כל פעם, שמזדמן לי דבר פיוטי, שבנושאו הקדימו לטפל רבים ואף־על־פי־כן לא נפסל ליצירה, אני חוזר וחושב על כשרון־ההמצאה ועל כשרון־ההגשמה שאינם משותפים תמיד ביוצר אחד. ועל החזיון המוזר שעל־הרוב דוקא הגדולים אינם מוציאים ישן מפני חדש ואף־על־פי שהם דשים בדברים, שכבר היו ענין לרבים, חידושם אינו מתקהה וחללם הפנימי אינו מצטמצם. על כרחך אתה נזכר בדברי קאַנט:

“מה שמשמש מקרה־ההצלחה בהוויות העולם, משמשת ההמצאה בגדר המחשבה. לייחד להמצאות ערך מכריע, פירושו: שלא לסמוך בחיים אלא על הנס”. דינו של נושא טוב הוא כדינו של “מקרה הצלחה”, של מעשה־נס. ביצירה מכריעה לא חריפות ההמצאה, שאינה יוצאת מכלל מקרה, כי אם, כפי שממשיך קאנט, “פעולת העבודה המתמדת, אורך־הרוח”.

אכן, על־כרחך אתה בא גם לידי מסקנה אחרת, והיא: שיש גבול בכוח דמיונו של האדם להמצאת נושאים ושיש משהו חוזר בכל דור ובכל סביבה, – לא בפרטוּת כמובן, כי אם בכללוּת, בקוי־הנצח הנטויים על רוח האדם.

ביצירות קדומים היה חזיון זה משותף לכל עם ולכל פייטן. ביסודי־הדת הונחו דברי מיתּוס המשותפים לרוב האמונות, וכיון שהשירה היתה אז בעיקר שואבת ממעינות המיתּוֹס, אתה מוצא שלא רק שירות־האֶפוֹס כוללות מוטיבים משותפים, כי אם גם הדראמה (הטראגדיה היוונית, למשל), לא ביקשה נושאים חדשים, כי אם חזרה תמיד על הדמויות והאגדות, שכבר דשו בהן רבים. עוד יותר בולט חזיון זה באמנוּת הציור, שהצטמצמה גם בימי הריניסאנס בנושאי המיתּוֹס הנוצרי, במיתולוגיה היוונית וכיוצא בהם. לא הנושא היה העיקר, כי אם המכחול שביצעהו. אדרבה: דומה היה שככל שהנושא היה מצוי ביותר גירה יותר את יצר האמן: דוקא משום שהנושא היה כללי, שימש דוגמה להתחרות, לגילוי יחידוּתו של כל אמן בפני עצמו.

התחרות זו היא הקובעת בעצם את אופיו של חזיון זה. התחרות, כמובן, שלא־מדעת. הסכנה שבנושאים הנצחיים לכל מי שכוחותיו דלים לעומת קודמיו, מובנת, איפוא, מאליה. אולי משום כך נזקקים מעוטי־היכולת לנושאים חדשים. כאן גם חידוש הנושא כשהוא לעצמו מצטרף לחשבון, והעיקר – אין ענקים להתגושש עמהם. ניתן איפוא להגדיר מראש כמעט כחוק הכרחי בתופעה זו, שעזי־הביטוי ושלמי־הצורה אינם מתגדרים בהמצאות חדשות, כי אם שבים לנושאים הקלאסיים, החוזרים בכל תקופה ובכל ספרות, ואינם חוששים ל"קמחא טחינא". מאסכילס, סוֹפוֹקלס ואֶבריפידס, ועד שקספיר, ראסין וגאֶתּה, אתה נתקל בחזרה זו של הנושאים, של הדמויות, – ובאותו מחזור צורות ומאורעות מצומצם מתכנס העולם לרווחה בכל דור ודור. ניתן גבול לנושאים של רומאן ונוֹבילה, קומדיה ודראמה, אבל לא נבצר מן האמן לחדש עלינו כל פעם את העולם בצירופים משלו, באמצעי־תפיסה משלו, באמצעי־ביטוי משלו.

אמרתי: “התחרות”. ואף זה לא נאמר אלא כדי לשׂבר את האוזן. מנדלי, ב"מסעות בנימין השלישי", אינו מחויב לעלות על “דוֹן קישוט” של סרוואנטס. ודאי שסביבה יהודית זו אינה מגדלת בעלי־דמיון ואנשי־הרפתקאות בקנה־מידה של האידלגוֹ הרוֹמאנטי מלאמאנשא. עצם רעיונו של מנדלי לא היה אולי אלא לחזור על דמותו של סרוואנטס, להראות את נצחיותה בזה שגם בטלון היהודית במאה הי"ט מעמידה אותו טיפוס של בעל־הזיה של ספרד במאה השש־עשרה. כיוצא בו גם ביאליק בסיפורו “מאחורי הגדר” שהראה, בצירופים חדשים, את דמויותיהם של רוֹמיאוֹ וג’וּלייטה כשהן מתגלגלות לפרברה של ז’יטומיר, ודאי לא נתכוין “להתחרות” בשקספיר, אבל עצם העובדה שלא חשש לטפל בנושא זה מראה על שרירי־אמן חזקים. אכן, פעמים דוקא בזה שמטביעים משהו מ"פּאַרוֹדיה" בדמויות חוזרות כאלה, הן ניצלות מן הסכנה של השוואה.

*

הנושא של “חנוך הרדן” לאלפרד טניסון שיצא זה עתה בתרגומו של ראובן גרוסמן, חוזר אחר־כך ב"בר־מינן החי" של טולסטוי ובסיפוריו של עגנון “והיה העקוב למישור” בשלוש צורות שונות – בפואימה, בדראמה, בסיפור – אתה מוצא אותו סיפור־המעשה. אדם שנחשב למת, חוזר לאחר נדודים והרפתקאות אל ביתו, ומצא את אשתו שרויה באושר כשהיא נשואה לאחר, ומתוך רצון שלא לערער את שלום־המשפחה, הוא מוותר על עצמו, על עצם קיומו, ומוחק את שמו מן החיים.

כל שלוש הוואריאציות נתונות בידי אמנים מובהקים, ואין נימוק לאיש מהם, כמו שאומרים, ש"יתבייש" בצורה שהעניק ליצירתו. שלושה סוגי אמנות לפנינו: פואימה, דראמה, סיפור. ואמנם, ניגונו של טניסון, בכל הצלילות האֶפית שבחרוזיו, הוא ביסודו ניגון שירי, ניגון של אֶלגיה, כשם שטולסטוי, שגבורו הוא אחד מבעלי־תשובה העושה מה שעושה בכוונה־תחילה כדי לכפּר על עוונו לאשתו, בנה את יצירתו על יסודות דראמאטיים. ודוקא עגנון, שלא נזקק ביצירתו אלא לפרוזה סיפורית, יצק את הנושא בדפוס של אֶפּוֹס מוצק, השקה אותו עצב יהודי והעלה אותו לסמל של נודד יחידי, של ביש־מזל יהודי נצחי.

אתה למד מזה, שגם באין הבדל מכריע בכשרון, הנושא הכללי מתעלה כשהוא משתקף בחיי עם ובסביבה ההולמים אותו ביותר. מה שאינו בחיי העם האנגלי או הרוסי אלא מקרה בודד, נעשה בתחומי המציאות היהודית סמל לחיי אומה, רמז לגורלה. ממנדלי נבצר להטביע בר' בנימין את הרחבוּת הדמיונית של הרפתקן ספרדי שקלט את כל הפנטאַסטיקה של סיפורי האבירים הנודדים, כשם שמביאליק נבצר למצוא בנח ומרינקה שלו משהו דומה למסגרת הרוֹמאנטיקה האיטלקית, ולסערות החשק הדרומי של הנער והנערה האיטלקים. אילו עשו זאת, היו מזייפים את דמויותיהם. אבל ההלך היהודי נטול הישע, זה שחשוב כמת גם בחייו – בו מסומל בר־מינן חי זה לא כאגדה, כי אם כמציאות מחרידה.

*

בדוגמאות שהבאתי הצטמצמתי בעובדות מעטות. אין ספק, שחזיון זה עשוי לשמש חומר למחקר גדול ומקיף. אבל החוקר לא יביא בעבודה זו תוספת הארה ליצירה, אם יסתפק ב"גילויים" בלבד ולא יראה בחזיון כזה אלא “פלאגיאט” בלבד – אם לא יראה גם את הנושא השאוּל הכרחי ליוצרו, והעיקר: אם לא יגלה בנושאים הדומים מה הוסיף ה"שואל", ואם הוסיף, מה תיקון תיקן ומה פגם פָגם בנושא הישן.

ב"ציוּנים" למסה על מיכ"ל, שכתבתי לפני שש־עשרה שנה (בשירי מיכ"ל, הוצאת “עינות”), ציינתי, שהשיר הידוע “דליה נדחת”, אינו אלא תרגום (יותר נכון: עיבוד) של שיר פייטן צרפתי Arnault. דפדפתי פעם באנטוֹלוגיה צרפתית, וגליתי את מקור השיר – נדמה לי שאיש לא קדמני בכך. גילוי זה, כשהוא לעצמו, הפתיע אותי מאוד. העובדה, ששיר צרפתי יכול בקסמי פייטן להעשות שיר עברי, כמעט עממי, חיזק בי את הדעה, שחידוש הנושא אינו מכריע לעולם, ואוי לו למחבּר שהוא מתגדר בנושאים בלבד! לצערי, לא היה אז בידי לנתח את המקור והתרגום לפרטיהם ולראות, מה הוסיף מצד אחד ומה גרע מצד אחר המשורר בנוסח העברי. אבל גם בלא ניתוח מפורט של המקור והתרגום לנוסחאותיהם, ברור ש"העלה הנדח" (בצרפתית שם השיר La Feuille) לא יכול לשמש אותו סמל של עם גולה ומפוזר ששימשה “הדליה הנדחת” למשורר העברי.

*

אביא עוד דוגמה אחת, המוכיחה כי נושא ישן במסגרת של מציאות חדשה, שהיא הולמת אותו יותר, עשוי להתחדש ולהתחזק, ופעמים – כשהעושה בו הוא בעל כוח – גם לעמעם על המקור.

ודאי לא רבים בינינו עמדו על העובדה, שהנושא של האידיליה “כחום היום” לטשרניחובסקי נרמז כבר בפואימה של הפייטן הרוסי מייקוֹב. בפואימה זו יסופר על נערה רוסית, שנמשכה אחר סיפוריה של נזירה שנתארחה בבית אבותיה, ואף היא בורחת – לא לארץ־ישראל, כי אם אל המנזר, נופלת למשכב ומתה. סיומו של אותו שיר (כפי שנשתמר בזכרוני) דומה בהרבה לסיוּמה של האידיליה העברית (גם שם: משמתה הנערה, נסתלקה הטהרה מן הבית…).

ואף־על־פי־כן – לא ניטל באידיליה זו אף כלשהו ממקוריותה, ולא עוד אלא שהשירה העברית עמוקה יותר, והעיקר: אמתית יותר מזו ששימשה באיזו מידה דוגמה לה. שלא לדבר על ציורי־הנוֹף, שלבליטתם ולרחבת הראיה שבהם לא התרומם מעולם הפייטן הרוסי, הנה סוּמל בנוסח העברי לאין־שיעור יותר משסוּמל ברוסי. שם – מקרה, אפיזוֹדה, משהו טיפוּסי לילדים נוחים לגרויים דתיים חולניים, וכאן – סמל לילדוּת ישראל, לרגש קדמון, החבוי בלב האומה, ושחלק בו לכל ילד יהודי, לכל כליון־נפש יהודי. הווה אומר: במסגרת העברית ניתן תיקון חדש לנושא הישן. וכיון שהוא הולם יותר מציאות זו (וגם נעשה ענין למשורר גדול), חזק ועמק ב"כלי שני" יותר משהיה ב"כלי ראשון".