א    🔗

עין החשמל בתיבת הרדיוֹ דלקה עתה ביום ובלילה כנר־התמיד. מצופפים כעדר מבוהל עם עינים פעורי בעתה, צבאוּ ההמונים על התיבה כמו באו לדרוש בתרפים… ידיעות רדפו ידיעות. וכשבין אולטימטוּם לאולטימטוּם, שנישאו על גלי עולם מסוער ומשובש מבירה לבירה, נשמעוּ פרקי הנגינה באשליתם המתוקה־האוילית כמימים ימימה – נתעותוּ פני המאזינים כיללת כלבים שוטים.

לעת ערב נשמע הקול המוּכּר של נשיא המדינה, כשהוא מעודד ומלהיב בהפליגו לתוך זוהר העבר העטור זרי הנצחונות המפוארים, והפּאן המשופם, שעמד בין המון המקשיבים, החל מסלסל זנבות שפמו הארוכים, מבליט חזהו ועיניו המימיות מתלחלחות וניצתות כעיני פאן זאגלובּה:

– השואבּים… כאל צור ינופצו אל הפטריוטיוּת שלנו!

אך בעוד שעה קלה, כשהקרין עמד בעצם קריאת הידיעות האחרונות ולפתע נדם קולו כמו ניתק מגרונו ומתוך התיבה זמזם זמזום־רוגז ומיד רעם רעם התפּוצצוּת ושוב זמזום, שריקה וחרחוּר – נישאו כבר אלה לתוך חלל ריק: האנדרלמוסיה והמנוסה הגדולה שטפו את רחבי המדינה כזרמי לבּה משתוללים.

בכל הדרכים וצדי הדרכים נישאו המונים במנוסת־בהלה, אלה ברכב, אלה ברגל ואלה בתוך הרכבות הסומות ששטפו לתוך הליל כלתוך תהום… נסו חיילים שניתקו ממרכזם ואזרחים מבועתים בתוך רעש קללות, זעקות ובכי, כשעיניהם הבוהות תרות אחרי שמי הסתיו, המכוכבים כוכבים רוטטים בליל ושזורים עננות־צחור מופלאות בשוליהם ביום.

וכשאותו פריץ במרכבתו ההדוּרה, שמתוכה הציצוּ פּאנוֹת מפוּחדות לבוּשות פאר, ניסה לפרוץ בתוך הערב־רב החוסם את הדרך כשהוא רוטן ומנהם:

– עצרו בכם! מה מנוסת־בהלה זו?

צץ שגץ מתחת חטמו וכשהוא דוקרו בפגיונות עיניו, הצביע לעבר הבירה:

– פּאן, טעוּת בידך. להגנת וארשה עליך לאחוז בכיווּן ההפוך, פּאן…

עמדו ימי סתיו נפלאים, מופזים פז, כמלכים צעירים שרק הושם בראשם כתר־המלכות. השמים עמקו שקויים זוהר. רוּחות קלות נשאו את זהב עלי הסתיו וריפדו בו כל הדרכים והשבילים. מתוך שלפי השדות התאדה עשב כוסס; והאכרים שהתנהלו אחרי מחרשותיהם בטמטוּם־הכנעה כשהם חותכים בטן האדמה רצוּעות רצוּעות, נראו כנפילים שהוטל עליהם להתנהל כך, הלוך וחזור, הלוך וחזור…

וכשהאכר הזקן, שהתנהל אחרי מחרשתו בפאת השדה כשהוא גורר אחריו רגליו החלושות, האהיל על עיניו הדהוּיות ואגב מצמוּץ עפעפים נטולי ריסים הסתכל משתאה במנוסת הבהלה – נפער פיו מחוּסר־השיניים בזעקת עוית:

– יאֶזוּס מר…

ואבריו המרוסקים נתערבבו באברי בהמתו האסורה למחרשה.

מפנים, מאחור, מהאגפים ומעל, דלק אחרי הנסים בטרטור רכב־ברזל וכנפי־פלדה אויב עז ואכזר והריק אש, הרס וכליה.

צלופי שוט־האימה נישאו עם המערבולת שמואל ווֹלף וחבריו. שקוּעים ראשם ורוּבם בהתכשרוּת לעבודה ובכליון־געגוּעים לארץ ההיא היחידה, ניתך עליהם האסון כחתף. עודם מחכים להוראות משם, מהמרכז שבכרך, וסוּפת האנדרלמוסיה עקרתם ממקומם והטילתם לתוך המנוסה הכללית.

נמלטו בתוך רכבות שהתנשפו כחיות קדמוניות, משתוללות, עת שטפם המטורף נעצר על ידי הפּצצות, שריסקו אבריהם השחורים והטילו אותם לכל צד; בעגלות וברגל. ושמואל ווֹלף ששרת בצבא בעבר, רץ בראש וצועק:

לתוך השקעים שחפרו הפּצצות! אין פּצצה נופלת בשקע שנפער על ידי קודמתה…

רוטטים ומצייתים כילדים הדסו אחריו חבריו בסבך יערות, בצות ושבילים נידחים. נמלטו מהפח אל הפחת. עתה, משהגייסות האדוּמים הצטרפו אל הכובשים אף הם, נסתמו כל המפלטים, אך עיני שמוּאל ווֹלף דלקו כעיני זאב רדוּף־סכנה וכשהוּא מעבירם יערות אחוזי להבות, כפרים ועיירות הרוסים – הביאם אל הרפת שבפרבר העיירה אשר מעבר לגבוּל.

הגוף הרצוץ שקע לתוך הקש המהביל שאפף חמימות את האברים המפורכים. הלחם השחור, החמצמץ־מתוק, שהגישה האכרה הזקנה, העלה חלב שדי אם, ולעיסת הפרות, שרבצו בסמוך והעלו גירה, יישנה כשיר־ערשׂ.

 

ב    🔗

לתוך שלוות העיירה ההונגרית שעל הספר הוטל שאון מתמיד. רחובותיה וסימטאותיה מלאו ערב רב של פליטים: חיילים, מפקדים, פקידים, מיניסטרים, אזרחים ואלפי משפחות יהודיות עמוּסות צרורות והמון ילדים קטנים פעוּרי־עינים ענוגות, שהובלו עתה לראשונה בידי הוריהם בדרכי הנדידה הגורלית – – –

אכולי מרירוּת־יורדים התהלכו בין הפליטים “מי־שהיו” בבגדי השׂרד שלהם המהודרים על פתיליהם ואותות־ההצטיינות כשפניהם עוטים קדרות וזעף, כמו אשמו אלה, ההמונים המדוכאים, במפלתם ובאסון שניתך במפתיע. אפס המדים המפוארים, שהטילו פעם יראת כבוד ופחד, דהו עתה וניטל מהם כל ממש.

וכשפנו זה אל זה, אגב הצדעה צבאית, ברכוּת המבטא הפּולני רפוד־החונף:

פּאניאֶ פּוּלקוֹבניקוּ, פּאניאֶ דאֶפּוּטאצ’אֶ – נראו כאַרטיסטים מאופרים כחל ושרק שנמלטו מתוך במה אחוזת־להבות בעצם עלילת־המשחק…

הפליטים מבני־ברית כשנקרה להם בדרכם אחד מאלה, מיהרו לסור הצדה שלא להיצרב בלהט ושלא לראותם בהשפּלתם. אך בזנבות התורים הארוכים לארוחות החמות, שחולקו אחת ביום, כשהגב חש דקירות, כאילו ננעצו בו שפודים והראש הופנה לאחור – נפגשו באותה שנאָה ירוקה המוּכּרה להם היטב, שתססה עתה ופעפעה במשנה איבה וארס בחוסר האונים שבה, באין אפשרוּת לפרקה – – –

שמוּאל ווֹלף התהלך בעיירה ההונגרית, לאחר המתיחות הדרוּכה בימי סיוּט המנוסה כשכל אבר בו להט רצון־חיים והצלה, – לאה, אדיש ומרוקן, כאילו סיים במעשה־ההצלה מפעלו ושליחות חייו. באסיפות שהזעיקו המנהיגים־בעבר שבין הפּליטים, שהיו כה עלוּבים בהתרוצצוּתם חסרת הישע, וכל אחד מהם מציע תכנית הצלה אחרת וקורא בשמות ארצות לא נודעות, – ישב־ שמוּאל ווֹלף והציץ בפני הנואם מבלי לגרוע ממנו עין כמתאמץ לרדת לעומק דבריו עד שהלה חש עצמו לא נוח, עיניו החלוּ ממצמצות, קולו התרסק וכשהוא נותן בקהל מבט נבוך – התגמגם פתאום:

– ובכן, רבותי, הוא אשר אמרתי. זוהי הארץ! זו… זו… נו – איך קוראים לה? אח, נשכח ממני… נו – זו שהזכרתיה קודם בדברי – מה שמה… רבותי?

וכשהוא עומד שם על הבמה ומביט בקהל כשפניו מעווּתים בצער־השכחה – נאלם דום.

וכשהופיע בעיירה השליח הארץ־ישראלי ארוך הקומה, דל הבשר ובעל הפּנים החשוּכים, שהחשיכו עתה פי כמה בגולה זו ההמומה, המפרפרת ושותתת דם, לאחר שהגיע הנה ישר מגיא הדמים המשתוללים שם בארץ־המפלט־האחרון, הנתונה תחת חסוּת שׂרים ונציבים מתמוגגים באהבתם ל"בּייבּל" ונאכלים בשנאתם ל"עם הבּייבּל הטרדני, חמום המזג וכפוּי הטובה"… – והוא הקהיל את החלוצים ונאם לפניהם בהברה הספרדית הרחבה, המרגיעה, שופעת הבטחון:

– רק סבלנוּת. יש מי שדואג, יש. עוד שבועות אחדים וייעשה מעשה. –

ישב שמואל ווֹלף ותהה על עיניו המבועתות של השליח הארץ־ישראלי, המתרוצצות מאחד לשני כמחפשות אחיזה במבוכתן הגדולה, ועל פניו החשוּכים כאילו לא בא זה עתה משדות נרחבים שטופים צהריים בהירים אלא הגיח מעומק מכרה – – –

השליח הארץ־ישראלי לא ידע מנוחה. כל היום התרוצץ בין הפּליטים שהתגוללו בכל המגרשים ובכל השווקים שבעיירה; במטבחים שחילקו ארוחות חינם, עזר בחלוקת המנות, ניהל בעצותיו את המבשלות, חיפש מקלט בשביל המשפחות מרוּבות הילדים, עודד, הרגיע ובלילות ישב בישיבות בחברת הדוקטורים ומנהלי חברות ההגירה למיניהן, שצצו עתה ככמהין וכפטריות, והציע לפניהם תכנית הצלה משלו, כשהוא מתאמץ לדלות שברי פסוקים מתוך נבכי לשון שלא השתמש בה זה שנים.

וכשצוננותם ו"ישוב דעתם" של אלה, היושבים בין הגויים שלהם על מלאת…, הוציאוהו מכליו – רץ כשקמטי־הצער מתפתלים על פניו החשוכים והבהיל טלגרמות לשם:

– חברים, החישו מפלט והצלה! כנסת ישראל גוססת על כל הדרכים – –

עקב שמוּאל ווֹלף היגע, המדוכדך, אחרי השליח הארץ־ישראלי שאינו יודע לאות, הלוהט כולו במתיחותו הדרוּכה כשמוּאל ווֹלף בשעתו ברוּצו ביערות אחוזי להבות ואחריו שיירה אפופה בלהות.

ציפה שמוּאל ווֹלף למעשה שייעשה – – –

באחד הימים הופיע בקלוּבּ הציוני שבעיירה ששימש עתה אכסניה לחלוּצים הפליטים, השליח הארץ ישראלי ועמו שנים זרים. היו עתה פניו של השליח משולהבות מאוד, עיניו קדחוּ והוא מנה שטרות כסף ומסרם לגוץ שבשנים – בר־נש חיור פנים עם עינים גדולות מבוהלות, אחד הסרסורים ומעבירי־גבולות שרחשו בכל בתי הקפה והפונדקים שבעיירה. הלה מיהר להבליע את שטרות הכסף בכיסיו הרחבים וכשהוא מונה את החלוצים פעם ופעמים, דרש עוד. בשעה שזה עמד על המקח כשהוא נשבע כי רק למען הצלת אחים אובדים הוא מסכן נפשו, עמד השני – זקן גברתן עם עיני־ים ירוּקות, פאות־לחי לבנבנות־כחלחלות, שנראו כמודבקות ללחייו הפורחות, וידים מקועקעות בתולות שחורות־עין קרוּעות בפוך, רב חובל ובעל ספינה ישנה – ומצץ בשלוה מקטרתו הקצרה.

שמוּאל ווֹלף זכה להיות אחד מאלה שהשליח הכניסם ברשימת המפליגים בספינה הישנה. שכב עתה בקלוּבּ הציוני על מטלטליו המעטים, ששׂרדו לו לפליטה מהמנוסה הגדולה, ימים ולילות וציפה ליום בו ייקרא לרדת לבטן אניה מרופטה, אשר תרים עוגן בליל חשוך ותפליג, תוך גניחות־זקנה מרוסקות, בלב ימים רחוקים ללא צפירת סירנה וללא ברכות פרידה, עמוסה־ מטען מעפילים כשלל שבוּיי מלחמה – – –

ניסה שמואל ווֹלף, בימי צפיה אלה, להיאחז באותם השדות השטופים צהריים בהירים, שייראו באחד הימים מעל סיפוּן אניה בלה, חותרת אליהם בגניבה, – ניטשטשוּ השדות והתחמקו ממנו. ראה רק עיר מופצצת. ובין המשואות רצה היא, אמו הזקנה, שמוטת שביס וחשופת ספיח שׂער לבן והיא פושטת ידים כשחיפי עץ יבשים אל החלל הריק:

– שמוּאל ווֹלף, שמוּאל ווֹלף, בני – – –

 

ג    🔗

גייסות החומים והאדומים אשר זרמו לתוך המדינה המפולשת, שמטה־עוזה האחרון נשבר במלחמתה מפנים, מאחור ומעל והיא הניחה נשקה והתכרבלה כסוסת יאוש וזעף אין־אונים בתוך עריה וכפריה ההרוסים כחיה פצועה במאורתה, – התחרו אלה באלה בדהרת מרש־הכיבוש. מתוך שטף מטורף נתקלו גייסות הכובשים פנים־אל־פנים, נשארו עומדים אלה מול אלה תוך צפיה הרת סכנות, אך מיד, כמו לפי צו נסתר, נרתעו, נסוגו, עקפו ערים, עיירות, יערות ונפגשו שוב. ערים נכבשו ונעזבו לפתע כשהן מחכות בריקניותן המופקרת לגורלן שנחרץ עתה על ידי הגנרלים, הרובצים על מפות המדינה המבותקת ומתדיינים על ערים ועיירות שהפכו תלי חרבות מכבר.

מצונפת בצניפת בתים רעועי־יסודות ומעוקמי־גגות מגובבים זה על גבי זה כחטוטרות, רבצה עיירת־הספר הסמוכה לעיירה ההונגרית כזקנה מכורבלת אימת־מות. בסימטאותיה המעוקלות לא נראתה נפש חיה, אך בעליות ובמרתפים נכלאו בני אדם עקודי־מגור – רוּבם ככוּלם בני־ברית – וחרדו לפעמי הכובש אם נישא הוא על וָוי צלב הקרס הכפופים כמכשירי אינקויזיציה, או מביא הוא תקות חיים על קרני הכוכב המחומש – – –

וכשאחד עז־לב, שלא יכול לשאת יותר קירות מרתפים אפלים ומעופשים שלחצו כעניבות חנק, עלה למעלה להציץ בעד סדק:

– השפלה כבר גאות מבול־האש?

נבהל מהאימה שטיילה בראש סימטאות שוממות – ומיהר לחזור לכלאו.

ולפתע, בבוקר סתיו זוהר, כשהדמדומים מיששו רוטטים בצמרות העצים כאצבעות סגי נהור… – נשמעו טרטור רכב־ברזל ושעטת רגלי בהמה ואדם.

ושוב, כמלפני שתי עשרות שנים, החלוּ זורמים משם, מאחורי בית המרחץ…, הגיסות ההם.

אפס הפעם לא היוּ אלה פּרטיזנים לבושים בלוּיי סגינים, שמוטי אפולאֶטים מכל הצבעים; מזויינים ערב־רב של כלי־זין, שזרקו הכובשים הקודמים בנוסם פרוקי משמעת ועול־מלכות אל ארצותיהם המשובשות מהפכות ומרידות, פרצו להחריב עולם ישן זב מוגלת החטא, כשהם נישאים דלוקי חזון גדול כשנים עשר האַפּוסטולים, – – – כי אם גייסות סדירים לבושים מדים אחידים על מפקדיהם ודגליהם.

באון הלמו צעדיהם על אבני הכביש, כשבעיניהם האפורות, עיני זאבי ערבות, בוער יצר הכיבושים והקרבות.

שערי מרתפים נפרצו לרווחה, מסוערי חרדת־גיל רצו תושבי העיירה להקביל פני הכובשים כשרגליהם כושלות ועיניהם ממצמצות מהאור הרב שנגמלו ממנו באפלת מרתפים ועליות.

מיד הוקמה במה באמצע השוק ואחד הקומיסרים הפּוליטיים, שליווּ את צבא הכובשים, חצב מעליה להבות:

– מעול הפּאנים והפּריצים שוחררתם היום! חופש ושויוֹן ישררו כאן מהיום ולעולמים! אתם הנדכאים, המושפלים, טלו גורלכם בידיכם והיהנו מיצירת כפיכם העמלות!

וכשסיים:

– הקץ לעול הפּריצים שגזלו את האדמה מהעם העובד: לכו, חלקוּה ביניכם והיאחזו בה!

נבוך הקהל, שהיה רוּבו מבני־ברית, ונתנו זה בזה עיני תמיהה ופחד:

– עוד זה הם חסרים – אדמת הגויים…

אפס השמחה לא הופרעה על ידי אי־הבנה פּעוטה זו.

אולמי קולנוע נפתחו בכל הבנינים הציבוריים. לקהל שנדחק פנימה בהמוניו הראוּ שם הישגי תכניות החומש ואושר העובדים במדינה העצומה על לאומיהם ועממיהם, שהשירה אינה פוסקת מפיהם.

בפתיחת הסרט ובסיוּמו רעמו צלילי האינטרנציונל העזים ועל הבד הופיעו פני “שמש־ברית־המועצות” האסיאתיים עם חיוך ערמה רוחש בתוך שפם עבות, כשהם מרחפים ונישאים על הצלילים האלה ועל קריאות התלהבות־טירוּף כעל זרועות ענני ארגמן מוזהבות…

ולפתע, בתוך סערת החדוה, כשרבבות נהרו שוב באותה הדרך העקובה מדם, שנסו בה לפני זמן מועט רדופי אויב עז ואכזר הנישא על רכב־ברזל וכנפי־פלדה, ובלבותיהם פורחות עתה התקווֹת הגדולות – נמתח חבל בפאת היער המפריד בין העיירה ההונגרית ובין אותה ארץ מאושרת, שעליה נספחה גם העיירה שמנגד, לציוּן גבול: עד כאן ארץ ברית המועצות שגייסותיה האדומים נושאים על להבי כידוניהם הממורטים את חזון השחרור.

זקיפים מכוּדני־רובים הועמדו לשמור על הגבול. אלה קרצו וצחקו אגב חשיפת שינים צעירות חדות אל אלה שעמדו עתה ימים שלמים לפני החבל המתוח כשעיניהם דולקות כעיני זאבים מוכי כפן.

וכשניסה מי־שהוּא לעקוף את החבל כדי לחמוק לעבר ההוא, הושטו לקראתו הכידונים המחודדים הנושאים על להביהם הממורטים את חזון השחרוּר – – –

אפס אותם הסרסורים ומעבירי הגבולות, שרחשו בעיירה ההונגרית בכל בתי הקפה והפונדקים; שדיברו רק ברמזים, כשעיניהם בולשות בכיסי המתחננים אליהם, מה הסכום המצוי שם; שהורידו פליטים לתוך כרסי אניות בלות להפלגה בימים רחוקים – אלה הערימו גם על הזקיפים מכודני הרובים.

בעקיפי דרכים, בתוך בצות ויערות, הוליכו אחריהם בלילות אופל את השיירות הרוטטות אל מעבר החבל המתוח, אל צלילי האינטרנציונל הרועמים שם בלי הפסק.

שמוּאל ווֹלף התהלך במגרשים ובשוקים שהתרוקנו והלכו והביט בקנאָה על המאושרים שזכו לבוא בסוד מעבירי גבוּלות. אליו לא שעוּ אלה “המסכנים נפשם להצלת אחים אובדים”. צרורו הדל שנשאר לו לפליטה מהמנוסה הגדולה, לא הקנה זכוּת לבוא בסודם.

החבל המתוח על כברת ארץ, שרבבות עינים נישאות אליה בכליון־געגועים, טישטש את השדות ההם השטופים צהריים בהירים, ששמואל ווֹלף התכשר להן במשך שנים תוך רעב, יסורין והתלהבות־דבקוּת, – טשטש ומחוֹק.

וכשהופיע שנית השליח הארץ־ישראלי, לאחר שאותו “קפּיטן” עם פאות־הלחי הלבנות־כחלחלות על לחייו הפורחות הוציא ממנו את שטרות הכסף ונעלם על סירתו הבלה, ופניו חשוכים חשוכים ועיניו המבועתות דולקות ביסורים והוא הביא תכנית הצלה אחרת נועזה מהראשונה, שהובטחה לה תמיכתם של הדוקטורים ומנהלי חברות ההגירה למיניהם – לא הקשיב לו כבר שמוּאל ווֹלף. עתה היה כבר שבוּי כולו לצלילים העזים, שנישאו בעיירה שמנגד והתלכדו עם הצלילים בעיר ההיא, בה מהלכת אמו הזקנה ופושטת ידיה לתוך חלל ריק בחפשה אחרי בנה האובד – – –

 

ד    🔗

בתוך היערות העבותים העוטרים אדמות הגויים, שבתוכם חיפשו מחסה הפּליטים רדופי צפרי־הפלדה האכזריות, מתגנבים זה ימים אחדים בחוּרים מעטים עם שמוּאל ווֹלף בראשם. שוב יצוקה באבריו המתיחות הדרוכה ושוב נושאות אותו רגליו, למוּדות המנוסה וגניבת גבוּלות, בתוך סבך עצים ושיחים מסוכסכים כבתוך עיקולי הסימטאות האפלות בהן ינק משדי אם רטט הפחד וגבורת ההסתכנוּת הגזעיים. הגוף המפורך לוהט במאמציו האחרונים. אך הנה מהבהבים כבר בין הגזעים העבים, הבהב והיעלם, פסי האופק המאורגמן. שמוּאל ווֹלף מרחיב צעדיו עוד מעט והזקיפים מכודני הרובים יישארו הרחק מאחוריו.

אך פתאום נתקעה לתוך דממת היער המעובה אותה קריאה קצרת הברה, שיש בה מכובד חומות־כלא אטומים…

– סטוֹי (עמוֹד)!

להוטי פנים עם כידונים שלוחים לפניהם הגיחו מבין העצים זקיפים עטורי הכוכב המחומש. וכשאחד מהם, חייל קצר קומה, אשר רץ לפוף־חימה כששולי הסגין הארוך מתלבטים בין רגליו העקומות ומסדקי עיניו הצרים רושפת רציחה, התכוון לנעוץ כידונו באחד הפליטים – נשמעה גערתו של המפקד:

– עצור, חמילאֶנקוֹ!

מוקפים מכל העברים הובלה השיירה כשאותו חייל קצר קומה מאיץ בהם אגב אנפוף חוטמני:

– שפּיוֹנים (מרגלים)… לצורך מה ניטלטל עמהם…

מתיחוּתו הדרוּכה ומרצו התוסס של שמוּאל ווֹלף התנדפו בבת־ראש. הוא השתרך בתוך השיירה, שולח מפעם לפעם מבט עייף, כבוי, בחמילאֶנקוֹ ובמפקד ההולך בראש.

השבוּיים הובאו לתחנת המשמר. הכניסו אותם לתוך חדר צר, שדמה בהרבה לרפת ההיא שבפרבר העיירה אשר מעבר לגבול. אפס הפעם לא רבצוּ פרות בסמוּך, שמגופותיהן הגדולות התאדו אדים חמימים ולעיסתם הקצובה יישנה כשיר־ערשׂ. הקש שנפרש על הרצפה למצע־ליל דקר כמחטי כפור. הרעב והפחד עינו וגירשו את השינה שהתלבטה כבדה ודביקה מסביב לשמורות־העינים הנפוחות, צרובות־הקור. ומתוך התמונה על הקיר, שמתחתה דלקה מנורה מפויחת כלפני איקונין, חייך לתוך שפמו העבות “שמש־ברית־המועצות”, ספק מרגיע ספק מאיים – –

שמוּאל ווֹלף רבץ על הקש, כשראשו שקוע לתוך ברכיו הרוטטות ומקישות זו בזו. מאמצי השבוּעות האחרונים, אחרי שנות התכשרות ממושכות בעבודת פרך בשדות הגויים תוך צפיה מכלה לסרטיפיקט, הוגיעוהו עד היסוד. גוּפו הרצוץ היה עייף מדי, משיוכל לגלוש לתוך זרועות השינה המלפפות אותו עד כאב. חליפות נמנם והקיץ מתוך בהלה.

הוא משתרך על פני שדות נרחבים שטופים צהריים בהירים. השרב יוקד, צורב בעינים והוא נאלץ להאהיל עליהן. באופק ניצבים הרים כנד ופסגותיהם נוגעות בכפת השמים הנוגהת בתכלתה העמוקה. שדות־הבתולה, שלא ידעוּ עוד רטט־התענוג בנבור מחרשה בחיקם הרוחש, מכוסים סלעים ושיחים מפותלי גזע וקלושי צמרת סתורה. הוא הולך הולך ואין קץ לשדות הנרחבים. מדי פעם עוצר בהליכתו, משהה מבטו ומסתכל קדמה וימה, נגבה וצפונה כולו תהיה על השממון והריקניות שמסביב.

והנה הופיע השליח הארץ־ישראלי ארוך הקומה ודל הבשר. עומד השליח בקצה השדות, שרווּלי חולצתו מופשלים, בידיו המגוידות והמעוקלות כענפי צבר מכוש גדול והוא הולם בו באדמה הצחיחה המעורמה לפניו גרגירי בזלת אפורים־אדמדמים. פניו שטופים זיעה ועיניו בולטות מאוד שזורות סיבים אדומים.

ראהו השליח הארץ־ישראלי ורמז לו שיגש אליו, מבלי שיפסיק מהלמותו הכופפת גופו הארוך והכחוש עד לאדמה.

מכוון הוא צעדיו אל החופר, אך ככל שהוא מתקרב אליו, שוקע והולך הלה בתוך החפירה שהוא כורה.

הוא רץ בכל מאמצי כוחותיו, גוחן אל שפת החפירה:

– חכה! חכה! מה אתה כורה שם?

היה כבר השליח הארץ־ישראלי שקוע עמוק ונראה הוא על מכושו הגדול כנקודה זעירה רוחשת שם למטה. הגיעו אליו רק שברי הדים מתוך התהום:

– נקרה אני חופר כאן, שמואל ווֹלף. בשביל הפליטים אני חופרה. ננעלו כל השערים ונחסמו כל המבואות… מתחת האדמה אעבירם, את הפליטים… אל השדות הנרחבים המצפים בשממונם, אעבירם… מתחת האדמה – – –

ופתאום עיר צוהלת בסערת גיל. הרחובות מלאים אדם המהלכים תוך רווחוּת ופירוּק־עול. מכל העברים רועמים צלילי מוּסיקה עזים ונאוּמים חצוּבים להבות. שמוּאל ווֹלף נדחק בין ההמונים כדי להגיע למקום שהכל נוהרים ונדחקים שמה. צהלות שמחה, תרוּעות צחוק וקריאות נלהבות בוקעות מתוך ההמון המצופף שם. מתנשם ושטוף זיעה הבקיע לו שמואל ווֹלף דרך. והנה – באמצע השוק במה ועליה, שמוטת שביס וחשופת ספיח שער לבן עלוב שסוּפר ביד בלתי מאומנת; בתוך שמלת־השבת רחבת הכנפות ומרובת השנצות קופצת ומכרכרת היא, האם, כשהיא שטופה כולה זיעה במאמציה, מאמצי שוא, להתאים כרכוריה העייפים, חלושי הזקנה, לצלילי האינטרנציונל הרועמים בעוז – – –

 

ה    🔗

בצריף התחנה של משמר הזקיפים שוכב על דרגשו החייל חמילאֶנקוֹ קצר הקומה וסדקי עיניו הצרים פעורים לתוך האפילה. לא נוח לו על דרגשו. משהו מכביד עליו ומעיק עד גועל. שנתו המאובנת של חמילאֶנקוֹ נודדת הלילה.

במוחו הקהה מזדחלים זכרונות כתולעים מאוסים: בית החרושת שעבד בו לפני שגוּייס לצבא; תא הקומסומול; קלוּבּ המפלגה; משפּט־החברים.

– לכל מקום הם נדחקים! אינג’ינרים… אוּדארניקים… מפקדים… קומיסארים… פוי! ככנים פשטו בכל מקום…

– והפה – אוֹהוֹ! מסתובב במהירות כזו – כפרופילר…

מה חטא חטא? הוא, חמילאֶנקוֹ, רק עמד להינפש קצת בשעת העבודה ומיד זה הממושקף, המתראה כחרד לפיאַטילאֶטקה (תכנית החומש) יותר מהחבר סטאלין… עמד והלשין עליו. וכשנתן לו בפנסו הצפרדעי “אחת” במלוא כף היד, ככה… – והא לך משפט!

אוֹהוֹ! בפטישים כבדים הלמו בראשו: לנין וסטאלין ופרוֹדוּקטיביזציה וקונטר־רבוֹלוּציונרים!

אסור לנגוע בהם… כעל בבת עין שומרים עליהם…

לך טמון ידך בצלחת בשעה שהלב בוכה בעלבונו –

הסתובב חמילאֶנקוֹ מצד אל צד. מתוך החשכה בצבצו פני החבר הקומנדנט הזועפים־המאיימים.

– “בהמה מטומטמת”, “אלימנט חשוך” – זרק בו. ב"משפט צבאי" איים עליו, על חמילאֶנקוֹ, שיצא למלחמה נגד הבּורז’וֹיים המתנכלים לברית המועצות להשמידה באינטרבנציות; שיצא לשפוך דמו בעד החבר סטאלין! ובשלמה – בשל השפּיונים שתפס בגנבם את הגבוּל והוא הציע להעמידם “אל הקיר”:

– פוי! אינטליגנט מעוך… נפש מכורה…

הזעם, שכילא אותו בעמדו לפני החבר הקומנדנט, כוססו עתה במלוא פיו. הפּרצוּפים האלה, נוגי העינים המבועתות, שהשתרכו בשיירה באלם הכנעה, הסתחררוּ לפניו והבעירו בו תבערה:

– מלחמה עתה! לא קלוּבּ המפלגה ולא משפט־חברים… מלחמה!!

חרק הדרגש מתחתיו מעוצר זעם ושנאה מכלה. התכווץ גופו הקצר ופרפר תחת כובד העול, שהושם עליו זה שנים לבלמו, כאחוז עוית – – –

ירק חמילאֶנקו לתוך האפילה, ירד מהדרגש – ויצא.

עמד חמילאֶנקו בצריף המואר אור קלוש ונעץ סדקי עיניו בגויות המכורבלות זו על יד זו בצניפה:

– כארנבות התכרבלו…

ראה בגוש המצונף אחד מתהפך מצד אל צד, גונח וממלמל – ניגש והטיל עליו כפו הכבדה.

שמואל ווֹלף פקח עיניו הנפוחות, צרובות נדודי־השינה, ולא הכיר מי הוא העומד עליו.

תפסתו הכף הכבדה וסחבתו החוצה.

גרר שמואל ווֹלף רגליו הנפוחות, נתקל בגזעי עצים, מעד וגרר עצמו הלאָה. לא תפס מוחו היגע, הכאוב לשם מה מוליכים אותו באפילת היער ומי הוא המוליך אותו.

הובא שמואל ווֹלף אל עץ אב־גזע והועמד כשהוא נשען אליו בגבו. לא ראה דבר. רק גצי פוספור מהבהבים ורושפים בסמוך.

ננעצו בחוט־שדרתו אצבעות האימה הקרות.

– אני… אני… לאמא…

נתעקם פיו בריסוקי הברות צרוּדות.

– מוֹלצ’אט (דום)!

הגצים נשתלהבו בבת־ראש – וצללו מיד בתוך האפילה המעובה. מוחו של שמואל ווֹלף נמתח בכאב קהה מהמם. הספיק לראות את עיני חמילאֶנקוֹ הפוספוריות; שדות נרחבים שטופים צהריים בהירים; ידי־אמא מושטות – ויותר לא ראה כבר שמואל ווֹלף דבר.

פתותי השלג הראשון, הצחים־אוריריים, נספגו תחילה בתוך הדם הרותח, אך לבסוף התגברו־התלכדו, נערמו עליו וכיסוהו כליל.