היא מדריכה בעמלים, ואומרים – מדריכה לא רעה. אתמול היתה לה פעולה, ובה סיפרה את “חלום בן המלך הצעיר” ו… “זה היה נהדר, והעמלים שאלו את השאלות בדיוק לפי התכנית ששלחה המזכירות למדריכים” ו… “דיברנו גם על הרע שמביא הזהב לעולם, ושצריך להיות אחרת…” היא מדברת ואני מסתכל על אצבעה ששם מתנוססת לה טבעת (עם לב, כמובן) ועל צוארה שעליו תלויה שרשרת של זהב עם מנעול ומפתח קטן מזהב – יופי, בודאי בשביל לנעול ולפתוח את הלב שעל האצבע.
– “נו”, אני שואל, “והגעתם למסקנה שבן המלך צדק בזה שסרב ללבוש את הבגדים, ולהתעטר בכתר הזהב?”
– “איזה שאלה? בטח!”
– “והעמלים לא שאלו אותך מה הטבעת שעל אצבעך והשרשרת שעל צוארך?”
היא מסתכלת בי נדהמת. מה ענין לזה ולבן־המלך שלא היה ולא נברא?
– “הם לא שאלו. גם הבנות בעמלים כולן עם טבעות”.
תשובה כהלכה, אין מה לדבר! מבחינה זו, על כל פנים, הכל בסדר.
– “ואת לא שאלת את עצמך את השאלה: איך את מציגה לפני ילדים את הזהב כמקור רע ואסון, כמקור דיכוי ושיעבוד, ואַת עצמך מתקשטת בו?”
– “אבל אני קיבלתי את זה במתנה מהדוד שלי, וזה יקר לי!”
– "על זה יש לי שתי שאלות: ראשית – האם תקבלי על עצמך ללבוש, חס וחלילה, או לענוד כל מתנה של הדוד? אפילו עציץ פרחים? ושנית – למה אין אני מקבל אף פעם מתנות כאלה?…
– אתה מזכיר לי את האם הטוענת כלפי הילד החוזר מוכה ופצוע מן הרחוב “מפני שהילדים היכו אותי”: “מדוע אין הילדים מכים אותי? אתה אינך מקבל מתנות כאלה מפני שאף אחד לא יעלה על דעתו לתת לך טבעת או שרשרת”.
– “והלא בזה כל הענין: לי לא יתנו כי אין לי בזה צורך ומפני שיודעים כי אני בז לזה. את נותני המתנות והדודים אני מכיר: הם הופכים והופכים שבע פעמים עד אשר ימצאו מתנה אשר הם יודעים כי תהיה לרצון למקבליה. נותן מתנה רוצה להנות את מקבלה, ולכן כפי הנראה נתן לך דודך טבעת ולא, למשל, חליל או ספר תמונות”.
כאן היתה כפי הנראה נקודה חלשה, משום שבמקום תשובה באה התקפה מצד אחר לגמרי.
– “ואתה הלא טוען שאין למדוד את האדם לפי בגדיו, שהקישוטים החיצוניים הם חסרי ערך, ומה נטפלת אלי? אם אינך רוצה בזה – אל תענוד טבעת, ולי הנח. אולי עוד תקבע מה אלבש ומה לא? ואחר כך תדבר על זה שאין לשים לב לבגדים ולקישוטים? ואני בכלל אינני שמה לב לטבעת ואני עונדת אותה מפני ש…ככה! ובשרשרת אני אוהבת לשחק!”
ולכן, מפני שכנראה התשובה ארוכה מן השאלה, אני מנסה לשלוח אותה בכתב למאות ולאלפי הנערות שמחוץ לנו וגם לאלה שבתנועתנו ובתנועות אחרות אשר אתן לא ניהלתי במקרה את הויכוח. ולא חשוב כלל שהתחלתי במדריכה שעשתה מעשה שקר גלוי, כיון שאין היא שונה במאומה מכמה מחברותיה שאינן מדריכות העושות מעשה שקר מוסווה בחייהן כך יום יום בתנועה. וייאמר גלוי: הטבעות והשרשרות האלה, כל כמה שהן קטנות, מקימות חיץ בין אלה שבתוכן ובין אלה שמחוץ להן. לא שהראשונים כולם רעים והאחרונים כולם טובים, אלא – האנשים משני צדי החיץ אנשים אחרים הם.
ידיד לי והוא טוען: כשאני רואה את פלונית הקרינית המפורסמת עולה צבועה ומפורכסת על הבמה, ומרימה את ידיה עם הצפרנים המלוטשות עד שהאור החוזר מן הלכה שעליהן מגיע לשורה ה־35 (מקום שאני עומד עם כרטיס העמידה שלי מאחרי עמוד), וקוראת בקול נרגש ופתטי “ידים מיובלות. ידים נוקשות” – מתעוררת בי הרגשת בחילה שאין לתארה במלים. מדוע, אתה שואל? לא מפני שאין קולה יפה, אלא מפני הצביעות.
אינני יודע מאין להתחיל בתשובתי. אם מן השאלה הראשונה – כיצד אפשר להדריך תוך שקר פנימי, ואם מן השאלה – מאימתי החלו להלך בטבעות ובשרשרות בתנועה. ואולי צריך להתחיל ממקום עוד יותר רחוק: מאותו מקום שבו הפכה האשה אשר לחמה על זכותה להיות אדם, להיות עקרת בית בלבד, וענדה טבעת על בתה?
היתה תקופה לא ארוכה אשר בה היו הטבעות בבל ימצא. ודאי לא במקרה פרצו הבחורות בתקופה זו דוקא לעבודות הבנין, לעבודה בחקלאות, יצרו את מועצת הפועלות, ומפעלים אחרים. יש קשר אמיץ בין שתי התופעות האלה. עגיל הזהב הזה הוא סמל לשני דברים: לרדיפה אחרי מותרות – ולשיעבוד האשה. מי שבעט בשני אלה – לא במקרה זרק גם את המסמל אותם. מי שמקבל את הסמל – מקבל גם את הערכים החבויים בו.
לא מספיק להתפעל מן החברות אשר פרצו בימי העליה השניה והשלישית את גדרי המקובל ועשו את המהפכה בחיי האשה. איפה בנותיהן היום? לא מעטות מן האמהות כשלו בדרך החיים הקשה, ואולי לא לנו הזכות לשפוט אותן. אבל את חברותינו שפוט נשפוט! היהיה בכוחן של כאלה להמשיך את מפעל האמהות?
ומתי הותרו הטבעות (וסיכות הזהב, והשמלות המהודרות) אצלנו? אפשר לקבוע כמה תאריכים: מיום שהחולצה הכחולה הפכה בגד למיפקדים בלבד, ביום שהתחיל להתהוות תחום בין הדיבור על הגשמה בחיי יום יום ובין ההגשמה עצמה – בו ביום הותרה הטבעת. כל זמן שהמלה “פשטות חיים” היתה ציווי מחייב – לא היה מקום לכל דבר אשר יסתור אותה. היא לא החשיבה את הלבוש ומשום כך גם תחמה לו תחומים: מה שדרוש לך כדי להיות לבוש יפה, נקי ומסודר – ולא יותר. לגבי המושג הזה היתה החולצה הרקומה יפה – ושמלת המשי לא יפה. כי המשי נוצר לא יפה, נוצר מדמם וזיעתם של מאספי תולעי תות אוכלי מעט אורז – למען אלה שיש להם כסף.
וכשהדבר מותר למדריך – ממילא הוא מותר גם לחניכיו, כי על זה עדיין אנו עומדים: אינני שולח את מישהו לעשות את אשר אין אני עושה. ולכן – שותק המדריך, ועולם כמנהגו נוהג. ודאי: לא התנועה עונדת טבעות על ידי חברותיה, אבל מספיקה העובדה שהיא שותקת כאשר הן מתקשטות בהן, כדי לקבוע להן אישור מצדה. והסוף? האצבעות הענודות לא תגשמנה. תחילה – הטבעת מפריעה לעבודה ואם אין מסירים אותה – מתחילה העבודה להפריע לטבעת, ובברירה זו או זו – לא תמיד תכריע הראשונה. במלחמה נגד השפתים הצבועות (תרתי משמע), הטבעות והקישוטים – לצערנו ידה על התחתונה.
ומה הלאה. אני נזכר, חברה; בשנה שעברה קראו בחוגך את רשימתו של בנימין פ. – “בגדים שאולים” ואף שוחחו עליה אבל אז חשבת כנראה כי אין זה נוגע לך, כי שם מדובר על מישהו אחר. היום מדובר עליך, בפירוש עליך. אני יודע: בשעה שיקראו את הדברים האלה בחוג, תתחבא השרשרת בתוך הצוארון והיד הימנית תכסה בשקט את היד השמאלית הענודה, אבל מה אחר כך? עוז כזה, לקום באמצע הפעולה ולהשליך את הטבעת אין נדרש ממך. אך בשובך הביתה יהיה לך אולי, בשעה שאין איש רואה, האומץ לזרות ממך והלאה את קישוטי השוא? או, לפחות אם אין הדברים נכונים – להוכיח אותי על פני.
עזריה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות