא המריאה חזרה מעולם. הוא חיפש אחריה באופן שיטתי, כשהוא סורק את הג’ונגלים מזה חמש שנים תמימות. אילו מצא את החללית, היה סכוי קלוש, שהיא תכיל כמה מאותן שפופרות אלקטרוניות אשר התרסקו בעת נחיתת האונס שלו, וכך ינתן לו סכוי לחזור לאדמה.
הוא עצר במרחק עשר פסיעות מקצה הג’ונגל האדום וכיוון את נשקו אל השיחים שמאחוריהם רבץ האריה. הוא משך בהדק ואז הבזיק הבהק ירוק זוהר, קצר אבל נפלא – הו, כמה נפלא – ואז נעלמו השיחים כלא היו, וכן לא היה עוד זכר לאריה בעל שמונה הרגליים.
מקגארי צחקק חרישית. "ראית, דורותי? זה היה ירוק. הצבע היחיד שאינו בנמצא על כוכב־הלכת האדום הארור שלך.
הצבע היפה ביותר ביקום, דורותי.
ירוק! ואני יודע היכן נמצא עולם שברובו הוא ירוק. אנו נגיע לשם, את ואני. אין שום ספק. זהו העולם שממנו באתי, וזהו המקום היפה ביותר שישנו, דורותי. את תאהבי אותו."
הוא פנה אחורה והביט לעבר הערבה החומה עם השיחים החומים, השמים הסגולים ושמש הארגמן. קרוגר, שמש הארגמן הנצחית, אשר תמיד פנתה לצידו האחד של הכוכב, כמו שירחו של כדור־הארץ פונה תמיד רק מצדו האחד אל האדמה.
לא יום ולא לילה, אלא אם כן חצה מישהו את קו הצל אל צידו של הלילה, אשר קור האימים בו לא איפשר קיום חיים. לא עונות שנה. טמפרטורה אחידה, קבועה לעולמים, לא רוחות ולא סערות.
הוא חשב בפעם האלף, אולי בפעם המיליון, שהכוכב יכול היה להיות מקום לא רע לגור עליו, אם רק היה ירוק כמו כדור־הארץ, אילו היה עליו משהו ירוק חוץ מן ההבזקים הבודדים של שמשנו. האטמוספירה היתה סבירה וניתן היה לנשום בחופשיות. הטמפרטורות היו מתונות, בטווח שבין ארבעים מעלות פרנהייט ליד קו הצל עד לכתשעים מעלות, בדיוק מתחת לשמש, במקום בו הקרניים היו ישירות ולא נטויות. היה שפע של מזון והוא למד מזמן אלו צמחים וחיות היו אכילים ואלו מהם גרמו לו מחלות. שום דבר ממה שטעם לא היה רעיל.
כן, עולם נפלא. עכשיו אפילו הסתגל לבדידות שבעצם היותו היצור האינטליגנטי היחיד בו. דורותי עזרה בנקודה זו. היא היתה משהו שאפשר לדבר אליו, למרות שלא השיבה. אלא שהוא – הו, אלוהים – הוא רצה לראות עולם ירוק שוב. האדמה, כוכב הלכת היחיד ביקום שבו ירוק היה הצבע השולט, אשר בו הצמחיה התבססה על כלורופיל.
כוכבי־לכת אחרים, אפילו במערכת השמש, אלו הקרובים לכדור הארץ, לא היה בהם יותר מקווים ירקרקים בסלעים נדירים, צורת־חיים קטנה ומקרית, בגוון שיכולת אולי לכנותו חום־ירקרק. יכולת לחיות על כל כוכב אחר, למעט כדור הארץ, בכל מקום בגלקסיה, ולא לראות ירוק לעולמי עד.
מקגארי נאנח. הוא חשב לעצמו אבל הביע את מחשבותיו בקול רם, לדורותי, ממשיך את קו מחשבתו ללא הפסק. הדבר לא הפריע לדורותי “כן, דורותי” הוא אמר, “זהו הכוכב היחיד שכדאי לחיות עליו, כדור־הארץ! שדות ירוקים, כרי דשא, עצי ירק. דורותי, לעולם לא אעזוב את האדמה שוב, כשאגיע אליה. אבנה לי בקתה בחורשה בינות לעצים, אבל לא עצים עבים מדי שדשא לא יצמח תחתם. דשא ירוק. אצבע את הבקתה ירוק. יש לנו אפילו פיגמנטים ירוקים שם על האדמה.”
הוא נאנח והביט בג’ונגל האדום שהשתרע לפניו. “מה שאלת, דורותי?” היא לא שאלה דבר אבל היה זה משחק שעזר לו לשמור על שפיות דעתו. “האם אתחתן כאשר אחזור? זה מה ששאלת?” הוא שקל זאת. “ובכן המצב הוא כזה, דורותי. ייתכן שכן וייתכן שלא. את נקראת על שם אישה בת כדור־הארץ, את יודעת. דווח שם עלי כעל נעדר וההנחה הרווחת היא שכנראה אינני בחיים. ספק אם היא מחכה זמן כה רב. אם אכן חיכתה, ובכן, אשא אותה לאישה, דורותי.”
"ומה אם לא חיכתה, את שואלת? ובכן, אינני יודע. הבה לא נדאג לכך טרם שובנו, הא?
כמובן לו יכולתי למצוא אישה ירוקה או לפחות ירוקת שיער, הייתי אוהב אותה עד טרוף. אבל על כדור־הארץ הכל ירוק כמעט, למעט נשים."
הוא צחקק וצעד כשאקדחו דרוך לתוך הג’ונגל, הג’ונגל האדום, אשר פרט להבזקי השמשן המקריים לא היה בו דבר ירוק.
משונה, אבל על האדמה הבזקו של השמשן היה כחול. כאן, תחת השמש האדומה, ההבזק היה ירוק. ההסבר לכך פשוט למדי. אקדח־שמש שאב אנרגיה מן הכוכב הקרוב ביותר. גוון ההבזק שנוצר כשהופעל האקדח היה הגוון המשלים של זה של מקור האנרגיה. שאיבת אנרגיה מהחמה, שמש צהובה – יצרה הבזק כחול. מקרוגר, שמש אדומה – ירוק. אולי היה זה, חשב, הדבר האחד, מלבד חברתה של דורותי, ששמר על שפיות דעתו. הבהק ירוק פעמים אחדות ביום. משהו ירוק להזכיר לו את הצבע. שעינו תהייה מורגלת אליו אם יראהו אי פעם שוב.
היה זה טלאי קטן של ג’ונגל, מאלה השכיחים על קרוגר 3. אחד מני רבים, אולי אחד ממליון; קרוגר 3 היה גדול מיופיטר. למעשה זמן של אורך חיים ממוצע לא היה מספיק לכסות את כל הכוכב. הוא ידע זאת אך הסיח דעתו מכך. הדבר היה גרוע אילו הטיל אף לרגע ספק אם אי־פעם ימצא את שברי החללית היחידה, שהקדימה אותו כאן. או אילו הרשה לעצמו לפקפק אם ימצא את החלקים הנחוצים לתיקון חלליתו ותפעולה. טלאי זה של הג’ונגל, שטחו היה מייל מרובע אולם הוא היה כה עבות שהיה עליו לישון פעם אחת ולאכול פעמים אחדות, לפני שסיים לסרוק אותו. הוא הרג שני אריות נוספים ונמר אחד. לאחר מכן הלך לאורך קו ההיקף, כשהוא מסמן כל אחד מן העצים הגדולים לאורך השפה החיצונית, כדי שלא יחזור על הסריקות באזור זה של היער. העצים היו רכים; אולרו קילף את קליפת העץ האדומה וחדר עד לליבה הוורודה, באותה קלות שהיה קולף תפוח אדמה. לאחר מכן יצא שוב אל הערבה החומה, החדגונית.
“לא כאן, דורותי. אולי שם, בקצה הערבה. אולי זה שם.” שמיים סגולים, שמש אדומה, ערבה חומה, שיחים חומים… “הגבעות הירוקות של כדור־הארץ. הו, דורותי, כמה שאת תאהבי אותן.”
ערבה חומה, עד אין־קץ.
שמיים סגולים, בלתי משתנים.
האם נשמע צליל כלשהו מלמעלה? לא ייתכן. מעולם לא נשמע. אבל הוא הסתכל למעלה וראה זאת.
נקודה קטנה ושחורה, למעלה בשמיים הסגולים. נעה. חללית. זו חייבת להיות חללית. לא היו שום ציפורים על קרוגר 3. וציפורים לא מותירות מאחוריהן סילון אש…
הוא ידע את אשר עליו לעשות. הוא חשב על כך מיליוני פעמים, כיצד לאותת לחללית אם אי פעם תופיע אחת בטווח ראיה. הוא שלף את השמשן מנדנו, כיוון לשמיים הסגולים ומשך בהדק. מן החללית ההבזק לא נראה גדול, אולם נוצר הבזק ירוק. אם רק הביט הטייס לעברו לפני שנעלם מטווח ראיה, לא יכול היה להחמיץ הבזק ירוק בעולם נעדר כל ירק. הוא משך בהדק שוב.
ואכן, טייס החללית ראה. הוא חתך באויר, והבזיק בסילוניו שלוש פעמים – התשובה המקובלת לקריאות חרום או מצוקה – והחל לחוג.
מקגארי עמד שם, רועד כולו. זמן כה רב חכה וכה פתאומי היה הקץ ליסורים. הוא הניח את ידו על כתפו השמאלית ונגע ביצור־השעשועים הקטן, בעל חמשת האצבעות, אשר אותו חש באצבעותיו כמו בכתפו החשופה, כיד של אישה.
“דורותי,” אמר. “זה…” לא היו מלים בפיו.
החללית חגה עתה את סיבובי הנחיתה האחרונים שלה.
מקגארי הביט בעצמו, נתקף פתאום בושה מהצורה בה עמד להופיע בפני מושיעו. גופו היה1 למעט חגורה אשר החזיקה את נרתיק העור ואשר ממנה התנדנדה הסכין ומספר כלים אחרים. הוא היה מלוכלך ולבטח הצחין. מתחת לזוהמה נראה גופו רזה, בלוי, כמעט זקן, אבל זה היה בשל התזונה הלקויה והמחסור שנכפו עליו. חדשים ספורים של מזון הגון – מזון האדמה – ידאגו לחזרתו למוטב.
אדמה! הגבעות הירוקות של ארץ!
הוא רץ כעת, מועד לעתים בלהיטותו, בכיוון המקום בו ראה את החללית נוחתת. היא הנמיכה כבר, והוא ראה שהיתה זו חללית לאיש בודד, כמו שלו. אבל לא היה מקום לדאגה, חללית מעין זו יכולה להטיס שניים בעתות חרום, לפחות עד לכוכב מיושב שבו יוכל להשיג כלי תחבורה אחר שיטיסו לכדור־הארץ. אל הגבעות הירוקות, השדות הירוקים, העמקים הירוקים.
הוא התפלל מעט וגידף מעט תוך כדי ריצה. דמעות זלגו על לחייו.
הוא כבר היה שם; חכה, כאשר נפתחה הדלת ואיש גבוה ודק־גו, לבוש מדים של סיירת־החלל, צעד החוצה.
"תיקח אותי חזרה?'
“כמובן,” ענה האיש הצעיר. “אתה כאן כבר הרבה זמן?”
“חמש שנים!” מקגארי ידע שהוא בוכה אולם לא יכל לעצור בעד עצמו.
“אל אלהים!” אמר האיש הצעיר. “אני סגן ארציר, סיירת־החלל. כמובן שאקחך עמי, בנאדם. נעזוב ברגע שהמנועים יתקררו דיים כדי להמריא. אקחך עד קרתהייג' על אלדבארן 2. משם תוכל לקחת ספינה לכל מקום שתרצה. זקוק למשהו דחוף? מזון? מים?”
מקגארי הניד בראשו לשלילה. ברכיו פקו. מזון. מים. מה חשיבות היתה לאלה כעת?
הגבעות הירוקות של האדמה! הוא עמד לחזור אליהן. זה מה שהיה חשוב, ורק זה. ככל שארכה הצפייה, כך בפתאומיות תמה. לפתע ראה את השמיים הסגולים מסתחררים לנגד עיניו והוא התמוטט תחתיו.
הוא שכב פרקדן, האיש הצעיר קרב קנקן אל שפתיו, והוא גמע גמיעה ארוכה מן המשקה הבוער שהכיל. הוא התיישב והרגיש בטוב. הוא התבונן אל החללית שוב כדי לוודא שלא היתה זו אחיזת עיניים, והדבר גרם לו להרגיש נפלא. האיש הצעיר אמר, “התעודד, בחור, נמריא תוך חצי שעה. נגיע לקרתהייג' תוך שש שעות. רוצה לדבר עד שתחזור לעצמך? רוצה לספר לי על הכל, כל מה שקרה?”
הם ישבו לצילו של שיח חום ומקגארי סיפר לו הכל. הנחיתה, ההתרסקות ללא תקנה, החיפוש בן חמש השנים אחר החללית האחרת שאודות התרסקותה על אותו כוכב קרא, ואשר את חלקיה, אם היו כאלה, יכול היה לנצל לתקון חלליתו שלו. הוא סיפר על דורותי, שישבה על כתפו, ואיך בזכותה היה לו אל מי לדבר.
אולם ככל שהמשיך מקגארי בספורו, השתנתה ארשת פניו של סגן ארצ’ר והם הפכו רציניות ואפילו רחומות במידת־מה.
“ידידי,” אמר ארצ’ר בעדינות, “באיזו שנה הגעת הנה?”
מקגארי הבין. וכי כיצד ניתן להבין את משמעותו של הזמן בכוכב לכת, אשר בו השמש והעונות אינם משתנים? כוכב של יום נצחי, קיץ נצחי…
הוא ענה בליאות, “באתי הנה בארבעים ושתיים. כמה שנים החסרתי, סגן? בן כמה אני במקום שלושים כפי שחשבתי?”
“השנה היא שנת 2272, מקגארי. הגעת הנה לפני שלושים שנה. כיום אתה בן חמישים וחמש. אבל אל תתן לעובדה זו להדאיגך. מדע הרפואה התקדם. עדיין יש לך שנים רבות לחיות.”
מקגארי אמר חלושות. “חמישים וחמש. שלושים שנה.”
סגן ארציר הביט בו במבט מלא רחמים. הוא אמר, “אתה רוצה לשמוע את כל החדשות הרעות בבת אחת? אינני פסיכולוג, אולם חושבני שטוב יהיה אם תשמע הכל עתה. הדבר יהווה כעין איזון לעובדה שהנך חוזר לכדור הארץ. התוכל לשאת זאת, מקגארי?”
לא יכול להיות דבר גרוע יותר ממה ששמע עד כה – העובדה ששלושים שנים מחייו בוזבזו לריק. ודאי שיכול היה לשמוע את כל השאר, כל עוד הוא חוזר לאדמה, האדמה הירוקה. הוא בהה בשמיים הסגולים, השמש האדומה, הערבה החומה. הוא אמר בשקט, “אני מוכן לכל, סגן, דבר.”
“שלושים שנה החזקת מעמד יפה מאד, מקגארי. עליך להודות לאלהים על עצם העובדה שהאמנת שחלליתו של מרלי התרסקה כאן, על קרוגר 3. לאמיתו של דבר היא התרסקה על קרוגר 4. לעולם לא היית מוצא אותה כאן, אולם החיפושים והסריקות, כדבריך, שמרו בעקיפין על צלילות דעתך.” הוא השתהה רגע. קולו התעדן כשדיבר שוב. “אין שום דבר על כתפך, מקגארי. דורותי הזו הינה פרי דמיונך ותו לא. אולם אשליה זו מנעה ממך התמוטטות.”
באיטיות הרים מקגארי את ידו אל כתפו השמאלית. היד נגעה בכתף. לא היה שם כלום. ארצ’ר אמר, “אל אלהים, בנאדם, זה נהדר שמשאר הבחינות אתה בסדר. שלושים שנה לבד. זה כמעט נס! ואם תימשך האשליה גם עכשיו, אחרי שאמרתי לך שזאת אשליה, פסיכיאטר בקרתהייג' או במאדים יטפל בך כהרף עין.”
מקגארי אמר בקול חדגוני, “האשליה נעלמה. איני מרגיש בדבר על הכתף. כעת אינני בטוח אפילו שאי־פעם באמת האמנתי בדורותי. כנראה המצאתי אותה בכוונה, כדי שיהיה לי אל מי לדבר, כדי שאשאר שפוי. היא היתה… היא היתה כיד אישה, סגן, או שמא כבר אמרתי לך זאת?”
“אמרת לי. רוצה לנוח כעת, מקגארי?”
מקגארי בהה בו. “לנוח? איזו מנוחה יכולה להיות לי? אני בן חמישים וחמש במקום שלושים. בזבזתי שלושים שנה – מאז היותי בן עשרים וחמש – בחיפושים אחר חללית שמעולם לא מצאתי, כי היתה על כוכב אחר. הייתי משוגע מבחינה מסויימת רוב הזמן, אולם כעת אין זה משנה, כשאני חוזר לכדור הארץ.”
סגן ארציר נענע בראשו באטיות, “לא חזרה לכדור הארץ, ידידי. למאדים, אם רצונך בכך, לגבעותיו החומות והצהובות. או, אם החום אינו משפיע עליך, אל נוגה הארגמני. אבל לא לכדור־הארץ, אחא. איש אינו גר שם כעת.”
“כדור הארץ הושמד? אינני…”
“לא הושמד, מקגארי. הוא קיים, אבל הוא שחור ושומם. כדור מפוחם וחרוך. המלחמה עם הארקטוריאנים, לפני עשרים שנה. הם היכו ראשונים ופגעו בכדור־הארץ. אולם אנו ניצחנו אותם. אנו השמדנו אותם, אולם כדור־הארץ נהרס לפני שהגבנו. אני מצטער, ידידי, אבל יהיה עליך להתישב במקום אחר.”
מקגארי אמר, “אין אדמה…” לא היתה שום הבעה בקולו. שום הבעה בכלל.
ארצ’ר אמר, “שמח שאתה לוקח זאת בדרך הקלה, ידידי. זהו הלם קשה. ובכן, אני משער שנוכל להמריא כעת. השפופרות התקררו כנראה בינתיים, אלך לבדוק.” הוא התרומם והחל ללכת לעבר החללית הקטנה.
אקדחו של מקגארי נשלף מנדנו. מקגארי ירה בו וסגן ארצ’ר נעלם. מקגארי התרומם והלך לכוון החללית. הוא כיוון את נשקו וירה. חלק מן החללית נעלם. חצי תריסר יריות והיא נעלמה כליל. אטומים קטנים שהיו החללית ואטומים קטנים שהיו סגן ארצ’ר מסיירת־החלל, ריקדו כנראה באויר, אולם הם היו בלתי נראים. מקגארי החזיר את אקדחו לנרתיק העור והחל לצעוד לכוון הג’ונגל האדום, שנראה על קו האופק. הוא הניח את ידו על כתפו ונגע בדורותי. היא היתה שם, כפי שהיתה במשך ארבע מחמש השנים שהוא היה על קרוגר 3. בנגעו בה, הרגיש מגע־יד של אישה. הוא אמר, “אל תדאגי, דורותי, אנחנו נמצא אותה. אולי זהו הג’ונגל בו נחתה, וכאשר נמצא אותה…”
הוא היה קרוב לקצה הג’ונגל כעת, הג’ונגל האדום, ונמר רץ לקראתו, לטרפו חיים. היה זה נמר כחלחל, בעל שש רגלים וראש כמו חבית. מקגארי כיוון את אקדחו וירה. היה הבזק ירוק, קצר אבל נהדר – הו, כה יפה – והנמר נעלם.
מקגארי צחקק חרישית. “הראית זאת, דורותי? זה היה ירוק, הצבע אשר אינו בנמצא על שום כוכב אחר, למעט זה שאליו אנו הולכים. הצבע היפה בתבל, דורותי. ירוק! ואני יודע היכן יש עולם שברובו הוא ירוק, היחיד שישנו, ואנו הולכים לשם. זהו המקום היפה ביותר ביקום, וזהו העולם ממנו אני בא. את תאהבי אותו.”
היא אמרה, “אני יודעת שאוהב אותו, מק.” קולה הנמוך, הגרוני, היה מוכר לו. זה לא היה מוזר לו שהיא ענתה. הרי תמיד ענתה לו. קולה היה מוכר לו כקולו שלו עצמו. הוא נגע בה בעודה נחה על כתפו העירומה, והתחושה היתה כשל ידה של אישה.
הוא הסתובב והביט לעבר הערבה החומה הזרועה בשיחים חומים, השמיים הסגולים ממעל, והשמש הארגמנית. הוא צחק לה. לא צחוק מטורף, אלא צחוק עדין. זה לא היה משנה, שכן ברגע שימצא את החללית אותה חיפש, ובתוכה החלפים לחלליתו, יחזור מייד לאדמה.
אל הגבעות הירוקות, העמקים הירוקים, השדות הירוקים. פעם נוספת הוא ליטף את היד שעל כתפו, וסב על עקביו. באקדח שלוף ודרוך נכנס אל הג’ונגל האדום.
-
חסרה כאן מילה. אולי: “גופו היה עירום”. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות