דן אלמגור – עונג שבת
“7 ימים” 12.10.79
אין כימעט ילד שלא אסף בילדותו את גלעיני המישמש – אם כדי לשפשף אותם באבנים וליצור מהם משרוקיות, ואם כדי לשחק בהם, כבאגוזים או ב"חמש אבנים".
שם-העגה של גלעיני המישמש – “גוגעים” או “אג’ואים” – בא אל העברית, מן השפה הערבית. המשחק בגרעינים ובגלעינים מקובל בכל פינות תבל, ואין ספק שזהו אחד ה"צעצועים" הזולים והנפוצים ביותר בעולם.
כיוון שהמישחק מוכר לכל, נוכל לגשת ישר לשאלה המכרעת?
“האם מותר לשחק ב’אג’ואים' בשבת?”
ולפני שתמהרו לענות, הרי חלקה השני של השאלה:
“האם ה’גוגעים' הם ‘מוקצה מחמת גופו’? ואם כן, האם הם סתם ‘מוקצה’, או ‘מוקצה למהדרין’?”
אמת: גם אנו לא ידענו שיש מי שמתעניין בשאלות אלה, ובכל הרצינות, עד ששמענו פעם במדורו של יצחק בן-נר, ב"גלי-צה"ל", לפני צאתו לארצות-הברית – קטע מתוך סיפור לילדים, שהופיע בשבועון הירושלמי ‘זרקור’, ועניינו: כשרות המישחק ב"גוגעים" ביום השבת. וכיוון שהקטע ששמענו סיקרן אותנו, הלכנו לחפש בספרייה את הגיליון, שבו נמצא הסיפור. ואכן, בגיליון 36 של הכרך העשירי של “זרקור, העתון לקורא הצעיר”, היוצא מדי-שבוע בירושלים, מצאנו את הסיפור שחיפשנו: “הרפתאותיו של חיים”, מאת “חיים”.
לבושתנו עלינו להודות, כי עד לאותו שבוע לא ידענו כלל על קיומו של שבועון בשם זה. פעם, בילדותנו, הכרנו כל עיתון-ילדים שיצא בארץ. עתה הסתבר לנו, להפתעתנו, שעיתון מצוייר זה, הבנוי במתכונת עיתוני-הילדים האחרים, יוצא לאור זה עשר שנים. סימן שהוא זוכה לקהל-קוראים נכבד.
הכרנו בעבר את ‘הצופה לילדים’, המיועד לקוראים צעירים דתיים. גם ‘זרקור’ מיועד לקוראים כאלה. כלפי חוץ הוא נראה, כאמור, ככל עיתון לילדים, ויש בו סיפורים, שירים, כתבות, צילומים, סיפורים בהמשכים ואפילו ‘קומיקס’ ומודעות. אבל די בהצצה חטופה כדי לראות, שאין זה עיתון ככל עיתוני-הילדים החילוניים. כל הילדים המופיעים באיורים (ואפילו במודעות-הפירסומת של ‘בנק המזרחי’, למשל, או ב’קומיקס') חובשים כיפות.
גלעינים מותרים בטילטול ובמישחק אם ייחדו אותם 🔗
בעמוד 4 מופיע המדור “הרפתקאותיו של חיים”, שהוא מדור קבוע בעיתון. בראש העמוד מצוייר חיים – נער עגלגל-פנים, החובש כיפה גדולה, כרבים מהנערים, המופיעים בסיפרי-הלימוד שחולקו השנה גם בבתי-הספר החילוניים בארץ. מדי שבוע מספר חיים ביומנו על חוויות שונות שאירעו לו. ובגיליון הנמצא בידינו הוא מספר על האכזבה הגדולה שפקדה אותו, כשהחליטה אמו להשליך את כל אוסף ה"גוגעים" – למעלה משלוש-מאות גלעיני מישמש – אותם אסף בשקידה רבה במשך הקיץ. אמא משליכה, אומנם, את האוסף לפח, אך היא מבטיחה לו חגיגית: “עוד מעט מגיעה עונת המישמשים, ותוכל לחדש את המלאי”.
מינהג משובח יש לאמא. לעולם אין היא מגישה לאורחים ולבני-הבית מישמשים סגורים. "המישמשים הם פירות “המוחזקים בתולעים”, מסבירה אמא, “ולכן, חובה לבודקם לפני האכילה. כשאני מגישה מאכל ברצוני שהוא יהיה כשר מכל הבחינות, ולכן תקבלו ממני את המישמשים כשהם כבר בדוקים”.
חיים מאושר מהקפדתה של אמא על כללי הכשרות: “הרי כל הגלעינים המוצאים מן המישמשים בשעת הבדיקה עוברים היישר אלי!” הוא ממתין ברוח קצרה לבוא השבת הקרובה, שבה עתידה אמא להגיש לאורחיה מישמשים לרוב, ובשעה שהוא פוגש את שאול, מדריכו מהישיבה הסמוכה, בערב שבת הוא שואל אותו שאלה פשוטה, המתנוססת גם בראש רשימה זו:
“האם מותר לשחק ב’אג’ואים' בשבת?”
שאול, ‘רבם’ של ילדי קבוצתנו, השיב מיד: “אתה בוודאי מתכוון לשאול אם הגלעינים של האוסף שלך הם מוקצה. לא. הם אינם מוקצה. מחר ב’פעולה' אסביר לכם מדוע”.
כאן מנסה המדריך להזכיר לחיים, שמותר לשחק בגלעינים רק בתוך הבית, אבל לא מחוץ לו. אבל חיים אינו מתעניין בפרטים: “האמת היא, שאותי לא עניינו כל הפרטים הללו. עבורי היתה חשובה רק העובדה, שהגלעינים אינם מוקצה. רק ש’ארוויח' את כל הגלעינים שיותירו בני המישפחה בשבת”.
אבל בשבת בבוקר מצפה לחיים שלנו אכזבה מרה. אמא איננה ‘מכינה’ את המישמשים, כפי שאמרה לעשות, אלא מניחה לכל אחד לבדוק בעצמו את הפרי (כדי שלא להיכנס לשאלות של איסור ‘בורר’). אבל כשמתחיל חיים לגרוף מן הצלחות את ה"אוצר" – את שלל הגלעינים המיוחלים, שנערמו שם – גוער בו אביו לפתע: “מה אתה עושה?! שבת היום!”
חיים מסביר לאביו, ששאול, המדריך, אמר לו שהגלעינים אינם מוקצה. אבל הסבר לכך אינו יכול לתת עדיין, כיוון ששעת ה’פעולה' טרם הגיעה. אחיו, יחיאל, שהגיע לשבת מהישיבה, מאזין לוויכוח, ופותח לפתע בניגון של לימוד הגמרא:
“תנו רבנן: גלעיני מישמש מה דינם בשבת? עונה הגמרא: מחלוקת. רבי אבא אוסר ורבי שאול מתיר…”
בני-הבית פורצים בצחוק, ורק חיים נמצא על סף הבכי. ואז מסביר לו אביו כי “גרעיני פירות, שאינם מאכל אדם ואינם מאכל בהמה – מוקצה הם. ולא סתם מוקצה, אלא מוקצה מחמת גופו”.
דינם של הקליפות והגרעינים הללו כדין אבנים וחול, שאסורים בטילטול מחמת גופם. ובכל זאת, כשאדם זקוק לאחד מהדברים הללו בשבת, יכול הוא ל’ייחד' – כלומר, להועיד – את המוקצה לשימושו.
רוצים דוגמה? “למשל, כשרוצים לפצח אגוזים בעזרת אבן. אפשר להכינה ולייחד אותה לשימוש זה”. ובדומה לכך – ‘אג’ואים’:
“אם מכינים את הגרעינים ומייחדים אותם למישחק, הרי הם מותרים בטילטול ובמישחק. ולא עוד, במשנה ברורה (סימן שח, ס"ק צג) משמע שאפילו אם לא ייחדו אותם במיוחד למשחק, גם כן מותרים הם בטילטול. אם רגילים לשחק באותם הגרעינים גם בימות החול”.
בסופו של הסיפור מסתבר לחיים ולקוראים ‘זרקור’, ש"הגלעינים שהיו באוסף עוד לפני כניסת השבת היו ‘מוכנים’ ו’מיועדים' למישחק, ולכן אינם ‘מוקצה’. אולם אותם גלעינים שעל השולחן, שנחשפו רק בשבת, הם ‘מוקצה למהדרין’"1.
יש לסיפור זה עוד “פואנטה” נוספת; אך לא נוכל להאריך בנושא זה. הבאנו את עיקרי-הדברים מתוך מחשבה, שרבים מקוראי מדור זה אינם מעיינים בקביעות בעיתון ‘זרקור’, ואולי חשוב להם לדעת אם “גוגעים” שלהם מותרים למישחק בשבת. זהו, איפוא, מעין “שירות לציבור”, המוגש על ידי מדור זה – לקוראיו לכבוד שמחת-תורה.
