המסה בבקורת היא, לפי צורתה ותוכנה, מעין הליריקה בספרות היפה. בת־חורין היא כמוה, פטורה מחובות רבות. כמוה היא, לפי מהוּתה, “חיבור חפשי” – דבר המתחיל באמצע, שאין חובת פתיחה ואין חובת סיום עליו. כיצירה לירית, אין היא באה להוכיח על יסוד עובדות ועל יסוד חומר ממשי, איזה שהוא, מה שהיא מוכיחה. היא פרי ראיה פנימית ואינה מודיעה אלא על עולמו הפנימי של בעליה. מכאן גם ההיתר שלא לראות הרבה דברים, שלאחרים הם “גופי תורה”, – ההיתר על קפיצות, על הרצאה פראגמנטארית, על דברים שניתנו למקוטעין. כך דינה של כל יצירה לירית. האחדות שבבנינה (מצוה שממנה אין שום יצירה, בשיר או בפּרוזה, פטורה לעולם) שמורה בצבעה, בסגנונה, בניגונה.

המסה היא בצורה ובתוכן הבעה אינדיווידואלית. כיון שאינה “הלכה”, אין חובת הוכחה בצירוף “מראי־מקומות” עליה. חנה בזה, שאינה מביאה ראיות, שהיא גוזרת – שהיא מכריחה את הקורא ללכת בעקבותיה ולגלות לאורה את מה שהיא קובעת כמציאות ביצירה המבוקרת. ראש סגולותיה – זה כוח הסוּגאֶסטיה שבה. בלעדיה, בלי סוּגאֶסטיה זו, אמנם אין שום בקורת פועלת, אבל סגולת המסה היא בזה, שהיא משיגה זאת, על־הרוב, “בלי כל הוכחות” – רק בקסמו האישי של הסופר בלבד.

הקוֹץ שבבקורת האֶסאיסטית הוא כשנזקקים לה סופרים משוללי “קסם אישי” זה, אנשים נטולי עצמיות חריפה. בקורת “חפשית” כזאת יש לה כל החסרונות שבצורה ספרותית זו: אין היא מחוזקת על־ידי חומר ממשי, אין היא מוליכה את הקורא דרך “חורשה של קנים” עד שהיא מגלה את המוצא מתוכה, כי אם עטה מיד אל ה"מסקנות". בקורת מופשטת כזו על־כורחה נופלת לתוך ספירה קלושה של יופי אוורירי, וסופה שהיא מורידה את הסוג הספרותי הזה “למטה מפרוֹזה”, בעוד שנתכוונה להרימוֹ “למעלה” ממנה.

נדמה לי, שהמבוכה השלטת בבקורת העברית בעת האחרונה מקורה בזה, שהמבקרים מעטים בה במידה שרבו בה אנשי המסה. אפילו אילו היו כל האֶסאיסטים חריפי־מחשבה וחריפי־סגנון כפרישמן, כברדיצ’בסקי, כביאליק (מניחי היסוד למסה הבקורתית בספרותנו), היתה הבקורת, כמקצוע, הולכת ודלה, הולכת ויורדת. המסה הפּיוטית טובה כשיש בקורת ממשית בצדה – כשהיא מחזקת אותה, מפרה אותה, כשהיא מחממת את האטמוספירה מסביב לה. המסה היא רשות; הבקורת – חובה. או, בנוסח האגדה: המסה היא יין; הבקורת – לחם. המסה מחשמלת, מטילה אור אלכסוני; הבקורת היא המאור הישר, המתמיד. ודאי, שבכל בקורת אמתית יש גם מחריפות המסה, מחן סגנונה, ומבקר גדול לא יצוייר כמעט בלי כשרון אמן. ולא על מציאות המסה וסגולותיה הטובות יש לקבול, כי אם על זה, שמכריעים בבקורת שלנו היסודות האֶסאיסטיים, – שהבקורת הלומדת ומלמדת, המרבה לבחון ולבדוק ולהסתכל ולאסוף ראיות בטרם תסיק את מסקנותיה, מעטה כל־כך.

המסה היא לפי מהוּתה סוג ספרותי גבוה יותר מ"סתם בקורת", אבל לא כל הפורק מעל עצמו עוּלה של בקורת, נעשה משום כך איש־המסה. מובנת השאיפה לבצר את הבקורת ביסודות פּיוטיים. והבקורת העברית שבזמננו התקדמה אמנם מבחינת הסגנון, מבחינת הדקוּת של המלאכה בכלל. היא פּייטנית יותר, אולי גם מעמיקה יותר. אבל היא לבושה בגדי־חג תמיד. היא נהנתנית יותר מדי. אין היא אוחזת בכף־הסיידים. מעטים העמלים, מעטים הכוחות הבונים בה. ואין מתמידים בה, אין נוהגים כובד־ראש במלאכה במידה מספקת.

המסה שיפרה את הבקורת, שכללה, כאמור, את צורתה, את סגנונה, אבל נטלה הרבה מכוחה הקונסטרוקטיבי, ואין לה תקנה אלא אם תוסיף ליפי המלאכה גם את קשיותה, את פּרוזאיוּתה ההלכית.

רק בזאת נשוב ונבצר לבקורת מקום של כבוד בספרותנו.