תמיד הפליאתני העובדה, שיש סופרים, משוררים, שהם כל־כך עניים ב"נושאים" עד כדי לקנות נושא במחיר, או “לסחוב” אותו מאחרים, בלי לחשוש שמא יהיו נתפסים על כך. מוזר הדבר, אם משורר אינו דולה מחייו, מנסיונותיו שבעתיים מכפי שיהיה סיפק בידו לעשותו ענין ליצירה.

מסופרי העולם המפורסמים ידוּע דז’ק לונדון, שהדרישה לדבריו גדולה כל־כך, שהוּכרח לקנות נושאים אצל אֶפטוֹן סינקלר, והיה משלם לו חמשה דולרים בעד כל נושא.

אצלנו רוב המשוררים היו משופעים בנושאים: פרץ, ברדיצ’בסקי, יהודה שטיינברג ובמיוחד – שלום־עליכם, לעומת מנדלי, ביאַליק ופרישמן, שכוחם “להמציא” לא היה רב. הפליא במיוחד פרישמן, שלא רק נושאים סיפוריים, כי אם גם נושאים שיריים ליריים היה נוטל משל אחרים. ישנם שירים, שהיינו תולים בהם תלי־תלים של “פסיכולוגיה”, ואחר־כך נתגלה שלא היו אלא תרגומים מראשיתם ועד סופם, ללא שינוי נוסח כלשהוּ.

במה ניתן לבאר עובדה כזו, שסופרים בעלי יכולת גדולה של ביטוי כפרישמן (או כש. בן־ציון, שאף הוא קנה את נושא סיפורו המצויין: “הגט”, מיהודי ירושלמי במחיר מלא…), עניים בנושאים תמיד, בעוד שאחרים מוותרים משלהם לאחרים? וידוע, למשל, שאת הנושא של “הנפשות המתות”, קיבל גוגול מפושקין. ודאי שאין לדמות סופר לסופר ולהקיש מאחד על חברו. כבר אמרתי במקום אחר, שבעיקר נתפסים על כך דוקא עזי הביטוי, שלבם גס בנושא הענין, והצורה קודמת אצלם לחומר. להם לא איכפת, אם הרעיון שאול. הם משלמים בעדו לא רק לבעל הנושא, כי אם לנושא עצמו, בהשקיעם בו מעושר נפשם ומעושר ניבם כאחד. הדוגמה של שקספיר אינה היחידה. גם כמה מדבריו השאוּלים של פרישמן (“מחולות”, “בעל־בית הגון”, שאת תוכנו כולו תמצאו בין סיפורי לאגרלאֶף), עולים על המקור. כאן זכוּת המקרא ולשון המקרא עמדו לו, ודבר כמו “מחולות” – המקור כמעט בטל לגבי החיקוּי.

ואף־על־פי־כן, העניוּת בנושאים מוכיחה לא על דוחק שבכוח־ההמצאה בלבד, כי אם גם על איזה פגם שבנפש, שבשפע הקליטה. דומה, שסופרים עניים בנושאים, עניים גם בחוויות – רואים מעט, חיים מעט. לא ייתכן, שבשפע של חיים, של הסתכלות, לא יהיה גם שפע של נושאים.

שבתי ומצאתי אצל סופרים מבני דורי, שבנעוּריהם היוּ הנושאים מצוּיים להם בשפע, ולאחר שבגרו פסק השפע. ואין כמעט ספק בעיני שאין זאת אלא תוצאה של חיים שנצטמצמו, ובעוד שיכולתם האמנותית לא פחתה, דלל אוצר הנושאים שברשותם יותר ויותר.