רק עוד שאלה אחת מנקרת במוחנו, למיקרא הסיפור הזה: אם אפשר ל’ייחד' לפני כניסת השבת גלעין של מישמש או אבן לפיצוח אגוזים, ואז מותר לטלטלה גם בשבת – מה דינה של אבן, שנועדה לא לפיצוח אגוזים, אלא לפיצוח שמשות המכוניות של הנוסעים בכביש רמות, למשל? האם די בכך ש’ייחדו' ו’יכינו' את האבנים הללו לפני כניסת השבת, כדי שמותר יהיה לטלטל אותן למחרת היום ולפצח בעזרתן גם דברים עגולים אחרים, ולא רק אגוזים?
אם ישוב חיים לטפל ביומנו גם בנושא אקטואלי זה – אנא, הודיעוני.
ילד-הפלא יהודה קלאצ’קו שהיה לנוצרי אדוק 🔗
בשנה האחרונה עסקנו בעיתון זה כמה וכמה פעמים ב"ילדי-פלא" יהודיים. במדורנו מחודש אפריל השנה סיפרנו על ילדי-הפלא ארתור רובינשטיין, ישה חפץ ויהודי מנוחין, שצילומיהם וידיעות אודותיהם הופיעו בעיתוני-הילדים העבריים עוד בתחילת המאה הזאת (בינתיים גילינו גם את צילומו של ברוניסלב הוברמן הקטן, מי שיסד את התיזמורת הפילהרמונית שלנו, שהופיע בעיתון עברי עוד בסוף המאה הקודמת!). ובתוכנית האחרונה של “שרתי לך, ארצי”, ששודרה לא מכבר, הזכרנו גם את ילד-הפלא בן השתים-עשרה, שאותו לקח עימו אד סוליבאן הגדול לארצות-הברית בשנת העשור למדינה. יצחק פרלמן, כמובן.
בצד ילדי-הפלא המוסיקאליים סיפרנו כאן כעבור ארבעה חודשים בדיוק גם על ילדי-פלא ספרותיים, שכתבו ופירסמו את יצירותיהם בעברית, עוד בטרם מלאו להם שלוש-עשרה שנה (במוסף “תרבות, ספרות, אמנות” מיום 17.8.79). הזכרנו שם בין ילדי-הפלא הראשונים בספרותנו את שני בניו של ראשון המשוררים הגדולים ב"תור הזהב" בספרד, ר' שמואל הנגיד (תחילת המאה ה-11). שני הבנים, יהוסף ואליסף, החלו את הקריירה הספרותית שלהם בהעתקת שיריו הארוכים של האב, שבילה רבים מימיו בשדה-הקרב, כמצביא כוחותיו של השליט הערבי של גרנאדה. יהוסף, שהפך אחר-כך למשורר בזכות עצמו, החל להעתיק את שירי האב בהיותו כבן שמונה. אליסף אחיו סייע לאביו בעריכת 1200 שירי הקובץ ‘בן-קהלת’, והוא בן שש וחצי בלבד.
אל שני הילדים הללו מספרד ניתן לצרף לפחות עוד שניים מבני גילם, שחיו סמוך לאותה סביבה וסמוך לאותה תקופה, וגם הם היו בני משוררים עבריים. האחד הוא ידעיה הפניני, בנו של המשורר אברהם הבדרשי. איש פרובאנס (סוף המאה ה-13), שכתב בהיותו כבן ארבע-עשרה יצירה בשם “בקשת המימ’ין”, ובה אלף מלים, שכולן פותחות באות מ"ם, והגיש אותה כשי לאביו. משורר אחר בן פרובאנס, קלונימוס בן-קלונימוס, הטיף לבנו הצעיר לנסות את כוחו בחיבור שירים, וזאת זמן קצר לאחר שזה למד את מלאכת הקריאה והכתיבה.
רשימתנו הנזכרת, שהופיעה בעיתון זה לפני כחודשיים, עסקה בעיקר בילד בן שלוש-עשרה בשם יואל-ניסן יוהיחס (יוגיכס), שחי בווילנה ופירסם בה בשנת 1853 – היא השנה שבה הופיע הרומאן העברי הראשון, ‘אהבת ציון’ למאפו – מחזה עברי בפרוזה, אותו הקדיש לאמו, ביום-הולדתה. שם המחזה: ‘חג יום הולדת’, כשם מחזהו של מחזאי יהודי מאוחר יותר ומפורסם הרבה יותר, הרולד פינטר, שהוקרן לא מכבר בטלוויזיה שלנו.
כשנפגשנו לא מכבר עם המשורר יצחק עוגן – בעקבות ה"ז"ל" האומלל שהעניק לו אחד הקוראים, תלמידו לשעבר, בטעות – סיפר לנו המשורר, איש וילנה, כי ברחוב שלו היה בית-כנסת קטן, שנקרא על-שם אביו של אותו ילד-פלא: “יאגניכעס שול”. באותו שבוע פגשנו במורה אחר, גם הוא איש וילנה – פרופ' שמואל ורסס, איש האוניברסיטה העברית (שנהג לחתום על מאמריו גם בשם-העט “ש. וילנאי”). ומסתבר שגם הוא גם באותו רחוב בווילנה, וזכר את בית-הכנסת, שנשא את שם-המישפחה של המחזאי בן ה-13 (כנראה נבנה אותו בית-כנסת בכספי אביו של הנער, שהיה “גביר” בעירו).
לא עברו ימים אחדים, ולידינו הגיע מיכתב ממורה שלישי, גם הוא משורר, גם הוא בן-ליטא – ד"ר מאיר בוסאק, שמפיו למדתי ספרות ומקרא בבית-הספר התיכון ברחובות. אל רשימת ילדי-הפלא הספרותיים העבריים, שאותה הבאתי במאמרי על יואל-ניסן הקטן, מצרף ד"ר בוסאק דמות נוספת, מרשימה ומעניינית, שגם היא חיה בווילנה, ואף הקדימה את יואל-ניסן בשנים אחדות: “כוונתי ליהודה (יוליאן) קלאצ’קו, שאביו העשיר עזר למאפו בהוצאת ‘אהבת ציון’2”, כותב ד"ר בוסאק. “הוא היה מבוגר מיואל-ניסן ב-15 שנה. בהיותו בן שמונה חיבר יהודה בעברית את השיר ‘אל המכבים’, אשר עשה רושם גדול על משכילי וילנה. הוא תירגם לעברית שירים של מיצקביץ (‘פאריש’, ‘תפילת הילדים’, ‘הדייג’), וכן את “הנזיר” של הסופר קורזניובסקי. חלק מתרגומיו פורסם בקובץ, ‘פרחי צפון’, בעריכת רש”י פין. בהגיעו לבר-מצווה, בשנת 1838, פירסם יהודה קלאצ’קו קונטרס בחרוזים, ‘מינחת תודה’, שתוכנו הודייה להוריו על החינוך שהעניקו לו ועל שסיפקו לו את כל שהיה דרוש לו להתפתחותו (ממש כשם שיואל-ניסן פירסם את יצירתו בהגיעו לבר-מצווה, והקדישה לאמו). ארבע שנים אחר-כך הדפיס יהודה קלאצ’קו אוסף שירים נוסף, בשם ‘דודאים’."
אולם מסתבר שהעילוי הצעיר לא שמע לעצתו של רמא"ג. ילד-פלא זה, שהעברית שלו עוררה את השתאותם של משכילי וילנה, נטש עד מהרה לא רק את הספרות העברית, אלא גם את הדת היהודית. הוא עבר לאירופה המערבית, ושם התנצר.
ד"ר בוסאק מציין במיכתבו, כי היתה בידיו מונוגרפיה בשני כרכים גדולים על קלאצ’קו, אותה כתב הרקטור של אוניברסיטת קרקוב, פרופ' סטאניסלב טרנובסקי. רשימתו של ד"ר בוסאק על “ילד-הפלא העברי” מווילנה, שנערכה על-פי מקורות עבריים ופולניים, ראתה אור ב’הפועל הצעיר' מיום 29.11.1966.
כיוון שקלאצ’קו חי באותה עיר עצמה, שבה נולד כחצי-דור אחריו יואל-ניסן יוהיכעס, וכיוון שאבותיהם של שני הילדים היו עשירים, ותמכו בסופרים אברהם מאפו וקלמן שולמן, שהיו מקורבים זה לזה, מעלה ד"ר בוסאק את ההשערה, לפיה “הלכו הוריו של יואל-ניסן בעיקבות הוריו של יהודה קלאצ’קו, בהוציאם את ספרו ביום בר-המצווה שלו. כדאי אולי בכלל לברר, אם לא היה קיים מינהג בווילנה שילדים, בהגיעם לבר-מצווה, יכתבו יצירות לכבוד הוריהם, בדומה ל’דרשות בר-המצווה', הנהוגות כיום. וכיוון שידוע כי כיום נכתבות הדרשות על-ידי המורים”, כותב החוקר-המשורר, שפרש לפני שנים אחדות לגימלאות מן ההוראה, “כדאי לברר גם מה היה חלקו של המורה ומה היה חלקו של התלמיד בכתיבת היצירות ההן? שהרי שני המורים במיקרה שלנו ידועים כסופרים” (גם אנו רמזנו ברשימתנו על יואל-ניסן על האפשרות, שהמחזה נכתב לפחות בחלקו בידי מורהו, קלמן שולמן, שנזקק אז לחסדי ה"גביר").
בן עשר כבר שר “שירי עגבים” 🔗
מעניין, ששנה אחת בלבד אחרי הופעת מחזהו של יואל-ניסן הקטן, בשנת 1854, כתב ילד יהודי אחר, שהיה אז בן עשר בלבד, קבוצת שירים, שעוררה עניין בעיקר בקרב בני-גילו. היה זה יהודה-ליב לוין, שנודע אחר כך בכינוי יהל"ל. הוא נולד בשנת 1844 בקיוב, בלע בילדותו את ספריהם של מאפו, קלמן שולמאן, אד"ם הכהן ואחרים, ובהגיעו לגיל עשר כבר כתב שירים, שעליהם סיפר אחר-כך בזיכרונותיו בזו הלשון:
“השירים שכתבתי הראיתי לחברי שקראום בתאוות נפש, באשר תוכן השירים היה לרוב עגבים וניבול-פה במהתלות ולצון. לא אדע מאן בא אלי הרוח לכתוב רק על דברי אהבה ונאפופים, אף כי כמעט לא ראיתי פני אשה ולא נקרה לי להתבונן על בתולה. כנראה היתה זאת פעולת הספרים שקראתי כמו ‘אהבת ציון’, ‘עיט צבוע’ וכד'”3
יהל"ל לא היה הסופר העברי הראשון, שכתב כבר בימי ילדותו “שירי עגבים”. קדם לו לפחות סופר אחר: הילד יהודה אריה מודינה, בן וונציה, שתירגם עוד בטרם הגיע לבר-מצווה “קאנטו” ארוך מתוך “אורלנדו המתהולל” לאריוסטו, ובו הסיפור המפולפל על ג’קונדו האביר, על אשתו הבוגדנית ועל המלכה, השוכבת עם ננס – סיפור שהושר מאות שנים אחר-כך על בימותינו ועל אקרננו בתוכניות ‘מחברות החשק’ ו’ערוגות החשק'. ילד-הפלא מן המאה השש-עשרה צמח והיה לרב גדול, שחיבר כשיבעים ספרים (אך אימלל, כזכור, את חייו בשל התמכרותו למישחק הקלפים). בילדותו הירבה לכתוב שירים; אך רובם ראו אור דפוס לראשונה רק מאות שנים אחרי מותו. ואילו שני הילדים מווילנה זכו לראות את ספריהם ביום שבו מלאו להם שלוש-עשרה שנה.
עילעול בקטאלוג הספרים העברים של ח.ד. פרידברג “בית-עקד ספרים”, מגלה כי יצאו בעברית כמה וכמה ספרים עבריים, ובהם דרשות לבר-המצווה (למשל, ספרו של יצחק נתן, ‘כף אחת’, שיצא בגראיבה בשנת 1902), וביניהם גם דרשותיהם של הילדים עצמם (כחוברת “היהדות והציוניות; משא אשר נשא שניאור זלמן ליב יפה בחגיגת הבר-מצווה שלו”, ורשה, 1902). כן מצויים באוצר-הספרים העבריים כמה ספרים, שהוצאו על-ידי ההורים לכבוד חגיגת בר-המצווה של ילדיהם. לא במיקרה, מדובר כאן בילדיהם של מו"לים גדולים. כשהגיע גדעון שוקן לבר-המצווה שלו, בשנת 1934, הוציא המלומד חיים בראדי בהוצאת שוקן את הספר “כה לחי; אמרי חכמה ומשלי מוסר, בהיכנס גדעון שוקן למצוות” (ברלין, 1934). וספרון דומה יצא על-ידי מישפחת פרסיץ, בעלת הוצאת הספרים הגדולה ‘אמנות’, ביום בר-המצווה של בנם.
מכאן, שכדי לזכות ולהוציא לאור ספר בגיל שלוש-עשרה חייב הילד להיות מוכשר מאוד, או עשיר מאוד, או תלמיד למורה מוכשר ושאפתן, או, פשוט, בנו של מו"ל.
חג שמח!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות