דן אלמגור – שיחת חוץ

ימים ולילות (מעריב) 7.5.65

אודרי הפבורן המתוקה לא זכתה השנה ב"אוסקר" על הופעתה ב"גבירתי הנאווה". היא אף לא היתה מועמדת לפרס. ואף על פי כן, אם היתה ראויה אי פעם ל"אוסקר" על משחקה – היתה ראוייה לו בזכות אותן דקות בהן עמדה על הבמה, בטקס חלוקת ה"אוסקר", כדי לחלק את הפרס ל"שחקן המצטיין של השנה".

ברגע שנראתה דמותה הכחושה והארוכה על הבמה, עלה המתח החשמלי באולם. כל מצלמות הטלוויזיה הופנו אל ג’ולי אנדריוס קצוצת-השיער, שישבה בקהל, עצבנית למדי. אחרי הכל, היתה זו אודרי שגזלה ממנה את תפקידה של ליזה דוליטל, זה התפקיד שג’ולי גילמה על בימת ברודויי פעמים כה רבות. והיתה זו מחאת-הקהל כנגד העוול שנעשה לג’ולי, שהפכה אותה תוך שנה לכוכבת מבוקשת, לבעלת “גלובוס הזהב” וה"אוסקר". הקהל נקם את נקמתו באודרי. ג’ולי נקמה את נקמתה. עתה הגיע תורה של אודרי להציל את כבודה ושמה הטוב.

והיא עשתה זאת בכשרון שאין כמוהו. בקול רך ושקט קראה אודרי את שמות חמשת המועמדים לפרס, ואז נטלה באצבעותיה הארוכות את המעטפה, בה רשום שם הזוכה. היא פתחה אותה במתיחות, הציצה פנימה, וקפצה ממקומה, כשהיא צועקת משמחה: “רקס האריסון”.

רקסי הסקסי קפץ מיד לבימה, חובק ונושק בהתרגשות את ליזה דוליטל שלו. כל ציניקן ידע, שכל אותה צעקת-שמחה-ספונטאנית, וכל אותן התנשקויות חוזרות ונשנות שבין השניים, היו מחושבות ומבויימות היטב. ובכל זאת, קשה היה שלא להתרגש למראה התפרצות השמחה, הידידות והחיבה שבין רקס-היגינס ואודרי-דוליטל שלו.

שתי ליזות – או שלוש?    🔗

אבל כאן עמד רקסי הגדול בפני דילמה רצינית. איך יוכל להפגין אהבה עמוקה כל כך לליזה אחת, זו הכחושה המתרפקת על כתפו, ולהתעלם מן העובדה ששם, בתוך הקהל, יושבת ליזה האחרת – זו ששיחקה את התפקיד לצידו בברודויי מיומה הראשון של ההצגה? אבל רקס החכם והטוב מצא עצה. הוא הודה לכל האחראים לסרט, וסיים ב"תודה חמה מכל לליזה המתוקה שלי". כאן הסתכל בעיניים אוהבות ואבהיות על אודרי הקורנת לצידו, ואז – בחוש עיתוי גאוני – הוסיף בטון שואל: “בעצם, ל…שתי הליזות המתוקות שלי?” והוא התבונן באודרי, כמבקש את רשותה.

ואודרי המתוקה לא שכחה את הטקסט, וענתה באצילות ספונטנית – כפי שעשתה ודאי בחזרות באותו בוקר – “בודאי. ללא שום ספק”.

ובבת אחת נשמו הכל לרווחה, ועל פניה של ג’ולי צץ שוב חיוך.

בשעה שהקהל התפעל מהמוצא הפקחי שמצא רקס האריסון, ישבה באולם אשה צעירה וחיננית, גם היא אדמונית-שיער, כג’ולי, וחיוך מיסתורי שפוך על פניה. היא הכירה היטב את כל השלישייה, והיא ידעה את הסוד הגדול, שנשכח אותה שעה מלב רבים – שרקסי הממולח והמקסים טעה, פשוט, בחשבון.

כי פרופסור היגינס הגדול לא זכר, שלמעשה עליו להודות לא לשתי ליזות דוליטל – אלא לשלוש. כי ליזה שלו, שהופיעה לצידו בסרט שזכה וזיכה אותו בפרס, סבלה בעצם מפיצול האישיות. מחציתה של אישיות מפוצלת זו עמדה לצידו על הבמה, אבל מחציתה השנייה של ליזה דולטל מן הסרט ישבה באולם, ידועה רק למעטים.

זו היתה מארני ניקסון, הזמרת הצעירה והשובבת, שקולה בוקע מפיה של אודרי בכל פזמוני הסרט. שהרי על אף שהדבר נשמר כסוד חמור, ידוע כיום לכל שבשעה שהידיים היו ידי אודרי, היה הקול – קולה של מארני. היא ש"תרמה" את קולה לסרט, והיא שרה את כל שיריה של ליזה, שעה שאודרי מניעה את שפתיה הדקות והיפות.

אבל מארני עצמה אינה מתרגשת או מופתעת מן העובדה ששמה לא נזכר כלל אפילו באותיות הקטנות שבפתח הסרט. יש לה נסיון. “גבירתי הנאווה” אינו הסרט הראשון בו נשמע קולה, בעוד שפתיה של השחקנית הראשית מתנועעות. כי מארני היא זו ששרה במרבית הסרטים המוסיקליים הגדולים של השנים האחרונות. היא-היא ששרה במקומה של דבורה קר ב"המלך ואני". היא-היא ששרה במקום נטאלי ווד ב"סיפור הפרברים". היא ששרה במקום אודרי ב"גבירתי הנאווה" והיא הקשורה לשני הסרטים המוסיקליים האחרים שנוצרו השנה – “מארי פופינס” ו"קול המוסיקה".

הכיצד? הרי בשני סרטים אלה מככבת ג’ולי אנדריוס, והיא – שלא כאודרי – יודעת ויכולה לשיר בעצמה? ובכן, בסרט “מארי פופינס” שרה ג’ולי את שיריה בעצמה; אך כיוון שזכויות התקליט עם הביצוע המקורי נמסרו לחברת וורנר, וגם סבא וולט דיסניי הטוב מעוניין למכור כמה תקליטים מסרטו שלו, הלך והקליט את כל השירים מחדש, ומסר למארני את תפקידה של ג’ולי. ואשר ל"קול המוסיקה" – כאן נשמע קולה של מארני רק במשך דקות מעטות, בתפקיד הקטן למדי של האחות סופיה. אך מארני מאושרת פי כמה: זהו הסרט הראשון שבו לא רק קולה נשמע, אלא גם פניה נראים. לראשונה נאלצה להתאים את קולה בעת ההקלטה לתנועות שפתיה שלה, ולא של דבורה, נטאלי או אודרי. “וזה שווה זהב”, היא מודה.

את מארני ניקסון – המתחילה בשבוע הבא את מסע הופעותיה בישראל – ראיתי לראשונה בקיץ שעבר, על בימת “מרכז לינקולן” המפואר בניו-יורק. עם פתיחת “מרכז לינקולן” הוחלט לחזור למשך שבועות מספר על הצגת המחזמר הגדול ביותר שתרמה ברודויי לאנושות – “גבירתי הנאווה”. וכיוון שג’ולי אנדריוס כבר הפכה לכוכבת קולנוע והיתה עסוקה מכדי לחדש את הופעתה על הקרשים, הוזמנה “זמרת הצל” של הסרט לככב בתפקיד הראשי.

זו היתה בחירה מוצלחת מאין כמוה. מארני הג’ינג’ית הוכיחה שהיא יודעת לא רק לשיר כמו ג’ולי, אלא גם לשחק כמוה.

חובבי המוסיקה הקלאסית מכירים אותה כזמרת אופראית וקלאסית מעולה. היא שהקליטה (בחברת “קולומביה”) משיריו של סטראווינסקי¹, בניצוחו; את באך, את שנברג ואת כל יצירותיו של ווברן. היא שהקליטה את ה"באכיאנס ברזילייראס" לווילה² לובוס, והיא שהופיעה כסולנית בקונצרטים של התזמורת הסימפונית של ניו-יורק ותזמורת הבי.בי.סי. בלונדון. היא שהופיעה על בימות האופרה המכובדות ביותר באה"ב כסוזאנה ב"חתונת פיגארו", כדספינה ב"קוזי פאן טוטה", כזרבינטה ב"אדריאנה מקסוס" ועוד ועוד.

חווה לגידול גאונים    🔗

אבל הקהל הרחב מכיר את מארני ניקסון האחרת – זו שהקליטה את המחזות המוסיקליים הרבים ואת “מארי פופינס”, זו שהופיעה לכל אורכה ורוחבה של הארץ במחזמרים פופולריים כ"גבירתי הנאווה", “ספינת השעשועים”, “המלך ואני”. זו המופיעה בתיאטרוני-הזירה בפני ארבעת אלפים איש לצידו של הפסנתרן המפורסם (והמשעשע בבגדיו המצועצעים³) ליבראצ’ה. וזו שתופיע בכמה קונצרטים פופולריים גם בישראל.

“רבים מעקמים את חוטמם על שאני עוסקת בשני שטחים כה שונים זה מזה”, היא מספרת. “לדעתם, מותר לכוכב אופרה לעסוק במחזה מוסיקלי רק לאחר שתמה תקופת גדולתו. שטויות. אני אוהבת מוסיקה קאמרית – ואוהבת להשתולל במחזמר. גם באופרה אני מחבבת את אלו שבהן יש לי תפקיד קומי, או תפקיד הדורש משחק. אל תשכח שהתחלתי את הקאריירה שלי דווקא כ…קומיקאית. לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי לעורר צחוק בקהל. די היה להם לראות על הבמה ג’ינג’ית מנומשת, עם צמות ארוכות ופרצוף של אני אוקלי, כדי שיגעו בצחוק”. בקיצור, “ארטיסטית”.

פיצול אישיות זה שלה מבלבל אותה למדי, וקשה לה להחליט בין שני התחומים. לעת עתה היא משתדלת לרקד על שתי החתונות. בשבוע האחרון לפני צאתה מלוס אנג’לס, הופיעה כאן בהופעה פופולרית עם ליבראצ’ה – ויום לאחר מכן ברסיטל מוסיקה קאמרית. בדרכה ארצה, התעכבה למשך יומיים בלונדון, כדי להקליט שם מוסיקה קאמרית ופופולרית גם יחד. גם בישראל תופיע בקונצרטים משני הסוגים, ואז עליה לחזור לניו-יורק, ושוב במטרה כפולה: להופיע כסולנית בשלושה קונצרטים עם תזמורתו של ליאונרד ברנשטיין, ולככב במחזמר חדש, ה"נתפר" עתה לממדי ברודוויי. המחזה, “חוות הגאונים”, יספר על אשה צעירה שוחרת תרבות (וג’ינג’ית) המעמידה את חוותה לרשות סופרים ואמנים צעירים ומוכשרים, עד ש… עד שהיא מתאהבת באחד מהם, ולמסכן לא נשאר זמן פנוי לכתיבה. מחזה זה, המבוסס על חווה הקיימת כאן במציאות, יהיה הראשון בו תיצור מארני תפקיד ראשי, שנכתב במיוחד בשבילה.

“גילו את כל הסודות”    🔗

על הופעותיה כ"צללית רקע" לכוכבות הסרטים המפורסמות נתבקשה שלא לספר, אך היא מוכנה לרמוז כמה רמזים. מסתבר שכל שלוש הכוכבות שבמקומן שרה, האמינו תחילה בלב שלם שיוכלו לשיר את התפקידים בעצמן. דבורה קר, נטאלי ווד ואודרי הפבורן, למדו זמרה במשך חדשים רבים, ורק לאחר שנתברר שלא הצליחו להתגבר על המשימה – נקראה מארני לעזרה. היא נאלצה לבלות על בימת הצילומים זמן רב, כדי להתאים את תנועות שפתיה של הכוכבת לשיר וכדי לשיר ביחד עם דבורה, נטאלי או אודרי בזמן הצילומים. “האכזבה הגדולה ביותר היתה זו של אודרי”, היא מספרת. “היא השקיעה המון מאמצים כדי שתוכל לשיר בעצמה, ובאמת נדמה היה בתחילה שיוכלו להשתמש בקולה גם בשעת השירים. אבל בוקר אחד הגיעו הבמאי והמנהל המוסיקלי למסקנה שיש להקליט שירים מחדש, בביצועי. אודרי, שהשקיעה חדשים של מאמצים ותקווה בלימוד הזימרה, נדהמה כששמעה את גזר הדין. אבל עצרה ברגשותיה, וכל תגובתה לא היתה אלא הברה קצרה אחת, בנעימת הפתעה אנגלית טיפוסית: ‘או’. למחרת הופיעה אודרי לבימת הצילומים וביקשה את סליחת הכל על… התפרצות הרגשות שהפגינה ביום האתמול. איזו ליידי”, נאנחת מארני בהתפעלות.

התאמת השפתיים והקול לקולה של דבורה קר ב"המלך ואני" היו המשימות הקשות ביותר, כי קולה ודרך היגוייה של דבורה קר מיוחדים במינם. מארני מעריצה גם אותה, ושרה במקומה גם בסרט אחר, ידוע פחות. אך ידידתה האמיתית היא ג’ולי אנדריוס. "למחרת היום בו קיבלה ג’ולי את ‘גלובוס הזהב’ ועקצה את וורנר, היא צלצלה אלי כדי לשאול אם לא נשמעה ‘כלבתית’ מדי. היא משגעת. חבל שזכתה ב’אוסקר' על ‘מארי פופינס’, כי עכשיו לא תוכל לזכות בו בשנה הבאה על הופעתה ב’קול המוסיקה'. ושם היא ראוייה לו הרבה יותר.

כשהוחתמה להופיע בתפקיד “הקול” ב"גבירתי הנאווה", נאמר בחוזה במפורש ששמה לא ייזכר בסרט, ושעליה לשמור את כל הדבר בסוד. היא שמרה זאת, עד שיום אחד – שעה שהופיעה באופרה בסן פרנציסקן – צלצלו אליה ממערכת השבועון “טיים” וביקשו את רשותה לצלמה ולראיין אותה. “הסכמתי, אם כי בתמימותי חשבתי שהם רוצים לכתוב על הופעתי באופרה. באותה אופרה הופעתי בשמלה ‘סכסית’ אמיתית, והשתדלתי להצטיין בהופעתי ככל האפשר. כעבור שבוע פתחתי את ‘טיים’, וראיתי שם תמונה שלי בלבוש יום-יום, וכתבה המוקדשת כולה להופעתי כזמרת-מאחורי-הקלעים ב’גבירתי הנאווה'. לא היה זכר לאופרה ולשמלה ה’סכסית'. הם סיפרו על כל הופעותי בעילום-שם בסרטים, וגילו את כל הסודות הנוראים. במשך שבוע ציפיתי בחרדה לטלפון מג’ק וורנר או מעורך-הדין שלו. לא שמעתי מהם מלה עד היום”.

מארני נשואה למלחין היהודי ארנסט גולד, מחבר “אקסודוס”. היא אינה יהודיה, וכשהתראינו כאן, בביתי, יום לפני צאתה ארצה, שאלה אותי – ספק ברצינות, ספק בהומור – אם גם ל"גוי" יש סיכויים להצליח בישראל. היא ביטאה את המלה הנוראה במבטא האנגלי-הסקוטי המיוחד שלה. ואני עניתי לה בחיוב במבטא האנגלי-הצברי המיוחד שלי.

נקווה שלא טעיתי.