על דבריו הנלבבים של ז. ר. ב"דבר", שהיה עם פינסקי בבית־החולים עד אותו הלילה, שאחריו מצא את מיטתו ריקה, ועל דברי־ההספד של י. ב"הפועל הצעיר" ור' בנימין ב"מאזנים" – אין בעצם מה להוסיף. הוספדו חיים עדינים, עשירי יכולת – חיים שהבטיחו. שירה שנבטה ולא נתבלבלה ולא עמדה בפני פגעי־הימים. בכל זה עצב רב, עצב גורלי. אכן, כדאי להסתכל בחזיון זה: גורלו של פּינסקי בא ללמד גם על גורלם של אחרים.

שירה היא מתן נוסף לחיים, ואולם היא תובעת גם את החיים. שירה היא שמחה ללב, ועם זה – משהו נזירי, ולא רק אצל משורר עברי, כביאליק, כי אם גם אצל גיטה. לא אותה “קלות־ראש”, שבעלי־הבתים מונים במשורר, הוא החטא שעליו הוא נענש, כי אם נהגוֹ קלוּת־ראש בשירה עצמה. זה הפּחד הגדול, מעמס־הנפש הכביר, – כל מה שעלול להכשיל במאמץ הביטוי, שהוא מחייב תמיד, תובע תמיד – דורש תתמיד יותר. מי שלא עמד על כך, לא עמד מעולם בסוד יצירה, לא ידע מעולם נמיכוּת־הרוח ושברון־הלב של המשורר.

השירה היא מתנת־חיים, ואולם ברגעים מכריעים – קודמת לחיים. במאוחר אנו מגלים את הסוד כי שומה עלינו לבחור בינה ובינם. שירי־אהבה מעולם לא היו פרי סיפוק גמור, פרי אושר גמור. הם באים תמיד במקום האושר. ואמנם ייתכן, שניתן בהם לאין ערוך יותר משנותן האושר עצמו, ואף־על־פי־כן הם בעיקר פרי ויתור. אנו תמיד פורשים מן העולם כשאנו שרים עליו.

האירוטיקה של פינסקי (והיא היתה כמעט הנושא היחידי של שירתו) לא היתה ויתור, פרי שחרור, סוּבּלימאציה. היא נעצרה על הגבול, בספירת הדם עצמו, ששירתו לא ידעה ולא חפצה לגאול אותו. החיים עצמוּ מיצר השירה, והוא הלך אחריהם, – הלך מתוך ויתור עליה.

לפני שנה בערך, ישבנו עד שעה מאוחרת בלילה בירושלים, ונושא שיחתנו היה השירה העברית, שעינו היתה צמודה אליה. עמד לשלוח לי את שיריו המקובצים, כי אשים עיני עליהם, – ולא שלח. אין זאת כי אם הכיר בעצמו, ששירתו הנרגשת, שאינה חסרה כשרון – חסרה דבר אחד, והוא: “מסירות־הנפש” שביצירה, חסרון לא יוכל להמנות.

אולי דוקא משום שהיה אדם מחונן ופיקח, לא נתעקש והניח את עט המשורר לשם עבודה לאומית מתמדת שנשאה פרי; ורק בלבו נשא את העצב ואת הגעגועים על השירה, שאין לה תמורה, עד יומו האחרון.