דן אלמגור – איגרת אוויר

“7 ימים”

נורמאן ליר, האיש ש"המציא" את ארצ'י באנקר ומשפחתו, נתן לאמריקנם להיט נוסף, "מרי הרטמן, מרי הרטמן", המנצל את המתירנות החדשה בענייני-מין – ואילו עתה, מתחילים צופי-הטלוויזיה מחוף-לחוף להתמוגג מיצירתו השלישית "כל מה שנוצץ" – מעין אוטופיה על עידן צפוי, אולי, של שיחרורה המוחלט של האשה...

כשמזכירים את המלים “המלך ליר” אנו מעלים מיד בדמיוננו דמותו של זקן גבה-קומה ובעל-זקן, שכתר על ראשו, והוא יורה ברוב יאושו ואכזבתו בליסטראות של זעם מטורף.

אבל כשמזכירים בעולם-הטלוויזיה האמריקנית את “המלך ליר”, מתכוונים לאדם הנראה כהיפוכו המוחלט של המלך השקספירי. אין הוא גבה-קומה ובעל-זקן, אלא נמוך-קומה, חלק-סנטר ומקריח. אין הוא ישיש שבור-לב, אלא גבר כבן חמישים, הנראה צעיר הרבה מכפי גילו. אין הוא זועם ומקונן, אלא מחייך חיוך נערי-ממזרי, ומנסה להדביק אחרים בחיוכו. במקום כתר-המלכות, הוא חובש על ראשו קאסקט בוהמי בצבע הג’ינס.

חוץ מזה – הוא גם יהודי.

“המלך ליר” שבו אנו עוסקים הוא נורמאן ליר, מפיק-סרטים זריז וממולח מהוליבוד, הנחשב כאן בשנים האחרונות כאשף וכסגולה בדוקה להצלחה. שמו מוכר לקהל הישראלי בעיקר מן הסידרה “הכל נשאר במשפחה”. ליר מופיע ברשימת השמות שבסוף כל תוכנית, כיוזם הסידרה ואביה-מולידה. אין הוא הבמאי, או התסריטן; אלא רק האיש שהסידרה מבוססת על רעיון פרי-רוחו. אך בעולם השעשועים האמריקני גם רעיון שווה משהו, והוגה רעיון חדש לסידרה זוכה לא רק לכך ששמו יוזכר בסוף כל תוכנית, אלא גם לסכומי-כסף שניתן להתכבד בהם.

גם לפני שבאה הסידרה “הכל נשאר במשפחה” לעולם, עסק נורמאן ליר בהפקת סרטים לקולנוע ולטלוויזיה, והיה מוכר בהוליבוד כצעיר תוסס ושופע-רעיונות. אבל היה זה ארצ’י באנקר שהפך את ליר לאישיות מפורסמת ומבוקשת. הרעיון שהוליד את הסידרה המשעשעת היה מצויין: במקום ליצור עוד סידרה של קומדיה משפחתית (נוסח “משפחת שמחון”) – ז’אנר המוכר בארה"ב ובאנגליה עוד מימיו הראשונים של הראדיו – ניתן לנצל את המסגרת כדי להגיב בצורה סאטירית על בעיות חברתיות ופוליטיות אקטואליות, ולהשמיע אותן מפיו של ארצ’י, השמרני ובעל הדעות הקדומות – כנגד כושים, יהודים, מכסיקנים, פולנים, שמאלנים, צעירים וכל השאר.

עד לסוף שנות השישים, לא היה רעיון זה מתקבל על דעתם של מנהלי רשתות-הטלוויזיה. במשך שנים רבות המשיכה הטלוויזיה להתעלם מן המציאות הבלתי-נעימה, ושיעשעה את צופיה ב"אופרות-סבון" סוחטות דמעות, בתוכניות-ריקוד וזמר וורדרדות ובקומדיות סינתיטיות. התוכנית היחידה שבה ניתן היה לראות משהו מציאותי-יותר היתה מהדורת-החדשות. אבל בכל שאר התוכניות, נמנעו המנהלים, במתכוון, מכל נקיטת-עמדה בשאלות חברתיות ופוליטיות, כדי להבטיח לעצמם קהל רחב ומאושר ככל האפשר. הטראומה של ימי מק-קארתי המשיכה להטיל צל על הטלוויזיה המסחרית ועל הוליבוד גם במשך שנים רבות אחרי שהסנאטור איבד כל השפעה. כל פעם שהיה מפיק או תסריטן כלשהו בא להציע לרשת הגדולה רעיון חדש, שהיה קשור בבקורת חברתית או פוליטית – נדחה רעיונו על הסף.

 

“אופרת סבון” לאינטלקטואלים    🔗

אבל בשנות הששים אירע משהו בהארלם, בווטס ובדרום, שוב אי-אפשר היה להתעלם עוד מהבעיה הכושית. מלחמת ווייטנאם, ה"היפיס", הסמים, המהפכה המינית – כל אלה זיעזעו את אושיות החברה האמריקנית, ואי אפשר היה להתעלם גם מהם. אבל מה ששכנע יותר¹ מכל את אילי הוליבוד והטלוויזיה, היתה העובדה, שהעיסוק בנושאים אלה הפך פתאום לעסק משתלם. הצעירים מאסו ב"אופרות הסבון" הסנטימנטאליות והמטופשות נוסח “פייטון פלייס” ו"הרופאים", והחלו לנהור לסרטים “מרגיזים”, שנעשו בידי אנשים צעירים כמותם, או בידי מקצוענים ותיקים, שתפסו לאן נושבת הרוח. “תרבות-המחתרת” ו"אמנות המחאה" הוכיחו עצמן כעסק משתלם מכל הבחינות – ואין פלא שגם המנהלים המכופתרים של החברות הגדולות (שמיהרו לפרוף את כפתוריהם ולגדל את שערם, כדי להיראות מ"החבר’ה") העדיפו לפתע להתעלם מכמה מן העקרונות המקודשים של אתמול, ולפתוח תקופה חדשה.

נורמאן ליר הממולח ידע לתפוס את הרגע המתאים. הצעתו, הקשורה בהפקת הסידרה על ארצ’י באנקר, באה בדיוק בזמן ונועדה להחזיק בחבל משני קצותיו. האינטלקטואלים יאהבו את התוכנית, כיוון שהיא מלגלגת על צרות-האופקים והדעות-הקדומות של ארצ’י השמרן. מיליוני הארצ’ים ייהנו לשמוע את גיבור התוכנית אומר בדיוק מה שאומרים וחושבים הם מדי יום ביומו. וכך, ניתן יהיה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה – לזכות בזרי-הדפנה של האינטליגנציה ולגרוף מיליונים מהצופים התמימים-יותר, שייהנו מן ההומור או יזדהו עם הגיבורים.

המציאות הוכיחה, שחושיו של “המלך ליר” היהודי לא הטעוהו. “הכל נשאר במשפחה” הפך לאחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה בתחילת שנות השבעים, וזכה לטוב בשני העולמות. התוכנית מוקרנת עדיין כאן מדי שבוע, ולעתים מדי יום ביומו, וארצ’י באנקר הפך למושג, המוכר לכל. יתר-על-כן: במקביל לסידרה על משפחת באנקר הלבנה, מוקרנת כאן בשנים האחרונות סידרה מקבילה על משפחת באנקר שחורה, וראש המשפחה שם מתייחס בחשדנות ואיבה ללבנים, ליהודים, למכסיקנים, לפולנים, לצעירים, לשמאלנים ולכל השאר.

בשנה הראשונה להקרנת הסידרה על ארצ’י באנקר הירבו העיתונים האמריקניים לכתוב על השפעתה² המבריאה של התוכנית ועל חשיבותה החברתית. בכמה אוניברסיטאות נמצאו אף פרופסורים וסטודנטים זריזים, שקיימו שיעורים בסוציולוגיה ובתקשורת וכתבו עבודות מ.א. ודיסרטאציות על התוכנית ועל השפעתה בחוגים חברתיים שונים. ואכן, מילאה התוכנית תפקיד חיובי בחברה האמריקנית, וארצ’ים רבים מתביישים, אולי, כיום להשמיע בגלוי אותן השמצות מקובלות על יהודים, כושים וכד'. מבחינה זו, היתה לנורמאן ליר ולתוכניתו חשיבות לא קטנה בגיוס כלי-תקשורת רב-עוצמה ופופולארי כמו הטלוויזיה לחינוך לקראת קיום-בצוותא בחברה רבת-פנים זו. העובדה שכל הקשורים בסידרה התעשרו ממנה אינה גורעת מחשיבות סידרתם. להיפך: הצלחתם הכספית היא ששיכנעה את המפיקים והמנהלים האחרים לנסות ולחפש סדרות נוספות, שגם הן תעסוקנה בנושאים “עדינים”, אך תסייענה להבראת האווירה (והבולטת בין אלה היא, כמובן, סידרה החדשה “שורשים”).

 

מיהי “מרי הרטמן, מרי הרטמן”?    🔗

אחרי הצלחת “הכל נשאר במשפחה” ושתי סדרות נוספות שהציע ליר, התגבש במוחו רעיון “מפוצץ” חדש:

אם הקהל האמריקני אוהב כל-כך דראמות משפחתיות בהמשכים – חשב – מדוע לא נחזור על ה’טריק' שהיה מונח ביסוד “הכל נשאר במשפחה”, ונפיק “אופרת-סבון” שתהיה מכוונת לשני סוגי קהל, המנוגדים זה לזה? כלומר: הקהל ה"עממי" יקבל אותה כפשוטה, יתרגש ויזיל דמעה למראה סבלם של הגיבורים; אך הקהל המתוחכם יותר יבחין בקריצת-העין שלנו, הרומזת לו שמדובר בפארודיה. כדי להגביר את העניין ואת הסנסאציה, תעסוק הסידרה בעיקר בבעיות המין של הגיבורים, ובלשון גלוייה ובוטה, שכמוה לא נשמעה עד כה מן המכשיר המוכר. כל מה שנרמז בלשון מעורפלת ב"פייטון פלייס" ייאמר אצלנו בגלוי, ולא תהיה בעייה המטרידה את הצופים בתחום עדין זה, שלא נעסוק בה.

וכש"המלך ליר" מתלהב ממשהו – הוא מצליח להדביק בהתלהבותו גם את מנהלי-הרשתות.

וכך נולדה בחודש ינואר 1976 סידרה חדשה, שהפכה תוך ימים ספורים ל"פצצה" החדשה של הטלוויזיה האמריקנית, ושמעה הגיע גם לישראל. הלא היא התוכנית “מרי הרטמן, מרי הרטמן”.

שמה של מרי הרטמן מוכר כיום לכל אמריקני, גדול כקטן. בערים רבות קיימים “מועדוני מעריצים” של מרי, ועל פגושיהן של מכוניות רבות ניתן לראות את המדבקה המוכרת: “אם גם אתה משוגע על מרי הרטמן, מרי הרטמן – צפור פעמיים!” ונהגים החולפים זה על פני זה ומבחינים במדבקה לוחצים פעמיים על הצופר ומברכים זה את זה במועל-יד, כקרובי-משפחה או ידידים וותיקים.

“מרי הרטמן, מרי הרטמן” (או “MH²” כפי שנקראת הסידרה בלשון הכימאים) משודרת על המסך הקטן יום-יום, חמש פעמים בשבוע. מרבית “אופרות הסבון” היומיות, שעל פיהן עיצב ליר את סידרתו, משודרות בשעות הצהריים, עת עקרות-הבית ממתינות לבוא ילדיהן מביה"ס. אולם, מרי שלנו משודרת בשעות הערב. לא בשעות הערב המוקדמות, חלילה. לבל יראוה הילדים הרכים והתמימים. ברוב הערים מוקרנת התוכנית בשעה עשר ושלושים או אחת-עשרה בלילה. וכל מי שאינו מסתפק בצפייה בתוכנית במשך חמישה ערבים רצופים יכול לשבת ביום א' במשך שעתיים וחצי רצופות ולצפות בכל חמש התוכניות של השבוע שחלף, כשהן מוקרנות בזו אחר זו.

הצלחתה של הסידרה החדשה של נורמאן ליר היתה מיידית, ועד מהרה הצליחה מרי הרטמן לדחוק מן המקומות הראשונים בסולם הדירוגים אפילו את ג’והני קארסון הגדול, בעל תוכנית-הפטפוטים “הלילה”, ואת מהדורת החדשות של אחת עשרה. בערים שונות הקדימו בעלי בתי הקולנוע את הקרנת הסרטים באולמותיהם, כדי שהקהל יוכל לחזור הביתה ולצפות בארפתקותיה של משפחת הרטמן. בבתי כלא שונים הגישו האסירים פטיציה וביקשו לשנות את סדר-היום שלהם, כדי שיוכלו לצפות בתוכנית המאוחרת. וכמובן, לא איחרו לבוא גם הגופיות המצויירות, וה"פוסטרים", ועבודות המ.א. והדיסטראציות באוניברסיטאות. “מרי הרטמן, מרי הרטמן” הפכה למוסד לאומי מוכר, המופיע מדי ערב על מסכי כמאה וחמישים תחנות טלוויזיה מחוף-אל-חוף, ומספר הצופים הממוצע שלו הוא כחמישים-וחמישה מיליון. לא פחות – ולא יותר.

כשהגענו לארה"ב, בינואר השנה, סיימה התוכנית את שנתה הראשונה, ונכנסה במשנה מרץ והתלהבות לשנה השנייה. ונא לזכור שמדובר בתכנית יומית: כמאתיים תכניות בנות חצי-שעה כל-אחת מדי שנה!

 

כל ערב באותה שעה…    🔗

שמעה של מרי הרטמן הגיע אלינו לארץ עוד לפני שבאנו לכאן, והיינו סקרנים מאוד לראות אותה במו עינינו. קראנו שזוהי תוכנית נועזת מאוד, העוסקת בבעיות מין בצורה גלוייה ומבוגרת, ומלגלגת על דעותיו הקדומות של האמריקני הממוצע בשאלות מין ומוסר ממש כשם שהסידרה “הכל נשאר במשפחה” מלגלגת על דעותיו הקדומות והשמרניות בענייני חברה ומיעוטים. משום כך, מיהרנו כבר ביומיים הראשונים לבואנו לכאן לשכור מכשיר טלוויזיה (צבעוני, כמובן) ולסובב את הכפתור בשעה המיועדת, כדי לחזות ב"מרי הרטמן, מרי הרטמן".

נותרה רק בעייה אחת, שכמעט גרמה לנו לפיצול האישיות: בשעה שהסידרה המוקרנת עתה ערב-ערב היא הסידרה החדשה, השוטפת, שיש בה לעתים רמזים לאירועים אקטואליים קרובים, מוקרנות מדי יום א' בערב ברציפות חמש תוכניות מן השנה שעברה, ובהן רמיזות לאירועים אקטואליים שונים, שכבר מזמן נשכחו מן הלב (ניכסון, למשל). כל זה היה מבלבל למדי: בימים ד' ו-ה' צפינו בקורות משפחת הרטמן כרגע, וביום א' חזרנו שנה לאחור. ואילו ביום ב' קפצנו שוב שנה קדימה. וחוזר חלילה. אבל במשך הזמן למדנו להסתגל. וכך, לשני המישורים שעליהם דיבר נורמאן ליר שעה שהציע את הסידרה, נוסף המישור השלישי – הקפיצות קדימה ואחורה בזמן – והרי לכם מימד חדש.

בימים הראשונים השתעשענו למראה “מרי הרטמן, מרי הרטמן”. היה משהו במישחק ובתמלילי הגיבורים הראשיים, שהזכיר לנו את הדיאלוגים ההומוריסטיים המרנינים של להקות האילתור הסאטיריות של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים – ובעיקר של הצמד מייק נוקולס ואיליין מיי. משחקם של רוב המשתתפים³ בתוכנית מצויין, נראה שהמפיק והבמאים השכילו לבחור שחקנים אינטליגנטיים, ממזריים, הקורנים גם חמימות ואנושיות. שלא כמו ב"אופרות-הסבון" המקובלות, שהמישחק בהן מזכיר לא פעם אופרות ממש, משתעשעים שחקני “מרי הרטמן” ומשמיעים את החומר בחופשיות וקלילות כזו, עד שנדמה לא-פעם שהם מאלתרים את הדיאלוג. לא חסרו גם בדיחות מלוליות מבריקות, ולא פעם מצאנו את עצמנו יושבים לבדנו בסאלון החשוך ופורצים בצחוק רם למראה אחת הסיטואציות, או למישמע הדיאלוג. גם כשהדברים שהוצגו היו טיפשיים וחסרי-שחר – נהנינו מן הפארודיה ומן הביצוע, וגמרנו-אומר בלבנו לחזות ב"מרי הרטמן, מרי הרטמן" באדיקות, ואולי אף לצפור פעמיים בצופר מכוניתנו – ולהסתכן בקבלת דו"ח מן השוטר הרוכב, הנוסע אחרינו – כדי להיכנס ל"משפחה הגדולה" של אוהדי ההרטמנים.

אבל אחרי כמה ימים החל הקסם להתפוגג⁴ במקצת. מישחקם המצויין של הגיבורים החל לחזור שוב ושוב על עצמו, וחלק מן המאניירות החל להימאס עלינו. גם טיפשותה של העלילה וקלישותו של הדיאלוג החלו לעצבן. ניכר היה שמדובר בחבורה מוכשרת וברעיון חביב. אבל כשמוכרחים להפיק תוכנית יומית בת חצי שעה – שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה – קשה לשמור על הרמה. ואעפ"כ אני מוצאים גם כיום את עצמנו מדי-פעם מול הדמויות המוכרות, כשאנו רוטנים לעצמנו “איזו שטות!” – וממשיכים לשבת ולחזות בתוכנית. לפחות עד לסרטון-הפרסומת הבא.

 

‘משפחה טובה’ נוסח ‘פייטון פלייס’    🔗

כל תוכנית של “מרי הרטמן, מרי הרטמן” נפתחת בצילום-קיטש אמיתי, נוסח “אופרות-הסבון”, ובמנגינה סנטימנטאלית הולמת, המושמעת מעל גבי כינורות. מרי הרטמן, גיבורת הסידרה, היא אשה בלונדינית בת 32, רזה, כחולת-עיניים, בעלת שתי צמות-ילדה, שיניים בולטות ושמלה קצרצרה, החושפת רגליים כחושות. מרי היא עקרת-הבית האמריקנית האופיינית מן הפרבר, “מאדאם בובארי” של שנות השבעים. היא מבלה את רוב יומה במטבח, מאזינה לכל שידורי הפירסומת (ומאמינה להם). מדברת בסיסמאות הלקוחות משידורי-הפירסומת ומן ה"רידרס דייג’סט". היא “הצרכנית האידיאלית”, עליה מלגלג כך כך ראלף ניידר. תמימה, רגשנית, חסרת בטחון-עצמי, עצבנית, מתוסכלת, ילדה שלא התבגרה. מדי-פעם, שעה שהיא מדברת אל מישהו, היא מעבירה בעצבנות את אצבעה על שיניה הבולטות כדי לנקותן. לעתים ניתן לחשוב למראה מבטה הממזרי ועיניה הכחולות שהיא נבונה וערמומית יותר מכל הסובבים אותה. לא פעם היא נחלצת ממצבים קשים בעזרת פיקחות בסיסית, או היתממות ממזרית. אבל לעתים היא אינפנטילית ממש, כמרבית הדמויות המופיעות בסידרה.

מרי היא אשה נשואה. בהיותה בת שבע-עשרה נישאה לטום הרטמן, ספורטאי צעיר ונאה, שחקן בייסבול מבטיח. זמן קצר לאחר-מכן נולדה בתם הדר, שהיא כיום ילדה ממושקפת ומרגיזה בת שתים-עשרה. הוריה של מרי גרים בשכנות, ועמם גר גם סבא שלה. טום עובד במפעל להרכבת חלקי-מכוניות, בו עובד גם אביה של מרי. הוא מתגעגע לימי-הזוהר שלו כספורטאי, וממשיך לחבוש קאסקט נוסח צ’ארלי בראון – הילד מסידרת הקריקטורות “פינאטס”. גם הוא נראה כגבר האמריקני הממוצע, העובד במיפעל, גר בבית קטן משלו בפרבר ומאושר בחייו.

אולם חייה של משפחת הרטמן רחוקים מן האושר. טום המתוסכל אינו נהנה מן העבודה החדגונית כפועל פשוט. לאחר שבע-עשרה שנות נישואין נתפתה פעם, ברגע של חולשה, ל"פלירט" קטן, שהיה עובר בשלום, אילמלא הביא בעקבותיו מחלת-מין בלתי סימפאטית, אותה העביר טום גם למרי, אשתו. הטראומה שעברה על המשפחה בעקבות ליל האבהבים של טום לא היתה קלה. לא נעים, אבל מסתבר שטום איבד מאז את כוח-הגברא שלו, ומרי המזועזעת נתפכחה מן החלום המתוק של הנישואין האידיאליים, נוסח סרטוני הפירסומת, ועד מהרה מצאה את עצמה מאוהבת בסמל-משטרה צעיר ומתולתל, הלוא הוא הדון-ז’ואן המצליח של העיירה, הכובש לבבות באותה קלות שבה הוא רושם דו"חות נהיגה.

גם זה לא היה נורא כל-כך, אלמלא היתה גם אחותה הצעירה של מרי מאוהבת באותו סמל, ומשוכנעת שהוא עומד להינשא לה. אמן הסנטימנטאלית של השתיים מושפעת גם היא מעולם-הטלוויזיה וסרטוני הפירסומת, ורואה את החיים – והצמחים הרבים שהיא מגדלת בביתה – בעיניים הוליבודיות. בעלה ואביה של האם מסתבכים עם המשטרה מסיבות אחרות. עד כמה שהצלחנו להבין מן הקטעים שראינו, נאשמו פעם האב או הסב (או שניהם) באכסהביציוניזם ומעשים מגונים. בקיצור: משפחה טובה.

העלילה נשמעת באמת כ"פייטון פלייס": טום, שהפך לאימפוטנט, מתחיל לשתות לשכרה, מפסיד את עבודתו ועוזב את הבית. מרי מנסה לשכב עם סמל המשטרה בדירתו, אך בדיוק באותו רגע הוא לוקה בהתקף-לב ונלקח לבית החולים. שם, בעודו מחובר לקוצב-הלב, היא נכנסת למיטתו ומשלימה את החסר – לתדהמת כל הרופאים והאחיות, הצופים בתנודות בלתי מוסברות על המסך הירוק, שחוטיו מחוברים לגופו של השוטר החולה. אחותה של מרי נכנסת להריון, ומחליטה למסור את הילד למשפחה מאמצת. אבל האשה-המאמצת רוצה לחוש בגופה את חוויית-הלידה, ומשום כך היא שוכבת ליד היולדת בשעת הלידה ומשמיעה אנחות וגניחות משכנעות כל-כך, עד שהיא נופחת את נשמתה באמת-ובתמים, בעוד אחותה של מרי יוצאת מן הלידה בריאה ושלמה. ואילו טום, בעלה של מרי, עובר לגור בבית אחד מחבריו לעבודה – ‘הומו’ חביב, הגר עם ידידו ועם אמו של אותו הידיד, כשהם מציגים את עצמם כשני אחים, הגרים עם אמם.

 

האיש שטבע בצלחת של מרק    🔗

חסרות לכם עוד צרות? ובכן, אל נשכח את זוג החברים הקרוב ביותר של מרי וטום: לורטה, נערה תמימה, החולמת להיות זמרת שירי-עם בנאשוויל, וצ’ארלי בעלה – גבר מקריח, ממושקף ומשופם, תמים כילד, המוכן לעשות הכל כדי לקדם את הקאריירה של אשתו. השניים חיים כזוג יונים, וחולמים בצוותא על הקאריירה הגדולה של לורטה. אבל זו נופלת עד-מהרה לנכליו של כומר ערמומי, המציג את ילדו השמנמן, בן התשע, כ"שליח-האל", ומשכנע את לורטה ואת בני העיירה התמימים שג’ימי-ג’ו קצר-הראייה זוכה להתגלויות שמיימיות והוא מקיים קשר ישיר אל הבורא. בני העיירה תורמים להקמת הכנסייה של הכומר בן התשע, ולורטה מקדישה לשני הנוכלים לא רק את כל זמנה, אלא גם את חסכונותיה. בסופו-של-דבר, מצליח הכומר השארמאנטי לפתות את הזמרת התמימה. צ’ארלי, בעלה הנאיבי, אוזר לבסוף אומץ, נוטל אקדח ומנסה לירות בגבר שפיתה את יונתו התמימה. אבל נראה שבמקום לפגוע במאהב הוא פוגע בעצמו, ודווקא במקום הרגיש ביותר בגופו, שתיפקד עד כה בהצלחה מרובה. ברוב יאושו, הוא מנסה למצוא רופא שיצליח להשתיל לו אבר אחר. ואומנם, הוא מוצא רופא נוכל, המוכן לשתול לו אבר-מין חדש, אך שוכח לספר לו שמדובר באבר של… כלב דני ענק. השניים נתפסים שעה קלה לפני הניתוח, לאחר התערבותה של אגודת צער-בעלי-חיים. צ’ארלי מושם בכלא. לורטה עוזבת את הבית, מאבדת את הזכרון ועומדת להינשא לגבר אחר, שגם הוא עובד במיפעל בו עובדים טום וצ’ארלי. בינתיים, מגיעה מרי איכשהו לתוכנית הטלוויזיה של דייויד סוסקינד ונתקפת התמוטטות עצבים בשעת הקלטת התוכנית החיה, לעיני מיליוני צופים. היא מאושפזת בבית חולים לחולי-רוח. למעשה, ניתן לשחרר אותה משם כעבור יומיים. אבל ברגע שמבחין מנהל בית החולים בפירסומת הרבה שהביאה החולה החדשה למוסד שלו (אחרי הכל, לא בכל יום הוא זוכה לאשפז חולה מפורסמת, שמיליונים חזו במו-עיניהם כיצד התמוטטה) – הוא משכנע את הרופאים להמשיך ולהחזיקה במוסד, כדי שיוכל לאסוף את התרומות הרבות, המגיעות מן המאזינים.

אם סיפור-המעשה נשמע אידיוטי במקצת באוזניכם – אין זו אשמתנו. וייתכן ובלבלנו פה-ושם מוקדם ומאוחר, וזאת באשמת הקפיצות מן הסידרה של אשתקד לסידרה הנוכחית. אבל מידת-ההגיון בשתי הסדרות גם יחד הולמת את הדברים שסיפרנו – וכל אפיזודה נמשכת שבועות רבים. לעתים, החמצנו את התוכנית במשך שבועיים, אבל כשחזרנו לצפות בה נסתבר⁵ לנו שכמעט לא נתחדש בה דבר. שוב-ושוב מדברים על הפגישה העומדת להיערך ביום ה' הבא בין סמל-המשטרה לבין מרי. שוב מדברים על הלידה הממשמשת ובאה של אחותה של מרי. שוב משוחחים טום וצ’ארלי על הגברות האבודה. ושוב מופיע הכומר הנוכל, שאיבד בינתיים בנסיבות שאינן ברורות לנו את ילדו השמנמן והפך לראש-העיירה, והפעם הוא מנסה לפתות את מרי (אחרי ששוחררה מבית-החולים בנסיבות שגם אותן טרם ראינו).

לעתים, מורגש בעליל שיוצרי-הסידרה העדיפו סיטואציה אידיוטית ככל האפשר והשתעשעו בשעה שכתבו וצילמו אותה, כשהם יודעים שרבים מן הצופים יקחו את הדברים ברצינות. כשהיה על אחד השחקנים לעזוב את הסידרה, כיוון שקיבל עבודה אחרת, הטביעו אותו ב…צלחת של מרק. גיבור אחר מת שעה שנפל עליו אשוח של חג-המולד, שכולו עמוס במתנות-החג. מרבית הסיטואציות האחרות בסידרה אינן הגיוניות יותר.

השחקנים, כאמור, מצויינים. מרי הרטמן (לואיז לסר) היתה שחקנית בלתי-ידועה, עד שנתגלתה בסידרה זו. למרבה מזלה, ראה אותה נורמאן ליר בתפקיד קטן בסרט, שהוקרן במטוס שבו עשה את דרכו לניו-יורק. הוא התרשם מיד מצורתה וממישחקה, ולא טעה. לואיז לסר היא כדור של כספית, והעיתונים אינם שוכחים לציין שגם היא עצמה לקתה פעם ופעמיים בהתמוטטות-עצבים (ודאי בשעה שקראה חלק מהתסריטים שהוגשו לה). לא פחות מוצלחים ממנה הם גרג מולאוויי (טום), והשחקנים המגלמים את תפקידיהם של לורטה, צ’ארלי והכומר הנוכל. מה חבל שעליהם להיאבק עם חומר קלוש כל-כך…

יש בסידרה גם סאטירה חברתית. ראש-העיר, הכומר, הרופאים, הפסיכולוג – כל אלה מוצגים כנוכלים תאבי-בצע. ויש שפע דיבורים על סקס: אימפוטנטיות, מחלות-מין, הומוסכסואליזם, לסביות, אוננות, חוסר-סיפוק, ווסת, אמצעי-מניעה. כל אלה חוזרים ונזכרים שוב ושוב, וניכר שמפיקי-התוכנית נהנים מן החופש שניתן להם. ויש, כמובן, כאלה האומרים שגם ל"מרי הרטמן, מרי הרטמן" תפקיד חשוב בהבראת האווירה הציבורית, ניתוץ דעות-קדומות וסלילת דרך למוסר אישי ומשפחתי חדש. “תחנות לבריאות המשפחה” נעזרות בתוכנית כדי לדובב את לקוחותיהן. כך או כך: “מרי הרטמן, מרי הרטמן” אינה סתם עוד סידרת קומדיות יומית בטלוויזיה. היא בהחלט תופעה חברתית, שלא היתה אפשרית באמריקה של תחילת שנות הששים.

 

עולם הפוך: הגברים – למטבח!    🔗

לפני ימים אחדים החלה הטלוויזיה האמריקנית להקרין מדי ערב סידרה חדשה, גם היא פרי-רוחו של נורמאן ליר, וגם היא עוסקת בנושא “מדגדג”, שיש לו השלכות חברתיות. לדברי ליר, לא מצא עד כה אף רשת גדולה אחת שתסכים להקרין את הסידרה. משום-כך טס הוא עצמו מעיר לעיר, ושכנע את בעלי התחנות המקומיות לשדר את הסידרה על מסכיהם. וכך זכינו גם אנו לצפות בה השבוע.

שם הסידרה – “כל מה שנוצץ” לקוח, כנראה, מן המשפט המוכר: “לא כל מה שנוצץ – זהב”. ביסוד הסידרה מונח רעיון טוב: חברה שבה הנשים הן השולטות, והגברים הם המבשלים, מנקים את הבית ועובדים כ"מזכירות" במשרדיהן של אילות-העסקים. כל הנשים בסידרה מוצגות כקאריקטורה על הגבר האמריקני המצליח – הן שאפתניות, חמדניות, ציניות, חושבות רק על העסקים, הקידום בחברה (ועל “פלירט” עם “המזכיר” הצעיר והיפה, המגיש להן קפה, מתקתק את מכתביהן ומעכז בישבנו בחנחון). הגבר השמן, הרכרוכי, הנשאר בבית בחלוק המוכתם ובנעלי-הבית, מתחנן בפני אשתו האלגאנטית שלא תשכח לחזור בערב מן המשרד, ומבטיח לבשל לה כל מה שהיא אוהבת. גם במיטה נוטלות הנשים את החלק הפעיל, ומשמיעות לגברים בדיוק אותם משפטים באנאליים מגוחכים, הנשמעים לרוב בנסיבות דומות מפי “המין החזק”.

הרעיון נשמע מצויין. וכבר נמצאו מחנכים הטוענים, כי גם הוא יתרום לשיפור מעמדן ותדמיתן של הנשים, ולהבראת חיי-המשפחה בבתים רבים. אבל כשצפינו השבוע בשתי התוכניות הראשונות, התאכזבנו קשות. לא זו בלבד שההומור לחוץ ודליל מדי; אלא שהפעם עולה הטיפשות על כל מה שראינו בסדרות הקודמות. ואם תוסיפו לכך גם חוסר-טעם משווע, תבינו מדוע נאלצנו לגייס את כל כוח סבלנותנו, לפני שסובבנו את הכפתור לערוץ אחר, בעוד מחלחלת בנו תחושה בלתי-נעימה של רוגז ובחילה.

אבל זו יכולה להיות בדיוק הסיבה לכך שגם הסידרה החדשה תצליח מעל לכל המשוער, ושמו של “המלך ליר” יגדל ויאדיר בעיני עולם השעשועים האמריקני – עד שמוחו הפורה יוליד רעיון נוסף לסידרה חדשה, מצליחה עוד יותר.