א    🔗

אחת הדמויות הנערצות בעמנו בדורות האחרונים, דמות המשמשת סמל ליהדות שלמה, היא דמותו של הגאון ר' אליהו מווילנה (ת"פ–תקנ"ח, 1720–1797). אין אנו יודעים הרבה על חייו; מקורביו ומעריציו עטפו אותם בשלל סיפורים ואגדות שרק עין ביקרתית יכולה להבחין בהם אי אלו גרעינים של אמת. צנוע היה האיש, מכוּנס בד' אמות של לימוד התורה לשמה. הוא לא תפש שום משרה בקהילתו, אולם מחדר-עבודתו הקרינה השפעה לא רק על אנשי קהילתו, אלא על היהדות כולה. הוא לא רצה להתערב בענייני הציבור, אולם כאשר נדרש ונשאל, הטיל את כל כובד משקלו המוסרי. השפעתו היתה כל כך גדולה עד כי, לדברי הרבי מלאדי, מייסד שיטת חב"ד, “לפי הנשמע אין במדינת ליטא מי שרום לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד ולאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה”.

 

ב    🔗

השפעתו של הגר"א נבעה מגדולתו בתורה ומכוחו המוסרי. על שקידתו בתורה מספרים בניו דברים בלתי-רגילים: היה ישן רק שתי שעות ביממה, אף זאת לא ברציפות, אלא בשיעורים של חצאי שעות בלבד; היה מטביל את רגליו במים קרים, כדי שלא יירדם; מחצות ליל ועד אור הבוקר למד בעמידה; אחר ארוחת-הבוקר היה קורא פרשה בתורה, ישן חצי שעה, מתגבר על חוסר השינה, נוטל ידיו וממשיך ללמוד בקול רם; היה מגיף את תריסי חדרו ולומד לאור הנר, כדי שלא יפריעו לו מבחוץ. בימות הקיץ היה מתרחק משאון העיר ומתבודד בחיק הטבע כשכל הגיגיו בתורה.

הגר"א ראה את מטרת החיים בהגשמת מצוות התורה, איתן היה באמונתו שלימוד התורה וקיום מצוותה מזכים את האדם בעולם הבא, שהוא העולם הנצחי, ואילו העולם הזה הוא הבל וריק. “התורה שלנו, כתב הגר”א, היא חיותנו", וכשם שאם מוציאים את הדג מן המים הוא מת, כך גם אנו, כדברי משלו של ר' עקיבא, אם ניפרד מן התורה אפילו לרגע אחד, נהיה דומים למת. “הצדיקים אינם מתאווים, לדעת הגר”א, לא לדבר הערב ולא לדבר המועיל, אלא לדבר שהוא טוב בעצם, והן המצוות". האדם בקיימו את התורה ואת המצוות מחבר שמים וארץ, כי התורה היא מן השמים והמצוות הן בארץ. התפילה מכוונת לחיי שעה ואילו התורה לחיי עולם, היא הדרך המובילה אל העולם הבא. אמנם אי-אפשר לו לאדם להתקיים בעולם הזה בלי אכילה ושתיה ועוד דברים נחוצים, אך החכם חייב להסתפק – לדעתו במועט, רק במידה הדרושה לקיומו, ואילו עיסוקו העיקרי יומם ולילה הוא בתורה ובמצוות. בכל מצווה יש חיצוניות ופנימיות, חיצוניות – המעשה עצמו, הפנימיות – כוונותיה וטעמיה של המצוה. המקיים מצוות בלי שלמד תורה ובלי שהבין את טעם המצוה, הרי אין נפשו נהנית מקיום המצוה. “מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה”, סבר הגר"א.

 

ג    🔗

הגר"א שאב מהתורה, הנביאים וחז"ל את השקפותיו המוסריות ושימש בחיים דוגמה להגשמתן. “דע, כתב הגר”א בפירושו על איוב (ו', 14), כי תכלית האדם לשני דברים: א', לקיים מאמר “את האלהים ירא ואת מצוותי שמור”, ב', שייטיב גם לבני-אדם ויעשה חסד עמהם, כי “עולם חסד ייבנה”, והם שני שרשי התורה". על שלוש דרכי ה', צדק, משפט ומישרים, כתב הגר"א: צדק – לגמול חסד ולהיטיב עם הבריות כולם, אף עם אלה שאינם ראויים לכך; משפט – צריך אדם לשפוט את עצמו, להתגבר על יצרו ולא למלא תאוותיו; מישרים – דרך הישר, הממוצעת, בינו ובין המקום. כל העבירות והחטאים באים מחמדה, “לא תחמוד” כולל כל הדיברות וכל התורה. הצדיק אינו חומד מה שאינו שלו ואינו מתאווה יותר מן הצורך. הגר"א ידע היטב, כי יש באדם גם יצר הרע. הוא דרש להתגבר עליו ולהמשיך להילחם בו, כי הוא עלול להתעורר שוב. הגר"א סבר, כי אפשר לכבוש את היצר הרע לעבודת הבורא – “בלבבך – בשני יצריך”. בחיי האדם מבחין הגר"א בשלוש תקופות: עליה, עמידה, ירידה; בימי העליה הוא רודף אחר התאווה, בימי העמידה הוא מושך בעול הפרנסה, ובימי הירידה – נשברה התאוה, נתגברה חכמת הנפש, ואז האיש מגיע לדרגת אדם. “כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, שהן כמו לבוש למצוות וכללי התורה”, כתב הגר"א. “טובה תורה עם דרך ארץ”, מפרש הגר"א: עם מידות טובות. מי שאינו נוהג במידת דרך-ארץ ומואס בדרכי היראה והמוסר נקרא “עם הארץ”.

לדעת הגר"א צריכות לפעול באדם שתי מידות: חסד ודין. מידת החסד תדריך את ההולך בדרכי ה' ואילו מידת הדין עיסוקה בענייני הגוף. על האדם לצמצם את תאוות גופו, כלומר לנהוג בו במידת הדין, בהסתפקות, ואז תגבר בו מידת החסד ותקרבהו ליוצרו, שכן “עיקר מידת החסד הנמשך מאתו יתברך הוא מהחסד שעושה האדם למטה”. על האדם להשתדל להגביר את מידת החסד שבו ולעלות מדרגא לדרגא.

כל אדם, סבר הגר"א, יש לו דרך בפני עצמו ללכת בה. אין דעותיהם של האנשים דומות; אין גם הטבע של שני בני-אדם שווה, כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה. כשהיו נביאים, הראו הם את הדרך בה יש ללכת. מזמן שבטלה הנבואה, ישנה רוח הקודש בישראל וכל אחד רוחו תודיע לו איך עליו להתנהג. עלינו, אפוא, להשתדל לכוון את מעשינו לרצון ה', לקיים מצוות “עשה” ולהיזהר מ"לא תעשה".

הגר"א קיים בחייו את הציווים המוסריים כפי שראה אותם וכפי שהורה אותם לציבור כולו.

 

ד    🔗

הגאון ר' אליהו, שהיה שקוע בלימודיו ובמחקריו, וגם הרביץ תורה בפני חוג של תלמידים מובהקים, החליט לעת זיקנה כשהתקרב לשנתו הששים, לעלות לארץ-הקודש. ארץ-ישראל תפשה מקום מרכזי בהשקפותיו על עם ישראל ועל קיום המצוות. “בשביל ישראל שם צדיקים, כתב הגר”א, נברא האור הטוב ובזכותם ייהנו גם כן הרשעים עכו"ם, ועיקר השפעת הטוב לישראל הוא ארץ-ישראל". “עיקר התורה הוא בארץ-ישראל”, טוען הגר"א. כשהיה בית-המקדש קיים, שכנה השכינה בציון ומשם באה החכמה. הגלות באה בגלל מעשיהם של בני ישראל, מעשים שאין ארצם סובלת. הגלות דמתה בעיני הגר"א ללילה שחור, ואילו הגאולה – לבוקר שטוף אור. בימי הגלות המרים אין להתייאש מגאולה, כי התורה מבטיחה זאת (ויקרא כו, 44), והבטחה לגאלנו ניתנה אף בשנית. הגר"א לא הטיל שום ספק, כי הגאולה בוא תבוא. לוא היו בני ישראל כדאים, היה נולד כבר המשיח, אולם בעוונותינו, “בעבור שאנו מתרפים מד”ת" (מדברי תורה), לא נולד עדיין. הגאולה תבוא בשני שלבים, על-ידי שני משיחים, בן יוסף ובן דוד. ימות המשיח בן יוסף תלויים בזכות, ככתוב “זכו – אחישנה”.¹ לוא זכו, היו ימות המשיח מתחילים באלף החמישי. כשיבוא הזמן “בעתה”, באלף הששי, יבוא עשיו עם גוג ומגוג על ה' ועל משיחו ויפלו כולם ביד משיח בן דוד ואז יתקיימו כל יעודי הנביאים. גולת הכותרת של הגאולה תהיה הקמת בית-המקדש על תלו, "לעת קץ יחזור ויבוא (הקב"ה) לביתו, אז יהיו המצוות בשלמות. בני ישראל מתאוננים על צרותיהם בגולה, הקדוש ברוך הוא מלא רחמים עליהם, אך אי-אפשר לגאול אותם לפני בוא הקץ.

לגאולה דרושה התעוררות מלמטה, מצד בני ישראל. בגלות אין אנו יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ ובבית-המקדש. מסקנתו של הגר"א היתה, כי יש לעלות לארץ ולהיאחז בה. על הנאמר בספר “דברים” (י"א, 31) “וירשתם אותה וישבתם בה”, כתב הגר"א: “בזכות שתירשו תשבו בה; ירשתם אותה? בחזקה! מכאן למדו: וישבתם בה – שקונין בחזקה”.

לגר"א היה מושג מוחשי מארץ-ישראל מתוך הספרות. על יסוד הידיעות שבתנ"ך חיבר גיאוגרפיה של ארץ-ישראל בשם “צורת הארץ”. הוא שירטט מפה של הארץ, כדי שהקורא יקבל תמונה ברורה מחלוקת ארץ כנען בין שבטי ישראל. הוא סימן במפה את הדרך, שבה עברו בני ישראל ממצרים לכנען. הוא תיאר גם את תבנית הבית השלישי, בית-המקדש העתיד להבנות, כפי שחזה אותו הנביא יחזקאל. את טיבה של הארץ תיאר לעצמו: אוויר טוב, אקלים מזוג, יפה נוף, משוש כל הארץ, ההיפך ממה שאמרו המרגלים.

את החלטתו של הגר"א לעלות לארץ-ישראל יש לראות כמעשה רב, כתפנית, שבאה לאחר שיקולים מעמיקים. הוא לא נסע לארץ, כדי לבלות שם את ימי הזיקנה, שאין בהם כבר חפץ. הוא קיווה להעלות גם את בני משפחתו והיה מושך אחריו בלי ספק גם רבים מתלמידיו. כוחו של הגר"א, בן הששים בערך, היה עוד עמו. הוא התכוון כנראה להקים תנועת עליה לארץ ולבסס בארץ ישוב הנוהג לפי השקפותיו. לאחר עליית השיירה הגדולה של החסידים בשנת תקל"ז בראשותו של ר' מנחם-מנדל מוויטבסק והקמת ישוב שלהם בטבריה ובצפת, רצה בוודאי הגר"א להקים גם ישוב של “הפרושים” בארץ-ישראל, בירושלים. לאחר שנסיון להקים ישוב כזה נכשל בשנת תקל"ב, בגלל פטירתו של ר' עזריאל משקלוב, רצה כנראה הגר"א בעצמו להיות החלוץ העובר לפני המחנה.

הפרידה ממשפחתו ומספריו היתה קשה לגר"א, אולם הוא היה נחוש בהחלטתו. אמו הזקנה, שלא היתה בטוחה שתראה את הבן עוד בחייה, הסכימה לנסיעתו והבטיחה לא להצטער ולא לדאוג. בבית נשארו, מלבד אמו, אשתו, בניו ובנותיו, חתנו ונכדיו. בדרכו לארץ שלח מכתב אל בני ביתו ובו ביקש מהם לא להצטער על שעזב אותם זמנית. “באתי לבקש מאתכם, כתב, שלא תצטערו כלל וכלל, בנסעי אל ארץ-ישראל תיבנה ותכונן, כמו שהבטחתם לי בדברים אמיתיים, וגם למה תדאגו? הנה הרבה אנשים נוסעים לכמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהם ובניהם וגם הם נעים ונדים בחוסר כל, ואני תהילה לאל יתברך נוסע לארץ הקדושה, שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל, וחמדת השי”ת, וכל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה, ואני נוסע בשלום ברוך ה'“. אל אשתו הוא פונה: “אַת יודעת שהנחתי ילדי, שלבי הומה עליהם, וכל ספרי היקרים, והייתי גר בארץ אחרת, והנחתי הכל”, אולם “ידוע כי כל העולם הזה הכל הבל, וכל השעשועים הכל כלא, ואוי לרודפים אחרי ההבל, אין בו מועיל”. הגר”א נפרד, אפוא, מביתו והפסיק זמנית את לימודיו, כדי לעלות לארץ הקודש, להתעלות על-ידי קיום מצוות התלויות בארץ ולשבת בארץ, כדי להחיש את הגאולה. במכתבו נתן הוראות לאשתו ולחתנו איך לחנך את הבנים והבנות ואיך לנהוג בחיים בדרך מוסרית. בסוף מכתבו הוא פונה אל אמו: “אהובתי אמי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה אַת, אף על פי כן יקרא לפניך האגרת הזאת, כי הם דברים אלקים חיים; ומבקש אני מאוד ממך בבקשה שטוחה, שלא תצטערי בשבילי כאשר הבטחת לי, ואם ירצה ה', אם אזכה להיות בירושלים עיה”ק אצל שער השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי, ואם נזכה, נראה יחדיו כולנו אם ירצה בעל הרחמים".

בדעתו של הגר"א היה לנסוע דרך פרוסיה והונגריה. אולם מסיבות בלתי ידועות לא עלה הדבר בידו והוא חזר לביתו מאמצע הדרך. יש משערים שהפסיק את מסעו בשל ידיעות שקיבל על המצב בארץ-ישראל ועל הקושי ליהודי אשכנזי להתישב בירושלים. כאשר שאל אותו בנו מדוע לא המשיך בדרכו, לא רצה לענות על כך, וכאשר הבן הפציר בו, ענה: אין לי רשות מן השמים.

הגר"א חזר בווילנה לסדר חייו הקודם, לחיי פרוש, העוסק רק בתורה. כשראה סכנה מצד תנועת החסידות, יצא מגדרו ופתח במערכה חריפה נגדה. הוא נסחף גם למאבק, שניהל חלק מראשי הקהל עם הרב המקומי ר' שמואל. בזמן פלישת צבאות רוסיה לליטא והרעשת העיר בתותחים הרגיע ועודד את בני הקהילה.

הגר"א לא זכה לעלות לארץ, אולם לא פסק מלחשוב עליה. תלמידיו הגשימו את חזונו זה, הם עלו והניחו את היסוד לישוב היהודי האשכנזי המחודש בארץ. הגר"א נפטר בשיבה טובה כשהוא מחזיק בידיו את האתרוג והלולב בחול-המועד סוכות של שנת תקנ"ח.

 

ה    🔗

עשר שנים לאחר פטירת הגאון ר' אליהו התחילה עליה מאורגנת של תלמידיו לארץ-ישראל. בראש הקבוצה הראשונה עמד תלמידו המובהק של הגר"א ר' מנחם-מנדל בן ברוך משקלוב. במשך קרוב לשנתיים עשה ר' מנחם-מנדל במחיצתו של הגר"א, שמע מפיו דברי תורה ורשם אותם. אחרי פטירת הגר"א היה תלמידו זה הראשון להדפסת ספרי הגר"א. הספר הראשון היה פירושו של הגר"א לספר משלי (שקלוב תקנ"ח). החלטתו של ר' מנחם-מנדל להיות המתחיל בעליית תלמידי הגר"א באה בהשפעתו של רבו. הוא מעיד בעצמו על כך בכתבו: “זכותו וזכות אבותי הצדיקים הישרים וזכות עמו ישראל עמדו לי להביאני (ל)ארץ הקדושה”. לפני שיצא עם קבוצתו לדרך נדבר עם חברו וידידו ר' ישראל משקלוב, גם הוא תלמיד הגר"א, כי לאחר שיקבל ממנו מן הארץ מכתבים יפעל למען העולים. ר' מנחם-מנדל ביקש מחברו, כי גם הוא יעלה כעבור זמן מועט ויצטרף אל מייסדי היישוב הישן של ה"פרושים", תלמידי הגר"א.

השיירה פנתה לגליל, לטבריה, כי בירושלים היה מסוכן ליהודי אשכנזי להופיע בגלל חובות ישנים של העדה האשכנזית לבעלי-חוב מוסלמים. בטבריה לא היה נוח ל"פרושים" לשבת, מפני שמצאו שם ישוב מושרש של חסידים מליטא. הם עברו לצפת, אך גם שם התרחקו מחסידי וולין. קרבו אותם ועזרו להם רבני העדה הספרדית בצפת.

מצבם של העולים היה קשה. ר' מנחם-מנדל שלח אז שני שלוחים לרוסיה הלבנה ולליטא, כדי שישיגו עזרה חומרית ותגבורת באנשים. השלוחים באו לשקלוב אל ר' ישראל ולא זזו מחדר-לימודיו עד שנסע אתם לוולוז’ין אל ר' חיים, ראש הישיבה, ולווילנה אל גבאי הקהילה. ר' ישראל משקלוב הצליח לסדר, כי יישלח כסף לתמיכה קבועה בכולל הפרושים בצפת, וכן הובטח לו שיעלו עוד תלמידים של הגר"א. מטרת העולים תהיה הקמת בית-מדרש בצפת על-שם הגר"א.

כעבור שנה, בשנת תקס"ט (1809), עלתה שיירה שניה ובראשה ר' סעדיה בן נתן-נטע, גיסו של ר' חיים מוולוז’ין.² ר' סעדיה היה גם הוא מתלמידיו הוותיקים של הגר"א. לפני עלייתה של שיירה זו נקבע, כי מחצית הסכום הנשלח לחסידי טבריה יינתן ל"פרושים" בצפת ולהוצאות הדרך של העולים. ראשי קהילות וילנה, מינסק ושקלוב וכן ר' חיים מוולוז’ין ציידו את העולים במכתבים אל רבני קושטא ואל חיים פרחי, שפעל בחצרו של מושל צידון בעכו. ישוב הפרושים בצפת קיבל אז צורה מבוססת יותר. הוא מנה ארבעים משפחות, שהן 150 נפש. אנשי כולל הפרושים חיו בדחקות, אולם השתדלו להגשים את שאיפתם: שכרו בית לבית-מדרש, וקנו קרקעות, כדי לקיים מצוות התלויות בארץ כפי שיעץ ר' חיים מוולוז’ין.

בסוף אותה שנה הגיעה לארץ שיירה שלישית של תלמידי הגר"א עם ר' ישראל משקלוב ור' חיים בן טוביה כ"ץ מווילנה בראשה. ר' ישראל הגיע עם כל בני משפחתו, בניו הצעירים, חתנו בן השבע-עשרה, והוריו. כספו אזל בדרך, כי מוכרח היה לשלם ביוקר רב לבעל הספינה. ר' חיים בן טוביה כ"ץ, שהיה בווילנה דיין ומורה-צדק, היה איש עשיר יחסית. הוא היה נכדו של הרב משולם-זלמן, שהיה לפנים רב בפוקרוֹי והשאיר בווילנה ירושה גדולה לבניו ונכדיו בכסף ובספרים. בין העולים היו עוד בעלי-יכולת, אולם רוב העולים היו זקוקים לתמיכה, כי הם התכוונו לעסוק בתורה ולא במסחר או עבודה אחרת. בגלל אי-ידיעת השפה הערבית והלאדינו קשה היה להם לבוא במשא ומתן עם השכנים. שכר-הדירות האמיר אז בצפת מפני שעלו אז ארצה והתיישבו שם יהודים ספרדים ויהודי ארצות שונות. העולים ה"פרושים" שכרו להם דירה, שבו הקימו בית-מדרש על-שם הגר"א ובו לימד ר' סעדיה. כיוון שבבית-המדרש היה המקום צר והיה דוחק בספרים, קבע ר' חיים בן טוביה כ"ץ, כי ילמדו גם בביתו הפרטי. את השיעורים בביתו נתנו ר' מנחם-מנדל ור' ישראל משקלוב.

רוב הלומדים בהתמדה חיו בדחקות. ראשי כולל הפרושים ראו, כי בלי עזרה מוגברת מקהילות ליטא ורוסיה הלבנה לא יוכל הישוב שלהם להתבסס כראוי. בהתיעצות בביתו של ר' חיים כ"ץ הוחלט לשלוח שני שליחים לחוץ-לארץ. ראשי הכולל פנו אל ר' ישראל משקלוב, שייצא בשליחות זו. קשה היה לר' ישראל להפסיק את לימודיו ולצאת את הארץ, שבא אליה לפני חודשים מיספר. הוא נענה בכל זאת לקריאה ויצא דרך עכו לקושטא ומשם, בגלל מלחמת רוסיה בטורקיה, בדרך היבשה לרוסיה הלבנה. ר' ישראל קיבל לידיו שני מכתבים, אחד מראשי כולל הפרושים בצפת ואחד מר' חיים בן טוביה כ"ץ באופן אישי. איגרת הכולל איננה איגרת שליחות מהנוסח המקובל, שבה מַתנה הכותב את צרות הישוב ומבקש עזרה, אלא כאן הכרזה, – מאניפסט, – של עדה חדשה, שראשיתה מצער, אך היא בטוחה, כי אחריתה ישגה מאוד. אין הכותבים מבקשים, אלא תובעים, ולא בזכות עצמם, אלא בזכות הארץ. הם פונים אל ראשי הגולה ונכבדיה ורוצים “לבאר לפניהם בקשת הארץ תחילה, ואחרי כן בקשתנו הכפולה”:

“הארץ מבשרת, הארץ מתעוררת, ארץ מה לשון אומרת: זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת, ביד השם עטרת תפארת, גם עתה בי לא שום דבר נחסרת, בי התורה מתבררת, בי היראה מתגברת, בי הנשמה משוחררת, מעוונותיה החקוקים בעט ברזל ועופרת, ומדוע אני שחרחורת, בזויה מכבודי ושממה מיושביו, ואני שכולה וגלמודה? הלא אני ארץ חמדה, חמדת העליונים והתחתונים”. – – –

“אמת מה נהדר(ת) ישיבת הארץ הטובה! אמת מה נפלא(ה) חיבת ארצנו! אמת מה נאה קודש, זיו הדר ישיבתה והליכתה, שבתה וקימתה, שלוותה ושלימותה! גם בחורבנה אין דמיונה, בשממותה אין כמותה, בשלוותה אין דכוותה,³ טוב עפרה ואבניה, טוב תבואתה ופירותיה וירקותיה, טוב זכות אויריה, טוב השגת תורותיה, טוב ריבוי מצוותיה” – – –.

אין אוצרות, כותבים בעלי האיגרת, מתגלגלים ברחובות הארץ, הפרנסה קשה, מפני שהעולים הם עדיין כמו גרים בארץ, אינם יודעים את שפת השכנים. הם מבקשים איפוא לבוא לעזרתם, כי הם חלוצים, אחריהם יבואו רבים. שיכחת ארץ הקודש, כותבים הם, עלולה לגרום להתארכות הגלות.

ר' חיים בן טוביה כ"ץ ציין באיגרתו, כי משתי הסיבות למניעת העליה לארץ, סיבות שמנה אותן בכתביו הגר"א, רשעות הגויים וצמצום הפרנסה בארץ, הרי הסיבה הראשונה בטלה. בארץ שורר שקט ושלוה, אין פחד מהגויים בארץ, אנשים, נשים וילדים הולכים לשוק. אנשים אחדים הלכו לבדם גם מחוץ לעיר ואף אחד לא פגע בהם. בנוגע לסיבה השניה, הרי היהודים הספרדים מתפרנסים ממסחר. לעולים היהודים האשכנזים יש קשיים בפרנסתם בגלל אי-ידיעת שפת השכנים; בארץ לא נהוג כמו בליטא שנשים תעבודנה בחנויות; הגברים רוצים לשבת כאן על התורה ועל העבודה. ר' חיים כ"ץ מסר ידיעות כמה כסף דרוש לעולה לפרנסתו ומה הוא סדר הלימודים אצל העולים בצפת. לאנשים, הרוצים להקדיש את זמנם ללימוד התורה ויש להם אפשרות להתקיים מכספים שיקבלו מחוץ-לארץ, יעץ לעלות, כי הארץ מתאימה ללימוד התורה בגלל קדושתה. ר' חיים כ"ץ קרא לנדב לרכישת קרקעות בארץ לשם קיום המצוות התלויות בארץ.

ר' ישראל משקלוב הגיע אחרי הרפתקאות רבות לוולוז’ין. בעזרתו של ר' חיים מוולוז’ין סייר בערי רוסיה הלבנה וקבע הכנסות קבועות בכל עיר לישוב הארץ. מצפת קיבל ידיעה על רכישת בניין לבית-המדרש ובית-כנסת גדול, שייקרא על-שם הגר"א. השליח נקרא לאסוף כספים גם לצרכי מטרה זו. ר' ישראל משקלוב מסר את הכספים שאסף לגבאי קהילת וילנה. ר' חיים מוולוז’ין בא גם הוא לווילנה ונקבע אז סדר לאיסוף כספים ולחלוקתם בכולל הפרושים. את הכסף שלחו על-ידי עולה מווילנה ואילו ר' ישראל נשאר לשנה נוספת, כדי לפעול למען הישוב. הוא הלך לווארשה, פירסם שם “איגרת הכוללות מארץ-ישראל” ופעל שם ובסביבה בהצלחה באיסוף כספים. הוא בא לידי הסכם עם אנשי וולין בצפת בדבר חלוקת ההכנסות מווארשה וסביבותיה. עם פרוץ המלחמה בין רוסיה ובין נאפוליון חזר לליטא ומשם ארצה בחורף של שנת תקע"ג (1813).

זמן קצר אחר שובו של ר' ישראל משקלוב פרצה מגיפה בארץ והישוב היהודי בצפת נפגע קשות. רבים ברחו מצפת, חלק מהם ירושלימה, אך גם כאן השיגה אותם המגיפה. כמעט כל בני ביתו של ר' ישראל משקלוב מתו. ר' ישראל ור' מנחם-מנדל משקלוב התחילו להקים מחדש בצפת את עדת הפרושים. ר' מנחם-מנדל עבר כעבור כשנתיים עם כמה משפחות לירושלים והתחיל בביסוס הישוב האשכנזי בירושלים, ואילו ר' ישראל המשיך לנהל את העדה בצפת. על צפת עברו ימים קשים בזמן מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834). המורדים פרעו ביהודים ושדדו את רכושם במשך שלושים ושלושה ימים. כעבור שנתיים וחצי התחוללה רעידת אדמה, שפגעה בייחוד בצפת. כאלפיים נפש מיהודי צפת ניספו ברעידת אדמה זו, מהם כמאתים נפש מכולל הפרושים. רבים מתלמידי הגר"א בצפת עברו אז לירושלים. עולים יהודים אשכנזים התחילו לעלות מאז יותר לירושלים, שהפכה למרכז כולל הפרושים. הקמת בית-הכנסת “מנחם ציון” בראש החודש שבט של שנת תקצ"ז (1837) במקום “חורבת ר' יהודה החסיד” בירושלים מסמלת את התבססות הישוב האשכנזי בירושלים. תלמידיו של הגר"א ותלמידי תלמידיו הם ששמוּ את חותם על הישוב היהודי בארץ.

 

ביבליוגרפיה    🔗

תולדות חכמי ירושלים מאת א. ל. פרומקין, חלק ג', פרק ד'. ירושלים תר"ץ (מהדורה בעריכת אליעזר ריבלין).

שתי אגרות של העולים תלמידי הגאון מווילנה. נתפרסמו בקובץ “אגרות ארץ-ישראל” בעריכת א. יערי, תל-אביב תש"ג.

ספר הגר"א בעריכת הרב י. ל. מימון. ירושלים. בזה: אגרת הגר"א; מאמר הפרופ' י. י. ריבלין: הגר"א ותלמידיו בישוב א"י; ילקוט באורי הגר"א לתנ"ך.

“יהדות ליטא”, כרך א'. תל-אביב תש"ך. בזה: מאמר מאת הפרופ' י. י. ריבלין: זיקתם של יהודי ליטא לארץ-ישראל.

“הגאון ר' אליהו מווילנא” מאת ישראל קלויזנר. תל-אביב תשכ"ט, הקונגרס היהודי העולמי, ההנהלה הישראלית.

“חזון ציון, שקלוב וירושלים” בעריכת ח. ה. ריבלין, תל-אביב תש"ו.