בשבע דרכים תבוא אלינו השירה, ואין מספר לצורותיה, להרכבי ניגוּניה. ואולם הגדולה בהפתעותיה היא, כי תעלה חרש כרוּח, כאוֹר, כנגינת־מים, והיא לוכדת אותנו בלא צוּרה, בלא הטעמה – בהפתיעה אותנו בלא אמצעי הפתעה.
כזאת היתה שירת טאגוֹר. היא נגעה בנו כמגע האֶתּר הרחוק, רמזה באצבעות מאירוֹת, והרנינה את דם העולם העייף. לאחר השתערותה של השירה החדשה בסוף המאה ובראשית המאה, שחתרה במאמצים רבים אל שיאי־הרוח, ושזאת היתה הברכה אשר נשאה עמה גם בכשלונותיה – כי פגעה בשממון האֶפּיגוֹניות, – עייפה מעצמה, חזרה על עצמה: היתה קרובה להתעלפות.
שכן כל הטוב שבמוֹדרניזם הוא בהיותו עוקר ומחדש – וחולף בעודנו צעיר. אין לך חזיון תוגה כמוֹדרניזם מזקין ושוהה עד להסתאב.
אותה שעה נפלה “כפתק מרקיע” שירת “גיטיאנאלי”, שירת־הבשוֹרה. כל מה שחתרה אליו אירופה בדי־עמל, ניתן מאליו להוֹדי הנהדר. מאיזה צד לא־צפוי הגיח גל רוֹנן זה – “חליל דל”, בלי “לבוּש ומכלול”; ואולם הוא שמילא מיד את הריקוּת רוויה גדולה. הנה צפה התפארת, צפה החדווה ממעמקי עולם. “הנה העמיס אלוהים בשמחה את עוֹל הבריאה על נפשו ואלינו נקשר לנצח”.
ככה נמוג כצל כל מה שעמד בינינו ובין מהות הדברים; ככה נכבשה הרוח, שלשוא עמלו לגלוֹתה מבקשיה.
כי השירה אינה חתירה ואינה חיפוש ואינה התעקשות, כי אם התמסרות עד הסוף, התבטלות עד הסוף. עקירת “כל הנקשה וכל הנעקש”. מה שעיקמו האנשים, שבה ומיישרת השירה. ורק מי שידע לחונן את הדברים, ישובו הדברים וחוננו אותו.
*
מן הראשונים שתרגמו אותו, היה אצלנו נומברג. מי שהכריז בוקר וערב על אפיקורסותו וחמרנותו. דוקא בו נגע הקול הרחוק, הקדמון, זה הצמאון “לאלוהים חי”; זאת אהבת האלוהים ששרפה כל פסולת, כל חומר – שהטילה איזה אור אחר ב"חומר" עצמו. רוסית תורגם על ידי בּוּּנין, זה המשורר הארצי, שנרתע מפּני תעתועי הסמלנות, משום שחשד בהם, שהם זוממים לתת איזה תחליף לטבע, לאדמה –ל"ארבעת היסודות", שלהם נשבע ו"רק אותם אהב" בתבל הלזו.
משמע, שכל הפילוסופיה המבדלת בין “חומר לרוח” וחוששת תמיד למגע ה"גשם" בספירות העליונות, – אינה אלא פּיטומי־מלין. אין מפריד. דוקא הדבקים בארץ נאמנים עם מעל לארץ; דוקא אלה הם שנפשם יוצאת באמת לאלוהים. המשורר אינו מפריד לעולם בין הדבקים, וזאת תהילתו, שהוא מחזיר לעולם את שלמותו שנפגמה על־ידי החקרנים וסותם בתפילתו את כל הפּרצות.
תפילה כזו היתה שירת טאַגור, שצליליה ניתכוּ לתוך שממונו של העולם המערבי, בהיות התהום כבר פּעורה כנגדו. קול זה הזכיר את התוֹם שנשכח, – הזהיר, התרה. אין לשער את פעולתו בשירה: הרפים נענו לו, נכנעו לו, וכנהוג – דילדלוהו לא־מעט. אבל מה שנקלט כאור, כנגינה, הפרה את הרוחות, הרתיע את יער־העולם הקפוא – חידש את פּני השירה הלירית.
הליריקה – זה היה המעיין הראשי. הרומנים, ספרי המחשבה דברי־החינוך: לכל זה אין אלא ערך נוסף; ואין ספק, שהם מוסיפים באמת. תורת חיים בהם, ומה שיקר ביותר: תיעוב לרוח הקטנוֹת שלבש אז העולם (ולא רק במערב בלבד – ראָיה: לאומיות טורפנית זו של יפּאן). אָכן הוּמאניוּת חדשה זו, שראתה ביחיד העולה את עליית העולם, את עליית האלוהים – מקורה בשירתו הגדולה . בה הכרנו משהו מן הקבלה, מן החסידוּת: שחרור האלוהים, חיזוק האלוהים. האלוהים, שאליו התפלל באשר עמד, בלב העולם, שם “באשר החורש חורש את האדמה הקשה, והחוצב מנפּץ אבנים”, קם לתחייה בתפילתו, – הוקם העולם שנחרב בלבנו, שנזדקן, שנצטמק כולו בחרבוניו.
*
שירת טאגוֹר תורגמה מיד – לאחר שהמחבּר עצמו הריק אותה מבנגאלית לאנגלית – לכמה לשונות. אבל אפשר להגיד בלי הפרזה – את טעמה האמיתי לא טעמנו אלא משניתנה לנו עברית בתרגומו של פרישמן. בתרגום נעלה זה הורגשה לא רק קירבת הנגינה, שיתוף הגניוּס העברי. הורגש הליריזם כמשהו אבּסוֹלוּטי, שאינו נזקק לשום אמצעים חיצוניים, ריטוֹריים, משקליים. זה הביטוי הערום מלבוש, החשוף עד השתּין, זה המלמול הקדמוני, בטרם יכיר האדם במחיצה שבינו ובין נשמת הדברים – כל זה כבש מיד בתרגום זה באיזה טוהר שבקצב לא ידענוהו. זאת הפּרוזה הנוֹגנת, חוּליות־הניב הפּשוטות, חוליות ה"פּסוק" העברי בצירוף משהו ילדוּתי, מתחטא, הומה שוחק ודומע: זה היה קול המזרח, והיה זה קסם התנ"ך – מחשוף הנפש במצאה את עצמה, בצאתה לחפשי מחרצובות עצמה.
ר' בנימין, שקוֹל טאגוֹר ליווה אותו מאז, צדק באמרוֹ: פּייטן ולא נביא. כי אמנם זיו־העולם ניגן בדמו, ואל קדרותו לא שעה. ואת תום הילד שר, ואל ההוּמוֹר היתה תשוקתו. אכן, בתום־צלילו דקר את אפלת העולם, וכליון־נפשו לאלוהים היה כליון־נפשו של הנביא. גם לנבואָה לא ניב אחד ופנים אחדות. מי שאינו רואה בה אלא את העולם בהתגעשוֹ, אינו רואה אלא התגלמותה האחת. האבּסוֹלוּטי שבשירה הוא גם התגלות שבנבואה. והיא, בשירה כבנבואה, שעה של שחרור גדול, של נשירת הקליפּות האחרונות. גם בנבואה יש מדרגות. בהתגלמותה הגדולה היא נעלה מעצמה, נעלה מכל צו־חוץ, מכל שלטון־חוץ. שעה שהעולם מתכנס בחתרו אל עצמו, בבקשוֹ חסות מעצמו. וזהו תיקון העולם – כי נשיב לו ברגע אחד כל אשר אָבד לו.
*
לא אשכח את השעות, שהיתה מתכנסת החבורה באוֹדיסה בוקר־בוקר בחדרו הקטן של פרישמן, והוא היה קורא לפנינו את פּרקי “גיטיאנאלי” החדשים, שתרגם לילה־לילה, כשנדדה שנתו מעיניו.
כפרקי תהילים עלו באָזנינו.
הוא קרא מתוך התעוררות, ואור על פּניו. קרא מתוך כלות־נפש כזו, כאילו הנה באה השעה הגדולה בחייו אשר נמלאָה משאלת לבו עד תום – כי הנה ניתן סוף־סוף בעברית אותו ליריזם מוחלט, ניב הנפש בנגינתו המוחלטת, שאליו התפּלל כל ימיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות