סופרי מד"ב רבים ניסו את כוחם בתאור העולם שלאחר מלחמה אטומית. כשחזות קודרת זאת מתוארת בידי רב־אמן כריי ברדבורי, התוצאה מרשימה במיוחד. כמו ברבים מסיפוריו האחרים, האווירה ספוגה נוסטלגיה לימי־נעוריו של ברדבורי, בעיירה קטנה במערב־התיכון של ארצות־הברית. ובאשר לקדרות ולפסימיזם האופייניים של ברדבורי – נדמה לנו שסיומו של סיפור זה מרמז דוקא על אופטימיות לגבי עתידו של המין האנושי, בדומה לרוח האופטימיות הנושבת מהתבטאויותיו של הסופר בשנים האחרונות.
הסיפור נכלל בקובץ של מיטב הסיפורים שהופיעו בירחון ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’ בעריכת אדוארד פרמן, ואשר ראה אור בעברית בהוצאת ‘לדורי’, תחת השם ‘מד"ב ופנטסיה’.
* * *
הזקן גרר את רגליו לתוך גן ציבורי, שהיה כמעט ריק מאדם. היה זה בצהרי יום אפריל, ששמיו חיוורייניים ורוח קלה מנשבת בו – מזכרת מן החורף שחלף. רגליו הכבדות של האיש היו כרוכות בתחבושות מוכתמות־ניקוטין, שערו היה מגודל פרא, ארוך ואפור כזקנו, אשר סגר על פה מרעיד תדיר – כאילו נתגלה לו חזון.
עתה הסתכל לאחוריו אל מפולת ההריסות, אל קו־הרקיע של העיר, הריק כמו פה חסר שיניים – כאילו אבדו לו שם דברים רבים ללא־ספור. משלא מצא דבר, המשיך לגרור את רגליו עד אשר הגיע אל ספסל, שעליו ישבה אשה בגפה. הוא בחן אותה בעיניו, הניד ראשו מעלה־מטה, ישב בקצהו השני של הספסל ולא הביט עוד לעברה.
כך ישב שלוש דקות תמימות, עיניו עצומות, פיו מרטיט ומפרכס וראשו נע לכאן ולכאן, כאילו היה חוטמו מדפיס מילה אחת ויחידה באוויר. אחר שכילה “לכתוב” אותה מילה, פצה בפיו לבטאה בקול ברור ונאה. לאמור:
“קפה.”
האשה פערה פיה בבהלה וקפאה תחתיה.
אצבעותיו המעוותות של הזקן נעו בתנועות פנטומימה בתוך חיקו המוסתר.
“מסובבים את המפתח! קופסה באדום עז, עם אותיות צהובות! אוויר דחוס. ססט! אריזת ואקואום. ססט! כמו נחש!”
האשה הפנתה ראשה באחת, כאילו ספגה זה עתה סטירת לחי, ואחוזת קסם איום לטשה עיניה בלשונו המתנועעת של הזקן.
"הריח, הניחוח, הבושם, פולים ברזיליאניים עשירים, כהים מופלאים, שנטחנו זה עתה!''
האשה קפצה ממקומה כנשוכת נחש, והתנודדה על רגליה משל עמדה להתמוטט.
הזקן פקח עיניו לרווחה וקרא: “לא! אני…”
אבל היא כבר אצה־רצה משם ונעלמה מן העין.
הזקן נאנח והמשיך להתהלך בגן עד הגיעו לספסל שעליו ישב איש צעיר. הלה שקוע היה ראשו ורובו בכריכת עשב מיובש בתוך ריבוע קטן של נייר משי. אצבעותיו הדקות עיצבו את העשב בעדינות, כמבצעות טקס פולחני כמעט, והן רעדו כאשר צר את הגליל, הכניסו אל פיו והדליקו כמהופנט. הוא נשען לאחוריו, ממצמץ בהנאה, מתייחד עם האוויר הבואש שהכניס אל פיו ואל ריאותיו. הזקן צפה בעשן הנישא עם רוח שעת הצהריים ואמר:
“צ’סטרפילדס.”
“ראליס,” אמר הזקן, “לאקי סטרייקס.”
הצעיר בהה בו.
“קנט. קולס. מלבורו,” אמר הזקן, בלא להביט אליו. “אלה היו כולם שמות קופסאות לבנות, אדומות, ענבריות, ירוקות כדשא, כחולות כשמיים, זהובות לגמרי עם סרט קטן, אדום ומבריק, סביב החלק העליון, שמושכים אותו כדי להסיר את נייר הצלופן המרשרש; והבול הכחול של מס־קנייה…”
“שתוק,” אמר הצעיר.
“אל תכעס,” אמר הזקן. “פשוט בגלל העשן הזה שהעלית, התחלתי לחשוב…”
“תפסיק לחשוב!” הצעיר עשה תנועה פתאומית וחדה כל כך שהסיגריה – תוצרת בית שלו – נפלה והתפוררה אל תוך חיקו.
“תראה, זה הכל בגללך!”
“אני מצטער. אבל היום יום כל כך יפה וידידותי…”
“אני לא ידיד שלך!”
“כולנו חברים עכשיו, אחרת למה לנו חיים?”
“חברים?” נשף הצעיר בליגלוג, נובר סתמית בפיסות הנייר והעשב. “ייתכן שפעם, ב־1970, היו ‘חברים’, אבל עכשיו…”
“1970. אתה היית אז בוודאי עוד תינוק. אז עוד היו שוקולדות ‘בּאטרפינגרס’ בעטיפות הצהובות. גם ‘בּייבּי רוּת’. ‘קלארק בארס’ בנייר כתום. ‘שביל החלב’… ועוד מיני שוקולדות… בלענו יקום שלם של כוכבים, של מטאורים. נחמד…”
“אף פעם לא היה נחמד,” הצעיר קם לפתע. “מה קורה איתך?”
“אני זוכר לימטות ולימונים, זה מה שקורה איתי. האם אתה זוכר את התפוזים?”
“בטח. תפוזים, ימח שמם, אתה אומר שאני משקר? אתה רוצה להרגיז אותי? אתה משוגע? אתה לא יודע את החוקים? אתה יודע שאני יכול למסור אותך לשלטונות?”
“אני יודע, אני יודע,” אמר הזקן ומשך בכתפיו. “מזג־האוויר השפיע עלי. בגללו התחשק לי להשוות…”
“להשוות שמועות־שוא, כך היו אומרים השוטרים במשטרה המיוחדת. כך הם היו אומרים, ממזר מסית ומדיח שכמוך…”
הוא תפס בדש בגדו של הזקן, אך זה נתלש ואילצו לתפוס בחלק אחר, וצרח אל מול פניו:
“למה שלא אלמד אותך לקח אחת ולתמיד. כבר מזמן לא נגעתי באף אחד. אנ…”
הוא דחף את הזקן. אחר עלה רצון מלפניו להפעיל קימעה את אגרופיו. משהפעילם מעט הוסיף והנחית אותם בחוזקה, ומכאן נתקצרה לו הדרך למהלומות של ממש; ולא יצאה שעה ארוכה עד שהתחיל מפליא מכותיו בזקן, שנשאר ניצב על עומדו, לסוכך על עצמו מפני המכות שניתכו על לחייו, כתפיו, מצחו, סנטרו, בעוד הצעיר צווח סיגריות, גונח שוקולד, צורח עישון וצועק ממתקים, עד שהזקן כרע־נפל, התגלגל מכוח בעיטה, והרעיד כולו. אז עמד הצעיר מהכותו והחל למרר בבכי. לשמע בכיו הסיר הזקן הכאוב והמיוסר את ידיו מפיו הפצוע, ופקח עיניו להביט בתימהון אל תוקפו. הצעיר בכה.
“אנא…” ביקש הזקן.
בכיו של הצעיר גבר והדמעות זלגו מעיניך.
“אל תבכה,” אמר הזקן. “לא לעולם נרעב. אנחנו נשקם את הערים. שמע, לא התכוונתי שתבכה, רק רציתי שתחשוב לאן אנחנו הולכים. מה אנחנו עושים, מה עשינו? אתה לא הכית אותי. התכוונת להכות משהו אחר. אלא אני הייתי בדיוק בהישג־יד. תראה, אני כבר יושב. אני בסדר.”
בכיו של הצעיר פסק והוא עיפעף בעיניו אל הזקן, שאילץ עצמו לחייך בפה זב־דם.
“אתה… אתה לא יכול להסתובב כך,” אמר הצעיר, “ולאמלל את האנשים. אני אמצא מישהו שיסדר אותך!”
“חכה!” הזקן התרומם במאמץ לכדי כריעה. “לא!”
אבל הצעיר כבר רץ כרדוף־סער ועזב את הגן, מצווח בקולי קולות
הזקן נותר רובץ שם לבדו. הוא מישש את עצמותיו, מצא את אחת משיניו מאדימה בין אבני החצץ וגילגל אותה בעצבנות בין אצבעותיו.
“טיפש,” שמע קול דובר אליו.
הזקן נשא את עיניו.
גבר כחוש כבן ארבעים עמד נשען אל עץ סמוך, פניו המוארכות מביעות עייפות חיוורת וסקרנות־מה.
“טיפש,” שנה ואמר.
הזקן פער פיו בתימהון. “אתה היית כאן כל הזמן ולא עשית כלום?”
“מה, שאיאבק עם טיפש אחד כדי לחלץ טיפש שני? לא.” הזר סייע לו לקום על רגליו וניער את האבק מבגדיו. “אני נאבק רק במקומות שמשתלם לי להיאבק. בוא, אתה הולך איתי הביתה.”
פיו של הזקן נפער שנית. “למה?”
“הבחור ההוא יחזור תיכף עם השוטרים. אני לא רוצה שיגנבו אותך, אתה מצרך יקר מאד. שמעתי עליך, אני מחפש אותך כבר כמה ימים. ושומו שמים, כשאני מוצא אותך, אתה עסוק בתעלולים המפורסמים שלך. מה אמרת לבחור הזה, שכל כך הרגזת אותו?”
“אמרתי תפוזים ולימונים, ממתקים, סיגריות. בדיוק התכוונתי להיזכר בפרוטרוט בצעצועים עם קפיצים נמתחים, מקטרות ומגרדי־גב, כשהוא פתאום התנפל עלי.”
“אני לא כל כך יכול להאשים אותו. אפילו בי יש חלק שרוצה להכות אותך. קדימה, מהר מהר. הנה הצפירה, מהר!”
הוא שתה את היין מתוצרת־בית, משום שזה היה יותר קל. המזון יצטרך להמתין, עד שהרעב יגבר על הכאב בפיו הפצוע. הוא לגם קטנות ונד בראשו.
“זה טוב. תודה רבה. זה טוב.”
הזר, שהוליך אותו מן הגן, ישב מולו ליד שולחן־האוכל הרעוע. אשתו הניחה צלחות שבורות ומתוקנות על המפה המרופטת.
“המכות.” אמר הזר לבסוף. “איך זה קרה?”
לשמע הדברים האלה כמעט שמטה האשה צלחת מידה.
“אל תדאגי,” אמר בעלה, “איש לא התחקה אחרינו. קדימה, קשיש, ספר לנו למה התנהגת כמו קדוש מעונה, שרוצה למות על קידוש השם. אתה מפורסם, אתה יודע. כולם שמעו עליך. רבים היו רוצים לפגוש אותך. אני הייתי רוצה לדעת קודם־כל מה מריץ אותך. ובכן?”
אבל הזקן היה שבוי בקסמם של הירקות בצלחת הפגומה שלפניו. עשרים ושישה, לא – עשרים ושמונה אפונים! הוא שב ומנה את המספר הבלתי־אפשרי. הוא הרכין עצמו אל הירקות שלא ייאמנו, כמו קתולי אדוק המונה את חרוזי התפילה. עשרים ושמונה אפונים ירוקים נהדרים, ועימם כמה חוטים של ספגטי שלא בושלו דיים – עדות אמת ליום שכולו טוב.
אבל מתחת לחוטי הפסטה נראה קו אחר, קו השבר המתוקן של הצלחת, שהצביע על הימים הרעים, הנוראים, שנמשכו זה שנים. הזקן ישב רכון מעל למזון, כמו עוף אוכל־נבלות, גדול ומוזר, ירוד עד טירוף, ומקנן בדירה קרה זו תחת עיני מארחיו הטובים והמיטיבים, עד שלבסוף אמר:
“עשרים ושמונה האפונים האלה מזכירים לי סרט שראיתי בילדותי. קומיקאי אחד – אתם מכירים את המילה הזאת? – מצחיקן כזה, פוגש משוגע בבית של פגישות חצות בסרט הזה ו…”
הבעל ואשתו צחקו חרש.
“לא, זאת עוד לא הבדיחה. מצטער,” התנצל הזקן. “המשוגע מושיב את הקומיקאי ליד שולחן ריק, בלי סכינים, בלי מזלגות, בלי אוכל. ‘הארוחה על השולחן!’ הוא מכריז. הקומיקאי מפחד פחד־מוות ולכן גם הוא מעמיד פנים. ‘מצויין’, הוא קורא, מעמיד פנים כלועס אומצה, ירקות ליפתן – הוא לועס כמובן אפס.' מצויין,' והוא בולע אוויר. ‘נפלא!’ אה… אתם יכולים לצחוק עכשיו.”
אבל האיש והאשה כבר השתתקו, ורק הסתכלו בצלחותיהם דלות־התוכן.
הזקן נד בראשו והמשיך: “הקומיקאי מבקש להרשים את המטורף וקורא: ‘והאפרסקים האלה בקוניאק! נהדרים!’ ‘אפרסקים?’ צורח המשוגע ושולף אקדח, ‘לא הגשתי שום אפרסקים! אתה ודאי חולה־רוח!’ והוא יורה כדור בעכוזו של הקומיקאי!”
השתררה דממה. הזקן נטל אפון אחד במזלג־הפחם הכפוף שלו, והחזיק את הגרגיר היפהפה באוויר. הוא עמד לשימו בפיו כאשר נשמעה נקישה נמרצת על הדלת, וקול קרא: “משטרה מיוחדת!” האשה החביאה את הצלחת הנוספת בשתיקה וברעד.
הבעל קם בשקט, והוליך את הזקן אל אחד הקירות, שבו נפתחה דלת נסתרת בחריקה ומיד נסגרה אחריו בחריקה, מחביאה אותו באפילה שעה שדלת הדירה נפתחה. הוא שמע מילמולים נרגשים. יכול היה לתאר לעצמו את איש המשטרה המיוחדת במדיו הכחולים־כהים נכנס עם אקדח שלוף, ורואה רק את הרהיטים הרעועים, הקירות החשופים, ריצפת הלינוליאום המחזירה הדים, החלונות נטולי השמשות ומכוסי הקרשים – שיכבה דקה של ציוויליזציה שנותרה על חוף שומם מששככה סערת המלחמה.
“אני מחפש איש זקן,” אמר הקול העייף של איש השלטונות מעבר לכותל.
מוזר. חשב הזקן, אפילו השוטרים נשמעים עייפים עכשיו. “בגדים מטולאים.” אבל, תמה הזקן, חשבתי שבגדי כולם מטולאים?
“מלוכלך, בן שמונים בערך…” אבל האם לא כולם מלוכלכים, זקנים? מחה הזקן בינו לבינו. “אם תסגירו אותו. תקבלו בתור פרס מנות של שבוע שלם,” אמר קולו של השוטר, “ובנוסף – מענק של עשר קופסאות שימורי־ירקות וחמש קופסאות מרק.”
קופסאות־פח אמיתיות עם תוויות בהירות מודפסות, חשב הזקן. הקופסאות הבזיקו כמטאורים וחלפו ביעף מעבר לשמורות עיניו. איזה פרס נהדר! לא עשרת אלפים דולר, לא עשרים אלף דולר, לא, לא, אל… חמש קופסאות של מרק אמיתי, לא תחליף – לא יאומן! ועכשיו, נא לספור, עשר קופסאות מבריקות בשלל צבעים, של ירקות אקזוטיים כמו שעועית ירוקה ותירס צהוב כשמש! תארו לעצמכם! תארו לעצמכם!
הושלך הס. השתיקה לא הופרה שעה ארוכה, והזקן דימה שהוא שומע רישרושים רבים של קיבות מתהפכות קיבות רדומות אך חולמות על ארוחות מעודנות יותר מתעתועי האשלייה שהפכו סיוט, ויותר מתעתועי הפוליטיקה שהחמיצה בדימדומים הממושכים שמאז הספירה – הכוונה כנראה לספירת הפורענויות.
“מרק ירקות,” אמר קול השוטר בפעם האחרונה. "חמש־עשרה קופסאות מלאות ודחוסות!''
הדלת נסגרה בטריקה.
המגפיים התרחקו בצעד כבד ועברו בבניין הישן והרעוע, מידפקים על דלתות, שדמו למיכסים של ארונות־מתים, כדי לעורר לחיים נשמות־לזרוס אחרות ולהשמיע באוזניהן זעקות על קופסאות־פח נוצצות עם מרק אמיתי. הדפיקות הלכו פחתו. קולה של טריקה אחרונה הידהד וגווע.
לבסוף נפתחה דלת־הסתר בלאט. הבעל ואשתו לא הסתכלו לעברו שעה שיצא מן המחבוא. הוא הבין לליבם, ונתעורר בו החפץ לנגוע במרפקם.
“אפילו אני,” אמר חרש, אפילו אני כמעט התפתיתי להסגיר את עצמי, לדרוש את הפרס, לאכול את המרק…"
הם עדיין נמנעו מהביט בו.
“למה,” שאל, “למה לא הסגרתם אותי? למה?”
הבעל הינהן בראשו אל עבר אשתו, כאילו נזכר לפתע בדבר־מה. היא פנתה אל הדלת, מהססת. הבעל הניד ראשו בשנית, בחוסר סבלנות. והיא יצאה ופסיעתה חרישית כהתפרשות קורי־העכביש. אחר שמעו רחשושים דקים במסדרון, גרידה זהירה בדלת אחר דלת, דלתות נפתחות בדחילו, אנחות תימהון ומילמולים.
“מה היא מתכוונת לעשות? מה אתם מתכוונים לעשות?” שאל הזקן.
“תיכף תדע. שב. גמור את הארוחה,” אמר הבעל. "אמור לי למה אתה טיפש כזה, שאתה הופך אותנו לטיפשים, שמחפשים אותך ומביאים אותך הנה?''
“למה אני טיפש כזה?” הזקן ישב. הוא לעס לאיטו, נוטל מדי פעם כמה אפונים מהצלחת שהוחזרה לו. “נכון, אני טיפש. איך התחיל הטיפשות שלי? לפני שנים התבוננתי בעולם ההרוס, בדיקטטורות, במדינות ובעמים המצומקים, ואמרתי: ‘מה אני יכול לעשות? אני איש, זקן וחלש, מה? לשקם את ההריסות? הה!’ אבל לילה אחד, כאשר שכבתי רדום למחצה, התנגן בראשי תקליט ישן מתוך ילדותי. שתי אחיות בשם דאנקן שרו אז שיר שנקרא לזכור. ‘אני תמיד זוכרת אהובי, השתדל גם אתה לזכור.’ שרתי את הפזמון והנה לא היה זה עוד פזמון כי אם דרך־חיים. מה היה ביד להציע לעולם שהשיכחה עומדת להשתלט עליו? את זכרוני! איך זה יעזור? זה יעניק קנה־מידה להשוואה. זה יספר לצעירים מה היה פעם, זה יצביע על מה שאבד. גיליתי שככל שהשתדלתי להיזכר יותר. כך הצלחתי לזכור יותר. בהתאם לאדם שהיה בחברתי, נזכרתי בפרחים מלאכותיים, בטלפונים עם חוגה, במקררים חשמליים, בקאזו (ניגנתם פעם בקאזו?), באצבעונים, בקלאמרות לאופניים, לא באופניים, לא, אלא בקלאמרות! האם זה לא פרוע ומוזר? בכיסויים לספות. אתם מכירים את זה? לא חשוב. פעם איש אחד ביקש שאזכור רק את לוח־המחוונים של קדילק. זכרתי, סיפרתי לו בפרוטרוט. הוא ישב והקשיב. דמעות גדולות ניגרו על פניו. האם היו אלה דמעות שמחה? או דמעות עצב? אינני יודע, אני רק מסוגל לזכור. לא סיפרות, לא. אף פעם לא היה לי ראש בשביל מחזות או שירים, הם חומקים מזכרוני ונעלמים. בעצמי אני בסך־הכל – ערימת אשפה של גרוטאות בינוניות, ישנות, חסרות תועלת וצבועות מחדש – של ציוויליזציה, שדהרה במירוץ מכוניות, אשר כלל קפיצה מעל לתהום. כך שכל מה שאני מציע הוא, למעשה, גרוטאות נוצצות, מדי־זמן ואביזרים מגוחכים, שדורשים אותם במפגיע, והם שייכים לנהר זורם לאין־סוף של רובוטים ובעלי־רובוטים משוגעים לדבר. אף־על־פי־כן, כך או אחרת, הציוויליזציה חייבת לחזור לקדמותה. מי שיש בידו להציע שירה ענוגה, מרחפת כפרפר – שיזכור, שיציג. מי שיודע לארוג ולבנות רשתות לתפיסת פרפרים – שיארוג, שיבנה. הכישרון שלי קטן משני אלה, ואולי אינו נחשב ביותר – בדרך הארוכה של התרוממות, של טיפוס ודילוג אל עבר הפיסגה הישרה, הטיפשית, החביבה. אבל אני חייב לחלום שאני חשוב. מכיוון שהדברים הזכורים לאנשים, גם אם הם שטותיים, הריהם הדברים שאותם ישובו ויחפשו. לכן אהפוך את תשוקותיהם המתות למחצה לכיב מעמיק־שבת, בעזרת יתוש־החומץ של זכרוני. ואז אולי ירכיבו מחדש, בנקישה, את השעון הגדול, שהוא העיר, המדינה, ואחר־כך – העולם. שאדם אחד ישתוקק ליין, השני – לכיסאות־נוח ושלישי ירצה דאון הנישא על כנפי־רוח, או אף כלי־טייס גדולים יותר, שיחלפו על פני רוחות מהירות יותר, על פני עמים גדולים יותר. מישהו ישתוקק לעצים קטנים לחג־המולד, וחכם אחד יילך לגדוע אותם. ארוז כל זאת בחבילה אחת – רצון לתוך גלגל וגלגל לתוך רצון, ואני רק נמצא בשטח כדי לשמן אותם ואני אמנם משמן אותם. הו, פעם הייתי הוזה בהתלהבות: ‘רק הטוב ביותר דיו, רק האיכות קובעת!’ אבל מן הדשן של דם עולות ופורחות שושנים. הבינוני צריך לקום ולהתקיים, כדי שיוכל המעולה לפרוח. על כן אהיה אני הבינוני הטוב ביותר, ואלחם בכל המבקשים לגלוש ולהידרדר, לשקוע, להתפלש באבק ולהניח לקוצים לפשוט על פני הקבר־החי שלהם. אמחה בידם של שבי קופי האדם המשוטטים, בידי כיבשות־האדם המכרסמות שדות־מרעה רחוקים, שעליהם השתלטו זאבים בצורת אדוני־אחוזות פיאודליים מעטים, המתגוררים בפסגות גורדות־שחקים אחדות ואוגרים מזונות נשכחים. את המנוולים האלה אהרוג בנשקי, בפותחן הקופסאות ובפותחן הבקבוקים. אמגר אותם בעזרת רוחות רפאים של מכוניות ביואיק, קיסל־קאר ומון, אלקה אותם ברצועות־ממתקים עד שיבקשו רחמים. האם אוכל לעשות כל זאת? חייבים לנסות.”
הזקן גמר את גרגיר האפונה האחרון עם המילים האחרונות, בעוד מאחור הטוב המיטיב מתבונן בו בעינים נדהמות למדי; ובינתיים נשמעו מרחוק קולות של דלתות נפתחות ונסגרות בבית הדירות, ואנשים נאספו מעבר לדלת הדירה שבה אמר עכשיו הבעל:
“ואתה שאלת למה לא הסגרנו אותך? האם אתה שומע מה שנעשה עכשיו בחוץ?”
“זה נשמע כאילו כל האנשים בבית הדירות…”
"כולם. שמע, זקן, שוטה זקן, האם אתה זוכר – בתי־קולנוע, או מוטב – קולנוע ‘דרייב אין’? "
הזקן חייך. “ואתה זוכר?”
“כמעט. הבט, שמע, היום, עכשיו, אם אתה רוצה להשתטות, אם אתה רוצה להסתכן, עשה זאת בקבוצה, במכה אחת. למה לך לבזבז כוחות על אחד או שניים או שלושה, אם…”
האיש פתח את הדלת והניד ראשו כלפי העומדים בחוץ. דיירי־הבית נכנסו שותקים, אחד אחד ובזוגות. הם נכנסו לחדר זה כמו לבית כנסת או לכנסייה, או לאחת מאותן כנסיות הידועות בשם קולנוע או ‘דרייב־אין’; והיום נטה לערוב ובקרוב יחשיך החדר בשעת הערב המוקדמת, וקולו של הזקן יינשא בו וכל האנשים יאזינו ויחזיקו ידיים ויהיה זה כמו בימים ההם – באפלת המרפסות או בחשכת המכונית; ובאוויר ינסרו רק הזכרונות, המילים של פופקורן, של גומי־לעיסה, של משקאות קלים, של ממתקים, רק מילים, לפחות המילים…
ובעוד האנשים נכנסים ומתיישבים על הריצפה, והזקן צופה בהם כמתקשה להאמין שלכבודו הגיעו כולם, אמר מארחו: “האם זה לא יותר טוב מאשר להסתכן בחוץ?”
“כן, מוזר, אני שונא כאב. אני שונא מכות ורדיפות. אבל הלשון שלי מתנועעת. אני חייב לשמוע מה יש לה לומר. אבל כך זה יותר טוב.”
“טוב.” האיש תחב כרטיס אדום לתוך כף־ידו של הזקן. “כאשר כל זה יסתיים בעוד שעה – הנה כרטיס שקיבלתי מחבר, עובד מחלקת התחבורה. בכל שבוע עוברת רכבת אחת לרוחב המדינה. בכל שבוע אני מקבל כרטיס בשביל איזה אידיוט, שאני מבקש לעזור לו. השבוע אתה האיש.”
הזקן קרא את הכתוב על פיסת הנייר האדומה, המקופלת: “מכתש שיקאגו,” והוסיף: “המכתש עדיין קיים?”
''בשנה הבאה בזמן הזה אולי כבר יפרוץ אגם מישיגן דרך קרום־האדמה האחרון וייצור אגם חדש בבור הענק, שהתהווה במקום שבו שכנה פעם העיר הגדולה. יש מעט חיים סביב שפת המכתש, ורכבת־מישנה יוצאת מערבה בכל שבוע. ברגע שתצא מכאן, אל תשתהה ושכח שפגשת אותנו או שאתה מכיר אותנו. אתן לך רשימה קצרה של אנשים כמונו. חפש אותם, כעבור הרבה זמן,שם בישימון. אבל, למען השם, הכרז על ‘שמיטה’ בכל הנוגע לדיבור ברשות הרבים, לבד. אל תפתח את פיך המפיק מרגליות. וכאן…" האיש נתן לו כרטיס צהוב, “זהו רופא־שיניים ממכרי. אמור לו שיתקין לך מערכת־שיניים חדשה, שתיפתח רק לצורך אכילה.”
אנשים מספר שמעו וצחקו, הזקן צחק צחוק חרישי. ועכשיו כבר היו כולם בפנים, אנשים לעשרות, והיה מאוחר, והבעל ואשתו סגרו את הדלת, עמדו לידה, וציפו לפעם אחרונה זו שבה יפצה הזקן את פיו.
הזקן קם על רגליו.
הקהל דמם.
הרכבת הגיעה, חלודה ורעשנית, בחצות הלילה, לתוך תחנה שנתמלאה פתאומית בשלג. מתחת למעטה־הלובן האכזרי זרמו האנשים הבלתי־רחוצים, צפופים, אל תוך הקרונות הנושנים, סוחפים עימם את הזקן מקרון לקרון ועד לתא ריק שהיה פעם בית־שימוש. עד מהרה כוסתה הריצפה בשקים ומצעים, ועליהם התפתלו שישה־עשר אנשים במאמץ לתפוס מעט שינה.
הרכבת שעטה קדימה לתוך ריקנות לבנה. הזקן חשב: שקט, שתוק, לא אל תדבר, דום, חשוב! היזהר! חדל! ומצא עצמו נדחף, מתנודד ונזרק אנה ואנה ממקום שבתו, שעוּן אל אחד הקירות. רק הוא ועוד אחד היו בתנוחה אנכית בתא מפלצתי זה, המלא כולו בריות שקועות בשנת־אימים. במרחק קטן ממנו ישב ילד בן שמונה, שאף הוא נדחף אל הקיר, ופניו חיוורים חיוורון חולני, מעוות. הילד היה ער לחלוטין ועיניו נוצצות. נראה היה כאילו הוא מתבונן בזקן, בפיו של הזקן, ואכן התבונן. הילד נעץ עיניים, כי מוכרח היה לעשות כן. הרכבת צפרה, שאגה, הזדעזעה, צווחה ודהרה.
חלפה כמחצית השעה של מסע לילי רועם ומייגע לאורו הקלוש של ירח מושלג, ופיו של הזקן היה כנעול על בריח. עוד שעה עברה ועדיין היה סגור ומסוגר. עוד שעה, והשרירים סביב לחייו התחילו מתרופפים. עוד אחת – ושפתיו נתפרדו, משחיזות עצמן. הילד היה ער. הילד ראה. הילד חיכה. משבים עצומים של שקט חדור עם אוויר־הלילה שבחוץ, שבתוכו חלפה־גלשה הרכבת כבתוך מנהרה. הנוסעים, שרועים במעמקי אימה מודעת, המומי־בריחה, ישנו כל אחד לעצמו, אך הילד לא גרע עין ולבסוף גחן הזקן לעבור ולחש:
“שש, ילד, מה שמך?”
“יוסף.”
הרכבת התנודדה וגנחה תוך תנומה, כמפלצת שמתנהלת בכבדות בחשכה נטולת זמן, אל עבר שלא ניתן לדמותו.
“יוסף…” הזקן התענג על המילה, נרכן קדימה ועיניו עדינות וזורחות. פניו נתמלאו יופי חיוור. עיניו נפקחו לרווחה עד כי דמו לעיני עיוור. מבטו נשלח, כאילו לעבר משהו רחוק וסמוי. הוא כיחכח בגרונו, חרישית. “אה…”
הרכבת עשתה תפנית חדה ושאגה. האנשים נטלטלו בתרדמת־השלג שלהם.
“ובכן, יוסף,” לחש הזקן. הוא הרים ידו בעדינות רבה. “היה היה פעם…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות