דן אלמגור – עונג שבת
“7 ימים”
זה היה לפני שבע שנים בדיוק, בתחילת שנת 1974.
הימים הקשים של מילחמת יום-הכיפורים כבר היו מאחורינו. אך רבים מאוד היו מגוייסים עדיין ומפוזרים בכל החזיתות, כחיילים סדירים או כאנשי מילואים.
באותה תקופה החליט קצין החינוך הראשי של צה"ל לזמן לפגישה את קציני החינוך והמרצים, ששירתו אז במילואים, כדי להשמיע ולשמוע מפיהם על בעיותיהם ב"שטח". הפגישה נערכה באולם מוזיאון תל-אביב, והשתתפו בה כשלוש מאות אנשי חינוך ומרצים, וביניהם גם הסופרים חיים גורי, ס' יזהר, א' ב' יהושע, אהרן מגד ואחרים.
את המטכ"ל יצג באותה פגישה ראש אכ"א, אלוף בצה"ל.
האלוף נימק: “יחסי-עבודה” 🔗
אל הפגישה הגעתי ממרחב שלמה, שם שירתי כחייל-מילואים. שבועות אחדים קודם לכן הודח האלוף שמואל גונן, מפקד פיקוד הדרום, ונשלח לפקד על מרחב שלמה. אופן הדחתו של האלוף עורר אז תמיהות לא מעטות, שלא הוסיפו לשלוות נפשם של החיילים, ששירתו במרחב הדרומי ביותר במדינה.
כשהגיע תור השאלות והתשובות באותו כנס קמתי ושאלתי את האלוף האורח מה היו הסיבות לכך, שעמיתו האלוף הועבר מתפקידו בדרך שבה הועבר, כדי לפקד על המרחב שלנו. “אם אין צה”ל סומך עוד על יכולתו", אמרתי, “מדוע יופקרו חיילי מרחב שלמה? ואם הודח האלוף שלא בצדק ונגרם לו עוול – כיצד נוכל אנו, אנשי החינוך וההסברה, להישיר מבטינו אל החיילים?”
ראש אכ"א הופתע מן השאלה. הוא היסס רגע, אך מיד התאושש והשיב:
“הסיבה היחידה, שבגללה הועבר האלוף גונן מתפקידו קשורה ביחסי-עבודה בלתי-תקינים”, אמר.
אם זכרוני אינו מטעני, עבר אז רחש באולם. היה ברור לרוב הנאספים, שלא היתה זו האמת כולה. אך ניתן היה להבין מדוע ענה האלוף הרצל שפיר, זה היה שמו של אורחנו, כפי שענה.
דומני, שבין הנוכחים בכנס היה גם העיתונאי אריה ארד, ששירת יחד עימי במרחב הדרומי.
כותרת: למה הודח הגנראל? 🔗
יום, יומיים אחר-כך הופיעה בעמוד הראשון של אחד העיתונים ידיעה, בה סופר על שאלתו של כותב טורים אלה, ועל תשובתו של האלוף שפיר (אז עוד לא היה צורך להקליט בסתר את הנאמר בפגישות מסוג זה). ימים אחדים אחר-כך, ב-8 בפברואר 1974, הופיע הסיפור בהבלטה בעיתון “אורורה”, היוצא-לאור בארץ בשפה הספרדית. בראש הסיפור, על ארבעה טורים התנוססה כותרת בספרדית, וזו לשונה:
“גנראל שפיר: גונן הועבר מתפקידו אך ורק בגלל בעיות של יחסי-עבודה”.
חלפו שבע שנים… ושוב הופיע שמו של הרצל שפיר בעמודים הראשונים. הפעם נמצאו אחרים שהצהירו, כי האלוף (מיל.) הודח מתפקידו, הדחה שהיא בעיני שערורייה פוליטית מחפירה, אך ורק בגלל יחסי עבודה לקויים.
וגם הפעם האמינו לכך רק מעטים.
אם בכלל…
תענוג להיזכר
האפיפיור והשולטן 🔗
בכל שנה, כשמגיע ראש-השנה האזרחית, חוזר האפיפיור לחדשות, והעיתונים מצטטים את ברכתו לקראת השנה החדשה.
גם השנה בירך האפיפיור את צאן-מרעיתו, ברוח האחווה האקומנית, הבינדתית. ובאותו יום עצמו נתפרסמה בעיתונינו הידיעה, כי הוצאת העספרים “עקד” עומדת להוצא בעברית קובץ תרגומים משיריו של האפיפיור הנוכחי. אולי כדי להוכיח, שחתן פרס נובל לספרות השנה אינו הפולני היחידי, המיטיב לכתוב שירים.
למקרא הידיעה על קובץ שיריו של האפיפיור, העומד לצאת-לאור בעברית, צץ לפתע בזכרוני שיר ישן, שאותו למדנו, כילדים, בימי מילחמת השחרור ממדריכנו:
האפיפיור אדם קדוש.
שותה הוא יין בלי לחשוש.
שותה הוא יין כשיכור.
הו, מי יתנני אפיפיור!
במיטתו ירעד מקור…
השיר מופיע בספר “מישפחת הפלמ”ח", שיצא לאור לפני שנים אחדות בעריכתם של חיים גורי ושל ח. חפר. בהקדמתם לשיר מספרים העורכים על יוסי ריז’יק, איש קבוצת גבע, ששירת בבריגדה היהודית בימי מילחמת-העולם-השנייה, ונתקבל לראיון אצל האפיפיור פיוס ה-12, יחד עם קבוצת חיילים וקצינים ארצישראלים. “כשנפרד מן האפיפיור, שאותה שעה כבר לקה במחלת הגיהוק”, מסופר שם, “טפח לו ריז’יק על הגב ואיחל לו: ‘תהיה בריא’. ולא נתקיימה ברכתו” (עמ' 30).
השיר מובא בספר כשירו של מחבר אלמוני, ואחרי הבית שכבר ציטטנו באים שם עוד שני בתים, מהם מסתבר שגם בחייו העליזים של האפיפיור יש “נקודה חלשה”:
האפיפיור אדם אומלל.
הוא לא ידע נשים בכלל.
במיטתו ירעד מקור.
על כן אינני אפיפיור
ולעומת זאת – השולטן, למשל…
שולטן חלקו מה טוב.
כי פילגשים יש לו לרוב.
על מיטתו ישכב איתן.
הו, מי יתנני כשולטן.
אגב, למקרא הסטטיסטיקה של הבנק העולמי, שפורסמה גם היא בשבוע הראשון לשנת 1981, לפיה עומדת ישראל במקום הראשון בעולם, ברשימת המדינות בעלות האינפלציה הגבוהה, וטורקיה ניצבת רק במקום השני – האם לא היו ישראלים שהירהרו: למה גירשנו את הטורקים מן הארץ?
קצת מזה, וקצת מזה… 🔗
מנין לקוח השיר על האפיפיור והשולטן?
זהו, כנראה, שיר עממי, שהושר באנגלית ובלשונות אירופיות אחרות, והוא מופיע במלואו – על לחנו – בספר “פסטיבל-השירים החדש” (The New Song Fest), שהוציאו דיק ובט בסט בניו-יורק בשנת 1963. גם שם הוא נקרא, ממש כמו בספר “משפחת הפלמ”ח" בשם “האפיפיור והשולטן” (עמ' 58‑59).
אולם בנוסח האנגלי מופיע עוד בית, החסר בנוסח העברי המודפס. כותב טורים אלה תירגם בשעתו את השיר המלא תרגום נוסף, וזה הושר במועדון התיאטרון בחיפה בשנת 1963, בתכנית שנקראה “רגל אחת באוויר” ובויימה בידי חיים טופול.
וכך נשמע אז הבית האחרון, המסכם:
כשאראה עלמה בגן –
ארצה לנאוף, כמו השולטן.
וכשאמזוג יין-אש בקור –
ארצה לשתות כמו אפיפיור.
במלים אחרות: לעתים משתלם להיות “אקומני”, ולשאוב מכל דת את הצדדים היפים שבה. היין אסור על השולטן המוסלמי, אך מותר לאפיפיור. ואילו בעיסקי-נשים – שמהם חייב האפיפיור להתנזר, לא עלינו! – כדאי בהחלט לנהוג כשולטן!
מכל דת – את מיטב חלקה 🔗
מסתבר, שמיזוג בינ-דתי שכזה עלה בדעתו של משורר עברי בעל-הומור עוד לפני כ-650 שנה. והיה זה, כמובן, עמנואל הרומי, המכונה על-שם העיר, שבה מכהן האפיפיור בקודש.
ברשימתנו “החצי השני”, שהופיעה במדור זה לפני כשנה וחצי (29.6.79), הבאנו את סיפורו של עמנואל, המופיע במחברות ד' וי"ז שלו, על האשה ש"חילקה" את גופה לשני חלקים, והציעה לכל אחד ממאהביה לבחור באיזור החביב עליו – מעל לאיזור-המתניים, או מתחת לאותו איזור.
מעניין, שחלוקת הגוף לשניים מופיעה לא רק בשיריו העבריים של עמנואל, אלא גם בשירים שכתב באיטלקית, ושאותם תרגמה לעברית לאה גולדברג. בסונטים, המופיעים בסוף מהדורת דב ירדן ל"מחברות", ושוב בספר תרגומי-השירה של לאה גולדברג, “קולות רחוקים וקרובים”, מביע עמנואל רעיון שובב, ציני, מקיאווליאני כמעט: “לימין המנצח אעמוד עד מותי”, ויהיה זה פואלוס הנוצרי, מוחמד המוסלמי או משה היהודי. כל אחד מהם יכול לנסות לשכנע בצדקתו; אך בן-החורין האמיתי הוא זה, היכול לומר, בדומה לכמה פוליטיקאים בני-ימינו, תוך התעלמות מוחלטת מעקרונות מוסריים: “כה לחי למנצח! עבדהו אני!” (עמ' 560 במהד' ירדן).
הזכרנו מפלגות? בסונט הסמוך אומר עמנואל, כי כשמדובר במפלגות פוליטיות הוא מוכן להצטרף תמיד למפלגה אחת – החזקה; בענייני דת הוא מחזיק בדתו היהודית (גם אם הוא “יהודי רע”, לדבריו). אך ממהר להוסיף:
אך מה חפצתי מכל דת לקחת
את מיטב חלקה: מדת נצרת
שתיה כדת ואכילה משובחת!
סלנג וגמרנו
אקטואלי או לא אקטואלי 🔗
כשמסרנו, לפני כשלושה שבועות, לדפוס את הרשימה “כל ישראל חברים”, שעסקה בכינויי-גנאי מחורזים ובלתי-מחורזים, שבהם התגרו בני עדה אחת בבני עדה אחרת, העיר לנו אחד מחברי המערכת:
“למה אינכם כותבים על נושאים יותר אקטואליים? מי עוד זוכר היום, או משתמש בכינויים מיושנים כמו ‘פרענק פארך’ ודומיו?”
לא חלפו שבועיים, ובעמודים הראשונים של כל העיתונים היומיים הופיעו הכינויים הללו, ודווקא המכוערים שבהם, בתוך ה"תמליל" המפורסם, שאותו הקליטה המשטרה בבני-ברק. וכמעט ולא התאפקנו מלשאול את חברינו למערכת:
“נו, אקטואלי, או לא אקטואלי?”
למרבה הצער, היתה התשובה ברורה מראש.
הספרדי מספר, האשכנזי מאשר
כינוי-גנאי אחד, שקדם ל"צ’חצ’ח" ול"ווז-ווז" גם יחד – הלא הוא “אשכנזי ביך-ביך” – עורר בלב כמה קוראים נאמנים זכרונות לימי ילדותם, והם מיהרו לכתוב לנו בנושא1 זה.
כזכור, ציטטנו ברשימתנו שני בעלי-זכרונות – האחד דוד תדהר המנוח, שגדל ב"תל-אביב הקטנה", בשכונת נוה-צדק, והשני יעקב יהושע, יבדל"א, שהרבה לכתוב על ילדות בירושלים העתיקה". יהושע סיפר, כי בילדותו קראו ילדי העדה הספרדית אחרי אחיהם האשכנזים: “אשכנזי ביך-ביך / חוט ראסך פי אל טבי’ח”, בהוסיפו, כי זהו “משפט ללא כל מובן”. ותדהר ציין, כי גם ברחובות נוה-צדק נשמע כינוי גנאי זה, שיש בו חיקוי לנביחת הכלב".
חיזוק לעדותו של יעקב יהושע קבלנו ממכתבו של ד"ר אוריאל אופק, שהפנה את תשומת-לבנו לספר “בכבלים”, מאת יעקב אורנשטיין (דור שישי בארץ, מאנשי “ברית הבריונים”, לח"י ולאחרונה, עד פטירתו, סגן-עורך העתון “אומר”). בפרק “ללא ילדות” תיאר אורנשטיין את ילדותו בירושלים החרדית, וסיפר:
“מזמן לזמן היו פורצות מריבות גם בין ילדי אשכנזים לילדי ספרדים. לילדים ספרדים היה אז מין זמר כזה: ‘אשכנזי בח-בח, / חוט ראסק פי טבח’, ואנחנו השיבונו כמובן בכינוי הגנאי המפורסם ‘פרנק פארח’ וכד'” (עמ' 16).
על-פי שניים עדים יקום דבר. ובעיקר כשאחד מהם, יהושע, הוא בן העדה הספרדית, והשני, אורנשטיין, “ביך-ביך” לכל דבר.
מכתב מקוראה בת 82 🔗
אחת מקוראותינו הנאמנות ביותר היא הגב' ציפורה מלר מעקרון, שהגיעה לפני שנים אחדות לגיל הגבורות, אך היא עוקבת אחרי כל מה שמתפרסם במדור זה, ובעיקר ברשימות העוסקות בזכרונות א"י ובהווי הימים הרחוקים ההם. מדי פעם היא אף מכבדת אותנו במכתביה, המעידים על זכרונה המופלג ומוסיפים לנו פרטים מהווי-הילדות במושבה הוותיקה מזכרת-בתיה, היא עקרון.
ביום שבו חיפשה כל המדינה את ישראל ארקין, בן עקרון, הממונה על התקציבים באוצר, בקשר לעליית מחירי-החלב, קבלנו מכתב נוסף מאותה מושבה. ממכתבה זה של הגב' מלר נסתבר לנו, כי יש ממש בניחושו של יעקב יהושע, לפיו היה המשפט שציטטנו “כפי הנראה פרי המצאתם של הערבים”. ואולי נתגלגל מרחובות הערים המעורבות לכפרים הערביים, ובמקום שיושמע בפי בני עדה יהודית אחת על בני העדה האחרת, הידהד גם בגירסה שונה.
“בסביבה שלנו היו משתמשים במזמור זה בצורה אחרת”, כותבת גב' מלר. "כאשר היינו עוברים בכפר עקיר, שאתה בוודאי מכיר אותו, כרחובותי, היו ילדי הערבים מתנפלים עלינו בביטוי זה: ‘יא יהודי ביך-ביך / חוט ראסך בי’ל טביח’. ולא פעם היינו חוטפים, כתוספת, גם אבנים מעופפות. עד אשר זקני הכפר היו קמים, צועקים ומגרשים את הילדים מעלינו.
מה כותב חבר-הכנסת? 🔗
כשמסרו לנו במערכת, יומיים אחרי הופעת הכתבה שהזכרנו, כי חבר-הכנסת שמואל טולידאנו מחפש אותנו, ניחשנו שהסיבה לכך נעוצה באותו “ביך-ביך”. ואכן, עד מהרה הגיע למערכת ממישכן-הכנסת מכתב מפורט ומנומק של חבר-הכנסת, הקרוב להווי ערביי ארץ-ישראל. חה"כ טולידאנו מזכיר את ניסיונות-ההסבר של יעקב יהושע ודוד תדהר לגבי מקורו של החרוז שציטטנו, ומעיר:
"צר לי, אך הנני כופר בשתי הגירסאות גם יחד. בטבריה, בה גדלתי ו’לחמתי' באשכנזים, היו הקרבות חדים ומתוחכמים יותר. אמנם, נכון הדבר שאין משמעות למלים ‘ביך-ביך’, שנוצרו רק כדי להתאימן לחרוז הבא אחריו, שיש לו משמעות. אנו קראנו לעבר האשכנזים:
שיכנאזי ביך-ביך
חוטו ראצו פי אל-טבי’ח.
התרגום מערבית הוא: ‘אשכנזי ביך-ביך / שימו ראשו בתבשיל!’ אך מעולם לא סיימנו את דברי ה’מחמאה' הללו באותו חרוז, אלא תמיד המשכנו בחרוז הבא:
שיכנאזי מיי-מיי
חוטו ראצו פי אל שושמאי.
התרגום מערבית הוא: ‘אשכנזי מיי-מיי (שוב שתי הברות ללא פירוש, שנוצרו רק כדי להשלים את החרוז, הבא אחריהן): תחבו את ראשו בבית השימוש!’
“המונח המעודן בערבית לחדר-השירותים, בו השתמשנו בדרך כלל, היה ‘בית-אלמיי’,” כותב ח"כ טולידאנו. “ולמעשה יכול היה החרוז להיות ‘שיכנאזי מיי-מיי / חוטו ראצו בבית-אלמיי’2. אך המחוקק-המשורר האלמוני רצה, כפי הנראה, להדגיש שאין מדובר בחדר-שירותים מעודן, אלא בבית-שימוש ממש, ולכן השתמש במלה הבוטה ‘שושמאי’, במקום ב’בית אלמיי'.”
וכך, בעזרתם של קוראינו בעלי-היוזמה, ובעזרתו של הבלש העברי הראשון, הצלחנו להגיע לשורש כינוי-גנאי “גזעי” ותיק, שחלף, כנראה, מן העולם. עשינו זאת תוך הזדקקות לבלש, אך, מבלי שנאלצנו להשתמש חלילה, בהקלטת-סתר וב"תחבולה" כלשהי.
הצ’ופצ’יק של הצ’ח-צ’ח 🔗
אגב, הזכרנו באותה רשימה, כי גם הכינוי “צח-צח” – בדומה ל"ווז-ווז" – כבר חדר לסיפורת העברית. ודווקא לספריהם של מספרים, המורים את תורת הספרות באוניברסיטאות שלנו.
והנה הגיעה לידינו המהדורה השנייה והמורחבת של האנתולוגיה “שירה צעירה”, שיצאה לא-מכבר בהוצאת “עקד”, ותוך עיון בה משכו את עינינו כמה שורות משירה של שולמית הראבן, “נוח במחוזות הים”, שהופיע גם במהדורה הראשונה. נוח שבשיר “הולך מתנדנד בשקיעה / כמפרש מהלך, ושומע / את שחיקת עצמות שכניו / בחול הרב, צח-צח” (עמ' 220). ושוב: “בחול נשחקת / שפת התשובות, צח-צח”.
לרגע דימינו, שהנה-הנה, עסק לנו עם ה"צ’ח-צ’ח" שלנו, הסובב על שפת הים (עוד בימי נוח?). אבל כשחזרנו וקראנו את השיר נתברר לנו, שמדובר בחיקוי מסוג אחר, הקשור בקול שאותו משמיעות “רגליו הבוססות בחול ובמלחה”. וחסר כאן “הצ’ופצ’יק של הצ’ח-צ’ח”.
נחכה בסבלנות. סוף ה"צ’ח-צ’ח" להגיע גם אל השירה בת-השמים…
שפת עבר 🔗
מה זה ג’יגולו?
בארץ מוקרן זה חודשים אחדים הסרט “הג’יגולו האמריקאי”.
מה יעשו ילד או ילדה, הנתקלים בשמו של הסרט ואינם יודעים, בעוונותיהם, “ג’יגולו” מהו?
תחילה יפנו, כמובן, להורים. וכשאלה יגמגמו, יפנו למילון, או ללכסיקון למלים זרות.
המילון לא יושיע אותם. גם לא המילון הגדול, המורחב, של אבן-שושן, המכיל מלים לועזיות לרוב. חפשו בגימ"ל. חפשו בזי"ן. אפילו ב"דז’יגולו". יוק!
טוב שקיים עדיין ה"מילון לועזי-עברי" של דן פינס. שם, באות ז’י"ן, מופיע ה"ז’יגולו" שלנו, ולידו ההסבר המדעי הבא: “ז’יגולו (בצרפתית GIGOLO): רקדן המשמש בן-זוג בבתי-הקפה”.
אז מה הפלא שאחת הילדות הקטנות בשכונה מציקה להוריה כבר חודשים ומפצירה בהם לקחתה לסרט זה, כיוון שהיא לומדת באלט, ו"משתגעת על סרטים עם רקדנים"?
עיקר שכחנו 🔗
כשימימה היתה בת 14…
בכתבה “רבות בנות עשו חיל”, שהופיעה במדור זה לפני זמן קצר, סיפרנו על סיפורה הראשון של ימימה3 טשרנוביץ, שראה-אור מעל עמודי העיתון העברי לילדים, “עדן”, שיצא לאור בניו-יורק בשנת 1925. הוספנו בכתבה, כי בצד הסיפור הופיע שם צילומה של הילדה הירושלמית בת ה-14, המוכרת כיום לכל, והוספנו, כי צילום זה “מובא כאן שוב”. כלומר: בכתבה שלנו.
אך כיוון שהארכנו באותה כתבה, לא נותר מקום בעמודי “עונג שבת” לצילומה של ימימה טרנוביץ בת ה-14. וכדי שלא להישאר בעלי-חוב, אנו מפרסמים אותו הפעם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות