חברי, שלא היה שרוי בהומור טוב, או חפץ להמתיק לעצמו את הטה התפל, שהגישו לו במועדון שלנו, במעט פולמוס עמי, – קידמני באותו יום ששי שפרסמתי את שורותי על קובנר, בהתרסה גלויה:

– לא, לא, חביבי! הפעם אין הדין עמך – בלי הסתערות קובנרית על ספרותנו לא נזוז! לא נזוז! מרובה הזבל שנצטבר באורווה שלנו, מכדי שנחַטא אותה במי־שושנים, ולוּ גם יהיה ריחם נודף ביותר…

לפי הנסיון שיש לי בעסקי פולמוס, ידעתי שלא תועיל כל הוכחה מצדי, שבאותה רשימה אין אף כלשהו כנגד הופעתו של “קובנר חדש”; שבעיקר דברי הובעה דעה, שהבקורת האמיתית, זו שמבצרת מקום בהכרת הדור לספרות הטובה (והרי זה עיקר תפקידה!), אינה קובנרית, כי אם זו שמקרבת את השירה להשגת הקורא על־ידי הטעמת סגולותיה, על־ידי הצבעה שאינה פוסקת עליה.

ידעתי, כי אין טוב במקרים כאלה אלא לשוב ולבאר מה שנאמר אגב בעית קובנר. ובלי לחזור על מה שאמרתי בנוגע לגעגועים על קובנר, אקדים ואודיע: – לא ההתנגדות לקובנר ולאידיאה שנתגשמה בו הכריחתני לטעון כנגד הגעגועים עליו. אמת היא, שכולנו מחזיקים טובה למי שמפרסם את הזייפנים, שלצערנו דוקא בהם טועמים התמימים טעם של שירה. ואולם, – וזהו מה שחפצתי לומר – עיני התמימים האלה לא תפּקחנה גם כאשר נגלה את מערומיהם של אלה, שלבם הולך אחריהם. אמנם אין זה דבר קל ביותר להשתער על שולחנות־הרוכלים בהיכל, המתגוננים על עצמם בעוד שההמון כמעט תמיד על צדם. וּודאי שהפרזתי באמרי, שלהיות קובנר דרוש רק אומץ־לב. ברור, כי דרושים כיום גם אמצעים אחרים משהיו דרושים בימי קובנר; ואנחנו יודעים, שהמעטים שעשו שליחות זו בתקופתנו, היו אנשי סאטירה גדולים (ואף־על־פי־כן, הרי לא שינו את פני הדברים!).

ברם, מה שחפצתי להגיד, ונבצר ממני להגיד זאת בכל הבהירות הדרושה, הוא:

מבקר בעל יכולת, זה שאנו מצפים לו, מבקר כזה אם יקום בשעה זו גם לספרותנו, לא יוכל, כן – פשוט לא יוכל לתת את כוחו להוקעת המיצקוּנים, כי אם יתן את דעתו בראש־וראשונה על כך, שמשוררי התקופה, מספריה והוגיה – הצעירים והותיקים – (כמה זמן היו בכלל זה גם רוב משוררי ההשכלה!), טעונים יד מבקר נאמנה, מבקר שאַמת־הבנין בידו; ראה יראה, שההזנחה ושפלות־הידים במקצוע זה כל־כך מרובות, שלא יספיקו חיים שלמים למלאכה שטרם נעשתה, או נעשתה לשיעורין; שהרי גם אלה, שתלי־תלים של מאמרים נכתבו עליהם – דמותם וכוחם ושיעור פעלם לא נקבעו ברובם, לא נערכו הערכה, שיש בה ממש.

והאם לא ייטיב לעשות אם יחוס על כוחו, על זמנו, וישאיר את המיצקוּנים באשר הם, ותחת זה ישקוד על המאור שבספרות ובשירה? בהתמידו להבליט את הטוב ובפסחוֹ על הפּסולת, יעשה ממילא גם את מלאכת הביעור.

כי כמה שקשה מבחינה חיצונית להיות מבקר שולל, – קשה שבעתיים, דרוש כוח שבעתיים, כדי להראות את המשורר בכל ממדיו, בשפוני אוצרותיו שטרם נתגלו.

רבים סבורים, ששירה טובה אינה זקוקה לסוּגאֶסטיה, הואיל ואיכוּתה פותחת, גם בלי המלצה, את כל הלבבות לפניה.

ואין לך טעות גדולה מזו.

האמת היא שדוקא השירה המעוּלה היא הזקוקה לסוּגאֶסטיה ביותר. היא הזקוקה להצבעה ממושכת, רבת־ימים¹, רבת־אהבה, עליה כדי שתמצא מהלכים ללב הרבים.

מן הנסיון המר יודעים אנו, שדוקא לשירת² איכוּת פתוחים כל השערים. כל מה שהוא פחות לו תקוה יותר. האם לא שמעתם את תשואות ההמון כשמגישים לו משהו תפל באמת על הבמה? מי הוא הענק בבקורת שיצליח לבטל קסמם של קוּפּלטים גרועים?

כי על־כן הגנו אתם, ידידיה המעטים של השירה הטובה, תמיד עליה, באשר היא הזקוקה להגנה מתמדת.