למר ל. הֶלמן, לודז.    🔗

אודיסא, 5 ינואר 98.

שבוע זה הגיד לי ה' ברב"ש, כי שלח לו כ' 600 רו"כ בעד שלש מניות של “אחיאסף”, בתנאי שיסופח הכסף אל הקופה המיוחדת ל"השלח". והנה באתי בזה לא להודות לכ' – דברים כאלו לא להודיה נִתנו, כי על כולנו החובה לעשות לספרותנו איש איש מה שבכחו לעשות – כי אם להביע לו את שמחתי, בתור חבר להנהגת “אחיאסף” ועורך “השלח”, על כי עוד לא חדלו מקרבנו אנשים הממלאים חובתם זו באמונה, ועל כי, כנראה, יש גם ל"השלח" אוהבים ומכבדים, ואני אמרתי, כי יחיד אני בשדה-המערכה, וכל הקהל עומד במחנה אויבַי.

 

ל"אחיאסף", וורשא    🔗

אודיסא, 5 ינואר 98.

מכתבכם מן 30 קבלתי. בודאי קבלתם כבר גם אתם את מכתבַי האחרונים מן 18, 20, 21. מה' הֶלמַן מלודז נתקבל באמת הסך 600 רו"כ, ובמכתבו הוא אומר, כי את הכסף הוא מקדיש לקופת “השלח” דוקא.

ה' ברב"ש הודיעכם בודאי ג"כ, כי בית המסחר של ה' וו. שלח לו 500 רו"כ ע"ח המגיע ממנו. השאר ישלמו לפי מכתבם בתחלת אפריל, יולי ואוקטובר, 300 רו"כ בכל פעם, אם יֵצא “השלח” במועדו כל השנה. מזה תראו, כי הם אינם מסכימים, שיהיה הכסף ל"אחיאסף" בכלל, ואם חלילה לא יעמוד “השלח”, לא יוכלו להבין, מפני מה עליהם להניח כספם בידי “אחיאסף”, כמו שהגדתי כן מראש לג., וכי על כן הלא דרשתי, שיהיה כסף “השלח” לא כחלק הקופה הכללית. אבל זה דרכי, לבטל סוף סוף את דעתי בעניני כספים. הלואי שלא יצא מזה מכשול.

אבקשכם שתשלחו לה' ברב"ש מכתב כללי, בחתימת כולכם, ובו תודיעוהו, כי כל הכספים הבאים לידו ע"ח “אחיאסף” עומדים לפקודתי. הודעתיכם כבר, כי הוא פורמַליסט גדול בעניני ממונות, ואחר כי במכתבכם הראשון כתבתם לו כן רק בנוגע לשש מאות רו"כ שלו, הוא מפקפק בדבר, אם יש לו רשות להעמיד לפקודתי גם את השאר.

לפרישמַן לא כתבתי, אחר כי זה זמן רב נפסק המו"מ בינינו, ועל מכתבי האחרון (עוד בחורף שנה שעברה) לא ענני. גם לא ידעתי את מקומו בעת האחרונה, רק שמעתי, כי עזב את הספרות לגמרי והיה לסוחר. אך אם שקר בפי השמועה, והוא רוצה לשוב ולעבוד עמי, בודאי אשמח על זה. – בנוגע לציורו ע"ד נורדו, טעות היא בידו ובידכם. באחת ההערות למאמרי שבראש חוברת ינואר תמצאו את דעתי ע"ד ה"ציוניות" של נורדו ותראו, כי גם אני אינני רואה בו מה שרואים ה"ציוניסטים", וע"כ לא אמצא סבה לבלי הדפיסו, אף כי “לא יביא נחת רוח להציונים”. וע"ד חפצו “שאיחד לו מקום”, איני יודע פירוש הדבר, וגם התנאי, “שלא אמתח עליו דין קשה”, איננו מובן לי. אינני מותח דינים, אלא עושה מה שחובתי לעשות, ועל זה אין ביכלתי לוַתר.

מסופק אני אם תעלה בידי ד"ר ל. לתקן תרגומו. גם מלאכת התרגום דורשת כשרון מיוחד, וכפי שאוכל לשפוט ע"פ תרגומו, נראה לי, שאין בו כשרון כזה. ובכל זאת, אם רוצה לנסות – ינסה. אך עליו לדעת מראש, כי זו היא כל המלאכה: לתרגם לא מלה במלה ולהישאר בכל זאת נאמן להמקור, כן בנוגע להכונה וכן בנוגע לתכונת הסגנון בכלל, באופן שהקורא את התרגום יהיה לו מושג נאמן גם מן התוכן וגם מן הסגנון של האוריגינל……

 

למר ח.נ. ביאליק, סוסנוביצי    🔗

אודיסא, 5 ינואר 98.

במכתבי הקודם שכחתי לבקשך, שלא תדרוש ממני להדפיס שירך “המתמיד” בשורות בודדות (לא כפולות) על כל עמוד. בקשתך זאת קשה עלי למלאות משני טעמים: א) הוצאות הסדור והדפוס יעלו כפלים. ב) אצטרך לחלק השיר לארבע או חמש חוברות, ובהיותי נותן רק שיר אחד בחוברת, אנעול דלת בזה לפני שירים אחרים במשך חצי שנה. אקוה, כי לא תעמד בזה על דעתך.

 

למר א. ג    🔗

אודיסא, 5 ינואר 98.

ספורך החדש דורש “חתוך אברים” עוד יותר מן הקודם. להאריך במו"מ עם כל מסַפר על כל קוץ וקוץ אין ביכלתי. רק בכלל אגיד לך, כי גם בשחוק צריך לשמור על המדה הנאותה, והפרזה יתרה, או פטפוטי מלים שלא לצורך, מקלקלים את הרושם. וע"כ הנני חותך את האברים שלפי טעמי הם משחיתים תואר הגוף כולו.

אם תוכל להניח לי לעשות בספורך כראות עיני, מוטב, ואם לא, אי אפשר לי לתת לו מקום.

 

למר א. ז., וורשא.    🔗

אודיסא, 6 ינואר 98.

אגרותיך האחרונות קבלתי וחכיתי בתשובתי עד שאקרא ספורך שנית ואראה, איזו שנוים עלי לעשות בו. עתה הנה קראתיו, ואודיעך בזה, כי את שלשת הפרקים הראשונים ואת הפרק האחרון אשמיט לגמרי: את הראשונים – מפני שנושאם ישן נושן, ומעשה כזה בבחור הישיבה שהיה לסטודנט נשמע כבר מאות פעמים; ואת האחרון – מפני שהרדיפה אחר האֶפֶקט בולטת בו יותר מדי ומקלקלת את הרושם. ביתר הפרקים אשמיט זעיר שם זעיר שם מה שנראה לי מיותר. ואתה הלא ידעת כבר מפי ומפי כתבי, כי בדברים כאלה לא אוכל בשום אופן לוַתר על טעמי. באמת, על יסוד הרשיון שנתת לי זה כבר, לא הייתי שואלך כלל, אך במכתבך האחרון הגבלת עוד הפעם את הרשיון הזה והנך מתנה עמי: “שלא אלקה את הספור בחסר יותר מדי”. על כן חשבתי לי לחובה להודיעך זאת, ואם תסכים לזה, תודיעני במכתב או ע"י “אחיאסף”, ואתן מקום לספורך בחוברת השלישית, כי עד שתבוא תשובתך כבר תהיה החוברת השניה מסודרת כולה.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי,    🔗

ברלין.

אודיסא, 6 ינואר 98.

אחר כתבי לך אתמול, הגיעתני תשובתך על מאמר ב. כמובן, נכון אני לתת לה מקום בשנוים, כנהוג. אבל, אם על כל השנוים איני שואלך, יש שנוי אחד שאני חושב לי לחובה לבקש הסכמתך. אתה מאשים אותי בשתים: א) שנתתי לב. להשתמש בבטוים קשים ביחס אל מתנגדיו; ב) שאני “אחראי” על ששנה דבריכם ונתן להם פנים אחרות, כאלו כל חפצכם הוא להכניס לספרותנו את ניטשה וכו'. והנה תבין מדעתך, כי לא אוכל להניח את האשמות האלה בלי תשובה ואהיה מוכרח להוסיף שתי הערות על מכתבך. בראשונה אומַר, כי הבטוים הקשים נאמרו לא ביחס לאנשים פרטיים, כי אם ביחס לשיטה ספרותית, שבאמת היא מראה לפעמים סימני שגעון, כידוע גם לך, וע"כ אינני מוצא בזה שום הפרזה, וטוב להזהיר את סופרינו, שלא ילכו בדרכיה, שמא יגיעו גם הם או תלמידיהם לידי כך. ובנוגע להאשמה השניה, עלי יהיה להגיד את האמת, כי בתור עורך מוצא אני, שהיתה להמחבר רשות להבין כך את דבריכם, אחר כי הסופר אשר אסר את המלחמה הזאת (כלומר, אתה) הראה בכל מה שכתב עד כה, כי אמנם ה"אנושיות" שלו מתובלת בניטשה ובסימבוליסמוס, ורק מפני שלא חפץ המחבר להזכיר סופר פרטי בעת שהוא מדבר בשיטה כללית, לכן לא הוסיף את הדברים האלה, ולכן לא חשב גם העורך לנחוץ להוסיף מאומה.

ואתה הלא תבין, עד כמה לא ינעם לי להוסיף על דבריך הערות כאלה, לכן אבקשך שתרשני לשנות את הנוסח באופן שלא אצטרך לזה.

אם כה ואם כה, ענני תיכף, כי הזמן דוחקני, ועלי להכין כל החומר לחוב' ב' בימים האלה.

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 11 ינואר 98.

שמחתי כי כבר תגש ה"תחיה" בקרוב לפעולה, והנני מברך מפעלכם בהצלחה. ע"ד עבודה ספרותית אוכל להודיעך, כי לפני זמן מה פנו אלי חברַי ב"אחיאסף" בבקשה, שאכתוב איזה דבר בשביל “מזמן לזמן” ולא נעניתי להם. וממילא מובן, כי מה שלא אוכל לעשות בשביל “אחיאסף” לא אוכל לעשות גם בשביל “תחיה”. כנראה, אינך יודע, עד כמה אני “מקשה לילד”. עבודתי המעטה בשביל “השלח” היא גם היא עלי כמשא כבד. ובקרוב אקוה להשיג איזו עבודה בעולם המסחר (כי, כידוע לך, אין “השלח” עתה מספיק לי), ואז מסופק אני אם יעלה בידי לכתוב לפעמים אף בשביל “השלח”.

בדבר סוכנות “אחיאסף” בודאי אכתוב להם ואבקשם שיעשו למענכם כל מה שבכחם, אבל בקשתך, שאהיה אני בעל-דברכם ואני אציע לפניכם התנאים וכו' – לא אוכל למלאות, מאותו הטעם עצמו שאתה חפץ בזה, כלומר, כדי שלא תהא אחריות הדבר עלי. בשנה האחרונה למדני הנסיון, כי בהיותי יושב רחוק ממרכז פעולת “אחיאסף”, אין בכחי להשגיח על מעשיו ולקבל עלי אף צל של אחריות באיזה מעשה שיהיה. ובכן עליך לפנות ישר לוורשא ולבוא עמהם במו"מ ע"ד התנאים, ואני, כאמור, אכתוב להם מצדי גם כן…..

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 11 יאנואר 98.

…. בחשבי שמאמרי נורדו והרצל יודפסו ב"דיא וועלט", לא קניתי את ה"ברלינר טאגעבלאט" ביומו. עתה אי אפשר להשיגו עוד, ו"דיא וועלט" הדפיסה רק את מאמרו של הראשון, בעוד שהשני, כפי שאשפוט מתרגומו ב"הצפירה", יותר נכבד בעיני, ואולי אהיה צריך להשתמש בו לעבודתי. ע"כ אבקשכם לשלוח לי ה"טאגעבלאט" כהצעתכם.

ד"ר עהרנפרייז מודיעני, כי ה"תחיה" תגש בקרוב לעבודתה, ומבקשני ש"אחיאסף" יקבל עליו הסוכנות ברוסיא. בודאי יפנה גם לכם בקרוב. והנה הדבר מובן, כי יחוסנו עתה לו ולברדיטשבסקי מחיבני לעשות למענם כל מה שביכלתנו. אך גם בלעדי זה חפץ הייתי מאד שנעשה לטובתם כל האפשר. בינינו לבין עצמנו אגיד לכם, כי כשאני לעצמי אינני מאמין כלל בהצלחת הענין הזה, הנוסד מעיקרו על רעיון מוטעה: הם ידפיסו בודאי ספרים ע"פ “המהלך החדש” שלהם, שאין בו חפץ כלל לקהלנו. אבל מטעם זה עצמו רצוני שלא יהיה להם פתחון פה לאמור, כי לא החזיקו במפעלם, ואבקשכם על כן מאד, שתגמרו עמהם בתנאים נוחים.

מגרזובסקי קבלתי מכתב. הוא עובר אמנם מיפו למקוה ישראל, אבל לפי דבריו לא יזיק זה להסוכנות שלו, והוא מקוה לאסוף גם עתה חתומים במספר הקודם או עוד יותר.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 12 ינואר 98.

מכתביך האחרונים קבלתי. בדבר ה"מכתב אל העורך" לחנם הארכת והרבית בהפצרות. בחפצי לשנותו, היתה מטרתי, כמו שכתבתי לך, שלא אצטרך להוסיף עליו הערה שבודאי לא תהיה לרצון לכם. אבל אם אתה אינך חושש לזה, אני לא כל שכן!

בקשתך לצוות על המדפיס, שיתן לך גליון, אחר שיודפסו מאמריך – לא אוכל למלאות, כי חוק שמתי לי לבלתי עשות כן, מסבות שונות, וכבר השיבותי בזה גם פני עהרנפרייז. אבל אם תחפוץ, תוכל לעשות כך: קודם שיודפס הגליון תדרוש מאת המדפיס, שישלח לך קורקטורא, כי הסופרים היושבים בברלין מקבלים קורקטורא ממאמריהם, אם ידרשו. ואחר כי סוף סוף לא ע"פ הקורקטורא שלך, כי על פי זו שאשלח אני, יתוקן הגליון לדפוס, הנה תוכל להשאירה בידך, ויהיה לך המאמר עד שתצא החוברת…..

בעניני “אחיאסף” אתה מדבר אלי ברמזים, בחשבך, כנראה, כי בקי אני בפרטי הענין, אבל באמת איני בקי… אבקשך לברר לי הכל וגם להודיעני פירוש דבריך, כי “אחיאסף” אינם זריזים בתשובות, וזה גורם לפעמים עכוב. צריך אני לדעת כל זה, כדי שאדע מה לכתוב להם בשביל לזרזם…..

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 14 ינואר 98.

….. דרישת פרישמַן תוכל לעורר רק שחוק. גם אם הרברט ספֶנסר היה דורש מאתי ליחד לו רשות לעצמו, שיהיה עושה בו כ"אדם בתוך שלו" – לא הייתי עושה זאת. כנראה, יש להאנשים האלה מושג מיוחד להם ע"ד החובות והזכיות של הסופרים והעורכים. וע"כ לא אחשוב לנכון לכתוב לו.

את הפואימא של שפירא¹ עוד לא קבלתי. ואמת אגיד לכם, כי כל העניין הזה לא לרצון הוא לי. אינני אוהב “מיוחסים” ואינני יכול לעמוד בתנאים כאלו. וגם לא אוכל לתת את השיר בכרך זה, כי כבר יש לי שיר גדול מביאליק, אשר הדפסתו תתחיל בחוברת ג' ותמשך עד חוברת ה' או ו'. וביחוד לא לרצון לי מה שלפי דבריכם אין פרידברג יודע, ששלחתם לי את השיר לבקורת תחלה, שמזה אני רואה, כי לפי דעת פרידברג ושפירא, אין לי רשות כלל לבקר את השיר תחלה בתור עורך, אלא עלי לענות אמן בשמחה רבה, מבלי דעת על מה. הם זוכרים בודאי, כי כך עשה להם מז"ח ועוד “עורכים” כאלה, ומדוע לא אעשה כן גם אני? אבל עליכם אתפלא מאד, כי לא הבנתם מדעתכם, שאחשוב לי לבזיון לקרוא את השיר בלי רשות בעליו. ובכן יהיה מונח בידי חתום כמו שיבוא ולא אקראהו עד שתודיעוני, כי דברתם על פרידברג והסכים שתשלחו לי את השיר. ואם אי אפשר כן, הודיעוני ואשיבהו לכם מבלי שאקראהו…..

…. ראיתי בהצירקולר הקישינובי, כי נאמר שם מפורש, שהמרכז הספרותי של האורגנזציא הציונית היא חברת “אחיאסף”. והנה אנחנו ידענו, כי כל ענין ה"מרכז" הזה אינו אלא אחיזת עינים, ובשביל “פיקציא” כזו אין אנו רשאים, כמדומה לי, להביא בסכנה את החברה הנמצאת תחת הנהגתנו ואנו אחראים לקיומה. וע"כ אבקשכם, שתכתבו לקישינוב, שלא יזכירו עוד שם “אחיאסף” בצירקולרים כאלו….

מונח בזה ג"כ מכתב מאת ב. שקבלתי אתמול. קראוהו בשים לב ותדעו בעצמכם מה שבלבי. ביחוד אבקשכם לזכור, כי ב. התנהג עם “אחיאסף” כ"ג’נטלמן" אמתי, ועל כן עוד יותר ידאב לבי על מנהגכם עמו. את מכתבו אבקשכם להשיב לי ולהודיעני עם זה מתי תשלמו לו….

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 18 ינואר 98.

מכתבך קבלתי. ע"ד “ילדי הגֶטו” אבקשך שלא תדבר. אצלכם הוא דבר חדש, כי רק בזמן האחרון תורגם לאשכנזית, אבל אצלנו ברוסיא כבר נתישן, כי עוד לפני שלום שנים תורגם לרוסית בחוברות ה"וואָסכאָד", וממילא מובן, שאין ראוי לדבר על ספר ישן בהשקפה החדשית, ו"השלח" הלא בעיקרו נועד לקוראים רוסים. דבר זה עליך לזכור תמיד.

מסכים אני לדעתך, כי תשובתכם היותר טובה תהיה – עבודתכם. על מאמרו של ב. השיב ברדיטשבסקי ב"מכתב אל העורך", שיבוא בחוברת ב'. הוא פונה במכתבו אלי ומטיל עלי אשמות שונות, ועי"ז הכריחני להוסיף מצדי הערה אשר מסופק אני אם תהיה לרצון לו. כתבתי לו ויעצתיו, שירשני לשנות נוסח המכתב, באופן שלא אהיה אני בעל דינו ולא אצטרך להשיב, אך הוא לא הסכים.

אם תשלח לי את המאמר “לאן?” לא יאוחר מיום 30 ינואר, קרוב הדבר שאוכל לתת עוד מחציתו בחוברת ג', כי לגליון שלם בודאי שלא יהיה מקום בה. ואולם אבקשך, שאם תכתוב מאמר כזה, יהיה באמת “חיובי”, כדבריך. כי מצייר אני לי נפש הקוראים ואחשוב, שכבר קָצה בוכוחים שאין בהם תמונה ממשית.

ב"הצפירה" גליון 2 מודיע ד"ר קמינקא, כי לע"ע משך ידו מהוצאת ה"אפיקים בנגב", מפני שבתור חבר “הועד העברי”, אשר בחר הקונגרס בבזיליא, הסכים להצעת הפרופ' שפירא, “שיוציא הועד הוויני מטעם הקונגרס מכ”ע עברי". אתפלא, כי לא הודעתם אותי מאומה ע"ד ההצעה הזאת. והלא גם אני, כביכול, “חבר הועד העברי”!

 

למר ד. יֶלין, ירושלים.    🔗

אודיסא, 18 ינואר 98.

מאמרך על קהלת אזמיר יבוא באיזו שנוים והשמטות.

אם יש בידך חוברת ראשונה מ"השלח", תוכל לראות, כי בה היה “השלוח” מלא וא"ו. אך אחרי כן נחמתי, מפני שרבים, ביחוד בחו"ל, קראו: “הַשָלוּחַ”, וע"כ שבתי והשמטתי את הוא"ו בגוף “השלח”, אבל בניירו ובמעטפותיו הנחתי את הוא"ו, כאשר עיניך רואות פה למעלה….

למאמרך “חיי היהודים” אחכה.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 19 ינואר 98.

בדבר מאמרו של ב. אמנם למותר כל הוכוחים. אתה בטוח, כי נטיָתי לצד מתנגדיכם מקלקלת אצלי את השורה, ואני מאמין באמונה שלמה את ההפך ממש: כי נטיתך לצד שכנגד מקלקלת את השורה אצלך. אתה חושב את הרמז (כי הן לא מפורש נאמר כן), כי “זקני ביהמ”ד הישן עולים על החדשים בידיעת היהדות ממקורה", לפגיעה בכבודכם “העוברת גבול הנמוס”, ואני חושב, שאין בזה שום בזיון למי שיהיה. כי יכול אדם להיות חכם וסופר, אע"פ שאינו בקי כל כך בספרות היהדות העתיקה, וע"כ איני רואה בזה דבר העובר גבול הנמוס. אתה חושב, שאין זה נוגע לגוף הענין, ואני חושב, כי נוגע ונוגע הוא. כי מי שאומרים לו: “אינך יודע צרכי הספרות, וכל דבריך ריח בית הקברות נודף מהם”, רשאי הוא להשיב: “אני ידיעתי בעניני היהדות גדולה משלכם, וע”כ יודע אני את צרכי עמנו יותר מכם". – אך, כאמור, אחשוב כל הוכוח הזה לדברים בטלים, ואחדול ממנו……

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 24 ינואר 98.

…… השיר של שפירא קראתי והיום או מחר אשיבהו לכם. הפרק הראשון והאחרון אינם מן הענין ולא אוכל להדפיסם. אם יסכים להתחיל מראש עמוד 8 ולהשמיט הפרק האחרון, אתן לו מקום. יש בו מקומות יפים מאד, אבל יש גם להג הרבה.

את האֶכסמפלר שלי מחוברת י"ג לא שלחתם לי עד היום. כנראה, החלטתם, שעתה רשאים אתם להניח בידכם גם את האֶכסמפלר שלי, אחר כי “אחיאסף” הוא אדון ל"השלח", ואני עבד לו, ומה שקנה עבד קנה רבו. לעתיד הנני כותב לאיטצקובסקי, שישלח תמיד את האֶכס' שלי בקרייצבנד מיוחד ויהיה כתוב עליו: בשבילי. אולי תרגישו עי"ז יותר, כי למרות “האדנות”, אין לכם רשות לעכב בידכם מה שנשלח בשבילי…..

 

לד"ר י. בֶרנשטֵין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 24 ינואר, 98.

בתשובה על יקרתך מן 10, הרשני נא קודם כל לאמור לך, כי הערתך ע"ד הציוניסמוס המערבי העיר בי רגש של השתוממות נעימה. מתוך מאמרי שנדפס בחוברת הראשונה מ"השלח" (אשר תשולח באלו הימים) תראה, כי תמימי-דעים אנחנו בשאלה הזאת. ואני, לא אדע מדוע, חשבתיך עד כה למתנגדי.

ובנוגע אל הענין אשר על אדותיו פנית אלי, הנה לצערי לא אדע במה אוכל להיות לעזר בזה. הספרות הציונית הספיציאלית עניה היא כל כך, עד כי לא אני ולא אחר לא יוכל לחבר רשימת ספרים ממין זה, שתהיה ראויה להתכבד. המחברות האחדות הראויות לשימת לב (למשל פינסקר, ליליענבלום וכו') ידועות לכל, ויותר באמת אין.

ועל דבר תולדות ישראל וספרותו בכלל, הנה קשה מאד לעסוק במקצועות אלו בלי ידיעת לשון אשכנז. בלשון עברית ורוסית כמעט אין מאומה על תולדות עמנו, ואלה שאינם יודעים לשון אשכנז מוכרחים לשאוב הכל מן המקורות הראשונים: מקרא, תלמוד, ספרות ימי הבינים והספרות החדשה – דבר שלא כל אדם, כמובן, מוכשר לו. ולחבר רשימה של ספרות היהדות בלשון אשכנז – זו היא עבודה גדולה ביותר ועם זה חסרת-תועלת, מפני שברשימה כזו יבואו קודם כל: גרֶץ, צונץ, גייגר – מן היהודים, ושירֶר, וֶולהוויזן, רינַן – מן הנוצרים, ומי שקרא את אלה אינו זקוק עוד להוראות מצד אחרים.

ובכל זאת, אם אך אוכל לעזור לך מאיזה צד בעבודה פוריה זו, הנני נכון תמיד לעשות זאת.

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.    🔗

אודיסא, 24 ינואר 98.

שירך יפה, אע"פ שאיני מסכים לדעתך בדבר שווי ההברות. חקי ההרמוניא גם הם תלוים הרבה בהרגל. אוזן היוני והרומי שבעה עונג מחליפות תנועות קצרות וארוכות, ואנחנו לא נרגיש בזה מאומה. לעומת זה אין ספק, שחוש השמע שלנו מרגיש הרמוניא ידועה בשווי ההברות בסוף החרוזים, ואי אפשר לדמות זאת ל"לפ"קים".

הנני משיב לך השיר, מפני ששני החרוזים בסוף עמוד 1 לא יוכלו לעמוד בפני הצנזורא, והחרוז הרביעי בעמוד 2 (שרשמתי אצלו סימן השאלה) אינו נראה לי…. אבקשך לתקן כל אלה ולהשיב לי השיר.

ה"בקורת" אשר הזכרת אינה שוה לטפל בה. כך הם וכך יהיו. על זה אינני מצטער. ועל מה אני מצטער? על שאיני רואה בין החדשים מי שינחמנו ויתן תקוה בלבנו, כי יש אחרית לעבודתנו.

אבקשך למצוא איזה שם לשירך, ולוּ רק איזה X אשר לא יגיד מאומה מן התוכן. שיר בלי שם הוא דבר בלתי רגיל בספרותנו, וגם יש בזה קושי טֶכני ברשימת תוכן הענינים.

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 26 ינואר 98.

מאמרך קבלתי ביום השבת שעבר, ועד היום חכיתי למכתבך, אשר אמרת, כי תשלח לי “מחרתַיִם”, ולא קבלתיו עוד.

בנוגע לעצם המאמר, צר לי להגיד לך, כי לפי דעתי נופל הוא הרבה ממאמרך על יל"ג, ונראו בו עקבות חפזון. ביחוד בפרק האחרון יש חלקים שלא עֻבדו כל צרכם וציטטות ארוכות שהן למותר לגמרי. בודאי אצטרך לעשות בו איזו שנוים, אך אקוה כי תמסור הדבר לידי, אחר שידעת כבר ע"פ נסיון השנה שעברה, שאינני עושה זאת בקלות דעת.

את שכרך (בקירוב) אשלח לך אחר שאקבל מכתבך ואראה, מה הם הדברים שחפצת לדבר אתי ע"ד המאמר, אם לא נמצאו בהם תנאים שאינני יכול לעמוד בהם. ואבקשך למהר בזה, כדי שאוכל לתת ראשיתו בחוברת השלישית, שכבר עסוק אני בסדורה.

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 26 ינואר 98.

ספרו של ב. שלח לי הוא עצמו, לא לבקורת, כי אם בתור חבר ורֵע, וע"כ לא מן הנמוס הוא, שאשלח את האֶקסמפלר הזה למבקר, ומה גם למבקר שיודע אני בו מראש, כי אין לבו שלם עם המחבר. ואם לעצתי תשאל, הייתי אומר לך, כי אם תכתוב בקורת על ספרו של ב. עתה, ימָצאו רבים שיראו בזה מעין שאיפה ל"נקמה", וגם אלה שלא יחשדוך בכך יאשימוך, שלא נזהרת מ"טאַקטלאָזיגקייט". ואתה עשה כחפצך.

כבר כתבתי לך, ש"ילדי הגֶטו" אין להם מקום בהשקפה המיועדת לחזיונות חדשים, אחרי כי לרוב קוראי “השלח” הספר ידוע על פי תרגומו הרוסי זה כשלש שנים.

אם תעין שנית, תמצא, כי מחקתי מלת “רוסיא” ושמות הערים רק במקום שספרת ע"ד אספות. כי כל אספה אסורה בארצנו, וכל שכן אספות של אגיטַציא, ומזה אין עוד ראיה, שאי אפשר לדבר על חיי היהודים בארצנו. כי האמנם כל חיינו הם האספות הציוניות? הלא תקרא את “המליץ” ו"הצפירה" ותוכל למצוא חומר מספיק….

איני יודע מה חפצך להגיד בהודעתך, כי קראת את מאמרי ע"ד הקונגרס. וכי יכול הייתי לחשדך, כי לא תקרא מאמר הנוגע לענין הקרוב ללבך? או אולי נתכונת להגיד, כי הדבר “נורא” כל כך, עד שאין מלים בפיך להוכיחני ככל חטאתי?….

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 27 ינואר 98.

קבלתי אתמול מכתבך עם “אח רחוק”, והיום – “שבוש הלשון”, ותודה לך….

על תרעומתך בדבר “דעת אלהים” אתפלא מאד. וכי לא תבין מדעתך, כי לא רק למענך ולמען הספר, כי אם גם למען “אחיאסף”, הייתי חפץ לתת בקורת הגונה? אבל המלה האחרונה היא גם הסבה שלא באה בקורת עד כה, ואולי לא תבוא גם לעתיד. מבקרינו הם “דברנים” גדולים ויוצאים ברעם ורעש במקום שאפשר להפטר ב"דברנות" בלבד. אבל ספר שצריך עיון ודורש מאת המבקר גם ידיעות נכונות במקצוע מדעי, – ספר כזה אין לו מבקרים בעברית. וכבר היה מעשה בשנה שעברה, שחזרתי על סופרים ומבקרים בבקשה לכתוב בקורת על ספר ממין זה, וכלם השתמטו באמתלאות שונות…. אולי תדע אתה, אל מי אוכל לפנות בזה, ואעשה זאת בחפץ לב….

ע"ד “הגת” אבקשך שלא תדבר ב"השלח". כי מלבד שלא מן הנמוס הוא שיטפל “השלח” במבקרו, הנה לדעתי גם הבקורת עצמה רובה דברי בטלנות ואינה שוה לטפל בה….

לילינבלום עוד לא קרא מאמרך, כי בארצנו עוד לא נשלחה החוברת. אבל גם אם יקרא, חלילה לו מקצף. הוא איננו בעל “קטנות-המוחין” במדה כזו.

אם ידעת, הייתי מבקשך להודיעני, מה דעת הציוניסטים בברלין על אדות מאמרַי בענין זה. האם לא גזרו עלי שמתא?

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 27 ינואר 98.

…… הדרַמא של הרצל לא קראתי, אבל קראתי בכה"ע משפטים שונים על אדותיה. למשל, במכה"ע, “פֿאָס. צייטונג”, הידוע כאחד מן היותר טובים וישרים, באה בקורת זעומה, ולפי שאוכל לשפוט בטרם קראתי גוף הדרַמא, דברי טעם היו שם. ובכל זאת איני מתנגד לחפצכם.

נעים לי לשמוע, כי גם הציוניים שלכם לא הטילו “חרם” עלי בגלל מאמרי. ידעתי, כי יחוסי להציוניסמוס המערבי הקים לי אויבים רבים והפך גם לב רבים מאוהבַי לפנים לשנוא אותי. אבל לא מפני זה אמָנע מעשות חובתי כפי הכרתי הפנימית. בחוברת י"ד נתתי “לשאלות היום, ב'”, ע"ד יחס הציוניסטיס להקולוניזציא המעשית והבנק שאומרים ליסד……

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 28 ינואר 98.

כל מכתביך האחרונים קבלתי, ואתה סלח נא על איחור תשובתי, מפני הטרדות.

וקודם כל, כמובן, אברכך במז"ט לנצחונך “האשכנזי”². לא אכחד אמנם ממך, כי מדברי הימן שתרגמת לי לא הבנתי כמעט מאומה, וקרוב הדבר, שגם בציורך עצמו, לכשאזכה לראותו נדפס באותיות מזהירות, אבין רק מעט או לא כלום. אין נשמתי מסוגלת ל"סינתיזא" שלכם, אשר לא אדע פירושה! – אבל מה שהבנתי היטב הוא, כי תרויח מאתים שקל, וכי יפָתחו לפניך שערי כה"ע האשכנזים, וייטב מצבך הרבה, ותחדל להיות תלוי באויר. ועל זה אשמח מאד.

תודה לך על שטרחת בשבילי ושלחת לי את דברי ה' מ.. שוים הם בעיני הפרוטות שהוצאת עליהם, כי הביאו לי רגע אחד של בדיחות הדעת (דבר שאינו מצוי אצלי עתה), אבל לטפל בהם ולהשיב עליהם לא אמצא לנחוץ. כנראה, הוא עומד בקשר של “ברית קודש” עם בעלי החלוקה שבירושלים, ומהם שאב את “ידיעותיו”. ואם באתי להשיב על כל השקרים שבדו אלה עלי ועל חברי בשנים האחרונות, אין אני מספיק. – אגב אודיעך, כי חברת ב"מ כמעט אינה במציאות עוד. זה כשנתים שחדל המו"מ ביני ובין חברי ארץ ישראל על הענין הזה, ובעינַי כבר עבר ובטל מן העולם. אנשים שאינם מהוגנים נדחקו ונכנסו בבריתנו, ובראותי, כי המטרה הגדולה שהצבנו לנו מראש לא תושג וכי הענין מקבל צורה אחרת שאינה לפי רוחי, משכתי ידי מזה. כי לבלות זמני לבטלה לא אחפוץ.

גם מאמרך “סתירה ובנין” ששלחת לי קבלתי וקראתי. הרבה דברים בו לא הבנתי, כנהוג. אך במה שהבנתי נדמה לי כי הכרתי אותו היסוד הראשי שאני הייתי מן הראשונים לבאר בדברים ברורים. ובכל זאת, מה רחוקות הן התולדות שהוצאתי אני מתוכו מאלו שאתה אומר להוציא! כמובן, מאמין אני, שהצדק אתי, אבל אתה בודאי לא תסכים לזה. מה נעשה? נהיה “סבלנים” ונחכה, אולי יראוני החיים ברבות הימים דעתו של מי היתה קרובה ל"אורחא דמהימנותא".

דבריך על מעשה הרצל בחזיונו נכונים מאד. אבל אם אדפיס ב"השלח" בקורת עליו, יאמרו ה"ציונים", כי בכונה חפצתי רק להשפיל כבודו. על כן מהסס אני בדבר. כי הלא ידעת, שהמלחמה הזאת אשר לי עם ה"ציוניסמוס" המערבי קדושה היא בעיני, ושלע"ע הנני כמעט “יחידי בשדה”, מוקף מכל עברים אויבים קנאים, ועלי להזהר מאד לבלי תת להם פתחון פה לאמור, כי הנני נלחם בהרצל בתור איש פרטי. אם קראת ב"המליץ" כל מה שנכתב נגדי עד כה, הלא ראית, כי כבר נמצאו אנשים שפלים אשר נסו לרמז על זה, כי מקנאתי בגדולתו של הרצל כתבתי מה שכתבתי.

אגב אשאלך, מה דעתם של ה"ציוניסטים" בברלין על הדברים שדברתי בענין זה בחוברת ינואר. אם אולי פעלו דברַי על איזו מהם לפקוח עיניהם, אשמח מאד……

 

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניף.    🔗

אודיסא, 28 ינואר 98.

אתחיל במה שסיימת: מזל טוב! ויהי רצון שתעמיד תולדות בישראל אשר לא יהיו נופלים, לפחות, מאביהם “ביחוסם אל הספרות העברית”.

בנוגע לתחית “השלח”, יודע אני לא יותר ממך. לע"ע אני מאמין, שיוציא שנתו השניה בכבוד, כמו הראשונה, ומה שיהיה אחר זה – נחיה ונראה….

אם יש לך שעה פנויה לדברים בטלים, הודיעני נא, מה דעתך על מהלך הציוניסמוס בארצך, ואם מסכים אתה לדברַי בענין זה בחוברת ינואר.

 

למר א. ש. פרידבֶרג, וורשא.    🔗

אודיסא, 2 פברואר 98.

אגרתך שקבלתי אתמול גרמה לי צער כפול: נצטערתי על עצם הדבר שספרת לי ונצטערתי עוד יותר על שאין בידי להושיע. לוּ ידעת כמה מכתבים כאלה כבר באו אלי מצדדים שונים וכמה פעמים כבר הוכרחתי לדבר קשות עם חברַי ב"אחיאסף" וכמה ימררו הטענות והמענות האלה את רוחי, עד כי יש אשר אקוץ ב"אחיאסף" וב"השלח" ובכל הספרות; –לו ידעת כל זאת, לא היית מתפלא על כי שמתי לי לחוק בעת האחרונה להשתמט ככל האפשר מבוא בדברים עם הנהגת “אחיאסף” על ענינים כאלה. ואולם בחפצי להיות לך לעזר כפי כחי, אבקש ממך שתרשני לשלוח להם גוף מכתבך, ואז אוכל מצדי להוסיף גם כן איזו דברים….

דבריך על אדות ה"ציוניות" שמחוני מאד. ידעתי כי הנני מרבה לי אויבים, וע"כ ישמח לבי בראותי, כי זעיר שם זעיר שם נמצאים יחידים מן הטובים שבנו אשר דברַי ימצאו מסלות ללבבם….

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 2 פברואר 98.

מכתבך מן 29/1 קבלתי אתמול בערב…. בנוגע ל"נשמתך הספרותית", לא אוכל אמנם עוד עתה להגיד בבירור, עד כמה יהיה עלי לגעת בה, אחר כי לא קראתי עוד את המאמר קריאה של “עורך”; אך בכלל, כמדומה לי, שבכל היותי מדקדק עם עוזרַי, עוד מִיָמַי לא הרגתי את ה"נפש"….

 

לד"ר ש. ברנפלד, בברלין.    🔗

אודיסא, 2 פברואר 98.

אתמול קבלתי יקרתך מן 29 ינואר…. בין כל עוזרַי יש רק אחד אשר אוכל לחשוב, כי יוכל לעשות מלאכה זו, – הוא ד"ר ניימרק. אבל מסופק אני, אם יחפוץ לעסוק בבקורת. הנני כותב לו היום על זה³….

בדבר הפרס של ה' וויסוצקי, כך הוא המעשה: אחר שנצחו ה"אראלים" הספרותיים שלנו בדבר “אוצר היהדות”, וה' וו. חזר בו מן המחשבה הזאת, התחיל לשאול בעצת “חכמים” שונים, מה יעשה בכסף שהקדיש לטובת ה"אוצר". כי לא רצה שיחשדוהו, כי חזר בו כדי שלא יצטרך לתת סכום כזה. והנה נמצאו יועצים שהציעו לפניו להניח את הכסף למשמרת בתוך קרן קימת אשר מפירותיו יתנו פרסים בעד ספרים טובים בעברית על נושאים שונים. והוא קבל העצה במקצת והניח חלק מן הכסף בידי חברת “מרבי השכלה” בעירנו לתכלית הנ"ל. הנושאים הראשונים צריכים להיות (כך התנה עמהם): א) תולדות רדיפות ההיידַמַקים; ב) תולדות הספרות העברית החדשה; ג) הטופסים העברים בבלֶטריסטיקא החדשה, ועוד נושא רביעי, אשר שכחתיו. לפי זה, אחר שכבר נעשה מעשה, איני רואה תועלת במה שתכתוב מחאה לה' וויסוצקי. גם אני התנגדתי לזה בזמנו, אך לא הועלתי. כמובן, אין מזה ראיה, שלא תוכל להועיל בכלל, בגלותך דעתך בקהל על ענין הפרסים….

 

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניטץ.    🔗

אודיסא, 2 פברואר 98.

בודאי ראית במודעות כה"ע, כי “אחיאסף” מוציא ספר “דעת אלהים” מאת ד"ר ברנפלד, והוא תולדות הפלוסופיא הדתית בישראל. בימים האלה יצאה החוברת השלישית, ובה הגיע עד הרמב"ם ועד בכלל. ובכן כבר יש בו ענין שלם הראוי להתכבד בבקורת, כי מה שאחר הרמב"ם הוא, כידוע לך, רק התפתחות דעותיו בשנוים בלתי עקריים כל כך, ועיקר המלאכה כבר נעשתה על ידו ועל ידי הקודמים לו. הנני פונה איפוא אליך בבקשה לכתוב את הבקורת הזאת, אם יש לך הזמן הפנוי הדרוש לכך. תוכל לכתוב בדרך קצרה או בדרך ארוכה, כחפצך.

אם מסכים אתה, הודיעני, ואצוה לשלוח לך הספר, אך עליך להגביל לי זמן, מתי אקבל את המאמר. בכל אופן אבקש להשיבני דבר. – את אגרתי הקודמת בודאי קבלת.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 3 פברואר 98.

קבלתי היום מכתבך מן 1 ולא אדע אם אצטער או אשחק. כי אמנם יש מעין חזיון טרַגיקוֹמי בצעקתך הגדולה והמרה, אך לאשרנו הנני בטוח, כי החלק הקוֹמי גדול בזה מן הטרַגי. ועתה, אם מוכשר אתה לצאת רגע אחד מסובייקטיביות שלך, אז תבין מה שאומַר לך בזה:

במכתבי מן 6 ינואר⁴, שבו בקשתיך להרשות לי לשנות נוסח מכתבך אל העורך באופן שלא אהיה אני בעל דינך ולא אצטרך להשיב, – כתבתי לך, כי אם לא תסכים לזה, אהיה מוכרח להשיב לך, ואז “עלי יהיה לאמור את האמת, כי בתור עורך מצאתי, שהיתה להמחבר הרשות להבין כך את דבריכם, אחר כי הסופר אשר אסר את המלחמה הזאת (כלומר, אתה) הראה בכל מה שכתב עד כה, כי אמנם האנושיות שלו מתובלת בניטשה ובסימבוליסמוס”. וסיימתי דברַי: “ואתה הלא תבין, עד כמה לא ינעם לי להוסיף על דבריך הערות כאלה, לכן אבקשך, שתרשני לשנות הנוסח באופן שלא אצטרך לזה”. והנה יודע אתה מה שהשיבות לי על זה, ואני הייתי בטוח, כי היטב התבוננת בדבר וידעת על מה אתה מסכים. עתה רואה אני, כי במחילת כבודך לא ירדת לסוף הענין ולא הבנת מראש, כי כשאבוא להתנצל לפני הקוראים ע"פ הסגנון האמור, יהיה עלי להקדים תשובה על שאלה אחת, שבודאי תעלה על לב רבים למקרא דברים כאלה, והיא: אם כן, למה אני נותן מקום למאמרי הסופר הזה במכ"ע שלי? ועל כן מן ההכרח היה להוסיף, כי הסופר הזה כותב “רזין דרזין” רק בכתבי עת שאינם חוששים לכך, ומזה יבין הקורא מדעתו, כי בהיות “השלח” חושש לכך, הרי הוא מקבל מאת הסופר הזה רק מה שמתאים לדרכו ומניח לו את “הרזין”, שיתנם בכתבי עת אחרים. זה הוא כל מה שנמצא פה “בין השיטין”. והנני אומר לך בפה מלא: לא אמת היא מה שאתה אומר, כי יש כאן בין השיטין רמז שאני מתקן דבריך; לא אמת היא שאני כִוַנתי לכך, ולא אמת היא שאחרים יהיו צריכים לפרש זאת כך (אמרתי “צריכים”, כי מי שיחפוץ לבקש ולמצוא רמזים בדוחק, בודאי יוכל למצוא גם פה, כמו בכל מקום). כן לא אמת היא, שאמרתי עליך, כי גם אתה לא תבין מה שאתה כותב במכ"ע אחרים. אמרתי רק זאת, כי יש לפעמים שיולד ספק בלבנו למקרא הדברים, אם יוכל גם המחבר עצמו לפרש לנו את סודותיו. ואחשוב, כי יש הבדל גדול בין שני אלה. המחבר יכול להבין בעמקי נפשו את אשר בא להגיד, אבל בהיות הענין מצד עצמו מן הדברים שאין השכל תופסם, אין ביכלתו של המחבר לפרש לנו בדברים ברורים מה שהגיד בסגנון בלתי ברור. וזאת היא באמת דעתי על הסימבוליסטים, כי יש בלבם איזה רעיון הנמצא עוד במצב ההתהוות, באופן שגם הם עצמם יותר מרגישים אותו מאשר יבינוהו באופן ברור, ועל כן אין ביכלתם לבארו לאחרים, ותחת לעבוד תחלה במחשבתם עבודה של נתוח, למען הביא סדרים בנפשם, הם ממהרים למסור את התוכן שבלבם, מעורבב ומבולבל כמו שהוא. ואתה הלא תזכור, כי בהיותנו יחד בשנה שעברה, נסיתי לא אחת ולא שתים לדרוש מאתך פירוש הדברים שלא הבנתי במאמריך, ואתה דברת ועמלת – ולא עלה בידך.

נשאר לי עוד לבאר לך, למה מצאתי לנחוץ להוציא משפטי זה על הסימבוליסמוס שלך לרשות הרבים, והלא הענין לא דרש ממני אלא להגיד, כי אתה סימבוליסט, מבלי להוסיף מצדי אותם הדברים על אדות קושי ההבנה במאמריך? – בשביל להבינך זאת, צריך אני להזכירך, כי באמרך: “כמה נלחמתי עדי נפתחו לי השערים”, – לא דקדקת היטב. הן אמנם נלחמת, אך מלחמתך לא הועילה לך כלום ולא היתה מועילה גם לעתיד. רק כאשר ראו מו"לינו הנכבדים, כי פתאום נדפס שם ד"ר מ. י. ברדיטשבסקי באותיות ברורות ומפורשות תחת שם מאמר אחד ב"השלח", נפקחו פתאום עיני כולם ברגע אחד להבין, כי סופר בעל כשרון הוא – והשערים נפתחו. כך הם המו"לים האלה, כאשר ידעת גם אתה. ומכיון שנפתחו השערים, שוב לא דקדקו עמך ונתנו לך לדבר כחפצך, בסגנונך וגם בלשונך, כלומר לא טרחו גם לתקן את השגיאות הרבות בדקדוק הלשון המצויות אצלך; באופן שפעמים רבות (אקוה כי תאמין לי) הוכרחתי לשמוע חרפתך מפי אנשים של צורה ושל טעם, כי לשונך אינה לשון וסגנונך לא סגנון ועוד ועוד. והבקיאים בעניני הספרות היו זוכרים, כי “השלח” הביאך שנית לספרותנו, ושתפו גם אותי עמך, לאמור: אני עתיד ליתן את הדין על כל אלה. כמובן, דאב לבי מאד על זה, אחר כי באמת גם אני חושב כמהם, כי באותה צורה שאתה מוציא מאמריך מתחת ידך – אינם ראוים לבוא בקהל, ולולא חשבתי כן, הן לא הייתי עמל כל כך בשנוי צורתם. ועל כן עלה על לבי זה פעמים רבות, כי חובתי היא לגלות דעתי בקהל, כי אמנם חושב אני את ברדיטשבסקי לבעל כשרון, אבל מזה אין ראיה עוד, כי כל היוצא מתחת עטו מוצא חן בעיני וכו'. אבל מפני טעם מובן נמנעתי מעשות זאת. ואולם עתה, כשאתה בעצמך הבאת אותי בעל כרחי לנגוע בענין זה, לא יכלתי עוד לשתוק, כי שתיקתי היתה נחשבת בעיני רבים כהודאה בטוב בסגנון ה"רזי" שאתה משתמש בו ושאני חושבו באמת לרעה גדולה בספרותנו. כבר שבענו סודות למדי, ועתה אין אנו חסרים לא מיסטיקא ולא התעמקות בתהום ה"אני" הפרטי, כי אם בירור המושגים והבנת ה"אני" הכללי שלנו לאור הנר של ההגיון והמדע.

עד כאן – הטרגיקא, ופה מתחיל החלק הקומי. הנך בוכה ומתאבל על גורלך המר, כי אִבדתי את עולמך הספרותי ברגע אחד, ומעתה יסָגרו עוד הפעם השערים לפניך. אתה בוכה, ואני שוחק על תמימותך היתרה. האמנם לא תבין, כי המו"לים ימצאו בהערתי זאת חלול כבוד מו"לותם, וכדי להכעיסני, ירבו עתה עוד יותר לתת לך לדבר כנפשך, בלי שום הגבלה? אבל לא אכחד ממך, כי כשאני לעצמי הייתי שמח מאד, אלו באמת פעלה הערתי על מו"לינו, והיו מדקדקים עמך כמוני; שמח הייתי לא רק מפני טובת הקוראים – שסגנון כסגנונך מקלקל את הגיונם וטעמם, לפי השקפתי, – אלא גם מפני טובת עצמך, אחרי כי באמת מאמין אני בכשרונך וחפץ הייתי לראותו מתפתח בדרך ישרה וטבעית, ואחר כי רואה אני, שלפעמים רחוקות, כשמסתלקת ממך רוח הקודש של רזין עילאין, אתה מדבר בלשון בני אדם, ויש לך מה להגיד.

הנך רואה, ידידי, כי הפעם לא חסתי עליך (כמו שנהגתי עד כה, אולי לרעתך) והגדתי לך בפה מלא כל מה שאני חושב על עבודתך הספרותית. ואתה, אם תכעוס עלי “ותהרהר אחרי”, אין רע. העיקר הוא, שתדע, כי זו היא לא רק דעתי, כי אם דעת כל הקוראים והסופרים מבעלי דעה אשר הביאני המקרה לשמוע משפטם עליך. ואם המו"לים שלך כותבים לך “קומפלימנטים”, אות היא כי לא ישרה נפשם בהם, והם מחניפים לך בשביל שנהנים ממך, במלאותך כה"ע שלהם חנם או בזול.

ובנוגע לעבודתך ב"השלח", הנה אם תמצא, שאי אפשר לך לעבוד עוד עמי, לא אבוא עליך בעקיפין ולא אפציר בך, כמו שאינני מפציר בשום סופר אחר. אבל לדעתי, אין בהערה זו סבה מספקת לזה, ומה גם כי באותה חוברת עצמה נתתי מאמריך בשלשה מקומות…..

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 4 פברואר 98.

…. על דבר טענותיך עלי לא ארבה להתוכח עמך. רק זאת אגיד לך, כי טענות כאלה הנני שומע מפי רבים מסופרי, ובכל זאת לא זכיתי עוד לשמוע אף מפי אחד מהם דברים ברורים: איזו הם השנוים שבהם מחקתי את “הצורה המיוחדה מעל דברי הסופרים”? לפי אמונתי אני, זהיר אני מאד באותה הצורה המיוחדה, ומה שאני מוחק או משנה איני עושה כן אלא על יסוד הטעם או ההגיון המשותף (או שצריך להיות משותף) לכל הצורות השונות. אולי תיטיב אתה להראות לי במשלים פרטיים, לא רק בפרַזות כלליות, איפה מחקתי את הצורה במאמרך, – ואודה על זה מאד.

ובנוגע למאמרך זה, עלי להגיד לך, כי אחד מחסרונותיו היותר גדולים הוא, שכל מה שדברת בגנות ספוריו של סמולנסקין, הוכחת בראיות ברורות, וכל מה שדברת בשבחו לא הראית, זו מנין לך, באופן שהקורא הנבון יוציא משפט, כי את הרע עליו לקבל, ואת הטוב יוכל לחשוב רק מעין “גם אלה לחכמים” וכו', שהיו מדפיסים לפנים על שער הספרים, כדי לשכך אזן הצנזורא.

אולי אשנה חלוקת הפרקים, שלא יהיה הבדל גדול כל כך בין כמות השנים הראשונים לזו של השלישי. אקוה, כי שנוי חיצוני כזה אין בו משום “מחיקת הצורה”….

 

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניטץ.    🔗

אודיסא, 8 פברואר 98.

שמחתי על דבריך בנוגע אל “הציוניות”, ועוד יותר אשמח, אם תעשה כדבריך ותשלח לי מאמר על הענין הזה. לע"ע הנני כמעט יחיד בדעתי פה בארצנו, וע"כ טוב ומועיל שידעו הקוראים, כי גם בחו"ל לא כל הציונים נוטים אחר דעותיו של הרצל. בחוברת מַרס לא אוכל עוד אמנם לתת מקום למאמרך, כי עד שיבוא מכתבי זה לידך ועד שתספיק לך השעה לכתוב המאמר ולשלחו, כבר תהיה החוברת מסודרת בדפוס. אבל בענין כזה אין רע אם יבוא המאמר אפילו בחוברת אפריל, ולזה יש לך זמן עד יום 22 פברואר למנינכם. כי מן 27 לחודש אני מתחיל לשלוח כת"י לחוב' החדשה, ואת מאמרך בענין זה אחפוץ לתת בגליונות הראשונים…..

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 9 פברואר 98.

… אע"פ שכל הוכוחים היו לי כבר לגועל נפש, בכל זאת, אחר שלפי דבריכם, קראתם שנית את מכתבי…. ומצאתם בו “עוד הפעם את הדקירה ע”ד החשבון", הנני חושב, כי יש לי רשות לדרוש, שתעתיקו לי מתוך המכתב ההוא את הדברים המוסבים על החשבון…. או שתודו בפה מלא, כי בכונה הוספתם על דברַי מה שלא נמצא בם, למען הרעימני. בתנאים כאלה אי אפשר לבני אדם המכבדים את האמת והחסים על זמנם לעבוד עבודה. אם לא ישונה הדבר לטוב, אהיה מוכרח לבקש מאתכם, שתמנו ל"השלח" עורך אחר לחצי-השנה השני.

בדבר האֶכסמפלר המפורסם, שאלתי את איטצקובסקי והנני שולח לכם בזה את תשובתו. ואם תחפצו להודות על האמת, כי אתם הסבותם בכל המבוכה הזאת, או תמצאו בזה גם מקום להרבות דברים על אדות “הרמאים בעלי אחיאסף” העושים “עסק באכסמפלרים של השלח” – אחת היא לי. אני לא אבלה עוד זמני בוכוחים ריקים כאלו….

בדבר “תולדות שי”ר" רואה אני מתוך תשובתכם, כי חושדים אתם בי, שהנני מתאוה לתתו דוקא ב"השלח" ושלא אמרתי כן מפורש רק מפני שנשלח תחלה ל"אחיאסף", וע"כ אתם עושים עמי את החסד הזה ומסכימים לדבר. אבל האמת היא, כי אלו מצאתי שיותר ראוי לתתו ב"השלח", לא הייתי מתביש מפניכם ולא העלמתי זאת מאתכם, אלא שבאמת מצאתי, שאפשר להוציאהו בחוברת מיוחדת, ושאם אצטרך לתתו ב"השלח", אהיה מוכרח לעשות בו שנוים. כן כתבתי לכם מפורש. ובכן עליכם להחליט תחלה מן הצד המסחרי, ואם תמצאו, כי מצד זה לא תוכלו להוציאהו ותשיבוהו לידי מחברו, אז ממילא מובן, שיהיה מוכרח לשלחו אלי בשביל “השלח”, אף כי הוא, המחבר, אין דעתו נוחה מזה, וגם אני, אחר תשובתכם זאת, לא הייתי רוצה בזה….

הצעתי לפני ד"ר ניימרק, שיכתוב בקורת על “דעת אלהים”, והוא כמעט מסכים לזה. על כן צריך לשלוח לו את הספר….

ד"ר ברנשטיין-כהן מקישינוב פנה אלי בבקשה, שישלחו את “השלח” חנם לה"מרכז" שלו. עניתי לו, כי “אחיאסף” הוא המו"ל, ומלבד המשלוח לסופרים, אין הדבר נוגע להרדקציא. אבל הבטחתיו להודיעכם בקשתו, ואתם עשו כחפצכם. – הוא מתאונן עם זה, שבקש מאתכם לשלוח לה"מרכז" את הספרים החדשים שהוציא “אחיאסף” – ולא נענה. והנה אינני דן על משלוח הספרים, ואפשר שהצדק אתכם, כי אין צריך לשלוח, אבל שיטת השתיקה אינה נחשבת בעיני לשיטה ראויה ל"אחיאסף". הניחו אותה ל"המליץ"….

 

למר א לובַרסקי, קאמיניטץ.    🔗

אודיסא, 9 פברואר 98.

…. אודך מאד על שטרחת להעתיק לי דברי מנדלשטם⁵ מלה במלה, אע"פ שלא מצאתי בהם חכמה יתרה. כנראה, נקל לו לפקוח עיני אחרים יותר מעיני עצמו. אך בזה אינני מסופק, כי איש ישר הוא, וכונתו רצויה, וע"כ הייתי רוצה באמת, שידע הדבר לאשורו. אבל איך אפשר להשיג זאת? למרות אזהרתך, בודאי ידע גם תוכן מאמרַי האחרונים רק ע"פ תרגום איזה סטודנט נלהב הקורא עברית בקושי גדול. אך כבר הורגלתי בכמו אלה ולא אשים לבי למה שיאמרו אחרים.

….. ומה אודיעך “מכל אשר אתי”? – הכל כמקודם. בעלי “אחיאסף” נוהגים עמי ג"כ כמקודם, וכבר קצה נפשי בכל זה, ויש אשר “מעט הפלוסופיא” שלי לא תספיק לי להשקיט את לבי ולשמור על “מנוחתי” החיצונית. ואז אשמח על כי בדד אני בחדרי, ואין רואה אותי בשעת קלקלתי…

מספר החותמים עתה לא אדע. כי זה כעשרה ימים לא הודיעוני מ"אחיאסף" מאומה. הידיעה האחרונה שקבלתי אז – כמדומה לי, עוד קודם שיצאת מפה – היתה 750….

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 11 פברואר 98.

אגרתך מן 8 קבלתי אתמול, ותודתי לך על דבריך הטובים. אינני מתביש להודות, כי במצבי עתה, שמכל עברים הנני רואה רק פנים זועמים ושומע רק מחאות ותרעומות, – ינעם לי מאד לדעת, כי זעיר שם זעים שם נמצאים אנשים המבינים לרעי ואינם חושבים אותי לעוכר ישראל.

אם תשלח מאמר על חזיונו של הרצל לא יאוחר מיום ב' הבא, אשלחהו עוד לחוברת ג', אף כי לא אוכל להבטיחך בבירור, כי יבוא בחוב' זו….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 13 פברואר 98.

מכתביך קבלתי ואתחיל בהאחרון.

בגוף הענין לא אוסיף לדבר עמך, כי רואה אני עתה ברור, עד כמה הנך סובייקטיבי במקום שהדבר נוגע אליך, וע"כ לא אראה תועלת בהמשך הוכוח. ואולם בדבר המכתב שחפץ אתה להדפיס אצלי, עלי להעירך על שני דברים: א) יודע אתה, ש"השלח" יוכל להתקים גם בלי עבודתך, ולא תאונה לו רעה בהניחך את מקומך בו. אבל עליך אני מצטער, כי כנראה לא תבין מראש את הרעה שתגרום לך הודעתך בדפוס, כי לא תוסיף לעבוד עמי. ירא אני, כי בזה תביא את יתר המו"לים לשנות את יחוסם אליך, וע"כ אחשוב לי לחובה להעירך על זה, ואם תמצא, כי אין לחוש לכך, לא אמנע מלהדפיס דבריך. – ב) גם אני מתחיל “להרהר אחריך”. כמה וכמה פעמים כתבתי לך את דעתי על סגנונך, אם גם בזהירות, שלא להדאיב לבך, אבל באופן ברור. ובכן יכול הייתי לקוות, כי בכתבי לך במכתבי מן 11 אוגוסט “יישר כחך” על מאמרך בדבר המוסר, תבין מדעתך, כי היתה כונתי על גוף הענין ולא נכנסתי בזה לדון ע"ד סגנונך. ולא עוד אלא שאף אם היה הסגנון בפעם הזאת טוב בעיני, לא ישַנה זה במאומה את דעתי על סגנונך בכלל. והרי גם אחר זה כתבתי לך (ביום 4 נובמבר) ע"ד אחד ממאמריך: “כבר ידעת את השקפתי על מאמריך בכלל, וגם זה יש לו כל המעלות והחסרונות שבחבריו”. וביום 5 דצמבר כתבתי לך: “יודע אתה, כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמריך צורה שתהיה לפחות במקצת לפי טעמי ורוחי, וגם זה לא תמיד אוכל לעשותו”. ואחר דברים מפורשים כאלה, הנך בא עתה במכתבך הגלוי לרמז להקוראים, כי דברים שאמרתי בקהל ע"ד מאמריך סותרים הם לדברים שכתבתי לך על אדותיהם במכתב פרטי, כלומר, שיש לי שתי דעות, אחת לדברים שבכתב ואחת לדברים שבדפוס! הנני מתפלא על זה מאד. אבל איך שיהיה, הלא עליך להבין, כי לו הנחתי את הדברים האלה במכתבך, הייתי מוכרח להוסיף עוד הפעם “הערת העורך”, לבאר להקוראים את הסתירה הזאת שאתה מרמז עליה. ולפי שמסופק אני, אם היתה הערה כזאת מוספת כבוד לך, לכן לא נשאר לי כי אם למחוק את הדברים האלה במכתבך. אבל אם תחפוץ דוקא להשאירם, הודיעני ואדפיס גם אותם עם הערה מצדי. על שני הדברים האלה אבקשך להשיבני בו ביום שתקבל מכתבי זה, כדי שאוכל עוד לתת מכתבך בחוברת ג', ההולכת וקרֵבה אל סופה. כמובן, יש עוד דברים שונים במכתבך הדורשים שנוים, אבל אלו אינם נוגעים לעצם הענין, וע"כ איני חושב לנחוץ לפרטם, ואעשם מדעתי, כנהוג אצלנו.

הודעתך ע"ד שתיקת “אחיאסף” ואיחור משלוח הספרים גרמה לי צער הרבה, אבל להושיע לא אוכל. גם אנכי הנני במצב מלחמה תמידית עמהם, וכבר נלאיתי לכתוב להם, וכבר קצה נפשי כמעט בכל הענין, עד שלפעמים תעלה מחשבה על לבי, אם לא יכריחני המצב הזה להתפטר ממשמרתי בתוך עורך “השלח”. רעיון כזה אולי יהיה מוזר בעיניך: אני אתפטר ממשמרת העורך ואניח את ילד שעשועי בידי אחרים! – אבל מה אעשה ולפי המצב עתה “אחיאסף” הוא בעל “השלח” ואני עבדו. קשה מאד לעבוד בתנאים כאלה.

מתוך דברי אלה תוכל להבין, כי בקשתך בדבר שכרך לא אוכל למלאות. זה כשני שבועות שחדלו לגמרי מכתוב אלי, וגם אני לא אוסיף לכתוב להם. ומה אחרית הדבר – איני יודע לע"ע. כל הדברים האלה אני מודיע, כמובן, רק לך לבדך.

…… לא יכלתי להתאפק משחוק בקראי דבריך על אדות הצעת עהרנפרייז, שתקנו מבריינין חזיונו של הרצל. הזאת היא ראשיתה של “המהפכה הספרותית”? בחשאי אגלה לך, כי עוד לפני זה הודיעוני בעלי “אחיאסף”, שהם עומדים במו"מ עם בריינין וגם עם הרצל עצמו ע"ד הדפסת חזיונו בעברית (הרצל עצמו דורש ג"כ שכר בעד רשיונו), ואם כן הרי הדרא קושיא לדוכתה: במה תבדל “התחיה” שלכם מן המו"לים האחרים?

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 14 פברואר 98.

קבלתי מכתביך האחרונים ותודתי לך על הרצֶנזיא הז’רגונית ששלחת לי. מעין אירוניא יש בזה, שעד כה לא בא זכר “השלח” החדש בשום מכ"ע זולתי בזה, היוצא בלשון שחובבי שפת עבר חושבים אותה לאויבתה…

בדבר ספרו של ב. לחנם הרבית דברים להוכיח, כי אין בזה מצדך “שאיפה לנקמה”⁶. הן אני לא אמרתי לך, שאני חושדך בכך, אבל העירותיך, כי ימָצאו אחרים שימצאו בזה פתחון פה ליחס לך רגש כזה, וכי על כן אני רואה בזה “טאקטלאָזיגקייט”. ובכל זאת הלא כתבתי לך, שרשות בידך לדבר עליו, אם תחפוץ….

עתה בדבר ההצעות ל"הועד העברי"⁷. באמת אומַר לך, כי בקראִי כל זאת, לא ידעתי מה לחשוב על אדות המציעים ועל אדות הועד המרכזי. הן באופן כזה אוכל להציע הצעה אחת שתכלול את כולן ועוד הרבה יותר: לקנות תיכף ארץ ישראל מיד התוגר ולקבץ גליותינו לחג הפסח הבא, באופן שלשנת הלמודים הקרובה תהיה לנו כבר בארץ ישראל אוניברסיטה והרבה גימנסיות עבריות. סבור הייתי, כי הועד המרכזי, בטרם ישלח ההצעות להועד העברי, ידרוש מאת המציע שיבאר מחשבתו ויציע גם דרך הוצאתה לפעולה, וכי גם הוא, הועד המרכזי מצדו, יודיע לנו יחד עם זה, עד כמה כחו גדול להוציא הצעה זו או זו לפעולה. כי רק בתנאים כאלה אפשר לנו לעיין בדבר בכובד ראש ולחוות דעה על פרטי הדבר. והאם לא לשחוק יעשני הועד המרכזי, בשאלו את דעתנו ע"ד אוניברסיטה בירושלים ויסוד גימנסיה בווינא והשלמת ספר המלים העברי וכו', כאלו אין כל זה תלוי אלא בדעתנו, ואם נאמר “הן”, ימהר הוא ויעשה הכל כחפצנו? – הנני רואה בזה עוד הפעם, עד כמה רחוק הוא הועד המרכזי מכל השאלות האלה, וכי רק לצאת ידי חובתו הוא מקבל הצעות כאלה וממהר להפטר מהן בשלחו אותן אלינו.

מכל ההצעות ראוי היה לדבר על אדות שאלת החנוך אשר עוררת. אבל באחד ממכתביך הקודמים כתבת לי, כי בקרוב תשלח פרוגרמא מפורטת, שמתוכה נראה, איך אתה מצייר לך הדבר. ואיני רואה אפשרות לדון בדבר עד שתהא לפנינו פרוגרמא כזו. גם אם היינו כולנו יושבים במקום אחד, לא היה אפשר לשאת ולתת בענין זה בלי פרוגרמא אשר תהיה ליסוד המו"מ, וכ"ש בהיותנו פזורים כל כך, הלא נרבה רק בדברים ובוכוחים, ואיש לא ישמע שפת רעהו, כל זמן שאין לפני כולנו פרוגרמא אחת שעליה אנו דנים.

יסוד חברות “שפה ברורה” הוא רעיון הבל, כאשר כבר הראה לנו הנסיון פה בארצנו. ובכל אופן אינני מבין, מה יוכל בזה לעשות הועד המרכזי או “העברי” ומה צורך יש בעזרתם? מי שרוצה ליסד חברה כזו במקומו ויש לו חברים המוצאים חפץ בזה – מי מעכב?

ובנוגע ליסוד מכ"ע, הנה מפני טעם מובן לא אמצא לאפשר לחוות דעתי על נחיצות הדבר. אבל על אפשרותו רשאי אני להגיד מה שהורני הנסיון: מכ"ע כזה יוכל להתקים רק אם יתחיב הועד המרכזי לתת לו תמיכה שנתית לא פחות מן 3000 – 4000 פלורין. כמובן, הנני מדבר במכ"ע הראוי לכבוד הועד ושיהיה ערוך כהלכה, לא איזה עלה נדף בלי “תורה” ובלי “חכמה” וגם בלי “עבודה”…

זה הוא כל מה שאוכל לע"ע להגיד ע"ד ההצעות האלה….

 

למר א. קַפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 20 פברואר 98.

מכתבך מן 14 קבלתי רק אתמול…. בנוגע להוכוחים, כבר כתבתי לך שלא אוסיף לעסוק בזה…. ידעתי אמנם כי טרודים אתם, וכל מעשיכם נעשים בחפזון. אבל דבר אחד אני דורש שלא תעשוהו בחפזון: קריאת מכתבַי…. בדברים ברורים הנני אומר, כי…. לא נמצא במכתבַי שום דבר, אפילו דבור קל, אשר יתן לכם רשות לאמור, כי אינני מאמין בישרת לבכם וחושד אתכם ב"רמאות" וכדומה. לוּ היה הדבר באמת כן, היה כבודי מתחלל בעינַי על ידי זה לא פחות מכבודכם, כי מי שמתחבר באהבה ואחוה, במשך שנים רבות, לאנשים החשודים בעיניו על רמאות, – הרי הוא עצמו רמאי ואיש מָשחת. כל מה שאני שואל מכם (או לפעמים מתרעם עליכם) הוא רק בשביל להציל אתכם מאותו ה"חפזון" שאתה מודה בו ושגורם לכל הענין רעה רבה. ולפי עניות דעתי, צריכים הייתם להודות לי על שבשאלותי וטענותי הנני מכריחכם להשגיח יותר על מהלך הענין ולהתגבר על הנטיה – ילידת טרדותיכם – לצאת ידי חובתכם בהשגחה שטחית ובפעולות לחצאין. הנך דורש, שאדון אתכם לכף זכות. אבל מהלך הענין לא ייטב במאומה על ידי “הזכות” הזאת. חובתי היא, לא להוציא משפט עליכם לזכות או לחובה, כי אם להשתדל עד מקום שידי מגעת, שיהיה הענין מתנהג כהלכה. ואני מאמין באמונה שלמה – ואמונתי זו מיוסדת על הנסיון בחיי הפרטיים ובעבודת הצבור – כי ה"הדַיקנות" היא יסוד כל דבר וכי בלי מדה טובה זו אין בטחון בשום ענין, אף אם יהיו העומדים בראשו אנשים ישרים ותמימים ובעלי רצון טוב. הגיהנם גם הוא רצוף כַונות רצויות – כפתגם הרוסי. ולכן איני יכול ואיני רשאי לעבור בשתיקה על כל דבר מפעולותיכם שאני רואה בו העדר המדה הזאת. – ודי בזה.

….. הנני שולח לך בזה “קטע” ממכה"ע הז’רגוני “דער יודישער עקספרעסס” היוצא באנגליא, שבו תמצאו רצנזיא על “השלח”. והדבר ראוי לשים לו לב, שהאחד בין כל כה"ע לישראל אשר חשב לנחוץ לדבר על “השלח” הוא מכ"ע ז’רגוני!….

מחברת שפ"ר קבלתי וקראתי, ובשבוע זה אשיבה לכם. אינני צריך לאמור, כי בגוף הדבר מסכים אני להדעות הכלולות בה. אבל הסגנון והלשון! – לא אבין נפשו של סופר שכמותו, איך לא יחוס על כבודו להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן במדה כזו! במקומות רבים חסרות מלים ואותיות, עד שהכונה נשחתה לגמרי. ואולם אני לא תקנתי בשום מקום. כי לא בחנם עבד עבודתו ועליו לעבור בעצמו על המחברת ולתקנה כראוי. רק בשני מקומות העירותי על הגליון בנוגע אל התוכן……

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 22 פברואר 98.

היום הנני שולח את מכתבך לדפוס⁸. את הדברים הנוגעים לי תקנתי בסגנון שאמרת במכתבך האחרון, אם כי לא בלשונך ממש. והנני להודיעך עוד, כי כותב אני אל המדפיס, שכל זמן שלא יסודר המכתב לדפוס רשות בידך לדרוש ממנו שישיבהו לך. ובכן יש לך פנאי, ביום קבלך את מכתבי זה, להתישב בדבר בטרם יהיה מעֻות לא יוכל לתקון. ברי לי, שסופך להתחרט על זה, ועל כן הייתי חפץ שתבוא לך החרטה בעוד מועד. הנני רואה מתוך דבריך, שמתרעם אתה על שכתבתי לך במכתבי הקודם, ש"השלח" יוכל להתקים גם בלעדיך. אבל טועה אתה בחשבך, שרק לך הרשיתי לעצמי לכתוב כן. מיום צאת “השלח” לא הפצרתי בשום סופר שיעבוד עמי, כי אם הצעתי לפני כל מי שעבודתו נראית לי מועילה מעט או הרבה, ומי שלא נענה להצעתי, או נענה ולא עמד בדבורו, לא הוספתי עוד לבוא בדברים עמו. איזו מן הסופרים, שגם אתה יודע כי חשובים הם בעיני, חדלו מעבוד עמי, ולא נסיתי אף פעם אחת לפנות אליהם בדברי פתוי ורצוי. “השלח” הוא לפי דעתי המקום המיוחד לכל סופר המכבד את הספרות ואת עצמו, ואם סופר זה או זה אינו רואה חובה לעצמו להשתתף בעבודתו, גם אני איני מוצא את עצמי מחויב לעוררו לזה.

ובנוגע לעצם השקפתך על ערך הערתי ביחס אליך, כבר כתבתי לך, שאיני רואה תועלת בהמשך הוכוח, אחר שאינך מוכשר לצאת מסובייקטיביות שלך. אלמלי היית מוכשר לזה, היית מבין מדעתך, כי ההודעה שהודעת להקוראים במכתבך האחרון, שגם אני אמרתי לך לפעמים: “יישר כחך”, אין לה שחר. כי הלא ממילא מובן, שכל המאמרים שהדפסתי מאתך ב"השלח" מצאו חן בעיני, ואלמלא כן לא הייתי מדפיסם. ומפני זה לא היה לי כל צורך להגיד בהערתי “גם את הטוב” (כמו שאתה מתאונן עלי), אחר כי הטוב הזה בולט מעצמו באותה חוברת עצמה, שנתתי מאמריך, מלבד המכתב הגלוי.

הנני חושב, כי בכל האמור יצאתי ידי חובתי, ודי בזה.

…… הנני משתתף בשמחתך על ראשית כניסתך לספרות האשכנזית, אלא שכמדומה לי – סלח נא לי על מחשבה זרה זו שבאה בלבי בהכרח – שדבר זה הוא שגורם לך, אולי שלא מדעתך, לתת גט פטורין להעברית בשביל סבות קלות ערך, ובעת אחרת היית מתישב יותר בדבר, אם באמת מספיקות סבות כאלו להביאך לצעד כזה….

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 23 פברואר 98.

….. בחוברת ג' יבוא מכתב גלוי מברדיטשבסקי (בו הוא נותן לי ספר כריתות), ובסופו הודעה, שהוא נסוג אחור מה"תחיה" שלכם. לפי דבריו במכתבו הפרטי אלי, כך התניתם ביניכם, שב"השלח" יודיע הוא מזה, ואתה תודיע זאת בשאר כה"ע. ודאי כך הוא.

את ה"אוניבֶר" גם אני מקבל רק בסירוגין, מסבה לא ידעתי, והגליונות שבאו לידי בעת האחרונה הם כל כך ריקים וחסרי טעם עד שאין הדבר כדאי להוציא עליהם דמי פורטא. רק בגליון האחרון יש מאמר אחד שראוי לשום לו לב מן הצד השלילי, אבל לע"ע לא החלטתי עוד מה לעשות בו, כי יש עם לבבי לטפל בו בעצמי. אם אחליט לבלתי עשות זאת, אשלחהו אליך….

מז"ט להקונגרס השני! אבל האמנם אין לוח בוינא, כי לא יכלו אנשי הועד לדעת, שיום 27 באוגוסט יחול בשבת? אם אשפוט על פי הנהגתם בבזיליא, לא אוכל לחשדם, כי אינם חוששים לפתוח הקונגרס בשבת, אלא שלא טרחו לעיין בלוח קודם שיקבעו יום הקונגרס ויודיעו זה לכל העולם! קלות-דעת כזו היא בעיני כרטריסטיקא בולטת מאד בנוגע לתכונת האנשים האלה. לפעמים קו אחד קטן מספיק להביננו כל התמונה.

גם בעיקר הדבר הנני מתפלא מאד. כל הציוניסטים בארצותיהם מחכים למעשים גדולים, והאמנם לא יבין הועד, כי הקונגרס השני אי אפשר לפטור בדברים נאים וביסוד קומיסיות שונות, כהראשון, וכי אם לא יוכלו להביא אתם להקונגרס הזה מעשים מוחשיים, נוח היה לו שלא נברא?

 

למר א. קפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 6 מרס 98.

מכתבך קבלתי במועדו, ומפני שטרוד הייתי בשבוע שעבר בכתיבת מאמר לחוברת ד' נתאחרה תשובתי (בימים המוקדשים לכתיבה הנני מפסיק הקורספונדנציא, אחר ששאר העבודות אי אפשר לדחות). והנה אחשוב למותר לשוב עוד הפעם אל הוכוח הריק. כבר כתבתי לכם וגם הגדתי בע"פ פעמים רבות, כי לא על שאינכם מקיימים הבטחותיכם הנני מתרעם לפעמים, כי ידעתי גם אני, שִעושים אתם (או יותר נכון – אתה), יותר מכפי כחכם. אלא על מה אני מתרעם? על שאתם מבטיחים על נקלה דברים שאינם עתידים להתקים. ואם תעביר בזכרונך את כל מה שעבר בינינו בשתי השנים האחרונות, או תקח לעזר לזכרונך – אם אינך זוכר היטב – את הקורספונדנציא שלנו במשך הזמן הנ"ל, אז תצטרך להודות, כי אם יש בלבי באמת רגש של סקיפטיציסמוס בנוגע להבטחותיכם, לא בי האשם. אדרבא, הנני חושב, כי לוּ היה אחר במקומי, היה מביע את תרעומותיו וטענותיו בנוסח אחר לגמרי, ורק סבלנותי והרגלי לכבוש רגשותי הם שעמדו לי לבלתי צאת מגבול הנאות….

בנוגע להעתקת מאמרי לאשכנזית, לא אדע מה ליעצך. ומלבד זאת הלא תבין, כי קשה עלי להשתדל בזה מצדי. אם אחרים מוצאים שדברַי ראוים להתרגם, יעשו כחפצם. ועל כן אבקשכם לבל תוסיפו עוד לשאלני בזה, כי אם תעשו מה שתמצאו לאפשר ונחוץ. אני מצדי כבר נתתי לכם רשיוני לתרגם מאמרַי לכל לשון שתחפצו, אך להשתתף בזה בפועל אחשוב לדבר בלתי נאות. אגב אודיעך, כי זה שבוע בא אלי ה' פ., הרב מק., ואמר לי, כי אחד העשירים מבני עירו רוצה להוציא ברוסית על חשבונו העתקות כל מאמרַי בכרך אחד כמו שבאו ב"על פרשת דרכים", והוא מבקש רשיוני על זה. השבתי לו, שיבוא בדברים עם “אחיאסף”…..

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 6 מרס 98.

…… את מכתבך הגלוי עם ה"פוסטסקריפטום" תקנתי כחפצך. “הקוראים המבינים” אשר דעתם כדעתך אולי לא ידעו, כי התריתי בך מראש, שאם תזמין אותי לדין הקהל, במקום המחבר, אהיה אנוס להשיב כך וכך, ואתה אמרת: “אף על פי כן”.

מצב “השלח” ברוסיא לא הוטב מכפי שהיה בסוף השנה הראשונה. אם לא יוטב גם לעתיד, תהיה השנה הזאת שנתו האחרונה.

על דרייפוס וזולא בודאי ידבר עהרנפרייז בהשקפתו. אני לא אוכל לטפל בזה, כי נפשי קצה בכל הדברים הריקים ששטפו את העולם לרגלי הענין הזה…..

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 8 מרס 98.

מכתביך האחרונים קבלתי במועדם, אך מסבות שונות שאין לך חפץ לדעתן, הוכרחתי להפסיק הקורספונדנציא שלי בימים האחרונים, וע"כ לא עניתיך תיכף, כדרכי תמיד, ואתך הסליחה.

הנני מתחיל במכתבך האחרון. כנראה, לא שמת לבך למה שכתבתי לך, כי החוברות מאחרות לבוא רק מפני שההשקפה מאחרת. ואם כן, מובן מאליו, שאם תשלח ההשקפה שלשה או ארבעה ימים קודם, תקדים גם החוברת לבוא לידי הקוראים, ואין מקום איפוא לטענתך. אבל מאחר שאינך חפץ בזה, ישאר הדבר כמקודם. כי להסכים להצעתך החדשה, שתשלח הכת"י ישר לברלין, לא אוכל. הלא ראית, כי מלבד השנוים הקטנים שאני עושה לפעמים, הנני מוצא צורך להוסיף בכל השקפה גם הערות מצדי, והבדל דעותינו בשאלות שונות יכריחני לזה בודאי גם לעתיד, ואחר חלוקת העמודים אי אפשר עוד לעשות זאת. מלבד זאת, לא אכחד ממך, כי גם בלי סבות כאלו לא הייתי מסכים לזה, פשוט מפני שמירת ה"פרינציפיון". מראשית צאת “השלח” לא נדפסה עוד שורה אחת, אפילו על המעטפה, שלא קראתיה קודם בכת"י. ובזה עלי להחזיק גם לעתיד, ואיני יכול לעשות שום הנחה לשום סופר, כי “פריצידנט” כזה יביאני אח"כ במבוכה ביחס לסופרים אחרים. ובכן הנני מחכה לקבלת ההשקפה לזמן המיועד, ובודאי תשלחנה ליום 16, כמאז.

ובדברי זה אעירך עוד על שני דברים: א) צדקת באמרך, כי קשה עליך כתיבת ההשקפה, בהיותך מוכרח לכתוב אותה כירח ימים לפני קריאת החוברת ע"י הקהל, ועי"ז יקרה שאיזו דברים יאבדו טעמם. זו היתה אחת הסבות שבשבילן נמנעתי מלברוא מחלקה כזו בשנה שעברה, אחרי ראותי, כי אין עמי במחיצתי סופר שיוכל לקבל עליו העבודה הזאת. אבל מכיון שאין שום עצה להסיר המכשול הזה, עליך לשים לב לזה בבחירת החומר ולהמנע מלדבר על ענינים העלולים להשתנות שנוי עיקרי במשך חודש ימים, אף אם “אקטואליים” הם, והקהל עוסק בהם בשעה זו. ב) כמו שקרה לך עם “המגיד” קרני גם אני עם אנשים שונים, שפנו אלי בשאלה ע"ד מחבר ההשקפה. ולא עוד אלא שאחדים מן הסופרים הביעו לי תמהונם בכתב ובע"פ, כי מדפיס אני דברים המתנגדים מן הקצה אל הקצה ל"השקפת הרידקציא", מבלי שיהיה שֵם אומרם חתום עליהם מפורש. בנוהג שבעולם – טוענים הסופרים האלה – ההשקפה החדשית מציעה השקפות הרידקציא בשאלות העומדות על הפרק, ואם מאיזו סבה אני מוצא לאפשר ונחוץ להדפיס השקפות מתנגדות לדעתי, הסותרות דברַי שבאותה חוברת עצמה, הנה צריך שיהיה המחבר חתום עליהן, כי בלא תנאי זה הלא הרידקציא כאילו מקבלת עליה האחריות בעד דבריו. מזה אני רואה, כי ההערה שהוספתי בתחלת השקפה א' אינה מספקת להניח דעת הקהל ע"ד החזיון המוזר הזה. ואחר כי גם אתה מרגיש, שיש בהסתרת שמך מעין “אורב במסתרים”, הנני מבקשך, שמעתה תחתום שמך מפורש. כמובן, צריך תהיה להוסיף הערה להשקפה זו, שמפני שהנך מוכרח לפעמים להלחם באנשים שונים, החלטת להתיצב נגדם בגלוי, שלא יאמרו, כי תורה חצים מן המארב. אקוה, כי תסכים לזה, כי כבוד שנינו דורש זאת.

…. הקטע ששלחת לי גרם לי צער. ולא על הפגיעה בכבודי אני מצטער – האנשים שדעתם חשובה בעיני יודעים אותי, ואיני צריך להגיד לך, כי דבה שפלה כזו לא תפגע בכבודי, כי אם בכבוד בעליה, – כי אם על עזותם של “אנשי שלומנו” ועל דרכם הרעה שהתיצבו עליה בוכוחיהם עם מתנגדיהם, כמו שכבר העירותי על זה בילקוטי שבחוברת ב', ומאז כתבתי אותם הדברים נוספו עוד פקטים רבים המעידים על זה. צר לי מאד, כי בדרכים כאלה נרחיק מעלינו – לא רק מעל הציוניסמוס הווינאי – כל נקיי הדעת.

מה שהודיעוך מווינא, כי אין אנו שולחים ל"וועלט" אֶכסמפלר של חליפין – שקר גמור הוא. עוד בצאת חוברת א' כתבתי לברדיטשבסקי שישלח להם⁹, והוא הודיעני, כי שולח הוא. ואתה ידעת, כי ברדיטשבסקי לא ישקר. ובכל זאת כתבתי לו אתמול, שיפנה אליהם וישאלם, אם אמת הדבר, שלא קבלו, וישלח להם שנית. בתוך כך בא לידי הגליון האחרון (No. 9), וראיתי שם מתוך ההערה ע"ד החוברת השניה (שנכתבה כאלו כפאם שד), כי באמת מקבלים הם חוברותַי, אלא שלא מצאו טעם אחר לשתיקתם והצטדקו בשקר.

מכל כה"ע של היהודים בא לע"ע זכר “השלח” החדש רק במכ"ע “דזשואיש קרוניקל”. הוא מביע שמחתו על התחדשות “השלח” ומרבה בשבח חוב' א'.

….. ועתה אפנה אל הענינים הכלליים.

על שאלתך בדבר יחס בני ארצנו להקונגרס השני קשה מאד להשיב תשובה ברורה. בארצנו יש עתה שני מחנות: חו"צ הישנים והציונים החדשים. הראשונים נלהבו אמנם בימי הקונגרס והתחילו לעבור למחנה הציונים. אבל, אם לא אשגה, מעט מעט מתקרר רוחם, והם רואים, כי לא מווינא יבוא משיח. ובכל זאת רובם עודם עומדים רגלם האחת כאן והשנית כאן ואינם יודעים עוד גם בעצמם מה לעשות. והציונים החדשים, כמנהג כל הניאופיטים, בוערים באש וכורעים ברך לפני כל מה שבא מחו"ל. הרצל הוא משיחם, ו"דיא וועלט" – תורתם. במחנה הזה יעמדו רוב “הצעירים” תלמידי בתי הספר וגם מהמון האינטיליגנטים כל אלה שעד עתה לא ידעו מאומה מן התנועה הלאומית ובאו אליה רק ע"פ השאון שגרם הקונגרס. האורגניזציא של הציונים בארצנו היא מוזרה מאד ומעוררת שחוק. ארבעת החברים של הועד המרכזי היושבים בארצנו חלקו ביניהם את ה"עליות" ויסדו ארבעה “מרכזים”, מרכז אחד לכל חבר: בקישינוב – מרכז הקורספונדנציא, בקיוב – מרכז הקופה, בביאלוסטוק – המרכז הרוחני, ובוורשא – מרכז ספרותי. מזה תוכל לשפוט, כמה זמן וכח ילך לאבוד על חלוף מכתבים בלי תוכן ובלי תועלת. ואולם בעת האחרונה נראה, כי הגרש"מ¹⁰ כבר מתרחק מן הציונים, ויתר “החברים” ג"כ כאלו אינם. רק הקישינובי בלבד “עובד” באינרגיא: שולח מכתבים לכל הערים הקטנות והגדולות, מעורר ומצוה ומיעץ וכו'. אני, כמובן, נחשב בעיני “הציונים” כאויב נורא, ועל כן לא יביאוני בסודם, ורק במקרה יוָדע לי לפעמים תוכן איזה מכתב. ואם יש לי רשות לשפוט ע"פ ידיעות מקריות כאלה, אז עלי להגיד, כי רובם מלאים הבלים.

מזה תוכל לשפוט, כי להקונגרס השני בודאי יבואו רבים מארצנו. אבל רוב הבאים יהיו גם הפעם “ערב רב של נערים” (במכתב פרטי הלא מותר להגיד האמת?).

עוד זאת עלי להודיעך, כי מקישינוב באה פקודה (איני יודע, אם מדעתו עשה זאת ה"חבר" הקישינובי או קבל גם הוא פקודה כזו מווינא), שכל הבא לשלם השקל צריך לגלות דעתו תחלה, שהוא ציוני אמתי. והנה, אלו היו הציונים המאספים השקלים עושים כן באמת, הייתי יכול להבין פקודה זו. אבל באמת הם מקבלים מכל נותן, וע"פ השמועה ידעתי, כי כך עושים גם בקישינוב עצמה. ולפי זה הנני רואה בפקודה זו עוד הפעם רק התחכמות דיפלומטית. הם יראים, שמא יבואו להקונגרס השני נבחרים מחובבי ציון אשר יבקשו לעורר שאלות “בלתי נאותות”, וע"כ הקדימו רפואה למכה, ועל יסוד הפקודה הזאת תהא רשות להם למנוע כל מו"מ בשאלות כאלו, באמרם, כי כל “הבוחרים” ששלמו השקלים, הרי בזה גלו דעתם, שמסכימים הם ליסודי הציוניסמוס הווינאי, ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה, – הכל כמו שעשו לפני הקונגרס הראשון.

איני צריך להוסיף לך, כי אני לא שלמתי השקל. כי הגדתי להם גלוי, שאוכל לשלם רק אז, אם ישמעו ראשונה גלוי-דעתי על הציוניסמוס וימצאו, שזה אינו מעכב. ואם כן, לא רק לא אוכל להבחר לקונגרס השני, כי אם גם לבחור לא תהיה לי זכות. אבל אחשוב, כי לא רבים יהיו אשר ידקדקו ב"דברים קטנים" כאלו. – ובכל זאת, אם אך ירשוני ענינַי הפרטיים, אבוא לבזיליא בתור איש פרטי ואביט עליכם ממרום המעקה.

הנני משיב לך בזה תקנות “אגדות בתי הספר”, אשר העירותי עליהם באיזו מקומות. יכלתי אמנם לעורר עוד שאלות שונות, אבל אחשוב, כי המו"מ הפרטי בכתב אין בו צורך עתה, אחר שבקרוב תתאסף הקומיסיא (לפחות רוב חבריה) בבזיליא. בדבר אופן הוצאת הדבר לפעולה הנני מסכים לזה שהצעת. אבל באחרונה לא אכחד ממך, כי מסופק אני מאד, אם יעלה הדבר בידנו. כסף אולי לא יחסר, אבל אנשים יחסרו בודאי. דברנים יש לנו די והותר, אבל אנשי מעשה אין.

על דבר הגימנסיא העברית בווינא – מה אוכל אני להגיד לך? הרעיון נראה לי זר מאד, אך לא אחפוץ לדון בדבר בהיותי רחוק ממקום הפעולה ואיני מכיר היטב תנאי החיים שם….

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 8 מרס 98.

…. על דבר חזיונו של הרצל קבלתי עוד הצעות משני סופרים, וע"כ אבקשך, שתודיעני בבירור ובהחלט, אם ומתי תשלח המאמר, למען אדע מה להשיב לאלו.

כנראה, לא שמת לבך לההערה שהוספתי בתחלת השקפתו של עהרנפרייז בחוברת א'. משם תראה, כי גם אני ידעתי, שההשקפה היתה צריכה להביע דעות הרדקציא. אבל עוד הרבה דברים יש שהיו צריכים להמצא בספרותנו – ואינם יכולים להמָצא בה.

האמנם כה הרביתי למחוק במאמרך? אני איני זוכר (מלבד איזו דבורים קלי ערך) אלא מחק אחד של איזו שורות: ע"ד מונבלן, ואם תעיין בדבר בלי משא פנים לעצמך, תודה לי על זה.

 

למר א. שולמַן, קיוב.    🔗

אודיסא, 8 מרס 98.

יקרתו בצירוף המאמר קבלתי, ותודתי לו על טרחו להשלים המאמר עתה, למרות טרדותיו. להשיבו בשביל איזו מחקים שבו – אינני מוצא לנחוץ, כי בבית הדפוס שלנו בברלין המסדרים יודעים את מלאכתם. ולוּ ראה כבוד ידידי צורת רוב המאמרים שאני שולח לשם, אחר עשותי בהם את התקונים והשנוים שהנני מוצא לנחוץ לעשות, היה משתומם על חריצות המסדרים, שיכולים לקרוא ולסדר כת"י כאלו, שהמחק ירבה בהם על הכתב, והכתב בין השיטין – על מה שבשיטין.

את המאמר עוד לא הספקתי לקרוא בעיון, אבל עברתי עליו בסקירה שטחית, ונראה לי טוב ומלא ענין….

 

לד"ר י. טהון, קראקא.    🔗

אודיסא, 15 מרס 98.

יקרתך קבלתי ותודתי לך על דבריך הטובים.

בדבר הדרַמא של הרצל לא אדע מה להשיבך, ואספר לו גופא דעובדא ותבין, מה הוא מצבו של עורך עברי. לפני איזו שבועות פנה אלי ה' באדער מלמברג בהצעה, שיכתוב בקורת על הדרמא. וע"פ הפרינציפיון שלי לבלתי השב פני שום סופר בטרם ראיתי את דבריו, השבתי לו, שאם יודע בעצמו, כי נכתבה הבקורת ע"פ התנאים הדרושים בענין כזה, ואינה דברי שבח והלל בלבד, ישלח, ואשים עיני בה. על מכתבי זה לא קבלתי תשובה. ובינתים פנה אלי ה' בריינין ג"כ בהצעה כזו, והסכמתי לו. הוא רצה, שתבוא הבקורת בחוברת ג'. אבל הזמן לא הספיק עוד לזה, והודעתיו, כי אם ישלח אותה תיכף, תבוא בחוברת ד'. על זה ענני, כי מאחר שלא תבוא בחוברת ג', יש לו פנאי וישלח בקרוב. ולפני שבוע באני מכתב מה' באדער, כי גם הוא “כותב” וגם ישלח… לכאורה הייתי צריך לפי זה להשיב לך, כי כבר יש לי שני מאמרי בקורת על הדרַמא הזאת ולא אוכל לתת את שלך? אבל יודע אני את סופרינו ואינני בטוח כלל, שאף אחד מהם ישלח באמת, ובכן לא אדע מה להשיבך. לבקש ממך שתשלח – לא אוכל, פן יבוא בינתים מאמר מאחד הקודמים, ולדחות הצעתך ג"כ לא אוכל, פן לא יבוא. עשה כחפצך.

את מחברתך “צור געשיכטספֿילטָזאָפיע” לא ראיתי וגם לא שמעתי דבר צאתה עד היום.

 

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 15 מרס 98.

ההערה שבאה במכ"ע “וועלט” (גליון 10) בשם “אויס רוסלאנד” הפליאתני מאד. הכל חושבים, שהדברים מוסבים שם עליך, מפני שאין בבסרַביא “פיהרער” אחר ממין זה, וגם, לפי הנשמע, באמת אתה הוא שהיית בווינא בזמן האמור שם. ואם הנחה זו מכוונת אל האמת, איך אפשר להתאים את השורות האחרונות מן ההערה הנזכרת עם ההשקפה על מדינת היהודים שהבעת באופן מוחלט כל כך במכתבך אלי בינואר שעבר¹¹?

ומאחר שאינני יכול להאמין באפשרות הדבר, ששנית את דעותיך במהירות גדולה כל כך, נשארה לי איפוא רק השערה אחת: שהדברים המובאים בשמך בהערה הנזכרת על אדות “המתנגדים” (“געגנער”) – הם דברים בדוים לגמרי, או שנשתנתה צורתם עד היסוד. והנני פונה איפוא אליך בבקשה להודיעני תיכף, אם יש בדעתך לפנות במחאה לאותו מכ"ע עצמו על שיחסו לך השקפה המתנגדת לדעותיך באמת.

מקוה אני, שתבין היטב את הסיבות המכריחות אותי להפיץ אור על הענין הזה, ולא תמנע ממני את הביאור המבוקש¹².

 

למר א. שולמאן, קיוב.    🔗

אודיסא, 16 מרס 98.

עברתי על מאמרו בשום לב והנני משיבו לו בזה, כבקשתו. המאמר מלא דברי חפץ ובודאי ראוי הוא לראות אור. אך לא אעלים מאת ידידי, כי בצורתו עתה קשה הוא מאד לקריאה, ורוב הקוראים לו יוכלו לעכלו. הסבה לזה היא לא גוף הענין, כי אם מה שרוב הפרטים, ובהם גם היותר מועילים ומושכים את הלב, מצא לנכון להרחיק מגוף המאמר ולתתם בהערות, ועי"ז יצא המאמר עצמו עני ביותר, וההערות – עשירות ביותר, ועל הקורא להסיח דעתו בכל רגע מן ה"פנים" ולשוטט אנה ואנה, למעלה ולמטה, וזה וזה לא יתקים בידו. בעוד אשר באמת כמעט כל הענינים הנמצאים בהערות (מלבד ציוני המקורות ואיזו השגות על סופרים שונים) אפשר לתת בגוף המאמר בלי כל עמל ומבלי שיזיק זה במאומה להמשך הדברים. אדרבא, עי"ז יקבלו הדברים רוח חיים ויקָראו בעונג, תחת אשר עתה אין עצם המאמר אלא כעין “שלד” אשר נשמתו נקרעה לחלקים קטנים ונפרדים בהערות. כמדומה לי, שהסבה אשר הניעה את ידידי לעשות זאת היא – חפצו, שיהיה המאמר עצמו כתוב על טהרת המליצה, וגם נטיתו לפריודים ארוכים, שעי"ז נעשה ענין ארוך לשלשלת אחת אשר רבות מן הטבעות העיקריות אינן מוצאות להן מקום בקרבה. אבל בשביל זה בלבד אין כדאי, לדעתי, לבלבל דעת הקוראים למנוע מהם את העונג, שהיו יכולים לקבל מקריאת מאמר כזה, המלא ענין, לוּ אך נכתב בדרך פשוטה ונוחה למקרא.

אשמח מאד, אם יסכים לדעתי וישנה את צורת המאמר בדרך הנזכרת….

 

למר ר. בריינין, ברלין.    🔗

אודיסא, 18 מרס 98.

…. הדברים אשר הודעתני בנוגע לתרגום “הגיטו החדש” היו לי חדשים לגמרי, ומדעתך תבין את הרושם שעשו עלי. בעלי “אחיאסף” פנו אלי לפני שני חדשים בשאלה, אם אסכים, שיוצא “אחיאסף” את התרגום הזה, אשר הצעת אתה לפניהם. ועניתי להם, כי אני לא קראתי את החזיון, רק את המשפטים שבאו עלי בכה"ע, ואע"פ שקראתי גם את משפטה של “פאָסישע צייטונג”, שלא היה לטובה, בכ"ז לא חשבתי דעת יחיד זו לסבה מספקת להתנגד בשביל זה להוצאת התרגום. מני אז לא הודיעו לי דבר, ורק ע"פ ההודעה שבאה בימים האחרונים ב"הצפירה" נודע לי, כי באמת עסוק אתה בתרגום זה וכי בקרוב יֵצא ע"י “אחיאסף”; בעוד שע"פ התנאים שביני וביניהם לא היתה להם רשות להעלים ממני דברי מכתבך אליהם וגם מחויבים היו לשלוח לי גוף החזיון אשר קבלו ממך, לפי דבריך. כי כן הם שולחים לי תמיד בכת"י את הספרים שהם רוצים להוציא, ורק במקום שאיני מוצא צורך בזה (למשל, חוברות אחרונות של איזה ספר אשר כבר ראיתי ממנו את הראשונות), הנני מודיעם, כי יוכלו להוציאו מבלי שאראהו תחילה. כל הדבר הזה הוא זר ונפלא בעיני כל כך, עד שמצאתי לנחוץ להודיע אותם תוכן מכתבך (כי הן לא כתבת לי שיהיה הדבר בסוד) ולדרוש מהם שיבארו לי את הנהגתם בזה¹³. כשאקבל תשובתם, אתבונן בדבר, מה לי לעשות… איך שיהיה, אינני מבין, איך תוכל לכתוב בקורת על החזיון הזה. הלא יהיה בזה מעין “יכה יוסי את יוסי”! כי הלא בודאי תבין מדעתך, שיחוסי אל הציוניסמוס של הרצל לא ירשני להדפיס בקורת זעומה על חזיונו, מבלי שיהיה שם המבקר תחום עליה מפורש. גם בלא זה כבר נמצאו בזויי נפש (כמו שידעת בודאי) המשתדלים למצוא טעם התנגדותי במה שאני מקנא בכבודו של הרצל, ועלי איפוא להשמר, לבלי תת פתחון פה לאנשים כאלה לאמור, כי הנני רוצה להקטין מעלתו של הרצל. ובכן אוכל רק אז לתת מקום לבקרתך, אם תקרא את שמך עליה, אחר כי אתה ידוע לקהל בתור ציוני, ולא עלי אחריות דבריך. ואולם בהיותך אתה מתרגם החזיון, איך יתכן לך לעשות זאת? – אבקשך מאד להודיעני תיכף את מחשבתך בזה.

לבקרתך על ספרי בן-עמי אחכה.

אחרי כתבי, שמתי עין בגוף מכתב “אחיאסף” אלי ע"ד החזיון, שהזכרתי למעלה, וראיתי, כי לא נאמר שם מפורש, שאתה הצעת לפניהם דבר התרגום, כי אם: “מציעים לפנינו…. המעתיק הוא ה' בריינין”.

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 18 מרס 98.

אתמול קבלתי מכתב מאת ה' בריינין, והנני להעתיק לכם מעט מדבריו: “לדאבון לבי נטל עלי הגורל לתרגם את הגֶטו החדש, אע”פ שלמטה מכל בקורת הוא…. למרות רצוני ורוחי הנני מתרגם בעונותי את החזיון הזה. ה' ג. בהיותו פה הפציר בי עד מאד לתרגם בעד “אחיאסף” את הגטו החדש, ואנכי לא ראיתי את החזיון וידעתיו רק ע"פ מכה"ע הווינאים, אשר כלם הללוהו עד מאד…. והאמנתי כי באמת יש ערך ספרותי לחזיונו של הרצל…. ואולם, כאשר שלח אלי הרצל את חזיונו, כתבתי תיכף ומיד ל"אחיאסף", כי החזיון הוא ריק מרעיון…. וכי לחטא יחָשב להעתיקו עברית. גם שלחתי להם את החזיון, למען יוכחו בעצמם…. ואולם בעלי “אחיאסף” לא חפצו לוַתר על הבטחתי לג. וידרשו מידי להעתיק את החזיון. ובכן אנוס הייתי להכניס גם את ההבלים האלה לספרותנו העלובה".

במכתבי מן 27 ינואר כתבתי לכם, שאני לא קראתי את החזיון, וקשה עלי לשפוט עליו ע"פ המשפטים השונים שבאו עליו בכה"ע, וע"כ לא היתה לי סבה להתנגד לחפצכם. אבל מכתבו זה של ב. גלה לי דברים שכמעט לא אוכל להאמין בהם: א) אם כתב לכם ב. דברים כאלו, איך החלטתם בדעתכם, כי הסופר החי על עבודתו יכול לחוס על כבוד הספרות, וחברת “אחיאסף”, שנוסדה על חשבון צבור לתועלת הספרות, אינה יכולה לשים לב לדברים כאלו במקום שיש תקוה לריוח הגון? – ב) מדוע לא מצאתם לנכון להודיעני דעת המעתיק ולשאול גם את פי בטרם תחליטו דבר, כמו שהנכם שואלים אותי לפעמים גם על דברים קלי ערך שאינם מעלים ולא מורידים? – ג) אם שלח לכם בריינין גוף החזיון, מדוע לא שלחתם אותו אלי, כמו שאתם עושים בשאר ספרים ומחברות….?

והנני מקוה לקבל מאתכם בהקדם האפשרי תשובות מספיקות על כל השאלות האלה.

 

לד"ר ז. מיכלסון, קולוניא יפה-נהר.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 מרס 98.

מכתבך הסב לי עונג אמתי, – דבר שבזמן האחרון יִקרה לי רק לעתים רחוקות מאד. למרות הידיעה המעציבה שהודעתני, הנני שמח בכל זאת על התחזקות רוחך ועל התמכרותך בלי הרף לענינינו הכלליים. צריך להודות על האמת, שהפסיחה על שתי הסעפים היתה כמעט לנטיה כללית במחננו, ויקר למצוא מי שיודע, או משתדל לדעת, עם מי ולאן הוא הולך.

דעתך על דבר מאמרי, כמובן, נעימה לי מאד. אבל צריך אתה לדעת, כי הרוב הגדול מן ה"ציוניים" חושבים אותי לאויב, כמעט לבוגד. ונמצאו ביניהם אנשים מסוג ידוע אשר נסו גם לקבוע אמונה בלב הקהל, שכל התנגדותי נובעת, פשוט, מקנאתי בגדלו של הרצל. ואמנם, כבר היה למנהג ל"מושיענו" להשתמש בתכסיסי מלחמה כאלה. כמובן, עניתי על זה – בשתיקה של בוז……

 

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 מרס 98.

מקרב לבי אודך על תשובתך בצירוף העתק מן ההכחשה¹⁴. זאת האחרונה מספקת לי לגמרי, אע"פ שבאיזו פרטים דעתי שונה מדעתך. אם הם לא יחפצו להדפיס, אפנה לך מקום בחפץ לב ב"השלח".

גם אני הייתי חפץ מאד לדבר עמך, ביחוד עתה. אם כל הסימנים אינם מטעים אותי, קרוב היום שהאמת תתברר לכל בעלי דעה, והתחלקות הכתות תקבל צורה יותר נכונה… אבל לצערי אינני יכול לקבל את הצעתך¹⁵, כי בשבועות הקרובים אהיה טרוד מאד ולא אוכל לצאת מפה…..

 

למר מ. ז. פיערבֶרג, נובוגרד-וולינסק.    🔗

אודיסא, 24 מרס 98.

צר לי כי לא אוכל להשיב על שאלותיך בפרטות, כחפצך. מלבד טרדתי בעבודתי, שאינה נותנת לי יכולת להרבות במו"מ עם סופרַי על כל קוץ וקוץ, – הנה המאמר אינו תחת ידי עתה ולא נרשם בזכרוני במדה כזו, שאוכל לדון עליו ע"פ הזכרון בלבד. רק הרושם הכללי שהשאיר בלבי אוכל למסור לך, והוא זה: ה"השקפות" שנתבארו בו רובן נכונות, אבל דרך הצעתן אינה רצויה. יש מהן שכבר נודעו גם בלעדך, ואתה מציע אותן כאלו זאת הפעם נשמעו ראשונה בין החיים, ויש שצריכות חזוק, ואתה נותנן בדרך “אפֿוריסטית”, כמשה מפי הגבורה. ובכלל נראה לי, כי עליך להשאר בחוג הבלֶטריסטיקא, ששם אין ספק, כי תוכל לברוא דברים יפים, וגם להציע השקפותיך בסגנון הראוי לבלֶטריסט.

 

למר פ. שוקיאן, ווילנא.    🔗

אודיסא, 27 מרס 98.

…. בדבר הציונים החדשים, אם לא אשגה, לא יהיו ימים מועטים ועיני כל הנבונים תפקחה לראות מצב הדברים כמו שהוא. ד"ר ברנשטין-כהן כתב לי, כי “דיא וועלט” שמה בפיו דברים אשר לא דבר ולא עלו על לבו, וגם שלח לי העתק מ"הכחשה" ששלח למכ"ע זה, ואם לא יתנו מקום לדבריו, יבואו ב"השלח". בכלל דעתו קרובה הרבה יותר לנו מאשר להם. וכן רואה אני רוח הציוניסטים פה (רובם צעירים) הולך ומתקרב שלא מדעתם אל הרעיון אשר היה משאת נפשנו שנים רבות, עד כי יש אשר אחשוב: אולי מעז יֵצא מתוק ומן המהומה הזאת יבוא נצחון לדברים שעמלנו בהם לפנים…

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניטץ.

אודיסא, 27 מרס 98.

קבלתי מאמרך וגם שלחתיו כבר לביהד"פ. בכלל אחשוב, שיעשה המאמר רושם. גם עהרנפרייז בהשקפתו לחוברת ד' שנה את טעמו מעט ומתנבא בסגנון אחר. כמדומה לי, שבעת האחרונה מהלך הדעות במחננו הולך ומשתנה לטוב. הנני מקבל מכתבים מאנשים ידועים, אשר אחר הקונגרס נתבלבלה דעתם, ועתה, כנראה, הם מתחילים לראות נכוחה….

 

להרב א. לולי, פדובא.    🔗

אודיסא, 27 מרס 98.

קבלתי מכתבו היקר ושמחתי לראות מתוך דבריו, כי קרא הרבה ממאמרַי בעיון. אבל כמדומה לי שעוד נשארו איזו מאמרים אשר לא הספיקה לו השעה לקראם כראוי. לדוגמא: המאמרים “עבדות בתוך חירות”, “מוקדם ומאוחר בחיים”, “כהן ונביא”. אינני רוצה לאמור, שאם היה כ"ת קורא גם את אלו, היה משנה דעתו ומסכים לדברי; אבל נראה לי, שאז היה כ"ת משנה נוסח תשובתו, אחר כי על רוב שאלותיו במכתבו הקדמתי באלו המאמרים תשובה על פי דרכי.

והנה כ"ת לא הגיד לי מפורש, אם היתה כונתו שיודפס המכתב או אינו אלא מכתב פרטי. אבל מצדי אני עלי להודיעהו, כי קשה עלי מאד להדפיס מכתב זה, מפני הטעמים האלה: א) בעיקרו של דבר הרי הוא חוזר ואומר מה שכבר נאמר במכתבו הקודם, שנדפס בחוברת ג' (ט"ו), ועיני כ"ת רואות, כי גם שם הוכרחתי להתנצל לפני הקהל על שנתתי מקום לדברים כאלו, המתנגדים לרוחנו היום, ובמה אוכל איפוא להצדיק השנות הדברים? – ב) במכתבו הוא נוגע בענין אחד, אשר בזמנו הרבה לי צער ומכאוב לב, – הוא הענין של “עם הספר”, שבשבילו קמו עלי אז המון אנשים, בהם מאמינים תמימים ובהם צבועים וחנפים, ואמרו לבלעני, כמו שימצא רמז על זה במאמר “דברי שלום” שבספרי. ועל כן לא טוב בעיני לשוב ולעורר הוכוח על זה, אחר שכבר נשתקע.

 

למר אליהו ספיר, פתח-תקוה.    🔗

אודיסא, 31 מרס 98.

צר לי כי לא אוכל לתת מקום למאמרך בצורתו זו. אתה יושב ודורש כמשה מפי הגבורה, מגבב השערות על השערות בסגנון של הלכות פסוקות, בלי כל ראיות ודוגמאות. ואיך אוכל להטיל חובה על קוראי “השלח”, שיאמינו לך על דברתך, אם גם אני בעצמי – סלח נא לעוני – הנני מחוסר אמונה בהרבה מהלכותיך? והא לך דוגמא קטנה: אתה אומר בפשטות: “טבע הדבר מחייב, כי השפות הקדומות בימי נערותן היו נצרכות להקטנה יותר מן השפות המשוכללות. אגב אעיר, כי בשפת צרפת יש סימן להקטנה”. והנה אני בעניי עסקתי מעט בענינים אלו ואיני יודע, מפני מה “טבע הדבר” מחייב מה שאמרת, וגם לא שמעתי את החוק הזה בלתי היום. ועם זה הנני יודע מעט גם שפת צרפת, ועל יסוד ידיעתי זו הוספתי הערתי למאמרו של לילינבלום, אשר בה אמרתי, כי לשפת צרפת ואנגליא אין סימן הקטנה. ועתה אתה בא ומלמדני כלאחר יד, שלשפת צרפת יש סימן הקטנה, ולא טרחת להודיעני את הסימן הזה, מה צורתו. הלא קטן הוא בודאי ולא היה דורש מקום רחב. אלו הודעת אותו, היה הדבר נראה (כך אני משער), שנתחלף לך סימן ההקטנה של השפה עצמה במלות הכוללות גם מושג ההקטנה, שירשה הצרפתית מן הרומית.

דוגמאות כאלה יכלתי להביא הרבה. ובכן, אם חפץ אתה שיודפס המאמר, הואילה נא לכתבו שנית בצורה יותר נאותה, לחזק דבריך בדוגמאות מספיקות, אם גם בדרך קצרה. ואל תאמר, כי יארכו הדברים ביותר. באמת יש במאמרך הרבה דברים יתרים שאינם צריכים לגוף הענין וגם הרבה דברים שאינם מוכיחים כלום. (למשל, מה שתשתדל להוכיח, כי שפת עבר וערב ממקור אחד יצאו – דבר שלא הכחישו אדם מעולם ואינו צריך לראיות. השאלה היא רק – אם לא נתרחקו אח"כ זו מזו ביותר). ואם תשמיט כל אלה, תמצא מקום לדברים הנחוצים. – הנני חושב, כי הנחת לך העתק מן המאמר, ועל כן אינני משיבו לך.

 

להרב א. לולי, פדובא.    🔗

אודיסא, 11 אפריל 98.

קבלתי מכתבו האחרון. והנה לחנם חושב כ"ת, כי לא קראתי דבריו הראשונים בעיון הראוי. ואם היתה תשובתי קצרה, אין זה אלא מפני טרדותי הרבות, וגם מפני שקשה עלי מאד כתיבת אותיות רש"י, שלא הורגלתי בה. ומפני הטעמים האלו יהיו גם הפעם דברי מעטים. אך אקוה שיספיקו לחכם שכמותו.

במאמרי “עבדות בתוך חירות” הראיתי לפי דעתי באופן ברור, כי התורה לבדה אינה טעם מספיק לקיום אומתנו, וכי היהודים המערבים האומרים כן מסתבכים בתשובות תמוהות ופלפולים זרים, המעידים עליהם, כי רק מאונס הם באים לידי כך, לפי שיראים הם להודות במציאות ישראל כאומה מיוחדת, שלא יאבדו עי"ז את זכיותיהם (כמו שגם כ"ת מביא מפורש את הטעם הזה, ולא שם אל לבו, כי האמת אינה תלויה במה שתולדותיה המעשיות יהיו כך או כך). אבל אנו המזרחים, שהזכיות אינן מעַורות עינינו, מפני שאינן ניתנות לנו גם אם נכחיש באומתנו, אנו מרגישים היטב, כי עם מיוחד אנחנו וכי גם הכופרים שבנו אינם עוזבים את עמם, מפני שיודעים הם, כי לא הדת בלבד היא המקשרת אותנו לעמנו.

כ"ת שואל: “איך היה שיכלו הנביאים (לשלוט?) באומתם כל כך” וכו'. ויסלח נא אם אומר לו, כי אלו קרא בעיון את מאמרי “מוקדם ומאוחר”, היה מוצא, שהשבתי על השאלה הזאת על פי דרכי, כי הנביאים השיגו חפצם רק בזמן גלות בבל, ולא קודם לכן. ומזה ראיה להפך: כי לא דבריהם מצד עצמם, “שהיו כל כך מתישבים על הדעת” (כדברי כ"ת), הביאו לזה, כי אם הצורך הלאומי, כמו שבארתי שם.

כ"ת לא ישים לבו גם אל ההבדל שבין העם והמדינה. אמנם כ"ת איטלקי הוא, כמו שאני רוסי, במובן המדיני, אבל במובן הלאומי שנינו אין אנו אלא יהודים בלבד. והנני חושב, כי אם יחפוץ כ"ת לעיין היטב בדבר, ימצא גם באיטליא, ואולי גם בעדתו, יהודים הרחוקים מאד מן התורה, עד שאי אפשר כלל לחשוב, כי רק בשבילה הם יהודים, ובכל זאת יקריבו את חייהם בעד אומתם, מבלי שידעו בעצמם, מה הוא הדבר המכריחם לזה.

עוד הרבה מאד יש לי להגיד לכ"ת, אך, כאמור, לא ירשוני טרדותי להאריך, ולא באתי בזה אלא להראות לכ"ת, כי אמנם קראתי את דבריו בשום לב ולא מצאתי בהם תשובה מספקת כלל.

כנראה, הרגיש בזה גם כ"ת, ועל כן הוסיף על התורה גם “זכרונותינו”. אבל עד כמה אפשר לאומה להתקיים על יסוד זכרונות העבר לבד, – גליתי דעתי במאמר “עבר ועתיד”.

 

לד"ר י. בֶרנשטיין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 15 אפריל 98.

היה אצלי מר ל. ומסרתי לו (עד כמה שחשבתי לאפשר למסור על ידי שליח) את השקפותי על הקונגרס הקרוב ועל ההכנות הדרושות לו. ובכל זאת אחשוב לנחוץ לחזור פה בכתב על הדברים העיקרים.

לפי דעתי, צריך הקונגרס השני לתקן קודם כל את שגיאותיו של הראשון, כלומר, לשאוף ביושר לב ובגלוי לביאור מהותו של אותו הרעיון היסודי המאחד את כל הציונים, וכן לביאור כל אותן השאלות העיוניות והמעשיות שבהן מתגלה פירוד הדעות הנוקב ויורד עד היסוד. כמו שתראה בחוברת הרביעית של “השלח”, אפילו עהרנפרייז, אחד מן המגינים בהתלהבות על הציוניות המערבית, מסכים גם הוא לדרישה כזאת. אבל, כידוע לך, הכל תלוי בפרוגרמא של עבודת הקונגרס, ואפשר מאד, שהפרוגרמא תחובר על ידי הווינאים באופן “דיפלומַטי” כל כך, שלא תהא יכולת לעורר בקונגרס שאלות ממין זה. הנני חושב על כן, שזו היא חובת “המורשים” שלנו – להשתדל בכל כחם, שהפרוגרמא תכלול גם את הסעיפים האלה:

1.  הרצאות על דבר ההשקפות והשאיפות השונות בציוניות והאמצעים לאַחד אותן לעבודה משותפת. מובן מאליו, שהוכוחים צריכים להיות חפשים בלי שום הגבלה.

2.  משא ומתן מיוחד בכל הפרטים על דבר יחס ההסתדרות הציונית לעבודת הקולטורא הלאומית ועבודת הקולוניזציא בהוה ובעתיד הקרוב. הסעיף הזה הוא בעיקרו אמנם רק חלק קטן מן הסעיף הקודם, אבל מפאת חשיבותן המיוחדת של שתי השאלות האלה, קבעתי להן מקום לעצמן.

3.  בקורה ותקונה של הפרוגרמא הציונית הכללית, בהסכם לתוצאות המו"מ ע"ד השאלות הנזכרות למעלה.

4.  התקונים הנחוצים בהסתדרות שנוצרה בקונגרס הראשון. חושב אני למותר להרבות דברים בשביל להראות, עד כמה ההסתדרות הנוכחית אינה מתאימה לצרכי הענין ואינה יכולה להחשב כ"גַרַנטיא" אמתית להתפתחותו בדרך הנכונה. אינני מסופק שזה ברור גם לך, כמו שברור לי.

5.  הפרוגרמא של העבודה המעשית, כן בקרב האגודות וכן בועד המרכזי, עד לקונגרס השלישי.

רק אחר שתקובל ותפורסם פרוגרמא מדויקת, יהיה צורך באספת טובי המנהיגים של הציונים הרוסים, חדשים גם ישנים, בשביל לברר השקפתם על כל השאלות האלה ולחלק את העבודה ביניהם, כדי להביא אל הקונגרס תשובות מוכנות ומבוססות היטב.

מתוך האמור תבין מדעתך, כמה חשובה בעיני הקונפרנציא העומדת להוָעד בווינא, שמטרתה לחבר את הפרוגרמא הזאת, אשר בה הכל תלוי. וצר לי על כן מאד, שמסבות שונות (חלק מהן בארתי למר ל.) אינני יכול בשום אופן ללכת לווינא. אבל אתה, אקוה, עוד תשנה את החלטתך ותלך שמה סוף סוף. זו היא חובתך.

 

למר ש. בֶרליאנד, קישינוב.    🔗

אודיסא, 15 אפריל 98.

…. הנני כותב היום לד"ר ברנשטיין-כהן, ובודאי תקרא גם אתה את מכתבי, וע"כ אחשוב למותר לשנות הדברים.

לחנם הצעתם לפני ה' ג., שישתדל לפני הועד, כי ישלחני על חשבונו לווינא. בדברים כאלה אין זכין לאדם שלא בפניו, ועליכם היה לשאלני ראשונה, אם אסכים שתבוא השתדלות כזו לפני הועד. אך ה' ג. גם הוא חכם ולא הציע כזאת, בדעתו מראש, כי הצעה כזו אין לה שחר, ואני הייתי הראשון להתנגד לה, אלו היתה עולה על השלחן לפנינו.

 

למר י. י. וייסברג, קיוב.    🔗

אודיסא, 17 אפריל 98.

מן המאמרים ששלחת הנחתי בידי “כרם שלמה”, ואתנהו בקרוב איזו שנוים. והשאר הנני משיב לך בזה. “הגורן” הוא בקורת מאמר אחד מן המאסף הזה, ועל שאר המאמרים אין דבר. דרך כזו בבקורת מאסף לא תתכן. ב"מסלה ישרה" רוב הדברים נאמרו לא לשם הספר המבוקר, כי אם להרעים שאר “בעלי ספרי למוד”, ואין נפשי אל המלחמה הזאת שבינך ובין טַביוב, כאשר ידעת מאז. ואם אומַר להשמיט כל הדברים האלה, לא ישאר מאומה זולתי תקון איזו שגיאות קטנות בלשון. והערתך על “בוצע ברך” לא אוכל לתת, מפני שהנני מתרחק מכל פלפולים בפירושי מקראות, אשר המאספים וכה"ע לפנים היו מפנים להם מקום רחב. רק במאמר כללי אניח גם דברים כאלה. אבל אם אפתח פתח כחודו של מחט למאמרים והערות ופלפולים מיוחדים בענין זה, לא אוכל אח"כ להפטר מהם.

 

לד"ר תיאודור הרצל, ווינא.    🔗

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 20 אפריל 98.

צר לי מאד, כי לא אוכל לקבל את הזמנתו הנכבדה, כי – מלבד מפריעים אחרים – הנה השגת פספורט לחו"ל דורשת לפחות 4–5 ימים.

בתתי לו איפוא בזה את תודתי מקרב לבי על יחוסו הטוב, הנני מרשה לעצמי, אדוני הנכבד מאד, להביע את חפצי מעמקי נפשי, שהמועצה המכינה הזאת, אשר, לפי הכרתי הפנימית, בה תלוי הרבה, אם לא הכל, – תביא לידי תוצאות מוצלחות ותהיה באמת לברכה למהלך כל הענין בעתיד¹⁶.

 

למר י. ליבונטין, ריאַזן.    🔗

אודיסא, 21 אפריל 98.

…. שבוע זה הגיעני ספורך “שמעון העציוני”. וקודם כל עלי להגיד לך, כי לפי כמותו אי אפשר לתתו כלו בכרך אחד, ומאחר שהכרך הבא הוא השני לשנה זו, נמצא שאם תתחיל הדפסתו בכרך הזה, תשלם השנה והוא לא ישלם, ודבר זה לא יתכן. כי מלבד שחותמי השנה הזאת ידרשו בצדק, שיהיה בידם דבר שלם (גם בשנה שעברה התרעמו רבים על כי “ימי המעשה” נפסק באמצע), הנה אגלה לך בחשאי, שעדיין לא הוברר הדבר, אם יוכל “השלח” להתקים גם בשנה השלישית. ובודאי לא תחפוץ גם אתה, שספורך יהיה נדפס רק למחצה, אם יפסק “השלח”. לכן החלטתי לדחותו עד ראשית השנה השלישית, שאז, אם יוסיף “השלח” לצאת, יוכל לבוא עד סוף במשך השנה.

לפי זה יש לך עוד זמן מספיק לשוב ולעבור עליו ולתקן את הצריך תקון, ולכן אעירך בזה על איזו מגרעות שנראו לי בו:

כמדומה לי, שרוב האנשים הפועלים בו לא הובררה תכונתם כראוי. ה"גבור" בעצמו אמנם טוב הוא, אבל התקשרותו עם שרה היא בלתי מובנת גם אחר מה שכתבת בפרק V לישב הדבר. שרה גם היא טובה בכלל, אבל זקנותה בישה את ילדותה, ולפי מהלך התפתחותה היינו יכולים לדרוש מאתה באמת, שתקח חלק יותר גדול בחיים רוחניים ולא תסתפק בהשגחה על בית המבשלות בלבד. ואולם מאחר שירדה למדרגה זו, אין אנו מבינים, איך התעוררה פתאום לדרוש דרוש ארוך ע"ד האמונה (פרק XXI), בעת שדרכה לשתוק תמיד או להסתפק בהערה קטנה. גם הנהגת מרים בפרקים האחרונים אינה מתאימה לתכונתה, שידענו מחייה לפני זה. היא צועקת ומחרפת, יועצת הבל, וגם ההיסטֵיריא לא תחסר, כדרך אשה חלושה וצעקנית בלי דעת.

ועוד אעירך על איזו דברים כלליים: א) השאלה ע"ד היחס בין הלאומיות והדת, שכנראה חפצת לפתרה ע"י שרה ומלכין, לא נתבררה כלל, ובכל עת שתתעורר אנו שומעים רק מליצות כלליות שאינן יורדות לעומקה של הלכה זו. ב) הרבה דברים ביחס אל השאלות הסוציאליות לא יוכלו לעמוד בפני הצנזורא. ג) כל הספור ע"ד הגט נכתב שלא כהלכה. כנראה, נעלם ממך, שעל פי הדין אין כותבים גט שלא בפני הבעל, ואף זה שניתן על ידי שליח “לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום”, והעדים צריכים “שיהיו מכירים ויודעים שזה פלוני ואשתו פלונית” (שו"ע אה"ע סי' ק"כ). ולפי זה תבין, שאי אפשר היה לקוגלמכר למלאות חפץ עציוני בדרך שצירת. ועוד גם זאת, כי יש מחלוקת בין הפוסקים, אם הנותן גט לאשתו בעל כרחה מותר לישא אחרת, והמנהג נתפשט בכל תפוצות ישראל להחמיר. וע"כ אי אפשר היה לעציוני לישא את אלכסנדרא כל זמן שלא הסכימה שרה להגרש ממנו שנית מרצונה הטוב, ושום רב לא יהין לסדר קדושין לאיש הזה…..

ובכן הנני מחכה לתשובתך. ואם תסכים להאמור, אשיב לך הספור בשביל שתתקנו ותשיבהו לי אח"כ….

ע"ד לוח “אחיאסף” בשנה זו עוד לא נשמע מאומה, ואיני יודע אם החליטו בוורשא להוציאו או לחדול. כי בשבתי בריחוק מקום ממרכז “אחיאסף”, איני מתערב בעניניו ולא אוכל לדעת את אשר הוא עושה, אף כי נחשב אני כאחד ממנהיגיו.

 

למר י. פרידלֶנדר, ברלין.    🔗

אודיסא, 24 אפריל 98.

קבלתי היום אגרתך מן 21. בעיקרו של דבר אין לי סבה להתנגד לחפצך, ואשמח מאד אם תתגלגל זכות על ידנו להביא תועלת להענין היקר לנו¹⁷. ידידי ה' דובנוב אמר לי, כי תרגום מאמרו עלה בידך, וע"כ אקוה כי גם מלאכתך זו תעלה יפה. רק על אחת אעירך: מסופק אני מאד, אם מכ"ע “דיא וועלט” יתן מקום למאמר אשר שמי נקרא עליו. ואם קראת את מאמרַי האחרונים ב"השלח", תבין סבת הדבר.

בכל אופן אקוה, כי אם יודפס התרגום באיזה מכ"ע, לא תמנע מלהמציאהו לידי. “דיא וועלט” הנני מקבל בתמידות….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 25 אפריל 98.

מכתבך עם מה שצרפת לו קבלתי במועדו…. עבודתי קשה עלי מאד, יותר ממה שהיתה לפנים, בעת שהתקוה תמכתני, כי מעט מעט יתפתחו כחות חדשים, ותועלת עבודתי תהיה ניכרת גם לי. עתה כמעט אבדה תקותי זו, ולעבוד בלי תקוה – קשה מעבודת פרך.

 

למר י. וַורשַבסקי, אודיסא.    🔗

אודיסא, 28 אפריל 98.

אבקש סליחתך על השיבי לך בזה את הערתך הקטנה, שאינני מוצא לנכון להדפיסה, לא מפני שאינני חושבה ראויה לכך, כי אם מפני שירא אני מאד את “חוקרי הקדמוניות”, אשר, כמו שידעת, מלאו לפנים כל מאספינו ומכתבי-עתנו, והכל, מן המלמד עד הרב, נחשבים בעיניהם כמומחים לדברים אלו. אינני מסופק, שאלו נדפסה הערתך, הייתי מקבל תיכף “השגות” ו"הערות להערות", עד אין קץ, כנהוג לפנים. ואם אנעל דלת בפניהם, יאמרו שמשא פנים יש בדבר. גם על מאמרך “מליצת שפת עבר” כבר קבלתי “השגות”, בנוגע לפירוש המקראות, אשר גם מקצוע זה חביב מאד על זקני סופרינו. אבל השיבותי אותן לבעליהן, כי היה לי פתחון פה להצטדק ולאמור, שהערות מיוחדות לביאורי מקראות אין להן מקום ב"השלח", ורק במאמר ע"ד ענין כללי, כמאמרך, הן מותרות לבוא….

 

למר מ. רייזין, נויורק.    🔗

אודיסא, 3 מאי 98.

תודה לך על הצעתך. מכתבים מאמריקא כתובים כהוגן אקבל ברצון. אם תחפוץ לדעת תכונת מאמרים כאלה הרצוים ל"השלח", קרא נא בו המאמרים “מארץ ישראל” או “קהלת אזמיר” (בחוברת מאי שתצא בקרוב). העיקר הוא: ציור החיים הפנימיים בסגנון קצר, בלי מליצות יתרות….

בדבר מאמרך ההיסטורי, אחר שכבר הבטחת אותו לאחרים, עליך לעמוד בדבורך ולתתו להם, ואיני רוצה להשיג גבולם.

 

למר א. קַפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 3 מאי 98.

על רוב דבריך במכתביך עניתי במכתב הכללי המונח בזה, ופה רוצה אני רק להוסיף, כי עניני “אחיאסף” אינם מניחים לי לישן. רואה אני מרחוק, כי אתה לא ככחך אז כחך עתה, ואם אין אתה ל"אחיאסף" – מי לו? זה כמה פעמים הבטחתני לכתוב לי בפרטות ע"ד עניני “אחיאסף” ולא קיימת עד היום. בודאי לא ברצונך הדבר תלוי, כי אם בטרדותיך הפרטיות. אבל מזה אני דן, שאם לא יתנוך טרדותיך לכתוב אלי, כל שכן שאינך יכול לעסוק כראוי בשאר עניני “אחיאסף” – ומה תהיה אחרית הדבר? אינני מדבר על “השלח”, כי ממילא מובן, שאם כל עניני “אחיאסף” צריכים שמירה ועבודה מרובה בזריזות, עניני “השלח” על אחת כמה וכמה! בקצרה, הנני מרגיש, שהכל במצב רעוע ותלוי בשערה, ואין לאל ידי להושיע….

המתרגם “עבדות בתוך חירות” מבקש לדעת, מה נעשה בתרגומו. באלו הימים פנה אלי סופר אחד מברלין בבקשה להרשות לו לתרגם מאמר זה לאשכנזית, והרשיתי לו¹⁸….

 

ל"אחיאסף", וורשא.    🔗

אודיסא, 3 מאי 98.

קבלתי מכתביכם האחרונים, ותודה לכם.

בדבר ה"גֶטו החדש" לא תשימו לב אל החרפה הגדולה שיש בדבר להוציא ספר שהמתרגם עצמו חושבו לסמרטוט. דבר כזה הוא בעיני מעין (סלחו לי את המבטא הזה) “פרוסטיטוציא” ספרותית. ובכן, לא לעצם התרגום אני מתנגד (כי גם דעתי הוא, שעם כל מועט ערכו של החזיון, אין כל חרפה בהוצאתו), אבל לא אוכל להסכים, כי ב. יתפאר על “אחיאסף”, שזה האחרון, בתגרנותו, הכריח אותו להביא סמרטוט אל הספרות. אם אפשר איפוא למסור את עבודת התרגום לסופר אחר, מוטב, ואם לאו, הנני מוצא, כי יותר טוב…. למשוך ידנו מן התרגום…. גם היום קבלתי מכתב מב. ובו הוא חוזר על דבריו הראשונים, כי “רק מאונס, על אפו ועל חמתו”, הוא מתרגם את החזיון, וכי בקש מכם, שלא תקראו שמו על החזיון.

תנחומותיכם ע"ד התפתחות “השלח” יכולות היו לנחמני רק אז, אם לא היה יותר משליש מכסף החתימה שקוע בחובות. אם כך יהיה גם לעתיד, אינני רואה אפשרות לקיום “השלח”, והלואי שיוציא שנתו. החובות משנה שעברה, כנראה, לא ישתלמו עולמית. חפץ הייתי לדעת, מי המה “בעלי טובות” הללו. כי כמעט ברור בעיני, שרוב החייבים אינם מו"ס, כי אם מהעוסקים בדבר “לטובת הספרות”, וע"כ אבקש לשלוח לי רשימה מהם.

…. חפצכם בדבר הוצאת ספרים חדשים אינו צודק, לדעתי. יותר ראוי ונאה היה להשתדל בגמר הספרים שכבר התחלנו בהם. באמת לא נאה הדבר, שירחים רבים יעברו בין חוברת וחוברת מכל ספר, ועי"ז יותר קרוב שתאבד האמונה ב"אחיאסף" מאשר ע"י העדר ספרים חדשים….

בכלל צר לי מאד, כי אינני יודע מאומה ממצב “אחיאסף”, לא ממצב הקופה ולא ממצב ה"פדיון" והדרישה על כל ספר. הנני מרגיש היטב, כי חטא גדול הוא, ששמי נקרא על “אחיאסף”, והנני נושא עלי אחריות של דברים שאינני משתתף בהם ואיני יודע טיבם ומהלכם. ולוּ ידעתי שלא יֵצא מזה נזק לחברתנו, הייתי מבקש מאת האספה הקרובה לפטרני ממשמרת-שקר זו ולמנות במקומי אחד מחברינו שבוורשא, אשר יוכל באמת לקחת חלק בעבודה. כמדומה לי שהיה הענין מרויח הרבה ע"י כח חדש כזה, אחר שרואה אני היטב, כי לא תשיג עתה יד קפלַן לעשות הרבה, והוא רובץ תחת משאו, וזולתו אין איש שיעמיס עליו את העבודה במדה הדרושה. – מה דעתכם על זה?…

מה תחשבו לעתיד ע"ד מחלקת “אחיאסף” בברלין? כמדומה לי שגמרתם עם ברדיטשבסקי¹⁹ רק לחצי שנה, ובקרוב יהיה נחוץ איפוא לחדש עמו את הברית או לסגור את המחלקה, – ובמה תבחרו? אתם לא הודעתם אותי מאומה ע"ד מצב הדבר שם, אבל מתוך מכתבי ברדיטשבסקי אלי אני מבין, כי לא הצליח הדבר…. וצריך איפוא להחליט, אם כדאי להוציא הוצאות על זה….

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 4 מאי 98.

…. בהשקפתך בודאי תדבר על אדות “סדר העבודה”²⁰, שנתפרסם בגליון האחרון של “דיא וועלט”. הווינאים, כנראה, אינם רוצים לעזוב את הדיפלומטיא שלהם. הפרוגרמא ב"דיא וועלט" סתומה מאד, בעוד שע"פ השמועה נודע לי, כי בפרוטוקול נאמר הכל בדברים ברורים. למשל, בסעיף 5 – מי יוכל להבין מן הנדפס, כי הכונה היא על בירור השיטות השונות השוררות בין הציונים? אקוה כי תודיעני הכל באר היטב.

אתה אומר, כי קמינקא צריך היה להציע לפני האספה “את אשר החליט הועד העברי”. ואיני יודע פירוש הדברים: מה החליט הועד העברי? אני ידעתי רק את הצעתך בדבר אגודת בתי הספר, אשר גם בזה לא נודע לי, אם בא הועד כולו או רובו לידי החלטה אחת ברורה. אך שמעתי, כי קַמינקא דבר לפני האספה גם על אדות יסוד בית מדרש לרבנים וחברת מלומדים ועוד כאלה. האמנם כל זה החליט הועד העברי – ואנכי לא ידעתי?

אודך מאד, אם תודיעני פשר דבר.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 9 מאי 98.

…. בדבר היסוד ההיסטורי של הֶגל יש לך חבר בבית מדרשנו פה: ה' דובנוב משתדל גם כן להכניס את חזיונות תולדותינו, ביחוד מימים האחרונים, באותה פרומולא. כשאני לעצמי אמנם מפקפק אני מעט, אם אפשר באמת לשים הדבר לחוק, מבלי לדחוק רגלי המציאות בכמה פרטים. אבל, כמובן, הרשות בידך לברר דעתך כחפצך….

על שאלתך בדבר מצב “השלח” קשה לע"ע לענות דבר ברור. אמנם יש סימנים המוכיחים, כי לאט לאט הוא כובש לו דרכו, ואלו היתה כל הנהגת הענין בידי פה, ולא היתה הצלחתו תלויה בזריזותו ורצונו הטוב של “אחיאסף”, הייתי יכול לאמור כמעט בבירור, כי יש תקוה לאחריתו. אבל עתה, שהוא תלוי בדעת אחרים, – איני יודע.

בדבר דרשתו של נורדו צדקת מאד. הציוניות שלהם היא באמת רחוקה מאד משלנו. כמו שידעת, הנני משתדל בכל כחי לברר את הדבר הזה לבני ארצי, כי ירא אני מאד, פן יפעלו דברי המערבים לרעה על התפתחות הציוניות בארצנו. ודברי נורדו בדרשתו הם ראיה חדשה לזה….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 22 מאי 98.

קראתי היום מאמרך “זקנה ובחרות” והנני מרגיש צורך לכתוב לך להודיעך, כי מתרעם אני עליך מאד: לא על שהנך מתנגד לדעותי – דבר זה ידעתי מכבר, ובאמת לא הוספת במאמר זה כמעט דבר על מה שכבר הגדת ושנית ושלשת במאמרים אחרים – אלא על זה אני מתרעם: שאתה מהפך את דברַי ומוסר אותם שלא כהלכה. ככה, למשל, אתה אומר עלי, שאני נותן היתרון למרובה צדדים “ואיני חפץ לדעת, כי דוקא רבוי צדדים היא תוצאת התשת הכח והפגנת הרוח המקורי” וכו'. בעוד שבאמת כל עיקרו של המאמר ההוא (“כהן ונביא”) בא להוכיח, כי הנביא הוא “בעל צד אחד”, ועל כן – “כח מקורי” בעוד “שהגמדים מרובי צדדים אינם אלא קרקע עולם שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו”. אם היית קורא את המאמר בשים לב, אי אפשר היה שתיחס לי ממש ההפך ממה שאמרתי בו. כן אתה אומר, שיעצתי לחבר “אוצר היהדות” בתור תרופה לאותה המחלה שדברת עליה ב"תורה שבלב": “כדי להשיב לנו אנושיותנו” וכו', בעוד שבאמת, בעת שדברתי על “אוצר היהדות”, לא נגעתי כלל בשאלה זו ובקשתי רק אמצעי להפיץ בעמנו “ידיעת היהדות” ולא יותר. וכדומה עוד.

איני חושדך, כי בכונה שנית את דברַי, כדי שתוכל להשיב עליהם. אבל בדברים כאלה גם השגגה עולה זדון, כי לא כל קורא מאמרך קרא גם את דברַי במקורם, ונמצאת נותן מכשול לפני עור.