מלחמה בשער. הנוער נקרא להתגייס להגנה, לעבודה.

*

הפעמון צלצל לשעור האחרון במחלקה השמינית בגמנסיה. בחדר המחלקה – רעש וצווחה, שחוק וקריאות.

גאולה וג’ודי מפטפטות בלי הרף:

– התחלת כבר?

– השתגעתי? – יש עוד עשרה ימים עד הבחינה, אלמד בשני הימים האחרונים – וחסל. אני אינני יכולה לשבת ולדגור כמו בלה זו. קמה ב־5 ולומדת עד 8 בערב, וב־8 היא שוכבת לישון. אלה לא חיים.

– בעצם מה אפשר ללמוד בשביל בחינה ב"חיבור"?

– יהיו שלושה נושאים. מה הם יכולים לתת השנה – אחד ודאי על המלחמה, השני – על נושא ספרותי והשלישי – על איזה פתגם במשלי. את יודעת איך בלה מתכוננת לבחינה? בכל יום היא קוראת את “בעקבות הטלגרמות” ועוד כל מיני מאמרים על המלחמה: לומדת את שני הספרים האחרונים של לחובר, ואת משלי – כמעט בעל פה, – שגעון! בחיבור תצליחי אפילו אם…

נכנס המחנך. הס. כולם קמים.

– שבו!

יושבים.

עליזה לוחשת ליונה: נשמע מה שהוא יקשקש היום.

– שתקי! הוא מביט עליך…

המחנך קורא בשמות התלמידים מתוך היומן. קולו צלול וחגיגי היום, שלא כרגיל. היום הסיר מעל פניו את ההבעה החמורה השוכנת עליהם תדיר. פניו מאירות, הוא מחייך חיוך אבהי, של טוב לב, של סלחנות ללא גבול.

היתה אוירה אינטימית במחלקה.

שתיקה של צפיה. כאילו הוסרה המחיצה הנצחית שבין הקתדרה וספסל הלימודים, ומבוכה של קרבה יתרה השתררה. כמו לפני גילוי לב שבין רעים.

לבסוף פתח המחנך:

נו, זהו שעורנו האחרון. קצת מיותר לדבר היום, כי כל אחד יודע את אשר יחוש השני ו"לבא לפומא לא גלי". השעה הזו נחרתת בזכרון לכל ימי החיים. ויש אולי לעשות מעט חשבון נפש. עלי לומר הפעם את אשר עם לבי: היו רגעים קשים במשך ארבע השנים שאני מחנך את המחלקה הזאת. היו רגעים שהביאוני כמעט לידי יאוש. פעמים רבות אולי לא הייתי ראוי ליחס כזה מצדכם כאשר גליתם כלפי, אך חוק עולם הוא: האווזה מלמדת את אפרוחיה לשחות ובבוא העת הם פונים לה עורף. גמולי היחידי הוא זה שאני רואה אתכם עתה כאן על סף החיים. הנה ראו: שמחתי היא בזה שאתם עוזבים את בית הספר והולכים לכם איש לדרכו. ועוד עלי לומר: למרות הרגעים הקשים, רב האור על הצל, כן, רב האור על הצל. עתה מרגיש אני שנקשרה נפשי בכם בהרבה נימים נעלמות. נו, אבל כך… (כאן נוצצה דמעה בעיני המחנך).

אתם עומדים על סף החיים. כל אחד מכם ודאי בחר כבר את הדרך בה ילך ולא עלי ליעץ לכם זאת. איש איש ונטיות לבו ושאיפותיו שלו. רק עוד דבר אחד יש עם לבי לומר לכם: הימים הם ימי מלחמה, על עמנו הנרדף והמעונה באו ימים קשים כאשר לא היו עוד בכל תולדותיו, מי יודע מה יהיה גורל ארצנו בתוך המלחמה הזאת, אני מאמין בכל לבי בנצחון הדמוקרטיה, אבל קרבנות רבים נצטרך להקריב במלחמה על החופש ועל הצדק, – לכן הייתי רוצה כי לכל אשר תלכו, אם יהיה זה לאוניברסיטה או לטכניון, לפקידות או לניהול עסקים, לפעולה ציבורית או לחקלאות, לכל אשר תלכו – זכרו את עמכם, היו יהודים טובים, היו ציונים נאמנים. אתם אולי היחידים כיום אשר עליכם נשענת תקותנו, כי המלחמה חסמה את כל הדרכים. ומי עוד כמותכם מרגיש זאת? הנה גם בפניכם נחסמו הדרכים אל מאורות התרבות אשר בעולם, אל גנזי התורה של הארצות הנאורות, מי זה יכול השנה הזאת לנדוד אל כרכי העולם לבקש תורה כאשר עשו בני המחזורים שלפניכם, ובטוחני שלרבים מכם זהו הרס שאיפותיהם להשתלמות ולעליה. אבל כך נגזר, ועליכם עתה לדעת למצות את מעט הטוב הצפון גם בארץ הקטנה הזאת עד תומו.

ודעו עוד: אתם, גומרי הגמנסיה, הנכם מעוז הרוח של עמנו, מי יודע כמה מים ילכו אל הים עד אשר שוב יבואו לארץ אנשי תרבות ומדע וגדולי רוח, אוחזים בעט סופר ואמנים, מחנכי דור ומוריו – זאת התעודה יעודה לכם כיום הזה. היו ראויים לה.

ומי יתן ותעברו את הבחינות בהצלחה ותכשרו לדרך אשר תלכו בה שוב. היתה שתיקה כמה רגעים. רק עליזה לא יכלה להתאפק ולחשה ליונה:

“טוב שגמר כבר, אינני יכולה לסבול אותו, צבוע שכמותו. בסוף יכשיל את חצי המחלקה”.

גאולה וג’ודי המשיכו את שיחתם הקודמת:

– תבואי אלי, נחזור יחד.

– על מה נחזור? על כל החיבורים שכתבנו עד היום?

– תבואי, יש לי מלון של גרזובסקי, נלמד מלים. תכתבי להם כמה מלים “מפוצצות” בחיבור – זה מספיק בשביל לקבל ציון טוב.

– טוב, אביא גם את המלון הלועזי שלי, תחכי לי בארבע וחצי, אביא גם את אברהם. ה"שויצר" הזה יודע המון מלים לועזיות, הוא קורא את פרויד.

– זה שכתב את “השאלה המינית”?

– לא, זהו שכתב ספר שלם עם חלומות מצחיקים, קראת? כדאי לך לקרוא, זה יותר טוב מ"סיכות", תהני מאוד.

– גמרתי עכשיו את ה"טומאה מתל אביב", ספר מצויין! זה לא בלשי, אלא ככה… את יודעת… החיים עצמם! טרגדיה איומה. יש בחורות אומללות בעולם, לא הייתי מקנאה בה.

– כן, אבל הסגנון לא טוב, בלני.

– טפשה, בנלי לא בלני.

– בנלי־בלני, מה זה חשוב, את חושבת שאני זוכרת איך זה כתוב שם אצל אחד העם?

בינתיים ארגנו במחלקה את קבוצות הלימוד. כל חמישה – מהווים קבוצה. קבעו את שעות הלימודים, את שעות החזרה הכללית עם המורה ורשמו את הפרקים הנוספים שיש ללמוד.

כשצלצל הפעמון שנית – פרצה צהלה כללית, רעשו, דפקו בספסלים, צעקו זה לזה. ברכו זה את זה, היו שצעקו: – לים! לים! אחרים צעקו: בערב, כולם – לקולנוע, יש סרט טוב.

ועליזה רטנה לפני יונה: אך, שזה יגמר כבר!"

*

כשהתעורר ישראל בבוקר יום החמישי, בשעה חמש וחצי, היתה לו הרגשת דכדוך־נפש נוראה. תיפלות, ריקנות ושממון. מה היתה הסיבה לכך – לא ידע, אולי החלום שחלם?

מעט מעט נגוז הערפל ונסתמנו במחשבתו כמה רשמים קלושים. חלום משונה.

– – – המלכה אליזבט לבושה הוד מלכות, רוכבת כאמזונה על סוס לבן לפני חומות טרויה. בתוך העיר – סוס העץ הטרויני ובקרבו מתרוצצים הכוזרי, שי"ר והקליר ומתוכחים על פירושו של הפסוק: “לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל”. לבסוף הם מגיעים לידי החלטה שמובנו היחיד של הפסוק הוא זה: כנראה שבנוה־שאנן נערכה תהלוכת לפידים, הביתרים צעקו “בוז” והחליטו “לשים רגל” ל"הפועל"… כל זה היה ב־1492. אחר כך נשפכה חומצה מלחית פלוס מימן גפריתי – והכל נמס…

לעזאזל! ובכן את הבחינות לא סחבו השנה… כנראה שגם זו אחת הסיבות לדכאון רוחו. וחצי הלירה מה יהיה עליה? – בטלנים!

קטעי מחשבות נשתלבו זה בזה, ערבוביה של ידיעות שונות ומשונות, תמוהות ומופלאות. ופתאום פרחו כל הפרטים שנקבעו במוחו במשך שבועיים של חזרות ושינון. נשכחו לחלוטין, כלא היו.

מתי חי ויליאם הכובש? באיזה קרב נוצח נפוליאון? באיזה שנה נולד ביאליק? מה פירוש “לחם שערים”? מה ההבדל בין גורדון למיכ"ל? מה הנוסחה הכללית של היפרבולה?

מספרים נתגבבו זה על גבי זה, ערמות ערמות של שמות אנשים ומקומות, היה תוהו ובוהו, אי־אפשר היה להעלות דבר.

לבסוף תפס בחרי אף את העתון, רפרף על פני הכותרות השמנות ומיד זרקו שוב מתוך ריטון: לעזאזל, כל זה נמאס כבר, מעצבן…

…זאב התגייס, שלים מזל, לא יכול היה להסתדר? אומרים שמי שיודע אנגלית – משרה טובה מוכנת עבורו – ½7 לירות! ובמשך הזמן עליה בדרגה.. רעיון. ובכן?

אך פתאום התנער בבת אחת מצבא המחשבות המטרידות וקם בקפיצה אחת מן המיטה:

מה אני שוכב? ב־9 הבחינה בספרות!

*

כמחצית השעה לפני מועד ההתחלה כבר היו כל התלמידים בגמנסיה. שאון פטפוטים ולהג בכל המסדרונות.

– או, אתה טוב לך, אתה אברמוביץ, מתחיל בא', הראשונים תמיד מצליחים, אותם שואלים את השאלות הקלות.

– להיפך, את האחרונים. אז הבוחנים עייפים כבר ומשועממים.

– הכי טוב להיות באמצע. אז הבחינה היא בינונית.

– אומרים שבא ס. הוא מכשיל נורא.

כולם נדהמו. מה? ס. בוחן? אוי ואבוי!

אברהם התהלך אנה ושוב לאורך המסדרון. לבו דפק בחזקה. הוא שפשף את ידיו, השתדל לא לחשוב על הבחינה – כדי להרגיע את עצמו, ניגש מדי פעם אל קבוצת מדברים, “המזכירים” זה לזה תאריכים ומשפטים ושמות מאמרים, הפסיק אותם משיחתם והיה אומר: “חדלו! מה שיהיה – יהיה. גם אם נכשל – העולם לא יחרב. טוב ברגעים האחרונים לא לחשוב על הבחינה – אז מצליחים. איך היה הסרט אתמול, הה? אליזבט ברגנר נחמדה, לא?”

אבל הם לא שעו אליו והמשיכו “להזכיר”. נשארו עוד 10 דקות עד הבחינה ואת הפחד מירקו על־ידי שיחה, שחוק ו"חזרה כללית":

מה רצה אחד העם – מרכז רוחני. מה רצה ברדיצ’בסקי? – שינוי ערכין.

– טוב, אבל תגיד מה זה “שינוי ערכין”?

– שינוי ערכין, נו… זה הוא לא ישאל.

– באיזה שנה מת מיכ"ל?

את זאת איש לא זכר. ובכן, פתחו את “לחובר” וראו. רווח ללב. מה היה אילו היה ס. שואל זאת? הלא איש לא היה זוכר. הנה, רואים אתם כמה חשוב לחזור, אפילו ברגע האחרון?

בעצם, בינו לבין עצמו לא חשב אברהם כמו שאמר לחברים, כי “גם אם נכשל – העולם לא יחרב”. כשרק העלה על דעתו אפשרות של כשלון, פרץ הדם אל פניו וכולו נרעד מעצם המחשבה על זה. ודוקא עכשיו נראה הכשלון כאפשרי ביותר. רבונו של עולם! להיכן נעלמו כל הידיעות, דוקא עכשיו? שבועיים חזר ושינן והכל היה ידוע וזכור בעל־פה והנה ברגע האחרון דוקא – הכל פרח. הוא רגש כעכבר במלכודת, רץ הלוך ושוב, הלך לשתות מים, רחץ את הפנים, אימץ את כל מחשבתו, ונדמה שככל שהתאמץ יותר להיזכר כן התחמקו ונשמטו הדברים מזכרונו. מה לעשות? מה לעשות? אך, אילו “סחבו” – היה נפטר מכל ההתרגשות המיותרת הזאת… מה יגיד אבא? – 13 שנות לימוד (שנה אחת נשאר בכיתה), כל כך הרבה כסף ומאמצים ולבסוף… לעזאזל הבחינות! אבל בעצם, הכל מזל…

אך הנה נכנס לחדר הבחינות הראשון, אברמוביץ. התרגשות כללית. כולם שותקים. הבחורות דוהרות על פני המחברות, דף אחר דף, להספיק ולחטוף עוד חזרה לפני שיגיע התור. הבחורים עומדים ומספרים הלצות. להשקיט את סערת הלב…

*

אברמוביץ יוצא, פניו חיוורים, אך מאירים. כולם עטים אליו: הצלחת? הצלחת?

– מה שאל? מה שאל? קשה?

– אחר כך השני, השלישי, הרביעי.

חנה מתפרצת מחדר הבחינה, מרוגזת, עיניה אדומות, חיוורת כלאחר עינויים ממושכים, עוד על הסף היא קוראת:

– נבל, שאל אותי על שופמן. הלא לא למדנו.

– מה שאל? מה שאל?

– שאל אותי מה זה “נובילה” ועניתי לו, אחר כך שאל אם הוא חי, אמרתי לו ששופמן מת כבר לפני 12 שנה… אני מחויבת לדעת? הלא לא למדנו.

כולם מתפרצים: – נכון, נכון, לא למדנו, איזו חוצפה לשאול על מה שלא לומדים. צריך למחות נגד זה! לא נסכים!

מי שהוא הוסיף: צריך לשבות! הציעו לשלוח משלחת שתמחה בפני הבוחנים, אך לבסוף גמרו לעבור הפעם בשתיקה, ואם יקרה עוד פעם כדבר הזה…

ואחר כך ניגשה אראלה אל חנה ואמרה לה: – טפשונת – למה לא שאלת אותי קודם, הלא הוא גר בשכונה שלנו…

– ומאין לי לדעת שישאלו?

שלמה יצא מרוגז נורא. הורידו לו ציון בעד שטות שכזו: שאלו אותו מה הכניס פרישמן לספרות העברית – והוא ענה – את היופי. והם תיקנו: את הקלסיות! בעד זה להוריד ציון?

– טפש, מה אתה מתרגז, הלא קיבלת 9!

– סקנדל. אינני שוה מצוין?

והתהלך נזוף במסדרון, נוטה לבכות. סוף סוף הגיע תורו של אברהם. בפיק ברכים ניגש עד שולחן הבוחנים, ברגעי השתיקה האחרים שנמשכו עד שחיפשו הבוחנים מה לשאול, חלפו את מוחו אלפי מחשבות, כברקים, ככדורי אש. ושוב פרץ הדם אל פניו ושוב נתבלבלו כל עשתנותיו ונגוזו כל ידיעותיו. הוא היה כמחושמל, כעס על עצמו, התפתל בתוכו, רצה להמלט ולברוח, או להתחנן ולבקש רחמים, אולי לומר שאיננו מרגיש טוב, ויבקש מים לשתות? מי יציל, מי יציל? לו היה פה איזה לחשן, לו קרה איזה כישוף, איזה נס, אך, אילו היתה עכשיו אזעקה אפילו הפצצה…

– מה תוכל לספר לנו על רמח"ל?

השאלה הממתהו. רגע שתק להשיב את נפשו. ואחר כך התחיל לחפור בין תלי השמות והידיעות וליקט משהו: מגדל עוז, מגילת ישרים, המון, תהילה… אך הוא הרגיש שהזמן חולף והשתיקה עושה רושם רע על הבוחנים, וכשחשב על הרושם שעושה שתיקתו, נעלמו גם כל אלה השמות שהצליח להעלות ולא נותרה אלא זרימת הדם בתוך ראשו שדפקה מהר, מהר…

נו, טוב, זאת אינך יודע, תאמר עכשיו מהו ההבדל בין כהן ונביא לפי אחד־העם?

עכשיו החליט לדבר ויהי מה, אפילו אם יאמר שטויות, הלא טוב כך – משתיקה.

– הכהן הוא איש האמת והנביא הוא איש הצדק… אחד־העם אומר שהנביא הוא קיצוני והכהן… איך אומרים את זה?.. אמצעי, בינוני… לא, מתון. והנביא… אחד־העם חשב שצריך להיות מרכז רוחני…

וכאן נסתבך בדברי עצמו, דיבר דברים חסרי שחר והפסיק. אכזרים! אכזרים! הלא הוא יודע את כל זה, ורק עכשיו, מפני שהוא מפחד…

– מי כתב את התקוה?

עכשיו הונח לו. הלא זה כה פשוט, כה ידוע:

– ביאליק.

ואחר כך המטירו עליו עוד שאלות. והוא שכח את הכל, את הכל… הוא נכשל.

*

ערב אחד, כמה ימים אחר הבחינות, באה תמר אל ג’ודי. שתיהן הסבו על הספות המרופדות קטיפה חומה, נברשת החשמל זלפה אור חמים וטוב. השיחה שטפה לה בנחת. בנעימים.

יפה היה חדרה של ג’ודי. רהיטים מבהיקים, ציורים יפים על הקירות, צעצועים נחמדים על הכוננית בפינה ובושם טוב מרחף בחלל, – חדר יפה. חדרה של תמר לא היה כל כך יפה, כבר מזמן רצתה להחליף בו את הרהיטים וההורים דוחים מיום ליום.

שלווה היתה בלבבות, מנוחה שלמה. שתיהן הצליחו בבחינות. אמנם הציונים אינם כה טובים, “כמעט טוב” – ברוב המקצועות, אבל מה חשיבות עכשיו בדבר, העיקר שתעודת הבגרות מובטחת.

הן דיברו על “העתיד”. זה הנושא החביב עליהן ביותר בימים האחרונים.

כן, נכון מה שאמר המחנך. המלחמה הרסה את השאיפות. ג’ודי רצתה לערוך טיול גדול בגמר הלימודים, – מעט תענוגות חלף כל העמל במשך 12 שנה וכגמול על ההצלחה בבחינות – טיול לשלושה חדשים, לפריז, לאנגליה ואולי גם לאמריקה. – ועתה, הנה לך, המלחמה הארורה הזאת.

והוריה של תמר רצו לשלוח אותה לאוניברסיטה בשוייץ וגם זה נתבטל בגלל צוק העתים. אמנם אומרים שבשוייץ אין עוד מלחמה, אבל אי אפשר להגיע לשם, ובכלל, ההורים מפחדים. עכשיו רוצים שתלמד בירושלים. שטויות! היא רוצה לנוח השנה, נמאס ללמוד, וכעבור שנה – נראה.

אגב, מה עם המלחמה? היא כבר שבועיים אינה קוראת עתון. קודם – מפני הבחינות, ועכשיו –

– את יודעת כשלא קוראים עתון הרבה זמן, אז אחר כך כבר לא מבינים שום דבר, ובכלל למי יש כוח היום לקרוא עתון? יותר טוב לא לקרוא, זה מעצבן באופן איום. מספיק לי ההזעקות.

– גם אני אינני קוראת. אבא בין כך וכך מספר את החדשות בצהרים וזה מספיק. כן, בהזעקה האחרונה כל כך נבהלתי, הייתי בטוחה שמפציצים. טוב שאיננו גרים בחיפה. כן, אבל גם כאן יפציצו, אבא חושב שנעבור לירושלים.

כשדיברו על המלחמה העיבה איזו עננה את השלווה שבלב.

– שמעת על זה שרוצים לגייס את כל הרווקים?

– כן, ישראל אמר לי. הוא צוחק, הוא אומר שילכו אלה שאין להם מה לעשות, ברוך־השם יש די מחוסרי עבודה בעיר. בכלל הוא צוחק על המלחמה, הוא אומר שלא איכפת לו כלום וכשאני שואלת אותו: מה תעשה כשיפציצו? הוא צוחק ואומר: תהיי בטוחה שלא אאבד את המכנסיים… הוא נהדר. הלואי והיה לי לב חזק כמו שלו. תארי לך: לצחוק על הכל…

ושתיהן התפעלו מקור רוחו של ישראל. ואליעזר גם כן צוחק. הוא אומר שלא לשם זה גמר גמנסיה.

ואחר כך העבירו את כל המחלקה תחת שבט ביקורתן. הן סיפרו זו לזו מה אומר כל תלמיד לעשות בשנה הבאה והעירו על כך הערות שונות.

– ורינה הולכת לקיבוץ.

כן, נו, זו הלא אידיאליסטית, בכל אופן חושבת את עצמה לכזו.

– טפשה ולא אידיאליסטית. היתה יכולה להיות הרבה יותר מאיזו קיבוצניקית עלובה בעמק. אינני יכולה להבין אותה – בשביל זה לומדים שתים עשרה שנה בגימנסיה? אני מרחמת על הוריה.

– וגם יש לה אפשרות. הוריה די עשירים והיא בעלת כשרונות דוקא.

– בכלל אינני יודעת איך יכולים לחיות שם בקיבוץ. אני הייתי בורחת ביום הראשון לבואי. חיי צוענים. מי שאין לו אפשרות אחרת להסתדר – כדאי לו אולי להכנס לשם, אבל…

הרוצה אַת לשמוע בדיחה יפה? רינה זו ניגשת אלי אתמול, – התפלאתי מה ניגשת זו אלי פתאום – ומתחילה לדבר על לבי שאצא לקיבוץ, לפחות לשנה אחת, ומקשקשת שם, שחוסר ידים ואין עליה ו… את יודעת את כל הדברים שהם אומרים תמיד, ציונות, לאומיות… כאילו שרק הם ציונים ולאומיים. כנראה שאמרו לה “בתנועה” שלה “להשפיע” עלי.

ושתיהן צחקו.

– וגרים שם בחורות ובחורים יחד. מבחינה מוסרית – שם נורא.

כן, מבחינה מוסרית שם נורא. כך אמר גם המחנך פעם.

אחר כך התכוננו ללכת ל"עטרה". ג’ודי סיפרה שבפעם האחרונה ישב שם על־ידה אוסטרלי, דוקא נחמד. פטפטו באנגלית ואחר כך ליווה אותה הביתה. אולי יפגשו בו גם הערב. האוסטרלים האלה מסכנים, אין להם כאן בית, מכיר ומודע, וכמה שמחים הם כשהם פוגשים פעם אדם שאפשר לשוחח אתו בגילוי לב ובאופן חפשי. ומה טוב ביחוד כשיודעים אנגלית. אחר כך בא גם ישראל. יחד הלכו ל"עטרה".

ושלווה היתה בלבבות, מנוחה שלמה.

הבגרות היתה מובטחת.

אהרן.